. מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט:. ן לעניים. דקנסוהו רבנן {ב} לפי שהגדיש על גב הלקט, ואפילו הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים הוי כל הנוגע מן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת, וכן בק''ש החטים בארץ לעניים:. על גבי הלקט:. כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה, שהם ארבעה קבין לכור זרע, והכור הוא שלושים סאין {ד}. ומשום דאמר תנא קמא אומדים כמה לקט ראויה לעשות קא משמע לן רבן שמעון בן גמליאל אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב ועומד כדי נפילה, בשלשים סאין של זרע רגיל ליפול ממנו בשעת קצירה ארבעה קבין וכך יתן לעניים:

{א} מחובר אל מה שיהיה שם מן הלקט: הר''מ: {ב} אין אומדין כמו בסיפא. ומפרש בירושלמי דהפקר בית דין הפקר ולהכי פטורים מן המעשרות: {ג} כו'. בתורת לקט ופטור ממעשרות. שמן הספק נותנם לעניים וספק לקט לקט: {ד} הפירוש הכא כמו בבבא מציעא מ''ה פ''ט. דהתם כדי שיעור שזורעים בה. והר''מ פירוש הכא כן מיהו בגמרא משמע כפירוש הר''ב:

. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר, וראש אותה שבולת מגיע לקמה, אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית, שהקמה מצילתה דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו (דברים כד):. לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות ואף על פי שעדיין לא נתמרח חל מעשר עליו כמו מעשר ראשון שהקדימו בשבלין שחל עליו שם מעשר אף ע''פ שעדיין לא נתמרח. וכיצד הוא עושה, מביא שתי שבלים מגדיש זה שנתערבה בו שבולת של לקט, ואומר על אחת מהן אם זו לקט מוטב, ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו השנית, ונותן לו את הראשונה. ובירושלמי פריך וניחוש שמא זאת השניה שקבע עליה המעשרות של לקט היא, וכיון שהיא פטורה מן המעשר אין המעשרות קובעים בה שאין מפרישין מן הפטור על החיוב, ומשני שלוקח שבולת שלישית ואומר אם השנייה שקבעתי בה המעשרות היא לקט ואינה יכולה להיות מעשר, הרי זו השלישית מעשר על הראשונה:. רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו {ח}, לדידכו דפלגיתו עלי בעשיר שלקט פאה לעני שאני אומר זכה לו ואתון אמריתו דלא זכה לו, היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו, דהא אין בעל השדה יכול לזכות לו את הלקט לפי דבריכם, ונמצא דלקט זה לא בא ברשותו של עני, אלא לדבריכם מזכה את העני בכל הגדיש על מנת להחזיר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ונמצאת אותה שבולת שהיא לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת. ורבנן אמרי הכא עשו את שאינו זוכה כזוכה {ט}, וחשבינן להאי שבולת של לקט כאילו באה לידו של עני, אע''ג דלא זכה בה, לענין זה שיכול להחליפה באחרת. והלכה כחכמים:

{ה} הקסה. שיכול לקמו. ן השבולת עם הקסה כשרוצה לקוצרה: {ו} . והוא הדין שחייב בתרומה גדולה. עתוי''ט בשם הר''ש: {ז} . ואין צריך העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו דודאי הגדיש עצמו נמי בעי תקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות: {ח} לדידיה יכול לזכות לעני ואפי' בעל השדה. ואף על גב דבעל שדה עני מוזהר ללקט לקט שלו. הר''ש: {ט} כר' יוסי דס''ל הכי במשנה ח' פרק ב' דבכורות. ירושלמי:

. מין קטנית דק, שקורין לו בערבי גילבא''ן. ורמב''ם פי' שהוא מין זרע שקורין לו קורטמ''ן ודומה לשעורים. ואומר ר''מ שאין מגלגלין זה המין עם שאר מיני זרעים, לקצור אותם ביחד, כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע {י} ונמצא מפסיד לעניים:. שיפול לקט משאר זרעים כמו מן הטופח. והלכה כחכמים. פי' אחר אין מעלין מים בגלגל מן הבור להשקות את השדה או להרביצה עד שיהא משקה טופח עליה בשעה שהעניים באים בשביל הלקט, מפני שהוא מפסיד לעניים. וחכמים מתירין, מפני שאפשר שישומו ההפסד של עניים בזה ויתן בעל השדה כפי השומא שישומו עליו, ולר' מאיר דאמר אין מגלגלין שמין לבעל הבית הפסדו {יא} ונוטל מן העניים:

{י} הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע. שכיון שהוא גרוע יחוש הרבה על השאר המין הטוב. מה שאין כן בשקוצר מין אחד בלבד אין כאן חשש ונופל מה שנופל: {יא} מה שמתקלקל שדהו במה שאינו מרביצו עכשיו:

. ופטור מלשלם. והלכה כחכמים:

פירוש למשנה זו

. נותן תבואה או פירות לעני בחלוף מה שלקט:. מן המעשר. מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכחה ופאה:. מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו, וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני:. והם עניים:. למחצה לשליש ולרביע, והם נעשים כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב (ויקרא יט) לא תלקט לעני, אזהרה לעני שלא ילקט {יג} הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני ולתת אותו לעני אחר. ודוקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית, ולא על חלק חבירו. הלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני:. שזכה במחובר. אבל אם אמר ליה [שליש] מה שאתה קוצר, אין לו חלק אלא בתלוש, וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה, ואף על פי ששכחת העמרים בתלוש בשעת עמור, מכל מקום כאן פטור דלא קרינן ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש. וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל {יד} לרבי יהודה, היינו משום דקרינן ביה שדך. ומכל מקום מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר שעיקרו במחובר {טו}:

{יב} בשלו. וס''א גרסינן שלו: {יג} לעיל גבי שבולת שנתערבה: {יד} לכל המתנות ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה. ואפ''ה אתיא לפי דלא שנא לן בין מתנה למתנה הלכך תביבא ליה לתנא לאסבורי במעשר עני. ועתוי''ט: {טו} במשנה דלקמן: דלא מחייבין גם בלקט מאחר שעיקרו במחובר. כלומר דבשעת קצירתן מהקרקע נעשה לקט: {טז} עני. שמחויב לדבר הקצור ויש לו בו חלק. הר''מ:

. שמכר לו שדה וקמתה. אבל מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו, שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה, שאצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך:. בלקט שכחה ופאה אם הוא עני:. שע''י כן הפועל מנכה לו מן השכירות, ונמצא פורע חובו משל עניים:. כלומר אל תקרי עולם אלא עולים {יז}, אית דמפרשי אלו עולי מצרים שלא תשנה האזהרות שבתורה שנתנה ליוצאי מצרים {יח}, ואית דמפרשי עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם, וקרי להו עולים לשון כבוד, כדרך שקורין לעור סגי נהור {יט}:

{יז} רז''ל לזה משום דקשה ליה מאי קמ''ל מצוה המפורשת בתורה לא תסיג גבול (דברים יט) אמנם לפי זה ניחא שהודיענו שלא ישנה ממה שגבלו רבותינו על פי הקבלה איזהו לקט ואיזהו אינו. יפה מראה: {יח} אם כן על כל מצות שבתורה יש לדרוש כן. ונ''ל דכאן אינו רוצה לגזול העניים או לעקור המצוה רק שרוצה להחכים על ציווי הקב''ה דמעשר עני רשות לבעל הבית לחלוק כמ''ש הר''ב בפרק ח' משנה ד' אבל בלקט כו' כתיב תעזוב אותם שהם יטלו והוא אינו מבין הטעם לחלק ביניהם לכן אמר עולי מצרים כשם שיציאת מצרים היה חוץ לטבע כן מצות הקב''ה. ת''ח: {יט} הפירושים פליגי בהו אמוראי בירו' וצ''ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי א' בסי' כ''ב והב' בסימן כ''ג, ומאן דדריש קמא נסיב לסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים. ומאן דאמר פירוש תניין סיומיה ובשדי יתומים אל תבוא. ויתומים עניין קרויין כדכתיב ולגר וליתום. תוי''ט:

. כגון דבעל הבית בשדה, דקאי גביה וזכי ביה. אבל בעל הבית בעיר הוי שכחה אף על גב דלא שכחו בעל הבית:

פירוש למשנה זו

. לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש:. אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי:. קצר מעט ועמר, כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה ע''ג גחלים {כ}. פ''א יש שקוצרים התבואה ומגדישים אותה במקום אחד עד שתתאסף. ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה, ומקום הדישה נקרא גורן, ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא כובעות, כדמות כובע שמשימין בראש, ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא כומסאות, לשון כמוס עמדי, ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא חררה, ע''ש שהחררה עגולה:. עשה עמרים קטנים, וסופו לעשות משנים ושלשה עומר אחד:. כלומר מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לא' מן המקומות הללו אינו שכחה דכתיב (שם כט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור, יצא אלו שיש אחריהן עמור:. המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מן המקומות הללו, הוי שכחה:. ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם, יש לו שכחה:. ואם נמלך עליהם אח''כ ומוליכם למקום אחר לדוש אותם, אין לו שכחה:

{כ} כלומר שאין שעורו אלא כדי כו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמידים כמה כאלו ביחד. ודנקט לגלגל הוא לחררה: