. אלו מתבערים מן העולם. דאע''ג דאין עוברים עליהם על בל יראה {א}, מדרבנן מיהא צריכי ביעור {ב}, דהכי תנן לקמן שיאור ישרף ואע''ג דהאוכלו פטור:. עשוי מפת מעופש וחלב. ורגילים לטבל בו את המאכל:. שכר שהיו עושין במדי מחטים או שעורים שרויים במים:. חומץ שעשוי בארץ אדום, שנותנים שעורים [ביין] {ג} ומשהין אותם שם כדי שיחמיצו:. תלתא שערי ותלתא קורטמי הוא כרכום מדברי ונקרא בערבי קרטום ותלתא מלחא {ד}, ועושין אותו לרפואה. עד כאן חמץ הראוי לאכילה ע''י תערובת. מכאן ואילך חמץ נוקשה בעיניה:. מים שנותנים בהם סובין, ומשתמשים בהם הצבעים למלאכתן:. [פת] שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בשולה, ומכסים בה את הקדרה לשאוב את הזוהמא:. עפר הרחיים מגבלין אותו במים, וסופרים מדבקים בו ניירותיהם:. מוסיף, דאילו תנא קמא לית ליה אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת או חמץ נוקשה בעיניה, ור' אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה על ידי תערובת סממנים אחרים. ובגמרא פריך, תכשיטי נשים סלקא דעתך אלא אימא אף טפולי נשים, סולת שנשים טופלות ומחברות על בשרן עם סממנין אחרים להשיר את השער או להלבין ולעדן את הבשר. ואין הלכה כר''א:. מחמשת המינים, ומעורבין בהן מים. דאי אין בהם מים אלא מי פירות קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין:. אם אכלן עובר בלאו:. דעל חמץ גמור ענוש כרת ואינו ענוש כרת על התערובת, אבל לוקה על אכילתו אם אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס {ז}. אבל אם לא אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אינו לוקה מן התורה, מיהו איסורא מיהא איכא, דחמץ בפסח אוסר בתערובתו בכל שהוא:

{א} ב' פ''ק דחלה פירש דעוברים בבל יראה, התם כפירוש הר''מ נקט וכפרש''י בכאן. ודבריו דהכא מדברי הר''נ הן וטעמיה דהא לאיסור אכילה בעינן קרא לרבינהו כדלקמן א''כ בל יראה מנלן: {ב} לטעם ב' שכתב הר''ב בפ''ק דבדיקה הוא כדי שלא יעבור על ב''י החמירו חכמים לבערם מן העולם. כמ''ש התוספ' שם כו' ודייק מדתנן שיאור ישרף והרי נוקשה הוא: {ג} סתם היינו דיין: {ד} אותן במים. הר''מ: {ה} . צבע עור אדום. רש''י: {ו} דגן כו'. ר''א הוא דקא''ל. תוספ': {ז} משאר אסורי כרת כמו חלב ודם דיש בהן עונש כרת בכא''פ דגבי קרא דמחמצת שהיא תערובות לא כתיב ונכרתה. כ''מ. ועתוי''ט:

. ועשוי לחזק שבריה וסדקיה. אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוט. ואם אינו עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער, לפי שאינו מבטלו שם ואפשר שימלך ויטלנו משם:. אם נגע שרץ בהאי בצק בפסח שאיסורו חושבו, אם יש בו כזית חוצץ בפני הטומאה ולא הוי כעריבה ולא נחתא לה טומאה לעריבה. ובפחות מכזית, אם אינו מקפיד עליו בטל לגבי עריבה והוי כאילו נגע השרץ בעריבה עצמה והיא טמאה:. הכי קאמר, ובשאר ימות השנה שאין איסורו חושבו, אין הדבר תלוי בשיעור אם יש בו כזית אם לאו, אלא בקפידא תליא מלתא, אם הקפיד עליו ועתיד ליטלו משם חוצץ בפני הטומאה בין יש בו כזית בין אין בו כזית ולא נחתא טומאה לעריבה, ואם לא הקפיד עליו ורוצה בקיומו אפילו יש בו כמה זיתים הרי הוא כעריבה, וכשנוגע השרץ בבצק הוי כאילו נגע בעריבה ממש:. שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול {ח} ודומה לחרש שקוראין לו ואינו משיב. פירוש אחר, בצק החרס, שהוא קשה כחרס ואינו ניכר אם החמיץ:. אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעה שזו נילושה וכבר החמיצה, אסור. ואם אין שם כיוצא בו, הוי שיעורה כדי שיהלך אדם מיל בהליכה בינונית. ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה {ט}:

{ח} ביאר שהבצק המשמיע קול כבר החמיץ כו' והראב''ד כתב בהפך שכ''ז שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע''פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחמוץ והוא אם יש כיוצא בו. ולכולי עלמא משנתינו שהגביה ידו ולא נתעסק בבצק דכל זמן שעוסק בו אינו בא לידי חמוץ כדתנן במ''ד, וכ''כ הפוסקים: {ט} כתב שזה משעות ההשויה. ור''ל שלא נחשב כשעות הזמניות שהזכיר במ''ב פ''א דברכות כי אלו השעות שבכאן הם השוים בשיעוריהן כ''א חלק מכ''ד מהיום ולילה בשוה. ועתוי''ט:

. שנטמאת העיסה ושוב אין החלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, הרי אין יכול לאפותה בפסח מאחר שאינה ראויה לאכילה {י}, ולשהותה ולשורפה בערב אי אפשר שמא תחמיץ, ולהאכילה לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב:. דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, דמכל חדא וחדא מפריש פורתא, ולאחר אפייתה אם רצה יפריש חלה שלימה על הכל, דקסבר רבי אליעזר הרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה:. דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם, וקרא כתיב (שמות יג) לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וזה אינו שלך ולא של חברך דאכתי לא מטא ליד כהן. ור' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עלה {יא} הויא הקדש בטעות ואינו הקדש וחזיא ליה לאכילה, נמצא דשלו היא וחמץ של ישראל הוא. ורבי יהושע סבר לא אמרינן הואיל {יג}. והלכה כרבי אליעזר:

{י} תחת תבשילו נמי א''א ואע''ג דהדלקת הנר בי''ט צורך אכילה היא ומותרת כ''ש היסק משום דגזירת הכתוב הוא דאין קדשים טמאים מתבערים ביו''ט. רש''י ועתוי''ט: {יא} , דלא מחסרא אלא דבורא בעלמא אבל לעיל בעו''ג שהלוה לישראל לא אמרינן הואיל ובידו לפדותו משום דהתם מחוסר ממונא. הר''נ: {יב} . ס''ל כר''י דלא אמרינן הואיל וס''ל נמי דטובת הנאה ממון. והלכך הוי הך חלה כדידיה שהרי יש לו בה טובת הנאה לתתה לכל כהן שירצה. הר''נ: {יג} . על חימוצה אינו עובר, אבל על אפייתה עובר, דאיכא חדא דלא חזיא ליה. רש''י:

. כל אחת תנור מלא, ואין כאן חימוץ, אף על פי [שהאחת] ממתנת עד שיאפו השתים:. אין להקל כל כך שיהו לשות כאחת, אלא שלש נשים עוסקות כל אחת בבצק שלה:. האחרונה לשה כשחברתה האמצעית מקטפת, והשלישית שלשה תחלה אופה, נמצאו שלשתן עוסקות בבת אחת, כל אחת בבצק שלה, אחת לשה שלה, ואחת מקטפת שלה, ואחת אופה שלה:. רבי עקיבא אמלתיה דרבן גמליאל קא מהדר ואמר שאין ראוי לעשות כדבריו. לפי שיש נשים עצלניות ומחמיצות אם שוהות כל כך, ויש תנור שאינו חם מהר, ויש עצים שאין נבערים מהר. אלא כדברי חכמים ראוי לעשות, לעסוק תמיד בבצק, שכל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חמוץ. וכן הלכה:. הבצק שבידה שרואה שרוצה לתפוח:. ידה במים צוננין ותקטפנה ותצטנן:

פירוש למשנה זו

. שלא החמיץ כל צרכו:. דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים:. סדק לכאן וסדק לכאן:. דקרני חגבים נמי הוא סדוק. ואיזהו שיאור שפטור, זה שאין בו שום סדוק אבל הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו מתוך פחד [שפניו מכסיפין]. והלכה כחכמים:

.אין פירוש למשנה זו

. בין חולין בין תרומה. חוץ מכדי אכילתו לשבת:. שאין יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמה ולהשהותה אי אפשר. אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להם אוכלים הרבה. והלכה כר''א ברבי צדוק:

.אין פירוש למשנה זו

. בי''ד קאי:. שיש שהות ביום:. את ישראל הנרדפים:. ולא יחזור ואפילו יש שהות, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי:. שהיה הולך להחשיך על התחום ולקנות שביתה להלך משם והלאה אלפים אמה לדבר הרשות {יד}, יחזור מיד. אבל לקנות שביתת מצוה כגון שצריך לילך למחר לבית האבל או לבית המשתה, היינו כהולך לשחוט את פסחו:

{יד} והקשו בתוספ' מהא דאמר בפ''ח דעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה ונראה לר'נ דה''פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו. (וקרי ליה רשות גבי אינך):

. שנפסל ביוצא. שחומת ירושלים היא מחיצה לקדשים [קלים]:. שם מקום שמשם רואים בית המקדש {טו}:. ולא הטריחוהו לחזור:. דכתיב (ויקרא ו') בקודש לא תאכל באש תשרף {טז}, במקום אכילתו שריפתו:. חמץ דאמרינן לעיל ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו', ובשר קודש שעמו:. אבל בפחות, חמץ מבטלו בלבו, ובשר קודש שורפו במקומו. וסבר ר' מאיר חזרתו כטומאתו, מה טומאת אוכלין בכביצה שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה, כך אינו חוזר על פחות מכביצה:. סבר חזרתו כאיסורו, מה איסורו בכזית שעל כזית חמץ או בשר קודש חייב, כך על כזית חוזר:. משום חומרא דקדשים חוזר אף על כזית, חמץ דחולין אינו חוזר אלא על כביצה. והלכה כחכמים:

{טו} צדדי ירושלים במקום שרואין אותה היה נקרא צופים. ועתוי''ט: {טז} . וע''ש. וקשה אי מדאורייתא כי עבר צופים מאי הוי, ויש לומר דקרא לבשר קדשי קדשים ואימורי הקלים, אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים חכמים גזרו אטו הנך. תוספת: