. שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו, אלא שנשתהה השליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו וביטל הגט, אפילו הכי בטל, ולא אמרינן לצעורא בעלמא מכוין, שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו:. הא קא משמע לן דאף על פי דחזינן ליה דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה, לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע דבטולי בטליה. והיכא דיהיב אינש גיטא לדביתהו לזמן או על תנאי, אי אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולזמן פלוני או אם יתקיים תנאי פלוני, מכי מטי גיטה לידה לא מצי תו לבטליה, ותהיה מגורשת לאותו זמן או כשיתקיים התנאי. ואי לא אמר לה מעכשיו, אפילו לבתר דמטא גטה לידה מצי מבטל ליה:

{א} . מהו דתימא לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא לבטוליה קמ''ל. גמרא: {ב} כו'. מהו דתימא כי לא אמרינן לצעורה קמכוין הני מילי לשליח אבל לדידה ודאי לצעורה קמכוין קמ''ל. גמרא. ופירש הר''נ דדומיא דשליח דהיינו דפגע ממילא, הכי נמי באשתו דפגע בה ממילא. וקמ''ל דלא אמרינן לצעורה כו'. וקדם לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. ועתוי''ט: {ג} . מהו דתימא איהו הוא דלא מרח אדעתא לצעורה. אבל שליח דלא איכפת ליה כי טרח ודאי לצעורה. גמרא. וטרח דנקט לאו טרחת הדרך ורדיפה אבתרה קאמר דהכי מיירי בפגע אלא טרחת הדבור שיש טורח ועמל על האדם לצער האדם בדבור על ידי עצמו, מה שאין כן כשידבר לשליח. ועתוי''ט:

. לא היה מבטלו בפני האשה ולא בפני השליח, אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני {ד} שלשה:. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נישאת בו. ומכח תקנת רבן גמליאל {ה} מלקין על מי שמבטל הגט או מוסר מודעא על הגט:. כשהיו לו שני שמות, אחד כאן ואחד במדינת הים, היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט, ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם:. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני, לומר לא גרשה בעלה שאין זה שמו. ואדם שהוחזק בשני שמות בשני מקומות, חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינהז אינה מגורשת עד שיכתוב שם של מקום הנתינה ושם של מקום הכתיבה עמו. אבל אם הוחזק בשני שמות במקום אחד וכתב אחד מן השמות, בדיעבד הגט כשר. מיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם. והיכא דשינה שמו או שמה בגט, אע''פ שכתב אחר כך וכל שם שיש לי, הגט בטל:

{ד} דעת ר''ש ור''ל בגמרא. רדייקי דבית דין היינו שלשה. וטעמא דבעינן שלשה והרי אין זה אלא עדות בעלמא, כתב הר''נ דתקנה קדומה היתה כדי שיהא לדבר קול. ע''כ. דבי תרי לא מפקי קלא דהכא בעינן גילוי מלתא מפי לגבות ממשעבדי כו'. ולדידהו חשש ממזרות ליכא דהא ג' מפקי לקלא. אלא טעמא משום תקנת עגונות, דכיון דאטרחינן עליה לילך כו' לא יטרח בשביל לעגנה. ור''נ ור''י סברי דב''ד היינו תרי, וקרי להו ב''ד משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואפילו היכא דלא חיישינן לשקרי. וכ''פ כל הפוסקים. ולדידהו סעמא משום חשש ממזרות. וא''כ הר''ב מזכי שטרי אבי תרי ודלא כהלכתא. ועתוי''ט: {ה} מכות מרדות. דודאי דלא היו כאן מלקות דאורייתא. וטעמא דהיו מלקין משום דקיי''ל דתקנתא דר''ג לא היתה אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל. ומיהו דוקא לאחר תקנת ר''ג, אבל מה שקודם ר''ג, למר כדאית ליה ולמר כדא''ל אפילו בדיעבד הוא:

. כתובתה:. שלא נתקבלה כלום:. שמפני שהיא טורחת לפני היתומים {ח} מורה התירא לעצמה לישבע שלא לקחה כלום. ואף על פי שלקחה דבר מועט סבורה שבשכר טרחה נוטלתו ואינו מפרעון כתובתה. ולפיכך נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה:. כגון קונם מיני מזונות עלי {ט} אם נהניתי מכתובתי:. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה, ואם ידירוה אחר שנשאת, שמא יפר לה בעלה {י}, כיצד יעשו, משביעין אותה חוץ לב''ד {יא} שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה, ונוטלת כתובתה אחר שנשאת. וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר (הרשות ביד היתומים, רצו משביעין אותה חוץ לב''ד, או מדירים אותה בב''ד: העדים חותמים על הגט מפני תקון העולם. אתרווייהו קאי, גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו, מפני תקון העולם, שיהיו הנשים נישאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן. וגבי עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, דהואיל ועדי מסירה כרתי, שהעדים שנמסר הגט בפניהם לאשה הם עיקר הגירושין, לא היה צריך שיחתמו עדים בגט, אלא מפני תיקון העולם, דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם, ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא: הלל התקין פרוזבול. שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט''ו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, עמד והתקין פרוזבול. וזה גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם פלוני ופלוני דיינים. שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה:

{ו} כו'. וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים. והוה מצי למתני אין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה. ונמנעו מלהשביע האלמנה אלא האלמנה הוי חדיש טפי, סד''א משום חינא אקילו רבנן עלה. ולכך נקט רישא נמי באלמנה, כדאיתא בגמרא ותוס'. ועתוי''ט: {ז} ב''ד. הר''מ: {ח} באלמנה הוא דנמנעו אבל לא בגרושה. גמרא: {ט} הר''ן, כל מה שירצו יבחרו היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם וכו'. ולא חשודה לעבור על נדרה ואפילו תעבור אין ענשן של נדרים חמור כל כך כענשן של שבועות שנפרעים ממנו ומכל העולם. ובגמרא, וניחוש דלמא אזלא לחכם ושרי לה. ומשני, קסבר צריכה לפרוט את הנדר היאך נדרה נדר הזה וכי מפרטה קמיה דליתומים נדרה וכך נדרתי אם נהנתי מכתובתי כלום לא שרי לה: {י} ידירוה בדברים שאין בהם עינוי נפש שאין הבעל יכול להפר. וי''ל כיון שאין בהם עינוי נפש לא תחוש אם תקיימם כו'. וא''ת ידירוה שלא תאכל ככר זה כו' ותאכלנו לאלתר בפנינו וי''ל דלא תחוש לעונש זה אלא בנדר שע''י עומדת באיסור כל ימיה. תוספ' והרא''ש. ובגמרא וכי לא ניסת נמי לכי מנסבה מיפר לה בעל. ומשני אין הבעל מיפר בקודמין. ועתוי''ט: {יא} ששבועות הדיינים הנזכרת במשנה, של תורה היא, ונקיט ס''ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי. כדאשכחן באברהם שים נא ידך כו' ואשביעך ועונשה מרובה. וחוץ לב''ד, שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי. ואע''פ ששבועת המשנה טכסיסה כשל תורה תקנו כאן להקל בכך כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר: {יב} כו'. לאו למימרא שהיו צריכין כך לכתחלה, דהא לעיל מכשירין חכמים דהיינו ר''א אפילו בלא עדי חתימה. אלא תיקן ולימד לעשות כן כדי שלא יהא צריך לעדי מסירה. אבל אם ירצה לכתחלה לסמוך על עדי מסירה, יש לסמוך. הרא''ש:

. ישראלים אחרים לאחר שנתיאש רבו ממנו:. לרבו שני {יג}:. לא לרבו ראשון, ולא לרבו שני. לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה. לרבו ראשון לא, דלמא ממנעי ולא פרקי {יד}:. לרבו ראשון. שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל ע, צמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו {טז}:. פה תהא קאי. מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר {יז}:. רבו ראשון:. לרבו שני. שהשחרור ששחררו רבו ראשון מפקיעו מידי שעבוד:. שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:. שני, ועושהו בן חורין. וכותב לו העבד שט''ח על דמיו, כלומר כפי מה שהוא שוה לימכר בשוק, לא כפי החוב אם היה החוב יתר על דמיו:. שטר חוב, שהוא אינו חייב כלום. אלא רבו ראשון שהזיק שעבודו של זה, הוא שצריך לשלם לו דמיו, שהמזיק שעבודו של חברו חייב. והלכה כרשב''ג:

{יג} ליה משבאי: ותימא דתיפוק ליה לפי שנתייאש ממנו. והכי איתא בגמרא. וכ''כ הר''מ. ועתוי''ט: {טו} ישתעבד לשני אכתי יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו כמו שקנאו השבאי שממנו קנאו הוא ופעמים נמי שהוא שונא לרבו מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו. תוספ'. ועתוי''ט: {טז} . ורבו נותן דמיו. תוספתא. ופירש הכ''מ דהיינו אם פדאו לשם עבד. אבל כשפדאו לשם בן חורין, הרי הפקיר דמיו: {יז} אפותיקי מפורש לאפוקי אם כתב לו גבה חובך מזה דהיינו אפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משעבדי ליה כולהו נכסי. הר''נ:

. כגון עבד של ב' שותפים ושחררו אחד מהם. א''נ שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותם הדמים:. שאינו חסר כלום:. מפני צד חירות שבו:. מפני צד עבדות שבו:. וה''ה אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כלם לשחררו:

{יח} אפשר. משום לאו דלא יהיה קדש. דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה. ולישא חציה שפחה וחציה ב''ח א''י כו'. ועתוי''ט: {יט} תוהו כו'. הא דלא נקט קרא דאורייתא דפרו ורבו. משום דאי היה יכול לקיים שבת כל דהו משום פרו ורבו לא הוה כפינן ליה דלא מחייב בה משום דאנוס הוא. ועי''ל דנקט לשבת משום דשייך אף בצד עבדות אבל פר''ר לא שייך אלא בצד חירות (דאתתא לא מפקדה אפו''ר וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה) תוספ': {כ} . יוצר הארץ לא על תהו להיות ריקנית ברא אותה, כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה. רש''י:

. אם ברח מן הנכרי, או שקנסו אותו ב''ד לפדותו מן הנכרים, כדאמרינן {כא} כופין אותו לפדותו ואחר שפדאו לא ישתעבד בו. וקנס חכמים הוא, לפי שהפקיעו מן המצות. וכן לחו''ל יצא לחירות לפי שהוציאו מא''י {כב}:. שלא ימסרו הנכרים עצמן להרבות להביא שבויין כשרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהם:. שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם:. דלא חייש רשב''ג על העתידים לבא בשביה, אלא על אותם שהם שבויים עתה עמו. שאם אין שבוי אלא הוא יחידי, מבריחין אותו, ואין לחוש כאן מפני תקנת שבויים אחרים כשאין שבויים אחרים עמו. והלכה כרשב''ג:

{כא} בגמרא: {כב} קאי, שהוא המוציא ואסורא גביה איתא ואותו קנסו שיאבד דמיו. גמרא: {כג} . שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. הר''מ:

. שיצא עליה לעז זנות:. שנדרה והוא אומר אי אפשי באשה נדרנית {כד}:. ואפילו נמצאו הדברים שקר, או הנדר התירו חכם. שמא תלך ותנשא לאחר וימצא הלעז של זנות שקר, והנדר יתירנו חכם והיא לא תהיה פרוצה בנדרים, ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים {כה}. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר עולמית, ומתוך הדברים הללו הוא גומר ומגרש גירושין גמורים ולא מצי תו לקלקלה:. רבי יהודה סבר דטעמא דאמור רבנן המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר, כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים {כו}. ומש''ה קאמר דנדר שידעו בו רבים, עשרה מישראל או יותר איכא פריצותא טפי, וקנסוה ולא יחזיר. ושלא ידעו בו רבים ליכא פריצותא כולי האי ולא קנסוה:. דר''מ סבר, טעמא משום קלקולא. הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר, יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה:. אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה, לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו', שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר {כז}:. שצריך חקירת חכם, להחזיר:. שאינו צריך. דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקולא לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרש, דאנן סהדי שאעפ''כ היה מגרש, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד בפני חכם לילך לבית דינו ולשאול על נדרה. אלא מפני נדר. שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר, אסרו את כולן, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשה:. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים כשנדרה היא, אבל נדר הוא שיגרשנה וגרשה, יחזיר ולא חיישינן לקלקשולא {כח}: ואמר ר' יוסי ברבי יהודה מעששה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה:. כלומר שלא אמרו חכמים המגרש את אשתו משום נדר לא יחזירנה אלא מפני תקון העולם דחיישינן לקלקולא, והא לא שייך אלא משום נדר דידה, אבל כשנדר הוא שאין כאן משום תקון העולם, התירו להחזיר. והלכה כר''י:

{כד} שלא בא לומר שצריך שיאמר כן בשעת גרושין, דאם כן במוציא משום שם רע נמי הו''ל לפרש כן. אלא שפירושו מאי איכפת ליה באם נדרה וקאמרי שהוא אומר אי אפשי כו'. תוספ'. וע''ע: {כה} דוקא דהא לא התנה בכך אלא לעז בעלמא. וכ''כ הר''י: {כו} לקלקולא לא חייש הכא, דבצריך חקירת חכם ס''ל כר''א, ובא''צ ס''ל כר''מ. גמרא: {כז} דרבי מאיר לטעמיה במשנה י''ז פי''א דנדרים, באומר לא הייתי יודע שזה נדר שאעפ''כ ה''ל להפר, ור''א ס''ל כרבנן דהתם. ועתוי''ט: {כח} , פשיטא מאי נחוש לה, מהו דתימא לגזור משום דר''נ, דתניא ר''נ אומר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כמו שהקריב עליה קרבן. והאי כיון דקיים נדרו נקנסיה מלהחזיר, קמ''ל:

. שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן, אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשך {ל}:. שלא חיישינן לקלקולא. ובגמרא מפרש מאן חכמים, ר''מ, דאמר בעינן תנאי כפול. והכי במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה {לא}, שלא אמר לה הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך, ואם אין את אילונית לא יהא גט {לב}, דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית:. שהאילונית אין לה כתובה. ועכשיו שנמצא שאינה אילונית, תובעת כתובתה:. שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך {לג}, נמצא גט בטל ובניה ממזרים:

{כט} . פירוש שחשב שהיא אילונית גמורה דלא ילדה, וגרשה בגט. ואע''פ שהאילונית א''צ גט כדתנן ריש פ''ק דיבמות כו', הכא איירי כדאמרן דלא נולדו בה סימני אילונית גמורות אלא שהוא חשב כן, והיינו דקתני כו' והיו לה בנים. ואם נולדו בה סימני אילונית א''א בשום צד שיהיו לה בנים. הר''ן: {ל} אומרים לו קודם גרושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית. רש''י: {לא} והשתא רבנן נמי חיישי לקלקולא. ועתוי''ט: {לב} , דא''כ הטיל התנאי בגט עצמו וכשלא נתקיים נמצא שהגט בטל. ובמתניתין דלעיל דכפליה כי לא נתקיים התנאי והגט בטל מה הועילו חכמים בתקנתם דלא יחזיר. והתוספ' והר''מ כתבו בדכפליה למילתיה ולא כפליה לתנאיה. דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא. חזיר, דלעולם איכא קלקולא. וכי לא כפליה למלתיה אפילו לעז ליכא, דחשש קלקול זה אינו אלא לעז בעלמא. ועתוי''ט: {לג} הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גרש על דעת שתתבע כתובה. הר''נ:

. והוא שרגיל בכך. כגון שמכר ושנה ושלש:. בכל שנה צריך ליקח מהנכרי ביכורי פירותיה בדמים, ומביאן לירושלים {לה}:. שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל לנכרים. ואם מכר יטרח לחזור ולפדות:

{לד} מביא. ה''ג בספרים מדוייקים, וזו היא גירסת הר''מ. ומפרש כבר בארנו שהעיקר אצלינו לא היה קנין לעובד גלולים בארץ להפקיע מן המעשרות, לפיכך לקח מן העו''ג יביא מן התורה וכשראו חכמים שהיו מתיקרין בלקיחתן מן העו''ג התקינו שהלוקח מן העובדי גלולים לא יביא בכורים. כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם. וכשראו ג''כ שזה גורם שתשאר ביד העו''ג ותשתקע בידם, התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שלא היה קנין לעו''ג בא''י קנין גמור, ולכך ישתדל בפדיון זה הקרקע מידו לפי שהיא עומדת בקדושתה ובמתנות ידועות. ועתוי''ט: {לה} במשנה. ול''ג וחזר ולקחה כו'. וכ''ה גירסת רש''י. ולא מפרש לאוקימתא דתרי תקנות היו כנ''ל, דכל זה למ''ד לא היה קנין לעו''ג כו'. אבל הר''ב פסק כמ''ד דהיה קנין ומפרש למשנתינו אליבא דהלכתא וא''צ לאוקימתא הנ''ל: