. עד חצי היום:. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ {ב} ושחיטת פסח ותיקון מצה של מצוה {ג}:. הכי קאמר, ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא יעשה, דהא דקיי''ל אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת וכאן אין מחלוקת, דמאי קא אמרת הרואה אותו בטל אומר זה שבטל חושב שהמלאכה אסורה וחולק על כולנו, לא אמר הכי, אלא אמר אין לו מלאכה שהרי כמה בטלנים איכא בשוקא כל ימות השנה. והא דתנן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, אינו אלא בזמן שדעתו לחזור למקומו, אבל אין דעתו לחזור למקומו נוהג כמנהג אנשי מקום שהלך לשם, בין לקולא בין לחומרא:

{א} חצות. אבל מחצות ולמעלה איכא איסורא: {ב} דאף בזה''ז קאמרינן. והה''מ כתב הטעם מהירושלמי דמחצות מתחיל שחיטת הפסח ואינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב ותמיד שאני דרחמנא אמר ואספת דגנך והאידנא אע''ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה ולכך שאני מערב חג הסוכות דטריד גם כן בסוכתו. ול''נ דשאני צרכי מצה מעשיית סוכה דרגילין להקדים כו' ממוצאי יוה''כ אבל מצה נהוג כולי עלמא שלא לאפותה קודם ו' שעות כזמן שחיטה: {ג} לטרוח מבע''י כדי להסב מהר כדאמר בפרק ערבי פסחים חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו. רש''י:

. לחיה מן השדה וחייבין עליו בני מקומו לבערן מן הבית. והוליכן זה למקום שלא כלו, ובני אותו מקום עדיין אוכלין הן מן המכונסים לבית, חייב לבער משום חומרי המקום שיצא משם:. פלוגתא דרבי יהודה ות''ק בכובש שלשה מיני ירק בחומץ או בציר להתקיים ושנים מהם כלו לחיה מן השדה והשלישי לא כלה, ת''ק סבר אוכל מאותן שכלו על סמך אותו שלא כלה הואיל והן בחבית אחת. והכי משתמע למלתיה, ממקום שלא כלו למקום שכלו לגמרי חייבין לבער. אבל לא כלו כולן אלא מקצתן אוכל אף ממין הכלה כל זמן שלא כלו כולן, דאוכלין על סמך האחרון. ורבי יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה מאותו המין שכלה כמו שהביא זה האיש ולא תמצא {ה}, הילכך אינו אוכל אלא מהמין שלא כלה, דאין אוכלין מהמינין שכלו על סמך המין שלא כלה, וחייב לבער המינין שכלו. והלכה כרבי יהודה דקאי בשיטתיה דרבן גמליאל שהלכה כמותו במסכת שביעית פרק הפיגם:

{ד} . תימא לר''י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת ועד כאן כו'. ומיהו אי מדאורייתא חייב לבער, מפני מחלוקת לא יעבור על ד''ת. ועוד אור''י דלא שייך מחלוקת בפירות דאמרינן ממקום שכלו באו. תוספ': {ה} דהא דשרי ת''ק משום שהמין הכלה בלוע מטעם מין שלא כלה כדמפ' בשביעית. וקא''ל ר''י דאין להתיר משום כך שהרי אם יאמרו לאדם אחר שיביא גם הוא מזה המין שהביא זה האיש לא יוכל למצוא כו' ומין זה הבלוע ממין שאינו כלה כמו שהביא זה האיש ג''כ לא ימצא דמלתא דלא שכיחא הוא שימצא כבוש כיוצא בזה והואיל וא''א למצוא אין להתיר שלא לבער. ועתוי''ט:

. דהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה:. דגזור רבנן שמא ישאיל או ישכיר {ו} בהמתו לעובד כוכבים, ואדם מצווה על שביתת בהמתו. אי נמי, פעמים שמוכרה לו ערב שבת עם חשיכה וצועק לה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והיא מכרת קולו והולכת מחמתו, ונמצא מחמר אחר בהמתו {ז} בשבת:. קטנים אף על גב דלאו בני מלאכה נינהו מחלפי במכירת גדולים. ושבורים מחלפי במכירת שלמים:. דאינה בת מלאכה לעולם {ח}. אבל בעגלים וסייחים מודה, כיון דלכי גדלי הוו בני מלאכה. ואין הלכה כר' יהודה:. הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו {ט}. ואין הלכה כבן בתירא. ועל ידי סרסור שרי למכור בהמה לעובד כוכבים בזמן שאין הבעלים מצויין שם בעת המכירה, דליכא למיחש שמא ישאילנה וישכירנה שהרי אינה שלו. ושמא תלך מחמת קולו ונמצא מחמר להא נמי ליכא למיחש, שאינה מכרת את קולו:

{ו} הנכרי מלאכה בשבת. לשון הר''ב פ''ק דע''ג מ''ו וע''ש עוד מ''ש: {ז} דבהמתו ל''ד דמחמר אסור אפילו באינה שלו והכא ר''ל שמחמר אחר המכירה כדי שלא ירצה הנכרי לחזור בו ולהכי אף שמחמר אינו חייב אלא בטעונה מיהת כ''ש לא נקט משום שביתת בהמתו, וכן משמע בר''מ. ועתוי''ט: {ח} מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ישראל ביד נכרי דתיפוק חורבא מיניה לזבוני שלימה. רש''י: {ט} . ובפ''ק דע''ג פי' הר''ב דברכיבה לא פליגי דשרי, כי פליגי במיוחד לעופות, דב''ב סבר דכל בע''ח נושא א''ע ורבנן סברי דוקא אדם:

. שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ {י}:. מפני שיום הכפורים אסור בתשמיש המטה, וכל זמן שהנר דולק לא ישמש שאסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר:. שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו וישמש:. ובכל מקום שאין איש ואשתו מתייחדים שם:

{י} רש''י כאוכל פסח בחוץ. דהא אכילת פסחים בכל העיר ולא בכל הארץ:

. ממלאכתן כל אותו היום, כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות:. ולא מחזי כיוהרא שהרואה אותו בטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולא מפני שנוהג בו איסור {יא}:. חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה בערבי פסחים לאו במנהגא תליא מלתא, אלא ביהודה היו מתירים ובגליל אוסרים איסור גמור, ולא מכח מנהג:. ליל ארבעה עשר, לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בערבי פסחים:. להם ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שהלילה הולך אחר היום:. מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר {יב}:

{יא} דבספ''ב דברכות לענין חתן איפכא שמעינן ליה. מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ''ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא, אבל התם כיון דכ''ע קרו ואיהו נמי קרי, לא. ורשב''ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא, דאמרי מלאכה הוא דלית ליה, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שנויא אחרינא דמוחלפת השיטה: {יב} סברא דב''ש עדיפא, ונ''ל דהטעם דהאיסור הוא משום שחיטת הפסח וקאמרי ב''ה דכיון דמשום שחיטת הפסח הוא כו' הרי הקרבן והתענית שוין הן דלכפרה באים כו'. ולפיכך ילפי מתענית:

. שהיא לצורך המועד והתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר, ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. אבל מלאכה שאינה לצורך המועד, במקום שנהגו לעשות מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות, אפילו התחיל בה קודם ארבעה עשר אינה גומרה:. שרי בארבעה עשר בכל מקום, שכן מצינו בהן בחולו של מועד קולא יותר משאר אומניות שהדיוט שאינו אומן בכך תופר כדרכו, הלכך בארבעה עשר דקיל מחול המועד אפילו אומן נמי שרי:. שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים מספרים ומכבסים בחול המועד, וכיון דאשכחן בהן צד היתר בחול המועד, בארבעה עשד דקיל שרי לכולי עלמא:. שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחול המועד. וחכמים סברי אין למדין תחלת מלאכת רצענים שעושין מנעלים חדשים תחלה, מסוף מלאכה תיקון מנעלים של עולי רגלים. והלכה כחכמים:

{יג} . דהיינו עד חצות דוקא דאין לך לצורך המועד יותר מלספר ומלכבס ולכך התירו חכמים ואפילו להתחיל ואפ''ה לא התירו אלא עד חצות. הרא''ש:

. שובכי יונים שיהיו יושבים לגדל אפרוחים, מושיבין אותם לכתחלה בי''ד:. בחולו של מועד. דאילו בי''ד השתא אותובי שובכין לכתחלה אמרת דשרי אהדורי מיבעיא. אלא התרנגולת שברחה בחולו של מועד קאמר דמחזירין. והוא שישבה על הבצים ג' ימים קודם שברחה דשוב אין הביצים ראויים לאכילה ודבר האבד הוא, הלכך אם מתה מושיב אחרת תחתיה משום הפסד דביצים {טו}:. משליכין לחוץ:. שחמור יותר, אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדין:. בארבעה עשר. ואע''פ שאינו לצורך המועד:

{יד} . וסיפא דמוליכין כלים כו' מסקי המגיד והב''י דהיינו כל היום דלאו מלאכה היא ולא אסרו במועד אלא שמא יאמרו במועד תקנן ומהר''מ נשמע דהני נמי לאו מלאכות הן אלא טרחא ומהטור נשמע דס''ל דאינך לא משתרי אלא עד חצות: {טו} בחזרה ומסיים מתה והכי הול''ל אפילו אם מתה מושיב כו' דמשום רבותא תני לה. דאע''ג דאיכא טרחא יתירה להושיבה שאינה יושבת על ביצים שהוחמו מאחרת אלא בקושי. ועתוי''ט:

. היו נוהגין לעשות אנשי יריחו:. ענף רך של דקל זכר מרכיבו בדקל נקבה שהזכר עושה פירות והנקבה אינה עושה פירות:. כלומר בארבעה עשר:. שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקריאת שמע. פרוש אחר שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת, שצריך להאריך באחד ולהפסיק בין מלכות שמים לדברים אחרים {טז}:. עושין גדיש מן החדש לפני העומר, ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה:. כל הששה דברים שעשו, כולם שלא ברצון חכמים היו עושין, אלא שעל אלו הג' לא מיחו ועל ג' האחרונים מיחו:. גידולים שגדלו באילן של הקדש, דקסברי אין אסור אלא הפרי עצמו שהוקדש. ואית ספרים דגרסי מתזיר, כלומר חותכים וכורתים ענפי אילנות של הקדש שצמחו אחר שהקדישו האילן, ליהנות מהן:. בשבת ויום טוב פירות שנמצאו תחת האילן ולא נודע אם נשרו מאמש והם מותרים או נשרו היום ואסורים:. ואנן קיימא לן דכל דבר שאין אדם מכניסו לקיום אינו חייב בפאה, וירק דבר שאין מכניסו לקיום הוא {יט}:. משום דקא מפקעי לה מן המעשר, והעניים אוכלים אותה בטבלם, כסבורין שהוא פאה ופאה פטורה מן המעשר משום דהפקר היא:

{טז} ב' פירושים תנאי נינהו ולפירוש הב' ג''כ לא היו אומרים ברוך כו'. וברוקח משמע שגירסת הירושלמי אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך: {יז} כו'. בגמרא פריך עלה כו' ותו על ג' תנן והני ד' היו אלא סמי מכאן קצירה: {יח} העומר. להך תניא דתני בירושלמי ריש חלה מלפני הפסח. ה''נ הר'ל למיתני הכא לפני הפסח: {יט} בגמרא דאינהו נמי ס''ל להך כללא. כדתנן במ''ד פ''ק דפאה. והכא בעלי הלפת שמכניסין אותן לקיום ע''י האמהות עסקינן מר סבר מכניס לקיום ע''י ד''א שמיה קיום ומר סבר לא שמיה קיום:

. משום כפרה. ולא קברו לפי כבודו על מטה נאה, כדי שיתגנה על רשעו ויווסרו הרשעים:. כדכתיב בדברי הימים, לפי שהיו טועין אחריו:. לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד {כא}. והרמב''ם פירש, ספר רפואות, ספר מודיע מעניני צורות הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית העשויה בזמן ועת ידוע מרפאת מחולי פלוני {כב}, וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עבודת כוכבים ולכך גנזו:. לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני. והכתוב אומר (שמות יב) החדש הזה לכם, זה ניסן, ואין אחר ניסן. ולא עיבר חזקיה לאחר שנכנס ניסן ממש, אלא יום שלשים של אדר עיבר את השנה, ואנן קיי''ל אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן:

{כ} כו'. דכתיב וישכב אחז ויקבר בעיר ירושלים כי לא הביאו לקברי מלכי ישראל ומדתנן גירר עצמות והו''ל למיתני כשמת אביו גררו ש''מ שהיה זה אחרי עיכול הבשר כי כן היה מנהגם לקבור מתחלה ואחר זמן כשנתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אבל לפי הטעם לא יתכן לומר דבלקוט בלבד גררו ומתחלה בקברו הוציאו בכבוד. אלא נ''ל שלא היה כאן כי אם קבורה אחת אלא שהיו מחניטין אותן וע''י החניטה יותכו העור והבשר עד שישארו העצמות בלבד. תוי''ט. וע''ע: {כא} הר''מ דא''כ כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי הרעב. א''כ כבר נואש לא ישען באלהיו נאמר להם הוי שוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו ומפני כן פירש כמ''ש הר''ב בשמו: {כב} עשאם המחבר כדי לעשות מעשה אלא על דרך החכמה בטבע המציאות וכדרך שאמרו רז''ל לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. הרמב''ן: {כג} הודו לו. שהיה לו לבטוח בהקב''ה: {כד} לאו היינו גיחון דבפרשת בראשית. אלא מעיין בירושלים שנקרא כן. רש''י: