. ערוגות מרובעות. ובשביל שעשויות כדפוסי הלבנות קרויין מלבנות:. וה''ה לכל שאר אילנות. ונקט זיתים לאשמועינן דאפילו זיתים שחייבים בפאה לא מפסקי לב''ה, וכ''ש שאר אילנות שאין חייבין בפאה דפשיטא דלא מפסקי:. מכל מלבן ומלבן, הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבין זו עם זו קסברי ב''ש דמפסקי זיתים. [אבל] היכא דראשי שורות מתערבים מזה לזה [מודו] דלא מפסקי. ובזמן שהאילנות מרוחקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא נ' אמה על נ' אמה אין בו י' אילנות, מודים ב''ה שנותן פאה לכל מלבן ומלבן, דהואיל והאילנות מרוחקים נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. ובזמן שהאילנות רצופים ויש עשר אילנות בפחות מבית סאה מודים בית שמאי שנותן פאה אחת על הכל, לא נחלקו אלא כשיש עשר אילנות בבית סאה:

{א} . ב''ש לב''ה ואע''ג דאין הלכה כב''ש ולא נ''מ בהודאתם אשכחן כה''ג טובא בש''ס: {ב} שורות. ל' הר''ש למאי דמפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהול''ל ראשי מלבנות ויש לפרש דמל' שדה הלבן היא דהתבואה שנגמרה מתלבנות כו':

. מלקט שדהו מקומות מקומות, דמחזי כמנומר, לשון ונמר חברבורותיו (ירמיה יג), שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה {ג}:. אותן שלא נתבשלו:. כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר. דנמור מפסיק ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא {ד}:. ירק שקורין לו אניט''ו בלע''ז:. מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאילו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבים בפאה אף על פי שאין נותנין פאה לירק, משום דלזרע עבידי וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים:

{ג} בירושלמי מקום הזבלין עולין תחלה. ופירש הר''ש כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרות לעלות: {ד} שיטת הראב''ד שהמחלוקת אינו אלא על המשויר לבדו וכ' עוד מ''מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים: {ה} כו'. ולשון הר''ב אחת והוא תלוי בפלוגתא שבירושלמי שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן ר' יוחנן אמ' מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגו' על דעתי' דשמואל מפריש מכל קלח ע''ד דר''י מכל ערוגה. וגירסת הפנים אתיא אליבא דשמואל. ושל הר''ב כר''י. תוי''ט:

. אית דמפרשי ל' ואנכי איש חלק (בראשית כו), על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. ואית דמפרשי המחליק כמו המחלק, שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרן בשוק וחלק אחר מניח יבשים לגורן לקיום:. דכשני מיני חטים דמו:. וכן המחליק בכרם דינו כמחליק בבצלים:. בזמן שהבצלים זרועים רצופים נוטל מהם אחד מבינתיים כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים. וזהו הנקרא מדל שדולה ושולף אותם ממקומם, ותנן איזהו מדל נוטל אחת ומניח שנים. ואותן שעוקר ליתן ריוח לנשארים אינם חייבין בפאה לפי שתקנת הנשארים היא, הילכך נותן פאה מן הנשאר לבד והנעקר פטור מכלום דלא חשיבא קצירה:. כלומר מענין אחד, או כולו לגורן או כולו לשוק. ורמב''ם פירש מאחת יד ממקום אחד, שהחלק שנוטל למכור בשוק אינו נוטל אותו מכאן ומכאן אלא כולו מצד אחד {ח}:

{ו} כו'. לא דמי למתניתין דלעיל דלחכמים נותן מא' על הכל כדאיתא בירושלמי שמעינן שוק וגורן שני מינים. לח ויבש שני מינים לא: {ז} . פירש הר''מ זרעונים כלומר אפונים השופין שהם זרעונים. לאפוקי אפונים הגמלונים שהן מין ירק ואינן חייבין בפאה: {ח} הוי הך סיפא פירושא דרישא כמו בד''א. והטעם כתב בתבורו הואיל ובוצר הרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור:

. בצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע, ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק {ט}, ולכך פטר רבי יוסי. ואין הלכה כמותו:. סבר רבי יוסי דירק כזרע אחר דמי, שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצלים בין הירק, ותנן לעיל בפרק שני דזרע אחר מפסיק. ואין הלכה כרבי יוסי:

{ט} מקום הואיל והבצלים עצמן שלא נשתהו מידי דאכילה נינהו אף האמהות שמשהין אותן בארץ לא יצאו מכללן להפטר מפאה משא''כ ספיחי סטיס שבפ''ק מ''ד שכל המין אינו ראוי לאכילה אלא ע''י הדחק. תוי''ט:

. מהנך אילנות דחשיב בפרק קמא שחייבים בפאה:. שרשי צמחים שחייבין בפאה, ולא מכר לו הקרקע, נותן הלוקח פאה מכל אחד ואחד:. כלומר {י} אם לא התחיל בעל השדה לקצור או ללקט פירות, אז הוא דחייב הלוקח ליתן פאה. אבל אם התחיל בעל השדה לקצור שדהו קודם שמכר את אלו, שנשאר מן השדה שלא נקצר או שלא נלקט, בעל השדה הוא הנותן פאה על הכל, דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איחייב בפאה של כל השדה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת''ק אתא וכן הלכה:

{י} לפירושו מ''ש כלומר לאסבורי הלכתא ולא פירוש דמתניתין ומ''ש אז הוא דחייב הלוקח פי' מ''מ אפי' אם נשאר לו. ומ''ש שנשאר כו' ר''ל שנשאר למוכר כלומר כו' שלא נלקט ולא מכרן. הלכך על המוכר לתת הפאה לפי שהתחיל בקצירה ורחמנא אמר ובקצרכם וגם נשאר לו הלכך אמרינן דבאותו שיור הויא הפאה ושאני הכא מספ''ב דתנן קצר חציה ומכר חציה כו' דהתם לא שייר כלום ועיין חולין קל''ח. תוי''ט:

. מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב. ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב {יא}:. רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתיים שהן י''ב קבין {יב}:. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר, כדכתיב (תהלים קכט) שלא מלא כפו קוצר. ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים חייבת בפאה:. דס''ל פאת שדך כל שהוא משמע {יד}, ופליג אכולהו {טו}:. דכתיב בהו אדמתך {טז}. והני מילי בבכורי חטה ושעורה, אבל בבכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן שהוא שיעור יניקתו:. הלל תקן פרוזבול, כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, ומשכתבו לו שטר זה {יז} שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהוא ללוה דאז חשיב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין ותו לא קרינא ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו עווה כל החוב דאין אונאה לקרקעות {יח}:. דמטלטלין נקנין אגב קרקע, בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפ''ק דקדושין ושם מפורש:

{יא} מ''ט דר''א נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע (כלאים פ''ב) אף כאן בית רובע: {יב} סדר משנתינו כ''א פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי ר' יוחנן דאמר ד' סאין לכור. ב''מ ק''ה. ועתוי''ט: {יג} . בירושלמי מ''ט נאמר כאן שדך ונאמר להלן ושכחת עומר. בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף באן סאתים ופהר''ש כדתנן בפ''ו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. מ''ט דר''ט מערוגה. וכתב הר''ש כדתנן פ''ג דכלאים ערוגה שהיא ו' על ו' כו': {יד} ליה ג''ש דשדך ופריך בירושלמי שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור. ומשני שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים: {טו} שיש מקום לטעות ולפרש כ''ש שר''ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כר''י ב''ב ולא בא ר''ע אלא לתת כלל לכל מיני קרקע כ''ש. תוי''ט: {טז} מפלפל אם מי שאין לו קרקע כל שהוא פטור מן הוידוי וע''ש: {יז} שהם חותמין ונותנים לו מה שכתב מוסר אני כו': {יח} שביעית כתב טעם אחר ושם אפרש בס''ד:

. השוכב על מטתו מחמת חולי:. כל הני שייר קרקע כל שהוא, דתנן במתניתין, מכאן ועד סוף פרקין, לאו דוקא קרקע דהוא הדין מטלטלים כל שהן. אלא איידי דתנא רישא גבי פאה ובכורים ופרוזבול קרקע כל שהוא תנא בכל הנך נמי קרקע כל שהוא:. אם קנו מידו על המתנה אף על פי שעמד מחליו אינו יכול לחזור בו, הואיל ושייר לעצמו כל שהוא גלי דעתיה דלאו מחמת מיתה כתב המתנה:. לעצמו, מסתמא לא שביק איניש נפשיה ערטילאי, ואם לא שהיה חושב ודאי שימות לא היה נותן כל נכסיו, הלכך אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו:. בשכיב מרע מיירי, שמחלק נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק בין הבנים ושמעה איהי ושתקה ולא אמרה כתובתי אני גובה או כיוצא בזה אבדה כתובתה:. שתהא שותפת בין הבנים, אפילו לא קנו מידה, והוא לא צוה שיכתבו כך בפניה, אבדה כתובתה ושוב אינה יכולה לחזור בה. ואין הלכה כרבי יוסי:

פירוש למשנה זו

. שכתב כל נכסי נתונים לפלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו. והא דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר:. דכל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר, וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה, כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי. ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מכל מקום לא יצא לחירות, דכיון דאין מתקיים דבור כל נכסי דהא אתא חוץ ובטל ליה דלא פלגינן דבורא והוי בטל לגמרי ולא קנה לא עצמו ולא נכסים {יט}:. בין אין לו נכסים אחרים אלא העבד והקרקע ששייר, ובין יש לו נכסים אחרים לעולם הוא בן חורין. ומוקמינן דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים אחרים, ולא אמרינן דבמה שאמר חוץ בטל דבורו שאמר כל נכסי, דפלגינן דבורא, ומקיימינן ליה בעבד ויצא בן חורין:. ולא פירש מהו משייר, דהתם אמרינן דאחד מרבוא דקאמר היינו עבד, ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מרבוא בנכסים ואע''ג דשוי טפי, ואין הלכה כר' שמעון:

{יט} משמע דכל שכן אם יש לו נכסים אחרים דלא יצא בן חורין וא''כ בדברי ר''ש הו''ל לפרש ביש לו נכסים כי היכא דלא נימא דכי פליג ר''ש באין לו כו' אבל ביש לו אין הכי נמי דמודה לתנא קמא כו'. ורבי שמעון לעולם קאמר דיצא בן חורין. תוי''ט וע''ש: