משנה - פסחים-פרק חפרק ח - משנה א
הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת {א} בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה {ב}. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִים, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה {ג}. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ {ד}:
. תאכל משל בעלה. כל זמן שלא פירשה שדעתה בשל אביה, דמסתמא דעתה למנות על של בעלה:. שלאחר נשואיה, שכך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן:. וכגון שאינה רדופה עד הנה לילך לבית אביה תדיר, הילכך מספקא לן בהי ניחא לה:. יתום שהיו לו שני אפטרופסין והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו:. לא מפסחו של זה ולא מפסחו של זה, דמי נתן רשות לחלק האחד להמנות עם זה. ואין לו תקנה אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד:. אבל משל עצמו אוכל, דכיון דדינא הוי דכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, אע''פ שעדיין לא נשתחרר הרי הוא כבן חורין, הילכך אוכל משל עצמו {ה}:
{א} שמחת החג {ב} במקום שהיא רוצה. מוקים בגמרא שבררה בשעת שחיטה לאיזה מקום היא רוצה דאל''כ אין ברירה כו'. וקמ''ל דאי לא בררה אינה אוכלת כלל אף על גב דס''ד דבתר בעלה גרירה טפי: {ג} כו'. אע''ג דלא בירר דכתיב שה לבית אבות מ''מ וא''צ מדעתו של בני ביתו. גמרא: {ד} רבו. דמסתמא שלא היה דעת רבו להימנות חלק החירות על פסחו. רש''י: {ה} חגיגה מחלפה שטתיה דאדרבה למאי דכופין לשחרר לא יאכל אף משל עצמו כדי שרבו ימהר לשחררו שיוכל העבד לקיים המצוה. וכ''פ הר''מ:
פרק ח - משנה ב
הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי הַטָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:
. רבו ממנו. ואע''ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו עליה סמיך:. והשני ישרף. ובגמרא מוקי לה דוקא במלך ומלכה, אית דאמרי משום שלום מלכות {ו}, ואית דאמרי מפני שסומכין על עבדיהם ואין מקפידים על סעודתן אם גדיים אם טלאים, הילכך יאכל מן הראשון כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דקיי''ל אין נמנין על ב' פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהא, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה: שכח מה שאמר שפירש לו גדי או טלה, וזה שכח:. בגמרא מוקי לה כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואמר לו, אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך {ז} ע''מ שאין לרבך רשות בו {ח}, דכה''ג קנה העבד. דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו שניהם של רבו:. דאע''ג דשניהם יוצאים לבית השריפה ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי, דקמי שמיא גליא:
{ו} אמרינן דדעתן קלה. והיינו שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדיו ויהרגם או שמא יכעוס על החכמים כו' שיאמר שלהקניטנו אמרו כן. ועתוי''ט: {ז} להפך א''ל ג''כ: {ח} הר''מ צריך שיאמר ומה שתרצה בו תעשה. וא''נ כשיאמר ע''מ שתצא בו ידי פסח בלחוד סגי:
פרק ח - משנה ג
הָאוֹמֵר לְבָנָיו, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:
. כדי לזרזן קאמר, שיזדרז כל אחד להיות ראשון {ט}. ומיהו כל בניו המנה על הפסח, אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון וכל אחיו יזכו אחריו על ידו:. לעולם יכול לימשך, אפילו אחר שחיטה עד שיזרק הדם. ומודה רבי שמעון דאין נמנין אלא עד שישחט {י}. ואין הלכה כר' שמעון:
{ט} הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו. רש''י: {י} קרא במכסת נפשות והדר תכוסו. ומחלוקת לימשך, דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה, ור''ש סבר מהויותיה דשה קודם גמר עבודתו:
פרק ח - משנה ד
הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:
. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים על חלקו, בלא דעת חבורה:. טול את שלך וצא ואכול אתה וחבריך, שאין בני חבורה מתרצים להיות כל אלו הדעות בחבורתן. ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בב' חבורות:
פירוש למשנה זו
פרק ח - משנה ה
זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה {יב} שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי:
. שטמא טומאת ז' ואין טעון קרבן:. ואע''פ שלא העריב שמשו. והוא שטבל בשעת השחיטה דהא חזי למיכל לאורתא. דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו בי''ד נדחה לפסח שני אע''ג דחזי למיכל לאורתא, כדכתיב (במדבר ט) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא היו יכולים, הא לערב היו יכולים לאכול בפסח, ונדחו לפסח שני. אבל שאר טומאות אי חזי למיכל לאורתא שוחטים עליו ואע''פ שלא העריב שמשו:. לא חזי למיכל עד דמייתי כפרה:. אם חל שמיני שלו בערב פסח אפילו לא הביא כפרתו. והוא שנתן קרבנותיו לב''ד {יא}:. הרואה תוך י''א יום שבין נדה לנדה דבעיא לספור יום המחרת, שוחטין עליה ביום הספירה. דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול. ואע''פ שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה:. שראתה ג' ימים רצופים בתוך י''א יום וצריכה לספור ז' נקיים ולהביא קרבן, שוחטין עליה בשמיני:
{יא} וליכא למיחש דלמא פשעי דחזקה שאין ב''ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופרות. גמרא: {יב} כו'. היינו נמי כשמסרה קרבנותיה לבית דין:
פרק ח - משנה ו
הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ {יד} אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ {טז}:
. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן {יג}, ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן. ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו, דלאורתא חזי:. שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיודע שנטמא:. בחבורת אחרים:. שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו {טו}. ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא. ובחבוש בבית האסורים של עובדי כוכבים מיירי, שאע''פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אשר פיהם דבר שוא. אבל חבוש ע''י ישראל, כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחוהו להוציאו, דשארית ישראל לא ידברו כזב. ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי עובדי כוכבים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח לבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית:. הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני:. ונמצא מת תחתיו שצריך לעשות פסח שני שהיה טמא מתחילתו קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה. אבל אם היה הגל ארוך {יז}, שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה ופטור מלעשות פסח שני:
{יג} כל יום המיתה קודם קבורה ולאחר קבורה דאלו יום קבורה שאינו יום המיתה אינו אונן אלא מדבריהם ובלילה שלאחריו אין אנינות כלל אפילו מדבריהם: {יד} . עת להשליך אבנים מתרגמינן עידן בחיר לפקחא דגור אבנין: {טו} דהתינח כל זמן שלא נקבר אבל לאחר שנקבר מאי איכא למימר. ועתוי''ט. והר''מ מפרש דאין שוחטין על האונן לכתחלה שמא לא יאכל לגודל אבלותו ויותר הבשר וישרף: {טז} טמא מתחלתו. תימא לר''י מפקח הגל נמי נימא חי היה כשהתחיל לפקח. ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת שכל הטומאות כשעת מציאתן. תוספ'. (הגה''ה הכפירים ממעונתם נתנו קול גדול ולא יסף. הגאון הח''צ סימן ג' והנודע ביהודה בא''ה סימן ל''א להקשות דברי התוס' אהדדי. על פי שהעלו בריש נדה ובדף ד', דחזקת שעת מציאתן לאו דאורייתא היא רק משום חומרא דקדשים ואם כן הדרא קושיית התוספות לדוכתיה דבמפקח נמי נימא דחי היה מתחלתו. וגם למעלה מהם נשאו ראש רבותינו הט''ז והנקודות הכסף ביורה דעה סימן שצ''ז. ומדברי כולם הולך וסוער סתימת המשנה דאיך אפשר לחייב את המפקח בפסח שני. ולא נחוש לחולין בעזרה. ובחבורי פתחי נדה. בפותח ל''ה ל''ו. עמדתי על רגל אחד בעזה''י שיהו כל דברי חכמים קיימין. והמעיין לאמתה של תורה אל ישליך דברי אחרי גיוו): {יז} על פי שהוא בעגול כל שהוא ארוך עד שאפשר שלא האהיל על כל הגל מפני ארכו ארוך קרי ליה. וזה שכתב הר'מ וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העמוד:
פרק ח - משנה ז
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר {יט}. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:
. דכתיב (דברים טז) לא תוכל לזבוח את הפסח וכו', כלומר ביחיד {יח}:. ר' יוסי קאמר לה, כלומר לא תליא מילתא אלא באכילה. יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם. והלכה כר' יוסי:. לשחוט פסח. נשים ועבדים בחבורה אחת, משום הרגל עבירה. ולא קטנים ועבדים בחבורה אחת {כ}, משום פריצותא דמשכב זכור. אבל נשים ועבדים כל חדא באנפי נפשה עושין {כא}:
{יח} שעריך דריש ליה באחד ביחיד וכדלקמן: {יט} יוסי מתיר. דהא כתיב איש לפי אכלו. ובאחד דריש ליה לזובח את פסחו בבמת יחיד שאינו חייב אלא בשעת איסור במות דכתיב באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. גמרא: {כ} איתא בגמרא. ומשמע ודאי דלחברן עם אנשים שרי: {כא} חבורה שכולה קטנים אין עושין שאינן בני דעת. הר''מ. ואפשר דטעמא דאין הקדשן הקדש. כ''מ. ועתוי''ט:
פרק ח - משנה ח
אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל {כד} וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:
. דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י) ואכלתי חטאת היום, יום אסור, לילה מותר. וטבילה בעי, מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים {כב} אצרכוהו רבנן טבילה. אבל לא אכיל אונן בשאר קדשים לערב, דאנינות לילה אסורה מדרבנן. ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אכילת שאר קדשים, עשה בעלמא הוא, ואכלו אותם אשר כופר בהם (שמות כט):. יום שמועה הוי אונן דרבנן. וכן מי שלקטו לו {כג} עצמות אביו ואמו אמרינן במסכת מועד קטן, מתאבל עליהם כל אותו היום ולערב אין מתאבל עליהם:. דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא:. וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו ב''ש ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום י''ד, דב''ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה {כה} עד יום ערב פסח שטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל {כו} כגון שמתו אחיו מחמת מילה, דביי הכל טובל ואוכל פסחו לערב {כז} ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:
{כב} דעתו ושמא נטמא והוא לא ידע. הר'מ: {כג} דאי מלקט עצמות הא בעי הזיה שלישי ושביעי: {כד} . [דכל גר] צריך טבילה כדאשכחן במ''ת וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ועיין ברפ''ב דכריתות: {כה} על גב דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קיבל טומאה קודם שנתגייר אי אמרת נגזור לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו. רש''י: {כו} יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערלתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה. רש''י: {כז} ותימא לריב''א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן ול''נ לישב ל' הגמרא דאע''ג דלענין מילה א''צ טבילה כלל מ''מ לטהרת הרגל צריך טבילה וה''א דזה דמל וטבל לגזור אטו גר דמל נמי וטבל. תוי''ט: