משנה - ברכות-פרק בפרק ב - משנה א
הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:
. פרשת קריאת שמע:. קריאת שמע:. לדברי האומר מצות צריכות כוונה צריך לפרש אם כיון לבו שיהא מתכוין לצאת ידי חובתו, והאומר מצות אין צריכות כוונה מפרש אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן לאפוקי קורא להגיה שאינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתרות, דבקריאה כזו לא יצא. ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כוונה:. לקמן במתניתין מפרש מה הם הפרקים:. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום כגון אביו או רבו או שגדול ממנו בחכמה:. ואין צריך לומר שמשיב להם שלום אם הקדימו לו:. הפרק:. אדם שהוא ירא מפניו שמא יהרגהו, ואצ''ל שמשיב לו שלום. אבל מפני הכבוד לא:. הפרק, שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, ומשיב שלום למי שמוטל עליו לכבדו:. שהקדים לו שלום. והלכה כר''י ובכל מקום שאסור להפסיק, כך אסור לדבר בלשון הקודש כמו בשאר לשונות:
אין פירוש למשנה זו
פרק ב - משנה ב
אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, וּבֵין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע {ב} לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, (אֶלָּא כְּדֵי) שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם (בִּלְבָד):
. דכתיב וה' אלהים אמת (ירמיה י), הלכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת {א}. וכן הלכה:. דכתיב בה (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, ותלמוד תורה נוהג בין ביום ובין בלילה:. דאית ביה פרשת ציצית שאינה נוהגת בלילה, דכתיב (במדבר טו) וראיתם אותו:
{א} והואיל ובקרא לא כתיב ויציב, נראה דבין אמת לויציב רשאי להפסיק וכ''כ בש''ע סימן ס''ו והתנא דנקט ויציב, אשגרת לשון ולסימן בעלמא נקיט: תוי''ט: {ב} קדמה שמע. וא''ת תיפוק ליה דקדמה בתורה. וי''ל דה''ק למה קדמה אף לפ' ציצית דקדמה לכולן, אלא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה, א''כ היה לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים. תוספות. ומדמשני משום שיקבל עול כו', פריך ליה דא''כ תקדים ויאמר, שיש בה ג''כ מעין קבלת עול כו' דכתיב אני ה' אלהיכם ולהיות לכם לאלהים:
פרק ב - משנה ג
הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִקְדֵּק {ד} בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזֹר לְמָּקוֹם שֶׁטָעָה:
. דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך {ג}. ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. והלכה כת''ק:. להוציאן בשפתיו יפה, בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה הראשונה נגמרת, כגון על לבבך, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, אם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידם נמצא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת:. והלכה כר' יוסי. מיהו לכתחלה צריך לדקדק באותיותיה, וכן יזהר שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, וצריך להתיז זיי''ן של תזכרו {ה} שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי''ן כלומר כדי שתרבו שכר, שהרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס:. הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה:. דכתיב והיו הדברים בהוייתן יהיו כלומר כמו שהן סדורין בתורה. ומיהו אם הקדים פרשת ויאמר לפרשת והיה אם שמוע, ופרשת והיה אם שמוע לשמע, נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא, שהרי אינן סדורות זו לאחר זו בתורה {ו}:. אם בין פרק לפרק טעה, שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה פרק יחזור, חוזר להפסק ראשון שהוא והיה אם שמוע. והרמב''ם אומר שהוא ואהבת את ה' {ז}, ואם באמצע הפרק פסק, שיודע הפרק שפסק בו, אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק {ח} פסק חוזר לראש אותו הפרק. היה קורא וכתבתם, ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע, חוזר לוכתבתם של שמע {ט}, ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו, אינו חוזר, שעל הרגל לשונו הוא הולך:
{ג} כיון דבלשון שמיעה הוציא הכתוב, ש''מ שצריך שישמיע לאזניו, וכאילו כתיב השמע: {ד} דקדק. ולמדתם, שיהיה למודך תם, ליתן ריוח בין הדבקים. גמ': {ה} האותיות יש לדקדק: {ו} יהושע לא קפיד אלא לכתחלה: {ז} שצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת. א''כ זהו הפסוק הראשון שצריך לחזור לו. ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק''ש, א''א שלא קרא עד לעולם ועד, ולכך א''צ להתחיל מתחלת שמע. ב''י: {ח} א''י אם קרא כלום מהפרק, אבל מה שברי לו שקרא א''צ שיקרא עוד: {ט} איתא בגמ' אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך. ותניין פתוח וטעמו אזלא:
פרק ב - משנה ד
הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַתְּפִלָּה:
. שורה של בנין אבנים, כמו נדבכין די אבן גלל בעזרא {ו}, ואע''ג דמסתפי דלמא נפלי ולא מצו מכווני, לא הצריכום חכמים לרדת, דק''ש לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד:. דצלותא רחמי היא ובעי כוונה, הלכך יורדין למטה ומתפללין:
אין פירוש למשנה זו
פרק ב - משנה ה
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן {י} עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה {יג} בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בְּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אְפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת:
. ואני שמעתי שמתירא שמא ייעשה כרות שפכה בבעילתו, וטרדא דמצוה היא {יא}, ורחמנא אמר ובלכתך בדרך, בלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת:. אם לא בעל עד מוצ''ש שהם ד' לילות, טריד. ומשם ואילך לבו גס בה {יב} ותו לא טריד, ואף על פי שלא עשה מעשה חייב בק''ש:
{י} בלילה. מדלא תני מלילה כו', י''ל דדוקא בלילות פטור, אבל ביום חייב, דמסיח דעתו, אך י''ל דלכך נקיט בלילה, לפי שמן הסתם בלילה הראשון הוא בועל, ואי לא פטור עד מ''ש: {יא} פי' משום מצות פריה ורביה. ובאלמנה אין טרדא עם המצוה, משא''כ בבתולה איתנהו טרדות בתרי גווני כמ''ש הר''ב: {יב} הערוך, לבו קרוב לה, כמו כל לשון גסות שבתלמוד ולפירוש הא' כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה כו', ולפירוש הב' כשהוא קרוב לה ישהה בבעילתו ולא יבוש כדי שלא ייעשה כרות שפכה. והעיקר בעיני שהוא לשון גסות הרוח. תוי''ט: {יג} כו'. לאו מעשה לסתור הוא, דקמ''ל אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיוכל להתכוון והוא ראוי ליטול כו', הרשות בידו. תוס':
פרק ב - משנה ו
רָחַץ {יד} לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אָנִי:
. ואף על פי שאבל אסור ברחיצה:. קר ומצונן, לשון צינה {טו}. ואיכא צערא אם לא היה רוחץ, ואין אסור בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג:
{יד} . במים חמים. הר''מ. וזה אסור אפילו במקצת גופו: {טו} צנת שלג. ונחלף בסמ''ך, מפני שהם ממוצא אחד מהשנים:
פרק ב - משנה ז
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים. אָמַר לָהֶם, אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה:
אין פירוש למשנה זו
אין פירוש למשנה זו
פרק ב - משנה ח
חָתָן אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָרוֹצֶה לִטֹל אֶת הַשֵׁם {טז} יטֹל:
לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. אם לא הוחזק חכם ופרוש בשאר דברים אין [זה] אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו, ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וחזינן לקצת מרבותינו דאמרי דהאידנא כל אדם יקרא קריאת שמע בלילה הראשון, שכיון שבדורות הללו אין מכוונים כל כך בשאר ימים, אם לא יקרא בלילה ראשון מיחזי יותר כיוהרא שמראה עצמו שהוא מכוין בכל שעה אלא השתא משום דטריד במצוה:
{טז} השם. שם טוב שהוא מדקדק במצות: