. איידי דאיירי לעיל באסמכתא גבי חרס, נקט נמי להני קראי דאסמכתא. וקרא דתזרם כמו דוה הוא סמוך לקרא דלא ימצא במכתתו חרס דאייתי לעיל. אי נמי משום דבעי למיתנא מנין שמרחיצין את המילה וכו' תנא להנך מנין דדמו לה:. הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים:. כלומר יהי בעיניך כזרים, כמו דוה, כאשה נדה, כדכתיב (ויקרא ט''ו) והדוה בנדתה, ובעבודת כוכבים משתעי קרא:

פירוש למשנה זו

. שאינה מקבלת טומאה:. ופשיטא דאניה בלב ים היא, אלא לאשמועינן דספינה הרי היא כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה, ואפילו היא של חרס ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים:. ויש בה כדי להפריש ביניהן הפרש הראוי ולא הוי ערבוב:. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק ג' טפחים מן הזרוע שבכל רוח, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה ג' טפחים ויונקין זה מזה, אין כאן בית מיחוש דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב, וליניקה לא חיישינן, כדתנן היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן, ואף על גב דינקי מתתאי, וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרועה צפון ודרום, ורוח זו זרועה מזרח ומערב, אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר, ואי מקרבי הוי עירבוב, הילכך צריך הרחק כדי יניקה:. תוציא חד, צמחה חד, זרועיה תרי, תצמיח חד, הרי חמשה. וששה טפחים ליכא למילף מקרא, אלא קים להו לרבנן {א} דה' זרעונים בששה טפחים לא ינקי הרוחות מן האמצעי, ולא האמצעי מן הרוחות, דשעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, הילכך כי רמיז לקרא חמשה זרעונים בערוגה בת ששה טפחים קאמר. ובמסכת כלאים פירשתי הלכות ערוגה ופרטותיה ודקדוקיה וכאן קצרתי:

{א} ואור''ת דמ''מ איצטריך קרא דאי לאו קרא ה''א אע''ג דלא ינקי איכא ערבוב ואסור קמ''ל קרא דבכה''ג ליכא ערבוב. ובקרא לחודיה לא סגי דלא הוה ידעינן בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דה' בו' לא ינקי אית לן לאוקמיה קרא בשיתא:

. דיום השלישי אכתי לא מסרחא שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר ממנה, וקרינן בה שכבת זרע הראוי להזריע:. דהקפיד הכתוב על טמאי קרי במתן תורה, לכך הפרישן שלשה ימים ולא חש אם יפליטו אח''כ ביום רביעי להפרשה, דמסריח ואינו ראוי להזריע. ופסק ההלכה שהפולטת ביום השלישי טהורה, ומתניתין משבשתא היא, ותני מנין לפולטת ש''ז ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים, ולשלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי, דביום שלישי להפרשה נתנה תורה {ב}. אי נמי לא משבשתא היא אלא [רבנן דר'] אליעזר בן עזריה היא, דסבירא [להו] הפולטת ביום השלישי טמאה, ולית הלכתא [כותייהו]:. אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דאף ביום ג' מסוכן הוא, וכ''ש ראשון ושני {ג}. והמים חמין מחזיקין לגוף התינוק ומבריאין אותו:. כמין לשון של צמר אדום, היו קושרין חציו בראש השעיר המשתלח לעזאזל וחציו בצוק, וכשהיה דוחה השעיר למטה היה הלשון ההוא מלבין ויודעין שנתכפרו עונותיהם:

{ב} דא''כ טפי ה''ל למנקט קרא דוקדשתם היום ומחר. ואור''י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים משום דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה. תוספ': {ג} והא כתיב ביום השלישי בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני וי''ל אע''פ שסכנת יום שני גדולה משלישי אפ''ה ביום השלישי חלושים ביותר ולא היו יכולים לברוח ולהלחם אבל ביום ב' עדיין לא תשש כוחם. הר'ן:

. לא כשתיה ממש לחיובי עלה כרת, אלא שהיא אסורה {ד}:

{ד} חייב אלא מכות מרדות לפי שהסיכה אינה אלא אסמכתא ומדבריהם. הר'מ:

. ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל יותר מכל שאר ביצים, ולא כדי לבשל כולה אלא כגרוגרת ממנה, טרופה ונתונה באלפס:. כל מיני תבלין זה עם זה:. ני''ל בלשון ערבי, וצבעו דומה לתכלת:. שרשי עשב שצובעין בהם אדום, ובערבי אלפו''ה:. בראש הסבכה שעשויה כקליעה נותנים מעט בגד:. מין אדמה הוא, ומזהיר, וקוראים לו אלו''ם בלע''ז:. מין צמח שמנקה ומטהר:. עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא {ז}, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ' ובערבי קורין לו אלקל''י:. לא אתפרש לי מה הוא:. הנמצא בבגד ואין ידוע אם דם נדה הוא אם לאו, מעבירין עליו שבעה דברים לבדוק אותו בהם. ומכללם ארבעה סמנין הללו. ואין הלכה כר''י:

{ה} לבשל. אע''ג דתנן במ''ה פ''א קנה שהוא עב כו' כדי לבשל כו' איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכל שהוא לחייב קמ''ל. גמרא: {ו} . כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן וכולן מצטרפין זע''ז לפי שפעולתן א' הר''מ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ''ב דערלה מט''ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום כו' וכל שעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. ה''נ כיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ''ט ה''נ שיהיו בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. תוי''ט. וע''ע: {ז} שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר:

. דחזיא לריח הפה, ואין זה פלפל המצוי בינינו:. שמרפאים בו מי שיש לו כאב חצי הראש:. לריח טוב:. שראוי לעשות מהן דרבן קטן:. רקב הנופל מספרים או ממטפחות שבלו, לשון המק בשרו (זכריה י''ד):. שכל דבר קדש טעון גניזה:. אלמא אחשביה קרא לאסוריה. ותקון גדול הוא עושה כשמוציא ע''ז מביתו. ואין הלכה כר''י:

{ח} בשמים. וראוין להריח כמו לתבל דאלת''ה הא תנא לה לעיל כדי לתבל ביצה קלה כו' ואע''ג דהתם קא חשיב הר''מ דברים הראוין גם להריח צ''ל דהנהו עבידי טפי לתיבול מלהריח והלכך לא אזלינן בתר שיעורא זוטא וכדאיתא בגמרא דע''ח כל מלתא דשכיחא ולא ולא שכיחא אזיל רבנן בתר לקולא שכיח ושכיח אזיל רבנן בתר דשכיחא לחומרא. תוי''ט:

. מוכרי בשמים לקשוטי נשים, ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים:. דכולן חדא הוצאה היא:. אע''ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי {ט} אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב. ואין הלכה כר''י בן בתירא שאומר חמשה:. חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין, וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל''י בלע''ז:. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו:. כדין שאר אוכלין {יב}:. עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים:. שעושים ממנו רפואה לפקח ולהחכים:. ות''ק סבר טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה {יג}. ואין הלכה כרבי יהודה:

{ט} דראויין ג''כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימא הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא: {י} מכגרוגרת. פירש הר''מ אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פירשו השיעור ש''מ דבפחות מעט קאמר: {יא} . פירש הר'מ אפילו לא הוציא אלא ה' בלבד: {יב} מותר לאכלו כשמת ומש''ה בטמא לקמן מפרש הר''ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש''מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל ליה: {יג} דאין מצווין על קטן האוכל איסור להפרישו פרש''י דמ''מ בידים לא יהבינן ליה כדתניא כו'. תוי''ט: