. שבראשה. אכולהו קאי אחוטי צמר ופשתן ורצועה שמקלעת בהן שער שבראשה {ב}, ומה טעם לא תצא בהם בשבת מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים:. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצים בטבילה:. ציץ שקושרין על המצח מאזן לאזן:. תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים. עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב. ומתוך שחשובין הן חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה:. בשבכה שבראשה, אבל תפורים ליכא למיחש לאחויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה:. חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ:. אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר {ג}, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו, שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב''ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ד' אמות ברשות הרבים:. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים:. תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו {ה} כדי שתראה בעלת בשר, ובערבי מכנק''א:. נזמי האף, אבל נזמי האזן יוצאין בהם {ו}:. צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע''ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע''פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש {ז}, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע''פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:. האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא:

{א} אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור בהו רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותיה ודלמא אתיא לאתויי ד''א ברה''ר. רש''י: {ב} . והיינו בע''ש, דאלו בשבת אסור כדתנן בס''פ המצניע. והקשו התוספ' דא''כ הא הסתירה ג''כ אסור, אלא הכא מיירי שאינן קלועים: {ג} גזירה היא שגזור בהן. הר''נ. ולדעת הר''מ דוקא בחצר שאינה מעורבת. והגאונים חלקו דה''ה בבית: {ד} בעיר. הקשו בתוספ' דהתנן בפ''ט דסוטה דבפולמוס של טיטום גזרו עליו שלא יתקשטו בו ואף בחול, ואור''ת דדוקא לכלות גזרו: {ה} דתוספ' דהכא ברפוי דליכא חציצה, דאל''כ ברישא ה''ל למיתני בהדי חוטי צמר כו'. וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שלפיה ומחוי: {ו} לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין. רש''י: {ז} לא הוציאה כדרך כל המוציאין ותנן בפ''י מ''ג דפטור שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש. רש''י:

. של עץ הוא ותוחבים בו מסמרות לחזקו {ח}, ואסרוהו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה, שפעם אחת היו נחבאים במערה מפני הגזירה ושמעו קול מעל גבי המערה כסבורין שעליהן הן באים דחקו זה את זה והרגו זה את זה במסמרים שבסנדליהן, ומפני שמעשה זה בשבת היה אסרוהו בשבת, וביום טוב שהוא יום של כנופיא כמו שבת:. ולא בסנדל יחיד:. אית דאמרי טעמא שמא יחשדוהו שהסנדל השני טמון לו תחת כנפיו ומוציאו בשבת, ואית דאמרי דילמא מחייכי עליה ושליף ליה לזה שברגלו ומייתי ליה בידיה, ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי לצאת בסנדל יחידי ברגל שאין בו מכה, מפני שמכתו מוכחת עליו:. שתולין לרפואה:. מאדם מומחה שריפא ג' בני אדם, אבל קמיע הנלקח מאדם מומחה שריפא ג' בני אדם בשאר קמיעות, אע''ג דלאו אתמחי קמיעא שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:. כובע של ברזל:. כמין בתי שוקים של ברזל שלובשים במלחמה, ולפי שאין לובשין אותן אלא בשעת מלחמה אסור ללבשן בשבת:

{ח} העור שלמעלה ממנו. רש''י: {ט} בתפילין. אפילו למ''ד זמן תפילין הוא לא יצא דלמא אתי לאתויי בר''ה דשקיל להו מרישיה אם בא לפנות: {י} חייב חטאת. דלא משאוי ננהו אלא כמלבושו נינהו בחול. הר''נ:

. שתופרים בה, דלאו תכשיט הוא, וחייבת חטאת אע''פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנתו חייב חטאת {יא}:. כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש, והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו:. קשר של כסף או של זהב שקשור בתוכו בושם להעביר ריח רע שבאשה:. מור, שקורין מוסק''ו:. דסברי תכשיטין נינהו ולכתחלה לא רשאה דלמא שלפא ומחויא. והלכה כחכמים:

{יא} וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה:

. אם לא לצורך מלחמה:. מגן עשוי כתבנית משולש:. מגן עגול, ושניהם של עץ. ואני שמעתי אלה מצ''א בלע''ז, ובערבי דסו''ס:. ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלים לעתיד:. אצעדה על השוק להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא, וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי, דומיא דטבעות הכלים שהן טהורים:. דדרך לבישה היא, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דלא מגליא שוקה:. משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרים, והטילו שלשלת בין בירית לבירית שבשוקיה ונעשה כבלים כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרים, הילכך שלשלת תשמיש דאדם הוא ולא תשמיש כלי לפיכך היא מקבלת טומאה:. דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת:

{יב} היינו ת''ק ולא באו אלא לפרש. תוי''ט:

. שער תלוש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסים בהם, ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו:. צריכי, דאי תנא משלה משום דלא מאיס לה אבל חברתה דמאיס לה {יג} אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו, ואי תנא של חברתה משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא:. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי:. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמעינן דלחצר מותר:. אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה:. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן:. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה:. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, ואע''פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אא''כ קשור ומהודק:. שנותנת בפיה מפני ריח הפה:. שנותנת לרפואת חולי השינים:. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה:. שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב:. לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה:. כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:

{יג} יש לה לחברתה בראשה חולי מריטת השער וכיוצא. הר''מ: {יד} . ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר''פ. מכלל דכולהו אף לחצר אסורי. גמרא. והר''מ שהביאו הרע''ב שם לאו פירוש דמתניתין היא אלא דינא קאמר דפסק כר''י בגמרא שם: {טו} . מפני שנראה כמערמת להוציא ולפ''ז כל הנך דלעיל מוך וכו' אסורים לתת לכתחלה. תוי''ט: {טז} . עיין בפ''י דעירובין מי''ג. והוא הדין נמי הכא דוקא ע''ג קרקע דמ''ש. תוספ':

. מטבע שיש עליו צורה:. מכה שתחת פרסות הרגל, וקושרים בה מטבע שיש עליו צורה לרפואה:. הקטנות מנקבות את אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהן שלא יסתמו אזניהן:. רבותא קאמר, אע''ג דלאו תכשיט של נוי הוא, אורחייהו בהכי ולאו משאוי הוא:. בנות ישראל שבערביא:. מעוטפות בראשן ופניהן מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות:. בנות ישראל שבמדי:. שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה:

פירוש למשנה זו

. מחברת. תרגום קרסים, פורפין:. אמטבע לחודיה קאי, שלא תפרוף לכתחלה על המטבע מפני שאסור לטלטלו:

{יז} פורפת. וא''ת והא נראה כמערמת כדלעיל מ''ה. וי''ל דהכא הדבר ניכר והכל יודעין דלכך צריכה אבל בדבר שהיא נותנת לתוך פיה אינם יודעים למה היא נותנת. תוספ':

. שנקטעה רגלו:. עושים לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו נסמך עליו. ומותר לצאת בו דמנעל דידיה הוי, ור''י אוסר דלאו תכשיט הוא {יח}. והלכה כר''י:. שנחקק בו כדי קבול של כתיתין דקין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע {יט}. אבל אם אין לו אלא בית קבול שוקו בלבד בלא כתיתין, לאו בית קבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ. דדומיא דשק בעינן דקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו, אבל שוקו אינו מטלטל ע''ג הכלי:. יש קטע שתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו:. אם זב הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי ומדרס הן ונעשו אב הטומאה:. דתכשיט דידיה הן:. ואע''ג דתנן לא יכנס להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגליו הן:. יש קטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לאחוריו:. של אותו קיטע, עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו והוא עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת:. דאיידי דתלו ולא מארגי, זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. ואית דאמרי מפני שאין צריכין לו כל כך והוו משאוי {כ}:. דמנעל נינהו {כא}:. כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות. פירוש אחר, חמור שהלצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן:. מלקבל טומאה, דלא כלי תשמיש ולא תכשיט הוא:

{יח} ואינו מנעל והוי משאוי ורבינו ירוחם כ' שכיון שעכ''פ הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהם שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאין צורך הלוכו בהם אסור: {יט} ולא טומאת מדרס כדכתיב לעיל שאינו נסמך עליו והוא בגמ'. דלאו לסמיכא עבידי אלא לתכשיט וא''ל עמוד ונעשה מלאכתנו. רש''י. וכדתנן בפ''כ דכלים מ''ג: {כ} ב' טעמי נראה דלא קיימי אלא אסמוכות, אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידיו יכול לצאת, דהר'ל כמו מקל דשרי. ואע''ג דתנן כסא וסמוכות כו' י''ל דכסא לאשמעינן טמאין מדרס אבל ואין יוצאין כו' לא קאי אלא אסמוכות. רש''י ותוספ'. תוי''ט: {כא} דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע כו': {כב} . ה''ה להר הבית נמי לא כיון דמנעל הוא ותנן לא יכנס להר הבית במנעלו כו' ונקט עזרה לרבותא דרישא. תוי''ט:

. בן שיש לו געגועים על אביו נוטל האב רצועה של מנעל ימין וקושרה לו, לבן בשמאלו וכל זמן שאותו קשר עליו סרים הגעגועים מעליו, בסגולה. ולהכי תני הבנים, שאין לבנות געגועים על אביהן כמו הבנים:. כמין פעמונים קטנים. תרגום פעמון זהב, זגא דדהבא:

{כג} אדם. כתב הר''מ חוזר להיתר בני מלכים שיצאו בזוגין. דאלו בקשרים לא התירו אלא משום רפואה למי שצריך לה כדאיתא בגמרא דס''א. והוי יודע דלמאי דפסקינן בספי''ד דלא כר''ש מוקים בגמ' דמתני' באריג בכסותו:

. מין חגב, כדכתיב (ויקרא י''א) את החרגול למינהו, ותולין אותו באזן ומרפאים בו כאב האזן:. דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו, תולין עליו שן של שועל חי. ולמאן דלא ניים כדי שיישן, תולין עליו שן של שועל מת:. מסמר שבעץ התלוי, אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח. ורמב''ם פירש שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו:. ואין הלכה כר''מ, דקי''ל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ולא קרינן בהו ובחוקותיהם לא תלכו: