משנה - יומא-פרק ופרק ו - משנה א
שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר, כְּשֵׁרִין. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה {ג}, נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם:
. במראה. שניהם לבנים או שניהם שחורים. ובקומה ובדמים {א}. דתלתא קראי כתיבי. (ויקרא י''ו) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים. ולקח את שני השעירים. ונתן אהרן על שני השעירים. וכיון דשעירים תרי משמע מה ת''ל שני שני שני תלתא זימני, אלא שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים:. הכי מפרשה, אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת יאמר זה [שעלה] עליו וכו':. אם של עזאזל מת ועכשיו יש כאן שנים לשם, אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני, ובאחד מהן יתכפרו, והשני ירעה. וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל, האחד ישתלח והשני ירעה. ושני שבזוג שני הוא שירעה עד שיפול בו מום, ושני שבזוג ראשון הוא שיקרב אם הוא של שם, או ישתלח אם הוא של עזאזל, שאין בעלי חיים נדחין {ב}, ואם אירעה להן שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר:. דכי גמירי חטאות מתות, ביחיד גמירי. ושעירי יום הכפורים חטאות ציבור הן דכתיב (ויקרא ט''ז) ומאת עדת בני ישראל יקח. וחטאת מתה הוא שמכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות:. של שעיר של השם, ימות המשתלח, דהא לא אתעבידא מצוה דדם, ובכל העבודות הנעשות בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ חוקה כתיב בהו לעכב, וצריך להביא דם אחר ואי אפשר אלא בהגרלה, וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין ימות המשתלח הראשון:. אע''ג דשלוח לא מעכב לדברי הכל, דכי כתיב חוקה לעכב אדברים שהכהן עושה בבגדי לבן לא על דברים הנעשים ביד איש עתי, מכל מקום ילפינן מקרא דכתיב (שם) יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, עד אימתי זקוק המשתלח לעמוד חי, עד שעת מתן דמו של חבירו, הא אם מת קודם לכן אין כפרת הדם כלום, לכך צריך תשלומים. ובלא הגרלה א''א וזקוק לשנים וראשון ידחה דהכל מודים בשחוטים שנדחים:
{א} כאחד ובדמים מחד קרא נפקי כמו שאמרו. דמראה וקומה שקולים ששניהם בגופן של השעירים. ה''נ דמים ולקיחתן כאחד שקולים ששניהם דברים שחוץ לגופן. תוי''ט: {ב} ממום עובר דאע''ג דלא חזו השתא כי הדר מחזי שפיר דמי דכתיב משחתם בהם מום בם. מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו הכי נמי לא שנא. והואיל ולא אדחו מצוה בראשון: {ג} אמר ר' יהודה. דהא דאמר ר' יהודה תמות לאו על אותו שאמר תנא קמא ירעה שהוא שני בשני. אלא דפליג על זה שאמר שאין חטאת צבור מתה וקאמר איהו דתמות והדר קאמר ועוד כו'. לאשמעינן דבעלי חיים נדחין סבירא ליה. ותמות דקאמר ברישא לאו אההיא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתו לאפלוגי. גמרא:
פרק ו - משנה ב
בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָווּ פָּשְׁעוּ חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא בַשֵּׁם {ד}, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל {ה}, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר, (ויקרא טזּ) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם {ו} הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל {ז}, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתּוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
. לאחר שגמר מתן דמים של פר ושעיר בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שלוחו:
{ד} . דכל הוידוין שוין היה אומר בראשונה השם ובשניה בשם. ירושלמי. ונ''ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה''א הקריאה שקורא להש''י בשמו שיתודה לפניו. ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם, רצה לומר שבשם הזה יכפר כי הוא מקור לכל השמות שהוא שם בן ד'. תוי''ט: {ה} ישראל. אפילו לת''ק דספ''ק דשבועות דכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות לא הוצרך להזכיר אני וביתי ובני אהרן דאטו כהנים לאו בכלל עמך בית ישראל נינהו. גמרא: {ו} והעם. השתא מפרש דכל היכא דתנן והן אומרים בשכמל''ו דר''ל הכהנים והעם: {ז} המפורש כו' כהן גדול. משמע דאלו כשהיו שומעים מפי שאר כהנים וא''נ מפי כה''ג ודלא בהני דתנינן לא היו עושין כל אלה. ואע''פ שבמקדש מברכין ככתבו בברכת כהנים כדתנן במ''ו פ''ז דסוטה. ואולי טעם הדבר כמ''ש הר''מ קרדואירו בסוף עיה''כ. שבכל יום היו מזכירין הכהנים אותו בבכ''ה בנקוד אל''ף דל''ת וביום זה היה מזכיר בניקוד חול''ם סגו''ל קמ''ץ סגו''ל:
פרק ו - משנה ג
מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ. הַכֹּל כְּשֵׁרִין {ח} לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים (גְּדוֹלִים) קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה וְהוֹלִכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה:
. להיות משלחין אותו ולא היו ב''ד של כהנים מניחין את ישראל להוליכו:. שם האיש:
{ח} כו'. מ''ד כפרה כתיבא ביה ולבעי כהן, קמ''ל דאיש כתיב להכשיר את הזר. גמרא:
פרק ו - משנה ד
וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים {ט} שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא. מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סֻּכָּה הָרִאשׁוֹנָה. עֶשֶׂר סֻכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק, תִּשְׁעִים רִיס, שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל:
. כמין מעלה עשו, שהוא גבוה ויוצא דרך הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשלח. לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהא עונותינו אצלנו עוד:. מחשובי ירושלים:. סוכות עשו לו בדרך והולכין בני אדם לגור שם לפני יוה''כ שמלוין אותו מסוכה לסוכה:. היו מירושלים ועד הצוק. כל הר גבוה וזקוף קרוי צוק:. ריסין לכל מיל. אני שמעתי דרוס גרסינן בוי''ו. והם מאתים וס''ו פסיעות כחשבון רוס. נמצאו ז' ריסין ומחצה אלפים פסיעות פחות ה', קרוב למדת תחום שבת, וצ' ריס הם י''ב מיל {י}:
{ט} . לא בבליים היו אלא אלכסנדריים כו'. גמרא: {י} נותן שיעור בריסין ופעמים במילין ופעמים בפרסה. תוספ':
פרק ו - משנה ה
עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִים לוֹ, הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם, וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסֻּכָּה לְסֻכָּה, חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לַצּוּק, אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק {יא} וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָׂיו:
. לא היו אומרים לו כך אלא כדי שייטב לבו, שמי שיש לו פת בסלו אינו רעב כמי שאין לו פת בסלו, אבל מעולם לא הוצרך אדם לכך:. שמירושלים ועד סוכה ראשונה מיל ועשר סוכות ובין כל סוכה וסוכה מיל הרי מירושלים עד סוכה אחרונה עשר מילין. נשאר מסוכה אחרונה לצוק ב' מילין, מלוין אותו מיל כמדת תחום שבת ועומדים מרחוק ורואין את מעשיו:
{יא} . לא היו עושין סוכה אחת עשרה שא''כ לא היה מקרי ארץ גזירה כיון שמן הסוכה רשאין לילך עד לשם בו ביום. נראה לי. תוי''ט:
פרק ו - משנה ו
מֶה הָיָה עוֹשֶׂה, חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו, וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו {יב}, וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד, וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים. בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ {יג} לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוּק:
. לא היה קושר כל הלשון של זהורית בסלע שמא תלבין מיד קודם דחיפת השעיר, ומשמחת לבון הלשון של זהורית שמראה שכבר נתכפרו העונות ישכח מצות הדחיפה וידמה שכבר נשלמה המצוה מאחר שהלבין הלשון. ולא היה קושר כולה בין קרניו שמא בשעת דחיפה יכוף השעיר ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא יוכל לראות הלשון כשתלבין ויהיו כל ישראל עצבין לפיכך קשר חציה בסלע והיא לא תלבין לחצאין עד שתגמר מלאכת כולה. וכשקושר באחרונה חציה בין קרניו אע''פ שתלבין מיד לא יניח מלדחפו הואיל והוא עסוק בה:. חוזר עד סוכה אחרונה. ואע''פ שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות חכמים אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות, לזה התירו לפי שירא לעמוד במדבר משתחשך:. דכתיב (ויקרא י', ו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו:. ואין הלכה כר''ש:
{יב} . דכתיב אל ארץ גזירה אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד. ומש''ה בעינן שיהא צוק דתרוייהו יליף בברייתא מדכתיב גזירה: {יג} דוהמשלח משמע משעה ששלחו כבר לצד המדבר. ור''ש דריש והמשלח לעזאזל דחיפתו וזריקתו הוא שלוחו גמרא:
פרק ו - משנה ז
בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן, נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. קְלָעָן בַּמִּקְלָעוֹת וְהוֹצִיאָן {טז} לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים, מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ {יז} לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן:
. אחר שמסר כהן גדול השעיר המשתלח למשלח, בא לו אצל פר ושעיר העומדים לישרף, וקרען והוציא אימוריהן:. בקערה של כלי שרת:. אי אפשר לומר שהיה מקטירן עכשיו, דהא בבגדי לבן הוא לבוש ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדי לבן {יד}. אלא הכי קאמר, נתנם במגיס כדי להקטירן אחר כך כשיגיע זמנן לאחר שיטבול וילבש בגדי זהב:. כמין קליעה {טו}, ושלמים הם עם עורותם ובשרם ופרשם אלא שנקרע כרסם להוציא אימוריהן:. חוץ לירושלים:. העסוקין בהם, כדכתיב (ויקרא ט''ז) והשורף אותם יכבס בגדיו:. ואין הלכה כרבי שמעון:
{יד} יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם. ויטבול שניה להוציא כף ומחתה ויטבול שלישית למוספים ואימורי חטאות הללו כו'. רש''י: {טו} רש''י, ד' ב''א נושאים ב' מוטות ב' לפנים ב' לאחור ומהלכים מוט אצל מוט הפר והשעיר נתונים עליהם מורכבין זע''ז וכפופין זה תחת זה כמין קליעה: {טז} . ומשלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה. הר''מ: {יז} . דכתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו. ולהלן ילפינן לפר ושעיר שיהיו נשרפין חוץ לג' מחנות כפר העלם דבר. א''כ למה נאמר מחוץ למחנה דמשמע מחנה אחת. אלא לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאים בגדים והיינו חוץ לעזרה והר הבית הוא מחנה שניה וירושלים מחנ' שלישית. ור''ש איצטריך האי מחוץ למחנה למילף מפרה אדומה, דמה להלן דכתיב נמי בה אל מחוץ למחנה ושריפתה במזרח ירושלים, דכתיב בה אל נוכח פני אוהל מועד ופתח האהל במזרח הוה, אף כאן שריפתם במזרחה של ירושלים ורבנן סברי דנשרפין לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון גמרא:
פרק ו - משנה ח
אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. וּמִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. דַּרְכִּיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין, וּמְנִיפִין בַּסּוּדָרִין וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם, מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ {כ} שְׁלשָׁה מִילִין. הוֹלְכִין מִיל, וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל, וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם, לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ {כא} שֶׁל הֵיכָל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
. שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר, שנאמר (שם) ושלח את השעיר במדבר. ואחר כך ואת חלב החטאת יקטיר {יח}:. אבנים גדולות {יט} וגבוהות זו על זו, ששם השומרים עומדים ומניפים בסודרין:. הוא ראש המדבר. וס''ל לרבי יהודה שמשהגיע השעיר שם נעשית מצותו אע''פ שלא הגיע לצוק. ואין הלכה כר' יהודה:. כדאמרינן לעיל מיקירי ירושלים מלוין אותו עד סוכה ראשונה. וכשחוזרין ושוהין אחר כך כדי הלוך מיל כבר ידעו שהגיע שעיר למדבר:
{יח} כו'. אפילו הקריאה לא היתה קודם שהגיע למדבר. הר''מ: {יט} דרביות בבי''ת ויהיה מלשון דרבנאי בבכורות דף ח' שפירש''י אורבים ושומרים: {כ} . על שם הצוק שהוא זקוף וחדוד נקרא המדבר בית חדודו. אבל גירסת הר''מ שמגיע לבית חורין שהוא במדבר (וביהושע) בית חורין תחתון: {כא} . ות''ק ור''י סברי כדאיתא בדף ס''ז דבראשונה היו קושרין כו' ולפי שהיו מציצין ורואין ואם לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו ולבתר הך תקנתא דרביות היו כו':