. שפוד של רמון. ולא שאר עצים דמפקי מיא והוה ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו {א} ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר:. שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדרה:. תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה {ג}. והלכה כרבי עקיבא:

{א} מתחמם ע''י קצתו החיצון. רש''י: {ב} מתוך פיו. לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוא בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם. תוס': {ג} שהם מסובבים וכרוכים בענין שלא יפלו מעל הראש שהרי פי הטלה למטה:

. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אסכלה מנוקבת {ד} היא כשרה ואמר רבי צדוק וכו', והלכה כרבי צדוק:. מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא:. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח {ה}:. ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע, דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא:. והסולת רותחת דמצלי רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוה ליה צלי מחמת דבר אחר, הלכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ {ו} כשאר קדשים הפסולים:

{ד} עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד (ר''ל של רמון) לרחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל: {ה} נגע בחרסו כו' אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול כו' ואיכא לאוקמי בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו אוסר כ''כ כדלקמן גבי סיכה. תוספ': {ו} . ואצ''ל גבי קליפה ונטילה שאין בהם תערובות חולין:

. שמותר לסוך הפסח במי פירות:. דלא בלע:. בעי קליפה משום דבלע:. מוכרים {ט}:. ואפילו לאכלו בטהרה, דכתיב (דברים יד) ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום:

{ז} . וינגב. הר''מ: {ח} . וא''ת ומאי שנא מרוטב דלעיל דיטול מקומו ובגמרא שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי: {ט} ונתת כו' כ''כ רש''י והקשו בתוספ' דהא קרא בפדיון מיירי שמוציאו מקדושתו ומחללו על דבר אחר. אבל הכא אפילו לאכלו בקדושתו כדפירש בקונטרס. ונראה לר''י דבירושלים גזרו מדרבנן מכירה אטו פדייה דאסור מן התורה. ולרשב''א נראה דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה. כדתנן בריש מסכת מעשר שני שאין מוכרין אותו כו' ועתוי''ט:

. אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וכו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם {י}, כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמעינן מתניתין דאע''ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלים בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור וכו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת {יא}:. כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור:. ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמעינן זבחי שלמי צבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא איצטריך למתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד {יב}, וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן, דכתיב בכולהו אלה תעשו לה' במועדיכם {יג}:. שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה. דכתיב (שמות יב) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה:

{י} מנין לעומר ושתי הלחם האמורים בתורת כהנים ואינם אמורים בפנחס ת''ל כו': {יא} לן בגמרא דף ע' דאמר קרא כו': {יב} דבפרשת פנחס כתיב נמי ר''ח, ה''א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף לא קאי אר''ח אלא אשאר י'ט דכתיב בתריה דאקרו רגלים כמו דמצרכינן קראי אשבת ותמיד. תוספ': {יג} דר''ח איקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד כו' ותימא וליתני שעיר ר''ח ולא ליתני אידך. תוספ'.

! {יד} . דעיקר פסח לאכילת אדם אתי:. שאפילו נטמא בשר, וחלב קיים זורק את הדם:

{יד} שהדם מתיר אימורים למזבח. רש''י וכצ''ל בהר''ב:

. בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת {טו}:. ואפילו טמאים יחידים, דהא [פסח] דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה:

{טו} מ''ה פ''ח, ופ''ט מ''ד. ולשון הר''מ כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור: {טז} טמאים. דהיינו צבור טמאים. דמה לי אם האוכלין טמאים או אם המקריבים טמאים שא''א בלא כהנים יכתבו התוספ' אע''פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר:

. הפסח או הדם {יז}:. ופטור מפסח שני:. בעליו טומאת הגוף במת:. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:. דכתיב (במדבר ו') וכי ימות מת עליו [וגו'] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:. ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל:. גופו:. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם. כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו {יח} אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:

{יז} לר''י דס''ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר, ה''מ לכתחלה, אבל בדיעבד מרצה כו'. והא דמרצה לא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל''ת כו', אלא דמרצה להתיר דם לזריקה. רש''י: {יח} אפילו קודם הגילוח אינו סותר ובמ''ב פ''ט דנזיר כתב דנודע קודם הגילוח סותר. ועמש''ש:

. כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפים אותו שם כדי לביישן, שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה:. שלא לבייש את מי שאין לו עצים {כ}:. וכן נותר של פסח טהור:. העצרנין. צרי עין, שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה:

{יט} המערכה הטעם מפני שלב ב''ד מתנה עליהם לפי שהזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו. לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול להנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן דמתוך ציקנותן היו נמנעים מלשרפו ואתו לידי עבירה: {כ} שאם בא לשורפו מעצי עצמו אין שומעין לו:

. חוץ לחומה {כא}:. בארבעה עשר ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של ט''ו כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביו''ט:. אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר:. ימתין עד שיבא לידי נותר, ואח''כ ישרפנו:. ר''י בן ברוקא לא פליג את''ק אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר''י בן ברוקא:

{כא} קדשים קלים שמחיצתן חומת ירושלים:

. שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה:. שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו, ומן התורה הוי נותר, ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו:. בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר:. שהוא חולו של מועד. אע''פ שנפסל בבוקר ראשון אין רשאי לשורפו ביו''ט, דשריפת קדשים עשה, ויו''ט עשה ולא תעשה {כב}, ואין עשה דוחה את ל''ת ועשה:

{כב} ר''א בגמרא. ובפ''ב דשבת מפרש כתנא דבי חזקיה: {כג} . דלא תימא דלא לידחו לשריפתם כולי האי, קמ''ל:

. שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו:. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים {כד}. אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו הוא רך הואיל וסופו להקשות:. הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרוס בלע''ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים ע''י שליקה, יאכלו בגדי הרך צלי:. דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה. אין לוקין עליו:. דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:

{כד} מהכא לא סגי דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה: {כה} . אפילו בטהור רש''י. כלומר ואצ''ל בפסח הבא בטומאה וכן השובר בטמא פירש הר''מ בפסח שבא בטומאה:

. מן הפסח:. חוץ למחיצתו, וצריך לחתוך את היוצא דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ודרשינן ביה כל בשר שיצא בשדה כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא טריפה הוא ולא תאכלו:. את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם:. את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק ומשליך כל העצם {כח} שיצא מקצתו:. בשאר קדשים חוץ מהפסח קוצץ בקופיץ. אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם:. אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו [משפת הפנימי של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים, דהיינו] תוך העיר ממש:. ואוכלים שם קדשים קלים:. דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ, כלחוץ:. שבחומת ירושלים {ל}. ועובי ראש החומה בגגה, כלפנים:

{כו} שיצא. בי''ד מחיצתו חומת ירושלים ובליל ט''ו מחיצתו הבית שנאכל בו: {כז} . שהעצם שהיה עליו כזית בשר ושברו שלא במקום הבשר חייב אע''פ שהמקום ששבר פנוי מבשרו: {כח} בו מוח עסקינן דאי ביש בו מוח הא מפורש במשנה י' דטעון שריפה. ועתוי''ט: {כט} כלפנים. הא האגף עצמו נעשה כמן האגף ולחוץ. הר''מ: {ל} לקדשי קדשים בעזרה ולאכילת הפסח בבית. הר''מ:

. פסח אחד:. ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) על הבתים אשר יאכלו אותו, דמשמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים {לא}, דכתיב יאכלו [שנים], אותו חד פסח, [בתים] שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בב' מקומות, ולהכי מוקי בבית אחד יאכל, שאין אחד אוכל בב' בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי:. שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואף על פי שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן:. המשמש לשתיהן, עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת:. סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אחד אוכל בב' חבורות כדאמרן:. שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר {לב} ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות:

{לא} מצי לאשמועינן רבותא דאוכלין בב' בתים. אלא דבכה''ג ניחא ליה למינקט עלה דינא דשמש ודכלה. והר''מ פירש אלו הופכין צריכין להפוך כדי שלא יהיו נראין כחבורה אחת דאיהו תני ברייתא מן הבשר חוצה תן חוצה. ועתוי''ט: {לב} דאשמעינן דלא חשבינן כב' מקומות אע''פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פנים. א''נ קמ''ל דחייבת להפוך פניה משום צניעות. תוספ':