בית קודם הבא סימניה

משנה - תענית-פרק ב

משנה - תענית-פרק ב

פרק ב - משנה א
סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא {ג} וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. הַזָּקֵן {ה} שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין {ו}, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא, (יונה ג) וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וּבַקַּבָּלָה {ז} הוּא אוֹמֵר, (יואל ב) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם:
. בשבע תעניות אחרונות קא מיירי:. הארון שספר תורה מונח בו, כלומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. ולמה לרחובה של עיר, לומר, צעקנו בצנעה בבית הכנסת ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא ברחובה של עיר:. אפר שרפה. ומשום דעפר נמי אקרי אפר {א} תנא אפר מקלה, דהכא צריך שיהיה אפר ממש {ב} כדי שיזכור הקב''ה עקידתו של יצחק וירחם:. משום דכתיב (ישעיה ס''ג) בכל צרתם לו צר:. והן עצמן אינם נוטלים, כדי שיתביישו יותר, לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים {ד}:. דברים שכובשין לבו של אדם להחזירו למוטב:. בדברי הנביאים:
{א} שאפר קרוי עפר דכתיב מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש''י: {ב} אפר הוי מעצם אדם דומיא דעקידה כו': {ג} כו' דחשיבותא הוא דיהבינן ברישיהו דנשיא ואב''ד ברישא. דאמרי להון אתון חשביתו למבעי לן רחמי אכולי עלמא. גמרא: {ד} עגמת נפש ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים אבל בני אדם דלא חשיבי לא מתביישים בנתינת אחרים וסגי להו בנתינת עצמן. רש''י: {ה} . והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם כו'. גמרא: {ו} . לשון עצור כמו מכבש: {ז} . כ''מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל. קרי להו קבלה ובכ''מ דלא אתפקיד נביא כי האי וירא אלהים שהוא כמספר והולך דיליף אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה. רש''י:

פרק ב - משנה ב
עָמְדוּ בִתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ:
. היודע סדר תפלה {ח}:. שאין בביתו במה לפרנס את בניו, ומתוך שנפשו עגומה עליו מתפלל בכוונה. א''נ ביתו ריקן מן העבירות, שלא יצא עליו שם רע בילדותו {ט}:. בין גואל לרופא אומר ו' ברכות הללו:
{ח} רש''י רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו: {ט} ביתו אינו מדוקדק. והר''מ כתב ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות ולא יצא עליו שם רע בילדותו. ועתוי''ט:

פרק ב - משנה ג
וְאֵלּוּ הֵן, זִכְרוֹנוֹת, וְשׁוֹפָרוֹת {י}, אֶל יְיָ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו', מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה', תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעְטֹף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ {יא} לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶן, רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ, דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה וגו', אֲשֶׁר הָיָה דְבַר הּ' אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת. וְאוֹמֵר חוֹתְמֵיהֶן:
. כל הפסוקים כמו שאומרים בראש השנה:. אחר זכרונות חתימת זכרונות, ואחר שופרות חתימת שופרות, וכן אחר כולם כדמפרש ואזיל:
{י} ושופרות. ומלכיות לא. והא דפירש הר''ב בפ''ד דר''ה מ''ה. כ''מ שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהן. י''ל לא בא ללמד אלא ר''ה ויוהכ''פ של יובל. דאין למדין מן הכללות והאי קרא דמיניה דריש כתיב ביה וביום שמחתכם ור''ה נקרא יום שמחה ויו''כ של יובל שהוא ודאי שמחת לב: {יא} כו' שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר''ה וביובלות ובשעת מלחמה. גמרא. וכי תימא דצריך לאומרן דאם לא כן בציר להו ממש לכן נקט לישנא דלא היה צריך. הר''נ:

פרק ב - משנה ד
עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם {יב} בְּהַר הַּמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל {יג}. עַל הַשְּׁנִיָּה הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף {יד}, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת. עַל הַשְּׁלִישִׁית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ {טו} בַּגִּלְגָּל, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה. עַל הָרְבִיעִית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת שְׁמוּאֵל {טז} בַּמִּצְפָּה, הוּא יַעֶנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ צְעָקָה. עַל הַחֲמִישִׁית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ {יז} בְּהַּר הַכַּרְמֶל, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עַל הַשִּׁשִּׁית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה {יח} מִמְּעֵי הַדָּגָה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְּכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה. עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וְאֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ:
. בגואל ישראל הוא מתחיל להאריך. ואע''פ שאינה ממנין שש קורא אותה ראשונה, לפי שבה מתחיל להוסיף ולהאריך:. לברכות שמאריך בהן. אבל הברכות שמוסיפין בשביל התענית אינן אלא שש, שברכה ראשונה שהיא גואל ישראל דשמנה עשרה היא אלא שמאריך בה:. ואע''ג דיונה {יט} בתר דוד ושלמה היה. מ''מ מקדים ליה ברישא, משום דבעי למחתם בסוף הברכות ברוך המרחם על הארש, ן, ודוד ושלמה בנו הם שהתפללו על ארץ ישראל. דוד, ויהי רעב בימי דוד כו' (שמואל ב' כ''א) ושלמה, רעב כי יהיה בארץ (מלכים א' ח'):
{יב} . לפי שהיה ראשון לניצולים שנצול מנמרוד. תוספ': {יג} ישראל. בירושלמי פריך ולא יצחק נגאל שענייתו של א''א בהר המוריה על הצלתו של יצחק הוא השיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמי שנגאלו כל ישראל. הר''נ: {יד} סוף. לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה חכר המקום אותם וגאלם כדכתיב ואזכור את בריתי. רש''י: {טו} כו'. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדים בגלגל. רש''י: {טז} כו'. מעין אל ה' בצרתה לי דכתיב ויזעק שמואל אל ה'. רש''י: {יז} כו' מעין אשא עיני אל ההרים דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה. רש''י: {יח} כו'. מעין ממעמקים קראתיך ה' שכן כתיב קראתי מצרה לי. רש''י: {יט} פריך אאליהו ואיונה ומתרץ להו כך:

פרק ב - משנה ה
מַעֲשֶׂה בִימֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶן תְּרַדְיוֹן {כ}, שֶׁעָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְגָמַר אֶת הַבְּרָכָה כֻלָּהּ, וְלֹא עָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן. תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים תְּקָעוּ. מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. הָרִיעוּ בְנֵי אַהֲרֹן {כב} הָרִיעוּ. מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וּכְשֶׁבָּא דָבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ, לֹא הָיִינוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְשַׁעַר הַמִּזְרָח וּבְהַר הַבָּיִת:
. בצפורי היה:. לפי שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה אלא בשכמל''ו כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. ואלו לא במקדש היו ועשו כדרך שעושים במקדש:. חזן הכנסת {כא} אומר להם כך על כל ברכה וברכה:. שלא לענות אמן אלא בשכמל''ו {כג}:. שער מזרח {כד} של הר הבית ושער המזרח של עזרה. לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה ולא סגי בעניית אמן. ואין לומר לא היו נוהגין לתקוע אלא במקדש, דודאי תוקעין בגבולין, כדמוכח בהך מסכתא ובר''ה. והלכה כחכמים:
{כ} . בסיכני. גמרא: {כא} השמש ולא שליח צבור. רש''י. ומפרש בגמרא שהיו תוקעין תר''ת: {כב} אהרן. וי''ג בני אהרן. וי''ג בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ועתוי''ט: {כג} . שבגבולין נמי היו תוקעין ומריעין כסדר השנוי במשנה זו. ועתוי''ט: {כד} כתב חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית. וי''א בשערי מזרח בעזרת נשים:

פרק ב - משנה ו
שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלשׁ שְׁנִיּוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין. שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָּרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלשׁ שְׁנִיּוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין:
. כ''ד משמרות כהונה היו, כל משמר עובד בשבת שלו:. המשמר מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימות השבוע, כל אחד עובד יומו:. שתעניות הראשונות אינן חמורין כ''כ, ולפיכך אין משלימין שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב שהיו עובדין אותו היום יבואו אלו לסייען ויהא בהן כח לעבוד:
פירוש למשנה זו

פרק ב - משנה ז
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מֻתָּרִים לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת, אֲבָל לֹא בַיָמִים. וְאַנְשֵׁי בֵית אָב, לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת:
. לאו גבי תענית קאי, אלא איידי דאיירי בבני משמר מייתי לה הכא:. שאין לחוש שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב בלילה ויצטרכו אלו לבא לסייעם:. לפי שהיו צריכין להעלות כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל המזבח {כה}:. הם ישראלים הקבועים בירושלים ועומדים על קרבן אחיהם ומתפללין שיהא מקובל ברצון. ועומדים שם בשעת העבודה שלוחים מכל ישראל, דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו והכתוב אומר (במדבר כ''ח) תשמרו להקריב לי במועדו, לישראל מצוה שיעמדו על הכהנים בשעת עבודה:. משנכנסו למשמרתם, כל אותה שבת, כדי שיספרו קודם לכן ולא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולים:. שבתוך משמרתן מותרים שדרו [רוב] בני אדם לספ. ר בחמישי ואין ממתינין לספר בע''ש מפני הטורח:
{כה} א''נ לא גמרו ביום גומרין בלילה:

פרק ב - משנה ח
כָּל הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית {כו} דְּלָא לְמִסְפַּד, לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מֻתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אָסוּר. דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה בְהוֹן, לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו מֻתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מֻתָּר:
. ימים שנעשו בהם ניסים לישראל בבית שני וקבעו ימים טובים. אית יומא דלא להתענאה בהון בלב ; ואית יומי דחמייי טפי דלא למספד בהון. ואותן שהן חמורים ואסורים בהספד. לפניו אסור בהספד, דלמא אתי למעבד הכי ביו''ט גופיה. לאחריו מותר דכיון דעבר יום טוב לא חיישינן. ואנן קיי''ל דבטלה מגילת תענית {כז}, וכל אותן הימים הכתובים שם דלא להתענאה ודלא למספד, כולן מותרין בהספד ותענית, חוץ מחנוכה ופורים שאסורין בהספד ותענית. וימים שלפניהם ואחריהם מותר:
{כו} תענית. מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אע''פ שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב כו' כאלו היה מקרא. רש''י: {כז} דראש השנה דף י''ח שבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם, אין בית המקדש קיים מותרים מפני שאבל היא להם אבל חנוכה מפרסם ניסא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוה והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו ופורים קיימו וקבלו היהודים כדכתיב באסתר:

פרק ב - משנה ט
אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בַּתְּחִלָּה בַּחֲמִישִׁי, שֶׁלֹּא לְהַפְקִיעַ {כח} הַשְּׁעָרִים, אֶלָּא שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְשָׁלשׁ שְׁנִיּוֹת חֲמִישִׁי שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנוֹת בַּחֲמִישִׁי, כָּךְ לֹא שְׁנִיּוֹת וְלֹא אַחֲרוֹנוֹת {לב}:
. כשרואין בעלי חנויות שקונין למוצאי חמישי שתי סעודות {כח} גדולות, אחת לליל התענית ואחת לשבת, יהיו סבורין שבא רעב לעולם ומיקרין ומפקיעין השער {כט}. אבל משהתחילו להתענות בשני, יודעים שאינו אלא מפני התענית, פ''א שלא יאמרו אם לא שראו ב''ד שהרעב בא, לא היו דוחקים לגזור תענית עתה סמוך לשבת {ל}, ומפני כן ייקרו ויפקיעו השער:
{כח} איתא ד' סעודות דג' לשבת. וכתב הר''ן ואע''ג דבלא תענית צריך פת לסעודת היום ג''כ מ''מ מפני התענית מרבין לקנות דברים שחיי נפש בהם: {כט} לומר דחיישינן שמא בעלי החניות לא ישימו לבם לכך שמפני התענית והשבת הם קונים: {ל} ביכולת דלת העם לקנות ב' סעודות גדולות ביחד אלא ודאי שצורך גדול למטר הוא:] להפקיע. מבטל שעור מדה הראשונה וממעטה. רש''י: {לב} אחרונות. פירוש התחלת האחרונות, אבל כך סדרן בה''ב הבה''ב. ועתוי''ט:

פרק ב - משנה י
אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ {לג}, בַּחֲנְכָּה וּבַפּוּרִים, וְאִם הִתְחִילוּ, אֵיןֹ מַפְסִיקִין {לד}, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַפְסִיקִין, מוֹדֶה הָיָה שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין. וְכֵן תִּשְׁעָה בְאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת:
. שגזרו התעניות קודם לכן והתחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהן אחד מאלו הימים אין מפסיקין:. להתענות בהן כל היום, אלא אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה:. כגון בזמן שהיו ב''ד קובעים ע''פ הראייה, אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה, מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא רעב. ואין הלכה כר' מאיר אלא מתענין ומשלימין. וכן ט' באב שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים:
{לג} חודש. דאיקרי מועד. רש''י: {לד} כו' דאע''ג דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. רש''י. אבל פורים אע''ג דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד לא חשיב ליה אף על גב דאיקרי יום טוב לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור