וְאַכְנֵשׁ משֶׁה יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי פַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן:

ויקהל וּכְנַשׁ משֶׁה יַת כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִלֵּין פִּתְגָמַיָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֶעֱבַּד יַתְהוֹן:

ויקהל משה. למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש:

{{א}} דלעיל כתיב ברדת משה מהר וגו' וזה היה ביום הכיפורים וזה קאי עליו דהא אחריו מיד כתיב ויקהל משה ש"מ שהיה למחרת יום הכיפורים רא"ם. ועוד יש לומר כיון דעיקר ההקהל היה בשביל נדבת מלאכת המשכן ושתבא נדבת זהב למשכן לכפר על זהב העגל אם כן מסתמא היה זה מיד ברדתו מן ההר כדי שיהא להם כפרה מיד על מעשה העגל שיסור חרון אף מישראל וע"ל פרשת כי תשא על פסוק ויתן אל משה. וא"ת והא לא היה לו פנאי למשה להקהילם ולצוות על נדבת מלאכת המשכן דממחרת יום הכיפורים היה יושב ודן את העם כל היום כולו כמ"ש בפרשת יתרו ויהי ממחרת וישב משה לשפוט וגו' ושם פירש"י ממחרת יום הכיפורים ומוכיח שם שכן הוא. ויש לומר שרש"י בעצמו מתרץ שם דמה שכתוב מן הבקר עד הערב למדנו כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו': {{ב}} הוכחת רש"י הוא מדנקוד היו"ד בפת"ח ולא בחיר"ק מורה שהוא לשון הפעיל כמו ויסע משה את העם וכמו אשר המה מלינים שהוא גם כן לשון הפעיל: {{ג}} כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה מה היא (נח"י) ולי נראה שכתב כן לפי שראה הרב שני גרסאות בהתרגום לפיכך הוכיח שהגירסא הישרה היא ואכניש לא וכנש וכ"ה בפרשת קרח ויקהל עליהם קרח שתרגום שלו ואכניש אבל בפרשת חקת בפ' ויקהלו וגו' אל פני הסלע תרגום אונקלוס ויונתן וכנשו:

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. יכלול ''כל עדת בני ישראל'' האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות (לעיל לד לב), ונתן על פניו המסוה (שם פסוק לג), חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב''ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה: (א~ב) אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה. אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו. והקדים השבת לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קדש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ולא ממדרש אך, כמו שפרשתי בסדר כי תשא (לעיל לא יג):

טעם ויקהל. שישמעו הכל מפיו דבר המשכן שיתנדבו ופירש אלה הדברים. המשכן וכליו לעשות על כן כתוכ לעשות אותם. והנה הטעם שהשם צוני שתעשו מה שאומר לכם. והוא הזהיר אתכם אע''פ שמעשה שמים אתם חייבים לעשות. השמרו לכם שלא תעשו מעשה בשבת והעובר בפני עדים ימיתוהו בית דין ובמקום אחר יפרש שהוא בסקילה:

ויקהל משה. אלה הדברים אשר צוה. מה שאמרתי למעלה, כשצויתי אתכם את כל אשר דבר ה' אתי בהר סיני הם הדברים שצוה לעשות בימי החול:

ויקהל. כתיב לעיל כי קרן עוד פניו וסמך לו פ' שכת לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר הימים. ואמר ויקהל לפי שבא לומר פ' שבת רמז בשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה:. אלה הדברים. דרשו מכאן לל''ט מלאכות לשבת כמנין אלה ודברים משמע שנים וה' דהדברים לרבות אחד הרי ל''ט ואפי' דבכמה מקומות כתיב אלה הדברים ולא דרשינן ליה שאני הכא דכתיב במלאכת המשכן זה הדבר ושני הכא לכתוב אלה הדברים לדרשה: לעשות. אותיות ל' תשע וחסר וי''ו לומר ל''ט מלאכות נעשה אותם בו' ימים ולא בשבת וכן אשר ברא אלהים לעשות הכתוב בויכולו תמצא עשיות ובריאות ומלאכות והויות והוצאות והבדלות כולם ל''ט לו' ל''ט מלאכות הן חוץ לתולדותיהם וכן תמצא מויקהל עד לא תבערו וגו' ביום השבת ל''ט תיבות חוץ ממלת השבת: הזכיר לא תבערו לפי שצריך הבערת אש למלאכת המשכן לבשל סממנים ולצבוע ולצרף הכסף ונחשת וזהב:

ויקהל משה וגו'. צריך לדעת טעם שהוצרך לומר ויקהל אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת אשר יצוה דבר ה', ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הוצרך להקהיל את כולן לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר את כל עדת. עוד ירצה באומרו את כל על פי מה שפירשתי בפרשת תרומה בפסוק מאת כל איש אשר וגו' שבא לרבות יתומים קטנים ונשים יע''ש, והוא אומרו את כל ב' ריבויים, וטעם שלא הזכיר הג' שהוא שוע זה אינו צריך לקרא לו כי מעצמו בא יבא ברנה בכלל כל ישראל, ובספר הזהר (ח''ג קצ''ו:) אמרו שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות לצד שהיה השטן מצוי בינם לבל יזיקם ח''ו ע''כ, ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמוע דבר ה' ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר (פסוק כ''ב) ויבואו האנשים על הנשים, אלא יכוין לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן ולא באו יחד ולא עמדו במסיבה אחת, והכתוב רמז הדברים בייתור תיבת בני שלא היה צריך לומר אלא את כל עדת ישראל: אלה הדברים וגו'. צריך לדעת אומרו אלה הדברים, ובמסכת שבת (צ''ז:) דרש מכאן רבי ט''ל מלאכות כמנין אלה ל''ו דברים ב' הדברים ג' הרי ט''ל, וזה דרך דרש, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר לעשות אותם ולא הספיק באומרו אשר צוה ה', ועוד כיון שלא אמר במצוה זו אלא ענין שבת איך יוצדק ליאמר עליו תעשו. אכן יתבאר ע''פ דבריהם ז''ל (הוריות ח'.) שאמרו בפסוק (במדבר ט''ו כ''ב) כי תשגו וגו' שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה, ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי''ג מצות אשר פגמו בכולן ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה, אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו ז''ל (שמו''ר פכ''ה) שקול שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה, והוא מאמר משה כאן אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם פירוש לשון תיקון בזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל ומה הם הדברים ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו', ובזה יתיישב מה שקשה עוד למה חזר עוד לצוות על השבת אחר שכבר צוה כמה פעמים, ועוד למה צוה עליו סמוך למצות מעשה המשכן, ולדברינו יבא על נכון כי יצו ה' על תיקון העבר כדי שיהיו מוכשרים לשכון בתוכם ובמצות שבת ששקולה ככל התורה היא תקנת עבודה זרה כאומרו (ישעי' נ''ו) אשרי אנוש יעשה זאת ודרשו ז''ל (שבת קי''ח:) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו: עוד יתבאר ע''פ דבריהם ז''ל (מכילתא פ' תשא) רבי אלעזר בר פרטא אומר מנין שכל המשמר שבת מעלין עליו כאלו עשאו דכתיב ושמרו וגו' לעשות את השבת ע''כ, והנה בפ' כי תשא פירשתי דרכים רבים באומרו לעשות את השבת, ודרשה זו זה מקומה, והוא אומרו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם פירוש הדברים עצמן שהם שבתות אתם עושים אותם והבן. עוד ירצה לומר כי הגם כי מצות שבת היא שמירה מהמלאכות ושביתה ואין כאן מעשה ליטול עליה שכר אלה הדברים אשר צוה ה' שיהיו בגדר מעשה ליטול עליהם שכר, ועיין מה שכתבתי בפרשת כי תשא (ל''א ט''ז) טעם לזה, ודקדק לומר אלה לשלול הדוגמא שישנו בבחינת שמירה לבד אינו כבחינת המעשה ליטול עליו שכר. ועל פי המדרש (ילקוט) שאמרו כי אמר הקב''ה למשה הקהל קהילות ודרוש ברבים כדי שילמדו לדורות הבאים להקהל בכל שבת וכו', יתבאר הכתוב על נכון ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים פירוש הקהלת העדה ודרשת התורה צוה ה' לעשות אותם, או ירמוז באומרו לעשות אותם על בני ישראל כי באמצעות הדברים מתכפרים כל עונותם כמאמר ר' ישמעאל שם:

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. פירש"י למחרת יו"כ כו', ובפר' יתרו כתיב (שמות יח.יג) ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ופירש"י שם כי זה היה למחרת יום כיפורים. ונ"ל שידוע שהקהל זה היה להודיע להם מצות המשכן והנדבה כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרשע, ע"כ הכריז משה תחלה מי בעל דברים יגש אלי למשפט באופן שכל העם על מקומו יבא בשלום ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו ע"י שהיה דן ביניהם ואז היה מודיעם ענין הנדבה לאמר קחו מאתכם תרומה לה', ומאתכם היינו משלכם ולא משל חבירכם דאל"כ מאתכם מיותר, ואע"פ שבלי ספק לא היה יכול לשפוט את כל העם ביום אחד ואפילו באותו יום לא היה שופט כל היום כי אע"פ שנאמר (שם יח.יג) מבקר עד ערב. היינו כפירש"י שכל הדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר (בראשית א.ה) ויהי ערב ויהי בקר. דאל"כ אימתי הודיעם מעשה המשכן, מ"מ גם הנדבה לא נשלמה ביום אחד ואולי היה מודיעם שכל דבר שב' חלוקים עליו שלא יתנום נדבה עד כי יתברר תחילה הדין עם מי. ועל צד הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד, ועל כן הוצרך להקהילם תחלה שיהיו באגודה אחת, וע"כ פירש רש"י שהיה זה למחרת יו"כ לפי שכל החניות היו במחלוקת ותרעומות חוץ מן החניה שקודם מ"ת שנאמר (שמות יט.ב) ויחן שם ישראל וגו' וא"כ איך אפשר להקהילם בזמן שהם מחולקים ואין דעתם שוה ואין זה זמן מוכן, לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יו"כ כי ביו"כ השלום מתווך ביניהם ובעצם היום ההוא כולם באגודה אחת ע"כ היה בנקל להקהילם ביום המחרת כל זמן ששלום האתמול קיים, אבל אם יום או יומים יעמוד אז לא יוקם השלום כי כבר נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פונה וכדי שלא יתנגד אל השלום דברי ריבות שביניהם בעסק ממון שבין איש לחבירו כי אין לשלום של יו"כ עסק בזה, ע"כ ישב משה גם לשפוט בעצם היום ההוא כדי שמכל צד יהיה שלום ביניהם, ואז יהיו ראויין לדור במדור אחד דהיינו המשכן המשותף, לכולם, ואחר שנעשו לאחדים ע"י המשכן המצרפם מאז מצינו כמה פעמים שהקהילם משה אע"פ שלא היה ממחרת יו"כ וכ"ש למה שכתוב בעקידה דרך מליצה על פסוק לא תבערו אש וגו' שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת שנרפים המה ממלאכה ויש לחוש ביותר אז לאש המחלוקת מתלקחת בתוך הדברים בטלים, אם כן יפה אמר ויקהל שהקהילם להיות באגודה אחת על ידי ציוי לא תבערו אש שעל פי דבורו הם נאספים. אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. דברים שנים במשמע והא לא הגיד להם בפעם ההוא כ"א מצות השבת כי אין לומר שדברים קאי גם על המשכן שהזכיר אח"כ שהרי נאמר זה הדבר אשר צוה ה' א"כ בזה הדבר המשכן אמר ומה אני מקיים אלה הדברים, ועו"ק שאמר ששת ימים תיעשה מלאכה הל"ל תעשה כי תיעשה מעצמה משמע, ועו"ק שפסוק זה כולו מיותר, ומ"ש בדברות ששת ימים תעבוד כבר בארנו זה בפר' יתרו ע"ש אבל פסוק זה אינו סובל הפירוש ההוא ע"כ אומר אני שנקט דברים, לפי שכל עיקר מצוה זו היתה לצוות על מלאכת המשכן שיתעסקו בו כל ששת ימי המעשה וביום הז' לא יתעסקו בו כי אין משכן דוחה שבת והיו כאן ב' דברים אחת, לצוות על מעשה המשכן השניה, שלא יתעסקו בו בשבת. ומה שנאמר תיעשה מלאכה לפי שכל עיקר ציווי זה היה על הבאת הנדבה כי גם זה נקרא מלאכה כמו שלמדו רז"ל (שבת צו:) מן פסוק איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכתיב ויכלא העם מהביא, א"כ הבאת הנדבה מרשות לרשות נקרא מלאכה ועל אותה מלאכה אמר תיעשה כי לא היה יכול לומר תעשה מלאכה דרך ציווי שהרי הדבר הניתן מצד הנדבה אינו ציווי וחובה אלא כל איש אשר נדבו לבו יתן מעצמו לכך נאמר תיעשה מלאכה מעצמה משמע וביום השביעי שבת לה' ואסור בו גם הבאת הנדבה מרשות לרשות. ולפי מדרש רז"ל האומר שהמשכן נעשה קצתו מאליו (עיין שמו"ר נב.ד) כמו המנורה שנעשית מאליה וכן הקמת המשכן היתה מאליו שנאמר (שמות מ.יז) הוקם המשכן על כן נאמר תיעשה מלאכה מאליה משמע.

שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִדְתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְהֵי לְכוֹן קוּדְשָׁא שַׁבָּא שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ כָּל דְיַעֲבֵד בֵּה עִבִדְתָּא יִתְקְטֵל:

שִׁיתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵיד עִיבִידְתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְהֵי לְכוֹן קוּדְשָׁא שַׁבְּתָא נְיָיחָא קֳדָם יְיָ כָּל דְּיַעֲבֵיד עִיבִידְתָּא בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּמַטְלִית אַבְנִין:

ששת ימים. הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת:

{{ד}} דק"ל ל"ל להזהירם עוד על שבת הא כבר הזהירם אלא לומר וכו'. וא"ת דלמא אדרבה לכך הוכפלה לומר לך אף על פי שכתוב לא תעשו כל מלאכה מכל מקום מלאכת המשכן דוחה שבת ויש לומר כיון דכתיב בתחלה פרשת שבת ואחר כן פרשת מלאכת המשכן ודאי אותו שכתוב בתחלה הוא עיקר והשני נדחית מפניו ותדע לך שכן הוא דאם לא כן קשה למה הפך משרע"ה הענין דבפרשת תשא בדבור הקב"ה למשה היה אזהרת שבת לאחר מלאכת המשכן ולהכי כתב שם אך את שבתותי וגו' ופירש"י כל אכין ורקין מיעוטין הן למעוטי שבת ממלאכת המשכן אם כן קשה למה לא אמר משה לישראל הענין כמו שצוה לו הקב"ה אלא משום הכי הקדים כדי להודיע שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת:

וביום השביעי יהיה לכם קדש. ולא תעשו בו אפילו מלאכת המשכן: כל העושה בו מלאכה יומת. אף על פי שהיא מלאכת מצוה:

ששת. בגי' ארבעים חסר אחת:

ששת ימים תעשה. טעם זכרון עשיית מלאכה בימי החול, אולי שיכוין לומר שאם יהיה יום ז' קודש תעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים. או ירצה הכתוב לאסור מלאכת שבת בין על ידי עצמו בין על ידי גוי, והוא אומרו ששת ימים תעשה בציר''י תחת התי''ו פירוש תהיה נעשית אבל ביום השביעי אפילו על ידי אחרים אין לך לעשות, וזה כהאומר אמירה לגוי אסורה דבר תורה (מכילתא פ' בא), וטעם אומרו ששת ולא בששת כדי שלא תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם. עוד ירמוז כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות אלא אם יום השביעי יהיה לכם קדש אבל אם לא ישמרו שבת לא יהיו הששת ימים כי שבת הוא נפש קיום העולם, וכמו שהקדמנו בפרשת בראשית בפירוש פסוק (ב' ב') ויכל וגו' ביום השביעי יע''ש:

ששת ימים תעשה מלאכה וגו'. פירש"י הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת ומקשים כאן והלא בפר' קדושים (יט.ג) כתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, ופירש"י שם אם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו, ושם לא הקדים השבת ואעפ"כ פירש שדוחה כיבוד אב ואם, וכאן תלה רש"י הדבר במה שהקדים שבת למלאכת המשכן. ונראה שלא קשה מידי כי שם דייק מדכתיב את שבתותי תשמרו לשון רבים והל"ל תשמור, שהרי הפסוק מתחיל בלשון יחיד שנאמר איש אמו ואביו תיראו ר"ל כל איש ואיש, ובשלמא אצל מורא או"א אע"פ שהתחיל בלשון יחיד וחזר ואמר תיראו לשון רבים, מ"מ הוצרך לומר זה להורות שאיש ואשה שניהם חייבים במורא אב, כי סד"א מאחר שאשה רשות אחרים עליה שפטורה ממורא אב כמו שפירש"י, אבל גבי שבת למה אמר תשמרו לשון רבים כי שם אין סברא לחלק בין איש לאשה אלא שר"ל אתה ובנך חייבים בכבודי כמו שתיראו ב' במשמע איש ואשה, כך תשמרו ב' במשמע אתה ובנך, וא"כ לעולם כ"מ שמקדים איזו מצוה לחבירתה, המוקדמת עיקר ודחי למאוחרת, וכן בפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (ויקרא יט.ל) הקדים ג"כ שבת למקדש מזה הטעם, ושאני התם דמיעט הכתוב באמרו תשמרו לשון רבים ומה שלא גילה לנו זה מצד הקדימה לפי שהוצרך להקדים מורא אב ואם כדי להשוות מוראם למורא שמים. ומה שהקדים בפר' כי תשא (לא.יג) משכן לשבת, וכתב אך את שבתותי תשמרו לדרוש מיתור לשון אך שאין משכן דוחה שבת והוה ליה להקדים השבת ולא יצטרך ליתור של אך, הנה לפי מה שפירשנו למעלה פר' כי תשא ביתור לשון אך הוצרך לכתוב לשון אך, אמנם דברי רש"י יתורץ בדרך אחר ואגב זה יתורץ ג"כ למה שינה משה הסדר כי הקב"ה צוה לו תחילה על המשכן ומשה הקדים השבת, וזה כי השבת אין בו כ"א כבוד הש"י להורות כי הוא ית' חידש עולמו, והמשכן מורה כולו על כבוד ישראל שויתר להם הקב"ה והשרה שכינתו בתוכם ומחל להם עון העגל, והקב"ה חס ביותר על כבודם של ישראל ע"כ הקדים המשכן וכדי שלא יטעו לומר שלכך הקדימו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת ע"כ הוסיף מלת אך. אבל משה חשב שלכבוד הש"י ראוי להקדים השבת המורה על כבודו ית' ואח"כ המשכן המורה על כבודם של ישראל ומתוך קדימה זו יובן ממילא שהשבת דוחה מלאכת המשכן כי מי נדחה מפני מי הוי אומר הקטן מן הגדול ולמעלה פר' כי תשא תמצא עוד טעם אחר למה המשכן נדחה מפני השבת ומה שהקדים הקב"ה בי' הדברות מצות שבת לכיבוד אב ואם, כדי להקביל הדברות ה' מול ה' כי דבור כבד כנגד לא תחמוד והוצרך לחתום הדברות בלא תחמוד להורות שכל הדברות כלולים בלא תחמוד וסוף כל דבר הכל נשמע וזה דבר ברור ונכון. ואין להקשות מהיכא תיתי דתדחי שהרי עשיית המשכן אינו אלא עשה והשבת יש בו עשה ולא תעשה וסקילה. תשובה לדבר שבלאו הכי מצינו ששבת דחויה אצל משכן ע"י הקרבנות שהיו קרבים ביום השבת וסד"א ששבת דחויה מכל וכל אצל המשכן קמ"ל.

לָא תְבַעֲרוּן אֶשָׁתָא בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:

עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תְבַעֲרוּן אֵישָׁתָא בְּכָל אֲתַר מוֹתְבָנֵיכוֹן בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא:

לא תבערו אש. יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת:

{{ה}} דק"ל הא הבערה בכלל מלאכה היא: {{ו}} פירוש שאינה אב מלאכה להתחייב עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא הוא: {{ז}} דהוה אמינא שאם עשה ל"ט מלאכות בהעלם אחד שאינו חייב אלא חטאת אחת לכך יצאה לחלק:

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל. והוצרך לומר כן מפני שלא אמר ''העושה בו כל מלאכה'' כאשר אמר בעשרת הדברות (לעיל כ י) לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח) לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו: וכלשון הזה מצאתי במדרש (מכילתא כאן) רבי נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת, ת''ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון. ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש, שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (לעיל טז כג), אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת, לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל: ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד (שבת ע.) מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו. ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה (לעיל כ י):

לא תבערו. בעבור שהזכיר ביום הראשון ובשביעי בחג המצות כל מלאכה לא יעשה בהם להתיר אוכל נפש. אמר עתה בשבת לא תבערו אש לאפות לחם ולבשל בשר. כי האש צורך לכל מאכל. והגאון רב סעדי' חבר ספר נכבד תשובות על החולקים על קדמונינו על נר שבת:

לא תבערו אש. אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת:

לא תבערו אש. אמר הקב''ה אור שלי פי' של גיהנם שובת בשבילכם גם אור שלכם יהא שובת: השבת, ויאמר. ר''ת וס''ת תורה שעיקר התורה בשבת כשאדם פנוי מעסקיו:

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. הוציא הבערה מן הכלל, או כדי להתיר הבערה במקדש ולומר דווקא בכל מושבותיכם לא תבערו אבל במקדש מותר להבעיר, (שבת כ.) או כדי שלא נאמר כשם שאסר לנו כל מלאכת הבית שלנו גם בבהמ"ק כמו כן מה שמותר בבהמ"ק מותר גם בבית, קמ"ל לא תבערו בנה אב על כל המלאכות של משכן אע"פ שמותרים שם מ"מ הם אסורים בכל מושבותיכם. ועל צד הרמז ירמוז כאן אל העונש של מחללי שבת, כדאיתא (בשבת קיט:) אמר רב אין דליקה מצויה אלא במקום חילול שבת שנאמר (ירמיה כז.יז) אם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה פירש"י היינו בשבת, וזה"ש כאן כל העושה בו מלאכה יומת. ואמר לא תבערו אש, לא תגרמו לכם ע"י שלא תשמרו את השבת כראוי שתבער האש בכל מושבותיכם בבתים ספונים שלכם ביום השבת, בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה עיין כ"ז בעוללות אפרים מאמר רס"ט.

וַאֲמַר משֶׁה לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָּמָא דִי פַקֵד יְיָ לְמֵימָר:

וַאֲמַר משֶׁה לְכָל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר דֵּין פִּתְגָּמָא דְפַקֵּיד יְיָ לְמֵימָר:

זה הדבר אשר צוה ה'. לי לאמר לכם:

{{ח}} דמקרא משמע זה הדבר צוה לכל ישראל לאמר לאחרים ל"פ לי צוה שאומר לכם בהקהל לאפוקי שאר אמירות לא היו בהקהל:

ויאמר. עתה החל לפרש לכל העדה מה שצוהו השם:

אל כל עדת וגו' לאמר וגו'. צריך לדעת למי יאמרו בני ישראל, ואולי כי לצד שלא ידבר משה עם הנשים והקטנים הגם שיהיו שם וצוה לאמר להם הדברים, ואומרו זה הדבר וגו' לאמר יתבאר ע''פ מה שאמרו בספרי (פ' תצא) ר' מאיר אומר טוב אשר לא תדור טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודד ומשלם ע''כ, ואמרו בפ''א דנדרים (ט'.) ב' אוקימתות א' שחולקים בנדר אבל בנדבה מודה ר' מאיר שיהא נודב ומשלם וכגון שהיה באופן שאינו בא לידי תקלה וכמעשה הלל שהיה מביא קרבנו כשהיא חולין לעזרה ושם היה מקדישה, והב' שחולקים בנדבה ולא אמר ר' יהודה אלא נודב אבל נודר לא, ונודב עצמו דוקא באופן שאינו בא לידי תקלה כנזכר יע''ש, לפי זה יכוין הכתוב לומר על זה הדרך כי לצד שקדם לומר קחו מאתכם תרומה כל נדיב לבו אם כן בנדבה מדבר הכתוב, לזה אמר זה הדבר פירוש הנדבה צוה ה' לאמר אותה פירוש דוקא במציאות זה שהוא שצוה ה' שתאמרו נודב ומשלם והוא בסדר שאינו בא לידי תקלה, לאוקימתא ראשונה יעלה דרכנו כר' מאיר ולאוקימתא ב' כר' יהודה:

זה הדבר אשר צוה ה'. בפר' מטות פירש"י שכל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' נוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר אשר צוה לפי שמשה ראה הדבר בעינו באספקלריא המאירה, ומה שלא פירש"י זה על מה שנאמר כאן זה הדבר. לפי שהמשכן אינו הוראה על נבואתו לפי שהמשכן הראה לו הקב"ה בהר כמ"ש (שמות כה.ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' ועל כן אמר זה הדבר אשר צוה ה', כמראה באצבע על דבר אשר ראה בעיניו ודבר זה אינו מורה על שום מעלה יתירה שלא היתה בשאר נביאים כי גם יחזקאל ראה כל תבנית המקדש.

סָבוּ מִנְכוֹן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ כֹּל דְיִתְרְעֵי לִבֵּהּ יַיְתֵי יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ דַהֲבָא וְכַסְפָא וּנְחָשָׁא:

סָבוּ מִנְכוֹן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ כָּל מַאן דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ יַיְתֵי יַת אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ דַהֲבָא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁא:

נדיב לבו. על שם שלבו נדבו קרוי נדיב לב. כבר פרשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צואתן:

{{ט}} דק"ל למה כתיב דוקא נדיב לבו ומתרץ על שם שלבו נדבו:

יביאה את תרומת ה'. כמו יביא את תרומת ה', אבל יכנה ויפרש. וכן ותפתח ותראהו את הילד (לעיל ב ו), בבואו האיש (יחזקאל י ג), אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנצר (ירמיה כז ח), אשר אנכי נותן להם לבני ישראל (יהושע א ב), ורבים כן: ועל דרך האמת הוא כמו יביאה עם תרומת ה' (זהר ויקהל קצח:), שיביא התרומה העליונה, בסוד ויקחו לי תרומה (לעיל כה ב). וכבר פרשתיו (לעיל כה ג). ולרבותינו מדרש ב''ותפתח ותראהו את הילד'' (לעיל ב ו), שראתה עמו שכינה (סוטה יב:):

קחו. הפך תנו. רק בהיות מ''ם אחר גזרת לקיחה הנה היא כמו נתינה. קחי [נא] לי מעט מים פירוש כי הלקיחה לי היא בעבורי וככה קחו מאתכם תרומה לה'. ומלת כל נדיב לבו. זרה כל אשר נדבו לבו. כמו בגדול זרועך בזרועך הגדול זכר רב טובך. זכר טובך הרב. ורבי ישועה אמר כי הוי''ו נוסף. כמו חיתו שדי. בנו בעור ואחר שהזכיר יביאה. פי' והוסיף לבאר שהיא תרומת ה' וכמוהו רבים והוא צוה לי אחי. יש אומרים כי נקרא כסף בעבור שתאוה היא לעינים מגזרת נכספה גם נחשת כי הנשים מנחשות בנחשת:

קחו מאתכם. אתם בחרו אנשים שיקבלו מאתכם תרומה לה': כל נדיב לבו. לא ילכו גבאים לגבותה בזרוע: יביאה את תרומת ה'. יביא הנדבה עם אותה תרומת ה' שאינה נדבה והיא תרומת בקע לגלגלת:

יביאה את תרומת ה'. הי''ל לומר יביא אלא בשביל שמדבר בנדבת המשכן שמתנדבים תכשיטי זהב וכסף כלי הנשים אמר יביאה פי' שלא יביא משל תכשיטי אשה אלא מרצונה:. לבו יביאה. בגי' לב הוא והיא:

יביאה את תרומת ה'. פסוק זה מראה באצבע כי לבד המורגש יש המושכל והוא מאמרם ז''ל (תיקונים תיקון כ''א) כי מעשה התרומה מושכל היא בחינת השכינה כי לה יקרא תרומת ה' ועל ידי מעשה התרומה יפעיל בה דבר טוב ויחבר אוהל בל ימוט, ועיקר הרצון במעשה הוא המושכל, והוא אומרו יביאה פירוש יביא לבחינה הנעלמת עם תרומת ה', וביאר הכתוב מי הוא אשר יביאה ואמר כל נדיב לבו פירוש העושה דבר מנשיאות הלב אשר ידבנו לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב בחשק הדבר יפעיל במושכל נעלם אבל אם יביא התרומה בלא נדיבות לב אין זה פועל במושכל: זהב וכסף וגו'. ראיתי לתת לב בכל הפרשה בסדר התחברות השמות ופרטי הדברים כי לא השוה מדותיו בהם לפעמים יאמר וא''ו בכל פרט הנוסף כמעשהו בסדר י''ג דברים הבאים בנדבת המשכן שאמר וא''ו בכל נוסף ולפעמים יאמר וא''ו בהתחברות הג' כאומרו את המשכן את אהלו ואת מכסהו ותכף חזר בו בכתוב עצמו ולקח סדר התחברות אחר ואמר את קרסיו ואת קרשיו וכן על זה הדרך עד סוף סדר פרטי המשכן כמה שינויים בפרט זה. ונראה ליישב בהקדים דבריהם ז''ל (ב''ר פ''ל) כי הוי''ו יגיד התקשרות הנוסף עם הראשון, וחסרון הוא''ו יגיד כי הוא גבול בפני עצמו, ומזה נשכיל על כל דבר ודבר ונלך לישב כל פרט ופרט במקומו, וזה יצא ראשונה בנדבת המשכן אמר ו' בראש כל פרט כדי להסמיך ולהשוות כל הי''ג דברים לומר שכולם שוים ליקראות תרומת ה' וזכותן שוה מביא הנחושת כמביא זהב כמו שמצינו שאמר הכתוב בעולת הבהמה ריח ניחוח ובעולת העוף ריח ניחוח ואמרו ז''ל (מנחות ק''י.) לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט כו', ועיין מה שפירשתי בענין בפרשת ויקרא (א' י''ז) גם נתכוין לומר שכל הי''ג דברים חובה הם לצורכי המשכן דבר קטן כדבר גדול מעכבין אשר על כן חברם במחברת הווין, כל זה בערך דבר הניתן אבל בערך הנעשה ממנו יש בהם הדרגות הקדושה כמה קדושות הם זו למעלה מזו ולא תדמה שום קדושה למה שלמעלה ממנה:

קחו מאתכם תרומה לה'. כבר פרשנו למעלה שמאתכם בא להוציא את הגזול, ועוד יכלול מאתכם שכל א' יזדרז למצוה מעצמו כי יש לך אדם שאינו נותן כלום עד שרואה אחרים נותנים ומתקנא בהם, ע"כ הוא נותן להשוות את עצמו להם וזה אינו מאתכם כי הוא עצמו אינו סבה אל הנתינה אלא אחרים סבה לו. וי"א מאתכם ממש כי הנותן מנדבת לבו דומה כאילו הקריב את גופו, ועוד שהעני הנותן כאילו מחסר מבשרו ונותן על דרך שנאמר (ישעיה נח.ז) ומבשרך אל תתעלם שאל תתעלם מליקח אפילו מבשרך וליתן. כל נדיב לבו יביאה. מתחילה אמר קחו מאתכם ולשון קיחה משמע בעל כרחו יקחו ממנו, ואח"כ אמר כל נדיב לב יביאה משמע שיביא מעצמו, וכן בפר' תרומה הזכיר ג"כ לשון קיחה. עוד אמר כאן כל נדיב לב ולהלן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו והל"ל ינדבנו. אלא שמדבר בשני מיני נתינה כי להלן מדבר בשני תרומות שהם חובה והוא מוכרח ליתן אף אם אינו נדיב לב ואדרבה לבו דוה עליו ודואג וכואב על הנתינה מ"מ תקחו ממנו בעל כרחו, לכך נאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו כאילו אמר ידונו לבו כי בי"ת מתחלפת בוי"ו באותיות בומ"ף ובפרט בי"ת רפויה ור"ל מי שלבו דוה עליו ואינו נותן חובתו מרצון תקחו ממנו את תרומתי בעל כרחו, וכן מה שאמר קחו מאתכם תרומה לה' מדבר ג"כ בתרומת חובה דהיינו בקע לגלגולת. ואולי שלכך אמר מאתכם מן הגלגולת שלכם, ואח"כ אמר בסתם נדבה שכל נדיב לב יביאה מעצמו בלא הכרח כי הנדיב לב הפך זה אשר ידונו לבו והוא יביא מעצמו נדבתו לא ימתין עד שיבא הגבאי לתבוע ממנו. ועוד נ"ל מה שאמר תחילה מאתכם תרומה, ואח"כ אמר את תרומת ה'. לפי מחשבת הנותן, כי מי שאינו נותן מרצון אינו חושב שאינו נותן משלו כלום כ"א משל הקב"ה כי לו ית' הכסף והזהב, אלא טועה בדעתו וחושב כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ע"כ נאמר בו קחו מאתכם תרומה לה' ר"ל מן אותן הכיתות אשר המה חושבים כי משלהם אתה לוקח לה'. אבל כל נדיב לב היודע כי לו ית' הכסף ומשלו הוא נותן לו לפיכך יביאה מעצמו את תרומת ה', ר"ל שכבר הוא של ה', לכך קראה כאן תרומת ה' שיובן מזה שכבר הוא של ה', ולכך נאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר מהו עוד, אלא אמר שני סימנים טובים נראו בהם והם מופתים על שנתנו נדבתם בשמחה. א', מה שהביאו מעצמם קודם שבא אליהם הגבאי לתבוע ממנו מה שנדב כבר. ב', מה שהביאו בבוקר בפנים מאירות כי כל דבר הניתן בפנים מאירות ניתן בבוקר והמן יוכיח כמו שפירש"י פר' (בשלח טז.ז) ורמז עוד בבוקר שכל מי מהם שהיה יכול להקדים את עצמו לפני זולתו היה מקדים לכך נאמר ב"פ בבוקר. א', כנגד מה שנתנו בפנים מאירות. ב', כנגד מה שזריזים היו מקדימים את עצמם.

וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמֵעַזֵי:

וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ וּמֵעַזֵּי:

ותולעת שני. בלא מ''ם ויש במ''ם. אם יהיו חטאיכם כשנים. אולי לשון רבים הם:

וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִין:

וּמַשְׁכֵי דְדִיכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְקֵיסֵי דְשִׁיטָא:

וערת. זכרים כמו לוחות. ובכורות בקרך: שטים. במ''ם. כמו נשום:

וּמִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּבוּסְמַיָא לִמְשַׁח רְבוּתָא וְלִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:

וּמִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּבוּשְמַיָא לִמְשַׁח רְבוּתָא וְלִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

ושמן. ולא הזכיר זית זך כי ידוע הוא. על כן למאור כמנהג. הנה הזכיר שיביאו המתנדבים תרומתם. ומי שהם בקיאים שחכמי לב הם באומנות יבאו ויעשו. והחל מהמשכן כי הוא כולל והאהל מכסה הוא עליו. והזכיר מכסהו והוא כולל שנים מכסים:

וְאַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְּאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:

מַרְגַלְיַין דְּבוּרְלִין הִינוּן וּמַרְגַּלְיַין דְּאַשְׁלָמוּתָא לִמְשַׁקְעָא בְּאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:

וְכָל חַכִּימֵי לִבָּא בְּכוֹן יֵיתוּן וְיַעְבְדוּן יָת כָּל דִי פַקֵד יְיָ:

וְכָל חַכִּימֵי לִבָּא דִבְכוֹן יֵיתוּן וְיַעַבְּדוּן יַת דְּפַקֵּיד יְיָ:

(י-יא) את המשכן את אהלו. אותם שכבר פירש לישראל כאמרו ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני:

יָת מַשְׁכְּנָא יָת פְּרָסֵהּ וְיָת חוֹפָאֵהּ יָת פּוּרְפוֹהִי וְיָת דַפּוֹהִי יָת עַבְרוֹהִי יָת עַמוּדוֹהִי וְיָת סַמְכוֹהִי:

יַת מַשְׁכְּנָא יַת פְּרָסֵיהּ וְיַת חוֹפָאָה דִילֵיהּ יַת פּוּרְפוֹי וְיַת לוּחוֹי יַת נַגְרוֹי וְיַת עַמּוּדוֹי וְיַת חוֹמְרוֹי:

את המשכן. יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרויים משכן: את אהלו. הוא אהל יריעות עזים העשוי לגג: ואת מכסהו. מכסה עורות האילים והתחשים:

{{י}} דק"ל כיון שכתיב את המשכן למה ליה למכתב אחר כך את אהלו ואת מכסהו הא הכל בכלל משכן: {{כ}} מפני שמצינו ביריעות העזים שנקראים אהל שנאמר ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן: {{ל}} כי כן כתיב ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ועורות תחשים:

והנה משה הוצרך לספר לכל העדה כל המלאכה שצוה אותו השם, כדי להודיע להם שצריכין להביא נדבה רבה, כי המלאכה גדולה, ולכך ספר להם המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו' כולן הזכירן על דרך הכלל. וטעם את המשכן, את הארון, את השלחן, וכל הנזכרים, בה''א הידיעה, כאומר את המשכן ואת הכלים אשר נגיד לחכמים העושים במלאכה בפרטן ובשעורן, כי עתה לכל העדה לא יגידם אלא בשמותם בכלל:

את קרסיו. קרסי המשכן והאהל. ובריחיו ועמודיו ואדניו. שהם עמודיו הפרכת והמסך ואחר כך הזכיר כלי הקדש שהם לפנים מהפרכת:

את המשכן וגו'. הנה הדרגת המשכן שהם יריעות התחתונות להיות שמסככין על הקודש הם בהדרגה מעולה מאהלו ומכסהו העשויים מהעורות שאינם רואים פני הקודש לזה לא אמר ואת אהלו להשוות אליו אבל כל מה שעל יריעות התחתונות השוה אותם הכתוב במדרגה אחת ואמר ואת מכסהו להשוותו בגדר אחד עם אהלו, ולו יהיה שתהיה גדולה קצת הדרגת האוהל מהמכסה יודיע הכתוב כי אין הפרש כל כך ובהדרגה אחת תחשב, ואומרו את קרסיו ולא אמר ואת לומר כי הדרגה זו של הקרסים אינה בגדר השואה עם אוהל ומכסהו, ואמר ואת קרשיו כי שוים הם בגדר עם הקרסים, ואמר את בריחיו כי אינם בגדר קדושת הקרשים, ואמר את עמודיו שאינם בגדר הבריחים ואמר ואת אדניו כי שוים בהדרגה עמודים לאדנים והמשכיל על דבר יראה כי השכל יכיר ההדרגות שהם כמו שכתבתי:

יָת אֲרוֹנָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי יָת כַּפֻּרְתָּא וְיָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא:

יַת אֲרוֹנָא וְיַת אֲרִיחוֹי וְיַת כַּפּוּרְתָּא וְיַת פַּרְגוֹדָא דִפְרָסָא:

ואת פרכת המסך. פרוכת המחצה. כל דבר המגין, בין מלמעלה בין מכנגד, קרוי מסך וסכך, וכן (איוב א י) שכת בעדו, (הושע ב ח) הנני שך את דרכך:

{{מ}} דק"ל דפרוכת משמע וילון שהוא תלוי כנגד הפתח ומסך משמע שהוא סכך פרוש על הגג ל"פ דמסך פירוש מחיצה וכענין זה צריך לפרש כ"פ בפרשה זו כי מסך פעמים נאמר על הסכך ופעמים נאמר על המחיצה כמו שכת בעדו הנני שך את דרכך:

את הארון. התחיל הכתוב במעולה שבכלים כמו שהתחיל במשכן ביריעות של שש שהם גדר הקדושה המעולה שבבית, ואומרו ואת בדיו יודיע הכתוב כי שוים הבדים לגופו של ארון בקדושה, ולזה תמצא שצוה הכתוב (לעיל כ''ה ט''ו) לא יסורו ממנו, ואומרו את הכפורת כי לא שוה לקדושת הארון, וכן תמצא שלא היה קבוע בארון וגם אין אזהרה שלא להסירו, ואומרו ואת פרוכת המסך השוה הכתוב קדושתו לקדושת הכפורת שהם בגדר אחד:

יָת פָּתוֹרָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת לְחֵם אַפַּיָא:

יַת פָּתוֹרָא וְיַת אֲרִיחוֹי וְיַת כָּל מָנוֹי וְיַת לְחֵם דְּאַפַּיָא:

לחם הפנים. כבר פרשתי (שמות כה כח) על שם שהיו לו פנים לכאן ולכאן, שהוא עשוי כמין תבה פרוצה:

{{נ}} דק"ל והא כל אשה יכולה לאפות לחם ועל זה פירש כבר פירשתי וכו' ולכך צריך חכם לב:

ואת לחם הפנים. כי כעבור זה נעשה:

את השלחן. אין קדושת השלחן שוה לקדושת הקודם לו, לזה אמר את, ואמר בכל פרטיו ואת כי מדרגת כולם שוה בקדושה, ואת מנורת המאור בתום' וא''ו לומר כי זו קדושתה וקדושת כליה שוים לקדושת שלחן וכליו, ואמר ואת מזבח הזהב כמו כן בגדר שוה למנורה ולשלחן הוא וכליו ושמן המשחה וגו' עד מסך הפתח בכל פרט אמר הכתוב ואת לומר שכולן בגדר אחד הם, ואמר את מזבח העולה בלא וא''ו לומר שאינו בגדר קדושת הקודם ומקומו מוכיח עליו, ואמר ואת מכבר שהוא בגדר עמו, ואמר את בדיו שאינו בגדר עמו, ואת כל כליו בגדר א' עם בדיו, את הכיור אינו בגדר מזבח הנחשת, ואת כנו בגדר א' עם הכיור, את קלעי החצר אינם בגדר מזבח העולה וכליו, את עמודיו גדר למטה מהקלעים, ואת אדניה ואת מסך בגדר א' עם עמודיה, את יתדות גדר בפני עצמו, ואת יתדות החצר ואת מיתריהם כולן שוים בגדר אחד, את בגדי השרד הם דברים שמכסים הקודש בפרק הנסיעה ומדרגתם למטה ממדרגת יתדות וגו', את בגדי הקדש הם מדרגה בפני עצמן, ועיין מה שכתבתי בפרשת תרומה (כ''ה ז') כי אין מועלים בבגדי כהונה ומועלין בכל כלי הקודש, ואת בגדי בניו שוים הם לקדושת בגדי אהרן אביהם לזה חברם בוא''ו המחברת:

וְיָת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיָת מָנָהָא וְיָת בּוֹצִינָהָא וְיָת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא:

וְיַת מְנַרְתָּא דְאַנְהוֹרֵי וְיַת מָנָהָא וְיַת בּוֹצִינָהָא וְיַת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא:

ואת כליה. מלקחים ומחתות: נרתיה. לוציי''ש בלעז בזכים שהשמן והפתילות נתונין בהן: ואת שמן המאור. אף הוא צריך חכמי לב, שהוא משנה משאר שמנים, כמו שמפורש במנחות (דף פו א) מגרגרו בראש הזית, והוא כתית וזך:

ואת מנורת. והזכיר שמן המאור שבעבורו נעשית המנורה:

וְיָת מַדְבְּחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיָת פְּרָסָא דְתַרְעָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא:

וְיַת מַדְבְּחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיַת אֲרִיחוֹי וְיַת מִישְׁחָא דִרְבוּתָא וְיַת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיַת פָּרָסָא דְתַרְעָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא:

מסך הפתח. וילון שלפני המזרח שלא היו שם לא קרשים ולא יריעות:

ואת. השלים להזכיר כלי הקדש. ואחר כך את מסך הפתח. והנה כלי שמן המאור וכלי שמן המשחה וקטורת הסמים יהיו נכונים כי הם קדש בין הפרכת והמסך פתח המשכן:

יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִילֵהּ יָת אָרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי יָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ:

יַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיַת קַנְקַל דִּנְחָשָׁא דִילֵיהּ יַת אֲרִיחוֹי וְיַת כָּל מָנוֹי וְיַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ:

את הכיור. הנה אין לכיור ולכנו בדים אולי על העגלות היו נשואים:

יָת סְרָדֵי דַרְתָּא יָת עַמוּדוֹהִי וְיָת סַמְכָהָא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא:

יַת וָוִילְוַת דַּרְתָּא יַת עַמּוּדוֹי וְיַת חוֹמַרְנָהָא וְיַת פְּרָסָא דִתְרַע דַּרְתָּא:

את עמודיו ואת אדניה. הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה, וכן דברים הרבה: ואת מסך שער החצר. וילון פרוש לצד המזרח עשרים אמה אמצעיות של רוחב החצר, שהיה חמשים רחב, וסתומין המנו לצד צפון חמש עשרה אמה וכן לדרום, שנאמר (שמות כז יד) וחמש עשרה אמה קלעים לכתף:

את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה. כמו רוח גדולה וחזק. תאכלהו אש לא נפח:

יָת סִכֵּי מַשְׁכְּנָא וְיָת סִכֵּי דְדַרְתָּא וְיָת אַטוּנֵיהוֹן:

יַת מַחְתֵּי מַשְׁכְּנָא וְיַת מַחְתֵּי דַרְתָּא וְיַת אֲטוּנֵיהוֹן:

יתדת. לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ שלא ינועו ברוח: מיתריהם. חבלים לקשור:

יָת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָשָׁא:

יַת לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְּקוּדְשָׁא יַת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִּלְאַהֲרן כַּהֲנָא וְיַת לְבוּשֵׁי בְּנוֹי לְשַׁמָּשָׁא:

בגדי השרד. לכסות הארון והשלחן, והמנורה והמזבחות בשעת סלוק מסעות:

את בגדי השרד. לצורך הנסיעה:

וּנְפָקוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן קֳדָם משֶׁה:

וּנְפָקוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל מִן קֳדָם משֶׁה:

ויצאו. למדנו מזה שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד כת אחר כת:

ויצאו כל עדת בני ישראל. פירוש שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא ולא היה בהם אחד שנתעכב מחבירו: מלפני משה. פירוש מלפניו קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו, והגם דאמרינן ביומא (נ''ג.) שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו אלא עד שיתן לו רשות, דנו ישראל כי כשאמר להם קחו מאתכם תרומה וגו' וגמר דבריו כאילו אמר להם עמדו, או אפשר כי אהבת הדבר קלקלה השורה, עוד נראה שנתכוונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו כי עשיר גדול היה וחשק גדול הוא בעשות מצות ה' לזה יצאו מלפניו פירוש על דרך אומרו (רות ד') וזאת לפנים קודם לו:

וַאֲתוֹ כָּל גְבַר דְאִתְרְעֵי לִבֵּהּ וְכֹל דִי אַשְׁלֵמַת רוּחֵהּ יָתֵהּ אַיְתִיאוּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לַעֲבִידַת מַשְׁכַּן זִמְנָא וּלְכָל פֻּלְחָנֵהּ וְלִלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא:

וְאָתוֹ כָּל גְּבַר דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְכָל דְּאַשְׁלֵמִית רוּחֵיהּ בִּנְבוּאָתָא דְעִמֵּיהּ הַיְתִיוּ יַת אַפְרָשׁוּתָא לִקְדָם יְיָ לְעִיבִידַת מַשְׁכַּן זִימְנָא וּלְכָל פּוּלְחָנֵיהּ וְלִלְבוּשֵׁיהּ קוּדְשָׁא:

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו. על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' (דה''ב יז ו) לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר. וכבר הזכרתי זה בסדר האחר (לעיל לא ב). והנה אמר שבאו לפני משה כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו התרומה. והנה משה אמר לכולם כי קרא ה' בשם בצלאל ואהליאב (פסוק ל), ואחרי כן קרא להם משה ואל כל חכם לב (להלן לו ב) שיבואו לפניו ונתן להם הנדבה:

ויבאו כל איש אשר נשאו לבו. הם חכמי לב והטעם שיש לו לב רם:

ויבאו כל איש אשר נשאו וגו'. פירוש אומרו נשאו לבו ונדבה וגו', דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, הא' הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו, והב' הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא לתת דבר יקר, ולזה אמר כי בישראל נמצאו ב' סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם ואמר כל איש אשר נשאו לבו, ודקדק לומר תיבת איש לשון חשיבות, וכנגד הב' אמר וכל אשר נדבה רוחו ולא אמר איש כי אינו חשוב בערך הראשון, וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא ב' הדרגות וב' לשבח שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב אלא שאחד גדול מחברו, ולזה דקדק לומר הביאו את תרומת ה' לרמוז לבחינת הנעלמת שרמז באומרו (פסוק ה') יביאה את תרומת ה' וכמו שפירשנו שם שיכוין אל המושכל ודבר זה עקרו בנדבת הלב והנה הוא: ולכל עבודתו וגו'. יודיע הכתוב כי כל צרכי המשכן פירוש כל הי''ג דברים שצריכין למשכן וכו' באו בעצמן בנדבה ולא הוצרכו לקנות דבר מהם בכסף וזהב המובא בתרומה והבן:

וּמַיְתַן גֻבְרַיָא עַל נְשַׁיָא כֹּל דְאִתְרְעֵי לִבֵּהּ אַיְתִיאוּ שֵׁירִין וְשִׁבְכִין וְעִזְקַן וּמָחוּךְ כָּל מָן דִדְהַב וְכָל גְּבַר דִי אֲרֵים אֲרָמוּת דַהֲבָא קֳדָם יְיָ:

וְאָתוּ גוּבְרַיָא עִם נְשַׁיָא כָּל מַאן דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ הַיְתִיוּ שִׁירִין וְשִׁיוְוִין עִזְקַן וּמְחוֹכִין וְכָל תַּכְשִׁיט דִּדְהַב וְכָל גְבַר דְּאֲרִים אֲרָמוּת דַּהֲבָא קֳדָם יְיָ:

על הנשים. עם הנשים וסמוכין אליהם: חח. הוא תכשיט של זהב עגול נתון על הזרוע, והוא הצמיד: וכומז. כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה. ורבותינו פרשו שם כומז כאן מקום זמה:

{{ס}} (נח"י) דק"ל דאין מקבלין צדקה מן הנשים אלא דבר מועט לפיכך אמר שבאו האנשים עם הנשים: {{ע}} דמתרגם על חח שירין וכן על אצעדה שבפרשת מדין מתרגם נמי שירין ועל צמידין מתרגם נמי שירין ופירושן של אלו פשיטא שהוא תכשיט: {{פ}} דק"ל על פירושו דמשמע שכומז הוא שם העצם לדבר ערוה והלא לשוננו נקרא לשון הקודש לפי שאין בו מלה המורה על הערוה לכך מביא ורבותינו וכו':

(כב~כד) וטעם ויבואו האנשים על הנשים. בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן. וכן נחה ארם על אפרים (ישעיה ז ב), כי המלחמה ההיא לאפרים, ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל ט), ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ), והדומים להם. ואמר שבאו כלם אנשים ונשים בחח ונזם וטבעת וכומז ובכל כלי זהב כצמידים ועגילים, כי נמצאו לכלם כלי תכשיט. ואמר כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע: ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן. כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם: וחזר ואמר אשר נמצא אתו עצי שטים. כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים: ואמר כל מרים תרומת כסף ונחשת. כי לרוב האנשים היה כסף ונחשת במטבעות וכלים, אבל לא הזכיר זה למעלה (בפסוק כב) עם כלי הזהב, בעבור שהזכיר שם הנשים ואין להם כסף ונחשת רק הזהב בתכשיטין כאשר אמר (לעיל לב ב) נזמי הזהב אשר באזני נשיכם: וכל ''איש אשר הניף תנופת זהב. לא היו רבים כמרימי הכסף והנחשת ולא היתה הבאת הזהב מרובה ככסף והנחשת, על כן תקרא זו תנופה וזו תרומה, כי המביא זהב ינופף ידו לחשיבות הנדבה, או הלוקחים יניפו הזהב להראותו, לשבח המביא על נדבתו. ובפרשת אלה פקודי (להלן לח כד, כט) יקרא הזהב גם הנחשת תנופה, כי לא הזכיר שם (בפסוקים כה~כח) תרומה כלל, רק כסף פקודי העדה. ויתכן שיקרא גם הנחשת תנופה, שהיה חשוב להם יותר מן הכסף, מפני שלא היה נמצא בידם ממנו. או שהיה חשוב מאד, כענין שנאמר (עזרא ח כז) וכלי נחשת מצהב טובה שנים חמודות כזהב:

ומלת על הנשים. כמו עם הנשים כמו על לחם הבכורים תנופה ורבים ככה: כל. נדיב לב. או נדיבת לב. כדרך השפן שור שה כשבים: חח. באוזן: ונזם. באף: וטבעת. באצבע: וכומז. בזרוע:

ויבאו האנשים על הנשים. עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאין מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט (פרק הגוזל בתרא): וכל איש אשר הניף תנופת זהב. ועם הנשים אשר התנדבו תכשיטי זהב בא גם כן כל איש אשר הניף תנופת זהב, כענין אמרם שורה שכלה כסף כסף, שכלה זהב זהב, לא היו מעורבים:

ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו. בגי' אז איש ואשתו באים יחד:,

ויבואו האנשים על הנשים וגו'. צריך לדעת כוונת. אומרו על הנשים, עוד למה כפל לומר פעם אחרת כל נדיב ל. ב, ואולי כי יודיע הכתוב אופן נדבת לב אשר עשו אנשי החיל, כי דבר ידוע הוא שיש הדרגות באהבת הנכסים והם ד', הא' שבראשונות הם כלי תכשיטי בני ביתו של אדם וכלי הבית דברים אלו יגדל ערכם בעיני האדם מכל קנין כספו והדבר פשוט הוא, ב' הזהב כי מכל קנינים שישנם בעולם יאהב הזהב יותר מכולם, ג' דברים שאינם בנמצא זולת אצלו יגדל מעלתם בעיניו יותר משיעור שוים, ד' הם שאר קנייני האדם כסף ושוה כסף, וסידר הכתוב הדרגות המתנדבים בעם וראשון בקודש התחיל בו ואמר ויבואו האנשים על הנשים פירוש מה שעל הנשים כל נדיב לב הביאו אותם וסידר הכתוב התכשיטים שהביאו להראות חיבת המתנדבים שלא רצו להביא אלא דבר היותר מעולה וחביב אצלם הגם שעומדים לשבירה ולקלקל אף על פי כן אהבה נפשם חיבת הקודש מכל יקר ראתה עינם והביאו כל תכשיטי נשיהם חח ונזם וטבעת וגו', ודקדק לומר נדיב לב דע כי יש הפרש בין ידבנו לבו לנדיב לב כי ידבנו לבו יאמר על כל אשר יתנדב מלבו ויש שידבנו הרבה ויש שידבנו מועט אבל נדיב לב יאמר על לב נדיב, והוא הרמוז באומרו אשר נשאו לבו כי מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכולת ולא יקפיד על החסרון אשר ימצאנו כי שמח בנתינה יותר מהקנין אצלו, ואומרו כל כלי זהב פירוש לא תאמר כי לצד שהיו להם התכשיטין הוא שהביאו לה' הכפל, לזה אמר כל כלי זהב שלא הניחו להם כלי זהב ואומרו חח ונזם שם המין, או ירצה כל כלי זהב לומר שלא הניחו בביתם כל מין כלי זהב שבהם ישתעשע אדם לקיים אומרו (שה''ש א') נגילה ונשמחה בך, ואולי כי רמז באומרו על הנשים שהביאום עליהם ובבואה לפני משה הורידו עדים מעליהם ונתנום לתרומת ה' חיבה יתירה נודעת להם בזה לאדונינו ב''ה, הדרגה ב' היא הזהב שאינו עשוי תכשיט כנגד המביא מבחינה זו אמר וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. ג' דברים שאינם בנמצא כי היו במדבר ואין שם בנמצא תכלת וארגמן וכו' וכנגד המביא מהם אמר וכל איש אשר וגו' תכלת וארגמן וגו'. ד' והוא מדרגה שלמטה מכולן בבחינת הקנינים כסף ושוה כסף אמר כל מרים תרומת כסף ונחושת וגו', ואומרו וכל אשר נמצא אתו עצי שיטים אלו אין להם כינוי נדבה, והטעם על דרך אומרם ז''ל (תנחומא פ' תרומה) כי צפה יעקב אבינו וכו' יצוה ונטעום לצרכי המשכן, ולזה לא אמר אלא וכל אשר נמצא אתו עצי שטים וגו' הביאו, ודקדק לומר לכל מלאכת העבודה לצדק דברינו כי מציאת עצי שטים בידם היה לצורכי מלאכת המשכן שאם לא כן לא היה צריך לומר כן, ועוד היה לו להקדים לומר הביאו ואחר כך יאמר לכל מלאכת המשכן אלא לומר כי מציאותם בידם הוא למלאכת וגו' והם לא עשו אלא ההבאה והוי כדבר שאין בו חסרון כיס להם והבן, ולפי מה שהצענו יש טעם נכון למה אמר בכל פרט ופרט הביאו ולא הספיק באחת כי אין הדרגת ההבאה שוה:

ויבואו האנשים על הנשים. המפרשים אמרו שהוא כמו עם הנשים והודיע צדקת הנשים שהסכימו ליתן תכשיטיהן, וצ"ל כי זה באמת שבח להן כי מן הדין לא היו צריכין ליתן תכשיטיהן כי בשלמא האנשים שפרקו נזמיהם ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהן לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל אם כן אינן צריכין לכפרה ולמה יתנו תכשיטיהן ומ"מ מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן. אבל מ"מ לא רצו הנשים להביא בידיהן הנדבה אל משה כדי שלא יחשוב משה כי היה להם חלק בעבירה ע"כ נאמר כל נדיב לב הביאו אבל הנשים לא הביאו אלא נתנו תכשיטיהן. אבל מדקאמר על הנשים ולא אמר עם הנשים מסתבר לפרשו שבאו עליהם בכח גדול כי לא רצו הנשים ליתן כל כלי זהב שלא יאמרו שהיה חלק להם בזהב העגל והאנשים באו עליהם ולקחו מהם בזרוע כל כלי זהב לכך הזכיר בהבאת הזהב האנשים לבד, אבל ענין המטוה שאין בו חשד זה היו הנשים מתעסקים בו כמ"ש וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וגו'.

וְכָל גְבַר דְאִשְׁתְּכַח עִמֵהּ תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמֵעַזֵי וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי סַסְגוֹנָא אַיְתִיאוּ:

וְכָל גְּבַר דְּהִשְׁתַּכַּח עִמֵּיהּ תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ וּמְעִיזֵי וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי סַסְגוֹנָא הַיְיתִיוּ:

וכל איש אשר נמצא אתו. תכלת או ארגמן או תולעת שני או עורות אילים או תחשים כלם הביאו:

{{צ}} יש מקשים למה מדלג רש"י שש ועזים ונראה לי ליישב דיש עוד להקשות על דברי רש"י שפירש דקרא או או קאמר ללא צורך דהיכי סלקא דעתך לומר דוקא מי שיש לו כל הדברים יביא ומי שאין לו כל הדברים לא יביא ומה יעשה הענין שאין לו אלא מין אחד והקרא קאמר מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי אלא על כרחך צריך לומר משום שמצינו כי שלשה מינים הללו דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני ששלשתם אלו הם תמיד בכל מלאכת המשכן ובבגדי כהן גדול וכן עורות אילים מאדמים ועורות תחשים משניהם יחדיו עשו מכסה לאהל כמו שפירש"י בפרשת תרומה משום הכי הסד"א דכל מי שיש לו כל הדברים אלו דוקא יביא ומי שאין לו אלא מין אחד לא יביא כיון דשלשתן צריכין למלאכה שאין עושין שום דבר מזה בלא זה אבל שש מצינו בבגדי כהנים הדיוטים שעשו משש לבד וכן אותן ד' בגדי כהן גדול שהיה עובד בהן בעבודת פנים ביום הכיפורים וכן בשאר עבודות וכן בנוצה של עזים לא היו עושין מהן שום דבר רק יריעות עזים פשיטא הוא דיביאו לבד ומשום הכי לא נקט רש"י שש ועזים כיון דמילתא דפשיטא הוא שיביאו לבדם ועוד דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' טוו את העזים דמשמע מקרא את העזים לבד הביאו ומדסמיך בכל הענין שש אצל עזים ללמד בא להקישו לעזים שלבדו בא משום הכי לא צריך לפרש דשש ועזים לבדו בא:

וכל איש. או אשה. והוסיפו הנשים שטוו התכלת והארגמן והתולעת והשש גם העזים והיא אומנות צריכה לחכמה יותר:

כָּל דַאֲרֵים אֲרָמוּת כְּסַף וּנְחַשׁ אַיְתִיאוּ יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ וְכֹל דִי אִשְׁתְּכַח עִמֵהּ אָעֵי שִׁטִין לְכָל עִבִידַת פֻּלְחָנָא אַיְתִיאוּ:

כָּל דְּאָרִים אֲרָמוּת כַּסְפָּא וּנְחָשָׁא הַיְתִיוּ יַת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ וְכָל מַאן דְּהִשְׁתַּכַּח עִמֵּיהּ קִיסִין דְּשִׁיטָא לְכָל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא הַיְתִיוּ:

וְכָל אִתְּתָא חַכִּימַת לִבָּא בִּידָהָא מְעַזְלָא וּמַיְתַן כַּד עָזֵל יָת תִּכְלָא וְיָת אַרְגְוָנָא יָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת בּוּצָא:

וְכָל אִיתְּתָא חַכִּימַת לִבָּהָא בִידָהָא הֲוַת עַזְלָא וּמַתְיָין כַּד עָזִיל יַת תִּכְלָא וְיַת אַרְגְּוָונָא וְיַת צְבַע זְהוֹרִי וְיַת בּוּצָא:

וכל אשה. ג' במסורה הכא ואידך וכל אשה יודעת איש וכל אשה יודעת משכב זכר תחרימו התם מצוה להרוג לנשים אבל כאן שהיו חכמות החיום והיינו שנאמר החכמה תחיה בעליה:

וְכָל נְשַׁיָא דְאִתְרְעֵי לִבְּהֶן עִמְהֶן בְּחָכְמָא עַזְלַן יָת מֵעַזְיָא:

וְכָל נְשַׁיָא דְאִתְרְעֵי לִבְּהוֹן עִמְהוֹן בְּחָכְמְתָא הֲווֹן עַזְלָן יַת מְעִיזַיָא עַל גְּוִיַיתְהוֹן וּמְנַפְסִין יַתְהֵן כַּד הִינוּן חַיִּין:

טוו את העזים. היא היתה אמנות יתרה, שמעל גבי העזים טווין אותן:

טוו את העזים. מעל העזים, כדבריהם ז''ל למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש. דבורים ובקאסיא''ה ובחלב ובזולתם:

וכל הנשים. ג' במסו' הכא ואידך וכל הנשים יתנו יקר. וכל הנשים העומדות בענין ירמיהו שאמר להם לפרוש מע''ג. אלו הנשים שנתעסקו במלאכת השמים יתנו יקר אבל אותם הארורות שמקטרים לצבא השמים גרמו שגלו והיו למשל ולשנינה: אותנה. ב' הכא ואידך עד אשר הפיצותם אותנה ביחזקאל בענין הרועים שרועים הצאן במרמס רגליהם אלו גרמו לשכינה שירדה ושכנה בישראל אבל אותן הרועים הרעים שמחטיאין ישראל גורמים לשכ. נה שנסתלקה מ. שראל:

וְרַבְרְבַיָא אַיְתִיאוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא וְיָת אַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:

וַעֲנַנֵי שְׁמַיָא אָזְלִין לְפִישׁוֹן וְדַלְיַין מִתַּמָּן יַת אַבְנֵי בּוּרְלְוַת חֵילָא וְיַת אַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקְעָא בְּאֵיפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא וּמַחְתַן יַתְהוֹן בְּאַנְפֵּי מַדְבְּרָא אָזְלִין רַבְרְבָנֵי יִשְרָאֵל וּמַיְיתַן יַתְהוֹן לִצְרוֹךְ עִיבִידְתָּא:

והנשאם הביאו. אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו' , לכך התנדבו בחנכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב:

והנשיאים. כי בצאתם ממצרים ונצלום כל איש שאל כפי מעלתו והנה דבר גדול היה שנמצאו שמן למאור ביד הנשיאים אחר חדשים רבים שיצאו ממצרים. ואחר כן כלל כל איש ואשה. ושב לדבר על הנשים שנשאם לבם לעשות. והזכיר הראש שכלם יהיו סרים אל משמעתו כי אין בהם חכם כמוהו:

והנשאם. ב' הכא חסר וישב פנחס וגו' והנשיאים מלא אלו שנתעצלו

והנשאם וגו'. לצד שבאו באחרונה נכתבו אחר מטוה העזים בחכמת נשים:

והנשאם הביאו את אבני השוהם. ארז"ל (ספרי נשא ז.ג) לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כ"א לבסוף ע"כ נחסר אות יו"ד משמם והנשאם חסר כתיב, כי באמת לא היה להם להמתין עד לבסוף כי אולי יתנו ישראל כל הצורך ולא יהיה להם חלק בכל המשכן. ומה שנחסר יו"ד דווקא פירשנו למעלה פר' (תרומה כה.א) לפי שאמר הקב"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא.ה) ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה באמרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים, אבל אנחנו ממלאים כל מה שהצבור מחסרים ע"כ לקח הקב"ה משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם ואותו לקח ה' מהם לומר אין כאן מקומו. ונוכל לומר עוד, לפי שכל המשכן היה כפרה על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות ואותיות קדושות פורחות, וידוע שהאותיות יש בהם יותר קדושה מן הלוחות, על כן הביאו כל העם לנדבה י"ג דברים האמורים בפרשת תרומה לכפר על שגרמו פריחת אותיות הלוחות הנדרשים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ולא היו הנשיאים יכולין להביא עוד שום דבר נדבה המתייחס אל כתב הלוחות שהוא העיקר, והוצרכו להביא שתי אבני שוהם לכפרה על שבירות שתי אבני הלוחות וכפרה זו אינה חשובה כמו כפרת העם על כן נחסר אות יו"ד משמם כי לא היה חלק להם באותה כפרה הבאה על כתב יו"ד הדברות דהיינו האותיות הפורחות. ורז"ל (יומא עה.) דרשו והנשיאים הביאו מלשון עננים, כמו נשיאים ורוח וגו' (משלי כה.יד) ואמרו שהעננים הביאו אבני השהם. ונ"ל ע"ד ארז"ל (תענית ח:) אין הגשמים נעצרים כי אם על פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנים שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, וא"כ במקום שאין נותנים הנדבה אין הנשיאים מורידין כלום, אבל כאן שכל אחד נתן נדבתו ע"כ נאמר והנשיאים הביאו וגו' כי הנשיאים נתנו גשמם בעתם והיתה הברכה משתלחת בכל מעשה ידיהם עד שהיו קונים אבני שהם וכל אבן יקר ע"י רוב עושר שהשפיעו להם הנשיאים. או שהיו הנשיאים שואבים המים מן קרקעית הים מקום שאבני שהם מצויין שם. ועל צד הרמז יפורש מה שאמרו במסורה ב"פ ויכלא. א', ויכלא הגשם מן הארץ. ב', ויכלא העם מהביא. רמז שבזמן שאינן נותנים נדבתם ויכלא העם מהביא את מה שנדבו אז ויכלא הגשם מן הארץ. וי"א לפי שהנשיאים הביאו המן והיה מזונותם מזומנת ולא היה להם שום הוצאה משם נתעשרו כי ממונם היה מוסיף תמיד והיה בידם כדי לקנות אבני שהם.

וְיָת בּוּסְמָא וְיָת מִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּלְמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְלִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

וְתַיְבִין עֲנָנֵי שְׁמַיָא וְאָזְלִין לְגַן עֵדֶן וְנַסְבִין מִתַּמָּן יַת בּוּשְמָא בְּחִירָא וְיַת מִשְׁחָא דְזֵיתָא לְאַנְהָרוּתָא וְיַת אַפַרְסְמָא דַכְיָא לִמְשַׁח רְבוּתָא וְלִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:

כָּל גְבַר וְאִתְּתָא דְאִתְרְעֵי לִבְּהוֹן עִמְהוֹן לְאַיְתָאָה לְכָל עִבִדְתָּא דִי פַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד בִּידָא דְמשֶׁה אַיְתִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדַבְתָּא קֳדָם יְיָ:

כָּל גְּבַר בַּר יִשְרָאֵל וְאִתְּתָא בַת יִשְרָאֵל דְּאִתְרְעֵי לִבְּהוֹן עִמְהוֹן לְאַיְיתָאָה לְכָל עִיבִידְתָּא דְפַקֵּיד יְיָ לְמֶעֱבַד בִּידָא דְמשֶׁה הַיְתִיוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל נְדַבְתָּא קֳדָם יְיָ:

הביאו בני ישראל נדבה לה'. התורה מעידה על כללות ישראל שהביאו נדבת ה' פירוש דבר הראוי ליקרא נדבה:

וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲזוֹ דְרַבִּי יְיָ בְּשׁוּם בְּצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה:

וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי יִשְרָאֵל חָמוֹן דְּמַנֵי יְיָ בְּשׁוּם טַב בְּצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַּר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָא:

חור. בנה של מרים היה:

{{ק}} דק"ל למה לא יחסו אלא עד חור לא הוה ליה למימר אלא בצלאל בן אורי למטה יהודה ומתרץ חור בנה של מרים היה שהיתה נביאה לכך זכה לזה:

ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר משה ראו ותדקדקו בשמותם כי קרא ה' בשם בצלאל, כי לכתחילה קרא ה' להם שמות המורים על שהם נבראו לכך שיהיו עסוקין במלאכת הקדש כי בצלאל הוא על שם צל אל, רמז כי הוא יבנה המשכן והארון אשר בו הוא מדור לשכינה הבאה בצל קורתו כמ"ש (תהלים צא.א) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. וכתיב (שיר א.יג) בין שדי ילין. פירשו רז"ל על שהיה הקב"ה מצמצם שכינתו בין שני בדי ארון ומבין שני הכרובים הסוככים בכנפיהם על פני הכפורת, והסכך ענינו הצל כי המה היו צל אל כביכול, וראיה שבכל מעשה המשכן כתיב ויעש ולא הזכיר בצלאל ואצל הארון כתיב ויעש בצלאל את הארון וכל זה ראיה שעל שם הארון הוא נקרא בצל אל, בן אורי. על שם אור התורה כי הוא יבנה מקום לתורה אור, בן חור. הורה שבדין הוא לקרבו אל המלאכה הקדושה הזאת יותר מזולתו יען כי חור אבי אביו מסר נפשו על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות כי לדעת רז"ל (סנהדרין ז.) הרגו את חור, למטה יהודה. שנמשל לגור אריה והמקדש נקרא אריאל כארי זה שרחב מלפניו וצר מאחוריו כך המשכן היה רחב מלפניו וצר מאחוריו, להורות שמקום השכינה אינו תלוי בהרחבת ידים כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה, ע"כ בחר הקב"ה לשכינתו מקום צר להורות שאינו נגבל בשום מקום ולכבוד ישראל ויתר על כבודו, להתקומם במקום, ומכל מקום בחר לו במקום צר ודי בזה הערה למשכילים. לד) הוא ואהליאב. שנקרא כך על שם כי הוא יבנה אהל מועד לאבינו שבשמים ועל שם זה נקרא בשם אהליאב, בן אחיסמך. כי שם מקום סמיכות האחים דהיינו השכינה עם ישראל כמ"ש (תהלים קכב.ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. וכתיב (שיר ה.ב) אחותי רעיתי, למטה דן. שנמשל גם הוא לגור אריה שנאמר (דברים לג.כב) דן גור אריה. על כן מן הראוי שיבנה האריאל, ורמז ביהודה ודן לשני שמותיו יתברך ה' אלהים שם של רחמים ושל דין אשר שתף הקב"ה ברוך הוא וברא בהם העולם, כך משכן זה העשוי על תמונת כל העולמות נעשה על ידי יהודה, אשר כל השם של רחמים כלול בשמו ועל ידי דן, המורה על מדת הדין כי בשנים אלו יצר ה' עולמו ובשנים אלו נעשה על תמונת העולם המשכן על ידי שבט דן ויהודה, לכך נאמר ראו קרא ה' בשם, וסוד זה נכון וברור. וכדי להדמות מכל וכל בנין המשכן אל בנין העולם צוה משה להכריז איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. וכל כך למה וכי עשו עבירה שהיו מביאים יותר מכדי הצורך, אלא לפי שראה משה שציור בנין זה הוא תבנית בנין העולם בכללו וארז"ל (בחגיגה יב.) כשברא הקב"ה העולם היה מרחיב והולך עד שגער בו הקדוש ברוך הוא ואמר לעולמו די כך כשראה משה שדבר זה הולך ומתרחב לאין תכלית גער בהם לאמר אל יעשו עוד מלאכה כי כך עשה הקב"ה ביצירת עולמו. ומ"ש ויקחו מלפני משה י"א שמשה מפני החשד לא רצה להכניס הנדבה אל ביתו וחדריו אלא כשהונחה לפניו משם לקחוה עושי המלאכה.

וְאַשְׁלֵם עִמֵהּ רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בְּחָכְמְתָא בְּסוּכְלְתָנוּ וּבְמַדַע וּבְכָל עִבִידָא:

וְאַשְׁלֵים עִמֵּיהּ רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בְּחוּכְמָתָא בְּסוּכְלְתָנוּ וּבְמַנְדְּעָא וּבְכָל עִיבִידְתָּא:

וימלא. הנה השם העיד כי הוא מלא חכמה ותבונה ודעת. ותוספת עוד שהוא חכם בכל מלאכה:

וּלְאַלָפָא אוּמַנְוָן לְמֶעְבַּד בְּדַהֲבָא וּבְכַסְפָא וּבִנְחָשָׁא:

וּלְאַלָפָא אוּמַנְוָון לְמֶעֱבַד בְּדַהֲבָא וּבְכַסְפָּא וּבִנְחָשָׁא:

ולחשוב. בלבו מחשבות שלא נראו כמותן. כי יש אומן זהב ולא כסף וחרשי אבן ולא עץ ובכלם היה שלם:

וּבְאוּמָנוּת אֶבֶן טָבָא לְאַשְׁלָמָא וּבְנַגָרוּת אָעָא לְמֶעְבַּד בְּכָל עִבִידַת אוּמַנְוָן:

וּבְאַגְלָפוּת מַרְגְּלִיתָא טַבְתָא לְאַשְׁלָמוּת בְּהוֹן יַת עִיבִידְתָּא וּבְנַגָּרוּת קִיסָא לְמֶעֱבַד בְּכָל עִיבִידַת אוּמַנְוָון:

וּלְאַלָפָא יְהַב בְּלִבֵּהּ הוּא וְאָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן:

וּלְמֵילַף אוּמַנְוָותָא לְמִשְׁאַר אוּמַנְיָא יְהַב מַנְדְּעָא בְּלִבֵּיהּ הוּא וְאָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן:

ואהליאב. משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקים מה שנאמר (איוב לד יט) ולא נכר שוע לפני דל:

ועוד ולהורות כי יש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים והנה אהליאב הוא חבירו בכל המלאכות גם להורות לאחר בחכמה. על כן אמר על שניהם עושי כל מלאכה וחשבי מחשבות:

ולהורות. ב' הכא ואידך ולהורות את בנ''י שהיה בצלאל יודע להורות לבני ישראל בכל מיני חכמה:.

ולהורות נתן וגו'. פירוש לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדה, לזה אמר ולהורות נתן בלבו השכיל חכמת הלימוד, עוד בא לשלול מה שכתוב בפ''ג דיומא (ל''ח) של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינם לא רצו וכו', והודיענו הכתוב כי על אלו יאמר (משלי י') זכר צדיק לברכה כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה:

אַשְׁלֵם עִמְהוֹן חַכִּימוּת לִבָּא לְמֶעְבַּד כָּל עִבִידַת נַגָר וְאָמָן וְצַיָר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְוָנָא בִּצְבַע זְהוֹרִי וּבְבוּצָא וּמַחֵי עָבְדֵי כָּל עֲבִידָא וּמַלְפֵי אוּמַנְוָן:

אַשְׁלִים עִמְהוֹן חַכִּימוּת לִבָּא לְמֶעֱבַד כָּל עִיבִידַת נַגַר וְאוּמָן וְצַיַיר בְּתִיכְלָא וּבְאַרְגְּוָונָא וּבִצְבַע זְהוֹרֵי וּבְבוּצָא וְגַרְדֵי עַבְדֵי כָּל עִיבִידְתָּא וּמַלְפֵי אוּמַנְוָון: