. קודם למנחה מעט כמו חצי שעה. בתחלת שעה עשירית {א}. דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן המנחה, וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית:. כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל, דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכה אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כריסו מהן:. במטה ועל השלחן כדרך בני חורין:. גבאי צדקה המפרנסים את העניים:. דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי:. כנגד ד' לשונות של גאולה שיש בפרשת וארא. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי:

{א} קטנה היא דלא כמ''ב דפ''ק דשבת. דהכא טעמא משום הידור מצוה וסגי בהכי: {ב} שתחשך. דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא. הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך. וטעמא משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ואינך איתקשו לפסח. תוספ': {ג} עני. דס''ד דהסיבת עני לאו חשיבה הסיבה דאין לו על מה להסב. וי''מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני כו' פירש שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך: {ד} התמחוי. גמרא פשיטא לא נצרכה אלא אפילו לר''ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. הכא משום פרסומי ניסא מודה:

. בתחלה קדוש היום ואח''כ בורא פרי הגפן. שתחלה קידש היום ואח''כ בא היין, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה:. תחלה. והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקדוש היום, שאם אין לו יין או פת לא יקדש:

{ה} . ושתו ביין מסכתי תרגומו ואשתו בחמרא דמזגית:

. הירקות. כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין דרך להביא ירקות קודם סעודה:. לאו דוקא חזרת, דטבול ראשון זה הוי בשאר ירקות, אלא אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת במקום שאר ירקות. ולשון מטבל אוכל. ולפי שכל אכילתן ע''י טיבול היתה, קרי לאכילה טיבול. ומיהו טיבול זה לאו בחרוסת הוא, מדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. מכלל דעדיין לא הובאו {ו}:. לאכילת מצה. והא קמ''ל שאין אכילה אחרת מפסקת בין אכילת ירקות לאכילת מצה. דקודם שיגיע לאותו חזרת של מצוה שמברך עליו על אכילת מרור אוכל מצה תחלה, כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים, מצות ברישא והדר מרורים:. שעושים מתאנים ולוזים ובטנים ושקדים וכמה מיני פירות ומשימין בה תפוחים {ז} ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהיה עבה זכר לטיט {ח}:. אלא לרפואה לבטל שרף החזרת, שרע וקשה לגוף כארס:. זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב {י}, וזכר לטיט:

{ו} חזרת שנאו לעיל דמכלל דתנן מטבל בחזרת ש''מ שהביאו ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כמו כן הל''ל מטבל חזרת בחרוסת ודחזר ותני חזרת דברישא לא פסיקא ליה. ועתוי''ט: {ז} דאף לת''ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו'. ועתוי''ט: {ח} נקרא חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי''ו: {ט} תבשילין. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה: {י} יכירו בהן מצרים דכתיב תחת התפוח עוררתיך. רש''י: {יא} . וטעמא שאין מברכין עליו אף על פי שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור. טור:

. בכל הספרים אין כתוב וכאן, אלא וכן, כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז). כלומר ודין הוא שבמזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה {יב}:. בזמן שבית המקדש קיים היה הבן שואל כך:. מתחלה עובדי ע''ז היו אבותינו ועבדים היינו:. שקרבנו המקום לעבודתו וגאל את אבותינו ממצרים:

{יב} מוזגין כוס שני קודם אכילה. רש''י: {יג} . הא דלא אמר כולו מרור משום דאכלינן שאר ירקי בטבול ראשון. תוספ': {יד} צלי. מוקי לה בפרק אלו דברים כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח ה''ה כפסח ואינה נאכלת אלא צלי. תוספ': {טו} מטבילין. מסיק בגמרא דהכי קתני שבכל הלילות א''א מטבילין אפילו פ''א דאטו כולי יומי לא סגי דלא מטבלא חדא זימנא:

. שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו:

{טז} שלא אמר. דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא. פירוש באמירה, שצ''ל פסח זה שאנו אוכלים. ואינך איתקשו לפסח וצ''ל נמי מצה זו מרור זה: {יז} יצא. כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא כלל לא קאמר. ועתוי''ט: {יח} שום שנגאלו. לשון הר''מ על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב''ה וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק. וה''ג הרא''ש במשנה כו'. וכתב הר''ן ולא יכלו להתמהמה שאלו יכלו כו' היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום כו' החמיצו עריסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בב''י אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותו הגאולה נצטוו באכילת מצה. ועתוי''ט: {יט} כו'. כתב התוספ' יש אומרים שבעה הודאות ולא יותר כנגד ז' רקיעים. ויש לי לקיים גירסת הספר דט' הוו. דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבב בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא הנקרא רקיע היומי כו' ונקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה כו' שהוא רוכב ערבות יתברך זכרו לנצח נצחים:

. כלומר מסיים את ההגדה בברכת גאולה. ולא פירש תנא קמא למלתיה היאך מברכין אותה, ואתו ר' טרפון ור' עקיבא לפרושי למלתיה, ר' טרפון אומר פותח בה בברוך ואינו חותם בברוך, מידי דהוה אברכת הפירות וברכות המצות דכולה חדא הודאה היא. ולר''ע חותמין בה בברוך, לפי שמוסיף בה דברי רצוי ובקשה כן יגיענו וכו'. והלכה כר''ע:

{כ} כו'. נראה לי דכולי עלמא סברי רוב הלל אחר מזוני וכדתניא כו' וקסברי ב''ש דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור א' וב''ה סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני שיש בו הזכרת קריעת ים סוף כיון שאומר אחר כך ברכת הגאולה כי לא נושעו ישראל מיד מצרים עד שנקרע הים ונטבעו המצרים ושם נאמר ויושע:

. אית דאמרי נשמת כל חי {כא}. ואית דאמרי יהללוך ה' כל מעשיך {כב}. ונהגו למימרינהו לתרוייהו:. שלא ישתכר ושוב לא יוכל לגמור את ההלל. ואם תאמר כבר משוכר הוא שהרי שתה כל רצונו בתוך הסעודה, יין שבתוך המזון אינו משכר {כד}, ושלאחר המזון משכר:

{כא} ברכת השיר לפי שבשבתות אומר אותו אחר פסוקי דזמרה. תוספ': {כב} ברכת השבח דגומרין בו בא''י מלך מהולל בתשבחות. רשב''ם: {כג} הכוסות. בין ב' ראשונים לב' אחרונים רשב''ם: {כד} ב''י דאפשר לומר דאף בין הא' לב' לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר וקריאת ההגדה. והא דנקט בין ג' לד' ולא ביאר בין א' לב' משום דמלתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ''כ קודם אכילה. והרי''כ כתב דיין שלפני המזון אינו משכר. וכ''כ רשב''ם:

. אני שמעתי לשון יפטירו בשפה (תהלים כב). כלומר פותחין ואומרים, ורבותי פירשו לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן, באפיקו מנייכו, כלומר תוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר, לא פת ולא שום דבר, גזירה דלמא אתי למיכל מן הפסח בשני מקומות. אבל לאכול דברים אחרים במקומו הראשון שרי, ובלבד שלא יעקר מחבורה זו לאכלם עם חבורה אחרת. ואית בגמרא מאן דפירש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אפיקו מיני מתיקה. דלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות שרגילין לאכול לקנוח סעודה ואפילו במקומן, שלא יאבד טעם הפסח מפיו. וכן עיקר. וכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, שצריך שיאכל כזית מצה באחרונה בזמן שאין פסח {כה}, ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר:. אם התחילו לאכול פסחיהן וישנו כולן, שוב לא יאכלו, דנראה כאוכל בשני מקומות, דמאחר שישנו הסיחו דעתם מלאכול עוד, וחשיב ליה כאכילת שתי מקומות. וחומרא בעלמא הוא. והוא הדין נמי למצה בזמן הזה:. ארישא קאי, דאמר תנא קמא ישנו מקצתן יאכלו, ואתא רבי יוסי למימר הני מילי אם נתנמנמו שלא נשקעו בשינה {כז}, אבל אם נרדמו מקצתן לא יאכלו אלו הנרדמים לכשיעורו משנתם. והלכה כר''י:

{כה} דעבידי זכר לפסח בזמן שבהמ''ק קיים. רשב''ם. ולא מבעי לתנא דמתניתין לאשמעינן כו' כיון דלא נפיש טעמא בקל יכול עבוריה טעם מצה. אבל פסח דנפיש טעמיה ולא מצי עבוריה הוי אמינא לית לן בה, קמ''ל. גמרא: {כו} . פירוש אותן שישנו יאכלו לכשיקיצו. הר''נ: {כז} דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מדכר. גמרא ועתוי''ט:

. דהא נותר הוא מחצות ואילך {כח}, ורבנן גזרו על הנותר שיטמא את הידים כדי שלא יתעצלו באכילתו. ומנלן דפסח לאחר חצות הוי נותר, דכתיב בפסח (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה, וכתיב התם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות:. אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח. ברכת הזבח, אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח. וזבח האמור כאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר. והלכה כר''ע:

{כח} דמתניתין ראב''ע היא דס''ל דמה''ת אינו נאכל אלא עד חצות כדיליף להו מקראי דאל''ה אלא מגזירת חכמים כו' לא הוי נותר. ועתוי''ט: {כט} . משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים גזרו עליו טומאה. גמרא: {ל} הפסח. כ''ע ס''ל דמתנה א' דפסח בשפיכה הוא שעומד על היסוד או בקרוב ושופך בנחת כו'. ומתנות דשאר קרבנות בזריקה מרחוק כו' ובהא פליגי דר''י סבר זריקה בכלל שפיכה ואם נתן הנזרקים בשפיכה יצא, ואין שפיכה בכלל זריקה ואם נתן הפסח בזריקה לא יצא. ולפיכך ברכת הפסח פוטרת ושל זבח אינה פוטרת ור''ע סבר דנזרקים בשפיכה ג''כ לא יצא ולפיכך לא זו פוטרת כו'. גמרא: