. החולד והעכבר כו'. המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני:. שיש במינן נצוד:. דיש להן עור והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש {א}. א''נ כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע:. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים, החובל בהם פטור, דאין להם עור:. דאין במינן נצוד {ב}:. שהרי נצודים ועומדים הן:. דיש להן עור, ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתניתין אלא בצריך לדם {ג}, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי''ל כל המקלקלים פטורים:

{א} שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחבירו: {ב} רש''י והתוספ' כתב שאינו נראה דא''כ אפילו לצורך נמי לפטור אלא י''ל דאפילו במינו נצוד פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכתב הר''ן דהוא הדין נמי ברישא אינו חייב אלא לצורך אלא שאותן ח' שרצים אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל אינך דרך לצודן שלא יזיקו. ומתניתין ר''ש היא דמלאכה שאין צריך לגופה פטור ותימא על הר''ב והר''מ שלא כתבו שאינה הלכה: {ג} . ולפירוש שכתב משום מפרק ניחא שצריך לדם כדי להאכיל לכלביו. אבל לפירוש שמפרש משום צובע ואינו יוצא צ''ל כגון שצריך וניחא ליה שיהיה צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועתוי''ט ולפירוש דמפרק הא דחייב בנצרר הדם אע''פ שלא יצא ולא נתקיימה מחשבתו עיין פי''ב מ''ג:

. מי מלח מרובים שנותנים לתוך ירקות שכובשין אותן להתקיים:. מי מלח מועטים כדי לטבל בהן פתו או לתוך התבשיל:! {ד} . נותן שמן בתוך המים בתחלה, קודם שיתן המלח, או נותן שמן בתחלה לתוך המלח, קודם שיתן את המים דהשמן מעכבו שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו. אבל לא יתן מים ומלח בתחלה ואחר כך את השמן, דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד. ואין הלכה כרבי יוסי:

{ד} ר''י בברייתא. ורבנן ס''ל שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים דהשתא דמי לעבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. טור:

. מין אזוב שגדל בין הקוצים וממית התולעים שבמעים:. ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה, ואסור לאוכלו בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים, דהוי תולדה דטוחן {ה}:. דהרבה אוכלין אותו כשהן בריאים. יועזר, פולי''ו בלע''ז והוא מכלה התולעים שבכבד:. עץ שגדל יחידי ואין לו ענפים, וקורין אותו בערבי עצא''ל רע''י, והוא טוב למי שניזק על ששתה מים מגולים:. כל דבר שהוא אוכל והבריאים אוכלים אותו, יכול אדם לאוכלו בשבת אף ע''פ שהוא מתכוין לרפואה:. הם שני אילנות ממיני הדקלים שהיו בארץ ישראל וביניהם מעין מים, והשותה מהם כוס ראשון מרפה הזבל שבמעיו, וכוס שני משלשל, וכוס שלישי מנקה את בני מעים עד שאדם מוציאם צלולים כדרך שהכניסם:. לוקחין שרף אילן שקורין לו בערבי זא''ג אלכסנדרי''א, ועשב שקורין לו עשב''א אלסדו''ר, פירוש עשב של שמחה, וכרכום, וכותשין אותן ונותנין את עפרן ביין. והאשה זבה שתשתה מהן ג' כוסות תרפא:. בעל חולי הנקרא ירקון, אם ישתה מהן ירפא מחולי הירקון אבל ישאר עקר ולא יוליד, ולכך נקרא כוס עיקרין:. אם אינו חולה:

{ה} דאיירי במי מלח שהן עשויין למתק האוכל ואינן דבר מאכל בעצמו נקט נמי להני שאינן מאכל ממש ואגבן נקט נמי אינך שיש בהן רפואה. וכתב המגיד בפכ''א דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה דהתנן במ''ו פ''ח דיומא דחושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו משום ספק נפשות: {ו} האוכלין. לאתויי טחול לשינים וכרשינין לבני מעיין כלומר שקשה להם וסד''א דלאו אורחא למכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מלתא ולתסר קמ''ל וכל המשקין לאתויי מי צלפין בחומץ. גמרא: {ז} עיקרים. אע''ג דמרפא לזבה ולא מיעקרא כדאיתא בגמרא. קרי להו אינשי בשם עיקרים כדי שיהיה מפורסם בשם זה ויזהרו מהם בני אדם לשתותו וישתדלו אחר רפואה אחרת לאלו החליים: {ח} עיקרין. נראה שר''ל שנתבשם בעיקרי בשמים וירקות רש''י פירש כן בכוס עקרים:

. ויפלוט, דמוכחא מלתא דלרפואה הוא {ט}. ואם מגמע ובולע שפיר דמי {י}:. דאין אדם סך מהן אלא לרפואה:. לפי שדמיו יקרים ומוכחא מלתא דלרפואה קעביד:. בלא מכה:. ואין הלכה כר''ש {יא}:

{ט} מעלי להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי. גמרא: {י} . וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו הוא הדין דהוה מצי למיתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט. תוספ': {יא} כתב והלכה כר''ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהלכה כר''ש ולא מטעמיה דאילו ר''ש אע''ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא: