. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו כדכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו:. שכתב לו שטר באחריות נכסים ושעבד קרקעות על המלוה דמיחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו {א}, אעפ''כ שביעית משמטתו:. שקנה ממנו באמנה:. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה:. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה:. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שנייה הראשונה נעשית מלוה ומשמטת ולא השניה. חזר ולקח שלישית. ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן ולא השלישית. וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן לו מעות הראשונה קודם שיקח השנית בהקפה ולא נתן נעשית הראשונה מלוה, וכן לעולם. ואין הלכה כרבי יהודה:. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית, כלומר ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה, ושביעית משמטת, ואם לאו, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטת. ואין הלכה כרבי יוסי:

{א} דאפילו כשפירש בהדיא לא מהני לומר דלכך פירש כדי שיהיה כמו משכון. ושלא בשטר היינו שכתב סתם ולא פי' בו האחריות:

. בשנה שביעית, וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר נמצא דיום א' שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה:. שנותנים חמשים שקל:. שנותן מאה:. ממון שכתבו עליו פסק דין, חייב אתה ליתן לו:. שכיון שפסקו בית דין על הממון, כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו:. דכתיב (שם) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך {ג}:. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:

{ב} . ולא דמי להקפת חנות ושכר שכיר דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכרו ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית דאין שביעית משמטתו אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית ה''ל כאלו הלוהו ושביעית משמטתו וה''ט דהשוחט את הפרה וחלקה בר''ה וכו' דמתניתין. ב''י ח''מ סימן ס''ז סי''ט: {ג} משעבוד קרקעות דקיימא לן מלוה קונה משכון משום דולך תהיה צדקה. ואף דהקרא שלא בשעת הלואתו כתיב מ''מ אלים שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט ליה, תוספ':

. פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כו) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה. תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם, והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב (דברים טו) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות ואחת שמטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע {ד} אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמטת כספים בזמן הזה ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמטה הואיל ואין שמטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:

{ד} ר''ת דהך שמיטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעליהן דבזמן שהיובל נוהג שמשמט קרקע שביעית נוהג שמשמטת כספים ובבית שני לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה עליה ובשם רבינו תם פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תיקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב:

. עיקרו ושרשו:. להכי קתני הדיינים או העדים ללמדך שיכול העד להיות דיין {ז} או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:

{ה} פלוני ופלוני. בגיטין דף ל''ב פליגי רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמעינן דבבית דין של שנים סגי הכא. ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן ג' ותנא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל: {ו} לי. בגמ' הנ''ל שיש לי אצל פלוני: {ז} דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד ב''ד כגבוי דמי והני להעיד בקש לפניהם אפ''ה כי תתמי דיינים נעשו דיינים דעד נעשה דיין. ועתוי''ט:

. שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כחו של מלוה בכך, דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו, דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו, אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים, וכשמוציא פרוזבול זה ורואים ב''ד הזמן סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול ונמצא גובה שלא כדין:. כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו, פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן. וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל, ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן, שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו {ט}:. דהורע כחו של מלוה, שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר:. שכל מלוה ומלוה צריך שימסור שטרותיו לב''ד ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לוין מא' אינו כותב אלא פרוזבול א' שאין כאן אלא מלוה א', ואע''פ שהלוין מרובין כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:

{ח} פסול. טעמא נמי משום קנס כמו גבי שט''ח: {ט} . והר''ן בשם הר''ז כתב דבכגון זה מצוי דטעו העדים. וכ' הריב''ש דצריך ב''ד הגדול להחמיץ הדין. תוי''ט:

. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד ב''ד ולא קרינן ביה לא יגוש {י}:. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו וכותבים עליו פרוזבול, ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו, כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו:. ללוה שדה ממושכנת בעיר, בין שאחרים משכנו אותה לו בין שמשכן הוא לאחרים כותבין פרוזבול:. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות {יא}:. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:

{י} מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהא נראה כעוקרים דבר מהתורה התקינו. הרשב''ם. ולאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כ''כ כגבויים כמו קרקע דקרקע אינה נגזלת (וא''י להצניע א''נ אין רגילים להלוות למי שאין לו קרקע ובמילתא דלא שכיח לא תקנו. תוי''ט בשם הפירוש): {יא} בדווקא הוא אלא אפי' אינו אוכל פירות כגון שניתן לה קרקע ע''מ שאין לבעלה זכות. כן מוכח בירושלמי והוי דומיא דסיפא. תוי''ט בהשמטות. ב''ד: {יב} כו'. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה (דאלו לוה אביהם אין כותבין על נכסי אפטרופוס) אף על פי שלא לצורך עצמו לוה:

. כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא ככלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט:. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע {יג}:. אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע:. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה:. מחלות דבש שבתוכה בשבת חייב חטאת כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (ש''א יד) ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הל' כר''א:

{יג} על גבה מטלטלים ושאר דיני הקרקעות: {יד} כו'. סלקא דעתך אמינא דלא סמכה דעתיה דמלוה עליה מאחר שהיא מטלטלת א''נ אשמועינן אף על פי שאין הכוונה ללוה אלא הדבש: {טו} . ר''ל פטור ממיתה וחייב מלקות עכ''פ. הר''מ ור''ל מכות מרדות:

. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה, שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים {טז}:. א''ל הלוה אעפ''כ אני רוצה לפרוע לך {יז}:. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני:. כלומר דבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדבור ראשון שאמר משמט אני סגי ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:

{טז} הר''ש בשביעית ביום אחרון של שביעית א''נ בשמינית דשע' אחרונה של שביעית משמטת: {יז} תימה הוא דאם יקבל בפרעון א''כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן. ובגמרא כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך. תוי''ט:

. לוה שאומר למלוה אעפ''כ, ומחזיר לו מעותיו רוח חכמים נוחה הימנו:. אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר:. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו משום דעובד כוכבים יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו עובדי כוכבים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם. אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו:. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואע''פ שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואעפ''כ המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא איפת צדק והין צדק (ויקרא יט) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:

{יח} כו' נוחה הימנו בלא נתינת דמים איירי שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שעומד במי שפרע כדאיתא בפ''ד דב''מ: