. שאמרו באבות מלאכות:. כל שהוא:. מרבע את האבן או מחליקה ומתקנה, הכל לפי מנהג המקום. והיא תולדה דמכה בפטיש {ג}:. היא גמר מלאכה של חוצבי אבן {ד}, לאחר שחצב האבן מן ההר סביב והבדילה מכה עליה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. וכל הגומר מלאכה בשבת תולדה דמכה בפטיש היא:. קופיץ קטן:. הנוקב:. אכולהו קאי, אמסתת ואמכה בפטיש ובמעצד, והקודח:. שאין צריך להוסיף עליה {ו}:. מרטי''ל:. אנקודינ''א בלע''ז:. אף על פי שאינו מכה על המלאכה אלא על הסדן, מתקן הוא, שכן מרדדי טסי משכן היו עושין, מכין על הטס שלש הכאות ועל הסדן הכאה אחת להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק {ח}. ואין הלכה כר''ש בן גמליאל:

{א} . כתבו התוספ' צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה. ול''נ דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהו סיומא דאבות מלאכות רצה לפרש מה דסמיך ליה והוא מכה בפטיש ולפי שהוא מעין מלאכות בנין ששכיח טפי הלכך נקט הבונה קודם: {ב} שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפל בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו: {ג} איתא המסתת המכה בפטיש ופרש''י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכל שהוא: {ד} בתוספ' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולמה שביק מלאכה דכלים דהוה במשכן כו'. אלא נראה לר''י דהיינו מכה אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ''ל. וצ''ל לתרץ דמשנתינו דברה בהוה עכשיו כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך. תוי''ט: {ה} הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא גמרא. ופרש''י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואף על פי שעתיד להוסיף יש שמקיימו כן: {ו} מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו. הר''נ: {ז} . אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. הר''נ: {ח} וצ''ל שאע''פ שכן היו עושין לא חשיב ליה לת''ק שתהא מלאכה בפ''ע שיתחייב עליה העושה. אבל אין לומר שיחלקו במציאות אם היו עושין כן:

. תולש עשבים רעים מתוך טובים. פ''א חופר סביב עקרי הצמחים והיא מלאכה מעין חרישה:. קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו:. זרדים לחים חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובים ומתגדלים ומכחישים כח האילן וקוצצין אותן ממנו {יא}:. את האילן {יב} או את הקרקע, וקצצו מן המחובר:. כגרוגרת מביצת תרנגולת, שהיא קלה להתבשל יותר משאר ביצים:

{ט} . הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר ומחסר ועוד דדמיין בשיעורן דבונה וחורש שניהם בכ''ש: {י} . מפרש בגמרא דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ופרש''י אע''ג דלענין הוצאה (ספ''ט) תנן שנים הני מילי לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאין זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין: {יא} משום זורע. הר''מ: {יב} זורע ולתקן הארץ משום חורש ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ''כ בלקיטת עשבים. הר''מ:

. באדם שהוא שולט בשתי ידיו, דאילו בשאר כל אדם כתיבת שמאל אינה כתיבה:. שתיהן אלפין:. אלף בית:. אחד בדיו ואחד בסיקרא. ואית ספרים דגרסי משני סמניות כלומר משני סימנים, כגון שכותבים א' לסימן אחד וב' לסימן שנים {יג}:. וכתב של כל אומה ואומה:. סימן שהיו עושין בקרשי המשכן, מפני שמפרקים אותן ולכשיקימוהו לא יחליפו סדר הקרשים. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא שרשם שני רשימות בעלמא לסימן, חייב. ואין הלכה כר''י:. כלומר אע''פ שלא נגמר מלאכתו, שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצתה, הואיל ואותו מקצת הויא תיבה ומתקיימת במקום אחר חייב, וכן הלכה:

{יג} מרישא בין מב' שמות ה''א דוקא שכותבן ביחד לזווגן אבל כשכותב ב''ש לב' סימנין אין זיווגן עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפ''ע אימא לא לחייב קמ''ל. ועתוי''ט: {יד} כו'. ואע''פ שמ''ם זו סתומה וזאת פתוחה. לא נחוש לכוונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אלו נתכוין לארוג בגד מכ' אמה שמשעה שארג ב' חוטין חייב אע''פ שכונתו להשלים אריגת הבגד וכזה תדון בכל המלאכות. הר''מ:

. אורפימנ''ט בלע''ז:. מין אבן שצובע אדום:. מין עפר וצבעו שחור. פ''א שרף אילן גומא בלע''ז:. זא''ג בערבי, ובלע''ז ודריאו''לי:. לאתויי מים ששרו בהם עפצים, גאלי''ש בלע''ז, שהוא רושם שרשומו מתקיים:. אחת במזרח ואחת בצפון, סמוכות זו לזו במקצוע:. ספר שהחנוני כותב בו חשבונותיו. ואע''ג דלאו על לוח א' הם, אם נהגין ונקראין זה עם זה כגון שכותבין על שני שפתי הלוחין הסמוכין זה לזה, חייב:. בדיו:. בברזל עושה צורת אותיות בבשרו:. ואפילו הוציא דם, לפי שאין דרך כתיבה בכך {טו}. והלכה כר' יהושע:

{טו} בפירושו רפי''ד. ועוד דהכא לא מחייב ר''י כיון שמחשבתו היתה למלאכת הכתיבה לא לחבול ולהוציא דם וכדתנן ספ''ד דכריתות:

. שמשחירין, כמו מי תותים וכיוצא בהן:. של כל שאר פירות:. כגון שסרט באצבעו צורת אותיות על החול והאבק שבדרכים:. עפרורית של קסת הסופר:. על גב ידו, שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב:. הפרק האמצעי שבזרוע:. אצל אות כתובה זיווג לה אחת והשלימה לשתים:. העביר קולמוס על אותיות הכתובים כבר וחדשם:. שלא נראה הגג של חי''ת אלא שני הרגלים נראה כאילו הם שני זייני''ן:. שאינן במקצוע:. שעשויין עמודים עמודים, כתב אות אחת בעמוד זה ואות אחת בעמוד זה, ואינו יכול לקרבן אא''כ יחתוך מה שמפסיק ביניהן. ותנא ברישא כותלי הבית המרוחקים זה מזה והדר תני דפי פנקס, ולא זו אף זו קתני:. שעושה סימן נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלימה, כגון קו''ף קרבן, מ''ם מעשר, תי''ו תרומה {יז}:. כיון שהכל מבינים מאותה האות תיבה שלימה, כאילו כתב אותיות של כל התיבה:. שהרי לא כתב שתי אותיות. והלכה כחכמים:

{טז} בארץ. ר''ל כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה. הר''מ: {יז} בכל זמן ובכל מקום שהסכימו עליו אנשי המקום ההוא שיהיה אות פלוני סימן לתיבה פלונית. ופירוש נוטריקון כתב התשבי כי בלשון יון ורומי קורין לסופר נוטאר''י ודרכם לכתוב בקצרה לכן קורין לסימנים נוטריקון כלומר דרך סופרים:

. לאחר שכתב אות אחת בשוגג נודע לו שעבר, וחזר ונעלם ממנו ושגג וכתב אות שניה בצדה:. כיון דהוי ליה שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות {יח}:. דסבר אין ידיעה לחצי שיעור לחלק שלא יצטרף עמו החצי האחר {יט}:. דסברי הידיעה שבין שני חצאי שיעור מחלקת ביניהם ולא נעשה כאילו היו שני חצאי שיעור בהעלם אחת. והלכה כחכמים:

{יח} לי ממ''נ אי איירינן בזדון שבת ושגגת מלאכות הא מפרש''י ברפ''ז דאפילו ימים שבנתיים לא הוי ידיעה לחלק. ואי בזדון מלאכות ושגגות שבת הא לא אמרינן התם אלא ימים שבנתיים הויין ידיעה שא''א שלא שמע כו' ומשמע דוקא ו' ימים שבין שבת לשבת אבל משחרית לערבית לא. והתוספ' מסקי דמיירי שידע בנתיים ואחד שחרית ו, אחד ערבית נקט לרבותא דאע''ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בנתיים מחייב ר''ג: {יט} משום דכתיב או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת היא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה. תוספ':