משנה - שביעית-פרק חפרק ח - משנה א
כְּלָל גָּדוֹל {א} אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית. כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צוֹרֶךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַּׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית:
. מלוגמא. תחבושת ורטיה ופירוש מלוגמא מלא לוגמא שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו:. דכתיב (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיוחד לכם דהיינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא, אבל מה שאינו מיוחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם:. דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא: חומרי אדם שאין עושין מהם מלוגמא:. שאסור לשלקן {ב}:. עשב שקורין לו בערבי צידר''ג:. צעת''ר בערבי ובלע''ז איספ''ו:. בערבי חש''א ובלע''ז שדריא''ע:
{א} גדול. עיין בריש פרקין דלעיל: {ב} פי' הר''מ וז''ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומ''ש דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל כו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה:
פרק ח - משנה ב
שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְכֵן בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם, שְׁבִיעִית, שֶׁנִתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר {ג}:
. בענבים וזיתים מיירי שיש בהם אכילה ושתיה וסיכה:. אע''ג דאמרה תורה לאכלה ולא להפסד, אין מחייבים אותו לאכול דבר שאין דרך בנ''א לאכלו כגון תבשיל שנתקלקל, ולא חיישינן אם הולך לאבוד. וכן דבר שאין דרך בנ''א לאכלו אלא ע''י תיקון ובא הוא לאכלו כמות שהוא בלא תיקון, כגון לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו:. לא נתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה:. משא''כ בתרומה טהורה, אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר. ובמע''ש כתיב (דברים כו) ולא בערתי ממנו בטמא אבל בטהור מותר לבער. ובשביעית בין בטמא בין בטהור מותר:
{ג} להדלקת הנר דכתיב (ויקרא כה) תהיה כל תבואתה לאכול תהיה אף להדלקת הנר. ספרא:
פרק ח - משנה ג
אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בַמִּדָּה {ד}, וְלֹא בַמִּשְׁקָל, וְלֹא בַמִּנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים {ה} בַּמִּנְיָן, וִלֹא יָרָק בַּמִּשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת {ו}. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת {ז}, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב:
. כדי שימכרו בזול. א''נ מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתו לזלזולי בהו:. שלא ימכור כדרך שמוכרים בשאר שנים:. מפורש בפרקין דלעיל:
{ד} במדה. הא דמותר למכור כתבו התוספת פרק קמא דראש השנה דהמלקט על מנת לאכול והותיר מותר למכור ואפשר דלוקח על מנת לאכול לא חשיב סחורה אלא אם כן לוקח בזול על מנת למכור ביוקר שקונה להרויח וכתב הר''מ שהדמים יש להן דין קדושת שביעית: {ה} תאנים כו'. אשמעינן דאף על גב דרגילות התאנים לשקלן כו' וה''א דכשמשנה ומנאן סגי וכן בירק דדרך למנותן אגודות וה''א כי משנה ושוקלן שרי קמ''נ דאין מותר למכור באלו הדרכים אפילו בשנוי מכדרכו אלא מוכר אכסרה כלומר באומר. תוי''ט: {ו} שמאי אומרים אף לא אגודות. כלומר אע''פ שרוצה למכור שלא במנין אלא אכסרה: {ז} . פירוש את שדרכו לאגוד כשרוצה אותן לבית מותר להוליכו אגוד למכור. הר''ש:
פרק ח - משנה ד
הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךָ אִסָּר זֶה וּלְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר {ח}. לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר {ט}. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:
. ואין בו קדושת שביעית. ואע''ג דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא:. לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל לקוט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר:. לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון:. משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין:. בהקפה כדרך מוכרים בחנות:. דהוי כסחורה:
{ח} מותר. וא''ת ומ''ש מצובע בשכר דמ''ג פ''ז. וי''ל דדוקא בדבר מרובה דבצובע רויחי טפי ודמיא לסחורה קנסו רבנן ועיין בתוי''ט: {ט} אסור. ר''ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית. הר''מ:
פרק ח - משנה ה
אֵין נוֹתְנִים, לֹא לַבַּיָּר, וְלֹא לַבַּלָן {י}, וְלֹא לַסַּפָר, וְלֹא לַסַּפָן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם:
. חופר בורות ומספיק מים לבני העיר, לא יתן לו מדמי שביעית להספיק לו מים לכל תשמישו:. מחמם מרחצאות:. שכר התספורת:. שכר הספינה:. לכל הני דתנינן במתניתין יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן, ואע''פ שיודע שבשביל שנתן מתנה לא יתבע ממנו שכר:
{י} לבלן. מסיים הר''מ ולא לשאר אומנין. ומתניתין נקטה אלו לרבותא דבלן וספר הנאת הגוף עושין לו וספן דבר שאי אפשר שיעבור הנחל אלא ע''י ספינה והוי אמינא דשרי:
פרק ח - משנה ו
תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים {יב} בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לְבּוֹדֵידָה:
. כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה:. סכין, לשון חרב. וטעמא משום דכתיב (ויקרא כה) ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים {יא}:. שלשים בה את העיסה:. עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד, נקרא קוטב:. בית הבד קטן כעין עריבה:. והלכה כרבי שמעון:
{יא} כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שמתעסק בשאר השנים. הר''מ: {יב} עושין. מלשון ושם עשו דדי בתוליהן (יחזקאל כ''ג) והוא ענין מיעוך וסחיטה:
פרק ח - משנה ז
אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר:
. ש, לא יביאנו לידי פסול. שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל, ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו:. שמעון מתיר. להביא קדשים לבית הפסול. ואין הלכה כר' שמעון:. שביעית. כיצד, לקח בפירות שביעית בשר הבשר והפירות מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים לקח בדגים שמן יצאו דגים ונתפס השמן, וחייב לבער הפירות והשמן, נמצא אחרון אחרון נתפס. והפרי של שביעית עצמו אסור לעולם, ומפקינן לה מדכתיב (שם) כי יובל היא קדש, מה קדש תופס את דמיו אך שביעית תופסת את דמיה {יג}, אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאת לחולין, תלמוד לומר (שם) תהיה בהוייתה תהא:
{יג} היוב, ל ודין השמיטה בפירותיהן שוין, לכ. ל דבר:
פרק ח - משנה ח
אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין {טו} קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹתּ וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִּיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים {טז} בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ:
. כנגד אותם דמים יקנה משלו דברים שהם לצורך אכילה {יד} ויאכל בקדושת שביעית:. שתי תורים או שני בני יונה שחייבין להביא הזבים והיולדות:
{יד} הר''מ. מלבד פירות שביעית: {טו} מביאין. דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: {טז} סכין כלים. דהא דתנן לעיל דשביעית נתנה לסיכה ר''ל לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים. הר''מ:
פרק ח - משנה ט
עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק {יז}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ {יח}. אָמְרוּ לִפְּנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתוֹקוּ. לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:
. מתוקו, לא אומר, לכם מה. שרבי אליעזר אומר בו. רבי עקיבא קיבל מרבי אליעזר רבו דמיקל טפי בסיכה, וכשאמרו לו שהיה רבי אליעזר אומר ידלק אמר להם שתוקו, שאיני רשאי לפרש כמה היה רבי אליעזר מיקל בו, והלכה כחכמים:
{יז} אליעזר אומר ידלק. מסתברא דאף בכלים ס''ל דידלקו א. לא דכי אמר למלתיה בעור אמרה: {יח} כנגדו. מסתברא דטעמא לא הוי אלא משום קנסא וכמו שמצינו בסוף פ''ק דמעשר שני:
פרק ח - משנה י
וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתוֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:
. לאו דוקא, שאין האוכל פת כותי לוקה מן התורה אלא מכת מרדות מדרבנן {יט}:. דמיקל בו טפי:
{יט} דבימי בית שני שגזרו על הכותים שיהיו כער'ג לכל דבריהם איירינן. וכתבו התוספת שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין מבנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפרקי דר'א:
פרק ח - משנה יא
מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר {כ} לִרְחוֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ:
. אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו צריך להחמיר על עצמו:
{כ} . אע''ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן. הר''ש. ולשון הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה ועי''ל דלכתחלה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן גבי מלוגמא. כ''מ: