. בעלה את המנחה, שאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך. והגשה נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח. אבל קדושי כלי ויציקה ובלילה, במנחות הטעונות שמן, כשר בזר:. להניף:. שנאמר בשלמים (ויקרא ז) ידיו תביאנה, ונאמר במנחת סוטה (במדבר ה) ולקח הכהן מיד האשה, מה בשלמים כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, כך במנחת סוטה כהן מניח ידו תחת יד האשה {א} ומניף:

{א} ואין הדבר כיעור, ומניח מפה ואינו חוצץ, ומביא כהן זקן. ואפילו תימא כהן ילד, שאין יצה''ר מצוי לשעה. תוספ':

. לקרן מערבית דרומית:. שכל הנקמצות שייריהן נאכלים:. תלתא קראי כתיבי. והשקה קמא, ואחר ישקה, והשקה בתרא. והשקה קמא, לגופיה, שמשקה אחר שנמחקה המגילה קודם הקטרת המנחה. ואחר ישקה, אע''ג דמשמע דוקא, על כרחיך מקרא האמור ראשון נדרש לגופו, ומקראות יתירות האמורות אחריו ניתנו לידרש, הלכך ואחר ישקה אע''פ שנכתב אחר הקטרת המנחה אקודם הקטרה קאי, ואמחיקה הכתובה למעלה קאי, וקאמר דאם לא נמחקה יפה ועדיין רישומן של אותיות ניכר לא ישקנה {ג}. והשקה בתרא, לאשמועינן שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה:. על כרחך ואחר ישקה דוקא הוא ודוקא כתביה לאחר הקטרה. והשקה קמא, שאם בדיעבד השקה ואחר כך הקריב מנחתה, כשרה. והשקה בתרא, שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ואין הלכה כרבי שמעון:

{ב} . גמרא, הא אקרבה, ה''ק כו', ובהשקאה גופה פליגי ר''ש ורבנן: {ג} דוקא נקט דקרא אתא לרשומן ניכר, דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן ארשומו ניכר דלאו מיחוי הוא כו', אלא עיקר קרא אם הקריב מנחתה ואח''כ השקה כשירה, כדדריש ר''ש והשקה. תוספ':

. בצד ההיכל:. ונשרפת על בית הדשן שהיה בעזרה ששורפים שם פסולי קדשי קדשים, דהואיל וקדשה בכלי שרת טעונה שריפה בעזרה {ו}:. דבעינן כתיבה לשמה, דכתיב (שם) ועשה לה הכהן, כל עשייתה לשמה:. דכיון דאמרה טמאה אני, בדוקה ועומדת היא. ומים המרים לא נתנו אלא לברר בהם את הספק:. דדלמא טהורה היא, ומחמת בעיתותא קאמרה {ח}:

{ד} כו'. ואע''פ שאינה אומרת טמאה אני שאין כופין אותה לשתות. הר''מ: {ה} . דכל כתבי הקודש שאינן לקרוא בהן נננזין שלא יתבזו. רש''י: {ו} מתפזרת היינו נשרפת כדאימר לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות כו': {ז} . לשון ערער תתערער. שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע''כ: {ח} . ונראה שנתכוונו להעמיד המשנה כר''ע דסבר דאומרת איני שותה כי אומרת מחמת בעתותא הוא דמערערין, והכא מחמת בעתותא אנן קיימינן. וא''נ לר''י דסבר דלעולם מערערין, וטעמא מפרשים אליביה דלעולם אע''פ שאין אנו רואין בעתותא יש לנו לחוש דלמא מחמת בעתותא:

. בגמרא מוכיח דמתניתין ר' עקיבא היא דסבר כר''ש {ט} דאמר מקריב מנחתה ואח''כ משקה אותה, דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, דכתיב (במדבר ה) מנחת זכרון מזכרת עון:. מתוך שבשרה נפוח נראית כמלאה גידים:. לא מטומאת מת קאמר, אלא שלא תפרוס נדה {י} ותטמא שער נקנור ועזרת נשים שתצא דרך שם, שנדה וזבה אסורין לכנוס בהר הבית {יא}. אבל המת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו בקדושת העורה {יב}:. בגמרא מפרש דזכות דתורה הוא דתולה לה שהוליכה בניה לבית הספר והמתינה לבעלה שיצא חוץ לעיר לעסוק בתורה {יג}:. חבור משכב אנשים {יז}. שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע. כדכתיב (משלי ח') אני חכמה שכנתי ערמה {יח}:. ליזון מזונות מועטים, ויהא תשמיש מצוי לה:. לפרוש מן התשמיש, הלכך אין טוב שתלמוד תורה:. מפרש כגמרא כגון דטבעה אשה בנהר ואמר לאו אורח ארעא לאסתכולי באתתא ולאצולה:. כגון המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו. ומשנפתחו בלב הדיין שערי זכות לדברי זה, קשה לסלקן, והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשיא שמע שוא (שמות כ''ג):. כגון אשה כשפנית שהיתה עוצרת רחם הנשים היולדות בכשפיה ובשעה שהיתה היולדת מקשה בלדתה היתה אומרת אלך ואתפלל אולי תקובל תפלתי וסותרת כשפיה ויולדת:. שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע {יט}, כגון שמהלך עקב בצד גודל ואינו מרים רגלו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים, והוא שנקרא בגמרא פרוש נקפי. או מי שעושה עצמו כעוצם עיניו שלא להסתכל בנשים, ומתוך כך מכה ראשו בכותל ויוצא ממנו דם, והוא הנקרא פרוש קוזאי, כלומר שמקיז דם מראשו מחמת פרישותו:. שרוצים להראות לבריות שהם חסידים ואין תוכם כברם:

{ט} סיפא אם יש לה זכות תולה והא ר''ש סבר דאין זכות תולה. ומשני בזכות כרבנן ס''ל: {י} בעיתותא פתאומית רגילה לפרוס שמרפים הדמים ונפתח המקור. ולא דמי לחרדה מסלקת הדמים דתנן סוף פ''ד דנדה. שהיא דאגה אינה באה פתאום. גמרא: {יא} שהוא נקרא מחנה לויה. ועתוי''ט: {יב} סעד שער נקנור הוא מחנה לויה וקוראהו בכלל הר הבית ושער נקנור עצמו אע''פ שהוא בעזרת ישראל לא נתקדש כו' וקדושת עזרה ר''ל עזרת ישראל. ומשם ואילך שהוא מחנה שכינה: {יג} מיהת הכל לפי זכותה שאינה דומה עושה מרובה לעושה מועט: {יד} . ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. דכתיב וחטיך בצדקה פרוק וגו' הן תהוה ארכה לשלותך. וכתיב כולא מטה על נבוכדנצר מלכא וגו' לקצת ירחין תרי עשר. גמרא: {טו} שנים כו'. ירושלמי. שנה אתת מנבוכדנצר. ב' שנים מאמנון. ויהי לשנתים ימים. ג' שנים מאחאב וישבו שלש שנים אין מלחמה: {טז} כו'. תראה ותלמוד בפרשת סוטה, דילפינן ונקתה ונזרעה זרע. ונקתה ע''י זכיות כדי הריון תשעה חדשים, וי''א יותר כדמפרש בגמרא: {יז} כתיב בטי''ת. מענין חבית שנתרועעה וטפלה בגללים, וטפלה של תנור. כי התי''ו והטי''ת מתחלפין במוצא דטלנ''ת. והר''מ פירש תפלות דברי הבאי ודברי משלים. מלשון היאכל תפל בלי מלח, שענינו דבר חסר וגרוע: {יח} כלומר בן עזאי, מבעיא ליה לכדר''י בר''ח דאמר אין ד''ת מתקיימין אלא בידי מי שמעמיד עצמו ערום עליה. פירש''י שפירש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל. ל''א שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד ללמוד מכל אדם: {יט} הר''מ, החכמים קורין עצמם פרושים להיותם מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחתיות והרדיפה אחר תאות העולם. הם מיחלים לשכר העוה''ב ו, למדות המעולות: {כ} כו'. או מכלי עולם. שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם. הר''מ. ורצה מציאות האדם לפי שהוא עיקר הבריאה בעולם השפל וכן אמרו על ג' דברים העולם עומד:

. מחסר ומחשיך. הגוון החסר נקרא דיהה בלשון משנה:. נחלית והולכת:

{כא} . פליני בה רב יוסף ס''ל דלתנא קמא מתנוונה נמי לא ורב ששת סובר דת''ק נמי ס''ל דתולה אבל מתנונה וכו'. ופ. רש''י ו, לא פליגי עליה דרבי. אלא בסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד. ועתוי''ט:

. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי:. ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת:. שרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין:. ואפילו קרב קומץ כהלכתו ולא נטמאת, נשרפים שיריה על בית הדשן ואינן נאכלים, מפני שיש לכהן בעלה חלק בה שמשלו היא באה, והתורה אמרה (ויקרא ו') וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאבל, ואין כולה כליל מפני שיש לה חלק בה שלכפרתה היא באה, הא כיצד, הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין בעצמן {כג}:

{כב} כו'. בא עליה ואע''ג דבהני אגלי מלתא למפרע דכי קדיש בטעות קדיש גזירה שמא יאמרו מוציאים מכלי שרת לחולין. גמרא. ת''ח: {כג} בדקדוק כתב כן, דקריבה היינו על המזבח, ואלו בית הדשן היינו מקום בעזרה לפסולי מוקדשים הנשרפים, כמ''ש הר''ב לעיל מ''ג. אלא כתנאי, וכו''ע כל שממנו לאישים הרי זה בבל תקטירו מדכתיב לא תקטירו ממנו כו'. כל שממנו כו'. דר''א סבר מקריב השירים על המזבח ולשם עצים. ולרבנן לית להו האי סברא אלא נשרפים שיריה על בית הדשן. כדאיתא בגמרא:

. בת כהן:. דכל מנחת כהן כליל תהיה, כתיב, כהן ולא כהנת. וכן כהנת אלמנה וגרושה שהביאה מנחת נדבה נאכלת {כד}:. מן התרומה ומן הכהונה. אם נבעלה לפסולים {כה} שוב אינה חוזרת לכשרותה לעולם:. אם נשא גרושה חללה או זונה, אלא כל זמן שהוא עמה הוא פסול לעבודה {כו}, משגרשה חוזר להכשרו, דכתיב (שם כ''א) ולא יחלל זרעו, זרעו חלל, והוא אינו חלל:. דכתיב (שם) בני אהרן, ולא בנות אהרן:. דחטאת ואשם ומנחה בכולהו כתיב (שם ו') כל זכר בבני אהרן {כז} יאכלנו:

{כד} דוקא דה''ה חובה. ועתוי''ט: {כה} בקדושין דף ע''ז: {כו} ספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין: {כז} דמבני אהרן ממעטינן ולא בנות אהרן, טרח קרא וכתב זכר לרבות בעלי מומין למחלוקת, כמו שכתב הר''ב בריש פרק י''ב דזבחים:

. כשהוא מנוגע פורע את ראשו ופורם את בגדיו, דכתיב (שם י''ג) איש צרוע הוא וכו', איש פורע ופורם, ואין אשה פורעת ופורמת:. בנו קטן. וחלה נזירתו עליו ואפילו לכשיגדל {כט}. וזו הלכה היא בנזיר ואין לה סמך מן התורה:. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת והיה בנו נזיר או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. הרי הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו. וגם זו הלכה ואין לה סמך:. מקבל קדושי בתו קטנה {לב} שלא מדעתה דכתיב (דברים כ''ב) את בתי נתתי לאיש הזה:. דכתיב (ויקרא כ''ד) ורגמו אותו, ואי אפשר לומר אותו ולא אותה, דהא כתיב (דברים י''ז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, אלא אותו בלא כסותו אבל אותה בכסותה {לד}:. דכתיב (שם כ''א) ותלית אותו על עץ, אותו ולא אותה:. דבתיב (שמות ב''ב) ונמבר בגניבתו, ולא בגניבתה:

{כח} בין כו'. שייר ש טובא הנך דסוף פ''ק דקידושין וכן הא דאין אשה מפירה נדרי בתה: {כט} פירושו פ''ד דנזיר מ''ו כו'. ונ''ל דפירוש לכשיגדל כלומר לאחר שנעשה גדול לענין נדרים ומיהו עד שיביא ב' שערות אחר י''ג שנים ותו לא דפשיטא דמכיון שיצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו וממילא א''צ להשלים עוד נזירותו. ועתוי''ט: {ל} . לאמה כשהיא קטנה. רש''י: {לא} . דכתיב כי ימכור איש את בתו. גמרא: {לב} לאפוקי נערה, דבהדיא תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. אלא לאפוקי בוגרת: {לג} . מרישא דקרא דאת בתי נתתי לאיש יליף ליה, ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת. תוספ': {לד} לגופיה איצטריך דבלא כסותו ועיקר טעמא משום בזיונא. ועתוי''ט: