וַעֲבַד בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכָל גְבַר חַכִּים לִבָּא דִיהַב יְיָ חָכְמָא וְסוּכְלְתָנוּתָא בְּהוֹן לְמִדַע לְמֶעְבַּד יָת כָּל עִבִידַת פָלְחַן קוּדְשָׁא לְכֹל דִי פַקֵד יְיָ:

וַעֲבַד בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכָל גְּבַר חַכִּים לִבָּא דִּיהַב יְיָ חוּכְמָתָא וְסוּכְלְתָנוּתָא בְּהוֹן לְמִידַע וּלְמֶעֱבַד יַת כָּל עִיבִידַת פּוּלְחַן קוּדְשָׁא לְכָל מַה דְּפַקֵּיד יְיָ:

ועשה. הנה בצלאל הוא בעצמו יעשה הנכבד ויורה הוא ואהליאב:

ועשה בצלאל וגו' את כל מלאכת וגו'. קשה והלא אפילו לקיחת הנדבה עדיין לא לקח לעשות ואיך יוצדק לומר ועשה וגו', אכן הכוונה היא שהכין כלי אומנות הצריכין לעשות בהם כל פרטי המלאכה אשר צוה ה' לעשות כי צריכין כמה פרטי כלי אומנות, וזה שיעור הכתוב ועשה בצלאל וגו' את כל מלאכת פירוש כלים שהם מלאכת מעשה עבודת הקדש לכל אשר צוה ה' כי יש עבודת המתכות ועבודת כלי עץ ועבודת האבנים והאריגה, וצא ולמד מה שאמרו ז''ל (שבת מ''ט:) כי המ' מלאכות כולן היו במקדש, ומהנשמע מהכתובים מובן כי ביום אחד הכינו כל כלי אומנות:

וּקְרָא משֶׁה לִבְצַלְאֵל וּלְאָהֳלִיאָב וּלְכָל גְּבַר חַכִּים לִבָּא דִיהַב יְיָ חָכְמְתָא בְּלִבֵּה כָּל דְאִתְרְעֵי לִבֵּהּ לְמִקְרַב לְעִבִדְתָּא לְמֶעְבַּד יָתַהּ:

וּקְרָא משֶׁה לִבְצַלְאֵל וּלְאָהֳלִיאָב וּלְכָל גְּבַר חַכִּים לִבָּא דִיהַב יְיָ חָכְמְתָא בְּלִבֵּיהּ כָּל מַאן דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ לְמִקְרַב לְעִיבִידְתָּא לְמֶעֱבַד יָתָהּ:

ויקרא. ה''א לקרבה. נוסף כמו ולדבקה בו. וחכם גדול טעה. שאמד כי כמוהו לשמור את בריתי לעמדה.כי הוא מפיק ה''א ומלת עומד עומדת. על כן הפי' לעמוד בה:

וּנְסִיבוּ מִן קֳדָם משֶׁה יָת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דִי אַיְתִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעִבִידַת פָּלְחַן קוּדְשָׁא לְמֶעְבַּד יָתַהּ וְאִנוּן מַיְתַן לֵהּ עוֹד נְדַבְתָּא בִּצְפַר בִּצְפָר:

וּנְסִיבוּ מִן קֳדָם משֶׁה יַת כָּל אַפְרָשׁוּתָא דְאַיְיתִיוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְעִיבִידַת פּוּלְחַן קוּדְשָׁא לְמֶעֱבַד יָתָהּ וְהִינוּן מַיְיתִין לֵיהּ תּוּב נְדַבְתָּא בִּצְפַר בִּצְפָר מִן מָמוֹנְהוֹן:

ויקחו מלפני משה. הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת (לעיל לה כב~כט) אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא צוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דים והותר. ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (שקלים פ''ד ה''ד): והזכיר הכתוב (פסוק ה) מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כענין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו):

ויקחו. את כל התרומה אשר הביאו: והם. ישראל היו עוד מביאים נדבה אל משה בכל בקר:

והם הביאו אליו עוד וגו'. פירוש מדברים הנעשת בהם מלאכה כמו שתאמר מטוה של תכלת וגו' ושל עזים וכל הפרטים אשר תעשנה בידים וזה סיבת עכבתם שלא הביאו עד אחר יום או יומים כי עסוקים היו ומביאים מלאכתם יום יום, אבל נדבת ממון הצריכה כבר הביאו ביום ראשון בפעם אחת:

וַאֲתוֹ כָּל חַכִּימַיָא דְעָבְדִין יָת כָּל עִבִידַת קוּדְשָׁא גְבַר גְבַר מֵעִבִדְתֵּהּ דְאִנוּן עָבְדִין:

וְאָתוּ כָּל חַכִּימַיָא דְעָבְדִין יַת כָּל עִיבִידַת קוּדְשָׁא גְּבַר גְּבַר מֵעִבִידְתֵּיהּ דְּהִינוּן עָבְדִין:

ויבואו. אל אהל משה ויאמרו מרבים העם:

איש איש ממלאכתו. ספר אמונת כל אחד מהאומנים ונדיכות ישראל בכל הצריך לכל אחת מהמלאכות:

וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה לְמֵימַר מַסְגַן עַמָא לְאַיְתָאָה מִסַת פָּלְחָנָא לְעִבִדְתָּא דְפַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד יָתַהּ:

וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה מַסְגְּיַין עַמָּא לְמַיְיתַיָא מִיסַת פּוּלְחָנָא לְעִיבִידְתָּא דְפַקֵּיד יְיָ לְמֶעֱבַד יָתָהּ:

מדי העבדה. יותר מכדי צורך העבודה:

{{ר}} פירוש של מ"ם זו לשון יותר כמו ויאהב יעקב את רחל מלאה והוסיף מלת צורך כי הם לא הביאו רק צרכי העבודה לא העבודה עצמה:

מ''ם מדי. נותר כמ''ם מכל מלמדי השכלתי כאשר פירשתיו:

למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. הנה נדבת העם היא יותר ממה שצריך לאותה המלאכה שצוה ה' לעשות אותה בלבד בלי תוספת וגרעון, שנתן מדה וקצב למשכן ולכל כליו, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, לא כענין בבנין שלמה והורדוס:

מרבים העם להביא. קשה וכי רע הדבר שיהיה בית אלהינו באוצרות זהב לכבוד ולתפארת, אכן לא באו לקבול על המובא בית ה' מהזהב וכסף וגו' אלא על המובא עשוי מלאכה שהוא דבר שאין צורך בו גם עומד להתקלקל כל שיש די מחסור, והוא אומרו מרבים וגו' מדי העבודה למלאכה פירוש מרבים להביא יותר משיעור העבודה הצריכה למלאכה אשר צוה ה' הא למדת שעל פרטי העבודה הקפידו, והעד לדברינו מאמר הכרוז אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ואומרו ויכלא העם מהביא ולא אמר מעשות כי יאמר הכתוב דבר שהוכר לחכמים העושים במלאכה והיא ההבאה:

וּפַקֵד משֶׁה וַאַעֲבַרוּ כְרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימַר גְבַר וְאִתְּתָא לָא יַעַבְדוּן עוֹד עִבִדְתָּא לְאַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וּפְסַק עַמָא מִלְאַיְתָאָה:

וּפַקֵּיד משֶׁה וְאַעֲבָרוּ כְרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימָר גְּבַר וְאִתְּתָא לָא יַעַבְדוּן תּוּב עִיבִידְתָּא לְאַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וּפְסַק עַמָּא מִלְאַיְתָאָה:

ויכלא. לשון מניעה:

איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. הממון יקרא מלאכה, וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (לעיל כב ז), לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג יד), וכל המלאכה נמבזה ונמס (ש''א טו ט). והענין, שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקדש. אבל אמר אל יעשו עוד מלאכה, להכניס הנשים שלא יהיו עוד טוות את העזים. והנה גם ההבאה יקרא מעשה, ומנע מהם הכל:

ויעבירו קול. כמו ויעבור הרנה:

אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה, כמו מלאכת הטוויה שאמר ויביאו מטוה ומלאכת תיקון העצים שאמר עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו ותיקון העורות וזולתם:

ויצו משה ויעבירו קול במחנה. בשבת נתנה תורה א''כ יוה''כ של אותה שנה היה יום ג' וביום ד' אמר להם מלאכת המשכן והם הביאו לו בבקר בבקר והיינו יום ה' ויום ו' ובשבת ויצו משה ויעבירו קול במחנה: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. בגי' וזהו אל יוציאו המשא מרשות היחיד לרשות הרבים: ויכלא. ב' הכא ואידך ויכלא הגשם זהו שדרשו שהיו יורדים להם אבנים טובות ומרגליות עם המן והביאום לנדכת המשכן ויכלא הגשם פי' העננים שמביאים הגשם משכלו מלהביא האבנים הטובות אז כלו העם מלהביא:

וְעִבִדְתָּא הֲוַת מִסַת לְכָל עִבִדְתָּא לְמֶעְבַּד יָתַהּ וִיתָרָת:

וְעִיבִידְתָּא הֲוַת כְּמֵיסַת לְכָל עִבִידְתָּא וַעֲבָדוּ יָתָהּ וּבְרַם שַׁיְירוּ:

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה. ומלאכת ההבאה היתה דים של עושי המשכן. לכל המלאכה. של משכן לעשות אותה. ולהותיר: והותר. כמו (שמות ח יא) והכבד את לבו, (מלכים ב' ג כד) והכות את מואב:

{{ש}} כלומר תיבת המלאכה קאי אהבאות נדבה ותיבות לכל המלאכה קאי אהמלאכה מלאכת המשכן מפני שאין טעם לומר המלאכה היתה מספקת לכל המלאכה אם הוא ממין אחד גם כינוי דים שב על עושי המלאכה: {{ת}} דק"ל דוהותר משמע לשון ציווי להותר וזה אינו דהא אינו מצוה להותר לכך מפרש ולהותר וכן מצינו כמה תיבות שנחסרין למ"ד כמו והכבד ולהכבד והכות ולהכות:

והמלאכה. שהיתה עשויה. ומ''ם דים. שב אל כל החכמים: לכל המלאכה. שהיו צריכים לעשות: והותר. שם הפועל וטעם והותר הותירה:

והמלאכה היתה דים. ומלאכת המתנדבים בכל דבר שהתנדבו היתה די לעושי מלאכת המשכן: לכל המלאכה. לכל מלאכה ומלאכה שבו: לעשות אותה והותר. לעשות אותה המלאכה ולהותיר, באופן שלא היו צריכים לצמצם אופן עשייתם מדאגה פן יחסר החומר:

והמלאכה. ג' והמלאכה היתה דים. והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים בעזרא. והמלאכה גדולה בד''ה בענין בנין הבית אע''פ שהמלאכה היתה גדולה לא ליום ולא לשנים אעפ''כ היתה דים שנשתלחה ברכה במעשה ידיהם: דים. ג' היתה דים הלא יגנבו דים. אם גנבים בלילה השחיתו דים במפלת אדום באדום נא' המה. בנו ואני אהרוס אבל ביעקב והמלאכה היתה דים: והותר. ג' הכא ואידך כי כה אמר ה' אכול והותר. מהחל התרומה להביא בית ה' אכול ושבוע והותד בדה''ב שבזכות התורה ובהמ''ק בא שובע לעולם כדכתיב למן היום אשר יוסד היכל ה' וגו' עד מן היום הזה אברך:

דים וגו' והותר. הם ב' דברים הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, וכאן אין מקום לומר לא זו אף זו לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת ואין דרך לעשות סוג א' ב' סוגים כי יש בנשמע הכחשה, ועוד לא היה צריך לומר דים אלא והמלאכה היתה הותר לכל המלאכה, ועוד כל הכתוב מיותר שהרי אמר למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה ופשיטא שלא אמרו כן עד ששערו ומה צורך עוד לומר והמלאכה וגו'. ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנם כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומרו והותר כי נעשה נס ולא הותיר:

וַעֲבָדוּ כָל חַכִּימֵי לִבָּא בְּעָבְדֵי עִבִדְתָּא יָת מַשְׁכְּנָא עֲשַׂר יְרִיעָן דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אֳמָן עֲבַד יָתְהוֹן:

וַעֲבָדוּ כָּל חַכִּימֵי לִבָּא יַת מַשְׁכְּנָא עֲשַר יְרִיעַן דְּבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבַד אוּמַן עֲבַד יַתְהוֹן:

ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן עשר יריעות. הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה (לעיל כה י~כח מג) אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל לא ז~יא) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר צויתיך יעשו: והטעם בזה, שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה. ובשעת המעשה (לעיל לה יא~כ) הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל לא ו~יא) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר: והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כה י כח מג) ובמעשה (לו ח לט מב), אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם. ואחר כן (בפסוקים לו ח, לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י~כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו': והיה מספיק בכל הענין (לעיל לה ו~כ) שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר: צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (להלן לט מג). אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל לה יא~כ) כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות: ואמר ויעש יריעות עזים (פסוק יד), ויעש את הקרשים (פסוק כ), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים. והזכיר בארון ויעש בצלאל (להלן לז א), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (לעיל לא ג), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (להלן לז י), ויעש את המנורה (שם יז): ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש. ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (להלן לח ט). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן: ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (להלן לט לג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל: והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא). והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן לח כב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה.). ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב''ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:

ויעשו. החל מהמשכן: משזר. בלשון ישמעאל אורך. דע כי דקדוק מספר האחד בחשבון משונה מדרך לשון הקדש. גם ככה הוא בלשון כשדים משונה גם בלשון ישמעאל. כי לעולם הה''א בסוף השמות סימן לנקבה ולשון זכר בלא סימן. והנה בחשבון שלשה בה''א סימן זכרים. וככה בחשבון ארבעה גם שמונה גם עשרה. ומשם והלאה עד עשרים הזכר בלא ה''א. אחד עשר שנים עשר תשעה עשר והנקבה בה''א רק בשנוי מלת עשרה שלא תתערב על לשון זכר אמרו שתים עשרה וככה כלם. והנה לשון נקבה שלש וארבע ועשר ואם היתה מלת חשבון סמוכה. תהיה בתי''ו לזכרים ולנקבות ושלשת האנשים האלה. ושלשת נשי בניו והנה שמונה לזכרים כמשפט ושנוי לנקבה לומר שמונה כדרך עשתי עשרה:

ויעשו כלי חכם לב בעושי המלאכה. היותר חכמים שבהם עשו את המשכן שהיה מעשה חושב על צורות שונות משני עבריהם, כמו שהזכירו ז''ל, ולא היו היריעות עבות כמו הפרכת. וכפל בפרשה זו כל האמור למעלה בצווי בפרשת תרומה, להודיע שעשו הכל בכיון לעשות כרצון מי שצוה ולתכליתו. והארון שהיה המיוחד שבכלים נעשה על ידי בצלאל שהיה הגדול שבכלם, כאמרם ז''ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ:

בעושי. ג' ביו''ד. הכא ואידך אל חקנא בעושי עולה פני ה' בעושי רע ובמי תקנא בעושי כל חכם לב:

ויעשו כל חכם לב. פירוש הגם שהעושים רבים הם אף על פי כן היתה המלאכה נעשית כאילו עשאה אדם אחד, והכוונה בזה כי כשיעשו המלאכה רבים על כל פנים ישתנה תואר מלאכת זה מזה ולא תדמה למלאכה שיעשנה כולה אומן אחד, והשמיענו הכתוב כי מלאכת המשכן שלימה היתה גם בבחינה זו כי הנותן חכמה בהמה השוה אותם בהתבוננות החכמה שוה ודומים כולם לאיש אחד, ולדרך זה יתיישב טעם אומרו בכל פרטי המעשים לשון יחיד ולא פירש מי הוא ופשיטא שאינו חוזר על בצלאל כי לא הוא עשה הכל והעד הנאמן (לקמן ל''ז א') ויעש בצלאל את הארון, אלא יכוין אל עושי המלאכה והזכירם בלשון יחיד לטעם שכתבתי: חכם לב בעושי וגו'. אולי שירמוז שבאמצעות עשייתם המלאכה ובסיבתה נעשו חכם לב:

אֻרְכָּא דִירִעֲתָא חֲדָא עַסְרִין וּתְמַנְיָא אַמִין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִין דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְכָל יְרִיעָתָא:

אוּרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא עַשְרִין וְתַמְנֵי אַמִּין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִּין סְכוּם דִּירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְכָל יְרִיעָתָא:

אולי טעם באמה. היא הידוע' אולי היתה כמדת בית ראשון שהית' אצילה:

וְלָפֵף יָת חָמֵשׁ יְרִיעָן חֲדָא עִם חֲדָא וְחָמֵשׁ יְרִיעָן לָפֵף חֲדָא עִם חֲדָא:

וְלָפֵיף יַת חָמֵשׁ יְרִיעַן חֲדָא עִם חֲדָא וְחָמֵשׁ יְרִיעַן לָפֵיף חֲדָא עִם חֲדָא:

וַעֲבַד עֲנוּבִין דְתִכְלָא עַל סִפְתָא דִירִעֲתָא חֲדָא מִסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי כֵּן עֲבַד בְּסִפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:

וְעָבַד עֲנוּבִין דְּתִכְלָא עַל שִפְתָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מִסִּטְרָא בֵּית לוֹפֵי כֵּן עָבַד בְּשִפְתָא דִירִיעֲתָא בֵּית לוֹפֵי תִּנְיָינָא:

ויעשו וגו'. טעם אשר החזיר הכתוב כל הפרטים ולא הספיק לומר ויעש כאשר צוה ה' את משה, על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ''ס) בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם כי מתוך שחביבה עליו כתבה ב' פעמים, וכמו כן גילה הכתוב בענין מעשה המשכן כי חביב עליו ולזה נכתב ב' פעמים:

חַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד בְּסִטְרָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא מְכַוְנָן עֲנוּבַיָא חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא:

חַמְשִׁין עֲנוּבִין עָבַד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עָבַד בְּסִטְרָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִנְיָינָא מְכַוְונַן עֲנוּבַיָא חֲדָא לְקָבֵל חֲדָא:

תי''ו הלולאות. סימן הנקבה ואחת לולה. ובא תחת האל''ף ה''א. ויש אומרים כי מזאת הגזרה הרה ללת:

וַעֲבַד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִדְהַב וְלָפֵף יָת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפוּרְפַיָא וַהֲוָה מַשְׁכְּנָא חָד:

וְעָבַד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִּדְהַב וְלָפֵיף יַת יְרִיעֲתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפוּרְפַּיָא וַהֲוָה מַשְׁכְּנָא חָד:

וַעֲבַד יְרִיעָן דִמְעַזֵי לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חַד עֲשַׂר יְרִיעָן עֲבַד יָתְהֶן:

וַעֲבַד יְרִיעַן דְּמֵעַזֵּי לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חַד סְרֵי יְרִיעַן עֲבַד יַתְהוֹן:

אֻרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין בְּאַמִין וְאַרְבַּע אַמִין פּוּתְיָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְחַד עֲשַׂר יְרִיעָן:

אוּרְכָּא דִירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין אַמִּין וְאַרְבַּע אַמִּין פּוּתְיָא דִירִיעֲתָא חֲדָא מְשַׁחְתָּא חֲדָא לְחַד סְרֵי יְרִיעַן:

וְלָפֵף יָת חָמֵשׁ יְרִיעָן לְחוֹד וְיָת שִׁית יְרִיעָן לְחוֹד:

וְלָפֵיף יַת חֲמֵשׁ יְרִיעַן לְחוֹד כָּל קְבֵיל חַמְשָׁא סִפְרֵי אוֹרַיְיתָא וְיַת שִׁית יְרִיעַן לְחוֹד כָּל קְבֵיל שִׁתָּא סִדְרֵי מַתְנְיָיתָא:

וַעֲבַד עֲנוּבִין חַמְשִׁין עַל סִפְתָא דִירִיעֲתָא בְּסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד עַל סִפְתָא דִירִיעֲתָא דְבֵית לוֹפֵי תִּנְיֵתָא:

וַעֲבַד עֲנוּבִין חַמְשִׁין עַל שִפְתָא דִירִיעֲתָא בְּצִטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִין עֲבַד עַל שִפְתָא דִירִיעֲתָא דְּבֵית לוֹפֵי תִּנְיָינָא:

וַעֲבַד פּוּרְפִין דִנְחָשָׁא חַמְשִׁין לְלַפָּפָא יָת מַשְׁכְּנָא לְמֶהֱוֵי חָד:

וַעֲבַד פּוּרְפִּין דִּנְחָשָׁא לְלַפְּפָא יַת מַשְׁכְּנָא לְמֶהֱוֵי חָד:

וַעֲבַד חוֹפָאָה לְמַשְׁכְּנָא מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְחוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא מִלְעֵלָא:

וַעֲבַד חוֹפָאָה לְמַשְׁכְּנָא מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא לְטַלְלָא מִלְעֵילָא:

לאהל. להיות אהל:

וַעֲבַד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא דְאָעֵי שִׁטִין קָיְמִין:

וַעֲבַד יַת לוּחַיָא לְמַשְׁכְּנָא מִן קִיסֵי שִׁיטָא קַיְימִין הֵי כְאוֹרַח נְצִיבְהוֹן:

עֲשַׂר אַמִין אֻרְכָּא דְדַפָּא וְאַמְתָא וּפַלְגוּת אַמְתָא פּוּתְיָא דְדַפָּא חָד:

עֲשַר אַמִּין אוּרְכָּא דְלוּחָא וְאַמְתָא וּפַלְגָא דְאַמְתָא פּוּתְיָא דְלוּחָא חָד:

תַּרְתֵּין צִירִין לְדַפָּא חַד מְשַׁלְבִין חֲדָא לָקֳבֵל חֲדָא כֵּן עֲבַד לְכֹל דַפֵּי מַשְׁכְּנָא:

תְּרֵין צִירִין לְלוּחָא חָד מְכַוְונָן סְטַר חַד בְּגוֹ סְטַר חַד הֵיכְדֵין עָבַד לְכָל לוּחֵי מַשְׁכְּנָא:

וַעֲבַד יָת דַפַּיָא לְמַשְׁכְּנָא עֶסְרִין דַפִּין לְרוּחַ עֵבַר דָרוֹמָא:

וַעֲבַד יַת לוּחַיָא לְמַשְׁכְּנָא עֶשְרִין לוּחִין לְרוּחַ עִיבַר דְּרוֹמָא:

וְאַרְבְּעִין סַמְכִין דִכְסַף עֲבַד תְּחוֹת עֶסְרִין דַפִּין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד לִתְרֵין צִירוֹהִי:

וְאַרְבְּעִין חוֹמְרִין דִּכְסַף עֲבַד תְּחוֹת עֶשְרִין לוּחַיָא תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד לִתְרֵין צִירוֹי וּתְרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד לִתְרֵין צִירוֹי:

וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא לְרוּחַ צִפּוּנָא עֲבַד עֶסְרִין דַפִּין:

וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיָינָא לְרוּחַ צִפּוּנָא עָבַד עֶשְרִין לוּחִין:

וְאַרְבְּעִין סַמְכֵיהוֹן דִכְסָף תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חַד וּתְרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד:

וְאַרְבְּעִין חוֹמְרֵיהוֹן דִּכְסַף תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד וּתְרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד:

וְלִסְיָפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָא עֲבַד שִׁתָּא דַפִין:

וְלִסְיָיפֵי מַשְׁכְּנָא מַעַרְבָא עָבַד שִׁתָּא לוּחִין:

וּתְרֵין דַפִין עֲבַד לְזָוְיַת מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן:

וּתְרֵין לוּחִין עָבַד לְזַוְויַת מַשְׁכְּנָא בְּסוֹפֵיהוֹן:

וַהֲווֹ מְכַוְנִין מִלְרַע וְכַחֲדָא הֲווֹ מְכַוְנִין עַל רֵישֵׁהּ לְעִזְקָתָא חֲדָא כֵּן עֲבַד לְתַרְוֵיהוֹן לִתְרֵין זָוְיָן:

וַהֲווֹן מְזַוְוגִין מִלְרַע וְכַחֲדָא הֲווֹן מְזַוְוגִין בְּרֵישֵׁיהוֹן בְּעִזְקָתָא חֲדָא הֵיכְדֵין עָבַד לִתְרֵיהוֹן לְתַרְתֵּין זִוְויַין:

וַהֲווֹ תְּמַנְיָא דַפִּין וְסַמְכֵיהוֹן דִכְסַף שִׁתָּא עֲשַׂר סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּרֵין סַמְכִין תְּחוֹת דַפָּא חָד:

וַהֲווֹן תְּמַנְיָא לוּחִין וְחוֹמְרֵיהוֹן דִּכְסַף שִׁיתְּסַר חוֹמְרִין תְּרֵין חוֹמְרִין תְּרֵין חוֹמְרִין תְּחוֹת לוּחָא חָד:

וַעֲבַד עַבְּרֵי דְאָעֵי שִׁטִין חַמְשָׁא לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא חָד:

וַעֲבַד נַגְרִין דְּקִיסֵי שִׁיטָא חַמְשָׁא לְלוּחֵי סְטַר מַשְׁכְּנָא חָד:

וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי סְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיֵתָא וְחַמְשָׁא עַבְּרִין לְדַפֵּי מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעַרְבָא:

וְחַמְשָׁא נַגְרִין לְלוּחֵי סְטַר מַשְׁכְּנָא תִּנְיָינָא וְחַמְשָׁא נַגְרִין לְלוּחֵי סְטַר מַשְׁכְּנָא לְסוֹפֵיהוֹן מַעַרְבָא:

וַעֲבַד יָת עַבְּרָא מְצִיעָאָה לְאַעְבָּרָא בְּגוֹ דַפַּיָא מִן סְיָפֵי לִסְיָפֵי:

וַעֲבַד יַת נַגְרָא מְצִיעָאָה לְשַׁלְבְּשָׁא בְּגוֹ לוּחַיָיא מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם אָבוּנָן בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִי תַּמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא עַלְמָא:

ומלת לברוח. מהבנין הקל וטעם כמו מבריח שהוא מהבנין הכבד. כמו ירה ויורה ורבים ככה:

וְיָת דַפַּיָא חֲפָא דַהֲבָא וְיָת עִזְקָתְהוֹן עֲבַד דַהֲבָא אַתְרָא לְעַבְּרַיָא וַחֲפָא יָת עַבְּרַיָא דַהֲבָא:

וְיַת לוּחַיָא חָפָא דַהֲבָא וְיַת עִזְקַתְהוֹן עָבַד דַּהֲבָא אַתְרָא לְנַגְרִין וַחֲפָא יַת נַגְרִין דַּהֲבָא:

וַעֲבַד יָת פָּרֻכְתָּא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן עֲבַד יָתַהּ צוּרַת כְּרוּבִין:

וַעֲבַד יַת פַּרְגּוֹדָא דְתִיכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אוּמַן עָבָד יָתָהּ כְּרוּבִין צִיּוּרִין:

וַעֲבַד לַהּ אַרְבְּעָא עַמוּדֵי שִׁטִין וַחֲפָנוּן דַהֲבָא וָוֵיהוֹן דַהֲבָא וְאַתִּיךְ לְהוֹן אַרְבְּעָא סַמְכִין דִכְסָף:

וַעֲבַד לָהּ אַרְבְּעָה עַמּוּדֵי קֵיסֵי שִׁיטָא וַחֲפָנוּן דַּהֲבָא וָוֵיהוֹן דַּהֲבָא וְאָתִיךְ לְהוֹן אַרְבְּעָא חוֹמְרִין דִּכְסָף:

וַעֲבַד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צַיָר:

וַעֲבַד וִילוֹן פָּרִיס לִתְרַע מַשְׁכְּנָא דְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד צִיּוּר:

וְיָת עַמוּדוֹהִי חַמְשָׁא וְיָת וָוֵיהוֹן וַחֲפָא רֵישֵׁיהוֹן וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דַהֲבָא וְסַמְכֵיהוֹן חַמְשָׁא נְחָשָׁא:

וְיַת עַמּוּדוֹי חַמְשָׁא וְיַת וָוֵיהוֹן וְחָפֵי רֵישֵׁיהוֹן וְכִבּוּשֵׁיהוֹן דַּהֲבָא וְחוֹמְרֵיהוֹן חַמְשָׁא דִנְחָשָׁא: