. עולין באחד ומאה. אם נפלה סאה אחת מאלו במאה סאין של חולין בטלה ומותרים לזרים. בפחות ממאה, הכל אסור לזרים. ומפקינן לה {ב} מדכתיב גבי תרומת מעשר (במדבר יח) את מקדשו ממנו מה שהורם ממנו אם חזר לתוכו מקדשו דהיינו צ''ט דממאה הפריש עשרה למעשר ומעשרה אחת לתרומת מעשר:. אם נפלה סאה אחת מכולן לפחות ממאה חולין מקדשתן. ובהא מודו כולי עלמא דמצטרפין, דשם אחד נינהו וכולהו מקריין תרומה דבחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה ובכורים נמי אקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך:. הסאה שנפלה ולתת אותה לכהן, והשאר מותר לזרים. ואע''ג דבערלה וכלאי הכרם דחמירי טפי א''צ להרים והאיסור עצמו בטל שאני תרומה דיש לה בעלים וצריך להרים מפני גזל השבט אבל בכל שאר איסורים דלא שייך בהו דין גזל כשהן מתבטלין א''צ להרים:. דגבי תרומה כתיב מלאה, (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר, ובכלאי הכרם כתיב מלאה (דברים כב) פן תקדש המלאה מה מלאה האמור להלן עולה, כדילפינן מאת מקדשו ממנו, אף כאן עולה. ולפי שכפל אסורו שהוא אסור בהנאה כפלו עלייתו וצריך מאתים. וערלה ילפינן לה מכלאים לפי שהיא אסורה בהנאה כמותן:. ערלה וכלאי הכרם מעורבין יחד {ג} שנפלו לתוך היתר, מצטרפין לאסור ביבש עד מאתים, ובלח בקדרה בנותן טעם:. אפילו לאסור הקדרה בנותן טעם, כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדרה לבטל טעם הערלה בפני עצמן, וטעם כלאי הכרם בפני עצמן, הכל מותר:. שצריך בקדרה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד:. ביבש, שא''צ שיהיה בהיתר מאתים כנגד שתיהן. והלכה כת''ק:

{א} מעשר כו'. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו ע''ה עליה כדאיתא בריש דמאי: {ב} אסמכתא בעלמא כמ''ש בספ''ק דחלה דמדרבנן. תוי''ט: {ג} לאו הכי הא תנן במ''ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה: אמאי נקטה מתניתין מאה. דהואיל והוי טפי מצ''ט אע''ג דמאה ממש לא הוי. אפ''ה נקט מאה כדי לקצר:

. מצטרפת עם החולין לבטל את הערלה. וכן הערלה מצטרפת עם החולין לבטל את התרומה:. לאו דוקא מאה אלא פחות ממאה, דאילו מאה ממש עולה ולא בעי צירוף אלא ה''ק התרומה שנפלה לחולין ונעשה הכל מאה:. סתם מתניתין כר' יהושע דאמר בפ''ק דתרומות דתרומה עולה במאה ועוד הלכך כשנפלה סאה של תרומה לצ''ט של חולין, וחזרו ונפלו שם שלשה קבין של ערלה ומצטרפין עם החולין, שנמצאו שם צ''ט ועוד שלשה קבין חולין, הרי סאה של תרומה בטלה במאה ועוד. אי נמי מצינן לאוקמה כר' אליעזר דהלכתא כוותיה דאמר תרומה עולה באחד ומאה וכגון שנפלה סאה של תרומה לתוך צ''ט סאין וחצי {ד} סאה של חולין ושלשה קבין הללו של ערלה שהוא חצי סאה מצטרפין עם החולין להשלים לשיעור מאה של חולין כדי שתעלה באחד ומאה:. שאותה סאה של תרומה נצטרפה עם החולין להשלים מאתים חצאי סאין, להעלות שלשה קבין של ערלה באחד ומאתים:. דשלשה קבין של ערלה שהן חצי סאה, נצטרפו עם החולין לבטל סאה של תרומה באחד ומאה. דכשנפלה סאה לתוך צ''ט וחצי נאסרו, וכשחזר ונפל שם שלשה קבין ערלה או כלאים, הותרו:

פירוש למשנה זו

. צריך לומר דאחד מהם נטע רבעי שהם שני שמות, דאי אפשר לאיסור של שם א' שיהיה מבטל קצתו לקצתו. וקרי תנא לנטע רבעי ערלה שמן הערלה הוא בא. ולהכי קתני הערלה את הערלה ולא קתני הכלאים את הכלאים שאין בכלאים שני שמות כמו שיש בערלה:. לאו למאתים דוקא דאילו מאתים ממש לא בעי צירוף. וכשנפלה סאה ערלה לתוך קצ''ט של היתר נאסרו וכשחזר ונפל שם סאה ועוד של כלאים מצטרפים עם הקצ''ט לבטל הערלה. וכן הערלה מצטרפת עם הקצ''ט לבטל סאה ועוד של כלאי הכרם. והיינו כרבי יהושע דאית ליה דערלה בטלה במאתים ועוד כמו תרומה במאה ועוד, הלכך סאה של כלאים בטלה בקצ''ט ומשהו והעוד בטל בסאה חסר משהו {ה}. וכן נמי אם נפל שם סאה ועוד של נטע רבעי, מצטרפין עם הקצ''ט לבטל את הסאה של ערלה שנפלה, ואסרה הכל, וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ''ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי שנפלו באחרונה:

{ה} ומה דנקיט מתניתין כלל להאי ועוד. י''ל דחושבנא בעלמא אשמעינן שהעוד יכול להתבטל. תוי''ט וע''ע:

. הכי קאמר כל המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור:. {ו} המחמץ את העיסה בתפוחים {ז} או בשמרי יין של ערלה ושל כלאי הכרם. והמתבל את הקדרה בתבלין של כלאי הכרם או של ערלה אסור ואין עולין באחד ומאתים. וכן בתרומה כיון שהחמיצה עיסה של חולין בשאור של תרומה ונתבלה קדרה של חולין בתבלין של תרומה נעשה הכל מדומע ואסור לזרים ואינו עולה באחד ומאה:. שאור טמא שהחמיץ עיסה טהורה או תבלין טמאין שתבלו קדרה טהורה. אף על פי שאין בשאור או בתבלין כביצה שהוא שעור טומאת אוכלין נטמאת העיסה ונטמאת הקדרה:. דאין אוכל מטמא פחות מכביצה לא שנא שאור ותבלין ולא שנא שאר אוכלין:

{ו} מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דימוע ולא עירוב ובישול כדלקמן מ''ו ומפרש כולה מתניתין דהכא דאינו עולה בק''א וזה דוקא בחימוץ ותיבול: {ז} ונתנו לתוך העיסה. הר''ש:

.אין פירוש למשנה זו

{ח} . וכן הלכה. הר''ם:

ולמה אמרו. כמו ובמה אמרו. כלומר באיזה ענין אמרו שהמחמץ חולין בשאור של תרומה, והמתבל קדרת חולין בתבלין של תרומה והמדמע שמערב [ומבשל] חולין ותרומה יחד שאנו הולכים הכל להחמיר ומשני מין במינו. ובמה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר, במין שנתערב עם שאינו מינו. ומפרש, להחמיר כיצד שאור של תרומת חטין שנפל לתוך עיסת חטין של חולין דהיינו מין במינו אוסר בנותן טעם אפילו יותר ממאה. ועד מאה אוסר אפילו בלא נתינת טעם:

{ט} של חטים. וה''ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר דלעולם בעי ק''א דהא ליכא למיקם אטעמיה. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי דלעולם אינו עולה בפחות מק''א ומשכחת לה נמי דאפילו בק''א אינו עולה. תוי''ט: {י} בו לעלות. ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ ויש בו כדי לעלות בק''א שמוציא שעור החלק שנפל. הר''מ:

. של פול של תרומה, שנתבשלו עם עדשים של חולין ונתנו בהם טעם טעמא לא בטיל אפילו ביותר ממאה. ובלא טעם אפילו בפחות ממאה שרי דהא דבעינן מאה היינו דוקא חטים בחטים דהוי מין במינו דאסמכוה אקרא את מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו מקדשו וזהו מין במינו:

{יא} . ה''ה נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין כו'. תוי''ט:

. הא קמ''ל, דלא אמרינן הואיל ובלא שאור זה של איסור היתה העיסה מתחמצת על ידי שאור של היתר שנפל בו תחלה לא נחוש לשאור של איסור:

פירוש למשנה זו

. ברישא לא פליג רבי שמעון כיון דנפל שאור של תרומה קודם שנתחמצה בשל חולין והרי היא ממהרת להתחמץ על ידי שאור של תרומה. אבל בסיפא כיון דכבר נתחמצה בשל חולין כי הדר נפיל של תרומה אינו אלא פוגם. ורבנן סברי אע''ג דבעלמא נותן טעם לפגם מותר שאני הכא שהוא עושה אותה ראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות. והלכה כחכמים:

.אין פירוש למשנה זו

. שלשה איסורין חלוקין זה מזה קרי שלשה שמות, כגון פלפלין של ערלה ושל אשרה ושל תרומה:. כלומר מצטרפין יחד {יד} לאסור התבשיל שנתבשל בהם:. כגון זנגביל ופלפלין ושניהם ערלה או שניהם תרומה. ואין הלכה כרבי שמעון:

{יב} תבלין. לא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחים והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל כו'. אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל. כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין כלם נקראים תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם או בזולתם קדרתו ותבשיליו. הר''מ: {יג} מג'. שעור המשנה או מג' מינין משם א'. הר''מ: {יד} לכאורה תרתי קאמר דאסורין בנתינת טעם בקדירה. ומצטרפין לאסור בתערובת יבש. וכ''כ התוספת במסכת שבת דף פ''ט בשם ר''ת ומדברי הר''מ נראה דחדא קתני:

. אם השאור של תרומה נפל באחרונה, העיסה כולה נעשית מדומע ואם של חולין נפל באחרונה הכל מותר שהאחרון הוא שעושה החמוץ. והא דשרי ר' אליעזר כשנפל אותו של חולין אחרון היינו דוקא כשקדם וסלק את האיסור ואף על פי שהועיל קצת שסייע לאחרון דהיתר לגמור החמוץ אף על פי כן נתבטל טעמו ואינו חוזר ונעור אבל לא קדם וסלק האסור ונתחמץ על ידי שניהם אסור דסבר ר' אליעזר זה וזה גורם אסור:. דזה וזה גורם מותר. והלכה כחכמים:

פירוש למשנה זו

.אין פירוש למשנה זו

{טו} שאלתי את ר'ג הזקן. שהיה בן בנו של הלל וזה לראיה שאף מתלמידי ב''ש קבלו מב''ה. תוי''ט:

כלים שסכן. כגון מנעלים ושאר כלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן:. לאחר שנתייבש השמן הראשון {טז} והטבילו לכלי שנטמא בשמן טמא, חזר וסכו בשמן טהור, וכשמשתמשים בכלי נפלט השמן לחוץ:. דסבר ר' אליעזר ראשון נפלט לחוץ:. סברי אחרון נפלט. והלכה כחכמים:

{טז} בעודו טופח על הכלים. א''כ הטמא מטמא הטהור. והכלי ממה נפשך טמא דמשקה מטמא כלי:

. רבנן לטעמייהו דאמרי לעיל תבלין משנים ושלשה שמות מצטרפין לאסור הדבר הנתבל:. דתרומה שריא להו ואין בכלאי הכרם כדי להחמיץ:. לטעמיה, דאמר שנים או שלשה שמות ממין אחד אין מצטרפין:

פירוש למשנה זו

. בהא נמי רבנן לטעמייהו ור' שמעון לטעמיה. ודין תבלין כדין שאור:

{יז} תבלין. ואיצטריך לאשמעינן דאי לא השמיענו אלא בשאור הוה אמינא דדוקא כשב' האסורים של מין אחד הוא דמצטרפין לאסור לזרים לרבנן. ולהכי נקט שאור משום דסתם שאור הוא מאחד מחמשת המינין דשארא מסרחא כמ''ש בפסחים פרק ג'. אבל בשני מינין ובשני שמות אימא מודו לר' שמעון להכי תני תבלין שיש בהן הרבה מינים ואפילו הכי אסורים לזרים. ואי תני תבלין הוה אמינא בהא פליג רבי שמעון אבל מין אחד מודה להכי תני לדלעיל. תוי''ט:

. שאסורה לזרים ומותרת לכהנים:. דאסירי בין לזרים בין לכהנים:. של חולין ויש בחולין כדי לבטל של קדשי קדשים בפני עצמן ושל פגול נותר וטמא בפני עצמן:. רבנן לטעמייהו, דאמרי שנים ושלשה שמות מצטרפין לאסור {יח}:. לטעמיה דאמר שנים או שלשה שמות ממין אחד [אין] מצטרפין:

{יח} הר''מ מפרש בענין וטעם אחר ממשנה קודמת וז''ל, נותר ופיגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור לפי שלא היה מותר לו לעולם וכשאכלו נתחייב קרבן מעילה. אבל לכהנים היה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכת חולין והוציאם אח''כ ונשאר שאר הבשר, ושהוא אסור לזרים, ומותר לכהנים אע''פ שיש בו הנותר והפיגול כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה, ור' שמעון אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל:

. אסור לזרים אפילו טהורים. בשר קדשים קלים שרי לזרים טהורים ואסור לטמאים. ובשלן עם בשר תאוה. בשר חולין {יט} דשרי אף לטמאים ויש בו כדי לבטל כל אחד בפני עצמו. מצטרפין לאסור לטמאים. אפילו לר' שמעון, דקדשי קדשים וקדשים קלים שם אחד להם כדאמרינן לעיל גבי תרומה וחלה ובכורים. ומותר. לזרים טהורים אפילו לרבנן דקדשי קדשים אין בהם כדי לאסור:

{יט} דקרא נקטיה בפרשת ראה, כי תאוה נפשך כו' ובבשר חולין משתעי קרא: