וַעֲבַד יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דְאָעֵי שִׁטִין חֲמֵשׁ אַמִין אֻרְכֵּהּ וַחֲמֵשׁ אַמִין פְּתָיֵהּ מְרַבַּע וּתְלָתָא אַמִין רוּמֵהּ:

וַעֲבַד יַת מַדְבְּחָא דְעָלָתָא דְקִיסֵי שִׁיטָא חֲמֵשׁ אַמִּין אוּרְכֵּיהּ וַחֲמֵשׁ אַמִּין פּוּתְיֵהּ מְרַבַּע וּתְלַת אַמִּין רוּמֵיהּ:

וַעֲבַד קַרְנוֹהִי עַל אַרְבַּע זִוְיָתֵהּ מִנֵהּ הֲווֹ קַרְנוֹהִי וַחֲפָא יָתֵהּ נְחָשָׁא:

וְעָבַד קַרְנוֹי עַל אַרְבַּע זִוְיָיתֵיהּ מִנֵיהּ הֲוָואָה קַרְנוֹי זְקִיפִין לְעֵיל וַחֲפָא יָתֵיהּ נְחָשָׁא:

וַעֲבַד יָת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא יָת פְּסַכְתְּרָוָתָא וְיָת מַגְרוֹפְיָתָא וְיָת מִזְרְקָתָא יָת צִנוֹרְיָתָא וְיָת מַחְתְּיָתָא כָּל מָנוֹהִי עֲבַד נְחָשָׁא:

וְעָבַד יַת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא יַת דּוּדְוָתַיָא וְיַת מִגְרוֹפְיָתָא וְיַת מִזְרְקַיָא וְיַת מַשִׁילְיָתָא וְיַת מַחְתְּיָתָא לְכָל מָנוֹי עָבַד נְחָשָׁא:

וַעֲבַד לְּמַדְבְּחָא סְרָדָא עוֹבַד מְצַדְתָּא דִנְחָשָׁא תְּחוֹת סוֹבָבֵהּ מִלְרַע עַד פַּלְגֵהּ:

וַעֲבַד לְמַדְבְּחָא קַנְקַל עוֹבַד מְצַרְתָּא דִנְחָשָׁא תְּחוֹת סוֹבְבֵיהּ מִלְרַע עַד פַּלְגֵיהּ מְטוֹל לְקַבָּלָא גוּמְרַיָא וְגַרְמַיָא דְנָפְלִין מִן מַדְבְּחָא:

וְאַתִּיךְ אַרְבַּע עִזְקָתָא בְּאַרְבַּע סִטְרָתָא לִסְרָדָא דִנְחָשָׁא אַתְרָא לַאֲרִיחַיָא:

וְאַתֵּיךְ אַרְבַּע עִזְקַן בְּאַרְבַּע זִוְיָתֵיהּ לְקַנְקַל דִּנְחָשָׁא אַתְרָא לַאֲרִיחַיָא:

וַעֲבַד יָת אֲרִיחַיָא דְאָעֵי שִׁטִין וַחֲפָא יָתְהוֹן נְחָשָׁא:

וַעֲבַד יַת אֲרִיחַיָא דְקִיסֵי שִׁיטָא וַחֲפָא יַתְהוֹן נְחָשָׁא:

וְאָעֵיל יָת אֲרִיחַיָא בְּעִזְקָתָא עַל סִטְרֵי מַדְבְּחָא לְמִטַל יָתֵהּ בְּהוֹן חֲלִיל לוּחִין עֲבַד יָתֵהּ:

וְהַנְעַל יַת אֲרִיחַיָא בְּעִזְקָתָא עַל סְטַר מַדְבְּחָא לְמִטַּל יָתֵיהּ בְּהוֹן חֲלִיל לוּחִין מְלֵי עַפְרָא עֲבַד יָתֵיהּ:

נבוב לחת. נבוב הוא חלול, וכן (ירמיה נב, כא) ועביו ארבע אצבעות נבוב: נבוב לחת. הלוחות של עצי שטים לכל רוח והחלל באמצע:

וַעֲבַד יָת כִּיוֹרָא נְחָשָׁא וְיָת בְּסִיסֵהּ נְחָשָׁא בְּמֶחְזְיַן נְשַׁיָא דְאָתְיָן לְצַלָאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

וַעֲבַד יַת כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וְיַת בְּסִיסֵיהּ דִּנְחָשָׁא מִן אַסְפַּקְלִירֵי נְחָשָׁא נְשַׁיָא צְנִיעוּתָא וּבְעִידַן דְּאָתוּן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא הֲוָאָן קַיְימִין עַל קָרְבַּן אַדְמוּתְהוֹן וּמְשַׁבְּחָן וּמוֹדָן וְתַיְיבִין לְגוּבְרֵיהוֹן וְיָלְדַן בְּנִין צַדִּיקִין בִּזְמַן דְּמִדְכַן מִן סוֹאָבוֹת דִּמְהוֹן:

במראת הצובאת. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר (שמות לח כט ל) , ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' , ויעש בה וגו' , וכיור וכנו לא הזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא, וכן תרגם אנקלוס במחזית נשיא, והוא תרגום של מראות מירידויר''ש בלעז . וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג כג) והגליונים, מתרגמנן ומחזיתא: אשר צבאו. להביא נדבתן:

{{ב}} וא"ת והא כומז שהוא דפוס של בית הרחם שהוא מאוס ביותר למה לא היה משה מואס בו. ויש לומר דגבי כומז שהביאו גם חח ונזם וטבעת בהדי כומז ואחר כך התיכן ביחד באש היה הכומז בטל ביניהם אבל הכא לא הביאו שום נחושת יותר אלא מראות הצובאות והיו יכולין לראות שם במראיהן לכך לא היה רוצה לקבלן ועוד יש לומר דכומז היה כדי לבטל היצר הרע כלומר כדי למנוע שלא יוכל לבא לידי זימה אבל על ידי המראות באים לידי זימה משום הכי היה מואס בהן אמר לו הקב"ה קבל ר"ל תקבלם: {{ג}} כלומר הצובאות לשון צבאות וכן משמע הפוסק באותן מראות אשר באו מהן צבאות רבות: {{ד}} פיתוי דברים דתרגום כי יפתה ארי ישדל: {{ה}} כלומר מי שמקנא לאשתו בודקה באותן מים המאררים כדכתיב בפרשת נשא: {{ו}} כלומר אונקלוס תרגם נמי שמראות הן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטין וכן תרגם על הגליונים מחזייתא והגליונים בודאי הם מראות שמתקשטין בהם הנשים: {{ז}} כלומר צבאו לשון צבא שמתקבצין יחד ולמה קבצו יחד ומפרש שקבצו להביא נדבתן אל פתח אהל מועד:

במראות הצובאות. בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקב''ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה. לשון רש''י: והטעם במדרש הזה (תנחומא פקודי י), שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד.) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה: ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד. ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין: ואונקלוס תרגם דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא, נוטים דבריו לדברי ר''א שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות: ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו. וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:

ובי''ת במראות. תחת מ''ם כי נכון הוא בלשון הקדש כמו והנותר בבשר ובלחם. וככה בלשון ישמעאל. וטעם הצובאות. כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפאדות שעל ראשיהם. הם הנזכרים בספר ישעיה כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אוהל מועד. כי היו רבות. ולא הזכיר הכתוב מדת הכיור כאשר הזכיר מדת הכיורים שעשה שלמה. רק נעשה בכל המראות שהביאו. והכן שהוא המכונה לעולם הוא כמדת הכיור וכן המשפט. ובעבור שפתח אהל מועד למזרח כמו הפנים על כן קרא לפאת ים ירכי' וקרא הקרובים אל הפתח כתפיים ככתפות איש: חסלת פרשת ויקהל תנה עוז אב המון לשם והודה: בהגיעך לראש אלה פקודי:

במראות הצובאות. שלא היה בכלל נחשת התנופה, כמו שמבואר בפרשת פקודי, באמרו ויעש בה וגו' ולא הזכיר כיור וכנו בכלל הנעשים ממנה: אשר צבאו פתח אהל מועד. לשמוע דברי אלהים חיים, כאמרו והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד. ואותן הנשים מאסו עניני תכשיטיהן, והקדישו מראותיהן להורות שאינן צריכות עוד להן:

ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות. פירש"י שהכיור נעשה מן מראות הנשים כו', ויש ב' טעמים בדבר למה נעשה הכיור מן מראות של הנשים טעם אחד הוא, לפי שמן הכיור היו משקין הסוטות על כן היו הנשים מסייעים בעשיית הכיור להודיע כי המה בחזקת כשרות ורוצים בבדיקת הכיור אחר שיודעים בעצמם כי צנועות המה, ונתנו דווקא נחושת לפי שנאמר (ירמיה ג.ג) ומצח אשה זונה היה לך. וכתיב (ישעיה מח.ד) ומצחך נחושה. וידוע שאין קטיגור נעשה סניגור לכך נתנו נחושת כי בזה הורו שלא היתה מצחם נחושה. טעם ב' הוא, שהמראות הם כמים של כיור המראים פנים לפנים כמו כן המראות מראים פנים לפנים כי כמו שהמראות מגידין לה אם היא יפת תואר או כעורה כך מי הכיור מגידין ומפרסמים אם זנתה או לא ואם היא כשירה במעשיה. ונראה שנקט הצובאות כי הנשים העמידו צבאות רבות במצרים, והיו אומרים כסבורים שלא שלטו בהם המצרים שהרי בעליהן היו מעונים בעבודת פרך הממעטת הפריה ורביה ובודאי מן המצרים נתעברו, על כן רצו לגלות צדקתן, כי בעבור שהעמידו צבאות רבות על כן הוצרכו לגלות טהרתם והביאו אותן מראות שעל ידיהם העמידו אותן הצבאות כדי לעשות מהם הכיור, כאילו אמרו הביטו וראו ובחנונו בזאת אם העמדנו אותן צבאות בטהרה או לא כי הכיור נעשה לבודקן כסוטות. ואמר אשר צבאו פתח אהל מועד. ועדיין האהל מועד לא נעשה ע"כ פירשו שזה אהל מועד של משה עיין בראב"ע, וכן ברבינו בחיי. ולי נראה שמדבר הכל בצניעות הנשים כמ"ש (בראשית יח.ח) הנה באהל. פירש"י צנועה היא, כך אותן צבאות שהעמידו צבאו פתח אהל מועד רצה לומר באהל שלהם ומה שנקט פתח לפי שנאמר בזונה ותשב בפתח עינים (שם לח.יד) על כן אמר בצניעות פתח אהל. ונקט מועד כי שם נועדו יחדיו עם בעליהן אשר היו כל היום בשדות כי לשון מועד הוא, הבאים ממקום אחר להתוועד במקום זה.

וַעֲבַד יָת דַרְתָּא לְרוּחַ עֵבַר דָרוֹמָא סְרָדֵי דַרְתָּא דְבוּץ שְׁזִיר מְאָה בְאַמִין:

וַעֲבַד יַת דָּרְתָא לְרוּחַ עִיבַר דָּרוֹמָא וִילַוֵי דָרְתָא דְבוּץ שְׁזִיר מְאָה אַמִּין:

עַמוּדֵיהוֹן עֶסְרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶסְרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִכְסָף:

עַמּוּדֵיהוֹן עַשְרִין וְחוֹמְרֵיהוֹן עַשְרִין דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִּכְסָף:

וּלְרוּחַ צִפּוּנָא מְאָה אַמִין עַמוּדֵיהוֹן עֶסְרִין וְסַמְכֵיהוֹן עֶסְרִין נְחָשָׁא וָוֵי עַמוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִכְסָף:

וּלְרוּחַ צִפּוּנָא מְאָה אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עַשְרִין וְחוֹמְרֵיהוֹן עַשְרִין דִּנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִּכְסָף:

וּלְרוּחַ מַעַרְבָא סְרָדִין חַמְשִׁין בְּאַמִין עֲמוּדֵיהוֹן עַסְרָא וְסַמְכֵיהוֹן עַסְרָא וָוֵי עַמוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִכְסָף:

וּלְרוּחַ מַעַרְבָא וִילַוַן חַמְשִׁין אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן עַשְרָא וְחוֹמְרֵיהוֹן עַשְרָא וָוֵי עַמּוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִּכְסָף:

וּלְרוּחַ קִדוּמָא מָדִינְחָא חַמְשִׁין אַמִין:

וּלְרוּחַ קִידוּמָא מַדִנְחָא חַמְשִׁין אַמִּין:

סְרָדִין חֲמֵשׁ עֶסְרֵי אַמִין לְעִבְרָא עַמוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא:

וִילַוַן חֲמֵיסְרֵי אַמִּין לְעִבְרָא עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְחוֹמְרֵיהוֹן תְּלָתָא:

וּלְעִבְרָא תִנְיֵתָא מִכָּא וּמִכָּא לִתְרַע דַרְתָּא סְרָדִין חֲמֵשׁ עֶסְרֵי אַמִין עַמוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְסַמְכֵיהוֹן תְּלָתָא:

וּלְעִבְרָא תִּנְיָינָא מִכָּא וּמִכָּא לִתְרַע דָּרְתָּא וִילַוַן חֲמֵיסְרֵי אַמִּין עַמּוּדֵיהוֹן תְּלָתָא וְחוֹמְרֵיהוֹן תְּלָתָא:

כָּל סְרָדֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר דְבוּץ שְׁזִיר:

כָּל וִילַוֵי דָרְתָא חֲזוֹר חֲזוֹר דְּבוּץ שְׁזִיר:

וְסַמְכַיָא לְעַמוּדַיָא נְחָשָׁא וָוֵי עַמוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִכְסַף וְחִפּוּי רֵישֵׁיהוֹן דִכְסָף וְאִנוּן מְכַבְּשִׁין דִכְסָף כָּל עַמוּדֵי דַרְתָּא:

וְחוֹמְרַיָא לַעֲמוּדַיָא דִנְחָשָׁא וָוֵי עַמּוּדַיָא וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסַף וְחִפּוּי רֵישֵׁיהוֹן כְּסָף וְהִינוּן מְכַבְּשִׁין כְּסַף הֵיכְדֵין הֲווֹ מִתְעַבְּדִין כָּל עַמּוּדֵי דָרְתָא:

וּפְרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא עוֹבַד צַיָר תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר וְעֶסְרִין אַמִין אֻרְכָּא וְרוּמָא בְּפוּתְיָא חֲמֵשׁ אַמִין לָקֳבֵל סְרָדֵי דַרְתָּא:

וּפְרָסָא דִתְרַע דָּרְתָא עוֹבַד צִיּוּר מַחְטָא דְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר וְעֶשְרִין אַמִּין אוּרְכָּא וְרוּמֵיהּ בְּפוּתְיָהּ חֲמֵשׁ אַמִּין כָּל קֳבֵיל וִילַוֵי דָרְתָא:

לעמת קלעי החצר. כמדת קלעי החצר:

{{ח}} דלא שייך למכתב לעומת אלא מה שהוא כנגד והקלעים לא היו כנגדם אלא בצדדי'. ל"פ כמדת כלומר שיהא כמדתו: חסלת פרשת ויקהל

וְעַמוּדֵיהוֹן אַרְבְּעָא וְסַמְכֵיהוֹן אַרְבְּעָא נְחָשָׁא וָוֵיהוֹן דִכְסַף וְחִפּוּי רֵישֵׁיהוֹן וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דִכְסָף:

וְעַמּוּדֵיהוֹן אַרְבְּעָא וְחוֹמְרֵיהוֹן אַרְבְּעָא דִנְחָשָׁא וָוֵיהוֹן כְּסַף וְחִפּוּי רֵישֵׁיהוֹן וְכִבּוּשֵׁיהוֹן כְּסָף:

וְכָל סִכַּיָא לְמַשְׁכְּנָא וּלְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר דִנְחָשָׁא: ססס:

וְכָל מַתַּחְיָא לְמַשְׁכְּנָא וּלְדָרְתָא חֲזוֹר חֲזוֹר דִּנְחָשָׁא:

אִלֵין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דִי אִתְמְנֵי עַל מֵימְרָא דְמשֶׁה פָּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא:

אלה אִלֵין מִנְיָנֵי מַתְקַלְוָן וּסְכוּמְהוֹן דְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דְאִתְמְנִיוּ עַל פּוּם מֵימְרָא דְמשֶׁה בְּרַם פּוּלְחַן לֵיוָאֵי הֲוַת בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא:

אלה פקודי. בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו: המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל: משכן העדת. עדות לישראל שותר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם: עבדת הלוים. פקודי המשכן וכליו היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד להקים איש איש למשאו המפקד עליו, כמו שאמרו בפרשת נשא (במדבר ד) : ביד איתמר. הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו:

{{א}} דק"ל הוה ליה למימר ואלה בוא"ו מוסיף על הראשונים ומתרץ דלא תטעה לומר דקאי דוקא אכלי המשכן דסמיך ליה ותקשה לך למה מנה מנין המשקולות כמה היה לכך כתב אלה בלא וא"ו המוסיף לומר דקאי נמי על משקלי נדבת המשכן כמה משקלות היו ולאו דוקא על כלי המשכן: {{ב}} ואם תאמר הא לא מיותר לדרשא אלא חד משכן וחד איצטריך לגופיה ויש לומר מדשני הקרא בלשונו וכתב המשכן משכן ולא כתיב תרוייהו בה"א או בלא ה"א ודאי הה"א קאי על המשכן המיוחד דהיינו בית עולמים שהוא בית המקדש אם כן קשה למה מכנה אותו הכתוב בלשון משכן אלא רמז וכו': {{ג}} אבל הא דנתן להם הלוחות אינו עדות דיש לומר דנתן להם שלא לדחותן בידים כיון שנתגיירו וקבלו עליהם עול תורה והמצות ואף על פי שחטאו הוו להו כישראל שישראל מומר לא פקע מיניה שם ישראל כדכתיב חטא ישראל וגו' אף על פי שחטא ישראל הוא. הרא"ם. ולי נראה כיון שמי שחטא בעדים ובהתראה כבר נהרגו על ידי בני לוי. בעדים ולא בהתראה מתו במגפה. בלא עדים ובלא התראה בדק אותם כסוטות אם כן הנשארים לא חטאו: {{ד}} דק"ל דפשוטו של קרא משמע דעבודת הלוים הוא פקודי המשכן כלומר מנין כלי המשכן לכ"פ לשאת ולהוריד:

אמר המשכן משכן העדות. בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה (לעיל כו א) ובמעשה (לעיל לו ח), אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות: ועל דעת רבים (רש''י וראב''ע) אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר, ואין כלי הקדש הארון והשולחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן, כי הם ביד אלעזר. ואין כן דעתי, כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר שהיא הנכבדת. אבל אלה פקודי ירמוז אשר יזכיר בפרשה למטה, יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפוייהם וחשוקיהם (פסוקים כה~כח), ונחשת התנופה שהוא שבעים ככר שעשה בה מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדני החצרות והיתדות (פסוקים כט~לא), הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר: ולא ספר בפרשה מה נעשה בזהב, כי הזהב ממנו ביד איתמר ציפוי הקרשים והבריחים, וממנו ביד אלעזר הארון והכפורת והמנורה והשולחן ומזבח הזהב. והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו לא ספר שנתנו משה להם במנין ובמשקל. ולכך לא הזכיר כאן פקודת אלעזר, כי לא בא הכתוב עתה רק לדבר על מלאכת המשכן לא על המסעות. ואל יקשה עליך בעבור שימנה כאן מזבח הנחשת והוא פקודת אלעזר, כי יצטרך לומר שעשאוהו מנחשת התנופה, ולא יחוש להוציא דבר אחד מכלל הדברים שאמר בהן שהם ביד איתמר, כי כן דרך הכתוב במקומות הרבה (בראשית לה כו שם מו כז): ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו, כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם ולא ידע משה משקלו. ויתכן שלא היה בפקודת איתמר, כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב (במדבר ג לא) ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם, כי בכיור וכנו ישרתו למזבח, והנה איננו בחשבון הפרשה הזו:

אלה פקודי. הטעם פקודי הכלים. כי מלת משכן כוללת הכל. ופירש למה נקרא משכן בעבור הארון ששם לוחות העדות. והנה אחז דרך קצרה. וזהו האמת בעבור מכתב אלהים. וטעם עבודת הלוים. שהם נושאים את המשכן ואת כל כליו שהיה מפקיד עליהם איתמר כי הגרשונים והמררים הלוים על יד איתמר שהיה פוקד בשמות כלי משאם:

אלה פקודי המשכן. כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה הם אותם הפקודים שנאמר עליהם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם ביד איתמר. וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהקרא בשם באשר הוא זה הפרטי, לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקדש אשר במשא בני קהת. ולזה לא נפסדו, כאמרם ז''ל שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוין, תלמוד לומר עצי שטים עומדים שעומדים לעד ולעולמי עולמים וגם כן לא נפל דבר להם ביד האויבים, על הפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו כמבואר בחרבן בית ראשון על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מעניני משכן משה רבנו ע''ה: משכן העדות. ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים. ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא:

אלה פקודי. מלא וי''ו שפקד לכל ו' מאות אלף שלא יחשדוהו שלקח מן הכסף. המשכן משכן שנתמשכן ב''פ בשביל עונות ישראל וזהו שאמרו אנשי כנה''ג חבול חבלנו. סך שנים כמנין משכן היה עדות ששכינה שורה בישראל שבית ראשון עמד ת''י שנים כמנין משכן:

אלה פקודי וגו'. אומרו אלה לפסול כל מנינים שבעולם כי כל מה שימנה אדם מקנינים המדומים אין מניינו מנין ושמו מורה עליו מה אתה מונה, אבל מנין זה עומד לעולם, והטעם להיות מנין המשכן המופלא אשר שכן שם אלהי עולם ה': עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ב''מ מ''ב.) אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר אלה פקודי פירוש לאלה יש מנין ואין הקפדה כי מנין זה אדרבא מניינו תביא הברכה כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה, והטעם להיותו של המשכן: עוד ירמוז באומרו אלה על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פכ''א) אם עשית חבילות וכו' עשה כנגדן חבילות של מצות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא, והנה ישראל חטאו ואמרו (לעיל ל''ב ד') אלה אלהיך לזה באה אלה זאת בבחינת הזכות לכפרת עון זה, ותמצא כי אמרו (רבה) העדות שעדות הוא להם שנתכפר עון העגל, וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן, הם התאוו תאוה (ל''ב א') אלהים אשר ילכו לפניהם הנה הנם הכינו מקום לה' אלהים אמת להיות לפניהם, הם בנו מזבח והעלו עולות (שם ו') הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה', הם נתנו זהבם הנה הנם נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם לה', הם פרקו נזמיהם הנה הנם הביאו האנשים על הנשים לא נזם לבד אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפירשנו בפרשת ויקהל (ל''ה כ''ב) הם עשו ממונים עליו לעשותו הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו', אמרו אלה אלהיך הנה אלה פקודי לכפרה: עוד ירצה על זה הדרך להיות שמשה עשה המספר לישראל המובא בית ה', לזה באה התורה והצדיקתו ואמרה אלה פקודי וגו', פירוש על דרך אומרו (ויקרא כ''ג ב') אלה הם מועדי, מה הוא המספר שה' מצדיק אשר פוקד על פי משה דקדק לומר על פי משה ולא אמר אשר פקד משה, הטעם כי לא היה הזולת עמו להצטדק אלא מפיו אנו חיין שכן כתיב (ל''ו ג') ויקחו מלפני משה שהוא לבדו לקח הכל, וטעמו של משה שהביא עצמו לידי חשד, אולי שלא עלה בדעתו חשד זה להשמר ממנו כי איך יחשדו אותו וה' מדבר עמו בכל עת אם ח''ו ימצא בו עול ימאסנו אלוה היודע נסתרות, ואין צריך לומר שלא ידבר אתו עוד אלהים, או דקדק מאמר ה' שאמר לו (ריש פ' תרומה) דבר אל בני ישראל ויקחו לי וגו' כמו שפירשנוה במקומה כי צוה לו להיות הוא גזבר לבדו, וישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם אף על פי שפושעים יכשלו בם: עוד ירצה על זה הדרך אלה פקודי המשכן ומי יצדיק שכן הוא ולא יותר, לזה אמר משכן העדות פירוש המשכן הוא יעיד על הדבר על דרך אומרם ז''ל (שמו''ר פנ''ב) בפסוק ויקם משה את המשכן שלא היה אחד מישראל יכול להעמידו, וזה לשונם כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקים את המשכן וכו' ולא היו יודעים לישב אותו כל אחד נטל מלאכתו והלך אצל משה וכו' ושרתה רוח הקודש על משה והקים את המשכן ע''כ, זה הוא עדותו היותו נקי כפים שאין חמס בכפיו שאין הקב''ה עושה נס לעושי עול ובפרט במקום עצמו שנעשה בו העול ח''ו, ואם תאמר ומה עדות הוא זו יש לתלות כי לצד כי משה היה גבור חיל גבורתו עמדה לו שהעמידו מה שלא היה כח כמו כן בזולתו, לזה גמר אומר עבודת הלוים ביד איתמר וגו', פירוש הלא תמצא שעבודת הלוים שהיא ביד איתמר היא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו והם המורידים אותו בנסעם ומקימין אותו בחנותם דכתיב בפרשת במדבר (א' נ''א) ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים הרי שהלוים היו מפרקין ומקימין אותו אם כן לא מניעת הכח היא הסיבה; וכפי זה הרווחנו כוונת אומרו עבודת הלוים וגו' ביד איתמר שאין ידוע מה בא ללמד ומה שייכות למאמר זה כאן ולמה לא אמר אלא איתמר ולא אלעזר הגדול, ולדרכינו יבא על נכון, ועדיין יש לתלות לצד החכמה כי משה חכם וחריף היה וידע להקימו ולעולם לא נעשו מעשה נסים, לזה אמר ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' ואמרו ז''ל שאפילו דברים שלא אמר לו משה הסכימה דעתו, ואתו אהליאב וגו' חרש וגו' ואף על פי כן לא עמדה לו חכמתו וכאומרם במדרש (שמו''ר פנ''ב) שגם אומנות האומנים לא הועילה, וכפי זה הרווחנו כוונת הכתוב בהודעת מעשה בצלאל אחר שכבר ידענו זה פעמים ושלש בפרשת ויקהל אלא בא לחזק עדות נס המשכן לומר הא למדת שאין זה אלא נס וזו הוא עדות המשכן על פקודיו, ולדרך זה אומרו אשר פוקד על פי משה לומר שעל זה באה העדות להסיר החשד ממנו: עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שם פנ''א) שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו בחולין (ה'.) כי שקולה עבודה זרה ככל התורה כולה, והוא אומרו אלה פקודי פירוש על דרך שתרגם אונקלוס (ויקרא כ''ז ל''ד) אלה המצות אלין פקודיא, המצות שתלוים במשכן משכן העדות אשר פוקד וגו' פירוש כל המצות שבתורה שנצטווה משה כולם ישנם במצות המשכן, ובזה יכפר המשכן על העגל ששקול כנגד כל התורה, ואולי שנתכוון לרמוז הענין בחשבון פקודי המשכן שעולה תרי''ה והם תרי''ג מצות וב' הלוחות, ומעתה אלה תשכחנה כי נתקן בפקודי המשכן, ואומרו עבודת הלוים בא לשמור את הדבר לבל תאמר כיון שנתכפר עון העגל אשר הוא יסובב הסרת עבודה מהבכורות כמאמרם ז''ל (במ''ר פי''ב) אם כן תחזור העטרה ליושנה ויעבדו הבכורות עבודת המשכן, לזה אמר סמוך לדבר עבודת הלוים פירוש עבודה זו אינה אלא ללוים, כאן כלל כל שבט לוי בין הכהנים בין הלוים כי גם הכהנים יקראו לוים דכתיב (דברים כ''ז ט') והכהנים הלוים, ואומרו ביד איתמר וגו' פירוש לא מבעיא עבודות המעולות של הכהנים ולא מבעיא עבודות הלוים המעולות של בני קהת ובני גרשון אלא אפילו עבודה הקלה של הלוים ביד איתמר שהם הקרשים והאדנים הדבר במקומו עומד, ומזה אתה למד כי לא נמחק עון העגל מחק שאין רשומו ניכר והעד הנאמן (לעיל ל''ב ל''ד) וביום פקדי וגו': עוד ירמוז באומרו פקודי המשכן לשון מינוי על דרך אומרו (במדבר ד' ט''ז) ופקודת אלעזר שהוא לשון מינוי על הדבר, והודיע הכתוב כל מינויי המשכן מהם ממונים על המשכן עצמו להתקיים או להתבטל ח''ו, ומהם על עבודתו, ומהם על עובדיו, ומהם על מלאכתו, והתחיל במינוי קיום המשכן ואמר משכן העדות פירוש פקודת המשכן הוא העדות שהיא התורה כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ומקיימין מצותיה יתקיים המשכן וזולת זה אין משכן, והוא אומרם ז''ל (במד''ר ל''ב) בפסוק (תהלים ע''ח) אוהל שכן באדם וכי באדם שכן אהלו אלא באמצעות אדם אם יכינו לבם ללמוד תורה ולקיים מצותיה, ולאו דוקא עדות הכתובה בלוחות ובספר כתובה אלא אשר פוקד על פי משה פירוש תורה שבעל פה שנמסרה למשה לפה ולא לכותבה, ב' יכוין על פקודת משה שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן, מינוי ג' הם העובדים במשכן עבודת הלוים פירוש הם ממונים על עבודת המשכן, מינוי ד' הם אהרן ובניו ושלשתם רמזם הכתוב איתמר ואהרן הרי נאמרו בפירוש ואלעזר רמזו באומרו בן אהרן כי אני יודע כי איתמר בנו של אהרן הוא אלא לרמוז על אלעזר, ואולי שלא הזכירה התורה אהרן כל עיקר במינוי המשכן אלא בניו ואומרו בן אהרן הכהן יכוין אל אלעזר ולא הזכיר אהרן לצד שעדיין חסר תיקון מעשה העגל שעשה כי אחרי כן מתו ב' בניו והביא כפרתו ביום ח' למילואים אשר על כן לא הזכיר פקודתו אלא הזכיר שמו עם בנו, מינוי ה' הוא העושה מלאכת המשכן והוא שאמר ובצלאל וגו' עשה וגו' ואתו אהליאב וגו' נמצאת אומר שהממונים בפרט זה של המשכן הם ה', א' התורה היא מושלת על קיומו אם יתקיים אם לאו, ב' משה ממונה על מצותו באיזה אופן יעשה ויתנהג, ג' הלוים לעבוד לפרוק ולטעון וכו', ד' הכהנים לעבוד העבודות ולהתמנות על הלוים בעבודתם, ה' ובצלאל ואהליאב על המלאכה ועל אלה אמר אלה פקודי המשכן:

אלה פקודי המשכן משכן העדות. נחלקו המפרשים בדבר אם אלה קאי על מעשה המשכן שהזכיר בסדר ויקהל, או אם קאי על מה שיזכיר בפר' זו, ועוד הקשו למה עשה משה חשבון על מה שעשה מן הכסף והנחושת ולא עשה חשבון על מה שעשה מן הזהב. ע"כ לבבי ידמה לומר שאלה פקודי קאי על מעשה המשכן שהזכיר למעלה, לפי שכבר גמרו כל מלאכת המשכן בכלל ופרט וכל מה שהיה להם לעשות מן הכסף והנחושת כבר עשו הכל, על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד. ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה הנזכרים בפר' זו וליתן חשבון מן הכסף והזהב והנחושת כאחד, לפי שבכל מה שנזכר בפר' זו לא היה בו כסף ונחושת ואחר שכבר כלתה המלאכה מן הכסף והנחושת ראה ליתן חשבון מיד, אבל על הזהב לא היה יכול ליתן חשבון עדיין לפי שעדיין לא עשו כל בגדי כהונה האמורים בסדר זה והיה בהם גם כן זהב ולפי שהיו צריכין עוד אל הזהב לא היה יכול משה ליתן חשבון עדיין מן הזהב. וא"ת עדיין קשה, למה לא עשה חשבון מן הזהב אחר שגמר גם הבגדי כהונה. תשובה לדבר לפי שאמרו במדרש (שמו"ר נא.ו) הביאו רבינו בחיי פר' זו וז"ל כשבא משה ליתן חשבון חסרו מן המשקל אלף וז' מאות ושבעים וחמשה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה בהם, יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז' מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים לקיים מה שנאמר (במדבר יב.ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ"ל. ונראה שבעל מדרש זה הרגיש בשני ההי"ן יתירים שנאמר ואת האלף ושבע המאות והוה ליה למימר ואלף וז' מאות כמו שאמר למעלה מאת ככר ולא המאת ככר בה"א הידיעה ולמה הזכיר ה"א הידיעה באלף ומאות שנזכר כאן, אלא ודאי שמשה שכח ולא ידע מה נעשה מהם והיו ישראל מרננים אחריו לומר שלקחם לעצמו ויצא בת קול ואמר שאותו האלף הידוע אשר אמרתם וז' המאות הידועים אשר אמרתם שמשה לקחם לא כן הוא אלא עשה אותם ווים לעמודים. ואם כן אחרי שראו ישראל שמן השמים מעידים עליו על כן לא רצו עוד לקבל ממנו חשבון על הזהב כי אמרו אילו היה מעכב דבר לעצמו מן הזהב לא היו מעידין עליו מן השמים אפילו על הכסף שהרי סוף סוף לא יצא ידי חשבונו, ועוד שהבת קול אומר בכל ביתי נאמן הוא. גם הזהב בכלל על כן לא נתן חשבון מן הזהב. וי"א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פקד על פי משה. ומ"ש עבודת הלוים ביד איתמר, י"א שדרך הכסף והזהב לחסר ממנו כשמתיכין אותו על כן אמר כאן שכל מה שפקד על פי משה הוא הנמצא ביד איתמר במשקלו ממש וזה היה מצד הנס ועל שם זה קראו משכן העדות כי זה עדות לישראל ששכינה בתוכם. המשכן משכן העדות, ארז"ל (תנחומא פקודי א.) שלכך נאמר משכן משכן ב' פעמים לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה שנאמר (שמות טו.יז) מכון לשבתך פעלת ה'. מכון היינו מכוון זה לעומת זה, ובמדרש אחר אמרו (תנחומא פקודי ב.) משכן משכן ב' פעמים לפי שנתמשכן ב' פעמים בעונם של ישראל, ולכל המדרשים צריכין אנו ליתן טעם מה ענינם לכאן שהרי בלי ספק שעיקר פר' זו נאמרה על החשבון אשר נתן משה ומה ענין מדרשים אלו לכאן. על כן אומר אני שכולם הרגישו בקושיא זו, למה הכניס החשבון באמצע המלאכה. כי בפר' ויקהל נזכרה מלאכת המשכן וכל כליו ובפר' זו לא נזכר כי אם שעשה בגדי כהונה ולמה הפסיק ביניהם בנתינת חשבון זה, על כן אמר בעל מדרש זה לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד ב"ה שלמעלה וכתיב (שמות כה.ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. הנה מכאן ראיה שלא הראה הקב"ה למשה בהר כי אם המשכן עצמו וכליו אבל לא הראה לו תבנית בגדי כהונה, כי מטעם זה נאמר כמה פעמים בפר' תרומה כאשר הראית בהר במעשה המשכן עצמו ובכליו אבל בפר' תצוה שהזכיר בגדי כהונה לא נזכר כלל המראה שבהר, וגם לא בחנם נחלקו לשני פרשיות ב' פעמים כי בפר' תרומה נזכר המשכן וכליו ובפר' תצוה לא נזכרו כי אם בגדי כהונה, וכן כאן, פר' ויקהל מדבר ממשכן וכליו ופר' פקודי מדברת מבגדי כהונה לפי שהמשכן וכליו נעשה הכל במראה אשר הראה ה' למשה בהר, ואותה מראה היתה שהראה לו מקדש של מעלה כי הוא עשוי גם כן על תמונת משכן זה וצוה לו שיעשה משכן למטה דומה בכל תואריו למקדש של מעלה, וזה"ש מכון לשבתך מכוון זה כנגד זה אין הפירוש מכוון כנגדו במקום ממש שהרי המשכן היה מטולטל ולא היה עומד במקום אחד ולפי זה היינו צריכין לומר שגם מקדש שלמעלה היה מטולטל ממקום למקום וזה רחוק מן השכל, ועוד שלשון הפסוק אינו משמע כן כי באמרו מכון לשבתך משמע שב"ה שלמטה מכוון כנגד ב"ה שלמעלה ואיפכא הוה ליה למימר שב"ה של מעלה מכוון כנגד ב"ה שלמטה שהרי הוא נעתק ממקום למקום ע"י העתקת מקדש שלמטה, אלא מכון לשבתך היינו שבית המקדש שלמטה נעשה מכוון בתבנית המקדש שלמעלה שיש בו גם כן תמונת החדרים והכלים הללו והם סודות אלהיות נעלמים ממנו זה שאמר מכוון זה כנגד זה. אבל בגדי כהונה שלמטה לא נעשו כי אם לאהרן לכבוד ולתפארת ואינן בכלל כלי המשכן וכשאמר את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו אין בגדי כהונה בכלל כי לא נקראו בגדיו כלי המשכן אלא בגדי אהרן ואין להם דוגמא למעלה. ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים, למה נאמר בפר' זו בבגדי כהונה בכל מלאכה כאשר צוה ה' ולמה לא הזכיר זה כלל בכל פר' ויקהל, אלא לפי שהמשכן עצמו אשר ראה משה תבניתו בהר פשיטא שלא שינה כי הדבר שהאדם רואה בחוש בנקל לעשות דוגמתו, אבל בגדי כהונה שלא ראה תבניתם. סד"א ששכח מהם שום דבר ע"כ אמר בכולם כאשר צוה ה' אף על פי שלא ראה דוגמתם מ"מ בכולם היה מתכוין לעשות כאשר צוהו ה' כי לא היה בהם כי אם הציווי ולא שום מראה, אבל בפר' תרומה הזכיר בהרבה מקומות כאשר הראה אותך בהר מן הטעם שהזכרנו, ומטעם זה היה משה מדקדק ביותר במשכן וכליו ורצה ליתן חשבון עליהם תיכף אחר שנגמרו ולא רצה לצרפם לעשיית הבגדים מצד יתר שאת הקדושה שראה במשכן וכליו מצד היותו מכוון כנגד ב"ה שלמעלה ויהיה כך ביאורו אלה פקודי המשכן. ה"א הידיעה זו יש הוראה שמדבר במשכן של מעלה חזר ואמר מהו זה, משכן העדות אשר פקד על פי משה ור"ל אותו משכן העדות המעיד ששכינה שרויה בישראל אשר פקד על פי משה, זהו בעצמו פקודי המשכן הידוע בשלמעלה. ולדעת המדרש האומר משכן משכן, לפי שנתמשכן ב' פעמים בעון ישראל ע"כ אמר זה מיד אחר שהוזכר מעשה המשכן, לפי שנאמר (איכה ד.יא) כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. ארז"ל (איכה רבה ד.יד) כלה חמתו בעצים ואבנים, הזכירו דווקא עצים ואבנים להורות שדווקא המשכן עצמו שהיה מעצים ואבנים נתמשכן אבל אין בגדי כהונה בכלל ע"כ הזכיר אלה פקודי המשכן מיד אחר המשכן וירמוז שמחל להם הקב"ה עון העגל, כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לחבירו ונותן לו משכון בחובו שוב אינו תובע חובו מגופו כי אם מן המשכון ובעון העגל נתחייבו ישראל כליה בגופם והקב"ה ברחמיו ית' הבטיחם לקבל מהם משכון בחובו, כי עון העגל אע"פ שנמחל להם מכל מקום לא נמחל כי אם על תנאי אם לא יחזרו לסורם בעשיית העגל וכאשר חזרו לסורם בעגלים שעשה ירבעם בן נבט נפקד עליהם גם עון העגל הראשון, וז"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. ר"ל ביום שיעשו איזו עגל אחר ויהיה זה סבה לפקוד ולזכור מעשה העגל הראשון אז ופקדתי עליהם את חטאתם לפקוד עליהם עון כל העגלים כאחד, אבל מ"מ לא אענישם בגופן כדי לכלותם מעל פני האדמה אלא אקח מהם משכון בחובם. וז"ש אלה פקודי המשכן משכן. כי מה שאמרתי וביום פקדי ופקדתי. אלה פקודי ר"ל אותה הפקידה תהיה על המשכן משכן כנגד ב' מקדשים שנחרבו בעונם. והזכיר ה' בראשונה ולא בשניה לפי שבמקדש ב' חסרו ה' דברים עקריים כנודע. וטעם למשכון זה, לפי שזהב של המשכן בא לכפרה על זהב העגל ואם כן דומה כאילו נעשה המשכן ערב בעדם שלא יחזרו לסורם ואם יעברו אז אקח מהם המשכן, כי אין נכון שיהיה המשכן המכפר ביניהם כל עוד שטומאתם בם וחוזרין לסורם וא"כ כל זמן שהמשכן קיים יש עדות לישראל שעון העגל שרי ומחול לכך נאמר משכן העדות.

וּבְצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה עֲבַד יָת כָּל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:

וּבְצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַּר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה עֲבַד יַת כָּל דְּפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה:

ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפלו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו כך שמעתי מפי הקדוש ברוך הוא. אמר לו משה בצל אל היית, כי בודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים:

ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה'. הענין כי על פיו נעשה הכל, כי הוא המורה לכל החכמים, ולפניו היו עושים כולם ומראים אליו כל מלאכתם, כמו שאמר (לעיל לה לד) ולהורות נתן בלבו, אבל גם כל חכמי לב עשו במלאכה, כמו שאמר (שם לו ח) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן. ועל דעת רבותינו (ירושלמי פאה א א) יהיה זה לשבח אותו ולומר שאפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה מסיני, ולא בא הכתוב לומר שהוא עשה הכל, אלא שקיים בכל הנעשה על ידו כל אשר צוה ה' את משה, ולפיכך לא אמר בכל הנעשה עד הנה כאשר דבר ה' אל משה, כי היה במשמע כאשר אמר משה בדבר ה', והוא שנה הסדר בהם ממה שאמר לו משה, ולפיכך כלל זה בכאן לומר שעשה הכל כאשר אמר השם, כמו שכתבתי למעלה (לו ח):

ובצלאל. הזכיר הכתוב כי בצלאל ואהליאכ שהם הראשונים עשו כל מעשיהם כהוגן:

ובצלאל בן אורי בן חור. ג''פ בתורה נתייחס כנגד ג' מעלות שהיו בו חכמה ותבונה ודעת:

ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. פירש"י אשר צוה אותו משה לא נאמר כו'. ונראה שבחנם דחק רש"י לומר כן כי לדעתי פירוש המקרא כך הוא יען כי לא מצינו בכל מלאכת המשכן שמשה צוה אל בצלאל כך וכך תעשה, כי בפר' כי תשא כתיב ראה קראתי בשם בצלאל. ולא נכתב שם שמשה הגיד שום דבר אל בצלאל, וכן בפר' ויקהל אמר משה אל כל עדת ישראל וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו וגו' את המשכן את אהלו וגו'. ולא פרט שם שום דבר איך יהיה בנין המשכן ועל איזו אופן יבנה, ומה שנאמר שם ויקרא משה אל בצלאל וגו' לקרבה אל המלאכה וגו'. גם שם לא פורש דרך עשייתם ואיך יסדרם, אם כן ודאי משה לא צוה כלל אל בצלאל איך יעשה המשכן וכליו ומ"מ בצלאל ידע את הכל ברוח הקודש שעליו את מה שצוה ה' את משה, ואם כן הוצרך לומר כאן עשה את כל אשר צוה ה' את משה. כי לא היה יכול לומר שעשה את כל אשר צוה אליו משה שהרי משה לא צוה לו דרך עשייתם. ומה שפירש"י שמשה צוה לו לעשות כלים תחילה, לא ידעתי מהיכן למד רש"י זה. כי אדרבה בפר' ויקהל הזכיר משה המשכן תחילה, וכן בכל מקום מזכיר המשכן תחילה, זולת מה שנאמר בפרשת תרומה ועשו ארון עצי שטים קודם למשכן וזה לפי שסדר מעלתן קא חשיב, ואם למד זה מקושיא זו אשר צוה אותו משה לא נאמר כו' כבר אמרנו שאין זה קושיא.

וְעִמֵהּ אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן נַגָר וָאֳמָן וְצַיָר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְוָנָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי וּבְבוּצָא:

וְעִמֵּיהּ אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן נַגַר וְאוֹמַן וְצַיַיר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְוָונָא וּבִצְבַע זְהוֹרֵי וּבְבוּצָא:

ואתו אהליאב. פי' אלו השנים היו עדים למשה שהשלים כל החשבון שקבל:.

כָּל דַהֲבָא דְאִתְעֲבֵד לְעִבִידָא בְּכֹל עִבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה דְהַב אֲרָמוּתָא עֶסְרִין וּתְשַׁע כִּכְּרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

כָּל דַּהֲבָא דְּאִתְעֲבֵיד לְעִיבִידְתָּא בְּכָל עִיבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה סְכוּם דְּהַב אֲרָמוּתָא עַשְרִין וּתְשַׁע קַנְטְרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא דֵין הוּא דְהַב אֲרָמוּתָא דְאַרִימוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל גְּבַר דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ לְאַפְרָשָׁא:

ככר. ששים מנה, ומנה של קדש כפול היה, הרי הככר מאה ועשרים מנה, והמנה עשרים וחמשה סלעים, הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים, לפיכך מנה בפרוטרוט כל השקלים שפחותין במנינם משלשת אלפים שאין מגיעין לככר:

{{ה}} דק"ל דאי לא כפול היה אלא לא היו כי אם ששים מנה ומנה כ"ה סלעים שהם שקלים אז יעלו הבקע לגלגלת לר"א ככר וי"א מנה דהא ש' אלף ואלף ושבעה מאותו ע"ה שקלים שלימים היו וט"ו מאות שקלים עולין לככר כי עשרה מנה הם ר"נ שקלים ולפי חשבון זה ששים מנה הם ט"ו מאות שקלים נמצא מאת הככר הם ק"נ אלף שקלים נמצא לפי החשבון זה יהיה ר"א ככר וי"א מנה ומתרץ דמנה של קודש כפול היה ואם כן ג' אלפים שקלים עולין לככר ונמצא מאת ככר הם ש' אלף שקלים וק"ל: {{ו}} פירוש אם המנה של הקדש כפול אתי שפיר דמנה בפרוטרוט אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים יתירים שלא הגיעו לככר אבל אם אמרת דלאו כפול היה כיון שט"ו מאות שקלים עולין לככר למה חשב אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שלא הגיעו לככר היה לו לחשוב שני מאות ככרים וככר אחד ושני מאות וחמשה ושבעים שקלים שלא הגיעו לככר אלא ש"מ דכפול היה המנה וזה גם כן ראיה שמנה של קדש כפול ונמצא שככר נמי כפול:

כל הזהב. אמר הגאון למה הזכיר מה עשו בכסף ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה. והוא השיב הנה הזכיר כי המנודה היתה ככר זהב גם ככה הכפורת וזהב הארון ומזבח הקטורת ואין זה נכון כי המנורה כולה היתה זהב ולא כן הארון רק צפוי זהב הוא מבית ומחוץ. וכן מזבח הקטורת והשלחן והבדים והקרשים והבריחים מצופים זהב הם כלם והכפורת היתה זהב כלה וכפי מה שקבלנו מאבותינו ככר אחד היתה כי ארכה רב ורחבה רב ולפי דעתי שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים והנה הזכיר כי על כסף החיוב היה עומד המשכן שהוא הכולל לכל הכלים וזה לזכרון לבני ישראל. ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן:

כל הזהב. העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה כבית ראשון כמבואר בספר מלכים ויותר ממנו העושר שהיה כבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם:

כל הזהב. ה' מיני זהב. חח ונזם וטבעת וכומז. וכל כלי זהב. כנגד העשוי להם ה' ענוין. פרך. מרר. ענוי. לחץ. עבודה קשה:

כל הזהב העשוי וגו'. צריך לדעת גזירת הכתוב איה מקומה, ואם אומרו תשע ועשרים ככר אם כן למה חזר לומר ויהי זהב וגו', ואולי כי גזירת הכתוב הוא בכל מלאכת הקודש וכוונת הכתוב היא לומר שכל הזהב העשוי למלאכה לא נחסר ולא נפשע ולא נגנב ממנו דבר אלא הכל נכנם בכל מלאכת הקודש, ובזה הוציא האומנים העושים במלאכה מהחשד. עוד ירצה להודיע נסים שנעשו בזהב המשכן כי דבר ידוע הוא כי בעשות האדם כלי מזהב או משאר המתכות על כל פנים יתמעט משיעור משקל הזהב שנעשה ממנו הכלי ולא יעמוד הכלי במשקל הראשון לצד ההתחלקות ופעולות המלאכותיו ומה גם כשיהיה במלאכה ריבוי התחלקות וחלקים דקים פשיטא שיתמעט באמצעות כן, ועוד בהכין האדם מעשה המלאכה כמו שתאמר שתי וערב לארוג בגד פתילי זהב לעשות מהם המלאכה מן הנמנע שידקדק במוכן לא פחות ולא יותר וכאן הודיע הכתוב שנעשה נס שכל הזהב העשוי למלאכה היה בכל מלאכת הקודש, מאומרו כל הודיעך. שלא נתמעט מאמצעות המלאכה כנזכר, ומאומרו העשוי רשם גם כן שכל המוכן למלאכה לא נותר ממנו דבר לבטלה והכל נכנס בכל מלאכת הקודש, ודקדק לומר בכל ולא אמר במלאכת הקודש נתכוין לומר גם כן שהספיק העשוי לכל, וזה הוא עיקר הנס שזולת זה אין נם במה שלא הותיר כי אפשר ששיער שיעור שודאי לא יותיר ולא הוכר הנם אלא באמצעות שלא הותיר ולא החסיר:

וּכְסַף מִנְיָנֵי כְנִשְׁתָּא מְאָה כִכְּרִין וְאֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וְחַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

וּכְסַף מִנְיָינֵי דִּבְנֵי יִשְרָאֵל דִּיהָבוּ בִּזְמַן דִּמְמַנּוּן משֶׁה גְּבַר פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ מְאָה קַנְטְרִין וְאַלְפָא וּשְׁבַע מְאָה וְשׁוּבְעִין וְחָמֵשׁ סַלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:

וכסף. הנה ידענו מזה המספר כי הככר ג' אלפים שקלים והעד וכסף פקודי העדה:

תִּקְלָּא לְגֻלְגַלְתָּא פַלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לְכֹל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא לְשִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין:

דַּרְכְּמוֹנָא לְגֻלְגַלְתָּא פַּלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעָא דְקוּדְשָׁא לְכָל מַאן דְּעָבַר עַל מִנְיָינַיָא מִבַּר עֶשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְשִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין:

בקע. הוא שם משקל של מחצית השקל: לשש מאות אלף וגו' . כך היו ישראל, וכך עלה מנינם אחר שהוקם המשכן בספר במדבר. ואף עתה בנדבת המשכן כך היו. ומנין חצאי השקלים של שש מאות אלף עולה מאת ככר, כל אחד של שלשת אלפים שקלים, כיצד, שש מאות אלף חצאין הרי הן שלש מאות אלף שלמים, הרי מאת ככר, והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים:

{{ז}} דקשה לרש"י דכל בקע שבמקרא הוא לשון ביקוע והכא אין שייך לשון ביקוע: {{ח}} דק"ל דעל כרחך היו יותר דהא בחומש הפקודים כשמנה ישראל היו ת"ר אלף וג' אלפים ות"ק וחמשים לבד מן הלוים שלא התפקדו בתוך בני ישראל וכאן בנדבות המשכן שנתנו ישראל והלוים אם כן היו יותר ועל זה פירש כך היו ישראל כי בקע לגלגולת לא נתנו אלא ישראל שטעו בעגל והוצרכו ליתן הנדבה לצורך המשכן לכפר על מעשה העגל אבל הלוים אשר לא טעו לא היו צריכין ליתן וכענין זה פירש גם הרא"ם:

בקע. חצי שקל וטעמו כאשר יבוקע השקל הנה חציו: לכל העובר. שעברו עליו עשרים שנה שלמות. וכבר הזכרתי טעם זה:

בקע. ב' במס' בקע לגלגלת. בקע משקלו. שרמז לה שעתידין בניה לשקול בקע לגלגלת:

וַהֲוָה מְאָה כִכְּרִין דִכְסַף לְאַתָּכָא יָת סַמְכֵי קוּדְשָׁא וְיָת סַמְכֵי דְפָרֻכְתָּא מְאָה סַמְכִין לִמְאָה כִכְּרִין כִּכְּרָא לְסַמְכָא:

וַהֲוָאָה מְאַת קַנְטִינְרִין דְּכַסְפָּא לַאֲתָבָא יַת חוֹמְרֵי קוּדְשָׁא וְיַת חוֹמְרֵי פַּרְגוֹדָא מְאָה חוֹמְרִין כָּל קְבֵיל קַנְטִינְרִין קַנְטִינַר לְחוֹמְרָא:

לצקת. כתרגומו לאתכא: את אדני הקדש. של קרשי המשכן, שהם ארבעים ושמנה קרשים ולהם תשעים וששה אדנים, ואדני פרכת ארבעה, הרי מאה וכל שאר האדנים נחשת כתיב בהם:

את אדני הקדש ואת אדני הפרכת. יקרא הכתוב המשכן קדש, והבדיל הפרכת, בעבור היותו מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים, כאלו אמר את אדני הקדש ואת אדני קדש הקדשים:

לצקת. מבעלי היו''ד כמו לרדת:

מאת אדנים. כנגד מיוסדים על אדני פז וכנגדם תקנו ק' ברכות בכל יום:

וְיָת אַלְפָא וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וְחַמְשָׁא עֲבַד וָוִין לְעַמוּדַיָא וְחִפָּא רֵישֵׁיהוֹן וְכַבֵּשׁ יָתְהוֹן:

וְיַת אַלְפָא וּשְׁבַע מְאָה וְשַׁבְעִין וַחֲמֵשׁ סַלְעִין עֲבַד וָוִין לַעֲמוּדַיָא וַחֲפָא רֵישֵׁיהוֹן וּכְבַשׁ יַתְהוֹן:

וצפה ראשיהם. של עמודים, מהן, שבכלן כתיב וצפה ראשיהם וחשוקיהם כסף.

{{ט}} דק"ל דפשוטו של קרא משמע דקאי על הווין שצריך לצפות ראשיהן ולמה צריכין צפוי והא הווין היו כולן כסף והוסיף מלת מהן להורות שמכסף הזה נעשה הצפוי וגם הווין והחשוקים ולא הווין לבד וראיתו שהרי אין כסף אחר מכל כסף פקודי העדה רק מאת הככר שנעשו מהם האדנים והאלף והשבע מאות וגו' שלא הגיעו לכלל ככר:

ואת. שלא השלים ככר:

ואת האלף ושבע וגו'. פירוש הנשארים, ורבותינו ז''ל אמרו (שמו''ר פנ''א) ששכחם וכשזכר אותם אמר ואת האלף וגו' הם ממה שעשה ווים וגו', והנה להסוברים מהחכמים (ראב''ע) כי לא היה כסף בנדבת המשכן זולת מחצית השקל יתבאר אומרו ואת האלף על זה הדרך לפי שמצינו שצוה ה' בתרומת הכסף מחצית השקל ובכל מלאכת המשכן לא מצינו שצוה ה' מעשה כסף זולת האדנים והווין וחשוקיהם וביאר באדנים שצריך ככר לאדן והווין לא הודיע ה' שיעורן ושיעור חשוקיהן, לזה נתחכם בצלאל וחלק הנשאר מהאדנים ועשאן ווין שהגם שלא צוה ה' שיעורן ממה שנתן שיעור לאדנים השכילו כי הווין וחשוקיהם יהיו מהנשאר, ולזה אמר ואת האלף וגו' עשה ווין פירוש שחלק הסך לווין, ואין הכי נמי אם היה נשאר יותר או פחות היה מחלק הנשאר, ואם היה אומר הכתוב ויעש ווין וגו' יהיה נשמע כי נאמר מפי אל עליון שיעור זה ולא כן הוא אלא מכללן של דברים הבין כנזכר, ודעתי אינה כסברא זו כי ודאי כי כסף אחר היה בתרומת המשכן מלבד הבקע לגלגולת כי מקרא מלא דבר הכתוב בויקהל (ל''ה כ''ד) כל מרים תרומת כסף ונחושת ובפסוק זה לא יצדיקו דברי ראב''ע שיישב בפסוק (כ''ה ג') וזאת התרומה והמשכיל יבין, ויתבאר אומרו ואת האלף על דרך מה שפירשנו בפסוק (כ''ד) כל הזהב וגו' פירוש שלא נחסר באמצעות ההתכה ופרטי המלאכה שהגם שעשה כמה פרטי מלאכה במעשה כמה ווין וחשוקיהן אף על פי כן המספר עצמו בשלימות היה בווין ולא נחסר ממנו כלום והוא אומרו ואת האלף וגו' עשה ווין והבן:

וּנְחָשָׁא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעִין כִּכְּרִין וּתְרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה סִלְעִין:

וּנְחָשָׁא דְאַרָמוּתָא שַׁבְעִין קַנְטִירִין וּתְרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה סִלְעִין:

ונחשת. גם הזכיר כלי הנחשת:

וַעֲבַד בַּהּ יָת סַמְכֵי תְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִי לֵהּ וְיָת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא:

וְעָבַד בָּהּ יַת חוֹמְרֵי תְּרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא וְיַת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיַת קַנְקַלֵי דִנְחָשָׁא דִילֵיהּ וְיַת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא:

וְיָת סַמְכֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת סַמְכֵי תְּרַע דַרְתָּא וְיָת כָּל סִכֵּי מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל סִכֵּי דַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר:

וְיַת חוֹמְרֵי דָרְתָא חֲזוֹר חֲזוֹר וְיַת חוֹמְרֵי תְרַע דָּרְתָא וְיַת כָּל מַתְחֵי מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל מַתְחֵי דָרְתָא חֲזוֹר חֲזוֹר: