וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנִין הֵי כְּקַדְמָאֵי וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יַת פִּתְגָמַיָא דַהֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּ:

פסל לך. הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתבתה, אמר אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתבה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך ניר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

ויאמר. פסל לך. כמו לך לך. ואתה קח לך וטעם כראשונים. כמדתם. אמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכפורים ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י''ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות ובשניי' כתוב ולמען ייטב לך.והראשונים נשתברו ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין. כי מכתב אלהים היו שניהם ועוד כי הראשונים הם מעשה אלהים. והשניים מעשה משה:

וֶהֱוֵי זַמִין לְצַפְרָא וְתִסַק בְּצַפְרָא לְטוּרָא דְסִינַי וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי תַּמָן עַל רֵישׁ טוּרָא:

וַהֲוֵי זַמִין לְצַפְרָא וְתִיסוֹק לְצַפְרָא לְטַוְורָא דְסִינַי וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי תַּמָּן עַל רֵישׁ טוּרָא:

נכון. מזמן:

{{צ}} כמו שלחו מנות לאין נכון לו לא מכוון כמו הנה אמת נכון הדבר:

והיה נכון לבוקר ועלית. זאת היא הפעם השלישית. שבכל פעם ישב ארבעים יום וארבעים לילה:

וֶאֱנַשׁ לָא יִסַק עִמָךְ וְאַף אֱנַשׁ לָא יִתְחֲזֵי בְּכָל טוּרָא אַף עֲנָא וְתוֹרֵי לָא יִרְעוּן לָקֳבֵל טוּרָא הַהוּא:

וְאֵינַשׁ לָא יִסַק עִמָּךְ וְאוּף אֵינַשׁ לָא יִתְחָמֵי בְּכָל טַוְורָא אוּף עָנָא וְתוֹרֵי לָא יַרְעוּן כָּל קְבֵיל טַוְורָא הַהוּא:

ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:

{{ק}} לשון הרמת קול:

ואיש לא יעלה עמך. שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות (לעיל כד א): וגם איש אל ירא בכל ההר. גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה (לעיל יט יז): גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. מנגד, כי בראשונות לא הוזהרו רק שלא תגע בו יד אם בהמה אם איש (לעיל יט יג): והנה עדיין היו עומדים באזהרה ההיא, כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות (הראשונות) [האחרונות], אבל עתה החמיר בשעת מתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון. והטעם בכל זה, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון:

ואיש. בעבור שעלה אהרן ובניו עמו אחר מעמד הר סיני וירד עמהם. גם עלה ועמד שם הפעם הראשונה: בכל ההר. אע''פ שיהיה רחוק ממקום הכבוד:

וגם איש. ב'. דין ואידך וגם איש היה מתנבא לומר אפי' אם יהי' נביא לא יסמוך על נבואתו לעבור על הצווי:.

וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְאַקְדֵם משֶׁה בְּצַפְרָא וּסְלֵיק לְטוּרָא דְסִינַי כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יָתֵהּ וּנְסֵב בִּידֵהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא:

וּפְסַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנִין הֵי כְקַדְמָאֵי וְאַקְדִים משֶׁה בְּצַפְרָא וּסְלֵיק לְטַוְורָא דְסִינַי הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יָתֵיהּ וּנְסֵיב בִּידֵיהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא:

ויפסול. מנהג הל' לדבר ככה לאמר ויקח בידו שני לוחות אבנים ולא אמר ויקח בידו שני הלוחות. כמו וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'. ולא אמר מאתו וככה בפסוק אחד בני ישראל חמש פעמים. והנה הוא דרך צחות:

וְאִתְגְלִי יְיָ בַּעֲנָנָא וְאִתְעַתַּד עִמֵהּ תַּמָן וּקְרָא בִשְׁמָא דַיְיָ:

וְאִתְגְּלֵי יְיָ בְּעַנָנֵי אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ וְאִתְעַתַּד משֶׁה עִמֵּיהּ תַּמָּן וּקְרָא משֶׁה בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ:

ויקרא בשם ה'. מתרגמינן וקרא בשמא דה':

{{ר}} דמוכח מן התרגום שהיה משה הקורא שאלו היה השם הקורא היה מתורגם וקרא בשם ה' שפירושו ויקרא ה' בשם. רא"ם:

ויתיצב עמו שם. ה' נתיצב, כענין ויבא ה' ויתיצב (ש''א ג י). עמו, עם משה שבא בענן כאשר בראשונה (לעיל כד יח):

וירד. י''א כי ויתיצב על הענן כי השם היה עובר. ודע כי המשיל בהר העליונים והנכבדים מהגופות. כאשר הוא ההר עליון על האדמה: ויקרא בשם ה'. הנה השם הוא הקורא. והנה למדנו איך יקרא משה:

ויתיצב עמו שם. ויתיצב משה עם האל יתברך, כמו שאמר לו ונצבת לי שם: ויקרא. האל יתברך: בשם ה'. קריאה מודיעה פעולות אלהיות:

וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִנְתֵּהּ עַל אַפּוֹהִי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא מַרְחִיק רְגַז וּמַסְגֵי לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט:

וְאַעֲבֵיר יְיָ שְׁכִינְתֵּיהּ עַל אַפּוֹי וּקְרָא יְיָ יְיָ אֱלָהָא רַחֲמָנָא וְחַנָנָא אֶרֶךְ רוּחַ וּקְרִיב רַחֲמִין וּמַסְגֵי לְמֶעֱבַד חֶסֶד וּקְשׁוֹט:

ה' ה'. מדת הרחמים היא, אחת קדם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב: אל. אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא: ארך אפים. מאריך אפו ואינו ממהר לפרע, שמא יעשה תשובה: ורב חסד. לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך: ואמת. לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

{{ש}} כלומר אף על פי שגלוי לפניו שעתיד הוא שיחטא אפילו הכי מרחם עליו מאחר שלא חטא עדיין: {{ת}} אבל אינו רחמים פשוטות כמו מדת השם בן ד' כי מדת הרחמים מדרגות רבות הם: {{א}} אף על פי שמדה השניה של ה' ה' מרחם עליהם אחר שיחטא וישוב היינו כשעושה תשובה מיד שמרחם עליהם ומוחל להם אבל מדה זו מאריך להם ומצפה שמא יעשו תשובה: {{ב}} כלומר מדכתיב ורב חסד משמע שאף על פי שחטא ואין זכיותיו יכולין להגן עליו לפי שהם מועטות הוא מטה כלפי חסד ומרחם עליו. ומדה הראשונה של ה' ה' שעדיין לא חטא רק שגלוי לפניו שיחטא. הרא"ם:

(ו~ז) וטעם ויעבר ה' על פניו. שקיים אני אעביר כל טובי על פניך. ויקרא ה' ה' אל. שלש תיבות הללו הן שמות הקדש, וחכמים יקראו אותן מדות (ר''ה יז:), כי הם מדת בעל התשובה, ומדת רחמיו, ומדת טובו, והשם המיוחד לא יתרבה בהן. והנה המדות שהם מקרים באדם הן עשר מדות רחום וחנון וכו', והנה כולן מדות מצד אחד, ומצד אחר השלש הן שמות עצם, והעשר מדות. והמדות נאמרו על השמות, כי רחום וחנון וארך אפים באל עליון, על כן לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים, כי השם פעול למדות האלו. ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. במדת רחמים, שהוא מרבה החסד על גבורתו ועוזו והאמת ברחמיו, ונוצר חסד לאלפים, כי זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג). או נוצר, מצמיח, מן ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א). ובטובו הוא נושא עון ופשע וחטאה, מלשון אני עשיתי ואני אשא וגו' (שם מו ד). ונקה לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים פירוש לנשיאות, ויקרא מדה, כי ינקה אותו בפקידה ההיא, ומפני כי הנשיאות איננו שוה בעון ופשע ובחטאה, אבל בכל אחד ענין מיוחד לו, יקרא בכל אחד מדה אחת:

ויעבור. ואל חתמה בעבור שהשם קורא השם כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע וזה דבר עמוק הוא מאד. אמר הגאון כי השם הראשון דבק עם ויקרא ואלו היה כן למה לא דבקו בעל הטעמים. והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה ככה תקרא וכתוב. כי שלש עשרה מדות הם. והגאון אמר כי השם הנכבד במספר אם כן אינו מדה והשנית שהוא אדון וזאת טעות כי הנכתב אינו אדון. רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד. ורב נסים אמר כי מלת ארך אפים ב' מדות לטובים ולרעים גם זה איננו נכון. כי לא תוסיף המדה בעבור שנוי האדם. ועוד כי השם הוא ארך אפים לרשעים ולא לאשר לא חטאו. והנה ונקה מדה בפני עצמה. עד הנה מספר י''ג מדות ועל דרך הפשט ונקה לא ינקה מדה אחת. כי ונקה שם הפעל היא. כמו אם ענה תענה אותו. רק למדנו ממלת ונקה לא ינקה שהוא לשובבים רק לשבים ינקה כדברי הנביאים. על כן הושמה מלת ונקה ממספר המדות. ומלת פוקד עון אבות גם היא מדת רחמים. ודע כי שבעה הם בגדי כהונה ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כלם אלה בני יעקב אשר יולדו לו בפדן ארם. כי אחר הרבים הלך ולא חשש להוציא האחד וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו. והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות כי פעמים הוא שם התאר ופעמים מדה והם שתים. ומלת אל שלישית. רחום. רביעית. וחנון. חמישית. ארך אפים ששית. ורב חסד. שביעית. ומלת רב. תשרת בעבור אחרת. ורב אמת. שמינית: נוצר חסד לאלפים. תשיעית. נושא עון. עשירית. ונושא פשע. אחת עשרה. ונושא חטאה. שתים עשרה. ונקה. שלש עשרה. והשם שהוא תואר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים: ואל. כמו תקיף שיעשה הנכון בחכמה: ורחום. כדרך כרחם אב על בנים שישמרם שלא יפלו: וחנון. כדרך כי חנון אני להושיע מי שנפל ולא יוכל קום: ארך אפים שלא יכעוס מהרה על הרשע. ורב חסד. לצדיק ולרשע. ורב אמת. שימלא ויקיים דברו:

ויקרא. האל יתברך: ה' ה'. הוא הממציא שעשה אינו ישנו, והוא המקיים מציאות כל נמצא, שאין לשום נמצא קיום מציאות זולתי השופע ממציאותו: אל. יכול על זה כמו פועל רצוניי, על הפך הפעולה הנמשכת מן הפועל הטבעיי, שהיא נמשכת ממנו בהכרח לא מצד יכולת בחיריי: רחום. על החייבים להקל ענשם בקראם אליו, כאמרו פני ה' בעושי רע וכו' צעקו וה' שמע. ורואה בעני נדכאים כענין וגם ראיתי את הלחץ: וחנון. עושה חן וגומל טוב לשואלים אף על פי שאינם ראוים לו: ארך אפים. לצדיקים, ולרשעים כדי שישובו: ורב חסד. מטה כלפי חסד בדינו, כאמרם ז''ל (פרק קמא דר''ה) מעביר ראשון ראשון, וכך היא המדה: ואמת. ורב אמת, מאריך אפיה וגבי דיליה, כאמרם ז''ל (שם) ועון עצמו אינו נמחל וכאמרם אשר לא ישא פנים אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו, ולא יקח שוחד שאין מצוה מכבה עבירה:

ה' ה' אל רחום. רבותינו ז''ל אמרו (ר''ה י''ז:) כי ב' מדות אלו של רחמים אחת קודם שיחטא אדם ואחת אחר שיחטא, והרא''ש ז''ל הקשה קודם שיחטא למה צריך רחמים, ותירץ כי צריך רחמים לצד כי ה' יודע שעתיד לחטוא, או מדבר הכתוב בחושב בעבודה זרה ואליו יקרא קודם שיחטא פירוש קודם שיעבור, ואין דבריו ראשונים ואחרונים מובנים לי, כי אם יבא ה' להעניש על מה שעתיד נאמר לפניו גם כן למה בראת אותו כיון שאתה יודע שיחטא וידין אותו על העתיד כי קודם לידתו וקודם חטאו ישוה בהם המשפט ואפילו סמוך למעשה החטא והבן, ומה שכתב בחושב בעבודה זרה ועדיין לא עשה קשה כי זה יקרא אחר מעשה כי הגם שלא עבד חטא המחשבה נתפס עליו, ואני אומר שיצטרך לרחמים אפילו קודם שיחטא אם אין לו זכות שהוא קיום מצות עשה ליהנות מהם הוא האדון יחון אותו ברחמים, והנה לפניך מקרא (דברים י''א י''ג) והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר וגו' הרי שבשכר מעשה הטוב יבא הטוב ואם היה אדם אנום ולא למד וכו' אין לו לא שכר ולא עונש ובמה ירוחם, לזה אמר ה' קודם שיחטא והוא חידוש, ועוד אפילו התעיב מעשיו ועבר על מצות לא תעשה יתנהג עמו ברחמים. עוד ירצה להודיע כי כשיטיב ה' ברחמיו לאיש הגם שיחטא לא יפחות מטובו דבר ותהיה המדה שהיה בה קודם מתנהגת גם אחר שחטא, לזה אמר רחמים שקודם שיחטא להשוות להם רחמים שיהיו אחר שיחטא, ובזה נחה דעתי בראות כי לא ישתנה טוב הרשעים ולא כלום כי כן היא המדה:

נָטַר טִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁבֵק לַעֲוָיָן וְלִמְרוֹד וּלְחוֹבִין סָלַח לִדְתַיְבִין לְאוֹרַיְתֵהּ וְלִדְלָא תַיְבִין לָא מְזַכֵּי מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין וְעַל בְּנֵי בְנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתָי וְעַל דַר רְבִיעָי:

נְטִיר חֶסֶד וְטִיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין שָׁרֵי וְשָׁבִיק עַל חוֹבִין וּמַעֲבַר עַל מְרוֹדִין וּמְכַפֵּר עַל חַטָּאִין סְלַח לִדְתַיְיבִין לְאוֹרַיְיתָא וְלִדְלָא תַיְיבִין לָא מְזַכֵּי בְּיוֹם דִּינָא רַבָּא מַסְעַר חוֹבֵי אַבְהָן עַל בְּנִין מְרוֹדִין עַל דַּר תְּלִיתָאֵי וְעַל דַּר רְבִיעָאֵי:

נצר חסד. שהאדם עושה לפניו: לאלפים. לשני אלפים דורות: עון ופשע. עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס: ונקה לא ינקה. לפי פשוטו משמע, שאינו מותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: פקד עון אבות על בנים. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פרש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי: ועל רבעים. דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרבה על מדת פרענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:

{{ג}} לא החסד שיש להקב"ה לעשות עמו כי נוצר לא יפול רק על העשוי כבר: {{ד}} ואף על פי שמדה השנית ממדות ה' ה' יש לה מדה זו שהיא מרחמת לשבים. יש לומר דהמדה הזאת מוותרת לו את העון ומנקה אותו כאלו לא עשה אבל אינו עושה לו שום טובה מה שאין כן במדה השנית שמוחל לו וגם עושה לו טובה וזהו ההפרש שבין פשוטו למדרשו שמפשוטו משמע שאינו מוותר העון לגמרי אלא נפרע מעט מעט ומדרשו הוא שמוותר העון לגמרי. רא"ם: {{ה}} פירוש דור אחד במדת פורעניות הוא ה' מאות במדה טובה נמצא הד' דורות שבמדת פורעניות הם ב' אלפים במדה טובה:

נוצר חסד. האב לבנים אם היו טובים: נושא עון. שים לבך לדברי הנה כתוב וחזקת והיית לאיש והלא איש היה. רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתוב כי זקנתי מהיות לאיש. והפירוש מהיות בעולם או אשה לאיש כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה הוא המשכב כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה אינו מזה הטעם כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו לא יכופר החטא לו רק העונש שיבא עליו ע''ד ולצת לבדך תשא. ועתה שא נא חטאתי. כי משה צדיק היה. והכלל כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא עון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח. כמו ונשא את עונה. כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו: ונושא פשע. דע כי פשע קשה מעון כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות. כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה. והנה עון פחות ממנו והוא בזדון. ומלת חטאה כמו חטאת והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה כי היא תאר. ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה. כי עון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים. ויאמר ה' שהוא שם העצם. והמדות תהיינה עליו נאמרות ולא הזכיר השם השני שהוא תאר. כי השם רצה להשמיד ולא אל. כי אין צורך להזכיר המדה הזאת ולא רחום כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון כי לא נעשה להם חמם שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא. ולא הזכיר ואמת כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה שהיתה במשה הכנים נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו. ולא הזכיר פשעינו. בעבור גודל מעלתו שלא יתכן שיפשע:

נוצר חסד לאלפים. שומר זכות אבות לבנים, להיטיב לבנים בשביל אבותם: נושא עון. מזיד: ופשע. מרד במלכות: וחטאה. הכעסה נוספת על המדד, כענין כי רעתכי אז תעלוזי אבל אין נשיאות האחד כנשיאות האחר בלי ספק, ולכן ימנו למדות נפרדות: ונקה. אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד כמו שאמרו ז''ל (יומא פ' יוה''כ) שעונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חיו יחיה מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד; כאמרם ז''ל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כי כשלת בעונך: פוקד עון אבות על בנים. ממתין לאבד רשעי ארץ עד שתמלא סאתם, וזה המלוי הוא שיגיע עונו למדרגה מן הרע שלא תהיה עמה תקות תשובה, וזה יהיה על הרוב כשיתמיד רשעם בכמה דורות זה אחר זה: על שלשים. כשיוסיף הדור האחרון להרע מאבותיו, כענין ויקשו את ערפם, הרעו מאבותם: ועל רבעים. כשלא יוסיפו אבל יתמידו:

על בנים ועל בני בנים וגו'. הוסיף כאן בני בנים מה שלא הזכיר זה לא בדברות ראשונות ולא באחרונות, לפי שבע"ז לעולם כך היא המדה עד דור רביעי ומתחיל למנות מן האב אב ראשון, בן שני, ואח"כ שלשים, ואח"כ רבעים, אבל במעשה העגל כבר קבלו דינם כל העובדים ונמחל העון לאותו דור אבל לא לדורות, וכדי לקיים הפקידה לד' דורות הוצרך למנות מן הבן והוסיף דור א' ומנה בנים, ובני בנים, שלשים, ורבעים, וז"ש וביום פקדי היינו זמן הפקידה כי יבא, אז ופקדתי עליהם אותו זמן פקידה הנאמר בי' הדברות. ולדעתי לפי שעון ע"ז חמור מכל העונות לא יוכל דור אחד לסבול גודל העונש הראוי לבא על עון זה ע"כ הוא מתחלק לד' דורות להקל ולא להחמיר. וי"א בהפך זה כי לכך נאמר וימהר משה ויקוד ארצה ראה משה שהקב"ה קורא הדורות מראש והולך ומונה ומוסיף דור אחד והיה מתירא פן יוסיף להכות בכמה דורות ע"כ מיהר משה ויקוד ארצה ויאמר דיך.

וְאוֹחִי משֶׁה וּכְרַע עַל אַרְעָא וּסְגִיד:

וְאוֹחִי משֶׁה וְגָחַן עַל אַרְעָא וּסְגִיד:

וימהר משה. כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:

(ח~י) והנה. משה השתחוה לשם שעבר על פניו ובקש שילך תמיד בקרבם, ויסלח לעונם ולחטאתם בכל מה שיעשו, וינחילם את הארץ. ולא אמר ולפשעינו, כי לא יתכן לסלוח הפשעים שהם המרדים, רק שישא אותם ולא יכלם בהם. ולא יתעלם ממך למה נכתבו שני השמות הללו באל''ף דל''ת, ומפני זה אמר הנה אנכי כורת ברית עד את מעשה ה' כי נורא הוא: וטעם כי עם קשה עורף הוא. כפשוטו, שילך בקרבם בעבור שהם עם קשה עורף, כי אחר שנתרצה להם הקב''ה יהיה ה' טוב לקשי ערפם יותר ממלאך, ומבקש להגדיל טובם יותר, כי הם עמו ונחלתו. וכאשר בשעת הכעס היה נוח להם שישלח לפניהם מלאך בעבור שהם עם קשה ערף, כמו שאמר (לעיל לג ג) פן אכלך, כן בעת הרצון טוב להם בשכינה בעבור שהם עם קשי עורף, שיותר יחונן וירחם על עבדיו. והשם ענהו שיעשה כן שיכרות הברית ויעשה בו נפלאות כאשר בקש ונפלינו אני ועמך (לעיל לג ח טז): ואמר נגד כל עמך, וראה כל העם אשר אתה בקרבו. כי הגדולות והנוראות האלה עם משה יעשה אותם ובעבורו, והעם יהיו בברית. ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ ובכל הגוים, כי לא נעשו להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עמהם מתחלה במצרים ועל הים, אבל נבראו ונעשו עמהם מתחלה יותר גדולות. אלא שהענין ירמוז אל שכון השכינה בהם, ועל היותו עם משה לכבוד ולתפארת בנעלם ובמופלא, כאשר אמר (שם) ונפלינו, וכמו שפירשתי (לעיל לג יד~טז ד''ה אבל). והקב''ה יראנו נפלאות מתורתו:

וימהר. ריקי מוח אמרו כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל. ועוד כי הנה כתוב כן בעשרת הדברות הנה כל ישראל שמעו זה ואיך יעלה על לב משה שיאמר הקב''ה לחמשים ובעבור שהזכיר ונקה לא ינקה לא הוצרך לומר לשונאיו. ומלת ויקד. בעלי הכפל מגזרת קדקד. ששם קדקדו בארץ על משקל ויתם הכסף. ויקדו כמו ויתמו ואל תשמע אל המוסיפין שרשים מלבם בעבור המשקל ועל זה הדרך ידמו כאבן:

וימהר משה. לתוספת הכנעה כי אמנם מהירות ההשתחויה תורה על גדלות הדבר אשר לו יכנע המשתחוה, כאמרם ז''ל (ברכות פרק הרואה) רב ששת כי כרע, הוה כרע כי חזרא:

וַאֲמַר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ יְיָ תְּהַךְ כְּעַן שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בֵּינָנָא אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבָנָא וְלַחֲטָאָנָא וְתַחְסְנָנָא:

וַאֲמַר אִין בְּבָעוּ אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ יְיָ תְּהַךְ כְּדוֹן שְׁכִינַת יְקָרָךְ יְיָ בֵּינָנָא אֲרוּם עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבָנָא וּלְחַטָּאנָא וְתַחְסְנִינָנָא יַת אַרְעָא דְקַיְימִית לְאַבְהָתָנָא דְּלָא תְשַׁלְחְפִינָנָא בְּעַם אוֹחֲרָן:

ילך נא ה' בקרבנו. כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה ערף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו. ויש כי במקום אם: ונחלתנו. ותתננו לך לנחלה מיחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האמות:

{{ו}} דק"ל אדרבה בשביל שהם עם קשה עורף לא היה לו לילך עמהם כמ"ש לעיל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ומפרש דהאי כי כמו אם: {{ז}} (ס"א) שתתן לנו נחלה מיוחדת פירוש שתהא השראת שכינתך בנו בלבד ולא בשאר אומות ולפי שכבר השיב לו ה' על זה אמר זו היא בקשת ונפלינו וכו' כלומר שהזכיר פה מה שביקש בראשונה:

ויאמר. טעם ילך נא ה' בקרבנו. כאשר יסעו כמו והתהלכתי בתוככם: כי עם קשה עורף. על דעת רבי מרינום אע''פ שעם קשה עורף הוא. וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך. אע''פ שחטאתי לך. ולפי דעתי רפאני כי אני מודה שחטאתי לך. ובעבור חטאי החליתני. וככה זה אני מודה כי עם קשה הוא ואתה תסלח:

כי עם קשה עורף הוא. ויחטא על כל פנים. ואף על פי שבלכתך עמנו יהיה עון הדור יותר גדול, כמו שאמרת רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך מכל מקום טוב לנו שתלך אתה עמנו: וסלחת לעוננו. כי עמך הסליחה ונקוה לסליחתך, ולא ילך מלאך עמנו, אף על פי שעון המרי בו לא יהיה כל כך גדול, מאחר שאין עמו שום תקות סליחה, כאמרך כי לא ישא לפשעכם:

ילך וגו' כי עם וגו'. קשה כי בדברי ה' (ל''ג ג') נאמר לו לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אם כן כי טעם עם קשה עורף הוא ימנע עלות ה' בקרבם ואיך נותן משה הטעם עצמו כדי שיעלה, עוד קשה למה הוצדך לשאול דבר שכבר נתרצה לו ה' כששאל ממנו ללכת עמהם והשיבו (ל''ג י''ז) גם את הדבר הזה וגו' אעשה. אכן יתבאר הענין בדקרוק עוד למה אמר משה כאן שם אדנות, ותגדל הקושיא למה שפרשתי למעלה כי לא חפץ משה אלא בבחינת הרחמים, ואולי כי כשגילה ה' למשה מדותיו יתברך וראה הפלגתם השכיל כי אם יתנהג ה' עם ישראל במדות אלו בלא דין כל עיקר כמו ששאל קודם העברת הטוב לפניו לא יוכלו עמוד בדרך ישר לפני ה' כי עם קשה עורף הוא לזה חזר בו ושאל שאלה שהוא לצד כבוד המלך לבל יסובב טובו לזלזל במצותיו יתברך כי בהסתלק מהרשעים בחינת הדין כל עיקר יהיו פוקרים, לזה אמר ילך נא אדני שהיא בחינת הדין, ושאל מדה שהיה צריך לה כאומרו וסלחת לעוננו ומדה זו אינה בבחינת אדנות וכן הוא אומר (לעיל כ''ג כ''א) כי לא ישא לפשעכם אלא במדת הרחמים, נמצאת אומר כי יחפוץ משה ברחמים ודין כי טובים השנים מן האחד: ונחלתנו. פירוש שלא יחליפם באומה אחרת אלא יהיו לו נחלת עולם:

וַאֲמַר הָא אֲנָא גְזַר קְיַם קֳדָם כָּל עַמָךְ אֶעְבֵּד פְּרִישָׁן דִי לָא אִתְבְּרִיאוּ בְּכָל אַרְעָא וּבְכָל עַמְמַיָא וְיֶחֱזֵי כָל עַמָא דִי אַתְּ בֵּינֵיהוֹן יָת עוֹבָדָא דַיְיָ אֲרֵי דָחֵל הוּא דִי אֲנָא עָבֵד עִמָךְ:

וַאֲמַר הָא אֲנָא גְזַר קְיַים דְּלָא אַשַׁלְחִיף עַמָּא הָדֵין בְּעַם אוֹחְרַן בְּרַם מִינָךְ יִפְקוּן אוֹכְלוֹסִין דְּצַדִּיקִין קְבֵיל כָּל עַמָּךְ אַעֲבֵּיד פְּרִישַׁן לְהוֹן בִּזְמַן דִּיהָכוּן בְּשִׁבְיָיתָא עַל נַהַרְוַות בָּבֶל וְאֵסֵילֵיקִינוּן מִתַּמָּן וְאֵשְׁרִינוּן מִן לְגֵיו לִנְהַר סַמְבַּטְיוֹן וּכְהִינוּן פְּרִישַׁן לָא אִתְבְּרִיוּ בְּכָל דַּיְירֵי אַרְעָא וּבְכָל עַמְמַיָא וְיֶחֱמוּן כָּל עַמָּא דְאַנְתְּ שָׁרֵי בֵּינֵיהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא יַת עוּבְדָא דַיְיָ אֲרוּם דָּחִיל הוּא דַאֲנָא עָבִיד עִמָךְ:

כרת ברית. על זאת: אעשה נפלאות. לשון ונפלינו שתהיו מבדלים בזו מכל האמות, שלא תשרה שכינתי עליהם:

{{ח}} פירוש על בקשת ונפלינו והוא הכתוב אחריו נגד כל עמך אעשה נפלאות שהוא פי' ונפלינו:

ויאמר הנה אנכי כורת ברית. וזהו כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. והם התנאים הכתובים מתחלת שמר לך. ובעבור זה אכתוב לך הלוחות השניים ויהיה כשטר עדות וכל זה שסלחתי לעונם היה בעבור כבודך. על כן אעשה עמך נפלאות שיתמהו כל רואיך וידעו כי נתתי הוד עליך שלא עשיתי כן מיום שבראתי שמים וארץ וזהו דבר קרינות פניו. והנה כתוב במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה הפך תולדת כל הזקנים: וטעם אשר לא נבראו בכל הארץ. לא נשמע זה בגוים. והגאון אמר אשר לא נבראו כן בכל ארץ מצרים שיצאתם משם. ובכל הגוים:

הנה אנכי כורת ברית. להיות בקרבכם, כאמרם (מגלה פרק בני העיר) גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם, גלו לאדום שכינה עמהם: נגד כל עמך אעשה נפלאות. כשיתפללו על ידי מדות הללו: וראה כל העם אשר אתה בקרבו. אמנם מעשה ה' הנורא לעיני כל העם לא יהיה, זולתי לעיני אותו העם אשר אתה בקרבו, שיראו את מעשי ה': אשר אני עושה עמך. בזכותך, כאמרו כי מצאת חן בעיני וכו':

טָר לָךְ יָת דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין הָא אֲנָא מְתָרֵךְ מִן קֳדָמָךְ יָת אֱמוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי:

טוֹר לָךְ יַת מַה דַּאֲנָא מְפַקֵיד לָךְ יוֹמָא דֵין הָאֲנָא מְתָרֵיךְ מִן קֳדָמָךְ יַת אֱמוֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וּפְרִיזָאֵי וְחִיוָאֵי וִיבוּסָאֵי:

את האמרי וגו' . שש אמות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:

שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. לא אמר בכל המצות שעברו אנכי מצוך, ועל כן נפרש שיאמר, שמור המצות שאנכי מצוך היום, ולא תעשה בהן כאשר עשית במה שצויתיך תחלה שעברת על הכל לעבוד ע''ז. והבטיח לגרש העמים והזהיר על ע''ז שלהם ועל בריתם, כאשר עשה בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך (לעיל כג כ~לג), שיחזרו אל התנאים ה ר א שונים: והוסיף בכאן (פסוק יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, שלא יעשו כאשר עשו בעגל אפילו במחשבת השמים לעשות אותו תייר לפניהם. והחזיר ענין שלש הרגלים לראות בהן את פני האדון ה' אלהי ישראל (פסוק כג), כאשר עשה שם, והטעם ידוע, כי בא אחר אזהרת עבודה זרה, וכבר פירשתיו בסוף וישמע יתרו (לעיל כ כב):

שמר לך. לפי דעתי עם משה ידבר שישמור אלה הדברים ויספרם כן לבני ישראל. על דרך שמרו עדותיו וחוק נתן למו כאשר פירשתי במקומו ותחלת הפרשה שתאמר להם הנני גורש מפניך. וזאת הפרשה דומה לפרשת הנה אנכי שולח מלאך עם הפרשה שהיא למעלה: ומלת גורש. מהבנין הקל והוא פועל יוצא. וככה אלמנה וגרושה:

שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. לא בלבד אזהירך שלא תמיר כבודך בלא יועיל, אבל אזהירך גם כן שלא תניח אחרים לעבוד לזולתי:

שמר לך. צריך לדעת מה ישמור בזה, ואם ישמור הדברים כדברי ראב''ע לא היה צריך להזהירו על מצוה בפרטות מכל מצות התורה ופשיטא שלא יכבוש הנאמר לו בנבואה, ואולי כי לצד שעבדו ישראל את ע''ז לזה מתחכם ה' לרפא שברם במה שיצוררו את עובדי ע''ז ויקוו לאבדם ולהרחיקם בל קרוב אליהם על ידי זה יתכפר עונם ותתרצה תשובתם, והגם שעדיין לא הגיעו לארץ יועיל החפץ והרצון בזה לכפרה על הדבר, והוא אומרו שמר לך פירוש על דרך אומרו (בראשית ל''ז י''א) ואביו שמר את הדבר, שיהיו משמרים מתי יבא עת לעשות כל הכתוב להתעיב אותו דבר שבו נכשלו. או יאמר כי מקודם שעשו את העגל לא צוה ה' כל ההרחקה מהאומות והתעבתם, ולצד שקדם מעשה הרע הוסיף ה' להם מצוה זו כדין הרחקת הנכשל בעבירה שצריך להגדיר עצמו בגדר חדש, והוא אומרו שמר לך פירוש מצוה זו למה שאליך באה לצד מה שעשית את העגל. או אפשר כי קודם מעשה העגל לא היה ה' מצוה על הדבר האמור בענין כי תכף היה ה' גורש מפניהם כל יושבי הארץ ואין מקום למצוה ולא היה בית מיחוש לחית הארץ, או לצד אימתם של ישראל שהיה נפסק מהם יצר הרע וחית השדה תעבדם, או לצד כי ירבו עד מאד ומלאו הארץ, ואחר העגל בטל הענין והוצרכו לצוות לזה והוא אומרו שמר לך. ובדרך רמז אפשר שתיבת לך חוזרת אל משה ורמז לו כי מה שאומר לו הנני גורש מפניך וגו' אינו לזמן המזדמן אלא לזמן רחוק, והוא מאמרם ז''ל (במ''ר פי''ט) משה שגאל אותנו הוא יגאל אותנו לעתיד לבא, ועל אותו זמן הוא אומר שמר לך, ותדע כי לא נתקיימו דברי ה' שאמר כאן למשה הנני גורש מפניך וגו', לזה אמר שמר לך לאחרית הימים את אשר אנכי מצוך היום:

אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל עֲלַהּ דִילְמָא יְהֵי לְתַקְלָא בֵּינָךְ:

אִיסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תִגְזוֹר קְיַים לְיָתֵיב אַרְעָא דְאַנְתְּ עָלֵיל עֲלָהּ דִּלְמָא יְהֵי לְתַקָּלָא בֵּינָךְ:

השמר לך. הנה זה כמו לא תשתחוה לאלהיהם:

פן תכרות ברית ליושב הארץ. ליושב מלא וי''ו דששה היו שמזהיר עליהם שגרגשי עמד ופנה:

אֲרֵי יָת אֲגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיָת קָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיָת אַשְׁרֵיהוֹן תְּקַצְצוּן:

אֲרוּם יַת אֵיגוֹרֵיהוֹן תְּתַרְעוּן וְיַת קָמַתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וְיַת אֲשֵׁרֵיהוֹן תְּקַצְּצוּן:

אשריו. הוא אילן שעובדים אותו:

כי את מזבחותם. כמו כי הרם תהרסם:

אֲרֵי לָא תִסְגוֹד לְטַעֲוַת עַמְמַיָא אֲרֵי יְיָ קַנָא שְׁמֵהּ אֵל קַנָא הוּא:

אֲרוּם לֵית לְכוֹן רְשׁוּ לְמִסְגוֹד לֶאֱלָהָא אוֹחֲרָן אֲרוּם יְיָ קַנַּאי וּפוּרְעַן שְׁמֵיהּ אֱלָהּ קַנְּאַי וּפוּרְעַן הוּא:

קנא שמו. מקנא להפרע ואינו מותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:

והזכיר אל קנא ככתוב בעשרת הדברים:

כי לא תשתחוה לאל אחר. לפיכך תתוץ מזבחו ולא תשא פניו, כי אין לך לכבד שום אלוה זולתי: כי ה' קנא שמו. כי שמו מורה על מין מציאות שלא ייוחס לשום נמצא זולתו, לפיכך אל קנא הוא, להפרע מן העובד אחר עמו:

דִילְמָא תִגְזַר קְיַם לְיָתֵב אַרְעָא וְיִטְּעוּן בָּתַר טַּעֲוַתְהוֹן וְיִדְבְּחוּן לְטַּעֲוַתְהוֹן וְיִקְרוּן לָךְ וְתֵיכוּל מִדִבְחֵיהוֹן:

דִּילְמָא תִגְזוֹר קְיַים לְיָתֵיב אַרְעָא וְיִטְעוּן בָּתַר טַעֲוַותְהוֹן וְיִדְבְּחוּן לְטַעֲוַותְהוֹן וִיזַמְנוּן לָךְ וְתֵיכוֹל מִן דִּיבְחֵי טַעֲוַותְהוֹן:

ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:

{{ט}} ר"ל שהוא טעם אלעיל כלומר שמא תעלה על דעתך לומר שאין האיסור והאזהרה אלא בעבודה שלהן בלבד כיון שהזהרתיך את מזבחותם וגו' אבל שתכרות להם ברית כדי שתהיה אוכל מזבחו יחד עמהם בחבורה אחת כסבור אתה שאין בכך כלום אל תעלה על דעתך בזה כי אני מעלה עליך וכו':

ואכלת מזבחו. כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתה. לשון רש''י. ואני אומר על דעת רבותינו (ב''ק עא:, חולין מ:) שזו אזהרה באוכל תקרובת ע''ז, שהם אמרו שאסור הוא מן התורה, ולא מצינו בו אלא זה. וכן משמעו, פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם כי יזבחו להם תמיד, ופן יקרא לך ואכלת מזבחו אשר יזבח לאלהיו בזנותו אחריו, ופן תקח מבנותיו לבניך (בפסוק הבא). והנה כלן אזהרות נמשכות בלאו הראשון שאמר פן תכרות ברית:

פן תכרות. כמו לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. והוסיף לפרש פן תכרות ברית וזנו בנותיו:

פן תכרות ברית. והטעם שאמרתי שלא תכרות ברית ליושב הארץ הוא שאם תהיה עמו בברית תטעה באל אחר על אחד משני פנים אם שיקראך לאכול מזבחו, ותעבוד עמו אז את אלהיו להפיק רצונו, ואם שתעשה זה לאהבת הנשים, כמו שהיה הענין בפעור:

פן תכרות וגו'. פירוש הגם שבשעה כריתת ברית יקבלו עליהם ז' מצות אף על פי כן לא תכרות, והטעם כי וזנו פירוש יושבי הארץ אחרי אלהיהם כי אין אמונה בהם כגלוי ליודע נסתרות, וזבחו לאלהיהם וקרא לך וגו' ואמרו במס' ע''ז (ח'.) כי משעת קריאה מעלה עליו הכתוב כאילו אכל, ואומרו מזבחו כתב רמב''ם בהלכות שחיטה (פ''ד) שבא לאסור שחיטת גוי ממה שהזכירם באיסורי גוים הא למדת שבחינת הזביחה לבד יתעב ה' הגם שאין בה א' מפסולי שחיטה:

וְתִסַב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָיךְ וְיִטְעַיָן בְּנַתְהוֹן בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן וְיִטְעַיַן יָת בְּנָיךְ בָּתַר טַעֲוַתְהוֹן:

וְתִיסַב מִבְּנַתְהוֹן לִבְנָךְ וְכַד טַעֲיָין בְּנַתְהוֹן בָּתַר טַעֲוַותְהֵין מַטְעֲיַין אוּף יַת בְּנָךְ בָּתַר טַעֲוַותְהֵין:

והזנו את בניך אחרי א. להיהן. וסמיך ליה אלהי מסכה רמז שעשו כמין זכרות מפלצת לע''ג וגם עשו כמו זכרות לצלמי ע''א כדכתיב ותזנו בם:

דַחֲלַן דְמַתְּכָא לָא תַעְבֵּד לָךְ:

דַּחֲלַן דְּמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן:

וטעם אלהי מסכה. ומלת אלהי הגוים כוללת בעבור עגל מסכה:

אלהי מסכה. הם הטלסמאות הנעשות בשעות ידועות בחבור מהכוכבים ולזה עושין אותן על ידי התוך, למען יעשו כל חלקי אותן הצורות יחדיו באותו רגע, ובם יחשבו עושיהם להשיג קנינים וצרכי הגופות, ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד באל יתברך כשלא יקבלהו העובד עליו כאלוה. והוא אמנם הפך רצונו, כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלוה זולתו, כאמרו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו:

יָת חַגָא דְפַטִּירַיָא תִּטַר שַׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִירָא כְּמָא דִי פַקֵדִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרֵי בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתָּא מִמִצְרָיִם:

יַת חַגָא דְפַטִירַיָא תִנְטְרוּן שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִּירֵי הֵיכְמָא דְפַקֵידְתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרוּם בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא נְפַקְתּוּן פְּרִיקִין מִמִּצְרָיִם:

חדש האביב. חדש הבכור, שהתבואה מבכרת בבשולה:

והזכיר את חג המצות כאשר הזכירה בפרשה העליונה. ובעבור שהזכיר כי בו יצאת ממצרים והנה חג המצות לזכר. הזכיר דבר פטר חמור שגם הוא זכר ליציאת מצרים. כמו בפסוק ובקוצרכם שהזכיר עם חג הקציר. וככה הזכיד זה בפרשת קדושים תהיו. ובעבור זה כל פטר רחם לי:

את חג המצות תשמור. אחר שאסר אלהי מסכה אשר בם חשבו עושיהם להשיג חיי שעה, הזכיר מצות אשר מהן ימשכו מיני הצלחות מדומות כאביב כקציר וכאסיף וכעסקי הקנינים, וסדר אותן כזאת הפרשה על הסדר שבו נתנו לישראל. הראשונה מהן היא חג המצות למועד חדש האביב אשר בה יבורך האביב. שנית, ענין הבכורות אשר בם יבורך המקנה, והיא המצוה שהיתה אחר חג המצות תיכף בצאתם ממצרים. שלישית, היא מצות השבת שנתנה במרה, ובו יבורכו ימי המעשה, כאמרו ששת ימים תעשה מעשיך ועמה דבר על השנה השביעית המברכת השנים כאמרו שש שנים תזרע. רביעית, היא חג הקציר אשר בו שבועות חקות קציר ישמור לנו. חמישית, חג האסיף שבו יבורך האסיף כאמרו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ואחר אלה המצוות הזכיר מצוה כוללת לשלשת הרגלים והיא יראה כל זכורך ואחר כך הזכיר מצוות מיוחדות לחג המצות לא תשחט על חמץ ולא ילין, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הקציר והיא ראשית בכורי אדמתך כאמרם ז''ל מעצרת ועד החג מביא וקורא, ואחר כך הזכיר מצוה מיוחדת על הרוב לחג הסכות, והיא לא תבשל גדי כי אז זמן הגדיים, כמו שאמרו קצתם ז''ל (פרק קמא דר''ה) באחד בתשרי ר''ה למעשר בהמה:

סמך את חג המצות לאלהי מסכה לומר שע''ג אסורה בהנאה כחמץ בפסח:

את חג המצות תשמור. טעם מצוה זו כאן לציון כי הן אלה תיקוני החטא שקודם כאומרם ז''ל (זוהר ח''ב מ'.) כי החמץ הוא בחינת אל אחר, ולזה צוה ה' ביתר שאת לשמור את הדבר, וצוה כאן על כללות המועדים, אולי כי לצד שנאמר בעגל (לעיל ל''ב ד') אלה אלהיך אשר העלוך וגו' וכל המועדים תלוים ביציאת מצרים, לזה חזר ה' על הדברים כדי שיקבלו עליהם הפרטים שיש נגדיות להם במשמעות מאמר הכפירה, וזה אחד מפרטי התשובה הצריכין, והזכיר שמירת שבת לפי שהם עבדו ע''ז שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה לזה אמר ה' מצות שבת שהיא גם כן שקול כנגד כל התורה שבזה יתוקן המעוות, ועיין מה שכתבתי בתחילת פרשת ויקהל:

כָּל פָּתַח וַלְדָא דִילִי וְכָל בְּעִירָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ בְּכוֹר תּוֹר וְאִימָר:

כָּל פְּתַח וַולְדָא דִילִי הוּא וְכָל בְּעִירָךְ תַּקְדִישׁ מִנְהוֹן דִּכְרַיָא דְתוֹרֵי וְאִמְרֵי:

כל פטר רחם לי. באדם: וכל מקנך תזכר וגו' . וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה: פטר. לשון פתיחה, וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון. תי''ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:

{{י}} חסר מלת אשר מן תזכר וגו' ובי"ת מפטר והוסיף בי"ת על פטר מפני שתזכר שב על המקצה שהיא היולדת לא על הפטר ופירושו וכל מקנך אשר יפטור זכור את רחמה:

ומלת מקנך. בא במקום הזה על לשון נקבה. ושמות רבים ככה. על לשון זכר גם לשון נקבה:

כל פטר רחם לי. באדם ובבהמה הטהורה ובקצת הטמאה אבל יהיה זה על אופנים שונים, ולזה אמר וכל מקנך תזכר פטר שור ושה, וזה כי בפטר שור ושה תזכר, תהיה נזכר בחלק הקרבן הנקרא אזכרה, כאמרו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם, את דמם תזרוק ואת חלכם תקטיר:

וּבוּכְרָא דַחֲמָרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִם לָא תִפְרוֹק וְתַנְקְפֵהּ כָּל בּוּכְרָא דִבְנָיךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין:

וּבוּכְרָא דְחַמְרָא תִּפְרוֹק בְּאִימְרָא וְאִין לָא תִפְרוֹק וְתִנְקְפֵיהּ בְּקוּפִּיץ וְכָל בּוּכְרָא דִבְרָךְ תִּפְרוֹק וְלָא יִתְחֲמוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין:

ופטר חמור. ולא שאר בהמה טמאה: תפדה בשה. נותן שה לכהן, והוא חלין ביד כהן, ופטר חמור מתר בעבודה לבעלים: וערפתו. עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יפסד ממונו: כל בכור בניך תפדה. חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה: ולא יראו פני ריקם. לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראית פנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראית פנים, ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא, ומפנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א) :

{{כ}} ובסוף פרשת בא מפרש רש"י הטעם: {{ל}} מה שאין כן בשאר פסולי המקודשים שנפדו שהם ותמורתן אסורות בגיזה ועבודה כיון שנכנסו במקומן: {{מ}} דכתיב הכא ריקם ובפרשת ראה כתיב ריקם גבי הענקה מה פדיון בכור חמש סלעים אף הענקה ה' סלעים ומדכתיב ריקם דהענקה ברישא דקרא דה"ל למכתב בסיפא שדי ריקם אצאן ריקם איקב ריקם אגורן שיהא מכל מין ומין ה' סלעים:

ופטר חמור תפדה בשה. וכל בכור בניך תפדה. בפדיון ערכו הקצוב:

ולא יראו פני ריקם. וסמיך ליה ששת ימים לומר דאין נדרים ונדבות קרבים ביו''ט:

שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ בִּזְרוֹעָא וּבַחֲצָדָא תְּנוּחַ:

שִׁיתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תָנוּחַ בְּרִידַיָא וּבְחַצְדָא תָּנוּחַ:

בחריש ובקציר תשבת. למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש. וכך משמעו, ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העמר, שהוא מצוה ודוחה את השבת:

{{נ}} במס' ראש השנה פירש"י שלא יחרוש שדה לבן ושדה אילן חרישה שיועיל לשביעית וקציר של שביעית תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית דאי אשבת קאי הא שאר מלאכות נמי אסורים: {{ס}} פירוש מה חריש אין לך של מצוה אפילו לחרוש לצורך עומר ושתי הלחם אני אוסרו לך בשבת אף קציר שאני אוסר לך דוקא של רשות ולא של מצוה שאפילו מצאו קצור מצוה לקצור ויש לך ללמד מכאן שהוא דוחה שבת:

בחריש ובקציר תשבות. על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם. והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות (לעיל כ ב). ועוד, כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ושם אפרש בעזרת הש''י ויתרומם:

ששת ימים. ככה כתוב בראשונה: וטעם בחריש ובקציר. שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן. כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה. כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש. הלא במלת קציר יחריש: ולא הזכיר בפרשה הזאת שנת השמיטה. כי היום הידוע השלם היא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות. ויום השמש הוא שלש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביעית יום. כי הוא תקופת השמש מתחלת מערב עד שובה אל מקומה. וחכמי המזלות יבינו זה:

ששת ימים תעבוד. וביום השביעי תשבות. גם כן תהיה הצלחתך כשתעבוד ששת ימים כאשר תשבות בשביעי: בחריש ובקציר תשבות. וכן כשתשבות אחת לשבע שנים בחריש ובקציר, וזה בשבתות השנים הנקראים גם כן שבת לה' תצליח בחריש ובקציר, כאמרו ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה:

וְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא תַּעְבֵּד לָךְ בִּכּוּרֵי חֲצַד חִטִין וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִפְקָא דְשַׁתָּא:

וְחַגָא דִּשְׁבוּעַיָא תַּעֲבֵיד לָךְ בִּזְמַן בִּכּוּרֵי חֲצַד חִינְטִין וְחַגָא דִכְנָשָׁא בְּמִיפְקָא דְשַׁתָּא:

בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים: בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העמר הבאה בפסח מן השעורים היא: וחג האסיף. בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית. אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך: תקופת השנה. שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה: תקופת. לשון מסבה והקפה:

{{ע}} פירוש לא שהוא זמן בכורי קציר חטים רק מפני שמתחילין להקריב מנחה מן החטים החדשים:

וחג. כתוב בשני מקומות. ושם בצאת השנה. כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת וזה לאות כי השמש תכנס במזל המאזנים סמוך ליום העשור. ולא יתאחר עד צאת סוכות שלא תכנס השנה האחרת. על כן כתוב תקופת השנה. ואל תסמוך על תקופת שמואל רק על תקופת רב אדא. אע''פ שהיא צריכה לשני תקונים. האחד בעבור שמהלך השמש פעם בארוכה ופעם בקצרה. וזה השנוי אינו במהלך השמש כי שוה הוא לעולם. רק הוא כנגד מראה הנקודה בגלגל המזלות. והתקון השני בעבור תנועת גלגל קטן בראש טלה:

תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזוּן כָּל דְכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחַמְיוּן כָּל דְּכוּרָךְ קֳדָם רִבּוֹן עָלְמַיָא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְרָאֵל:

כל זכורך. כל הזכרים שבך. הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:

{{פ}} לא הזכרים שלך שהרי אף זכרים הקטנים אינם שלך פירוש אינם ברשותך כל שכן הגדולים שחייבים במצות רק פירושו הזכרים הנמצאים בך כלומר בעמך:

שלש פעמים. הזכיר בפרשה הזאת אלהי ישראל. בעבור דבר העגל:

את פני האדון. המסדר עניניך בדברים הטבעיים, כענין ולאדון לכל ביתו: אלהי ישראל. מסדר עניני ישראל בענינים הרוחניים אשר למעלה מן הטבע, אשר לא יאותו זולתי לנבדלים הנקראים אלהים, כענין זובח לאלהים יחרם וכענין אלקין די חדרהון עם בשרא לא איתוהי, ולזה אמר על השדים לא אלוה מפני שהם בעלי חמר ומתים כבני אדם, כמו שהזכירו ז''ל. ויקראו השופטים המומחים גם כן אלהים כי הם ישפטו לפעמים מבלעדי החושים, כענין שלמה שנאמר עליו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וכאמרו ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח ולזה נקרא האל יתברך אלהי האלהים מסדר עניני המסדרים הבלתי טבעיים והם הנבדלים מחמר, ואדוני האדונים מסדר עניני המסדרים הטבעיים, והם הגרמים השמימיים. אמר אם כן יראה כל זכורך, להודות על הטוב הנמשך ממנו אליך בדברים הטבעיים באשר הוא אדון ישראל, והנמשך ממנו לחיי עולם באשר הוא אלהי ישראל:

אֲרֵי אֲתָרֵךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יָת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵד אֱנַשׁ יָת אַרְעָךְ בְּמִסְקָךְ לְאִתְחַזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא:

אֲרוּם אֵיתָרֵיךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יַת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵיד אֵינַשׁ יַת אַרְעָךְ בִּזְמַן מִיסְקָךְ לְאִתְחֲמָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא:

אוריש. כתרגומו אתרך, וכן (דברים ב לא) החל רש, וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי, לשון גרושין: והרחבתי את גבלך. ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו:

{{צ}} דאם לא כן מאי כי אוריש וגו' מאי נתינת טעם יש בו:

כי אוריש. פירש בפרשה הזאת למה. שלא הזכיר בראשונה כי לא הוצרך כי אחר שהשם צוה שיעלו כל זכרי ישראל לראות פניו הנה אין ספק כי השם ישמור ארצם מפני האויב אחר שכל ישראל עושים רצונו. וזה הטעם באר אותו ה יטב: וטעם ולא יחמוד איש את ארצך. כל כך אשלח אימה בלב השכנים אפי' שלא יחמדו הארץ. אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה:

אוריש גוים מפניך. דקדק לומר מפניך, פירוש לבל תצטער בראייתם על דרך מאמרם ז''ל (גיטין נ''ו:) במעשה רבי יוחנן בן זכאי עם אספסינוס, הבטיח ה' כי לא יראו לפנינו כל עיקר: והרחבתי וגו'. על דרך אומרו (ירמי' ג') ארץ צבי, ואמרו ז''ל (גיטין נ''ז.) כעור של צבי זה וכו':

לָא תִכּוֹס עַל חֲמִיעַ דַם פִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן לְצַפְרָא בַּר מִמַדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת חַגָא דְפִסְחָא:

לָא תִכְסוּן קֳדָם עַד לָא תְבַטְלִין חֲמִיעַ נִכְסַת פִּסְחִי וְלָא יְבִיתוּן לְצַפְרָא בַּר מִמַּדְבְּחָא תַּרְבֵּי נִכְסַת פִּיסְחָא:

לא תשחט וגו' . לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה: ולא ילין. כתרגומו. אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר: זבח חג הפסח. אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:

{{ק}} שהמקרא מסורס וקצר וכאלו כתיב לא תשחט את זבחי ולא תזרוק דמו על החמץ כלומר שעדיין החמץ קיים ולא עליו ממש: {{ר}} אם לאחד מאלו יש לו חמץ בביתו עובר בלאו אבל לא פירש מי הוא העובר או השוחט או הזורק או שניהם כאחד: {{ש}} פירוש מועלת לשון מעילה הוא כלומר אין לינה פוסל בראש המזבח כלומר אם עלו איבריו בראש המזבח קודם עלות השחר אף על פי שלא נקרבו אינם נפסלים: {{ת}} כלומר לא מיפסל בלינה אלא עד שילין בעמוד השחר אבל אם לן כל הלילה וקודם שעלה עמוד השחר הקטיר אין זה לינה (אבל אם לא הקטירן הוי לינה לענין שאם ירדו לאחר ע"ה לא יעלו עיין זבחים דף פ"ו): {{א}} דהא הפסח אינו נקרב אלא אמוריו: {{ב}} כלומר שלא יקריב אחר עמוד השחר מדכתיב זבח ולא כתיב חג הפסח אלא לרבות כל הזבחים שנפסלים בלינה:

ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. כפי פשוטו יזהיר בכל החג, שלא ילין עד הבקר מן הבשר, כי הנותר ממנו עד הבקר באש ישרף (לעיל יב י), ומן החלב, שלא יקריב אותו אלא עד הבקר. ואונקלוס תרגם על החלב העולה לגבוה, כי הוא החג כאשר אמר שם (לעיל כג יח) ולא ילין חלב חגי עד בקר, כי כל המצות האלה שניות: וכתב רש''י ולא ילין, כתרגומו, אין לינה מועלת בראשו של מזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר. זבח חג הפסח, אמוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואיברים. ובפרשת צו (ויקרא ו ב) אבאר זה בע''ה. ולינה בראשו של מזבח מחלוקת הוא בגמרא (זבחים פז.), ולדעת רבא יש לינה בראשו של מזבח, ואם לנו שם האיברים וירדו לא יעלו, שאם לא ירדו, אפילו לנו בקרקע ימים רבים ועלו לא ירדו, כדאיתא בפרק המזבח (שם):

חמץ דם זבחי. בגי' מחצי היום:

רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתֵי לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלָב:

שֵׁירוּי בּוּכְרַת פֵּרֵי אַרְעֲכוֹן תַּיְיתוּן לְבֵית מוּקְדְּשָׁא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן לֵית אַתּוּן רְשָּׁאִין לָא לִמְבַשְׁלָא וְלָא לְמֵיכוּל בְּשַר וַחֲלַב תְּרֵיהוֹן מְעַרְבִין כַּחֲדָא דְּלָא יִתְקוֹף רוּגְזִי בְּכוֹן וְאֵירְשִׁין פֵּרֵי אֵילָנֵיכוֹן עִם בּוּסְרָא בְּלִבְלוּבֵיהוֹן וְטַרְפֵיהוֹן כַּחֲדָא:

ראשית בכורי אדמתך. משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים: לא תבשל גדי. אזהרה לבשר בחלב, ושלש פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאסור בשול: גדי. כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש. ממה שהצרך לפרש בכמה מקומות (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע: בחלב אמו. פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין אסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:

{{ג}} אינו רוצה לומר דמאדמתך מפיק ליה דהא בפרשת כי תצא מפיק מגזירה שוה דארצך ארצך אלא ר"ל דהא דכתיב הכא אדמתך לאו למימרא דמכל הפירות שבארצך מחויב להביא בכורים אלא דוקא מז' המינים בלבד כדילפינן מגזירה שוה דארץ ארץ: {{ד}} דק"ל דבז' המינים חשיב נמי דבש ודבש אינו פרי ובבכורים כתיב מפרי אדמתך משמע דוקא פרי ומתרץ הוא דבש תמרים שתמרים נמי פרי: {{ה}} פי' לא בחלב אמו דוקא אלא הוא הדין בחלב עצמו והא דנקט בחלב אמו לאפוקי עוף שאין לאמו חלב כמו שפירש"י בסמוך: {{ו}} והא דמצריך גבי בשר בחלב ב' פסוקים לאכילה והנאה יותר מכל איסורים שבתורה שבכולן כתיב נמי לשון אכילה וכולל בהו אכילה וגם הנאה. יש לומר דגבי בשר בחלב חייב על האכילה אף שאינו נהנה באכילתו כגון שנשרף גרונו באכילה לכך לא כתב בו נמי לשון אכילה שיכלול גם ההנאה מה שאין כן בשאר אכילת איסורים: {{ז}} דאי לא הוי מפורש אלא במקום אחד גדי עזים הייתי אומר שבכאן נמי דוקא גדי עזים דנלמוד סתום מן המפורש אבל אם בכמה מקומות כתב גדי עזים למדנו דוקא היכא דגלי גלי משום דג' פסוקים הבאים כאחד לכולי עלמא אין מלמדין והיכא דלא גלי כמו הכא דכתיב סתם כל יונקים במשמע:

ראשית בכורי אדמתך. בעבור כי הזכיר שיביאו בכורי כל אשר בארצם לבית ה', יסמוך לזה לא תבשל גדי בחלב אמו, כי בעת בכורי האדמה יביאו גם כל בכור בהמה הגדיים וטלאים, ובעת ההיא יגדלו הגדיים ויהיה החלב, ופעמים רבים יעלו האם עם הבכור בהיותו יונק בעבור שלא ימות, והנה הבאים לחוג יתענגו לאכול הבכורות בכל המטעמים עם הכהנים, ולכך הזכיר אסורם עם הבכורים. אבל במשנה תורה (דברים יד כא) הזכיר המצוה הזו עם אסור המאכלים אחר שהזכיר בהמה טמאה ודגים ועופות טמאים ונבלה, כי שם יאות להזכיר זה, כי הוא איסור מאכל, לא איסור הבשול בלבד כאשר יחשבו קטני אמנה מחוסרי הדעת:

ראשית. כמו בפרשה הראשונה. ואלה הם התנאים. ומתחלת ואלה המשפטים עד שש שנים משפטים הם. והכהן הגדול והשופט שהוא המלך הם חייבים ללמדם ולדעתם. וחיוב הצבור הם הנזכרים אחר כן כמו אלה:

ראשית בכורי אדמתך תביא. ובזה תשיג ההצלחה כפירות, כאמרו וראשית כל בכורי כל תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך: לא תבשל גדי. כמעשה בני נכר החושבים להשיג בזה ההצלחה בפירות או במקנה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתַב לָךְ יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין אֲרֵי עַל מֵימַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין גְזָרִית עִמָךְ קְיַם וְעִם יִשְׂרָאֵל:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתוֹב לָךְ יַת פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין אֲרוּם עַל מֵימַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין גְּזָרִית עִמָּךְ קְיַים וְעִם יִשְרָאֵל:

את הדברים האלה. ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:

{{ח}} דאלה מיעוט הוא:

כתב לך את הדברים האלה. צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה (שמו''ר מז ב), כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות. ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה, כאשר הראיתיך במקומות רבים (לעיל י ב, ועוד): והנכון בעיני, כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית, הוצרך הקב''ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר, למשה שיכתוב התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. וטעם אתך, כי בעבורך עשיתי עמהם, ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם, וכתב המחילה והתנאין:

ויאמר. ואע''פ שכבר היו כתובים כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים. על כן נכתבה הפרשה הזאת פעמים:

כתב לך את הדברים האלה. אף על פי שקודם העגל אמרתי לתת לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי, עכשיו שחטאו אתה פסל לך הלוחות וכתבתי, ולא אתן לך גם כן התורה והמצוה אשר כתבתי, אבל כתב לך אתה:

כי על פי הדברים. האלה. וסמיך ויהי שם עם ה' ארבעים יום לומר שבשביל דברים שבע''פ שהה שם מ' יום: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. אלו דברים שבע''פ ע''כ בקהלת וכתוב יושר דברי אמת ס''ת. ברית וסמיך ליה דברי חכמים: פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ס''ת בגי' התלמוד:

וַהֲוָה תַמָן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָא אֲכַל וּמַיָא לָא שְׁתֵי וּכְתַב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא עַשְׂרָא פִּתְגָמִין:

וַהֲוָה תַּמָּן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן לַחֲמָא לָא אָכַל וּמוֹי לָא אִשְׁתֵּי וּכְתַב עַל לוּחַיָא חוֹרַנְיָיתָא יַת פִּתְגָמֵי קַיְימָא עֲשַרְתֵּי דִבּוּרַיָא דַהֲווֹ כְתִיבִין עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי:

ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות. יאמר שהיה משה שם בראש ההר ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב שם על הלוחות. ועל דעת רבותינו (במדרש תנחומא תשא לא) ענין הכתוב שהיה שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה בעת שכתב על הלוחות את דברי הברית הזאת השנית, אבל ארבעים יום אחרים עמד שם קודם לזה להתפלל כל ענין הבקשה, שאמר (לעיל לג יב) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. ובהם נאמר במשנה תורה (דברים ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. וכאן לא פירש כמה ימי התחנה והתפלה הזאת, כי הוא ידוע מעת עלותו אל ההר עד רדתו לפסול הלוחות האחרונות, אבל סיפר כי היה ענין הלוחות השניות ככל ענין הראשונות במכתב אלהים ובימים שעמד שם לפני השם, שלא יחשוב שכבר למד התורה בפעם הראשון, ולא יצטרך עתה לעמוד שם הרבה: וטעם ויכתוב על הלוחות. פירוש ה', ולא יחזור למשה, כי כן אמר (לעיל פסוק א) וכתבתי על הלוחות, וכן במשנה תורה (דברים י ג ד) ואפסול שני לוחות אבנים כראשונים ואעל ההרה ושני הלוחות בידי, ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון. ומפני שאמר כמכתב הראשון, ידענו כי הם כתובים באצבע אלהים, ויהיה פירוש וכתבתי (לעיל פסוק א), באצבעי, וידעת פירוש אצבע מן היד (לעיל יד לא):

ויהי שם. רבים חשבו ששמונים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם את הלוחות ולא דברו נכונה. רק דברי הקדמונים ז''ל אמת כמו שכבר זכרתי כי הנה ארבעים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם הלוחות הראשונים. וכן כתוב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה והוא אמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. אז אמר משה פרשת ראה אתה אומר אלי. ואחר כן ירד ופסל הלוחות והעלם עמו אל הר סיני. והנה כתוב ויעבור ה' על פניו. ואח''כ ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל כמשפטו בפעם הראשונה גם בשנייה: ויכתוב על הלוחות. השם כתבם. כי כן כתוב וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת:

ויהי שם עם ה'. בפעם האחרונה:

לחם לא אכל וגו'. הוצרך לפרט לחם ומים ולא הספיק לומר לא אכל ולא שתה, לדייק בדבריו בא כי דווקא לחם ומים הוא שלא אכל ושתה אבל אכילה אחרת ושתיה אחרת אכל ושתה כאומרו (תהלים מ') ותורתך בתוך מעי, גם נמשלה למים (תענית ז'.), ואם היה אומר לא אכל ולא שתה יש במשמע כל מין אכילה ושתיה:

וַהֲוָה כַּד נְחַת משֶׁה מִטוּרָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵחֲתֵהּ מִן טוּרָא וּמשֶׁה לָא יְדַע אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי בְּמַלָלוּתֵהּ עִמֵהּ:

וַהֲוָה בִזְמַן מֵיחַת משֶׁה מִן טַוְורָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי דְסַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵיחְתֵיהּ מִן טַוְורָא וּמשֶׁה לָא חַכִּים אֲרוּם אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפּוֹי דַּהֲוַת לֵיהּ מִן זִיו אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בִּזְמַן מַלֵלְיוּתֵיהּ עִמֵיהּ:

ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים: כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכתי כפי:

{{ט}} אף על פי שגם שכשהביא לוחות ראשונות בי"ז בתמוז כתיב נמי וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו כמש"כ כאן מכל מקום כל הספורים הבאים אחר מקרא זה לא היו רק בלוחות אחרונות: {{י}} כלומר שבלוחות אחרונות זכה לקרני הוד יותר מבלוחות הראשונות:

ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. הטעם בדבר אתו השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו ע''כ הזהירו כזהר הרקיע: ומלת קרן. מגזרת קרנים מידו לו. כי כן כתוב בתחלת הפסוק ונגה כאור תהי'. והנה אמר אחריו קרנים מידו לו יהיה הטעם כפול כמשפט. ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו. ועוד אילו היה ככה למה לא הי' תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל.והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי' בן שמונים:

כי קרן עור פניו. וזכה לקירון פניו מושכותי כפי עליך. וי''א מכתיבת הלוחות זכה לקירון. קרנים מידו לו ושם חביון עוזו ר''ת מלוח:

ויהי ברדת וגו'. אמר ויהי לשון צער, לרמוז מה שנכוו כל הצדיקים שבמחנה ישראל ממעלת משה אשר ענתה בפניו דכתיב וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן וגו': ברדת משה מהר וגו'. לא נודע גזרת הכתוב איה מקומה, עוד צריך לדעת למה כפל לומר ברדתו מן ההר ולא הספיק במה שאמר בסמוך ברדת משה וגו'. עוד צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב שלילת ידיעת משה בדבר קודם שיודיענו תחילה ענין קירון פנים שישנו. עוד צריך לדעת מי הודיעו למשה כיון שלא ידע מעצמו ואם הודיעוהו למה לא הודיע הכתוב סדר ההודעה. אכן יתבאר הענין לפי מה שהודיע הכתוב אחר זה כי נתן משה מסוה על פניו בתמידות זולת בעת לימודו אם כן יאמר האומר למה לא נתן משה מסוה על פניו ברדתו מן ההר בזמן שלא היה מלמד את ישראל תורה, לזה אמר הכתוב ומשה לא ידע זה היה סיבה שלא נתן על פניו מסוה קודם וראהו אהרן וישראל והנה קרן עור פניו, ועדיין יקשה על זה איך יהיה הדבר שלא ירגיש בעל חי בדבר נוסף בפניו ובפרט קירון פנים, לזה הקדים הכתוב לומר הסיבה שמנעה ממנה הידיעה ואמר ברדת משה מהר פירוש כי בהיותו בהר לו יהיה שירגיש בהוד פניו יתלה הדבר כי יבהיקו פניו מאור פני אל המדבר עמו וברדתו מן ההר נסתלק תלית הרגשת אור פניו, ועדיין תקשה למה לא הרגיש במשך ירידתו, לזה אמר ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר פירוש בכל משך רדתו מן ההר, ולזה היה תולה כי מה שהיה מרגיש בפניו היה מאור הלחות אל מול פניו יאירו ולא ידע כי קירון פנים היה קבוע בו בעור פניו, והוא אומרו לא ידע כי קרן עור פניו פירוש ידע בקירון פנים אבל לא חשב שהיה אור קבוע בעור פניו והיה תולה בלוחות שבידו וזה היה סיבה שלא עשה מסוה וראהו אהרן, וכפי זה גזרת הכתוב היא וירא אהרן וגו' כי זולת כל הכתוב לא היו רואים אהרן וישראל קירון פנים קודם שיקראם שהיה שם מסוה כאשר עשה אחר כך כשהניח מידו הלוחות ולא נשאר במה לתלות מעצמו הרגיש מתת אלהים כי קרן עור פניו ונתן המסוה תכף בסוד (משלי כ''ה) כבוד אלהים הסתר דבר: ובמדרש (שמו''ר פמ''ז) ר' יהודה בר נחמן אמר כשכתב משה התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו ומשם נעשה קרני הוד ע''כ, ודבריהם ז''ל סתומים וחתומים, ואולי שיכוונו לומר כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל כאומרם ז''ל (שהש''ר פ''א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהוא היראה דכתיב (תהלים קי''א) ראשית חכמה יראת ה' עשתה ענוה עקב לסנדל' דכתיב (משלי כ''ב) עקב ענוה יראת ה', ומצינו שהעידה התורה על משה (במדבר י''ב ג') שעניו מאוד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו''ד ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד כי הפליא ברצונו יתברך גם ה' הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמום קמעא והוא אות יו''ד שהיה צריך לכתוב ולא כתב לרוב ענותו וממנה זכה כנזכר:

וַחֲזָא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת משֶׁה וְהָא סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי וּדְחִילוּ מִלְאִתְקְרְבָא לְוָתֵהּ:

וַחֲמָא אַהֲרן וְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת משֶׁה וְהָא אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִקּוּנִין דְּאַנְפּוֹי וּדְחִילוּ מִן לְמִקְרְבָא לְוָותֵיהּ:

וייראו מגשת אליו. בא וראה, כמה גדולה כחה של עברה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:

וירא אהרן. שהוא הראש: וכל בני ישראל. הם הנשיאים שהיה משפט משה לדבר אליהם. וכן כתוב ויקרא אליהם משה:

וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָתֵהּ אַהֲרֹן וְכָל רַבְרְבַיָא בִּכְנִשְׁתָּא וּמַלֵל משֶׁה עִמְהוֹן:

וּקְרָא לְהוֹן משֶׁה וְתָבוּ לְוָותֵיהּ אַהֲרן וְכָל רַבְרְבַיָא דְאִתְמְנוּן נְגוֹדִין בִּכְנִישְׁתָּא וּמַלֵיל משֶׁה עִמְהוֹן:

הנשאים בעדה. כמו נשיאי העדה: וידבר משה אליהם. שליחותו של מקום, ולשון הוה הוא כל הענין הזה:

{{כ}} פירוש מכיון שאין כאן דבור מיוחד כלל על כרחך לומר שהדיבור הזה אינו אלא מה שנדבר עמו השם בהר סיני שהוא שליחותו של מקום לישראל שילמוד להם כל התורה כולה ואם כן על כרחך צריך לומר שלשון הוה הוא כל הענין שהיה משה קורא להם בכל יום ולומד אותם התורה והמצות לנשיאים ואחר כך לכל ישראל כמו שמפרש והולך וזה היה אף לאחר שהוקם המשכן: חסלת פרשת כי תשא

וידבר משה אליהם. לשון הווה הוא כל הענין הזה. ואחרי כן נגשו, אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. לשון רש''י. ואינו כן, אבל יאמר הכתוב כי בצאת כל ישראל לקראתו ראו קרני ההוד פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית, אולי חשבו שהיה שם כבוד השם, או מלאכי עליון עמו, ופחדו פן יפרוץ בהם ה', וקרא להם משה, ושבו אליו אהרן וכל הנשיאים ההולכים לפניהם, ודבר משה אליהם דברי שלום ובשרם בסליחת עונם ובלוחות שהוריד. ואחרי כן ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים ונגשו לפניו כולם, ואז צוה להם כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני, והוא עשרת הדברות השניות שנתן לו, וכל הנאמר לו מתחלה שמר לך את אשר אנכי מצוך היום (פסוק יא) עד סוף הפרשה (פסוק כו), כי הגיד להם שצוהו לכרות עמהם ברית חדשה על פי הדברים האלה. והכתוב קצר בזה וספר הענין בכלל. ואחרי כן אמר (בפסוק לג) כי כלה לדבר אתם כל הענין הנזכר, ונתן על פניו מסוה, כי התבונן בשובם אחור כי קרן עור פניו, או הגידו לו, ואחר שספר מעשה היום ההוא אמר ובבא משה (פסוק לד), וזהו הענין ההווה, לומר שנהג כן כל ימיו עמהם:

וישובו אליו. זה לאות כי שבו מרוב הפחד אחורנית אחרי צאתם לקראתו ואחרי כן כל בני ישראל שהיו בתחתית ההר:

וּבָתַר כֵּן אִתְקְרִיבוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּפַקֵדִנוּן יָת כָּל דִי מַלֵל יְיָ עִמֵהּ בְּטוּרָא דְסִינָי:

וּמִבָּתַר כְּדֵין אִיתְקְרִיבוּ כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל וּפַקֵּידִינוּן יַת כָּל מַה דְּמַלֵּיל יְיָ עִמֵּיהּ בְּטַוְורָא דְסִינַי:

ואחרי כן נגשו. אחר שלמד לזקנים, חזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין (נד ב) :

ויצום. אלה התנאים הנזכרים:

ויצום את כל אשר דבר ה' אתו. מלאכת המשכן ומשרתיו ותרומת בקע לגלגלת:

וְשֵׁיצֵי משֶׁה מִלְמַלָלָא עִמְהוֹן וִיהַב עַל אַפּוֹהִי בֵּית אַפֵּי:

וּפְסַק משֶׁה מִן לְמַלָלָא עִמְהוֹן וִיהַב עַל אִיקוּנִין דְּבֵית אַנְפּוֹי סוּדָרָא:

ויתן על פניו מסוה. כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד סוי לבא ועוד בכתבות (ס א) הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה בגד הנתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:

מסוה. כדמות כסות. ויש אומרים כי כמוהו ובדם ענבים סותה. ואל תתמה בעבור היות וי''ו מסוה נראית. ולא כן וי''ו סותה. כי הנה עולת' ועולתה. עול ימים. גם עוילים וגו'. אל תוך המחנה. גם ויבחר אותם בתוך. יש אומרים שהאור הי' מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור ע''כ היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון. רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם. ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים. וזה טעם וכבא משה:

ויכל משה מדבר אתם. אבל בעוד שהיה מדבר אתם היה בלי מסוה, כענין והיו עיניך רואות את מוריך וכאמרם ז''ל (פרק קמא דעירובין) ואי חזיתיה מקמיה, הוינא מחדד טפי:

ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו כי כך היא המדה בכל מי שהוא ביישן ע"כ נתן על פניו מסוה לכסות עינים. אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו כי לא הביישן למד (אבות ב.ו) לכך נאמר ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר המסוה עד צאתו.

וְכַד עָלֵל משֶׁה לִקֳדָם יְיָ לְמַלָלָא עִמֵה אַעְדִי יָת בֵּית אַפּוֹהִי עַד מִפְקֵהּ וְנָפֵק וּמְמַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִי מִתְפַּקָד:

וְכַד עָלֵיל משֶׁה לִקְדָם יְיָ לְמַלָלָא עִמֵּיהּ מַעְדֵי יַת סוּדְרָא דְעַל אִיקוּנִין דְּבֵית אַנְפּוֹי עַד מִיפְקֵיהּ וְנָפֵיק וּמְמַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת מַה דְּאִתְפַּקֵּד:

ודבר אל בני ישראל. וראו קרני ההוד בפניו. וכשהוא מסתלק מהם:

וַחֲזָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת אַפֵּי משֶׁה אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפֵי משֶׁה וַאֲתֵב משֶׁה יָת בֵּית אַפֵּי עַל אַפּוֹהִי עַד דְעָלֵל לְמַלָלָא עִמֵהּ: ססס:

וְחַמְיַין בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת אִיקוּנִין דְּמשֶׁה אֲרוּם אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפֵּי משֶׁה וְאָתֵיב משֶׁה יַת סוּדְרָא עַל בֵּית אַפּוֹי עַד זְמַן מֵיעֲלֵיהּ לְמַלָלָא עִמֵּיהּ:

והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:

וראו. והנה טעם והשיב משה את המסוה וכן עשה תמיד. וככה היה משפטו עם ישראל עד יום שאספו כבוד השם אליו. ולא נודע קבורתו בחמלת ה' עליו. ברוך אשר בחר בו ושם רוח קדש בקרבו: חסלת פרשת תשא וברוך אל עליון בעוז עמו נהל. ביד ציר מראהו כאור שמש יהל. לצוהו בהר להכין לו אהל. לשבתו ככתו' בסדר ויקהל:

וראו בני ישראל וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב להודיע זה, ואולי כי ישמיענו שהוצרכו ישראל לראות הדבר פעמים אחרים להצדיק כי קרן עור פניו לצד שהיה מיחוש שהאור הלז היה לצד עכבתו את ה' נוצצו אורות בפניו ובהאריך הזמן יחזור הדבר לכמות שהיה, לזה היו מסתכלים בפניו בכל עת להצדיק כי קרן וגו', ואולי כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ''ב) בספרו של רבי מאיר כתוב כתנות אור, כמו כן משה נעשה עור פניו אור. עוד ירצה כי הגם שעשה משה המסוה לא דנו מפני זה לאסור לראות פניו בזמן שאין מסוה אלא וראו בני ישראל את פני משה והדבר מובן כי לא בדרך איסור היו רואים ממה שלא הקפיד עליהם וחפץ ה' לראות באור החיים: חסלת פרשת כי תשא