. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהם יש בדמיהן קדושת שביעית:. כשכלה לחיה חייב לבער:. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפ' בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלים, סד''א ה''נ לא ליחול עלייהו קדושת שביעית קמשמע לן:. בערבי נענ''ע ובלע''ז מינטו''א:. תרי. גווני עולשין הן עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה עולשי שדה לא חשיבי אוכל ואין מטמא טומאת אוכלים והכא קמ''ל דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין עולשי שדה חשיבי ומטמאין טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן:. נמי תרי גווני נינהו כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן:. הם חלוגלוגות ובלע''ז בירדולגי''ש:. פרחים לבנים כחלב. פ''א עשב הוא כשנחתך יוצא ממנו חלב:. מיני קוצים הן:. הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורים לו בערבי ני''ל, וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס:. מין ממיני הצבעים י''א שהוא אלעצפו''ר בערבי:. קדושת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה:. כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם, ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:

{א} גדול. להכי תני גדול ולא כלל אמרו כדתנן במ''ד פ''ק דפאה ובמעשרות פ''ק משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאלו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ומעשר ופאה במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא. גמרא שבת פ''ז: {ב} . הר''מ כתב הרכים ואע''ג דלענין מלוגמא דרפ''ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן: {ג} הצובעים. בגמרא בב''ק דף ק''א אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין ופירש''י שבשעת הנאתו כלה מן העולם. ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא דהנאתן וביעורן שוה:

. שרש:. רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל ועולה ונכרך סביבות הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלין שלו דומות לעקרב:. השרשים של נץ חלב האמור למעלה:. קורין לו בערבי כנג''ר:. בערבי פו''א ובלע''ז זרויי''א:. שרשים שתחת הקרקע, ושולקין אותן ושותין מימיהן ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם:. לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך א''צ לבערו מן הבית:. ה''ק דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ר''ה של שמינית. וה''ה דהוי מצי למתני מתבערים אחר ר''ה שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ר''ה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית:. ור''מ סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן, דפרי עצמו מינכר ולא אתי למיעבד ביה סחורה אבל דמים לא מנכרי ואתי למיעבד ביה סחורה. ואין הלכה כר''מ:

{ד} לו שביעיתו. הואיל ואינו לעצים. כ''כ הר''מ. ומפרש דמתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע''פ שאינו מתקיים אין להם ביעור כו'. ונ''א כל שהוא מאכל אדם כו' ולגירסא זו מתקיים בארץ אכולהו קאי:

. פרח שעל הפטמא:. כל הני צובעים בהן:. גרעיני פירות. כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן. וגרעיני תמרים שראוין למאכל בהמה:. דכתיב לכם לכל צרכיכם:. וצביעה בשכר היינו סחורה:. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה. ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למכרו אפילו מדרבנן, ובלבד שלא ימכרנו באטליז:. דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הן גדלים ולא אסרו {ו} לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה. וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן דאף על גב דאסורו מדבריהם אסור לעשות בו סחורה:. כלומר לוקט ומוכר בשוק דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אע''פ שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה:. לקט לעצמו לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:

{ה} ולענין ביעור כתב הר''מ בפרק ז' דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ''מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון דעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי פי' הר''ב דוקא בהני דראויים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית והוא הדין ביעור: {ו} ולא אסרו משמע דרבנן הוא דאסרי וקשה דהרי ממקרא הוא נדרש. ונ''ל דאף על גב דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אפילו הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיו נשאר האיסור וההיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר. תוי''ט: {ז} שדה. לפמ''ש (פ''ה מ''ד) דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין ולהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה. כ''מ:

. בעל מום דמותר לזרים:. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו, שלא ישתכר בו:. דהא כתיב גבי נבלה (דברים יד) או מכור לנכרי {ח} הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה אבל בנזדמן מותר:. אעפ''י שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים כמו כי יקרא קן צפור (דברים כב). ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא:. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א):. למי שאינו צייד ואפילו אין אומנתו בכך, וטעמייהו דרבנן לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם {ט} התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כרבי יהודה:

{ח} ליה למנקט קרא דלכם דמייתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרווח דמפורש כתוב דמכירה מותרת: {ט} דכתבינן דמדאורייתא אסור אלא שמסור ביד חכמים. איכא למימר דמשום מס נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא א''נ משום חיי נפש. תוי''ט: {י} אוסרין. חכמים היינו ת''ק וי''ל דצייד כשמכוין לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ומחמת אומנתו נתחייב מס רשאי לכוין הטמאים כדי שיוכל לפרוע המס. ולתנא קמא אף על פי דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן. תוי''ט:

. לולבי אילן ששמו זרדתא:. לשון כאלה וכאלון (ישעיה ו) בערבי באלו''ט ובלע''ז גלנד''י:. מלשון בטנים ושקדים בלשון ערבי פאסת''ק:. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים:. של כל אלו יש ביעור, דאע''ג דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מ''מ העלים נושרים הן ממקום חבורן. ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:

{יא} . מה שאין כן לולבים דאין נושרין:

. שושן:. הוא שקורים לו בערבי אלחנ''א. וי''א שהוא בושם שקורין גרופול''י:. אילן אפרסמון {יב}:. תרגום לוט ולטום. י''א שהוא צינוב''ר בערבי פניולי''ש בלע''ז:. וה''ה דיש להן ביעור {יג} ולדמיהן ביעור ואע''פ שלא נזכר במשנה:. ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן {יד}. ות''ק סבר דקטפו זהו פריו. והלכה כר''ש:

{יב} שאינו עושה פרי וה''ה לכל אילן שאינו עושה פרי ושרף יוצא ממנו. אבל באילן העושה פירות קטפא דפירי יש לו שביעית אבל קטפא דגוזא או דעלים אינו פרי אף לת''ק ואין לו שביעית. תוי''ט: {יג} הר'ש מדלא תנן דאין להם ש''מ דיש להן וא''כ ה''ה לעיל מ''ג. ולהר''מ נראה דהוא הדין הכא דאין להם כדלעיל: {יד} כתב דכולי עלמא סבירא להו דהנאתן וביעורן שוה ומאן דשרי משום דבטל אגב העשן:

. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם {טו}:. הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד {טז}, והכי תניא בהדיא בתוספתא:. בכל אסורים {יז} שבתורה מיירי, דבכולן במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנ''ט. ואינה הלכה:. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהם בנ''ט, בין במינה בין שלא במינה:. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:

{טו} משמע בירושלמי. והתוי''ט האריך להפליא ומסיק ונראה כפירוש הר''מ שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם כן יניחהו זמן רב וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן ופירש הכ''מ כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן: {טז} דבמשנתיתנו משמע דבעינן אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם משתנה כו'. והר''מ מפרש דחרובין ביין יכניס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער: {יז} זה הכלל לאתויי כל איסורים: {יח} תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער ונ''ל דלענין גדולין הוא שאם לקח בצל ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כ''ש מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור. תוי''ט. ועיין שם: