. שיהיה האילן גדר לכרם:. לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין, ואין עיקר נטיעתו לאכול הפירות:. דכתיב (ויקרא יט) ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים {א} פטור:. נתכוין שיחור פנימי יהיה למאכל ויחור החיצון לסייג אע''פ שהכל אילן אחד החיצון פטור: ואין הלכה כרבי יוסי:

{א} בירושלמי כתב לסייג לקורות ולעצים פטור, ולא קשיא דקורות היינו לבנין כפי' הר''ב ועצים היינו להסקה: {ב} פטור. בירושלמי מפרש טעמיה ממשמע שנאמר לא יאכל אנו יודעין שבעשן מאכל הכתוב מדבר מה תלמוד לומר ונטעתם כל עשן מאכל לומר לך את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב. ואת שהוא לסייג כו' כגון החיצון פטור:

. פטור. דכתיב (שם) כי תבואו אל הארץ ונטעתם, פרט לנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ:. בין ישראל בין עובדי כוכבים לאחר שבאו לארץ, אע''פ שלא כבשו ישראל את הארץ חייב דכתיב (שם) כל עץ בין נטעו ישראל בין נטעו עובד כוכבים:. שנטע ברשותו לצורך רבים:. דכתיב (שם) יהיה לכם ערלים להביא הנטוע לרבים:. סבר ונטעתם נמי משמע לרבים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. ורבנן סברי ונטעתם כל אחד לעצמו משמע. ואין הלכה כר' יהודה:. בים. לצורך עצמו:. בשדה של ישראל {ג}:. שגזל קרקע ונטעה, ונתיאשו הבעלים ממנה:. אע''פ שאינה נקובה, אם היא של חרס לפי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים {ד} והן מפעפעין דרך החרס ויונקים מן הקרקע. אבל של עץ בעי נקיבה:. ודוקא במקום ישוב, אבל במקום יערים ומדברות לא:

{ג} הר''מ ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע הנכרי לעצמו וקנה ממנו הישראל אח''כ אינו חייב בערלה ע''כ. וא''כ מ''ש הר''ב בתחלת המשנה בין נטעו נכרי היינו נמי דוקא כשנטעו לישראל מיהו בספ''ג מפרש דנכרי הנוטע לעצמו נמי נוהג ערלה וכן בפי' הר'ש ואף הר''מ בחיבורו חזר בו וכתב דנכרי הנוטע לעצמו חייב בערלה וע''ע: {ד} אע''פ שבפני הזרעים. עומד ובעי נקיבה והיינו דבמ''ב פ''ב דחלה מפרש בספינה נקובה. ולא מחלק בין עשן לחרס:

. שעקרתו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר:. העפר שסביב השרשים קרוי סלע. לפי שהוא נעשה שם קשה כסלע. וקאמר שאם היה אותו עפר עמו והוסיף עליו עפר ונשרש שם בארץ רואים, אם יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, [הרי] הוא כנטוע במקומו הראשון ופטור מן הערלה. ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו וחייב:. ונתפזר ממנו העפר ונתגלו השרשים:

{ה} . פירוש ע''י רוח או נהר דומיא דרישא: {ו} . שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח''כ יתן העפר סביביו הר''מ. ולכן הגירסא בעפר בבי''ת:

. מחובר לקרקע שלא נעקר:. גרסינן, כלומר שיעור עובי השורש כמחט שהאורגים מותחים בו {ח} הבגד, אחר שארגוהו, להפשיטו ולהרחיבו:

{ז} שנעקר. מהעפר שסביביו: {ח} הערוך. האורגים יש להם עשן ארוך ברוחב היריעה ובראשיו שני מחטין שבורין ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי האורגים הוא:

. מנהג עובדי אדמה שחופרים גומא ולוקחים יחור אחד מן האילן וטומנין אותו באותו גומא ויוצא שורש {ט} היחור מצד אחר ונעשה שם אילן, וראש היחור נשאר מחובר באילן. ואין דין ערלה נוהג בו בעודו מחובר לאילן ויונק ממנו אע''פ שהוא יונק גם מן הקרקע. ואם נעקר אילן הזקן מן הקרקע ונמצא שכל חיותו ויניקתו עתה מן הבריכה:. ושניהם, הזקנה והבריכה הוו כאילו נטעו, עתה ומונים להם שלש שנים משעה שנעקר האילן:. לאחר שהגדילה בריכה ראשונה לקח ממנו יחור והבריכו בארץ וכן עשה כמה פעמים זה אחר זה:. לכולן שני ערלה משנפסקה הבריכה הראשונה מן האילן:. דרך עובדי אדמה שלוקחים זמורה ארוכה מגפן זו ומושכים אותה לגפן שבצדה ומרכיבין הזמורה בגפן וזהו הנקרא ספוק {יא} ופטור מן הערלה. והא דתנן א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב חייב בערלה, התם מיירי כשחתך הזמורה מן הגפן, או היחור מן האילן ואח''כ הבריכן או הרכיבן:. אם הזמורה שהבריכוה בגפן כוחה יפה וינקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה {יג}, מותר ופטורה מן הערלה. ואם כחה רע חייבת בערלה. ואין הלכה כרבי מאיר:. אם תלשן מיד, הן מותרין מפני שגדלו בהיתר. ואם הניחן באילן וגדלו לאחר שנפסקה ואין בפירות שגדלו כבר מאתים לבטל התוספת, אסור, דערלה אוסרת עד מאתים. והוא הדין באילן זקן שנעקר ובו פירות, וחזר ושתלו:

{ט} בשם הר''ש בספ''ק דקדושין כתב ויוצא ראש היחור: {י} אחר שנה. פירושא דרישא הוא הר''מ: {יא} הרכבה באילן כו' ושייך לשון ספוק בדבר הקצר כשמחבר בו דבר אחר להאריכו בדבר אחר כדתנן בפ' לולב הגזול ספקו בחוט. הר''ש וספקה בחבל דפ''ו דכלאים: {יב} כו'. שהבריך הספוק הזה בארץ וטמנו בעפר דאיכא למיחש שמא השריש בארץ קודם שנאחז בזקנה אפ''ה מותר כדמפרש בירושלמי דשרשין אין בהם ממש כלומר ואפילו את''ל בעלמא דאין זקנה מתרת ילדה הנטועה מקודם שספקה אח''כ בזקנה (כמ''ד א' בירושלמי) הכא שרי אפילו השרישה קודם דאין ממש בגרופית זו שספק. הר''ש: {יג} בירושלמי דת''ק נמי ס''ל דאזלינן בתר יניקתו ואם אינו יונק מכח הזקנה דאסור. ונוכל לעמוד על זה בעלין. שכשהיא יונקת מן הזקנה הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של האב. ואם לאו הופכת עליה כלפי עלי הזקנה. וסימן לדבר דאכיל מתבריה מתבייש להסתכל בו, וכי פליגי בנשרו העלין. וליכא למיקם עליה דמילתא מכח העלין. הר''ש:

. של היתר, ואינו מכיר הנטיעה של ערלה:. כגון שהעביר עציץ נקוב תחת גפן אחת ונאסרה {יד}, ואינו מכירה בין שאר גפנים:. דכיון שאינו מכיר אותה של איסור כולן אסורות:. דחזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת {טו} ולא חיישינן דלמא אתי לערב הנטיעה לכתחילה. ואף על גב דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה {טז} הכא מלתא דלא שכיחא היא ולא גזור. ואין הלכה כר' יוסי:

{יד} דכלאים פרשתי דלא נאסרו הגפנים אא''כ הניח העציץ בקרקע: {טו} גיטין דף נ''ד ופרש''י אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן. ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא החמירו בה רבנן: {טז} וטעמא דשמא לכתחלה יערב איסור בהיתר בכדי שיתבטל והכי נמי ניחוש:

. המים היוצאים מן הגפנים כשחותכים אותם או את הזמורות בימי ניסן:. הוא הפרח שממנו יצא הבוסר. אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי {יח}:. דכתיב (ויקרא יט) ועילתם ערלתו את פריו והני לאו פרי נינהו:. נאכלין בשנה רביעית חוץ לירושלים בלא פדיון דיהיה כל פריו קדש הלולים כתיב (שם) והני לא הוי פרי:. מותר הנזיר לאכלם דבנזיר כתיב (במדבר ו) לא יאכל והני לאו בני אכילה נינהו:. דכתיב (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואשרה הוא אילן הנעבד {יט}:. המעמיד גבינה בשרף הנוטף מעצי ערלה:. וסבר רבי אליעזר דשרף הוי פרי, בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות. ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' אליעזר:. שרף הנוטף מן הפירות שלא בשלו כל צרכן. והלכה כרבי יהושע:

{יז} . ענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד. הר''מ: {יח} קשה על מה שכתבתי במשנה ה' פרק ה' דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע''ג דאין נטע רבעי ניתן במתנה כדאיתא התם. דמכל מקום דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע עדיין לעונתו ניתן במתנה (וע''ש בתוי''ט): {יט} עוד מ''ז פ''ג דע''ז ועיין רפ''ג דסוכה: {כ} . פירושו שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו כגבינה תקפיאני. הר''מ: {כא} . לכאורה נראה דלא אמר ר''י דשרף עלים ועקרים מותר אלא באילן העושה פירות דביה איירי כאמרו בשרף פגים. אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו וכן מורה בפירוש הר''מ מ''ו פ''ז דשביעית. אמנם בתבורו משמע שאין לחלק. וע''ע תוי''ט:

. לשון נוטריקון ענבים דלקו תלת. כלומר שלקו קודם שהביאו שליש בישולן:. גרעינים שבתוך הענבים:. הקליפות שבחוץ:. שנתן מים על גבי שמרים או על גבי החרצנים והזגין, ויש בהם טעם יין:. פרח שעל גבי הפטמא:. גרעין של כל פרי כגון הגרעינים הנמצאים בתוך התמרים והזיתים והאפרסקים, וכיוצא בהן:. דכתיב (ויקרא יט) את פריו את הטפל לפריו:. שנטע רבעי אינו אסור בהנאה, אלא נאכל לבעלים בירושלים כמעשר שני. ואין מתקדש בקדושת מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה {כג}:. פירות הנושרים מן האילן קודם גמר בישולן:. בין בערלה בין ברבעי בין באשרה בין בנזיר:

{כב} ובנזיר. באשרה מדכתיב (דברים י''ג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ובנזיר מדכתיב (במדבר ו') מחרצנים ועד זג לא יאכל ואומר (שם) חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים כו': {כג} איתקש למעשר שני. וכ''כ הר''מ ובמתניתין דלעיל כתבו דהני לאו פרי נינהו. היינו טעמא משום דלעיל בערלה נמי מותרים מה''ט דלאו פרי נינהו. ורבעי מהערלה הוא בא שכן במ''ג פ''ב קרי לה תנא ערלה לנטע רבעי משום דמערלה הוא בא. הלכך ניחא להו לפרושי לעיל טעמא דשייך גבי ערלה אע''ג דטעמא דמפרש גבי נזיר דלאו בני אכילה נינהו שייך נמי גבי נטע רבעי כדמפרש הכא אבל הכא דמרבינן להני לענין ערלה מאת פריו הטפל לפריו וה''א דה''ה לרבעי כיון שמערלה הוא בא הלכך איצטריכו להקישא דמע''ש:

. שהעץ מותר בהנאה. אבל לא האגוז שהוא פרי ואסור בהנאה. ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר {כה} דזה וזה גורם מותר:. יחור שיש בו כפניות, תמרים בעודן סמדר נקראים כפניות רבי יוסי לטעמיה יאמר הסמיר אסור מפני שהוא פרי. והלכה כמותו דמותר ליטע יחור של ערלה ואין הלכה כמותו שאוסר בכפניות:

{כד} . דלא גזרינן יחור אטו אגוז. תו': {כה} דע''ז דף מ''ט. ופרש''י בלשון אחרון אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה. ולכשיגדל ונעשה נטיעה הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע''י האילן של היתר. וקשיא לי דבלא הבריך והרכיב נמי איכא זה וזה גורם אגוז דאיסור וקרקע דהיתר עכ''ל. וכתבו התוספ' דלא דק דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין אחד כמו הרכבת אילן איסור באילן היתר ששניהם אילן וכמו זבל נבייה וקרקע. אבל אגוז וקרקע ב' ענינים הם: