. עשב שקורין רוט''א בלע''ז:. אספרג''י בלע''ז. והשוטים הם אספרג''י של שדות אותן שאינן של גנות:. בערבי רגל''א ובלע''ז ווירדולאג''ש, וכוסבר. קוליאנד''ר בלע''ז. ודוקא של הרים אבל של גינה חשוב הוא:. של נהרות דוקא אבל לא של גינה:. אפיי''ו בלע''ז:. אוריג''א בלע''ז:. הגדל באחו. אבל של גינה חשוב הוא:. בכל השנים כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאינן נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך:. לפי שאין דרך לשמרן. דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר {א} אסור. וכל הנך דמתניתין שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון ג' סעודות בלבד {ב} ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון ג' סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית:. להביאם מן השמור. ואין הלכה כר''י:. לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור:. שחזקתן מן השמור:. שאין גדלים כמותן במדבר {ג}. ואין הלכה כר''ש:

{א} התוי''ט הכי תניא בסוכה דף ל''ט ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה היא הפחותה שבמטבעות הנזכרות במשנה הוי מצי למנקט: {ב} לו כדי מזונו כדאיתא במסכתא הנזכר ושלש סעודות הן מזון יום השבת. הר''ש: {ג} דשדה דתנן במתני' ודנקט הר''ב ברישא מדבר קרינן ליה:

. בא''י חלוקות זו מזו לענין ביעור. וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית חייב לבער אותו המין מן הבית מיד. כגון אם לקט תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער {ד} הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור, וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים:. שהשקמים אין גדלים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו):. הוא העמק אלו הג' הם מהגליל:. הם שלשה חלקים של ארץ יהודה:. והר [שלה] לוד. ומבית חורון עד הים. הם שלשה חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך:. וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:

{ד} רצונו לומר שישרפם או יזרקם לים המלח (כדעת כמה רבוותא) אלא שדעתו כדעת התוס' והר''ש כו' דאין פירות שביעית לא בכלל הנשרפים ולא בכלל הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור דהיינו כשכלה בכל ארץ וארץ כדתנן מחלק כו' ומוציא על פתח ביתו ומפקיר כמו שכתב הר''ב משנה ח':

. הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות, למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:. אוכלים ביהודה עד שיכלה האחרון שבג' ארצותיה, וכן בגליל, וכן בעבר הירדן. אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל, ולא בגליל על ידי אותן שביהודה, דגמירי דאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל, ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:. שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל:. כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:

{ה} אמרו כו'. רבי שמעון פליג אתנא קמא דסבירא ליה דדין שלש ארצות הן יהודה כו'. ובכל ארץ מהן שלש אלא דלענין שביעית כל ארץ אחת היא. ואמר רבי שמעון דאדרבה לא אמרו ג' ארצות אלא בארץ אחת אבל זאת הארץ היא יהודה בלבד אמנם שאר ארצות כו': {ו} כו'. סובר רבי שמעון דלזתים ותמרים מתרחקים. דהא דאין מתרחקים גמירי כו' ובהני גדולים ולפיכך מתרחקים (ועיין בת''ח שהשיג ע''ז הפירוש ומסיק קים להו לרבנן דפירות הללו כלים בכ''מ בשוה). ומהר''מ כתב דזאת הבבא דוכל הארצות דברי הכל היא:

. אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין בשדה במקום מופקר. אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר. אע''פ שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער. כדאמרן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:. ואין הלכה כרבי יוסי:. על מה שמשימים העופות בטפיחים, שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו. ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים:. אילן שעושה פירות שני פעמים בשנה, אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם:. אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדלים בימות הסתיו:. לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כרבי יהודה:

{ז} . ותימה דלת''ק שמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות ואי אמרת אף על השמור אם כן זמן הביעור אימתי כו'. ונ''ל שזה שאמר ר''י ה''ק לא כדברי תנא קמא שאוסר על כל שמור. אלא מצינו שרשאי לאכול אף על השמור ותפסת מועט כו' והיינו בכגון מחובר באילן והאילן במקום שמור הוא עומד מ''מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלים עליהם. תוי''ט:

. שלשה מיני ירק:. של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו שלשה מיני הירק יחד:. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו שלא במינה בנותן טעם:. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע''פ שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירה הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה שעדיין לא כלה, אע''פ שעיקר הפרי כלה אעפ''כ תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער {ח}:. לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אע''פ ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל ע''י שאר ירקות ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה, והלכה כר''ג דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

{ח} אליעזר דאמר אוכלין על הראשון דורש לסברתו מהאי קרא ופירשו דסובר דאי לאו האי קרא הוה אמינא דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע''פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר אסורים דהא שרי לעניים והוה אמינא דנחשבים כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם. ורבי יהושע סובר דודאי הטעם חשיב כמבוער, והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם מן המותרין: {ט} גמליאל אומר כו'. לשון התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ונראה לי דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו האי קרא הוה אמינא דאף הטעם אוסר והכל יבער ושוה לשאר אסורים לאסור בטעמו קמ''ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אף על פי שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. תוי''ט: {י} ברגילה כו'. רגילה פירשו הרע''ב בריש פרק ז'. וז''ל הרמב''ם רגילה הוא עשב חלוגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ונסתרת מן הארץ וכשהם רואין שיבש בבקעת בית נטופה יודעים שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות:

. אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן:. המלקט בעשבים יבשים, אוכלן בלא ביעור:. שהיא בשנה בינונית בכ''ג במרחשון, משם ואילך חייב לבער:. תרגום לקושש קש לגבבא:. על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פ''א שמרביץ העפר ומשכיבו, תרגום רובץ רביע:. לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר במחובר לאילן:. שיפלו:. בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:. בין עשבים בין קנים {יב} וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר''ע:

{יא} ביבש. אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט והיבשים נקרא מגבב לקושש קש תרגומו לגבבא גילי. הר''מ: {יב} בין עלי קנים בין עלי גפנים:

. ת. בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה, וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית:. מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה:. דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית {יד}:

{יג} כו'. ואין בעל הבית מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה. הר''ש. ולא דמי לדריש פ''ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות עניים. תוי''ט: {יד} וטעמא משום דל, 'ל כלה לבהמתך מן הבית אלא שאם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שאתכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח ממנו בשדה אם כן אלו היה זה שבבית גם כן בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו:

. זמן ביעור הפירות לפי מקומן כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור ובברייתא [פסחים נג] שנינו אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית. וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו אבל בידוע הכל לפי מה שכלו:. מאנשי ביתו, ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול:. דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך:. קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כרבי יוסי:

{טו} עניים ואחד עשירים. עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. עשירים היינו בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם כ''מ בשם הרמב''ן. והא דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקיר והוציאם מרשותו אם חזר וזכה בהם להכניס לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו. ירושלמי:

. אע''פ שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר' אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו, אלא ינתנו שיאכלם הוא עם אחרים, דר' אליעזר לטעמיה דסבר כב''ש, דאמרי [לעיל מ''ב פ''ד] אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הילכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה:. חכמים לדבריו דר''א קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושריית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שווין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כר''א:. דלא תימא אין חלה בשביעית משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קמ''ל {טז} דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עסה שתהיה חלה תרימו:

{טז} פירש הר''מ בפירושו והר''ש משמיה דגמרא פ''ק דבכורות כתב מלדורותיכם דגבי חלה ופרש''י לדורותיכם כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב מראשית עריסותיכם וגו':