ימים אלו הם ימים אשר היצר הרע היאוש והעצבות מנסים להכנס בכל מקום בחיי האדם, ואינם נותנים לאדם כח להבין הבנה עמוקה את האמת אלא חצאי וחלקי דברים. וכדברי חז"ל: אחד משמותיו של היצר הרע הוא חמסן, מלשון חמישית, הטעם אשר מבין ולא יותר, כי אם אדם יבין יותר מחמישית הטעם, לא יטעה ולא יחטא, וכל אשר יעשה, יעשה על הצד הטוב ביותר, וכך היצר מנסה בכל דרך להכשיל את האדם למצוא כל דרך אפשרית להפוך ולשנות ולמצוא פרצות להיכנס ולהחריב כל חלקה טובה, והאדם צריך להיות עירני ולא לתת ליצר הרע להיכנס בשום דרך לחיים, וזו מלחמה תמידית שלא נגמרת אף לרגע אחד. ומשלו את ערמומיות היצר, לגנב גדול, אשר כל חייו גנב בעיירה ופרץ את כל הבתים, עד אשר בני העיר שמרו מכל משמר שלא לתת לגנב לפרוץ לבתיהם, כל הבתים סגרו טוב את דלתות בתיהם בכל החלונות נבנו סורגים, וכך הגיע מצב אשר אותו גנב היה מסתובב בלי מה לאכול, ניסה הגנב לשלוח את ידו בעוד דברים, אך כולם פחדו ממנו פחד גדול ונזהרו לא להתעסק עם הגנב הידוע בכל העיר לשמצה, הגנב היה מסתובב בעיר מתוסכל, שום אדם בעולם לא רצה לעשות עימו מאומה. באחד הימים עלה בדעתו רעיון, הלך לאחד מן עשירי העיר והתחבר אליו חיבור גדול, כפה את עצמו לאותו עשיר, כמעשה של סוג של רשעים, כאשר רוצים להפיל אנשים במצודתם, הולכים לבתי כנסיות יושבים בצד כמסכנים אשר חרב עליהם עולמם ועוול גדול נעשה להם, ובסוף התפילה מזמינים אנשים לביתם ומציעים את ביתם לכבוד כל דיכפין, ומעמידים את ילדיהם כאוד מוצל מאש, ובתוך הסעודה עומדים ובודקים את טרפם, אם רואים שיש סיכוי לגזול ולחמוס מלווים אותו לביתו, ובאחד מימות השבוע נזכרו דבר חשוב לומר לו אשר שכחו, ודואגים לקרוא לו, ואף להביא עימם תבשיל או דבר אחר. וכך כדברי המדרש על טבעו של הכלב, כאשר רואה אופה אשר עומד למכור את מרכולתו, עומד הכלב ליד שולחן המכולת עם פנים נפולות, ומחכה לקנות את אימון האופה, וכל רגע מתקרב עוד צעד לכיוון השולחן, וברגע אחד אשר האופה עסוק עם הקונים, הופך הכלב את השולחן וכל הסחורה נופלת על הארץ, ובזמן שהאופה בבהלה אוסף את מרכולתו שהנה הלכה לטמיון, גונב הכלב חתיכה או כיכר אחד ובורח, כך דרך הרשעים. וכעין זה עשה אותו גנב החל לבוא לעשיר אחרי התפילה, להזמינו לביתו לספר אגדות ומעשיות וכו'. עד שבאחד הימים בא הגנב לאותו עשיר, וביקש ממנו שרוצה להלוות ממנו כיסא, העשיר חשב ואמר הנה הוא ידוע כגנב, אך כיסא גם אם יגנוב זה לא נורא, בכל אופן אני אוכל אצלו בשבת, והנה גם בזמן האחרון משתדל להנעים לו את זמנו הפנוי, עמד העשיר והלווה לו את הכסא. אחרי כמה ימים מגיע הגנב בעל המום אל העשיר, והנה בידו שני כסאות, שאל אותו העשיר כסא אחד הלוותי לך, איך נהיו שני כסאות? ענה ואמר לו, הכסא שהלוות לי, הוליד עוד כסא, והנה זה שלך שתי הכסאות הללו. עברו ימים, והגנב הידוע מגיע לעשיר עם בקשה להלוות ממנו שולחן, העשיר אשר החל ליפול במצודת הבעל מום, מיד הלוה לו שולחן, עברו ימים והבעל מום החזיר לו שני שולחנות, כששאל את הבעל מום מדוע שני שולחנות, הרי רק שולחן אחד הלוויתי לך, ענה ואמר לו עוד פעם השולחן שלך הוליד עוד שולחן. שמח העשיר, וכך כמה פעמים בכמה חפצים אשר הלוה, הוכפלו לשניים, עד אשר אמונת העשיר הייתה שלמה עם הבעל מום. והנה, באחד הימים, כלאחר יד, בדרך שלא שמים לב, מבקש הבעל מום הלוואה של סכום כסף גדול, אותו עשיר אשר כבר היה שבוי בידי הבעל מום וחבר מרעיו, הלווה לו את הסכום הגדול של הכסף. מגיע זמן הפרעון הבעל מום לא משלם, העשיר חיכה ואמר אולי מחר, עובר עוד יום ועוד יום, עד אשר עמד העשיר וביקש את כספו, ענה הבעל מום ואמר הכסף מת! כעס העשיר ואמר מה הפירוש הכסף מת, הלויתי לך כסף, וכי כסף מת? נענה ואמר לו, וכי כסא מוליד, שולחן מוליד, וכן הלאה, כמו שהם ילדו, כך גם הכסף מת. יזהר האדם מן היצר הרע ושלוחיו שכך באים לאדם באמתלאות ובסיפורים יפים, עד אשר האדם קונה את האימון בהם, וכאשר האדם קנה את האמון מיד בא הנזק הגדול והחורבן הגדול ביותר, בצורה שהאדם לא יכול לומר מאומה, כך זה נראה הנכון והטוב והטבעי ביותר. ועל זה אמרו חז"ל )אבות פ"ב מ"ט( איזהו חכם?! הרואה את הנולד. ופירשו, כאשר האדם רואה מה נולד לאנשים אחרים מאותו סוג אנשים, ונזהר, זה הוא חכם. וכך בדיוק דרכי היצר הרע, נותן לאדם את ההרגשה של הביטחון הגדול ביותר, ומחזק את הביטחון בכל הכח, ולאחר זמן כאשר האדם מאמין, מיד מכה את האדם מכה קשה ביותר. ידע האדם שלכל אחד בחיים אורב בעל מום כזה, וצריך לדעת שזהו ניסיון גדול ביותר. כאברהם אבינו הניסיון עם עפרון במערת המכפלה, אברהם בצער, אשתו הצדקת שרה נפטרה לפני הזמן, ומחפש קבר ראוי לקברה, ומוצא את מערת המכפלה שהוא המקום הראוי ביותר לקבור את שרה אמנו, ומתחיל דין ודברים עם עפרון לקנות את המערה, עפרון אומר חס ושלום לי אברהם לא ישלם, זה כבוד גדול לנו לקבור פה את שרה הצדקת, עפרון יוצא לכיכר העיר משתבח לפני כולם אני עושה לשם שמים, כל מעשי בלי תמורה, אני עושה טובה גדולה לאברהם, ומספר לכולם את הערכים שלו, כך חונכתי. אך רגע לפני הסוף, בא לאברהם ואומר לו רק לא לשכוח יש לי ילדים בבית, איך אני יאכיל אותם? איך אני אחתן אותם? תשלם לי ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. אמרו חז"ל שזה היה סכום עצום מאוד של כסף. ואברהם עמד בצער ובבושה, הלויה התקיימה, עומדים להוריד את הגופה של שרה למערה, ובאותו רגע אחרי שהכל מוכן, וכל העולם יודע שעפרון עושה לשם שמים, עפרון מסביר שזה בשביל הילדים והמשפחה, הכל לשם שמים. עפרונים זה נסיון שכל יהודי עובר בחיים, זה אחד מהעשר ניסיונות של אברהם אבינו, שגם אנו צריכים בחיים לעבור ניסיון זה, כשם שיש לכל יהודי ניסיון כעקידת יצחק של מסירות וכו'. כעין ניסיונות של אברהם אבינו, כך כל יהודי יעבור או עובר ניסיונות מעין אלו, וכאשר האדם מתפלל ומרבה במצוות ובמסירות נפש, ה' עוזרו ומסייע לו ומושיעו בכל הקשיים הגדולים, ואחרי כל ניסיון כזה מעשרה נסיונות זוכה לישועה גדולה, וזהו בגדר "נתת ליראיך נס להתנוסס" וזוכה לעלות ולהתעלות מעלה מעלה.

אמרו חז"ל )הובא ברש"י קידושין סט,ב(: כשגלו ישראל, עמד נבוכדנצר ואסף את הלויים וביקש מהם: תשירו לי את השירים אשר הייתם מנגנים ושרים בבית המקדש, עמדו הלויים ואמרו: לרשע כזה, אשר החריב את בית המקדש, נשיר שיר?!. אך מה יעשו הם שבויים בידו. עמדו ותלשו את בהונות אצבעותיהם בשיניהם, ושוב כאשר אמר להם נבוכדנצר לשיר לו את השירים של בית המקדש, הראו לו שבהונות ידיהם קטועים ואמרו לו: איך נשיר?, אין לנו אצבעות לשיר!. כעס נבוכדנצר והרג בהם רבים. ובאותה שעה נשבע הקב"ה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אך הגמרא ביבמות )פו,ב( אומרת: כשעלו בני ישראל לבנות את בית המקדש השני, באו איתם לויים אשר נשארו בחיים וביקשו לשיר את שיר ה' בבית שני אחרי הגלות המרה ולא קיבלו אותם, משום שהיו מחוסרים אצבע. וקשה, הרי האצבע החסרה נכרתה על ידי מסירות נפש גדולה וסיכון חיים גדול, מדוע נענשו עונש כזה חמור שלא יזכו לשיר בבית שני?. אלא פה עלינו ללמוד יסוד גדול, עם כל הצרות והסכנות חיים וכל אשר עברו, היו צריכים להשאר באמונה ובטחון ולא להתיאש ולקטוע את בהונות ידיהם ועל זה נענשו שלא זכו לשיר בבית שני. והנה פלא גדול ולימוד מוסר גדול, האדם צריך להיות איתן וחזק באמונתו אף שכל הדברים הנראים לעין נראים נגדו, לא יפול ברוחו בשום אופן ולא לחשוב לעשות קיצורי דרך כדוגמת קטיעת הבהונות להציל או להינצל, להישאר איתן וחזק ועם ביטחון גדול בהקב"ה. ובדרך זו יובן, הגמרא במסכת שבת אומרת )ל,ב(: שרוח הקודש שורה על האדם רק מתוך שמחה ומי שבעצב לא זוכה לרוח הקודש. הנה ספר איכה, ירמיה הנביא אמרו ונקשה, הרי ספר איכה הוא דבר של צער גדול וכאב גדול ואיך אפשר ברוח הקודש להתנבאות את ספר איכה, הרי זה דבר של עצב גדול מאוד?. אלא, כאשר האדם מבין את עומק דרכי ה', מבין שאין בעולם דברים ריקים אשר קורים וכל אשר קורה לאדם, דברים גדולים טמונים עמוק בתוך דבר ה', ואף אם רואה זמנים קשים, אחרי החושך בא אור גדול מאוד, וכמה שהחושך גדול, האור לאחר מכן גדול יותר. אם כן, עם כל הצער שבחורבן, ירמיהו הנביא ראה וידע שעמוק בפנים דברים גדולים יקרו לעם ישראל, ולכן גם אם לא רואים כעת את הטוב ודאי "שמשפטי ה' אמת" ורק כאשר מחברים את הכל אז מבינים ש"צדקו יחדיו", הכל יחד מובן. וירמיהו נהג כפי שנהג דוד המלך כאשר בנו אבשלום ביקש להורגו ובמקום לומר קינה לדוד, דוד אומר )תהלים ג(: "מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו", דוד ידע שגם עם כל החרפה והצער הגדול שבנו מנסה להורגו, טמון דבר גדול ומאמין בהקב"ה ואומר: מזמור לדוד. וכך ירמיהו אף עם כל הצער רוח הקודש הייתה בו ואמר את הנבואה בדברי איכה. ונראה ביום קשה זה לקחת מוסר לעצמנו, גם אם רואים חורבן שאין גדול ממנו כחורבן בית המקדש, לדעת לראות את הדברים בצורה הנכונה והאמיתית, לדעת להישאר עם האמונה והביטחון חזק בבורא עולם. וידוע הגמרא המספרת )מכות כד,א( על רבי עקיבא אשר הלך יחד עם רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שהיו עולים לירושלים, כשהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם וכשהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא צוחק, אמרו לו: מפני מה אתה צוחק?, אמרו לו: מפני מה אתם בוכים?, אמרו לו: מקום אשר נאמר עליו )במדבר יח,ז(: "והזר הקרב יומת", ושועלים הולכים בו ולא נבכה?!. אמר להם: לכן אני צוחק, דכתיב )ישעי' ח,ב(: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", והרי אוריה היה בבית מקדש ראשון וזכריה בבית מקדש שני, וכו', עיי"ש. רבי עקיבא מחזק ואומר שהאמונה צריכה להיות חזקה מאוד ובסוף תבוא הישועה. כך אנו צריכים ביום זה לאסוף את כל הצרות אשר עומדים מול עינינו ולהתחזק באמונה חזקה בבורא עולם ולהתחזק בציפיה לישועה ולגאולה בקרוב ממש. יהי רצון שדברים אלו יהיו לעילוי נשמת הסבתא הצדקת, אשר יום זה הוא יום פטירתה, נפשה הייתה נפש זכה וברה, עלתה השמימה בגיל "מה" שנים, נהגנו מיום הקמת מוסדות "שובה ישראל", זה ח"י שנים, שפותחים את הצום בסעודה ודברי תורה לעילוי נשמתה.

ימים אלו ימים מיוחדים ביותר. מצד אחד, אפשר להשיג בהם השגות גדולות ביותר, הכוחות הגדולות נמצאים קרובים ובהישג יד, לא כשאר הימים אשר להשיג השגות גדולות ברוחניות, רחוקים וקשים וצריכים עמל רב. אך מצד שני, ימים אלו ימים של דין גדולים הם, עשרים וארבע אלף תלמידים של רבי עקיבא מתו במיתה משונה ביותר והעולם נשאר ריק מתלמידי חכמים וצדיקים ומעטים נשארו. ועל מה היה כל החרון אף הגדול, משום שלא נהגו כבוד זה בזה. לא חס ושלום פגעו, הזיקו, הרעו, אלא משום שלא נהגו כבוד, לא כיבדו מספיק אחד את השני. והתביעה עליהם הייתה קשה משום שרבם, רבי עקיבא, ייסד את האמרה: "את ה' אלוקיך תירא" )דברים ו,יג(, בא לרבות תלמיד חכם" )פסחים כב,ב(, כשם שאדם צריך לירא ולכבד את הקב"ה, כך צריך לירא ולכבד תלמיד חכם. ומשום שעברו על יסוד של רבם, מתו במיתות משונות, והעולם היה שומם מתלמידי חכמים. הנה בימים אלו, מידת הדין מתוחה על חוסר כבוד הדדי. וזה אחד מן הדברים הקשים והחמורים אשר בדור הזה, עומדים אנו בניסיון קשה ביותר, אנשים שומרים פחות ויותר קשר ודיבור אחד עם השני, אך הלב והפה אינם שוים, ובלב אין רוחשים אהבה וכבוד כפי שאומרים ומדברים בפה. כשנתבונן נמצא שלפני שנים, כאשר אנשים ישבו ודיברו, היו מרגישים בסיום הדיבור הרגשה של אהבה, של ידידות, חברות ורצון שוב להיות יחד, לדבר יחד ולפעול ולעשות כאיש אחד. אך היום, אנשים יושבים כשמחויבים לשבת ומדברים, ואף אם בפה אחד אומר לחברו ומספר על אהבתו וידידותו הרבה, כשנפרדים אין מרגישים את עומק הדברים, ומדוע?, משום שהקשר והחיבור הוא בפה, שטחי ואינו מעומק הלב. ומפה הדרך קצרה ביותר לפגוע ולהזיק בצורה החמורה ביותר, לחבריו, לאחיו, לקרוביו ולבני משפחתו, על האינטרס והצער הנמוך, ואף הקטן ביותר. ואין האדם יודע שעל כל דבר הפעוט ביותר יביא אלוקים במשפט, כשפגעת בחברך והזקת לו, תענש גם על הפגיעה וגם על אם לא היית פוגע וחברך היה מצליח ועושה טוב, תענש על הטוב שנמנע מחברך. וזה "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דין, על הרע שעשית, וחשבון, על הנזק שנגרם מהרע אשר עשית.

שנים רבות הייתה בליבי קושיא, וברוך ה' בשבת שובה ישראל עלה בדעתנו בירור העניין. הנה בכל שנה ביוה"כ בשעת המנחה מפטירים את הפטרת יונה. ובספר הלבוש פירש ואמר שהפטרת יונה סגולתה להכניס הרהורי תשובה בלב, זאת ועוד, שהיא מלמדת אותנו את דרכי התשובה. והנה כשנתבונן בכל מעשה יונה הנביא, קשה מאוד התנהגותו של יונה בשעת הסכנה כשהים סער והאוניה עמדה להישבר, יורד יונה לבטן האוניה ומתנתק מכל סביבתו ומנסה לישון, ובעוד כל המון הארץ עומדים וקוראים ומתפללים לאלוקיהם, הרי יונה מנותק נתק גמור מכולם, וכאשר מעירים אותו ומטילים את הגורל ומשליכים אותו לים אינו מתחרט ואינו מבקש על נפשו, כאדם שכל אשר סביבו אינו קשור ואינו מדבר אליו. וקשה מדוע כך נהג יונה שהרי אין מדובר פה באיש פשוט אלא בנביא ה'. אלא אפשר לבאר ולומר, כי מצאנו באלישע בן אבויה אשר יצאה בת קול מן השמים ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר, אחר זהו אלישע בן אבויה. הנה הקב"ה דוחה את תשובתו של אחר, וקשה הרי הקב"ה רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואינו רוצה במיתת הרשעים אלא בשובם מדרכם וחיו, ואם כן מדוע הקב"ה דוחה כך את אלישע בן אבויה. והלא רשעים גדולים עשו רע ממנו והקב"ה חתר חתירה וקיבל את תשובתם ושבו מדרכם, ימין ה' פשוטה לקבל שבים, ומדוע כך נהגו מן השמים עם אלישע בן אבויה. אלא אפשר לבאר ולומר כך, הקב"ה רחום וחנון ומכניס בליבות חוטאים הרהורי תשובה לחזור ולשוב אל ה'. אך ישנם חטאים ועוונות אשר גורמים שהקב"ה לא יכניס הרהורי תשובה בליבות האנשים, ואז כאשר האדם חוטא בחטאים מסוימים הללו, ליבו אטום חתום וסתום, עד כמעט ששום הרהור תשובה לא נכנס בליבו. ורק אם הוא בעצמו פותח בתשובה ה' יקבל את תשובתו, אך אין לו הרהורים ודחף לכך מלמעלה. וזה אשר קרה עם אלישע בן אבויה הקב"ה סגר את השמים שהרהורי תשובה לא יכנסו בליבו, ואם רוצה לשוב בתשובה מכוחו מרצונו ממחשבתו הרשות בידו. ועל פי יסוד זה נבאר עניין יונה, שבשעה ההיא היה ליבו אטום חתום מכל דחף והרהור, ולכן נהג בהתנהגות משונה זו, שלא התפלל ולא ביקש על נפשו אלא היה מוכן לאבד הכל משום שליבו היה בלי דחף עילאי. וזה מה שאנו מתפללים בתפילת ערבית: "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים", אהבת ה' מתבטאת בהרהורים העילאיים הנכנסים בלב האדם בשעות ובזמנים של ירידה. הנה בסמוך ליום הכיפורים מוצאים ורואים אנו יהודים אשר ליבם אטום ואף בתוך יום כיפור אינם מבינים את פשעיהם ואת עוולתם ואת חטאתם. מדוע, משום שעברו על אחת מן העוונות אשר גורמים לאבד את הרהורי התשובה, וכדברי חז"ל )יומא פה,ב( האומר אחטא ואשוב אין מספקים בידו לעשות תשובה. ולכן כשמרגיש אדם שליבו נאטם, ישתדל בכל כוחו אפילו שאין לו עזרה מהשמים, להכניע את מידותיו להשפיל את גאוותו ולתקן את מעשיו ולהתקרב באמת אל ה', ורפא לו. אך ישנם אנשים שחוטאים אך אינם יודעים איך לעשות תשובה. נמשלו הללו, לאדם זה, אשר ברצונו לנסוע לצפון ובטעות עלה אל הרכבת הנוסעת לדרום, ואחרי נסיעה של יותר משעה, הריהו קולט שנוסע בכיוון ההפוך, מה עשה, התחיל לרוץ בתוך הרכבת לכיוון הצפון. ריצתו בתוך הרכבת, לא מקדמת אותו בצעד אחד קדימה, מכיון שהרכבת ממשיכה בנסיעה מהירה לצד ההפוך. אם לא ירד מהרכבת ויעלה לרכבת לכיוון הנכון, כל מה שרץ לא יועיל לו במאומה. כך עלינו ללמוד איך לעצור, להתבונן, לרדת מהרכבת, ולעלות לרכבת הנוסעת בכיוון הנכון.

נהוג בכל קהילות ישראל, בכל צרה שלא תיהיה, לקרוא בשמו של רבי מאיר בעל הנס ולקחת סכום של כסף ולומר: "שמן למאור לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס". כוחו של רבי מאיר בעל הנס שריר וקיים וחזק בכל עת ובכל זמן. מנהג זה החל מהמעשה המובא בגמרא: אשתו של רבי מאיר , ברוריה, אשר הייתה צדקת גדולה. רומאים לקחו את אחותה לבית האסורים ורצו לשים אותה במקום טמא. הלך רבי מאיר לשומר בית הסוהר ואמר לו: קח סכום מרובה של כסף ותתן לי את אחות אשתי. פחד השומר ואמר: אם יתפסו אותי יוציאו אותי להריגה. אמר לו רבי מאיר: הנה כלבי בית הסוהר שמחכים לטבח, עומדים ומשוועים למאכל, לך לידם ואם ינסו להזיק לך תצעק: "אלהא דרבי מאיר ענני". וכך עשה והנה פלא הכלבים כששמעו "אלהא דרבי מאיר" פחדו להתקרב. מיד לקח הכסף ושיחרר את בת משפחת רבי מאיר בעל הנס. עברו ימים, נודע לרומאים אשר עשה שומר בית הסוהר וגזרו אחת דתו להמיתו. בשעת הוצאתו להורג, רגע לפני שערפו את ראשו צעק: "אלהא דרבי מאיר ענני", וידו של המוציא להורג יבשה. בגמרא מובא המשך המעשה, אך מאותו יום כל צרה אשר יש בעם ישראל צועקים בשמו של רבי מאיר בעל הנס. יש מסורת ישנה שרבי מאיר נקבר בעמידה וידיו נשואות כלפי שמים, מתפלל ומבקש רחמים בכל עת על עם ישראל. זמן פטירתו של רבי מאיר מחלוקת הוא, אך קידשו את היום הזה שיהיה זמן הילולת רבי מאיר. מובא שחכמי טבריה כעסו, מדוע כולם הולכים בל"ג בעומר להילולת רשב"י ותורמים שם מכספם לחכמי מירון, ולחכמי טבריה לא תורמים. עמדו כמה ימים לפני ל"ג בעומר וקידשו את יום זה יום הילולא לכבוד רבי מאיר בעל הנס. וידוע כל דבר שנגזר בבית דין של מטה מקדשים אותו בבית דין של מעלה. הרבה ניסים ונפלאות נקשרו בכוחו של רבי מאיר בעל הנס. וטוב וסגולה בכל בית, שתיהיה קופת צדקה לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס ובכל יום רביעי יתן כל סכום לצדקה לקנות בשר לעניים לשבת קדש. וידוע ששם מו"ר זקננו רבי מאיר אבוחצירא אף הוא על שם רבי מאיר בעל הנס. וכך היה מעשה ברבי ישראל אבוחצירא: לא זכה לפרי בטן כשלוש עשרה שנים והרבנית הייתה מתעברת והייתה מפילה את עובריה. באחד הימים הגיע לעירו של רבי ישראל, צדיק, שליח מארץ ישראל בשם רבי עמרם והביא איתו כמן עגיל ואמר לרבי ישראל: אשתך תלד ילד שיהיה צדיק גדול בעם ישראל ותקראו לו מאיר על שם רבי מאיר בעל הנס ואיך שיצא מבטן אימו תניחו על ראשו את החפץ הזה. עברו כמה ימים ורבי ישראל חולם בלילה אדם הדור פנים ובחלום אומרים לו: זה תנא גדול. התעורר בבקר בחרדה גדולה והלך לרבו רבי משה תורג'מן וסיפר לו החלום, אמר לו רבו: סתם תנא בגמרא זה רבי מאיר בעל הנס. אז הבין רבי ישראל את החלום. הרבנית נפקדה, נולד בן, קראו לו מאיר על שם רבי מאיר בעל הנס. וידוע מעלתו וגדולתו של רבי מאיר אבוחצירא. וביום קדוש זה הוא גם פסח שני לאנשים אשר לא היו טהורים בפסח ראשון לעשות הקורבן, ביום זה יש כח של פסח שהוא גאולה וחרות הנפש והגוף, וכן יום ההילולא של רבי יונתן בן עוזיאל אשר מעלתו רמה וסגולותיו רבו. יהי רצון שהקב"ה ישלח ישועה ורפואה וגאולה לכל כלל עם ישראל ונזכה להיוושע בכל הישועות.

הנה יום זה קדוש ומיוחד לנו יומא דהילולא של הסבא הגדול רבנו מאיר אבוחצירא זצוק"ל, אשר הוא ה"מגדל-אור" בכל צעד ושעל בחיינו, ורואים אנו את דמותו בכל זמן בגדר "והיו עיניך רואות את מוריך", ובטוחים אנו שמיום זה יושפע שפע רב מכל העולמות על כל קהילות קודש "שובה ישראל". הנה ידוע שהסבא הגדול רבנו ישראל אבוחצירא זצוק"ל יותר משלוש עשרה שנים לא זכה לזרע של קיימא, ובכל פעם אשר הרבנית הייתה מתעברת, היה נפטר התינוק או מפילה את פרי ביטנה. ורבינו ישראל היה בצער גדול מאוד. בעיר תאפיללת במרוקו היה מגיע בכל שנה רב מארץ ישראל לאסוף כסף לישיבת רבי מאיר בעל הנס, ושמו היה רבי עמרם, תלמיד חכם גדול היה ובעל מעלות גדולות, ואנשי העיר קראו לו רבי עמרם חסידא. והנה הרבנית התעברה שוב, אך רבנו ישראל היה בצער גדול, פחד ששוב כמו כל הפעמים הקודמות יקרה אסון. והנה באחד הימים פגש רבינו ישראל לאחר התפילה את רבי עמרם, ורבי עמרם הרגיש שרבינו ישראל נמצא בצער שאלו מדוע בצער? ענה ואמר לו הרבנית שוב התעברה ב"ה, אך פוחד אני שיקרה כמו שקרה בפעמים הקודמות אשר איבדה את פרי ביטנה. והנה פניו של רבי עמרם התמלאו בשמחה, ועמד ואמר יש לי סגולה גדולה מארץ ישראל, כמן עגיל ממתכת, אשר איך שיולד התינוק תניחו אותו על אוזן התינוק, וחזקה שאם תעשו כך, וגם תקבלו על עצמכם שהבן אשר יולד יקרא בשם מאיר, על שם רבי מאיר בעל הנס, כן יהיה ממש והילד יאריך ימים ויהיה צדיק גדול. שמח רבנו ישראל וקיבל על עצמו את דברי רבי עמרם. עברו ימים וההריון התקדם, והנה באחד הלילות חולם רבנו ישראל חלום תמוה, והנה בחלומו רואה אדם בעל הידור פנים גדול, ובחלומו מרגיש פחד ואימה, ואותו אדם הדור פנים אומר לו אני תנא ותקרא לבינך בשמי, התעורר רבינו ישראל ולא הבין מי זה התנא ומה שמו, הלך רבינו ישראל לרבו רבי משה תורג'מן זצוק"ל וסיפר לו את החלום, ענה רבו ואמר לו בגמרא כל מקום שנאמר תנא סתם זה רבי מאיר בעל הנס. שמח רבי ישראל מהסימן השני. והנה כשנולד הבן קראו את שמו על שם רבי מאיר בעל הנס ושמחה גדולה התמלא הבית וכן העיר כולה. והנה אחרי כחודשיים חלה הילד בחולי גדול עד אשר הגיע לשערי מות והיה כפשע בינו לבין המוות, הצטער רבינו ישראל צער גדול. ובפעם הראשונה בחייו הלך לאחיו הגדול, עטרת ראשנו רבי דוד ה' ינקום דמו, ובבכי גדול ושברון הלב ביקש ממנו שיעתיר ויתפלל על בנו שיחיה. בא רבי דוד לבית אחיו ונכנס לחדר והרים את הילד אשר היה קודח מחום ויצא למרפסת ובכה ואמר ריבונו של עולם כל חיי התייסרתי יסורים גדולים מאוד ולא באתי בטרוניה, ואף שמתו ילדי לא באתי בטרוניה, אך כעת מבקש אני שהילד הזה אשר נפשו נפש גדולה יקום ממיתת חוליו. והנה נס, כאשר סיים את תפילותיו הנה החום הגבוה של הילד ירד והילד החלים וקם ממחלתו. רבינו ישראל והרבנית שמרו על הילד שמירה גדולה מאוד, אף אדם לא הורשה להחזיק בילד, רק מי שרבינו ישראל ידע שירא ה' נגע בו. בגיל שלושה חודשים אביו החל ליקח אותו לטבול במקוה, וכן מגיל שבע אביו הקפיד להעירו בכל יום לשמוע ולומר עימו תיקון חצות. באחד הימים סיפר רבי מאיר שרק בגיל שלוש עשרה כשלקחו אותו לסעודת הבר מצוה שלו היה הפעם הראשונה אשר ראה סוס משום שהקפיד לא לראות שום חיה טמאה. באחד הימים אמר רבינו מאיר, במרוקו ארבעים שנה לא ראיתי דמות אשה. והנה רבנו עלה לארץ בגיל ארבעים ושמונה, אם כן מגיל קטן ביותר שמר על עצמו שמירה גדולה ביותר. ידוע כשעלה לארץ ישראל הצטער מאוד על המצב הרוחני וגזר על עצמו שלוש שנים של תענית דיבור. בזכות הסבא הגדול, הקב"ה יתן כח וסיעתא דשמיא גדולה שנזכה לילך בדרך אבותינו הקדושים, ולכל בני קהילתינו יושפע שפע רב מכל העולמות ויאיר ה' לנו אורה וישועה בקרוב ממש. ישתדלו להתחזק היום ולקבל קבלה אחת, להקפיד בה כל הימים לעילוי נשמת מו"ר זקננו, ויעתירו בעדנו ובעד הישיבה הקדושה "שובה ישראל", שנזכה לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו.

צריך האדם לדעת, כל דבר לא נוח, אשר קורה לו, אלו ייסורים מן השמיים. וחז"ל אומרים, אפילו חשב שכספו נמצא בכיס אחד והושיט את ידו ובסוף כספו נמצא בכיס השני, אלו גם ייסורים. כל דבר לא נוח, אשר עובר על האדם, יידע, אלו ייסורים מהקב"ה. אך צריך לחלק, את הייסורים לשניים: יש ייסורים מאהבה, שמזככים וממרקים ומרוממים, את האדם ומביאים את האדם, לרוממות הנפש ויש ייסורים, שהם עונשים לאדם, על עוונות ודברים רעים אשר עשה. יקשה האדם, איך ידע מהם ייסורים של אהבה, אשר מרוממים אותו ומה הם יסורים אשר עונשים הם? ותרצו חז"ל: ייסורים, אשר גורמים לאדם, ביטול תורה ומונעים ממנו, לקיים מצוות מצער ומטרדות, מדאגות ומפחדים, אלו ייסורים של עונשים. וייסורים אשר לא מונעים ממנו, תורה ומצוות ומעשים טובים אלו ייסורים של אהבה שעליהם נאמר: "את אשר יאהב ה' יוכיח". כמו שמצאנו ברבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שבכל זמן, אשר היה פנוי, היה קורא לייסורים והיה אומר: ייסורים חביבים בואו וכשהיה מגיע זמן לימוד התפילה היה מתפלל לקב"ה והיה אומר יסורים חביבים לכו! וזה המודל, אשר צריך האדם, לשים מול עיניו. כל בעיה שמונעת ממנו יישוב הדעת, מונעת ממנו לקבוע עיתים לתורה, להתפלל בכוונה, לקיים מצוות, אלו ייסורים לא טובים וכאשר, אדם עובר זמנים מורכבים ובכל זאת, מתחזק ומתעלה, אלו ייסורים של אהבה, אשר מרוממים אותו, מרימים אותו ומביאים אותו, להשגות גבוהות ולמקומות גדולים ביותר. צריך לדעת, כל אדם יש לו את כוחו הרוחני, את נשמתו וכמו שפרצופיהם שונים, כך נשמותיהם וכוחם הרוחני של כל אחד ואחד, שונה. כך אפשר, ששני אנשים עומדים להתפלל: שניהם יתפללו 5 דקות, אך אחד, תפילתו הבקיעה רקיעים והשני, הייתה עוד תפילה. כח הנפש הוא כח גדול ביותר, נפש יהודי שורשה מתחת כיסא הכבוד ומתי שאדם יודע איך להביא את נשמתו, למקום הנכון והאמיתי, מרים את נפשו למעלות גבוהות וגדולות ביותר ונהיה לו קשר גבוה ויש כח גדול לתפילתו ולכן, כל יסורים של אהבה, אשר באים לאדם, ישמח בהם ויכוון בדעתו, בכל בעיה אשר באה אליו, שמתפלל ויבקש מהקב"ה, שבכח צרה ובעיה זו, תזדכך נפשו ותתנקה, מכל החטאים והפשעים והדברים הלא הגונים אשר עשה, וכך, מקבל עליו את הדין בשמחה וממתק עליו את הדינים, כי אם לא, גם סובל האדם וגם הסבל לא מביא אותו לשלמות, אשר היה צריך להגיע. וידוע המעשה על אחד מגדולי עם ישראל, אשר בזמן השואה האיומה, היה באמריקה ותלמידיו נתפסו למחנה הארור, אושוויץ. והרב שמע על זה ועשה ונקט בכל דרך אפשרית, לחזור לארצו. אמרו לו כל קרוביו, אם יחזור, מייד יוצא להורג והפצירו בו להישאר באמריקה; אמר לאוהביו: חס ושלום, תלמידיי נמצאים לבד, חייב אני להיות איתם תמיד, בטוב וברע וסיכן נפשו וחזר לאירופה, איך שהגיע אחרי ימים נתפס והעבירוהו למחנה, יחד עם תלמידיו. באחד הימים, הבינו שיום המחר, מיועדים הם להוצאה להורג, בתאי הגזים, ישבו כמה מן התלמידים מדוכדכים, הרב ישב והסביר להם שמי שעושה מצווה, צדקה, או מביא קורבן וליבו לא שלם, גם נתן את אשר נתן וגם הפסיד, שמעלתו אינו שלמה. אמר להם: מחר מוצאים להורג, כולם ניתן את נפשנו, בשמחה ונהיה קורבן שלם ולא קורבן חסר. עמד הרב ותלמידיו ורקדו ושרו, הגרמנים ימח שמם, שלא יכלו לראות זאת ואף לא יכלו לחכות לבוקר, עמדו והרגו אותם באותו הרגע. כל ניסיון אשר בא לאדם, יקבל אותו בשמחה, ויכוון שיהיה לכפרת עוונות, ולנחת רוח לפני הקב"ה. וצריך האדם, להיזהר זהירות גדולה ביותר ולידע, שכאשר, חוטא חטאים, בורא מלאך רע, אשר המלאך הזה, עומד ונכנס באדם מסויים. ופתאום, קם אדם על חברו ואין האדם מבין מדוע עומד ומצערו כך. וצריך לידע, שהאדם ההוא רק שליח ומה שמצערו, זה העוון אשר עשה וברא את הדבר הרע, אשר זה האשם הגדול בכל, הצרות שלו ובכדי לזכך ולהסיר הרע ממנו והצרה והבעיה, ישב וייעשה חשבון נפש, מה העוון, אשר חטא ופשע ונראה דומה לצרה ולבעיה, אשר נתקל בה ויעמוד ויתקן את מעשהו זה בכל כוחו ויראה שהצער והיגון אשר קם עליו ברגע עובר ובטל ממנו. יהי רצון שהקב"ה יקיים בנו "ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'".

מזכירה התורה ענין גדול שצריך לימוד והעמקה, והוא, ענין היסורים שבאים לאדם, יש יסורים שהם עונש וכפרה על חטאים, ויש יסורים של קרבת ה', שבאים כדי לזכך את חומריותו של האדם. הגמרא מספרת )בבא מציעא פד,ב( על רבי אליעזר ברבי שמעון בר יוחאי, זכותו תגן עלינו, שבעקבות מעשה שאירע, קיבל על עצמו יסורים. בלילה היו מניחים תחתיו שישים סדינים, ובבוקר כולם היו ספוגים ומלאים בדם ומוגלה. כשהגיע הערב היה אומר ליסורים, אחיי ורעיי, בואו! ובבוקר היה אומר להם: לכו כעת ממני מפני ביטול תורה. יסורים שאדם יכול לשלוט בהם, יסורים שאינם מבטלים את האדם מעבודת ה' שלו, הם יסורים של אהבה, שמקרבים את האדם לבוראו, ומעלים את המתייסר דרגה למעלה מדרגה. אמרו חז"ל במסכת ברכות )נד,א – נט,א( על הזיקין ועל הזוועות ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים, אומר, ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם. מה הן זוועות? אמר רבי קטינא, רעידות אדמה. היה רבי קטינא הולך בדרך וכשהגיע על פתחו של בעל אוב אחד, געשה ורעשה הארץ. אמר, כלום יודע המעלה באוב, רעידת אדמה זו מה טיבה? נהם בעל האוב מתוך ביתו, קטינא, קטינא! ולמה לא אדע? בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, וזו היא רעידת אדמה. רגילים אנו להקשות, הלא רעידות אדמה היו בעולם מאז ומקדם, וגם קודם חורבן בית המקדש, ואם כן מדוע הייתה הארץ רועשת וגועשת, הרי הבית עדיין לא חרב? אלא אמרו חז"ל )ברכות ה,א( אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר )איכה ג,מ(: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, שנאמר )תהלים צד,יב( "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורים של אהבה הם, שנאמר )משלי ג,יב(: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח". למדנו מדברי חז"ל שישנם שני סוגי יסורים. יסורים של כפרת עוונות, שעליהם נאמר שיפשפש במעשיו, ויסורים של אהבה, הנובעים מקרבת ה'. קודם חורבן בית המקדש, לא היו לעם ישראל יסורים של כפרת עוונות, שהרי אמרו חז"ל במדרש )במדב"ר כא,כא(, מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום, שנאמר )ישעי' א,כא(: "צדק ילין בה". אך היו להם יסורים של אהבה, יסורים שהם בבחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח", וכדברי הגמרא בברכות )שם( כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו ביסורין. ועל צערם זה של ישראל היה הקב"ה מוריד דמעות לים הגדול והארץ הייתה רועדת. יש דברים רבים בחיים שלא קונים אותם אלא ביסורים. צריך כל אדם לדעת, שלפני כל מעלה ברוחניות שזוכים לה, יש יסורים שקודמים לקנין אותה המעלה. וכן אמר רבי שמעון בן יוחאי )ברכות שם(, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורים. ואלו הן? תורה וארץ ישראל והעולם הבא. עומדים אנו בימים שהם ערב ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו, וידוע בגמרא שיש שני תקופות בחייו של רשב"י, התקופה שקודם שנכנס למערה, והתקופה שאחריה. את עיקר מעלתו וזכותו, קנה רבי שמעון בר יוחאי בגלל הצער והיסורים שעבר במערה יחד עם רבי אלעזר בנו, אילולי היסורים לא היה זוכה ומגיע לפסגת רום המעלה שזכה לה. וכאשר אדם קונה קנין שהיסורים קדמו לו, יש בקנין זה נצחיות וכח גדול. וכן אמר הקב"ה לבני ישראל במצרים )יחזקאל טז,ו(: "ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי". כאשר אדם מתבוסס בדמו, ויודע הוא להעריך נכונה את מטרת היסורים, הרי שיסורים אלו הם מקנים לו את כח החיים, ובזכותם יכול הוא להגיע אל מיצוי כוחות נפשו ולהתדבק ביתר עוז ואמונה בה' ובתורתו.

כל יום, יש מלחמה חדשה, עם היצר הרע, והאדם צריך לעשות תחבולות, בכדי לנצח את היצר. וכדברי חז"ל: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". כל תחבולה שתעזור לנצח את היצר הרע, יעשה האדם לנצחו. ומובא מעשה, במלך גדול, אשר היה לו חוזה בכוכבים, אשר היה קרוב מאוד אליו ואותו היה שואל, איך לנהוג ואיך לעשות. אך עבר זמן וסר חינו מעליו, החליט המלך להורגו. קרא לו המלך ומחוץ לדלת, העמיד אחד השומרים שלו ואמר לו, כשארמוז לך רמז, תיכנס ותהרוג את האיש הזה. וכך היה, קרא המלך והתחיל לדבר עימו, החוזה בכוכבים, שם לב שליבו של המלך לא עימו, כתמול שלשום, והבין שכלתה אליו הרעה, מיד חשב מה לעשות. בעודם מדברים, שאל אותו המלך, האם אתה יודע מתי יום מותך?, מייד הבין הכל וחיפש בנפשו, מה לענות, ענה ואמר: כן המלך, הנה אני בודק, ואחרי כמה רגעים אמר למלך: יום מותי הוא שלושה ימים לפני מות המלך. נחרד המלך, חרדה גדולה ומאותו היום, שמר עליו, שמירה גדולה ופחד וחרד לגורלו, כל חייו. כך האדם צריך לעשות תחבולות עם היצר הרע. לשים ולקשור דבר בדבר: כעס - אם כועסים, מובא בספרים הקדושים: כל פעם שאדם כועס, סימן שהיה צריך להרוויח סכום של כסף והפסידו בגלל הכעס. וכן, עצבות, מאבדת ממון, מחלוקת מאבדת ממון. "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך", עריות, מאבדת ממון- מי שחוטא בחטא זה, נאבד ממונו. כך יעמוד האדם, כאותו מעשה עם אותו המלך והחוזה בכוכבים, ויקשור, בעיקר ענייני ממון, לדברים אלו וכשיחטא בהם, ידע שממונו נאבד לו. וזה הדרך, בתחבולות תעשה לך מלחמה, היצר נלחם עם האדם, בכל כח, פעם נראה לו כאוהב ופעם נראה לו כאויב, פעם כצדיק, פעם כרשע, אך האדם, בכל דרך צריך לעמוד ולהלחם עימו. וצריך לדעת, שחז"ל משלו את היצר הרע לזבוב, כמה שמגרשים אותו, הוא חוזר ובא ולא רק בא, אלא, בכל פעם שבא, הוא מביא איתו ליכלוך ודברים רעים ממקום אחר; בא עם רעיונות חדשים ועצות חדשות, להשחית, לקלקל יותר, ועל האדם להיות חזק לנצח, לדחות ולדעת, שבכל פעם, אשר ניצחנו, ניסיון אחד של היצר, עולים עוד מדרגה למעלה ומעלתינו עולה.

תמיד נשים מול עינינו, את דרכו של היצר הרע אשר מנסה בכל דרך להוריד את האדם לדיוטה התחתונה ביותר. סיפר הרב הצדיק רבי מאיר מאפטה, בעל הספר "אור לשמים", שהיה אצל היהודי הקדוש הרב מפשיסחא, וכשרצה להיפרד ולחזור לביתו, נכנס אצל הצדיק לדרוש לשלום, עמד היהודי הקדוש מפשיסחא ודרש ואמר לו; תדע, כשאדם מישראל אומר "שמע ישראל" בכל כוחו, היצר הרע מתייאש ממנו, משום שיודע שלא יוכל להכשילו עוד, ומיד היצר הרע, זומם מזימה חדשה להורידו ממדרגתו הרוחנית, נותן היצר הרע לאדם עוד עליה רוחנית גדולה וכאשר האדם פתאום מגיע למדרגה יותר גדולה ממה שהיה, בלי עמל, בלי טורח, שם נופל האדם ומאבד גם את מדרגתו, אשר השיג על ידי קריאת שמע וכל מעלתו שהשיג על ידי עמל וטורח. וכך רואים בחוש, אנשים עמלו והשיגו מדרגה חשובה, גם בחייהם הפרטיים, ומדרגה ומעלה זו שמורה טוב וחזק אצלם, פתאום משיגים בלי עמל וטורח, מעמד חברתי חשוב וגדול, חברים או בני משפחה, שפתאום מכבדים ומוקירים יותר. אך אל לטעות, זה המתנת חינם של היצר הרע, לאבד את הטוב אשר האדם עמל וטרח והשיג, וזה היצר הרע שלא יכול לקחת לאדם, ולכן נותן מתנה גדולה בחינם ושם האדם מאבד את שלו ונשאר עירום. לכן, האדם צריך תמיד להסתכל, מה המתנות בחינם אשר השיג בלי עמל וטורח, לכל אדם יש את המתנות האלו, מן היצר הרע, להחריב את חיי האדם ולאבד את כל אשר עמל והשיג. וכך המשיך רבי מאיר מאפטה ואמר: כשנפרדתי מהיהודי הקדוש מפשיסחא והלכתי לביתי, פתאום הרגשתי שזכיתי למעלה גדולה, שמעתי את הסוסים מדברים, את לשון הציפורים הבנתי, את כל חיות היער, ידעתי את דיבורם, ואז הבנתי את דברי הצדיק, הגעתי למדרגה גדולה בהיותי ליד הצדיק, היצר הרע לא יכל ולא ידע איך להורידני ממעלה זאת, לכן נתן לי מתנה גדולה בחינם להבין את שפת החיות וממתנה ומעלה זו שם להפילני. הלכתי והתבודדתי עם עצמי וביקשתי מהקב"ה שיקח ממני את המעלה הזאת. לכן, נשתדל לעבוד על עצמנו, שנדע מה המתנות שקיבלנו מן היצר הרע, אשר הם כמו בהמה אשר רוצים לשחוט, לפני השחיטה, בזמן מסויים, נותנים לבהמה הרבה מאכלים, הבהמה שמחה מאוד, אך זה לא לטובתה, אלו המאכלים בכדי שיהיה יותר בשר למכור. כך אנו, ניזהר מהמתנות בכל דרך אשר היצר עורב וטומן לנו בהם ועל ידי התבוננות עמוקה נדע להבדיל בין העיקר ובין הטפל.

יסוד גדול צריך לדעת; היצר הרע, אינו בא ביום אחד, להוריד את האדם לשאול תחתית, בכל עניין, אלא, מתחיל לאט לאט, עד שהורס את חיי האדם. כך ביראת שמיים, היצר לא בא ביום אחד ומוביל את האדם, לעבירות חמורות, אלא, מתיר לו דבר קל ועם הימים עולה איתו, לדבר יותר חמור, עד אשר מכשיל את האדם בדברים הקשים ביותר. כך בחיי היום-יום, בין בעל ואישה ; בהתחלה, פוגעים במילה קטנה וזה ממשיך לאט לאט, בהדרגה, לדברים קשים ביותר. ידוע משל חז"ל, על אותו אדם עשיר, אך קמצן, קמצנות קשה ביותר, שאף, בית לגור, לא היה לו. והיה גר בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אוכל בסעודות מצווה, מברית לחתונה וכן, לבר מצוות וזה היה חייו - הכל עד לנגוע בכספו. עברו הימים, וכבר התבגר בגיל ועדיין לא התחתן עם אישה. הלך לכל השדכנים וביקש שידוך. אמרו לו השדכנים, כולם יודעים את בעייתך, שהיא הקמצנות אפשר להסתדר בדוחק, ואולי, תהיה אישה שתסכים להתחתן איתך. אך בית לגור, זה דבר חייב!!! לא תוכל לקחת אישה, לישון איתך, בתחנות, או במקום מסתור צריך בית!!! הלך אותו עשיר קמצן, לטכס עצה, איך ימצא בית מפואר, גדול וטוב, מבלי להוציא מכספו? הלך ברחוב היקר, והחשוב בעיר, והיה מסתובב שם,אובד עצות. והנה, עולה בדעתו מחשבה; הלך לבית היקר ביותר בשכונה, דפק בדלת, ושאל את בעל הבית, האם הבית למכירה? אמר בעל הבית : תציע מחיר. אמר אותו קמצן: מאה זהובים. ענה בעל הבית, בזלזול: בית זה עולה יותר ממיליון זהובים ואתה אומר לי מאה זהובים?! ענה אותו קמצן: לפחות תמכור לי מסמר, לקבוע בקיר ואני אשלם לך מאה זהובים. הסכים בעל הבית ואמר: מה איכפת לי שמסמר יהיה תקוע בקיר, תמורת מאה זהובים. עמדו ועשו ביניהם הסכם, זכרון דברים, והכל חתום, הכל שריר, בריר וקיים. יצא בעל המסמר, שמח ובעל הבית שמח. עובר כ- 10 ימים והנה,בעל המסמר, דופק בדלת העשיר ובפיו בקשה: האם אני יכול לתלות כובע וחליפה על המסמר שלי? צחק בעל הבית ואמר, בוודאי. נכנס אותו קמצן ותלה כובע וחליפה. עברו כשלושה ימים, ושוב, דופק בדלת, ומבקש לתלות דבר אחר. כעס בעל הבית והתחיל ויכוח גדול ביניהם, אך בסוף הרשה לו. אחרי יום, מגיע הקמצן, עם שק מלא בדברים, מלאים בריח רע ומבקש לתלות את זה. רבו ריב קשה, הלכו לבית הדין, מחלוקת גדולה, זה אומר שלי וזה אומר שלי. עד שחיי העשיר, נהיו מרורים ובכדי לשמור על בריאותו ושפיות נפשו, החליט, לעזוב את ביתו, לטובת הקמצן. כך, זה היצר הרע; אינו בא לאדם ביום אחד, תיתן לי את ביתך! תחטא בדברים החמורים והקשים! אלא, מתחיל הוא, במסמר קטן, לקבוע בליבו של אדם, ואחרי ששולט על המסמר, לאט לאט, משתלט על ליבו ועל כל האדם, עד שמוביל את האדם, לבאר שחת. לכן, בכל עניין, בחורבן הגדול, זה הפעם הראשונה, המסמר הראשון, אם לא יהיה את הראשון, לא יהיה כלום. נשמר ונזהר, מדברים שנראים קטנים, אך הם חורבן חיי האדם. הקב"ה בע"ה ייתן כח, הצלחה וישועה וברכה. נשתדל בע"ה יותר, באהבת חינם ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.

ככל שהאדם גודל, הן בגילו, הן במעמדו ובמעשיו, גדלים התביעות כלפיו, ואין הוא יכול להשאר עם המחוייבות אשר הייתה עליו בזמן הקודם לגדולתו. ומי שחושב לגדול במעלה ובגיל, ולהישאר עם התביעות הקודמות, זו היא תחילת נפילתו. וכך אמרו חז"ל )סוכה נב,א(: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". וכך רואים בכל יום, אנשים רבים אשר היו בדרגה מסוימת, והתעלו לדרגה גדולה יותר ממה שהיו, וכאשר הניסיונות שלהם גדלים וההתמודדויות שלהם עולות לדברים יותר קשים, מתמרמרים מדוע כל כך קשה לנו. אך טעות בידם, זה סימן שעלו דרגה, ובעליית דרגה ההתמודדויות נהיות קשות יותר. ידוע המעשה אשר היה אצל החפץ חיים, אשר היה לו תלמיד, אשר בכל פעם היה מבקש ברכה לפרנסה והיה מבטיח הבטחות, כאשר יהיה עשיר יתן הרבה צדקה ולא יקמץ בצדקה וכו'. החפץ חיים הזהיר אותו, שידע שחייב לעמוד בהבטחות, ואם נודר, מתחייב ליתן כפי שאמר צדקות. עברו ימים ואותו תלמיד התעשר עושר גדול ביותר אשר אין לשער ולתאר את עושרו הרב ומרוב עיסוקיו ועסקיו עבר לגור בעיר מוסקבה. והנה שכח הוא מן מצות הצדקה ולא תרם מאומה לשום ענין של כלל עם ישראל. באחד הימים נסע החפץ חיים למוסקבה בשביל עיניני הישיבה, כל גבירי העיר באו לקבל את פני החפץ חיים, וגם אותו תלמיד היה בין הנאספים, עבר זמן וכולם החלו ללכת לביתם, נשאר התלמיד עם החפץ חיים לבד בחדר, ניגש התלמיד לרבו ואמר לו: רבי, אני בצער גדול, יש לי מחלה קשה ביותר, שאל אותו החפץ חיים מה היא המחלה, ענה ואמר: אני לא יכול לתת פרוטה לצדקה, יש לי כמין חולי שלא יכול להוציא מכיסי פרוטה ואני יודע שאני עושה דבר רע, אך זה יותר מכוחי. אמר לו החפץ חיים: אמשול לך משל למה הדבר דומה: איש פשוט הלך לעיר לעשות את קניות החג, נכנס לחנות של חנווני וביקש ממנו קמח ברובל אחד, אמר לו בעל החנות: הנה שק הקמח, תמלא כמה שאתה רוצה ואחרי כן אני אשקול את השק שלך. החל האדם למלאות את שקו הרבה מאוד, יותר מן הרובל אשר אמר, והנה כשסיים הניח רובל על השולחן ורצה לצאת. עצר אותו בעל החנות ואמר לו: יש פה יותר מחמש רובל קמח! ואתה רוצה לילך עם זה, זה עולה יותר. ענה האדם: אבל אמרתי רובל. ענה לו בעל החנות: אבל לקחת חמש רובל. אמר לו החפץ חיים: כך אתה, רוצה לקחת שקים גדולים בתשלום כמו ששילמת פעם. לכל דבר בחיים יש את המחיר שלו. לכן, כשהקב"ה נותן לאדם ישועות, האדם מחוייב יותר, וכשהאדם עולה ומתעלה, חייב האדם יותר לשלם. ואין האדם יוצא מן העולם הזה בלי לשלם את כל מחויבותיו אשר התחייב בעולם, יש פנקס בשמים פתוח אשר הכל נרשם הטוב והרע. והנה, בימים אלו, אשר בלבול גדול עובר על העולם כולו ואין יודעים מה ילד יום ומה טמון ביום הבא. וכל אשר יודע ומבין, מרגיש שיש ערפל גדול וחושך וגיא צלמות וצריכים זכויות לעבור ימים ושבועות אלו. וידוע סגולה המובאת בזוהר הקדוש להינצל מדינה של גיהנם. מסופר על התנא רבי אלעזר בנו של רשב"י, שעמד על שפת הנהר לעבור את הנהר. ובאותם ימים היו עוברים ברגל, והיו תמיד, בדבר זה, סכנות רבות. ורבי אלעזר היה לו מומחיות לעבור את הנהר, והנה רואה זקן ולצידו ילד קטן העומדים לעבור את הנהר, פנה רבי אלעזר אל הזקן ואמר: בואו נא ואעבירכם את הנהר, את הנער אשא על כתף אחד ואת השני על כתף השני ואעבירכם את הנהר וכן עשה. בדרך שאל את הזקן: מי הוא הנער המתלוה אליך, השיב לו כי הוא לומד אצלו, אמר לו רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי: אם כן אני אצילך מדינה של גיהנום כי כוחי רב בעולם הזה ובעולם הבא, ובעוצם כוחי שיש לי שם לא אניח למלאך של גיהנום לנגוע בך. והנה, דברי הזוהר הקדוש בפרשת לך לך יש בהם יסוד גדול: כל מי שיש עליו זכות של תינוקות וקטנים שלומדים תורה, אין כח של מלאכים רעים יכול לשלוט עליו. וכל אחד ימצא דרך, איך להוסיף על כל המצוות והמעשים טובים אשר עושה, גם זכויות של חלק בלימוד תינוקות של בית רבן, להגביר הזכויות ולמתק הדינים על הכלל ועל הפרט. ה' יושיע ויציל ונזכה לעלות ולהתעלות בעבודת ה' ונגאל גאולת עולמים.

שני סוחרים, שעסקו במסחר הטקסטיל, שמעו שהפריץ הגדול מת, ויש ברכושו סחורה בעלת ערך רב מאוד. התאחדו שני הסוחרים והקימו שותפות בכדי לקנות את הסחורה, השקיעו את רוב כספם, והחלו לשלוח שליחים לאשת הפריץ שרוצים לקנות את הסחורה, אך אשת הפריץ לא אהבה כל כך יהודים ולא הסכימה לפגוש אותם בשום אופן. המשיכו הסוחרים החדשים לנדנד ולבקש להיפגש איתה אך לא הסכימה. בסוף, אחרי הפצרות רבות, הסכימה שמנהל האחוזה שלה יפגוש את השותפים, הסוחרים היהודים. הסוחרים הכינו את עצמם, והלכו לפגישה בהתרגשות גדולה. אחד הסוחרים דיבר רק אידיש, והשני ידע גם את שפת המדינה. החלו משא ומתן ארוך ומייגע אשר לא העלו דבר ממנו, מכיון שההחלטה נתונה הייתה רק בידי אשת הפריץ. החליט מנהל האחוזה ללחוץ על בעלת הבית, שתסכים להיפגש עם הסוחרים היהודים. בתחילה לא הסכימה בשום אופן, אך אחרי לחץ גדול, הסכימה להיפגש עמהם לחמש דקות בלבד. ואכן, מנהל האחוזה הודיע לסוחרים היהודים שהנה, מחר בשעה שתיים עשרה בצהריים, אשת הפריץ תיפגש עימם. התרגשו היהודים והתכוננו לפגישה ברטט וחלחלה, הגיעה השעה ובאו באימה ויראה. מפגישה של חמש דקות, התארכה הפגישה לשעה ועוד, אשת הפריץ שמחה בהם והסכימה לכל מה שביקשו וכך המשיכה הפגישה, עוד דיברו בעיניני המדינה, בעיניני העולם, עד שסיימו. כשיצאו, החלו להעמיס את כל הסחורות על העגלה, אך מצאו שצריך עוד ארבע עגלות, כי הסחורה היא פי ארבע ממה שחשבו, והמה מתעשרים עושר רב ביותר, וכל שליחותם הצליחה מאוד. כעת צריכים היו לנסוע לעיר הסמוכה, להביא עוד ארבע עגלות. ע"כ החליטו, כי אותו שותף ששפתו רק באידיש, ילך להביא את העגלות, ואילו השני שהוא דובר בשפת המדינה, יישאר בארמון הפריץ לשמור על הסחורה, בכדי שיישאר אוירה טובה. כששמעה אשת הפריץ שנשאר הסוחר היהודי בארמון, קראה לו וכך ישבו ודיברו, הוציאה לפניו יין נסך, ובחוסר נוחות לסרב לשתות יין נסך שתה, ואחרי כן, עבירה גוררת עבירה, אכל גם מאכלי איסור, ואין אפוטרופוס לעריות וכו'. כשהגיע חברו עם העגלות, נפרדו מאשת הפריץ, ויצאו לדרכם. בדרך החל השותף אשר נשאר בארמון הפריץ לבכות. שאל אותו חברו: מדוע אתה בוכה ומצטער?, הרי הרווחנו היום רווח גדול ביותר, אשר כל חיינו לא היינו מגיעים לרווח כזה גדול!. עמד וסיפר לו את כל מה שקרה לו, ענה חברו ואמר לו אל תצטער, הנני מוכן לקנות ממך את כל העבירות שעברת היום בבית הפריץ, תמורת אותם 50 אחוז מחלקך בעסקה. נענה חברו: הרי זה סכום עצום, ענה חברו: גם העבירות עבירות עצומות. מיד הסכים, לחצו ידיים, עשו קנין, השאיר לו את כל הסחורה ויצא בלי מאומה, ונפרדו דרכיהם ולא נפגשו יותר. אחרי שנים נפטר הסוחר קונה העבירות, וכך מסופר מעשה עם סימוכין ברבינו המהרש"א: באחד הימים בא לפני רבינו המהרש"א אחד מבני קהילתו, שהוא הסוחר שמכר את העבירות, וסיפר ששלש פעמים בא אליו בחלום, השותף השני שקנה הימנו את הסחורה, ובחלומו הוא מספר לו, כי כאשר החזיר את נשמתו לבורא עולם, העמידוהו לדין, והניחו לפניו טענות קשות ביותר של חטאים גדולים וקשים, ואינו יכול לעמוד בצער של העונש, ולכן הריהו מבקש ודורש ממנו בחלום, שגם הוא יחזיר את נשמתו ויבוא לדין לפני בית דין של מעלה על ענין העסקה שעשו ביניהם, שאינה מקובלת עליו, ומוכן להחזיר את כל רכושו שהשאיר בעולם הזה, ובלבד שיחזיר גם את העסקה עם העבירות. הסוחר קם בבהלה ולא יודע מה לעשות. קרא המהרש"א לשליח בית דינו ואמר לו: לך לקבר של אותו סוחר ותאמר לו על קברו, שאנו מזמינים אותו לדין תורה בעולם הזה ביום פלוני בשעה פלונית. כל בני הקהילה שמעו שרבם המהרש"א עומד לדון דין תורה עם נפש שנפטרה, כולם באו לבית הדין ביום ובשעה, הכינו פרגוד סגור לאותה נשמה, וכך החל הדין תורה. המהרש"א פסק להלכה שזו הייתה מכירה כדין, ומכירה אין לבטל. רק עצה אחת ניתן לעשות, שהחוטא עצמו יעשה תשובה, והורה לו המהרש"א סדר תשובה לעשות, להקל על הנפש שקנה את העבירות. בכי גדול שמעו מאחורי הפרגוד וכך הסתיים הדין תורה. האדם צריך להיזהר זהירות גדולה ביותר, כאשר רואה פתאום הצלחות גדולות במסחר, או בכל ענין שבא לפניו, יחשוש ויזהר מה היצר טומן לו, ומדוע פתאום כל כך טוב לו. גם הבהמות אשר מוציאים לשחיטה, מאכילים אותם הרבה מאוד, וחברותיהם אשר הם לחרישה או לדברים אחרים, לא מבינים מדוע מאירים פנים כל כך לאותם בהמות, אך כל זה בכדי שיהיה יותר בשר לאכילה. גם המוצאים להורג במדינות רבות, אשר עד היום יש הוצאות להורג, יש מושג של הסעודה האחרונה, אשר באים למוצא להורג ואומרים לו: כל מה שהיה או יש בדעתך לאכול באיזה צורה ובאיזה טעם, מכינים לו לאכול והרבה מן המוצאים להורג אוכלים כמויות עצומות שעות רבות, אסיר אחר שרואה ולא יודע, כועס מדוע לו נותנים לחם מעט ומעט דברים קטנים, אך אינו יודע שהוא יאכל עוד הרבה, וזה האיש זו סעודתו האחרונה. כך כשפתאום בא לאדם הצלחות גדולות, יחשוש ויזהר מדוע?, למה?, מה טמון כאן?. וזה אשר קרה לשני הסוחרים, אחרי הסחורה הגדולה והרווח הגדול, הייתה זחיחות הדעת גדולה, והיצר ארב לשניהם באותה מידה, הראשון חטא, נפשו נשברה, ואף שמכר את החטא הרושם נשאר ויישאר על נפשו לעד, חלון שנשבר כמה שמדביקים אותו עדיין שבור הוא. השני קנה את העבירות, אף שלא חטא, ברצונו או שלא ברצונו, זה נמצא איתו. ועבירה זאת רדפה את שניהם, וכח הפה וכח הממון היה הדבק בין שניהם להביא אותם לאן שהגיעו.

"מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו" וגו' )תהלים ג(. דוד המלך עומד באחד מן הזמנים והרגעים הקשים ביותר, אשר עמד בהם בנו אבשלום, רודף ומבקש להורגו, מצב נורא וקשה ביותר. ודוד המלך במקום לבכות על האסון הקשה שהבן מנסה להורגו, דוד שר "מזמור לדוד", איך יובן דרך זו של דוד המלך, ומה עלינו ללמוד מדוד המלך, ממעשה זה לחיינו?. אלא, אפשר לבאר ולומר יסוד גדול בחיי האדם, ישנם שני מצבים שהאדם עומד בהם, מצב אחד כאשר יש לאדם בעיה וצרה והבעיה הזאת היא בעיה שכלית נורמאלית, שקורת לאדם צרה, בעיה שהמציאות והחיים, יכולים להביא את האדם למצב של בעיה, ובמצב כזה האדם צריך לדאוג ולהצטער, משום שזו בעיה מובנת, בעיה אשר יכולה לקרות לכל אדם. אך יש סוג שני של בעיה שהיא בעיה לא טבעית, בעיה מעל הטבע, בעיה ששכל של אדם לא יכול להבין, ולא יכול לקבל, בעיה בסוג זה זה בעיה לא מציאותית. בכזו בעיה, האדם צריך לדעת, כמו שהבעיה מעל הטבע, כך הישועה תהיה מעל הטבע. ולכן כאשר דוד המלך ראה בעיה מעל הטבע, בן אשר ילד אותו וגידל אותו עומד ורוצה להורגו, עומד דוד המלך ושר להקב"ה: "מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו", דוד ידע, כשם שהצרה מעל הטבע כך תהיה הישועה. וזה הדבר היחיד אשר מחזק את הנפש, בזמנים קשים אשר קורים דברים מעל הטבע, הישועה תהיה מעל הטבע.

עלה בדעתנו לפרש את הפסוק בפרשת ואתחנן: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" )דברים ד'(. וקשה וביקשתם - לשון רבים, ומצאת - לשון יחיד, מדוע מתחיל ברבים ומסיים ביחיד?. וכך על פרשת נשא מובא: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתוודו את חטאותם אשר עשו והשיב את אשמו". וגם פה קשה התחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, מדוע? אלא צריך לפרש ולומר יסוד גדול: אדם יחיד אשר חוטא, גנב, רצח, נאף, כל עוון אשר עשה, צריך לדעת שקדם לזה שותפים רבים ואחראים רבים לחטא אשר היחיד חטא. כשאחד פורש מן הציבור וסוטה לדרך רעה מהקטן עד הגדול, שותפים להתנהגותו ולכן התורה הקדושה אומרת וביקשתם, כולם אשמים על אשמת היחיד, כולם צריכים לעזור ליחיד שחטא למצוא את דרכו מפני שכולם הרבים אשמים. וכך הגמרא במסכת סנהדרין אומרת: "ויאמר ה' אל יהושע חטא ישראל וגם עברו את בריתי וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם", בלשון רבים. וכשנתבונן על התורה הקדושה, מביאה את מעשה עכן אשר מעל בחרם של יריחו וצריך להקשות, אחד מעל, מדוע התורה מאשימה את כולם?. אלא כדברנו, אחד מעל אך כולם אשמים, לכולם יש חלק בקילקול של אחד. וכך נמצא בעגלה ערופה, כאשר נמצא מת, בין שני ערים ולא יודעים מי שפך את דמו, מודדים מי העיר הקרובה ביותר וזקני העיר לוקחים עגלה ערופה ומתוודים ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", וידוע שלא הם שפכו את הדם? אלא כשאחד חוטא כולם אשמים, כל ישראל ערבים זה לזה וכבר הגמרא במסכת סוטה בדף מ"ו אומרת: אמר רבי יוחנן כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים שאלמלא ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא פגעו דובים ואריות. והנה התורה הקדושה, באה בתביעה קשה על אנשי יריחו, אשר אלישע הנביא התארח שמה וכשיצא לא ליווהו ועמדו ילדים בני בלייעל וביזו את הנביא ובהקפדת הנביא יצאו דובים ואריות והמיתו כל הילדים, והתורה מטילה את האשמה על אנשי יריחו, אשר לא ליוו את הנביא, אם כך כל קילקול של הפרט, קשור הוא לכלל ואין הכלל יכולים לנקות את ידם מעוון הפרט. עלה בליבנו קושיה, הנביא אומר "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וכו' מינעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" וכו'. וחשבנו להקשות רחל מבכה על בניה? כשנסתכל היום על כלל עם ישראל, אפשר לחשוב שאין לרחל על מה לבכות, רוב בניה חיים בבטחה, לרוב בניה יש בתים, אוכל לאכול ומי שאין לו אוכל לאכול ברוך ה' לא אלמן ישראל, ברוך ה' אנחנו בדור של חסד, כמה בתי תמחוי, כמה עזרה לנזקקים. כל עם ישראל עומד ונשען על צדקה וחסד, נחשוב ונאמר, הברכה, "ושבו בנים לגבולם" התקיימה ומתקיימת. אך טעות היא חמורה למי שיחשוב כך, וזה יסוד גדול אשר צריכים לחדדו בימים אלה, כמה שחושב האדם ששב לגבולו וחייו בנחת ובבטחה, אינו מבין מה העומק של הבטחת הקב"ה לרחל אימנו, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם" אין אנו מבינם את נחמת ה' ואת הגאולה המדוברת בה, כ 17 שנים הקב"ה זיכנו להשתדל להיות עם הציבור, למסור שיעורים, לשמוח בשמחת הכלל ולבכות ולהצטער בצערם. ראינו בשנים אלו את רוב סוגי האנשים, מכל העדות ומכל הזרמים ומכל המגזרים, ראינו עשירי עולם אשר לעשרם אין גבול, אנשים אשר נלחמים על פרנסתם ובדוחק וכו' עקבנו בדעתנו שנים רבות אחרי כמה סוגים של אנשים וראינו בבטחה "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר", "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" אין ביטחון לשום אדם בשום עניין ובשום דבר ואם ביתו של הקב"ה חרב, הקב"ה בכבודו ובעצמו "במסתרים תבכה נפשי" כדברי הגמרא, הקב"ה יש לו חדר שמסתרים שמו ושם יושב הקב"ה בכבודו ובעצמו ובוכה על חורבן ביתו ואוי לו לאדם אשר עולה בדעתו שהתקיים בנו כבר ושבו בנים לגבולם. אות כ