וּמִן תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עֲבָדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְּקוּדְשָׁא וַעֲבָדוּ יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרֹן כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וּמִן תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי עֲבָדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְּקוּדְשָׁא וַעֲבָדוּ יַת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרן כַּהֲנָא הֵי כְּמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה:

ומן התכלת והארגמן וגו' . שש לא נאמר כאן, ומכאן אני אומר, שאין בגדי שרד הללו בגדי כהנה, שבבגדי כהנה היה שש, אלא הם בגדים שמכסים בהם כלי הקדש בשעת סלוק מסעות, שלא היה בהם שש:

בגדי שרד. הם הנזכרים בפ' במדבר סיני. כי צוה השם שיכסו הארון בפרכת בעבור כבודו. ועל הפרוכת כסוי עור תחש. ועל זה הכסוי בגד כליל תכלת. ועל דרך הסברא כי התכלת בעבור כבוד הארון אם היה האויר זך. ואם ירד גשם יסירהו ויעמוד עליו כסוי עור תחש. ועל שלחן הפנים בגד תכלת ובגד תולעת שני ולמעלה כסוי עור תחש ובגד תכלת על המנורה ועל מזבח הזהב וארגמן על מזבח העולה ועל הכל עור תחש. ואחר שהזכיר בגדי שרד הזכיר בגדי הקדש שהם לאהרן שהוא הכהן הגדול והחל לפרש אותה:

בגדי שרד. בגדים שלא היתה להם שום תמונה מוגבלת וידועה זולתי המצוייר בשרד, כמספיק לכסות הכלים:

כאשר צוה ה' את משה. טעם אומרו כן בכל פרט ופרט, על פי מה שכתבנו בפרשת תצוה (כ''ז כ') כי חלק ה' למשה חלק בכל מלאכות ועבודות הנעשות במשכן כי חלקו במעשה הוא המצוה אשר יצוה ה' הדבר על ידו לזה מזכירו בכל פרט ופרט שהגם שאינו עושה הרי הוא מצוה לעשות. עוד ירצה שהיו אומרים בשעת המלאכה הרי אנו עושים דבר זה כאשר צוה ה' את משה. עוד נראה לפי מה שקדם לנו כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה ולא נכתב בתורה אלא מיעוט כמאמר ר' יוחנן בהניזקין (גיטין ס':) ומלבד זה יש בכל מעשה ממעשה המשכן מושכל, והוא פנימיות הדברים ואלה יעשו בכוונת הלב ובשכליות הנעלם ויעשו דבר במינו כידוע ליודעי דעת והבנין, והוא מה שרמזה התורה בכל פרט ופרט כאשר צוה ה' את משה פירוש בעל פה ואינו מפורש בתורה לצד יקרת הדבר, ואשכילך כי המכתב הוא מבחינת המופעל והמושכל מושלל מהתקבל מקצתו בבחינת ההפעל ומקצתו גם מבחינת הנדבר כי רחוק הוא בב' הדרגות, וקצת רמז ה' בנפעל נראה ואינו נראה בסוד צורת האותיות וטעמיהם ועטרות שעל ראשיהם התגין ומעשיהם בחינת מחשבה יקראו ונגלה למשה בסיני פלאי פלאות, וצא ולמד מדרשת ר' עקיבא (סנהדרין ק''ו) ג' מאות הלכות בעליונו של למ''ד, המה ראו מעשה ה', והודיע הכתוב בכל פרטי המשכן כי עשאוהו כאשר צוה ה' את משה ככל נפלאות אשר יכוין עליהם:

וַעֲבַד יַת אֵפוֹדָא דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר:

וְעָבַד יַת אֵיפוֹדָא דְדַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר:

ויעש את האפוד. איך שמו הזהב בתוך התכלת:

וְרַדִידוּ יָת טַסֵי דַהֲבָא וְקַצִיצוּ חוּטִין לְמֶעְבַּד בְּגוֹ תִּכְלָא וּבְגוֹ אַרְגְוָנָא וּבְגוֹ צְבַע זְהוֹרִי וּבְגוֹ בוּצָא עוֹבַד אֳמָן:

וְרַדִּידוּ יַת טַסֵי דְדַהֲבָא וְקָטָעוּ יַתְהוֹן שֶׁזְרִין לְמֶעְבַּד בְּגוֹ תִכְלָא וּבְגוֹ אַרְגְּוָונָא וּבְגוֹ צְבַע זְהוֹרֵי וּבְגוֹ בוּצָא עוֹבַד אוּמָן:

וירקעו. כמו (תהלים קלו ו) לרוקע הארץ, כתרגומו ורדידו טסין היו מרדדין מן הזהב, אישטינדר''א בלעז , טסין דקין. כאן הוא מלמדך, היאך היו טווין את הזהב עם החוטין מרדדין הטסין דקין וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס, לעשות אותן פתילים מעורבין עם כל מין ומין בחשן ואפוד שנאמר בהן זהב, חוט אחד של זהב עם ששה חוטין של תכלת, וכן עם כל מין ומין. שכל המינים חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד:

וירקעו את פחי הזהב. לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן, והראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וגו' מעשה חושב, כתפות עשו לו וגו', כי כן הדרך בכולם. ויתכן שספר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן:

וירקעו את פחי הזהב. המתנדבים שהתנדבו הזהב לבגדי כהונה רקעו פחים להיותם מוכנים שיעשו האומנין מהם פתילים: וקצץ פתילים. האומן קצץ פתילים מאותם הפחים המרוקעים שהתנדבו:

וקצץ. ג'. וקצץ פתילים. וקצץ חנית. וחד קצץ עבות רשעים. שבזכות המשכן היו מתגברים על אויביהם ומקצצין חניתותיהם:

כַּתְפָּן עֲבָדוּ לֵהּ מְלַפְּפָן עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי יִתְלָפֵף:

כַּתְפִין עָבְדוּ לֵיהּ מְלַפְפָן עַל תְּרֵין צִטְרוֹי מִתְלָפֵף:

וְהֶמְיַן תִּקוּנֵהּ דִי עֲלוֹהִי מִנֵהּ הוּא כְּעוֹבָדוֹהִי דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְהֵמְיַן טִיכוּסֵיהּ דַּעֲלוֹי מִנֵּיהּ הוּא הֵי כְּעוֹבָדוֹי דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

כאשר צוה ה' את משה. בכל עשיה שעשו האומנין היתה כונתם לעשות רצון האל יתברך שצוה זה למשה:

וַעֲבָדוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן דִדְהָב גְלִיפָן כְּתַב מְפָרַשׁ עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וַעֲבָדוּ יַת מַרְגַלְוָן דְּבוּרְלָת חֲלָא מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן גְּלִיפָן כְּתַב חָקִיק מְפָרַשׁ עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל:

וטעם ויעשו את אבני השוהם. כדרך תיקון כמו וימהר לעשות אותו:

וְשַׁוִי יָתְהוֹן עַל כִּתְפָא דְאֵפוֹדָא אַבְנֵי דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְשַׁוִי יַתְהוֹן עַל כִּתְפֵי אֵפוֹדָא אַבְנֵי דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

וַעֲבַד יָת חוּשְׁנָא עוֹבַד אֳמָן כְּעוֹבְדֵי אֵפוֹדָא דַהֲבָּא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר:

וַעֲבַד יַת חוּשְׁנָא עוֹבַד אוּמַן הֵי כְעוֹבַד אֵיפוֹדָא דְדַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר:

מְרַבַּע הֲוָה עֵיף עֲבָדוּ יָת חוּשְׁנָא זֶרְתָּא אֻרְכֵּהּ וְזֶרְתָּא פְתָיֵהּ עֵיף:

מְרַבַּע הֲוָה עֵיף עָבָדוּ יַת חוּשְׁנָא זַרְתָּא אוּרְכֵּיהּ וְזַרְתָּא פּוּתְיֵהּ עֵיף:

וְאַשְׁלִימוּ בֵהּ אַרְבְּעָא סִדְרֵי אֶבֶן טָבָא סִדְרָא קַדְמָאָה סַמְקָן יַרְקָן וּבַרְקָן סִדְרָא חָד:

וְאַשְׁלִימוּ בֵּיהּ אַרְבְּעָא סְדָרִין מַרְגַלְיַן טָבִן כָּל קְבֵיל אַרְבַּעַת טְרִיגוֹנִין דְּעַלְמָא סִדְרָא קַמְיָיתָא סַמּוּקְתָּא יְרוּקְתָא וּבַרְקָתָא סִדְרָא חָד וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי:

אודם וגו'. ג' במסו' ב' דאפוד ואידך בעדן גן וגו' מסוכתך אודם וגו' מלמד שנזדמנו להם אבני אפוד מג''ע:

וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמָרַגְדִין שַׁבְזִיז וְסַבְהֲלוֹם:

וְשׁוּם סִדְרָא תִּנְיָנָא אִיזְמוֹרַד וְסִפִּירִינוּן וְכַדְכּוֹדִין וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא יְהוּדָה דָן וְנַפְתָּלִי:

וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכֵּרֵי טַרְקְיָא וְעֵין עֶגְלָא:

וְשׁוּם סִידְרָא תְּלִיתָא קַנְכַּרִין טִרְקִין וְעֵין עֵגֶל וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא גָד אָשֵׁר וְיִשָשׁכָר:

וְסִדְרָא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָּא וּבוּרְלָא וּפַנְטֵּרֵי מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן דִדְהַב בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן:

וְשׁוּם סִידְרָא רְבִיעָאָה כְּרוֹם יַמָא רַבָּא וּבוּרְלַת חֲלָא וּמַרִגְנִית אַפַנְטוּרִין וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא זְבוּלֻן יוֹסֵף וּבִנְיָמִין מְשַׁקְעָן מְרַמְצַן בִּדְהַב בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן:

וְאַבְנַיָא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִנוּן תַּרְתֵּי עֶסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלוֹף דְעִזְקָא גְבַר עַל שְׁמֵהּ לִתְרֵין עֲסַר שִׁבְטִין:

וּמַרְגְּלִיתָא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּרֵיסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב גָּלִיף חָקִיק וּמְפָרַשׁ הֵי כִגְלִיף דְּעִזְקָא גְבַר מַרְגְּלִיתֵיהּ עַל שְׁמֵיהּ לִתְרֵיסַר שִׁבְטַיָא:

וַעֲבָדוּ עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְדִילוּ דְהַב דְכֵי:

וַעֲבָדוּ עַל חוּשְׁנָא שַׁלְשְׁלַן מְתַחֲמָן עוֹבַד קְלִיעָא דִדְהַב דְּכֵי:

וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין מְרַמְצָן דִדְהַב וְתַרְתֵּין עִזְקָן דִדְהָב וִיהָבוּ יָת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא:

וְעָבָדוּ תַּרְתֵּין מְרַמְצִין דִּדְהַב וְתַרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב וִיהָבוּ יַת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין צִטְרֵי חוּשְׁנָא:

וִיהָבוּ תַּרְתֵּין גְדִילָתָא דִדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל סִטְרֵי חוּשְׁנָא:

וִיהָבוּ תַּרְתֵּין קְלִיעָן דִּדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִיזְקָתָא עַל צִטְרֵי חוּשְׁנָא:

וְיָת תַּרְתֵּין גְדִילָן דְעַל תַּרְתֵּין סִטְרוֹהִי יְהָבוּ עַל תַּרְתֵּין מְרַמְצָתָא וִיהָבֻנוּן עַל כַּתְפֵּי אֵפוֹדָא לָקֳבֵל אַפּוֹהִי:

וְיַת תַּרְתֵּין קְלִיעָן דִּמְסַדְרָן עַל תְּרֵין צִטְרוֹי יְהָבוּ עַל תַּרְתֵּין מְרַמְצָתָא וִיהָבִינוּן עַל כִּתְפֵי אֵיפוֹדָא כָּל קְבֵיל אַנְפּוֹי:

וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקַן דִדְהַב וְשַׁוִיאוּ עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל סִפְתֵהּ דִי לְעִבְרָא דְאֵפוֹדָא מִלְגָיו:

וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקַן דְּהַב וְשַׁוִּיאוּ עַל תַּרְתֵּין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל שִפְתֵיהּ דִּלְעִבְרָא דְאֵפוֹדָא לְגֵיו:

וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקַן דִדְהַב וִיהָבֻנוּן עַל תַּרְתֵּין כִּתְפֵי אֵפוֹדָא מִלְרַע מִלָקֳבֵל אַפּוֹהִי לָקֳבֵל בֵּית לוֹפֵי מֵעִלָוֵי לְהֶמְיַן אֵפוֹדָא:

וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקָן דְּהַב וְסַדְרִינוּן עַל תְּרֵין כִּתְפֵי אֵיפוֹדָא מִלְרַע מִלְקָבֵיל אַנְפּוֹי כָּל קְבֵיל בֵּית לוֹפֵי מֵעִילַוֵי לְהֶמְיַין אֵיפוֹדָא:

וְיַחֲדוּן יָת חוּשְׁנָא מֵעִזְקְתֵהּ לְעִזְקָתָא דְאֵפוֹדָא בְּחוּטָּא דִתְכֶלְתָּא לְמֶהֱוֵי עַל הֶמְיַן אֵפוֹדָא וְלָא יִתְפָּרֵק חוּשְׁנָא מֵעִלָוֵי אֵפוֹדָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְטָכִיסוּ יַת חוּשְׁנָא מֵעִזְקָתָא לְעִזְקַת אֵיפוֹדָא בִּשְׁזִיר תִּכְלָא לְמֶהֱוֵי אָדִיק עַל הֶמְיַין אֵיפוֹדָא וְלָא יִתְפְּרַק חוּשְׁנָא מֵעִילַוֵי אֵיפוֹדָא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה:

וַעֲבַד יָת מְעִילָא דְאֵפוֹדָא עוֹבַד מָחֵי גְמִיר תִּכְלָא:

וַעֲבַד יַת מִנְטַר מְעִילָא עוֹבַד גַּרְדֵי שְׁזִיר תִּכְלָא:

ומלת כליל תכלת. כולו תכלת והוא סמוך:

וּפוּם מְעִילָא כָּפִיל לְגַוֵהּ כְּפוּם שִׁרְיָן תּוֹרָא מַקַף לְפוּמֵהּ סְחוֹר סְחוֹר לָא יִתְבְּזָע:

וּפוּם מִנְטַר מְעִילָא כְּפִיל בְּמִיצְעֵיהּ הֵי כְּפוּם שִׁירְיָא תוֹרָא בְּשִיפְתֵיהּ מַקַּף לְפוּמֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר מְטוּל דְּלָא יִתְבְּזָע:

וַעֲבָדוּ עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא רִמוֹנֵי תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי שְׁזִיר:

וַעֲבָדוּ עַל שִׁפּוֹלֵי מִנְטַר מְעִילָא רוֹמַנְיָן דְּתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי שְׁזִיר:

(כד כה) וטעם ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן. שעשו הרמונים לתת אותם על שולי המעיל סביב, ועשו פעמוני זהב טהור, וישימו הפעמונים בתוך הרמונים קודם שיתנו אותם במעיל, והנה הפעמונים בתוך הרמונים בתלוש, וישימו הרמונים על שולי המעיל סביב והפעמונים בתוכם. ולכך כפל הכתוב בתוך הרמונים פעמים, כי היו בתוכם מתחלה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל סביב. וגם זו ראיה למה שפירשנו בסדר ואתה תצוה (לעיל כח לא):

על שולי וגו'. מכאן אני מדייק שהאמת הוא כהסוברים שהפעמונים הם בשורה עם הרמונים ולא בתוכם ממש שהרי הקדים הכתוב נתינת הרמונים על שולי המעיל ואחר כך אמר מעשה הפעמונים בפני עצמן ויתנו אותם תוך הרמונים ומעתה אם הפעמון תוך הרימון ממש למה הוצרך הכתוב לומר על שולי אחר שכבר קדם ואמר שהרמונים הם על שולי המעיל זה בזה תלוי, ותמה אני על רמב''ן שפנה מדרך זה, ומה שיישב שלא נתן הרימון במעיל עד שנתן בתוכו הפעמון הכתוב יגיד הפך זה, וממה שאמר כי לזה כפל לומר בתוך הרמונים פעמים, קשה למה הקדים הכתוב לצוות שיתן הרמונים על שולי המעיל קודם שיעשה הפעמונים ויצטרך לחזור לומר פעמים בתוך הרמונים לרבות שיתנם קודם, ופשוט הוא שהרב לא דק יפה כמנהג זכות עיונו הקדוש:

וַעֲבָדוּ זַגַיָא דְהַב דְכֵי וִיהָבוּ יָת זַגַיָא בְּגוֹ רִמוֹנַיָא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר בְּגוֹ רִמוֹנַיָא:

וַעֲבָדוּ חִיזוֹרְיַין דִּדְהַב וִיהָבוּ יַת חִיזוֹרָא בִּמְצִיעוּת רוּמַנְיָא עַל שִׁפּוּלֵי מִינְטַר מְעִילָא חֲזוֹר חֲזוֹר בִּמְצִיעוּת רוֹמַנְיָא:

בתוך הרמונים. טעם שכפל לומר כן, לומר שיהיו מכוונים הפעמונים כנגד הרמונים שלא יהיה הפעמון משוך לצד מטה או לצד מעלה אלא גופו של פעמון לפני הרימון ועומד בשורה לא למעלה ולא למטה, ודבר זה אינו מתחייב מאומרו פעם ראשונה הפעמונים בתוך הרימונים כי זה בא לשלול שלא יהיו הרימונים בתוך הפעמונים על זה האופן תתחיל השורה בפעמון ולפניו רימון כפי זה יהיו הרמונים בתוך הפעמונים כי המעיל לא היה מחובר מלמטה סביב לומר שתמיד יהיו אלו תוך אלו כל שיהיו שוים במספר אלא מחולק היה לב', ולזה תמצא שלא עשה בברייתא מספר הרימונים כפעמונים כי הם יותר מהם:

זַגָא וְרִמוֹנָא זַגָא וְרִמוֹנָא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר לְשַׁמָשָׁא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

חִיזוֹרָא וְרוֹמָנָא חִיזוֹרָא וְרוֹמָנָא כּוּלְהוֹן שַׁבְעִין וּתְרֵין עַל שִׁפּוּלֵי מִנְטַר מְעִילָא חֲזוֹר חֲזוֹר לְשַׁמָּשָׁא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה:

פעמון ורימון. הוצרך לכתוב זה שלא תבין שיכול לעשות ב' או ג' פעמונים בתוך ב' או ג' רימונים וקורא אני בהם בתוך הרימונים, לזה אמר פעמון ורימוז, פירוש שלא יעשה ב' פעמונים ורימון, וחזר לומר פעמון ורימון בא לשלול שלא יעשה ב' רימונים לכל פעמון ויהיה כל פעמון בב' רימונים ולא תעלה רימון שבימינו של פעמון זה לשמאלו של פעמון הבא אחריו, לזה אמר פעם ב' פעמון ורימון פירוש סמוך לרימון של פעמון ראשון יהיה פעמון ב' והבן:

וַעֲבָדוּ יָת כִּתּוּנִין דְבוּצָא עוֹבַד מָחֵי לְאַהֲרֹן וִלִבְנוֹהִי:

וַעֲבָדוּ יַת כִּתּוּנִין דְּבוּץ עוֹבַד גַּרְדֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי:

(כז~כח) ויעשו את הכתנת שש מעשה אורג לאהרן ולבניו. נראה מכאן שהיו הכתנות שוות באב ובבנים אע''פ שאמר באהרן ושבצת הכתנת שש (לעיל כח לט) ובבניו אמר סתם תעשה כתנות (שם מ), כי הכוונה תעשה כתנות כמו הנזכרת, וכן כתוב (שם ד) חושן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי, כי לאהרן ולבניו יחזרו אל כתונת תשבץ מצנפת ואבנט כי הם שוים בכולם. וכן מה שאמר כאן (בפסוק הבא) ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות כלל אהרן ובניו, כי המצנפת והמגבעות אחד הם במעשה, אלא שאהרן יצנף אותה ובניו יחבשו בהן ראשם כאשר פירשתי (לעיל כח לא, לז): ולשון פארי המגבעות, שהיו עולות על הראש כפארים, מלשון הפארים והצעדות (ישעיה ג כ), פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח):

את הכתנת וגו' את ציץ. כל הנך אתין לרבות שהיה לכאו''א התיק שלו:

וְיָת מִצְנֶפְתָּא דְבוּצָא וְיָת שְׁבַח כּוֹבָעַיָא דְבוּצָא וְיָת מִכְנְסֵי בוּצָא דְבוּץ שְׁזִיר:

וְיַת מִצְנַפְתָּא דְבוּצָא וְיַת בַּרְצִיץ כּוֹבְעַיָא דְבוּצָא וְיַת אַוַורְקִיסֵי בּוּצָא דְבוּץ שְׁזִיר:

ואת פארי המגבעות. תפארת המגבעות, המגבעות המפוארות:

{{י}} הוכרח לפירוש זה כדי שלא נטעה לומר כי פארי מלשון מסעף פארה במערצה (ישעיה י). ל"פ שהוא תפארת המגבעות ופארי שם רבים מן פאר שפירושו פארים ואמר מפוארים שאם לא היו המגבעות ההם מפוארים לא היו להם פארים ולא היה אומר פארי המגבעות רא"ם:

ואת המצנפת שש. שהוא לאהרן: ואת פארי המגבעות. לבניו כי אין דרך המצנפת כמו המגבעות:

וְיָת הֶמְיָנָא דְבוּץ שְּׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עוֹבַד צַיָר כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְיַת קַמוּרָא דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי עוֹבַד צִיּוּר הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה:

ופירש באבנט שעשו אותו שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. ולא נתפרש זה בצואה רק מה שנאמר באבנט תעשה מעשה רוקם (לעיל כח לט) נודע שהוא רקום בארבע מינין הללו כמו שנאמר במסך (לעיל כו לו) ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם: והאבנט הזה הוא גם באהרן ובניו כדעת האומר (יומא יב.) אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט. ועל דעת האומר (שם) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט פירש בשל אהרן שהוא מעשה רוקם ולא הוצרך להזכיר של בניו שהוא שש, כמו שאמר (לעיל כח מ) ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם, וכולן שש ככתנת:

וַעֲבָדוּ יָת צִיצָא כְלִילָא דְקוּדְשָׁא דְהַב דְכֵי וּכְתָבוּ עֲלוֹהִי גְלִיפָן כְּתַב מְפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיְיָ:

וַעֲבָדוּ יַת צִיצַת כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא דְּהַב דְּכֵי וּכְתָבוּ עֲלוֹי גְלִיף חָקִיק וּמְפָרֵשׁ קוֹדֶשׁ לַיְיָ:

וִיהָבוּ עֲלוֹהִי חוּטָא תְכֶלְתָּא לְמִתַּן עַל מִצְנֶפְתָּא מִלְעֵלָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְסַדָרוּ עֲלוֹי שְׁזִיר חוּטָא דְתִכְלָא מְטוֹל לְמִתַּן עַל מִצְנֶפְתָּא מִן לְעֵילָא דִתְפִילָתָא דְרֵישָׁא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה:

לתת על המצנפת מלמעלה. ועל ידי הפתילים היה מושיבו על המצנפת כמין כתר, ואי אפשר לומר הציץ על מצנפת שהרי בשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט א) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפלין, והציץ היה נתון על המצח, הרי המצנפת למעלה והציץ למטה, ומהו על המצנפת מלמעלה, ועוד הקשיתי בה, כאן הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת, ובענין הצואה הוא אומר (שמות כח לז) ושמת אותו על פתיל תכלת. ואומר אני פתיל תכלת זה חוטין הן לקשרו בהן במצנפת, לפי שהציץ אינו אלא מאוזן לאוזן, ובמה יקשרנו במצחו, והיו קבועין בו חוטי תכלת לשני ראשיו ובאמצעיתו, שבהן קושרו ותולהו במצנפת כשהוא בראשו, ושני חוטין היו בכל קצה וקצה אחד ממעל ואחד מתחת לצד מצחו, וכן באמצעו, שכך הוא נוח לקשור, ואין דרך קשירה בפחות משני חוטין, לכך נאמר (שמות כח לז) על פתיל תכלת, ועליו פתיל תכלת, וקשר ראשיהם השנים כלם יחד מאחוריו למול ערפו, ומושיבו על המצנפת. ואל תתמה שלא נאמר פתילי תכלת, הואיל ומרבין הן, שהרי מצינו בחשן ואפוד וירכסו את החשן וגו' בפתיל תכלת. ועל כרחך פחות משנים לא היו, שהרי בשתי קצות החשן היו שתי טבעות החשן, ובשתי כתפות האפוד היו שתי טבעות האפוד שכנגדן, ולפי דרך קשירה ארבע חוטין היו, ומכל מקום פחות משנים אי אפשר:

וּשְׁלִים כָּל פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ:

וּשְׁלִימַת כָּל עִיבִידַת מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִימְנָא וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עֲבָדוּ:

ויעשו בני ישראל. את המלאכה ככל אשר צוה ה' וגו' :

{{כ}} הוסיף מלת המלאכה דהא כבר כתיב ותכל כל עבודת משכן אם כן בודאי כבר עשו את המלאכה אם כן מאי ויעשו וגו' לכ"פ המלאכה ככל וגו' כלומר לא שינו המלאכה אלא עשו ככל אשר צוה ה' את משה:

ותכל. כמשקל ותרב משאת בנימין:

ותכל. ויעשו בני ישראל. הפעולה כולה על שלימותה נעשתה על ידי כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם: כן עשו. לא פחות ולא יותר:

ותכל כל עבדת משכן. בגי' בעשרים וחמשה בכסלו נגמר: ותכל. אית לומר כי עתה כלה מלאכת כל העולם:

ותכל כל עבודת וגו'. פירוש לא הם כילו שאם היה ה' מצוה עוד בעבודתו יתברך יעשו בני ישראל בכל אות נפשם אלא שכלתה המלאכה אשר צוה ה': עוד ירצה באומרו ותכל לצד שהיה בה מלאכות שנעשו מעצמן שהיא מנורה שאמרו ז''ל (במד''ר פט''ו) שנעשית מעצמה לזה לא כינה הכל עליהם כי יש חלק במלאכה שהוא לא נעשה אלא הכאה בקורנם והיא מעצמה כלתה. עוד ירמוז על דרך אומרו (תהלים פ''ד) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', כי עשו כל העבודה חשוקה וכלילת יופי: ויעשו בני ישראל וגו'. והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב, שלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו, והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה' ולא הם שלחוהו, אף על פי כן הרי הסכימו עליו: עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו (ויקרא י''ט י''ח) ואהבת לרעך כמוך, פירוש לצד שהוא כמותך כי בשלומו ייטיב לך ובאמצעותו אתה משלים שלימותך ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך, ובזה מצאנו נחת רוח כי ה' צוה תרי''ג מצות ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם וזה לך האות כהן ולוי וישראל ונשים, יש מצות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם, ויש מצות לישראל שאינם בכהנים, וכן בלוים, וכן בנשים, ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תיקון לרמ''ח איבריו ושס''ה גידיו אשר יכוונו להם, אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה, והוא מה שאמר הכתוב כאן ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כינה לכולם יחד מעשה כולם הגם שמהם הביאו הנדבה מהם עשו מלאכה יאמר על כללותם שעשו הכל, וסמך מאמר זה למלאכת הבגדים אשר עשאום יחידים מישראל, להעירך כי על פרט זה יאמר שעשאוהו בני ישראל באין הבדל, ומעתה כל אחד מישראל הביא כל הי''ג מינים שבנדבה ועשה כל המלאכות האמורות: ככל אשר וגו'. נתכוין בזה להסיר החשד מהם כי יראה הרואה שצוה ה' על המשכן ונעשה וקפלוהו ג' חדשים (שמו''ר פנ''ב) יאמר כי היתה סיבה מצד המעשה שהיה בו דבר בלתי הגון או שישראל עכבו דבר מכל האמור במצותו, לזה אמר ותכל וגו' ויעשו בני ישראל ככל ומה טעם המתין הקב''ה עד חדש הראשון שהוא חדש המשובח שנקרא ראשון, והוא אומרו בגמר המלאכה (לקמן מ' ב') ביום החדש הראשון תקים וגו' ורבותינו ז''ל אמרו (שם) לצד שנתבשר אברהם ביצחק: אשר צוה וגו' כן עשו. טעם אומרו עשו ולא הספיק במאמר ויעשו, אולי כי העלה עליהם הכתוב שקיימו כל מה שצוה ה' את משה בתורה, וזה שיעור הכתוב ויעשו בני ישראל ככל וגו' האמור בענין ובזה העריכם הכתוב כאילו ככל אשר צוה ה' את משה ככל התורה כן עשו, ובזה נשרף ונפזר אפרו של חטא העגל:

וְאַיְתִיוּ יָת מַשְׁכְּנָא לְמשֶׁה יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי פוּרְפוֹהִי דַפּוֹהִי עַבְּרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי:

וְאַיְיתִיוּ יַת מַשְׁכְּנָא לְוַת משֶׁה לְבֵית מִדְרָשֵׁיהּ דְּהֲווּ תַּמָּן יַתְבִין משֶׁה וְאַהֲרן וּבְנוֹי וַהֲוָה מִתְרַץ לְהוֹן סֵדֶר כְּהוּנְתָּא וְתַמָּן יַתְבִין סָבֵי יִשְרָאֵל וְאַחְוִיאוּ לֵיהּ יַת מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל מָנוֹי פּוּרְפּוֹי לוּחוֹי נַגְרוֹי עֲמוּדוֹי וְחוֹמְרוֹי:

ויביאו את המשכן וגו' . שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ יז) הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא:

{{ל}} דאם לא כן לא היה להם להביא איברים איברים כי דרך האומנים שמקימים את הבית ואחר כך מראין את בניינם ועל זה פירש מפני שלא היו יכולין להקימו. ותו ק"ל והא שבעת המסעות בכל מסע ומסע היו מקימים אותו אם כן היה לו גם כן עכשיו להקימו. ועל זה פירש ולפי וכו' והוקם על ידי משה בפעם ראשונה מאליו ומן היום ההוא והלאה נזקף מאליו על ידי המקימין אותו בכל מסע. (נח"י) כאן משמע דגם משה הקים על פי הנס אבל בבכורות דף נ"ז ובשבת דף צ"ב ובבכורות מ"ד ונדרים ל"ח משמע דמשה היה גבוה י' אמות לכך היה לו כח להקימו:

ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו. שיעור הכתוב בזה כמו בוא''ו, ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן, כמו שאמר (לעיל כו א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ואמר בהן (שם ו) וחברת את היריעות והיה המשכן אחד, ויריעות העזים הן האהל, כאשר יאמר בהן ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן (שם ז), וחברת את האהל והיה אחד (שם יא). וכן את המשכן את אהלו ואת מכסהו (לעיל לה יא) ואת אהלו. אף כאן, ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יזכיר שמות הכל. ולפעמים יקרא כל הבית אהל מועד, כאשר אמר (לעיל לא ו ז) ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, כי אהל מועד הוא הבית בכללו אשר יועד אליו שמה, וכן כל כלי עבודת המשכן לאהל מועד (להלן פסוק מ):

ויביאו את המשכן. והנה את מתריו ויתדותיה. כמו את קלעי החצר ואת עמודיו ואת אדניה:

ויביאו את המשכן. את היריעות מעשה חושב: את האהל. יריעות עזים: ואת כל כליו. של משכן, כי הקרסים והקרשים והבריחים והעמודים והאדנים כלי המשכן היו:

ויביאו את המשכן. פירוש הזמינוהו לפניו:

וְיָת חוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְיָת חוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְיָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא:

וְיַת חוֹפָאָה דְמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְיַת חוֹפָאָה דְמַשְׁכֵי סַסְגְוָונָא וְיַת פַּרְגוֹדָא דִפְרָסָא:

יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כַּפֻּרְתָּא:

וְיַת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְיַת אֲרִיחוֹי וְיַת כַּפּוּרְתָּא וּכְרוּבַיָא דְנַפְקִין נְגִיד מִינָהּ חָד מִכָּא וְחָד מִכָּא:

יָת פָּתוֹרָא יָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת לְחֵם אַפַּיָא:

וְיַת פָּתוֹרָא וְיַת כָּל מָנוֹי וְיַת לְחֵים אַפַּיָא:

יָת מְנַרְתָּא דָכִיתָא יָת בּוֹצִינָהָא בּוֹצִנֵי סִדְרָא וְיָת כָּל מָנָהָא וְיָת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא:

וְיַת מְנַרְתָּא וְיַת בּוֹצִינָהָא בּוֹצִינֵי סְדוּרָא דִמְסַדְרִין כָּל קְבֵיל שִׁבְעָתֵי כּוֹכְבַיָא דִנְהִיגִין בְּשִׁטְרֵיהוֹן בִּרְקִיעָא בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא וְיַת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא:

את נרותיה נרות המערכה. יתכן שדרך המנורות להיות בהן נרות לנוי או להרבות בהן אור לפרקים, ואין כן במנורת הקדש כי לא היו בה רק שבעת הנרות, ועל כן פירש נרות המערכה, כי הן אשר יערוך אותן בין הערבים:

וְיָת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע מַשְׁכְּנָא:

וְיַת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא וְיַת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיַת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיַת פְּרָסָא דְבִתְרַע מַשְׁכְּנָא:

יָת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִילֵהּ יָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי יָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ:

וְיַת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיַת קַנְקַל דִּנְחָשָׁא דִילֵיהּ יַת אֲרִיחוֹי וְיַת כָּל מָנוֹי יַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ:

יָת סְרָדֵי דְדַרְתָּא יָת עַמוּדָהָא וְיָת סַמְכָהָא וְיָת פְּרָסָא לִתְרַע דַרְתָּא יָת אֲטוּנוֹהִי וְסִכָּהָא וְיָת כָּל מָנֵי פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא:

יַת וִילַוֵי דַרְתָּא וְיַת עַמּוּדָהָא יַת חוּמְרָהָא וְיַת פְּרָסָא לִתְרַע דַּרְתָּא וְיַת אֲטוּנוֹי וּמַחְתָּהָא וְיַת כָּל מָנֵי פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא:

עמודיה. ד' במס' את עמודיה. אנכי תכנתי עמודיה. חצבה עמודיה. עמודיה יתפלצון שעמודי המשכן הם עמודי עולם שבזכותם העולם עומד:

יָת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָשָׁא:

יַת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְּקוּדְשָׁא יַת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרן כַּהֲנָא וְיַת לְבוּשֵׁי בְּנוֹי לְשַׁמָּשָׁא:

כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל פָּלְחָנָא:

הֵי כְּכָל מַה דְּפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עָבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת כָּל פּוּלְחָנָא:

וטעם כן עשו בני ישראל את כל העבודה. כל מלאכת המשכן, ויקראנה עבודה לומר כי עשו אותה לעבודת השם הנכבד, כענין ועבדתם את ה' אלהיכם (לעיל כג כה), ואותו תעבודו (דברים יג ה). ויתכן שיאמר בכאן כל העבודה על הכלים, כלשון שאמר (לעיל פסוק מ) את כל כלי עבודת המשכן, והזכיר תחלה הכלים לאמר כי אפילו בכלים נזהרו ועשו כמצוה בהם, ואחרי כן הזכיר וירא משה את כל המלאכה:

ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. כסדר שצוה ה' את משה אחר כך בהקמת המשכן:

ככל אשר צוה ה'. וחזר לומר פעם ב' דבר זה וגם בסמוך פעם ג', אולי כי לצד שחטאו בעגל במחשבה ובדיבור ובמעשה וכמו שפירשתי שם ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כולה, אשר על כן בתיקון היו שלשתם יחד, הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה' כמו שפירשתי בקודם, וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כאשר צוה ה' את משה כי תקנו שלש הדרגות הרע:

וַחֲזָא משֶׁה יָת כָּל עִבִדְתָּא וְהָא עֲבָדוּ יָתַהּ כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ כֵּן עֲבָדוּ וּבָרִיךְ יָתְהוֹן משֶׁה:

וַחֲמָא משֶׁה יַת כָּל פּוּלְחָנָא וְהָא עָבָדוּ יָתָהּ הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ הֵיכְדֵין עָבָדוּ וּבְרִיךְ יַתְהוֹן משֶׁה וַאֲמַר תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בְּעוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן:

ויברך אתם משה. אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, (תהלים צ יז) ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו וגו' , והוא אחד מאחד עשר מזמורים שבתפלה למשה:

{{מ}} דק"ל מאי ברכה בירך אותם ל"פ ברכת ויהי נועם שהיא ברכה שתיקן משה על השלמת בנין הבית וק"ל: {{נ}} (נח"י) נראה דהוצרך לראיה לפי שבתורת כהנים ריש פרשת שמיני אמר שהם א"ל ויהי נועם וכו' וכן הוא בילקוט:

כן עשו. כאותו הסדר עצמו עשו האומנים בעשייתם ומביאי המשכן בהבאתם:

והנה עשו וגו' כן עשו. טעם שחזר לומר פעם ב' כן עשו, כי אומרו והנה עשו נמשכת למעלה וירא וגו' והנה היא עשויה פירוש גוף המעשה, והכוונה בזה שלא היה שיעור בזמן וראה שהנה עשאוהו בזמן מועט. עוד ירצה באומרו עשו אותה לשון תיקון שתקנו אותה כמצטרך, ועוד מודיע שהשכיל בה שעשאוה כאשר צוה ה' בפרטי המשפט, והוא אומרו כאשר וגו' כן עשו. עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (זבחים ס''ב.) כי יש פרטי המצות שאינם לעיכוב אלא למצוה ומנו חכמים דברים המעכבים זה את זה, והודיע הכתוב בכפל המעשה לומר שעשו כל אשר צוה אפילו דברים שאינם אלא למצוה מן המובחר: ויברך אותם משה. טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך, לומר לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך כי משה איש האלהים ברכם ודבר גדול הודיע הכתוב בדבר זה, ולטעם זה הוא שהודיע הכתוב ואמר ויברך אותם וזולת היות משה אין התורה מגדת אם יברך אדם לחבירו:

וירא משה את כל המלאכה, יש לדקדק למה נאמר מתחילה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, וכן נאמר בסוף כן עשו בני ישראל את כל העבודה, למה קראה מתחילה עבודה ואחר כך מלאכה, ועוד נראה הכפל בשני פסוקים אלו, והרמב"ן פירש שאמר זה על המשכן ועל הכלים. ואולי דעת הרב שהמשכן נקרא מלאכה אבל הכלים נקראו עבודה על שם שבהם היו עובדים עבודת הקרבנות, ומ"מ לא יצאנו מידי הכפל כי שלשה פעמים נזכר כאן שעשו העבודה והמלאכה. על כן נראה לפרש זה, על פי המדרש הדורש כל מעשה המשכן כנגד מעשה בראשית עיין כל המדרש ברבינו בחיי פרשה זו מלבד הרבה דמיונות שהוסיף הרב משלו, ובזה יתישב גם כן לשון עבודה ומלאכה כי על מלאכת המשכן שייך לומר לשון עבודה כי בה עבדו אל השי"ת ואין עבודה כי אם מן העבד אל האדון. אבל לשון מלאכה נופל במלאכת שמים וארץ כי מה שהפועל עושה לעצמו נקרא מלאכה וכמ"ש במעשה בראשית ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וגו' (בראשית ב.ב). וכמו שמצינו במעשה בראשית שנאמר בכל מלאכה כי טוב ובסוף אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (שם א.לא) כי יש לך דברים שהם טובים כשהם כל אחד בפני עצמו אבל כשהם מעורבים יחד אינן טובים כי אין זיווגם עולה יפה, על כן אמר במעשה בראשית שכולם היו טובים כשהיו כל אחד מהם בעצמו דהיינו טוב פרטי, ואחר כך אמר שגם טוב כללי היה בהם כי גם אחר שנתחברו כולם יחד היה חבורם טוב לכך חזר ואמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. כך בעבודת המשכן מתחילה אמר ותכל כל עבודת משכן אהל העדות ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, שמשמע שכל אחד בפני עצמו נעשה כאשר צוה ה' את משה, אבל עדיין לא פורש שאחר שנעשה הכל אז סדרו את כל עבודה ועבודה על מקומו המיוחד לו דהיינו טוב כללי, על כן חזר ואמר ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, כי היה בהם טוב כללי שנעשו על הסדר הנכון דהיינו חיבור כל העבודה ביחד. ואח"כ חזר לבאר שכל מה שעשו נעשה על ציווי מלאכת העולמות שמים וארץ זה"ש וירא משה את כל המלאכה היינו מלאכת מעשה בראשית והנה עשו אותה ר"ל שעשו דוגמת אותה מלאכה כאילו היתה היא ממש אותה המלאכה לפיכך ויברך אותם משה. ויברך אותם משה. מה ברכה ברכם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' עלינו וגו' (תהלים צ.יז) פירש רבינו בחיי לפי שנאמר בתחילת המזמור תפלה למשה איש האלהים וגו'. ואין זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן. ואומר אני שיש רמז נכון אל בנין המשכן בתחילת המזמור, ובסופו, כי בתחילה אמר ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור. והוא ע"ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א' ח.כז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה, זה"ש ה' מעון אתה היית, אתה מעונו של עולם ואין העולם מקום ומעון לך וא"כ איך יעלה על הדעת לומר שיכינו לך בית להתקומם בו, ונתן מופת על זה שהרי בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל, ואם היה הקב"ה צריך להתקומם במקום אם כן קודם שנברא העולם באיזו מקום היה מתקומם אלא ודאי שאין העולם מקומו ואדרבה הוא ית' מקום ומעון לכל העולם ואיך יתכן שיצוה לו הקב"ה לבנות לו בית כאילו היה מתקומם במקום. על זה אמר כמתרץ ואמר תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. הוצרך הקב"ה לוותר על כבודו ולעשות לו מדור בתחתונים כדי למחול להם עון העגל, כי לדעת רז"ל (תנחומא פקודי ו.) היה המשכן כולו כפרה על מעשה העגל. ואולי מטעם זה נעשה המשכן על תמונת העולם בכללו, לפי שקודם מתן תורה היה העולם כלו תהו וע"י התורה יצא העולם מכלל תהו ובוהו, ועל ידי שעשו העגל נשתברו הלוחות חזר העולם לתהו ובהו וכשנתכפר להם עון העגל יצא העולם שנית מכלל תהו ובהו, והרי הוא כאילו היה נברא העולם שנית בזמן ההוא על כן נצטוו אחר כפרת העגל לבנות לו בית בתבנית כל ג' עולמות לומר לך שעכשיו חזרו לכמות שהיו תחילה קודם העון, ובזה נתן הקב"ה פתחון פה לבעלי תשובה כארז"ל (ע"ז ד;) לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו' וזה"ש כמתרץ למה זה ועל מה זה צוה לבנות לו בית בארץ לפי שרצה להשיב בתשובה אנוש עד דכא. דורשי רשומות אמרו דכא ר"ת דם כפירה אשה כי במעשה העגל עברו על שלשתן כפירה, כפשוטו, דם, אשה כמו שפירש"י על פסוק ויקומו לצחק (שמות לב.ו) שעברו גם על ג"ע וש"ד ורצה הקב"ה ליתן פתחון פה לבעלי תשובה בשלשתן זה"ש ותאמר שובו בני אדם מכאן ולהבא כי אין לך שום מונע מן התשובה כי אם הועילה התשובה בשלש עבירות אלו ק"ו שתועיל בקלות מהם ואחר כך מן אלף שנים בעיניך, הכל מדבר בענין התשובה אשר הוא עומד בה עד פסוק יראה אל עבדיך פעליך, חזר לדבר מענין בנין המשכן הבנוי בתבנית בנין כל העולם שהיה פעולת השי"ת לכך אמר יראה אל עבדיך פעליך, שיראו שמיך מעשה אצבעותיך, ויעשו כתבניתם. והדרך. היינו הדרת שכינתך, על בניהם. יכול להיות שהוא ע"ד ארז"ל (ברכות סד.) ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך וכן נאמר פרשת וישלח (לב.טו) ובניהם שלשים פירש רש"י בניהם בנאיהם כך בניהם האמור כאן מדבר בבוני בנין המשכן שעליהם אמר שיראה להם הדרת זיו שכינתך בבנין שלהם ומכאן למד בעל המדרש שאמר משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ואמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, לפי שנאמר (שמות כה.ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי עיקר השכינה בעבור ישראל, ע"כ אמר שנועם ה' דהיינו זיו הדרת שכינתו יתברך יהיה עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. נראה שמלת כוננהו מוסב כלפי השכינה כי פסוק זה מדבר בנסתר עם השכינה, על כן אמר שמעשה ידינו דהיינו המשכן עשו כוננות לשכינה ולנו להושיבנו יחד במדור אחד כי המשכן מקום דירה לעליונים ותחתונים כאחד על כן אמר כוננה עלינו וכוננהו וע"ד שנאמר (שמות טו.יז) מכון לשבתך פעלת ה'. זה מה שנראה לי להוסיף על כל דברי המפרשים בזה המזמור לפרשו על בנין המשכן.