. השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה, ואע''ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו:. על כל השבתות שחלל דכולה שגגה חדא היא דכתיב (שמות ל''א) את שבתותי תשמורו ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה {א}:. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ע''י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום, חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת, ואע''פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שא''א שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה, אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הילכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא:. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת, ואע''פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים, והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אא''כ ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. וה''ה שחייב על ב' תולדות של ב' אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה, או ב' תולדות של אב אחד, לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון ב' תולדות של אב א', משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת ואין חלוק חטאות בהעלם אחת, אלא בגופי עבירה שאינן דומים, או בחלוק שבתות לענין שגגת שבת:

{א} דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כהאי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי. רש''י: {ב} על כל כו'. בגמ' יליף פעמים שהוא חייב ע''כ א' וא'. פעמים שאינו חייב אלא אחת ע''כ שבת. ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא. רש''י:

. הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו מחייב אחרישה שנייה משום חורש:. בזרעים, והמלקט באילנות, חייב משום קוצר:. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד:. ברחת לרוח:. פסולת, בידיו או בכברה:. בנפה, ואע''ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אף על גב דדמו להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. א''נ לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה:. לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סדורא דפת נקט {ד}, ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן, בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדרה, והנותן כסוי ע''ג קדרה העומדת על האש, חייב משום מבשל, וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו', כולהו הוו בסממנין בצבע של מלאכת המשכן:. וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן:. מכבסו בנהר:. חובטו בשבט א''נ סורקו במסרק:. אורדי''ר בלע''ז {ה}:. שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר {ו}:. מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב, לצורך אריגה:. שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר כאן {ז}:. נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בו נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:. והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי. ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר:. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים בעורותיהן {ח}:. בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא:. מגרד שערו:. מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:. הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק:. באש שתחת דוד הסממנין:. הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה {י}. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמעינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת, בהעלם אחת, אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות {יא}, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:

{ג} חסר אחת. י''ל וכי סגי ליה לתנא דלתני המספר כמו שהוא שלשים ותשע כו' והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דמ''י פ''ג דמכות והתם אקראי קאי ארבעים יכנו. ועתוי''ט שהאריך: {ד} וטעמא משום דשכיחא. הר''נ. ונ''ל משום דרדיית הפת חכמה ואינו מלאכה ה''א מה שמדביק נמי לא הוי מלאכה דממילא נאפה אח''כ קמ''ל. או י''ל דאתי למעוטי רדיית הפת. ת''ח: {ה} פרש''י ולהלן כתב שמסדר חוטי השתי. וז''ל הר''מ הוא המיסך את השתי נגזר מן המסכה הנסוכה: {ו} וז''ל הערוך מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב. והנירים עצמם פירשם הר''ב בריש פכ''א ממס' כלים וז''ל הן החוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארוג בחוט. וע''ע תוי''ט: {ז} . ומזה הלשון יש לדקדק דאינו חייב אלא במתיר על מנת לקשור. אלא שהתוספ' דע''ג דקדקו מלשון רש''י כו' שאינו מצריך שיתיר על מנת לקשור. ולא דקדקו מן הלשון הזה להוסיף כו' ומכל מקום כתב בשם הר''ח וכ''מ שם בירושלמי דבעי מתיר על מנת לקשור. והא דלא תני על מנת מתורץ כמו בסותר דלקמן. תוי''ט: {ח} דנקט צבי משום דשכיחא, כפירוש הר''נ גבי פת לעיל: {ט} . דוקא ע''מ לבנות, גמרא. וכתבו התוספ' דמכבה נמי ע''מ להבעיר, והקשו דה''ל למתני ע''מ כו', וי''ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למתני שעורא דב' דוקא. אבל ע''מ להבעיר ולבנות אפילו כל שהוא חייב, לא איצטריך למתנייהו: {י} פירש''י. ועיין בפירושם ר''פ י''ב ומש''ש בשם התוספ' ול''ק קושיות הר''ן מדרשב''ג שם. תוי''ט: {יא} דוקא אלא חסר א'. ובש''ס דייקי לה מאלו. ומניינא דרישא לחייב על כל אחד ואחד (ואפי' לא ידע לאחד מהן) בכרת ודסיפא למעוטי שובט (משוה השתי בכרכר) ומדקדק (מישב חוטי הערב):

. שהוא דבר העשוי לצורך האדם:. שיש בו שעור הראוי להצניעו:. אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו, אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:

פירוש למשנה זו

. תבן של מיני קטניות:. שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה:. קשין של שבלין:. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפ', כמלוא פי גדי:. הראויין לאדם:. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי:. כל אוכלי אדם זה עם זה:. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה:. הנשאר בנפה. ורמב''ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין:. [שמצטרפין]:. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא שאינן נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר' יהודה:

{יב} סובן ומורסנן. ואף על גב דמצטרפין לשיעור חלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה מעורבת בסובנה כו' הלכך לחם הארץ קרינן ביה. אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו. גמרא: