. מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי. והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:. צריכי, דאי תנא בהמה, הוי אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא {ב}. ואי תנא חיה, ה''א חיה דאי משיירא מצנעה ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בל יראה {ג} אימא לא, קמ''ל. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות:. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים:. בהנאת אפרו. כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו:. משהגיע שעה ששית {ד} אף על פי שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה {ה}. שאם קידש בו אשה אין חוששין לקדושיו {ו}, ואפילו בחמץ נוקשה, כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים, אם קידש בו אשה ביום י''ד משהגיע שעה ששית אין חוששין לקדושיו:. לרבי יהודה איצטריך, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה, קמ''ל דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה:. דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה:

{א} . לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש''י: {ב} הקשו היכי שרי להאכיל דהתנן בפ''ק מ''ג ומה שמשייר יניחנו בצנעא ופרש''י שמא תטול חולדה כו' ועיין תירוצם. והרא''ש תירץ דהפירוש הנכון הוא ומאכיל כו' והוא עומד עליהם ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן כו'. וה''פ דאי תנא בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער כו': {ג} לא ביטלו וה''ה דהמ''ל דלמא אכיל מיניה. תוספ': {ד} משמתחלת כו': {ה} כאלו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה: {ו} ע''ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי אשת איש לעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. רש''י: {ז} לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא''צ פירור וה''ק מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים, כרבה בגמרא:

. לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא איידי דבעי למתנא סיפא ושל ישראל אסור בהנאה, תנא גבי נכרי מותר בהנאה. אי נמי, משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי, משום הכי לא תני בהדיא חמץ של נכרי מותר באכילה:. כלומר קנסא קנסינן ליה הואיל ועבר על לא יראה לך. אי נמי, ארישא קאי חמץ של נכרי מותר, משום שנאמר לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

פירוש למשנה זו

. מעות על חמצו קודם הפסח, ואמר לו הישראל אם לא הבאתי לך מעות עד יום פלוני קנה מעכשיו. וכגון שהרהינו אצלו {ח} בביתו ושהה אצל הנכרי כל ימי הפסח. לאחר הפסח מותר בהנאתו. דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה לא הוי מחוסר גוביינא דברשותו של נכרי היה, אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה:. אגלאי מלתא למפרע דשל ישראל הוה:. ואף על פי כן צריך לבטלו, שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:. וכמה היא חפישת הכלב {יא}, ג' טפחים:

{ח} דאע''ג דהרהינו אצלו צריך שיאמר מעכשיו ואע''ג דא''ל מעכשיו אם לא הרהינו אצלו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דקי''ל דחייב לבערו. ומ''ש הר''ב עד יום פלוני, דעת הר''מ דקביעות זמן דוקא קודם הפסח הוא. ואחר הפסח דתנן, אזמן ההיתר קאי ולא אזמן פירעון ודעת הר'א והטור דאפילו לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח ודתנן אחר הפסח קאי אזמן פרעון. והר'ב שלא פירש משמע שדעתו כהר'א: {ט} שהלוה. כתב הרא''ש דמיירי נמי שהרהינו אצלו וא''ל מעכשיו דאל''ה ישראל מעכו''ם לא קני משכון. ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאם אחריות עליו שלו הוא ועובר: {י} . לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא. הר''מ: {יא} כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחיפוש. כ''מ:

. ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ:. ואע''ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי, משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב (ויקרא כ''ב) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש, שאין משלם לו מעות אלא פירות והתשלומים נעשים תרומה הלכך לאו בתר דמים אזלינן:. שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ {יב} פטור מן התשלומין:. אם תרומה טמאה היא {יג} אין משלם דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו, משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא, ומעות משלם לפי דמים ולא לפי מדה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי אסור בהנאה, ואף להיסק לא חזי ולא מידי אפסדיה:

{יב} לא היה לוקה ול''ל כל הלוקה אינו משלם. ומיהו בלא''ה מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמי בענין דאינו לוקה דהיינו, בלא התראה ועדים. דאי לאו הכי בלאו הכי פטור מתשלומין דאינו לוקה ומשלם וא''כ בחנם כתב אפילו שגג כו': {יג} בטהורה לא שייך כלל דמי עצים דאסורה להסקה דלא ניתנה אלא לאכילה כו' כדתנן במ''ח פ''ח דשביעית:

. משום חובת מצה בלילה הראשון שהוא מחויב לאכול מצה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות:. אבל אורז ודוחן ושאר מינים לא, דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אורז ודוחן ושאר מינים שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון:. כל הני למאי אצטריכו, מפורשים במסכת שבת פרק מפנין:. דמהו דתימא מצה השוה וראוייה לכל אדם בעינן, וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים, קמ''ל {יד}:. אף על פי שהן מצה גמורה, דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח:. דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא, ואי לא, אכילנא לה אנא למצה של מצוה:

{יד} מצות ריבה. גמרא. וכתב רש''י אבל ישראל בתרומה לא כדתנן לקמן. לא תאכל כו' מי שאינו מוזהר על חמצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י''ח מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר: {טו} שני. חוץ לירושלים. רש''י. דאלו בירושלים הרי שם מקומו לאכול בלא פדיון. ור''ל לאפוקי ממ''ד דאפילו בירושלים לא. ועתוי''ט:

. בערבי חס''א לטוג''א בלע''ז א):. בערבי הנדב''י. ובלע''ז אנדיבי''א ב). והערוך פירש שהוא ירק שקורין לו בלע''ז קרשפי''ל ג):. סיב הגדל סביבות הדקל {יז}:. אלקרצעינ''א בערבי:. מין כוסברתא הוא מר ביותר:. דוקא בקלח שלהן, כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחים אין, יבשים לא:. מבושלין יותר מדאי עד שנמוחים:. בחומץ:. כדרך בישול:. לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי:

{טז} חובתו. כתב הר''מ דאכילת מרור מ''ע בזמן שהכבש נאכל כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה: {יז} תימא הוא. דבגמרא אמר רבב''ח תמכתא שמיה ועל חרתבינא אר''ל אצוותא דדיקלא ואם איתא דתמכא הוא מענין הדקל הר'ל לרבב''ח נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילין לפתרו לתמכא שהיא מה שקורין בל''א קרי''ן וכן הוא בדברי האחרונים זלה''ה. תוי''ט: {יח} . אבל בטבל לא. ואע''ג דמעשר ירק דרבנן הר''ל מצוה הבאה בעבירה. רש''י:

. במים קרים וכל שכן פושרין כדי לתת לפני התרנגולים:. ברותחין שכל זמן שהמים רותחים אינו יכול להחמיץ. והאידנא נהוג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחים:. לשוף בו בשרה, מפני שמחמיץ בשרייתו:. מורסן על בשרה יבש אף על גב שמים טופחים על בשרה {יט}:. לא יכוס בשיניו:

{יט} . וכתב הרא''ש דר''ל הזיעה. אבל א''ל דר'ל מים ממש והיינו אחר שנשתטפה במים דהא ודאי אסור: {כ} כו'. שהרוק מחמיץ. טא''ח סימן תס''ו:

. דבר שיש בו חומץ ומים {כא} ועשוי לטבל בו בשר:. לתוך החרדל יאכל מיד. שהחרדל חד ואינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת. אבל בחרוסת מודה תנא קמא לרבי מאיר דאסור:. אף אם נתן לתוך החרדל, דסבר חרדל לאלתר מחמיץ כמו החרוסת. ואין הלכה כרבי מאיר:. דכתיב (שמות יב) ובשל מבושל, מכל מקום {כב}:. לאחר צלייתו, ולא אמרינן דמבטל טעמו. אי נמי אפילו קודם צלייתו שרי לסוך הפסח במי פירות, דהכי תנן בכיצד צולין, סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו:. שמצנן בהן ידיו בשעה שמקטף את המצה:. במקום מדרון, שלא ישארו מכונסים במקום אחד ויחמיצו:

{כא} קאי נמי לחרדל וכ''כ הרא''ש והר''נ. וטעמא, דמי פירות אינן מחמיצין: {כב} דקרא לא תאכלו וגו'. ועתוי''ט: {כג} ומטבילין. סכין בשעת צלייתו ומטבילין בשעת אכילתו. רש''י: