. שאלו פטורין מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא {ב}, לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת:. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שאירעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני:

{א} כו'. טמא לנפש כו' אנוסים או שוגגין מנין. ת''ל איש איש ריבה כו'. ולר''י דס''ל דברה תורה כלשון ב''א תני דר''י לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה ולא כו' הצד השוה שבהן שלא עשו את האחד יעשו את השני אף אני מרבה אנוסין ושוגגין שלא עשו כו' יעשו את השני: {ב} בפסח שני נמי כתיב חטאו ישא לרבי דיליף ממגדף דכתיב גביה ונשא חטאו והוא בכרת כדתנן בריש כריתות:

. שם מקום רחוק מירושלים מהלך ט''ו מילין, והוא שיעור מהלך אדם בינוני בימי ניסן וימי תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן {ג}:. אפילו היה קרוב לירושלים וחלה ונתעכב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה {ד}. ור' עקיבא סובר שאין לו אלא דין נאנס אבל לא דין דרך רחוקה, הואיל והיה מן המודעית ולפנים. והלכה כר''ע. לפיכך נקוד על ה' של רחוקה. אני שמעתי לדרוש, רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה, שאפילו אינו רחוק אלא חמש אמות בלבד בסוף שעת [הקרבת] הקרבן נדון בדין דרך רחוקה:

{ג} הערבים כתיב ביה כתמיד. ותמיד אף על פי שנשחט משש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבעה ואילך שמתחלת חמה להתעקם כלפי מערב והכי אמרי' ביומא רפ''ג: {ד} ה''א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה:

. דכתיב (במדבר ט) ככל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו {ו} עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח:. דכתיב (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל:. דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט:

{ה} כו'. שייר דאין השני נשחט בג' כתות כדאיתא בתוספתא ושייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאיתא בגמרא. תוספות: {ו} דעל מצות ומרורים מקרא מלא הוא בפסח שני. ה''ק דכללא דככל חקת וגו' מרבה צלי, דדומיא דפרטא דעל מצות ומרורים כו': {ז} פירש''י דשני כתיב ביה במועדו. ולמ''ד דהך במועדו אראשון קאי יליף מככל חקת הפסח. תוספות: {ח} . בגמרא טומאה לא מ''ט. מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה:

. דגבי טמא לנפש כתיב איש, דדרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין, (אבל גבי זיבה אף ציבור נידחין) {ט}:. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא ז) כל טהור יאכל בשר, וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר כו' וטומאתו עליו ונכרתה, בשר הנאכל לטהורים, טמאים חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה, אין טמאין חייבין עליו משום טומאה:. פוטר הזבין והזבות אם נכנסו למקדש פטורים, כשהפסח נדחה מפני הטומאה, דכתיב (במדבר ח) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעים משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעים משתלחין. ותנא קמא לא דריש לקרא להכי, דכולהו אצטריכו לחלקם ממחנותיהם. ואין הלכה כר''א:

{ט} לאשמעינן טמאי מגעי טומאות והיה נ''ל דמשום רבותא דאם אכלו פטורים מכרת נקטינהו להנך דטומאה יוצאה מגופן ואפ''ה פטורין, אלא שהר'מ כתב דטמאי מגעי טומאות הרי אלו אוכלין:

. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דבפסח מצרים כתיב (שמות י''ג) ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, קרי ביה ולא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:

{י} מבעשור כו'. דכתיב בעשור לחודש הזה זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מבעשור. מיהו לענין ביקור ילפינן בגמרא מדכתיב ועבדת כו' בחדש הזה שיהיו כל עבודות החדש זה כזה דהיינו שיבקר בעשור כמה טלאים ובערב פסח יקח איזה שירצה. ועתוי''ט: {יא} דורות כו'. וא''ת שלש כתות היאך אתה מוצא בשל מצרים וראיתי בירושלמי ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום והיה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת כו' ואל תתמה, ומה אם אבק שאין דרכו להלוך נאמר והיה לאבק בכל ארץ מצרים, קול שדרכו להלוך לא כ''ש:

. מרבותי:. שלמים אחר הפסח {יב}:. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא תרעה עד שתפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, דמותר הפסח קרב שלמים:. שכחתי על איזו שמעתי תקרב, ועל איזו תרעה עד שתסתאב:. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא פסח ראשון קודם שחיטת השני, שהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה, הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, וזה שלא הקריבו דחהו בידים {יג} ולא יקרב הוא עצמו שלמים:. שיפול בו מום שלא יהיה ראוי לקרבן:. אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן:. כלומר ואם לאחר שחיטת השני נמצא, הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, ולא נדחה בידים, ויקרב הוא עצמו שלמים:. וה''ה דמצי ר' יהושע למיתני בפסח עצמו {יד}, יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב:

{יב} דוקא, דה''ה במועד עצמו דהא שלמים קרבים במועד ואפילו בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה. ואין לפרש שר''ל שהמיר אחר שחיטת הפסח, דלא הר'ל לפרש כן בדר''י שמסופק היה: {יג} למ''ד רפ''ו דיומא דאין בע''ח נדחים היינו דוקא כגון דלא דחייה בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם. תוספ': {יד} הא קמ''ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה. ופירש''י ולא אמרינן מתחלתה שלמים היא. ואפילו המיר קודם שחיטה לא קבעתם זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי. אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית:

. נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה:. לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין {יז}:

{טו} כו'. ואינם ראוים לפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה: {טז} כו'. במ''ג פ''ג דתמורה מפרש הר''ב אמאי לא תמכר בלא מום דזהו מומו הואיל ולא חזיא למלתיה. והתוספ' כתבו הואיל והיא ראויה לשלמים והפסח אחר פסח קרב שלמים הלכך לא הוי מום ע''כ ואפ''ה אינו ק''ש אלא ירעה כדפירש''י דקבעתו ההפרשה והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו: {יז} במשנה י' וי''א והכא מיירי שלא נתמנה בנו עמו כדאיתא בגמרא:

. שלשה טלאים, אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה, שנתערבו. כולן ירעו עד שיסתאבו:. עולה דשמא היפה עולה היה. ובדמי היפה שבהן אשם דשמא היפה אשם היה. ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה. ואותו מותר שצריך להוסיף על הב' עד שיגיעו לדמי היפה, יפסיד משלו. וכיצד עושה, אם היפה שבהן שוה סלע, מביא ג' סלעים מביתו ונוטל הסלע האחד ואומר, כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו, ויביא ממנו עולה. ונוטל הסלע הב' ואומר, כל מקום שהוא אשם הרי הוא מחולל על סלע זו, ויביא בו אשם. וכן לשלמים {יח}:. שמתן דמם ודם הפסח שוה {יט}:. כולן בו בלילה, שהבכור נאכל לכהנים. ויקרב פסח לשם פסח בכ''מ שהוא, ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן, ואף ע''פ שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור, שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות כזמן הפסח ונמצאו מביאין קדשים לבית הפסול, ר''ש סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול, ורבנן פליגי עליה ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו ויביא {כ} מעות בדמי היפה שבהן כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים. ואין הלכה כר''ש:

{יח} יהיב טעמיה למלתיה דאל''ה הרי הוא מחליף שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה: {יט} טעונין תנופת חזה ושוק. ולא סמיכה ולא נסכים. רש''י: {כ} אוכל כולם בתורת בכור בעל מום:

. את האבוד ושחוט עלינו:. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלין כולם משלו:. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו:. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהן מזה:. שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני:. דממה נפשך בראשון נמנו, ואכילה לא מעכבת:. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו:. ושלו ישרף. כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו:. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [משלו, שהרי] עשאן שלוחין:. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת:. שחטו עלי אם אחרתי:. בקש ושחוט עלינו:. דהוא שלוחם והם שלוחיו:. ופטורים מפסח שני:. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן:

{כא} כו' והם אינם. אתאן כר''י בפ''ח מ''ז דס''ל דשוחטין פסח על היחיד והלכה כמותו. וא''נ אפילו לר''י וכגון שהמנה עליו אחרים: {כב} אחראין. כתב הר''מ אף על פי שהיה בלבם שישחוט כ''א מהן על חבירו שהיו שם רמיזות ודברים שאומדין הדעת בהן שכ''א שימצא ישחוט על חבירו. וכתב הכ''מ דמיתורא דמתניתין למד כן, דאם לא כן מאי קמ''ל פשיטא:

. מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד:. מבני חבורה זו בא לו אצל בני חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו:. לאותו יחיד הבא אצלם:. אותו הפסח שמשכנו אלינו יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו:. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא דאסור לימשך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים {כד}, ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולמנות על אחר, כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו:. בני אדם, שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, וחמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין [לחמשה] פסחים, שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו {כה}:. כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מד' פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך, וכן הוא וג' חוזרין ואומרין לשני, וכן הד' לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן:

{כג} . ברור הוא כי זה התערובות לא נפל אלא קודם שישחט הפסח. הר''מ: {כד} מדכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה. משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין ובלבד שיהא אחד מבני תבורה קיים דאם ימעט משמע שיש שיור: {כה} אם חבורה אחת שבהן של ד' אפשר שיתחלף. פסח שלהן לחבורה חדשה שנתחדשה מהד' שבאו מן הד' חבורות של ה'. ונמצא שאין עליו שום אחד מבעליו הראשונים ועיין לקמן:

. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד. ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק, ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון, ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומר לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון, אם שלך הוא פסח זה, שיפה בירר לו שמעון תחלה, הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה, שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון, הרי ידיך מסולקות משלך, והמנה עמי על זה. ולכך הוצרך כל אחד להמנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה בררנו, ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך. נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו בלא בעלים {כו}, שעדיין לא נמנה עליו אחר. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חבירו קודם שימשוך ידו משלו, דאין נמנין על שני פסחים כאחד, ואין זה מנוייו:

{כו} כשממנה עמו אחד מן השוק קודם לכן הרי יש כאן בעלים. ואע''ג דליכא אחד מבני חבורה הראשונים. ולעיל אמרינן דדוקא של ה' ה' אבל של ה' וד' לא משום דאין א' מבני חבורה כו' ולא אמרינן שימנו אחד מן השוק קודם שיתנו ויהיו ג''כ של ה'. מפרשינן בגמרא דמתניתין דלעיל כר''י דס''ל דבעינן דוקא א' של בני חבורה יהיה קיים עליו כו' והא דמהני הכא משום דר''י לטעמיה דס''ל בפ''ח מ''ז דאין שוחטין את הפסח על היחיד הלכך מעיקרא לאמנויי אחרים בהדיה קאי וכאחד מבני חבורה דמי ולדינא הלכה כמשניות אלו אף דפסקינן כרבי יוסי דלעיל. ועתוי''ט: {כז} שלי. וכמו כן יאמר השני לחבירו. הר''מ: