משנה - פסחים-פרק ופרק ו - משנה א
אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ {א} וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו {ב}, אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:
. פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט') ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת:. א''א לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז') ביום צוותו להקריב, ביום ולא בלילה:. קינוח, כמו אכלה ומחתה פיה (משלי ל'). מחוי קרביו דוחה את השבת, שלא יסריחו:. דאפשר משתחשך:. על כתפו להביאו דרך רה''ר לעזרה {ג}. אע''פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו {ד}, אין דוחה, דהו''ל למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע''פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי עירובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכה, ומתניתין דהכא בלחה. ואע''פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה דהוה ליה למעבדה מאתמול:. דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת {ה}, במסכת שבת:
{א} דמו. תנא אגב שחיטתו. תוספ'. דהא זריקה משום מאי תהא אסורה וכתב עוד דלא אצטריך למתני והפשטו משום דהוי בכלל הקטר חלבו דאינו יכול להוציאו אלא ע''י הפשט. ועתוי''ט: {ב} חלביו. בגמרא תניא אר''ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ואין ממתינין עד שתחשך ע''כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת כדאיתא במנחות דף ע''ב. וה''ט שהוצרך הר''ב לפרש גבי שחיטה שא''א לעשות כו'. דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל: {ג} דירושלים רה''ר היא. ובמשנה ט' פ''י דעירובין פירש הר''ב דירושלים כרמלית היא. פירשו בתוספ' דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות: {ד} כבן בתירה דלעיל פ''ד מ''ג: {ה} דשבת ואפילו מלאכה גמורה ס''ל דשרי כדאיתא התם:
פרק ו - משנה ב
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה {ו}. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר ט) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:
. אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה, אעפ''כ דוחה את השבת בפסח:. בתמיה:. שהתירו בו שחיטה ובישול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול, ואע''ג דתחומים מדרבנן:. אכילת הדיוט רשות הוא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה. ורבי יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא, ואפילו הכי אינה דוחה שבות:. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו {ז}, ואפילו הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לרבי עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמיחזי כמאן דמתקן גברא:. וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מק''ו זה בעצמו:. או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בק''ו מינה לשחיטה [שתעכב]:. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו {ח} (במדבר ט'):. שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הילכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כר''ע:
{ו} למצוה. משמע דר''א מודה דברשות העמידו דבריהם ובריש פ''כ דשבת ס''ל דנותנין לתלויה בשבת. ובתוספ' תירצו דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא הוי מלאכה כולי האי. ועתוי''ט: {ז} אם יזה ויטבול יעשה פסחו ובפ''ח מ''ה חזר בו הר''ב ע''ש. ועתוי''ט: {ח} דקרא בארבעה עשר יום בחודש הזה תעשו אותו במועדו. ובספרי דמבמועדו קמא יליף בג''ש מתמיד דדחי שבת ומבתרא יליף דדוחה את הטומאה לכך נראה דלא גרסינן בין הערבים במשנה:
פרק ו - משנה ג
אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:
. עם הפסח בי''ד בניסן:. דאע''ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת {ט}:. שהיה פסח מועט לאכילת בני חבורה, ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן {י}:. שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו:. שרוב צבור טמאין:. שחגיגת יום י''ד רשות היא ולא חובה:
{ט} דלהכי לא נקט נמי וטומאה דלא ליתי למטעי דתרוייהו כי הדדי לא דחיא, להכי לא נקטי אלא חדא וה''ה לאינך: {י} להן אכילה. רש''י:
פרק ו - משנה ד
חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹּאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:
. משא''כ בפסח שאינו בא לא מן הבקר ולא מן הנקבות:
פירוש למשנה זו
פרק ו - משנה ה
הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ {יא} בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב. זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יֶהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֶּשׁ לָהֶן קִצְבָה {יב}, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:
. בי''ד שחל להיות בשבת וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו:. שחלל שבת בשוגג:. לפסח. כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה. חייב עליו חטאת אם נתעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה, דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח:. כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר זה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:. אעפ''י שטעה בדבר מצוה:. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהוא פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר''י בפרק תמיד נשחט:. שמותר לשחטו בשבת לשמו, שינה את שמו אודית מיהא דחייב חטאת כדקתני לעיל:. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורים לשחטן בשבת:. ששוחטו לשם דבר המותר לשוחטו בשבת:. קרבנות האמורים בצבור בשבת כגון תמידים ומוספים יוכיחו שמותרים לשוחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב:. שאינו רואה אחרים עסוקין בשחיטתו, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, הילכך אין זה טועה אלא שוגג, דלא היה לו לטעות בדבר:. דהכל צריכין לכך והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה. ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא:. השוחט בשבת זבחים אחרים כל ימות השנה לשם אמורי צבור פטור. והלכה כרבי יהושע ואין הלכה כרבי מאיר:
{יא} שלא לשמו כו'. וא''ת למאי דמסקינן בריש פרק י''ד דשבת דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם דאל''ה מקלקל הוא וה''נ הרי מקלקל הוא. ובגמרא פריך לה במשנה דלקמן אשחטו שלא לאוכליו מאי תיקן. ומסיק תיקן להוציא מידי נבילה: {יב} להן קצבה בגמרא פריך והרי תנוקות דיש להן קצבה ופוטר ר' יהודה. ומשני דהכא כגון שקדם ושחטינהו לאמורי צבור ברישא. והתם נמי אי קדים ומל של שבת בע''ש. מודה ר' יהודה דחייב:
פרק ו - משנה ו
שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְהוֹרִים וְלַטְמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַסֵּתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:
. דהא פסח כשר הוא, דאמרינן פרק תמיד נשחט דהשוחט לפסולים ולכשרים לא פסל:. דשוגג הוא ולא אנוס שהיה לו [לבקרו]:. ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר:. דעכשיו לא נתנה שבת לדחות אצלם:. שאנוס הוא, דלא היה יודע שכך הוא ולא היה לו לבדוק על כך: