יש להשתדל לראות כל אחד את מעלת חברינו ולא חסרונו, משום שבדור זה, אחד מן עצות היצר הרע, הם לראות רק את הרע בחברינו ולא לראות את עצמנו. אמרנו כמה פעמים בשיעורים הקדושים, משל, אשר מוסר גדול יש בו: מעשה בעשרה עיוורים אשר רצו לעבור נהר גדול, אשר הזרם בו היה חזק ביותר, פחדו העיוורים פחד גדול ביותר שאחד מהם או כמה יסחפו במים, ישבו וטיכסו עצה, בפחד ואימה, מה לעשות, ואחרי מחשבות מרובות, החליטו שכל העשרה יחזיקו את ידיהם חזק מאוד האחד עם חבירו, וכך יעברו הנהר וישמרו איש את רעהו. וכך עשו, נכנסו בפחד ואימה שלובי ידיים איש לרעהו. והנה כשהגיעו לצד השני של הנהר, אמרו: כעת אחר שעברנו, החשוב שבינינו יספור את העוברים, לראות שכולם עברו בשלום את הנהר. וכך עשו, הבכיר שבחבורה החל לספור את חבריו, והנה שוד ושבר, סופר את חבריו ומוצא שרק תשעה יש, ביקש ראש החבורה מחברו הקרוב: תספור אתה, וחברו סופר ואף הוא סופר תשעה, אחד חסר!. השלישי סופר ואף הוא מוצא תשעה!. מרחוק עמד איש פיקח וראה את כל אשר קורה, וצחוק גדול היה בליבו, רץ לקראתם ואמר: אני אספור אתכם, עמד ונתן לראשון מכה בידו, הראשון צעק, אמר להם: הנה אחד, לשני נתן מכה בידו ואף הוא צעק, אמר: הנה שניים, וכך המשיך עד אשר הגיע לעשר. והנה פלא לחבורת עוברי הנהר עשרה חברים, לא חסר אחד. אמרו לו העיוורים: איך אתה ספרת עשרה ואנו ספרנו כמה פעמים והגענו רק לתשעה. ענה ואמר להם: זה דבר עתיק יומין ובעיה גדולה בעולם, התרגלו העולם לספור את כולם, אך את עצמם שוכחים לספור, וכך ממשיך העולם, כל אחד רואה את חבריו ואת נגעיהם, אך את עצמו שוכחים לספור ולראות. נשתדל בכל כוחנו, לראות את נגעי עצמנו ולתקן את דרכינו ורק אחרי כן לנסות לתקן ולחפש בנגעי חברינו. צריך האדם להיזהר זהירות גדולה ביותר, לא ליפול בידי הזרם של החברה, החברה של היום דוחפת את האדם, ומדרדרת אותו למצב שלא יראה את עצמו ואת נגעיו ונהיה כסוס שוטף במלחמה. וכמשל אשר משלנו לפני שנים, על איש בעל תאוות גדולות אשר היה גם חכם ובעל כח גדול וחזק. בכל יום היה שוחט כבש בבוקר לאכילתו וכבש בצהריים לאכילתו ועוד אחד בערב. הכבשים פחדו וראו איך כל יום שוחטים שנים או שלושה כבשים. והיו, מן הפחד, בורחות ליער, ואותו בעל תאוה היה צריך בכל יום ללכת לחפש את הכבשים ביער. החליט האדם לילך בדרך חדשה, לקח את הכבשים והסביר לכל כבש דבר אחר, לכבש אחד הסביר שהוא בכלל אריה ובכלל לא כבש, לכבש השני הסביר שהוא אדם, ולעוד אחד הסביר שהוא נמר, וכך כל כבש הסביר דבר אחר לגמרי. וכך הכבשים הפסיקו לפחד והיו הולכות בכל יום למרעה, וחוזרות שמחות מבלי פחד שישחטו אותם. וכאשר היו רואות ששחטו כבשה היו אומרות, זה כבש אני אריה, השני היה אומר אני נמר וכו'. וכך אותו בעל תאוה, בלי דאגה ועמל, אכל ושחט ואכל. כך היצר הרע לא נותן לאדם לעצור ולחשוב לאן הוא מגיע ומה יהיה עימו. ואם מתחיל האדם לחשוב ולדאוג ממעשיו, היצר על ידי שליחיו הרבים, מסביר לו שבכלל דבר זה אינו נוגע אליו, הוא זה דבר אחר לגמרי. נדע בחיים האלו לעבוד על עצמנו, לעצור ולדעת מי אנחנו, ולספור גם אותנו, ולראות את מעשינו, ולא לחיות בחיים שאולים ומזוייפים, עד שיגיע הזמן והיצר יפיל את האדם בבור עמוק אשר מי ישורנו.

חשיבות התורה יום הושענא רבה, שהוא גם ערב החג הקדוש, חג שמיני עצרת - שמחת תורה, שבו אנו שמחים ומודים לקב"ה על שזכינו שוב לסיים את התורה הקדושה, וזכינו למחילת עוונות. מובא בספרים הקדושים, שיום הושענא רבה נקרא בשם זה, כיון שנ"א ימים אנו מרבים בתפילה ותחנונים לה', ויום הושענא רבא הוא היום הנ"א, יום החיתום ומסירת הפתקאות. ואנו מתפללים לה' "הושע-נא" הושע אותנו בנ"א ימים שאנו זועקים אליך. ולכן, כאשר מאמינים אנו ובטוחים שנחתמנו לחיים טובים ולשלום, עושים אנו שמחה גדולה. מובא במדרש )קהלת רבה א, א( על הפסוק )מ"א ג,טו( "ויבא )שלמה המלך( ירושלם ויעמוד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו", א"ר יצחק, מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר )שלמה המלך( שלשה ספרים הללו, משלי ושיר השירים וקהלת. ומכאן מקור ויסוד למשתה ושמחה שנוהגים לעשות בשמחת תורה, לשמוח ולהלל לה' על שזכינו לגמרה של תורה )שו"ע או"ח תרס"ט(. וכתב בספר 'בכורי יעקב', שיש המזלזלים בשמחה זו, ורעה עושים, וביזוי כבוד התורה גרם שהתורה מונחת בקרן זווית. לכן עיקר העבודה ביום קדוש ונשגב זה, היא, להחדיר בנפשנו כי קיום ולימוד התורה, היא השמחה הגדולה ביותר והתענוג הנשגב שיש לאדם עלי אדמות, וע"י הכרה וידיעה זו תהא השמחה באה ועולה וממלאת את לב האדם. אמרו חכמים )נדרים פא,א(, אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב )ירמיה ט,יא( "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ", דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר )שם יב( "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", אמר רב יהודה אמר רב, שלא בירכו בתורה תחילה. ופירש רש"י ז"ל, כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה. והדבר קשה להבין, וכי מפני שלא ברכו ברכה קודם לימוד התורה נענשו בעונש כ"כ חמור, ומדוע הברכה מעכבת כ"כ עד שנגזר מחמת כן עונש כה קשה, ובאף מצווה לא מצינו שהברכה מעכבת כל כך? הנה כל אדם צריך לחזק בדעתו שכל השפע שבא לעולם הוא ע"י לימוד התורה, ואין קיום לעולם כלל בלי עמל ולימוד התורה, ואם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכאשר האדם דואג לרוחניות שלו וקובע עיתים לתורה ומחזיק לומדי תורה, בזה זוכה לקבלת השפע והברכה מאת השי"ת. אך אם האדם סבור שאפשר לעולם להתברך גם בלי התורה, עי"כ ח"ו מגיע מצב של אבדה הארץ, ומחמת שלא ברכו בתורה תחילה ועם ישראל לא הרגישו שהטוב והשפע האמיתי טמון בתורה, ושזו תחילת הברכה עצמה, וממנה באה ונמשכת הברכה כולה לעולם, לכן נענשו שאיבדו את גשמיותם והארץ נהפכה שממה כמדבר מובא בטור אורח חיים )סימן תרס"ט( שביום שמחת תורה רגילין להתחיל לקרוא מיד בבראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג, לומר, כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד, עכ"ל. ונראה לומר עוד בטעם המנהג להתחיל את התורה מחדש בקריאת פרשת בראשית סמוך ונראה לשעה שסיימנו את ספר דברים, ללמדנו, שאין מציאות של סיום והפסקה כלל מלימוד התורה, והתורה היא כדמיון הגלגל החוזר, שאין לו תחילה וסוף, כך התורה הקדושה, אין בה תחילה וסיום, אלא החיוב ללמוד ולהגות בה הוא ללא הפסק ועצירה כלל. מכיוון שהתורה היא תורת חיים נצחית, וממנה כל חיות האדם, והפורש ממנה הוא פורש מן החיים, והעוסק בה זוכה לחיים נצחיים. לכן מיד בסיום התורה מתחילים אנו ללא הפסק שוב מבראשית, להוכיח ולגלות שאיננו עוזבים את התורה ואפילו לשעה קלה. וזה מה שאנו מודים ומברכים להקב"ה בכל יום: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", והיינו, שע"י התורה הקדושה שהיא נצחית וקיימת לדור דורים, יש לנו יכולת ואפשרות לזכות לחיי עולם, חיים נצחיים שאין להם סוף וגבול. וע"י שנחנך את בנינו וננחיל להם את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, בזה אנו קונים לעצמנו חיי עולם ונצח. וע"כ אנו מוסיפים להתפלל: "הוא יפתח לבנו בתורתו וכו' לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה", שכיון שאנו רוצים לזכות לחיי עולם נצחיים, ע"כ אנו מבקשים שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה את בנינו ח"ו, אלא כולם יהיו זרע ברך ה' עוסקים בתורה ובמצוות, ועל ידי כך נוכל לזכות לחיי עולם, שמי שיש לו המשך למורשתו ולתורתו, אינו נחשב כמת מן העולם, אלא נחשב בכלל מה שאמרו חז"ל )ברכות יח,א( שצדיקים לאחר מיתתן קרויים חיים מספרים חסידים, שפעם נכנס יהודי פשוט אל רבנו שניאור זלמן מלאדי זיע"א, בעל "התניא", ושאלו: מה עניין יום שמחת תורה, ענה לו ואמר: יום שמחת תורה הוא כמו תמצית מרוכזת שמספיקה להמתיק כמות גדולה של מים, כך יום שמחת תורה הוא תמצית השמחה של כל השנה, וממנה נמשכת השמחה לכל השנה כולה.

ט"ו באב, יום, אשר לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב. והרבה פרושים פרשו חז"ל, מה המיוחדות של יום זה: אחת מן הסיבות היא, כאשר בני ישראל בכו באותו לילה קשה, ליל תשעה באב- ביום שחזרו המרגלים לרגל את ארץ ישראל והביאו את דיבת הארץ רעה ואמרו על ארץ הקודש "ארץ אוכלת יושביה היא" - נגזר על אבותינו להישאר עוד ארבעים שנה במדבר ושכל הדור ההוא ימות במדבר. ביום קשה זה, תשעה באב נחרב בית ראשון ובית שני וכל הצרות הרעות אשר עברו ועוברים אנו, עד היום, מיום קשה זה תשעה באב. ועונש הדור ההוא, דור המדבר היה, שבכל שנה, בתשעה באב, כל הגברים היו חופרים לעצמם קברים ובליל תשעה באב נכנסים ושוכבים בקבר ומחכים לבוקר. במשך 40 שנה, כל בוקר של תשעה באב, היו מתים אלפים ורבבות בעם ישראל, להשלים את הקללה והעונש, אשר גזר הקב"ה, שימותו כל דור המדבר, במדבר ומה שנשאר לבני משפחת הנפטר, למלא את קיברו בחול, משום שכל הנפטרים כבר שכבו בקברם. בשנה האחרונה לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל, ליל תשעה באב, כל שארית הפליטה, חפרו את קבריהם ושכבו בתוך האדמה, מחכים לבוקר לראות, מי חי ומי מת, כמידי שנה ושנה ב 40- השנים האחרונות. אך בבוקר מנו וספרו והנה, כולם חיים ולא נחסר אחד, אשר החזיר את נשמתו לבורא עולם. חשבו עם ישראל, שטעות נפלה בחישובם ואין היום ליל תשעה באב, אלא למחרת. למחרת, שוב, כולם שכבו בקבריהם וחשבו שזה הלילה תשעה באב ושוב, כולם חיים וקיימים. שוב, בלילה השלישי, חשבו שטעות בידם ואף בבוקר ראו שכולם חיים, המשיכו כך, עד ליל ט"ו באב. בכל לילה חפרו את קבריהם ומחכים אולי, היום יום פקידה עד ליל ט"ו באב, אשר אז הבינו, שוודאי הלבנה בגדולתה ובודאי עבר תשעה באב ולא נפל טעות בחישובם. עמדו בשמחה גדולה והבינו שהגזרה הסתיימה וקרובים הם להיכנס לארץ הקודש. מאותו יום, כוח של ט"ו באב, כח של שמחה, כח של גדולה ולא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ונדע, שביום זה, יש כוחות גדולים וחזקים, שערי שמים פתוחים, הקב"ה משפיע שפע ממרום ושמחה מגן עדן מקדם מושפעת מכל העולמות. והנה, ביום של רוממות הנפש, צריכים לחזק מידה ויסוד גדול בחיינו והוא ההשכמה בבוקר וידע האדם, שכאשר הוא מקפיד להשכים, בכוחות נפש חזקים והוא מעורר את השחר, הוא זוכה שיום זה יהיה מבורך ומוצלח בכל העניינים, אך כאשר נגרר האדם, אחרי היום הוא משכים, כי אין לו ברירה ונסחף ונגרר לתוך היום, היום הוא לא יום מבורך ומוצלח אצל אותו אדם. ואמרו חז"ל: "קומו רוני בלילה" ראשי תיבות "בקר"; כאשר, האדם קם בבקר מוקדם והוא מעורר את השחר, מעלתו כמו שלמד כל הלילה כולו. והגמרא במסכת שבת פ"ו אומרת: כל עליותיו של משה, בהשכמה היו. משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד, פירוש, כל העליות של האדם צריכות להיות בהשכמה מכח הבוקר. והנועם אלימלך אומר: כי להשכים בבוקר, ללמוד, לא רק ללימודו זה מועיל, אלא גם לגבי יראת שמים. ואפשר לדקדק ולומר "בוקר ויודע ה' את אשר לו" שהכל תלוי בבוקר איך האשמורות הבוקר שלך, שם ויודע ה' את אשר לו; ניכר מהבוקר מיהו עובד ה' באמת. אך ידע האדם, שגם בלילה, כשהולך לישון, צריך לישון בקדושה ובטהרה, כדברי הגמרא בברכות י"א: כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן, אין מבשרים אותו בשורות רעות, שנאמר במשלי: "ושבע ילין בל יפקד רע". וידוע המחבר בשולחן ערוך מתחיל את סדר היום ואומר: יתגבר כארי לעבודת הבורא והרמ"א הוסיף עליו הגהה: בשכבו על משכבו, ידע לפני מי הוא שוכב ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה. זו ההלכה הראשונה בשולחן ערוך. וקשה מה ההגהה של הרמ"א שמדבר על שינה? אלא הקימה בבוקר, קשורה לשינה בלילה; אם השינה בלילה, בצורה הגונה, צנועה וקדושה, הקימה בבוקר היא "קומי רוני בלילה" שזה ראשי תיבות ב.ק.ר. אך אם האדם, ישן כאחד הפוחזים והריקים, אף הקימה בבוקר מתחילה בצורה קשה ורעה.

"משנכנס אב ממעטים בשמחה" וידוע, שימים אלו, היו הקשים ביותר לעם ישראל בכל העיתים ובכל הזמנים וצריך להקשות: בדור חורבן בית המקדש, היו צדיקים וקדושים, אשר אין לשער ולתאר את קדושתם וגדולתם, רבי צדוק, רבי יוחנן וכל גדולי עולם אשר היו בדורות ההם, איך תפילותיהם ותחנוניהם לא התקבלו לפני הקב"ה ונמנע האסון, ההרג, החורבן הגדול והקשה מעם ישראל? 40 שנה תעניות של רבי צדוק ועוד סיפורים מחרידים, איך הצדיקים התענו וקיבלו על עצמם קבלות למתק את הגזרה של החורבן מעם ישראל, מדוע כל זה לא עמד ומיתק את הדברים הקשים אשר עם ישראל עבר? אלא, אפשר לבאר עפ"י דברי החכמים הקדמונים : ידוע ששתי כיתות יש בטומאה ובס"א ושם האחת 'מחלת' ושם השנייה 'לילית' למחלת יש 478 חיילות, כמניין מחלת וללילית יש 480 חיילות, כמניין לילית ושני כוחות הטומאה והרוע האלו, ממלאות את חלל העולם אך, בכל זמן, שני הכוחות האלו בפירוד ומחלוקת קשה ביותר: מחלת, היא הנותנת כח לאנשים, בזמן שחוטאים ועושים רע, לצחוק לשמוח ולהתהולל לדבר עבירה, לכן שמה מחלת, מלשון מחול ושמחה ולילית, כוחה הוא, להכניס בליבות האנשים עצבות, בכי התמרמרות ושמה 'לילית', מלשון 'יללה' וכאשר מחלת שולטת על האדם, האדם בשמחת עבירה, מרומם בנפשו וכל דבר רע, טוב בעיניו וכאשר לילית שולטת על האדם, נמצא האדם, בייאוש, בהתמרמרות, ובמחלוקת ורע עם כל סביבתו ובשעת חורבן בית המקדש מהדברים המשונים ביותר, אשר קרו בעולם מחלת ולילית התחברו וניהיו לאחד. בכל זמן, כאשר מחלת שולטת והעולם נמצא בשיכרון ובהוללות ובקלות דעת, ע"י כח ההפוך ממחלת בבכי ושברון הלב, אפשר להעלות התפילות השמיים אשר יעלו, ובשעה שלילית שולטת בעולם והעולם בעצבות ובייאוש ובאנחה, ע"י עבודת ה' בשמחה, אפשר לתקן ולהעלות כל הזמנים הקשים. אך בזמנים הקשים, כזמן בית המקדש התאחדו, שני הכוחות האלו יחד וסגרו את שערי שמים וכל התפילות, התחינות והבקשות נחסמו ולכן, לא היה כח, אשר יכול לעמוד, וחורבן חמור היה בעולם. והבן איש חי, משל את שני הכוחות הללו, לאדם, אשר הלך עם חמורו ועל חמורו היה רכוש מרובה והנה, כשירד החשכה החליט לרדת ולישון ליד חמורו. מצד אחד ראה ליסטים את החמור מלא באבנים טובות ומצד שני ראה ליסטים שני, את החמור מלא אף הוא באבנים ורכוש טוב. שניהם התקרבו לגנוב את הסחורה היקרה, כשהגיעו פנים אל פנים, כל אחד חשב, שהעומד למולו הוא בעל הבית ונלחמו אחד עם השני, עד ששניהם הכניעו אחד את השני ובעל החמור ניצל עם סחורתו. כך נלחמת העצבות הרעה והשמחה הרעה, כשני ליסטים הנלחמים ובין מלחמתם, יכול האדם לחמוק ולהינצל. והאדם צריך לדעת, יש עיתות וזמנים, שצריך לנהוג ב"עבדו את ה' בשמחה"- שזה כנגד 'מחלת' ויש עיתות וזמנים, שצריך לנהוג ב"עבדו את ה' ביראה" - כנגד 'לילית' לכן, ננהג בטוב טעם ודעת ונדע את העיתים והזמנים דבר בעתו מה טוב.

מספרים חז"ל: ישב ירמיה הנביא על האבנים והעצים של בית המקדש והיה מיילל מבכי. בא אליו אחד מחכמי אומות העולם ושאלו: אתה ירמיה הנביא, אשר שמך הולך לפניך? בתור איש חכם ונבון, מדוע ולמה בוכה אתה על עצים ואבנים חרבים ענה ירמיה ואמר: מה שאיבדנו איני יכול להסביר לך, משום שלא תבין והמשיך ירמיה לבכות. עמד אותו חכם ואמר, עם שבוכה כך על עברו, וודאי יזכה לעתיד גדול אנו עדיין בוכים ומתמרמרים על עברינו על חורבן בתינו וזאת תקוותינו, שאחריתנו תשגה מאוד וכך מסופר, על אחד מגדולי עם ישראל, אשר נכנס לפניו יהודי, פקיד בבנק חשוב מאוד, אשר פיטרוהו מעבודתו, עקב מצב כלכלי קשה, אשר נקלע אליו הבנק. נכנס אותו פקיד בכיר לרב, בוכה ומצטער, מדוע פיטרו אותי? מה חטאתי ומה פשעתי? ואותו אדם, היה רחוק מתורה ומצוות, לא שמר שבת, לא קיים מצוות. היה רחוק מכל ערך יהודי. שהיה מספר את סיפורו לרב, הרב נאנח בכאב אחד הגבאים, אשר עמד ליד הרב, כשראה את אנחותיו של הרב, לא הבין מדוע הרב כל כך נאנח; כל כך הרבה יהודים בצרות ובבעיות, מה האנחה הזו של הרב כשיצא אותו פקיד, נכנס הגבאי לפני הרב ושאלו מדוע כך הרב נאנח והצטער? ענה הרב ואמר לו: אני מצטער איך יהודי עם כל מה שחוטא, לא מבין למה יש לו בעיה? כך אנו, ככל שנצטער על חורבן הבית, איננו מבינים עד כמה הפסד גדול הפסדנו וכבר אמרו חז"ל: דור שלא נבנה בו בית המקדש, כמו שנחרב בו לכן, צריכים אנו להרגיש, ממש כפי שהרגישו בדור החורבן- דור שלא נבנה בו, כמו שנחרב.

"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים, על ראש שמחתי" מחוייבים אנו, בכל עת ובכל זמן, לזכור את חורבן בית המקדש בדרך העולם. כל מלך כותב, בספר דברי הימים של מלכותו, את כל נצחונותיו ומפרסם ומגדיל את מלכותו ואת כשלונותיו וימיו הקשים, מסתיר הוא מכולם. אך מלכנו, לא כך; בליל הסדר, מספרים את גאולת מצרים, קריעת ים סוף, עשר מכות וכו' ובימים אלו ובליל תשעה באב, מצוונו מלכנו, לזכור את חורבן ביתו, זוהי גדולת אלוקינו! לא רק בימים אלו, מזכירים אנו, את חורבן בית המקדש, אלא בעדות רבות, ישנו מנהג, בכל בית אשר נכנס לגור בו האדם, לשייר, אמה על אמה, בפתח הבית, בלא סיד וצבע. וכך נהגו, מימים ימימה, בכל שולחן סעודה, אף סעודת מצווה, להשאיר מקום אחד, או חלק אחד בשולחן, להחסיר ממנו מעט ולהניח מקום פנוי, בלי קערה מן הקערות הראויות להיות שם ובעדות רבות, מנהג טוב הוא: כל אישה, בת ישראל קדושה, כשלובשת את תכשיטיה, כסף וזהב, משיירת ממיני התכשיטים, שנוהגות נשים לענוד ולא עונדת אותם במלואם, כסט שלם. וכן, כשחתן נושא אישה, נהגו בעדות רבות, לשים על ראש החתן, במקום התפילין עפר וכן, שוברים הכוס מתחת לחופה ומזכירים בכל זמן "אם אשכחך ירושלים..." ובכל שמחה, ששמח האדם, מזכירים את חורבן ביתנו. וידוע המובא בספר עמק המלך, שבכל שמחה, המתקיימת בעולם, בא לפני הקב"ה, קול בכייתה של רחל אמנו ובוודאי, גם אנו, צריכים לזכור ולהזכיר, את חורבן ביתנו ואמרו חז"ל: המתעצב ודואג בסעודתו על החורבן, מעלה עליו הקב"ה כאילו חזר ובנאו. וסיפר לנו אחד מבני קהילתנו, אשר ידידו משנים עברו, אשר היה מעשירי עולם, אך רחוק מהקב"ה, רכש את אחד מהבניינים החשובים והיקרים בעולם וקבע את יום פתיחתו, ליום תשעה באב. הלך אותו יהודי לחברו, אשר רכש הבניין וניסה לשדלו במילים: 'יהודים אנו! ואלוקים החריב את ביתו ביום זה ואינו מן הראוי לעשות יום שמחה והילולה, ביום רגיש זה'. אך אותו אדם, בשלו, חזר ואמר: הזמנתי את כל גדולי האומה ואין אני יכול לבטל. בליל תשעה באב, רובו ככולו של עם ישראל, ישבו ובכו על חורבן הבית ואותו יהודי, ישב ושמח והתכבד בעושרו ובהדר גאונו; לא עברו חודשים ומעושר מופלג ועצום, אותו יהודי הלך וירד מטה מטה, עד שבסופו הגיע לפשוט יד. וכששמענו המעשה, חשבנו בדעתנו, על מה שמובא בנביא על יהויקים המלך, כאשר ישב על כיסא מלכותו ובאו והביאו לפניו, את מגילת ספר אשר ציווה ה' לירמיה, חרה אפו עד מאוד והתלונן על אשר מפריעים את מנוחתו, בבית החורף שלו, בחודש התשיעי. באותה עת, היה יושב ליד האח, לקח המגילה והשליכה לתוך האש. ויהי אחרי מעשה יהויקים, ציווה הקב"ה לירמיה נביאו: שוב וקח לך מגילה אחרת ונוסף בה, עוד דברים קשים וחמורים. ומה עלה בסופו של יהויקים? מובא במדרש ויקרא רבא: כיוון שעלה נבוכדנצר להחריב את ירושלים, עינהו עינויים קשים ביותר; אמרו חז"ל: לקח את בשרו ולקח חתיכה חתיכה, בפני הכלבים, שיאכלו. ולכן, נשמור וניזהר בימים אלו, אשר חורבן הבית הראשון, קרה באותו היום וכן, בית שני וכן, גירוש ספרד וכן, גירוש צרפת וכן, דברים רעים וקשים קרו ביום זה. ונקשה מדוע כל זה קרה ביום זה? הקב"ה מזכיר לנו, בכל פעם שנראה שכחה, באים דברים קשים לעולם, להזכיר את חומרת ותוקף יום זה!

כל צער אשר פוקד את האדם בחייו, צריך האדם לקשור את הצער לחורבן בית המקדש, ומי שעושה כך קושר את הצער הפרטי לצער הכלל, ויותר מכך לצער הדורות שעברו. וידועה הגמרא במסכת סנהדרין )קד,ב( ובמדרש איכה: אשה אחת הייתה גרה בשכנות עם רבן גמליאל, והיה לה בן חשוב מאוד, ומת באסון בקיצור ימים, והייתה האם בוכה על בנה כל הלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחורבן בית המקדש, והיה בוכה עימה עד שנשרו ריסי עיניו, כשתלמידיו הרגישו וראו הדבר, עמדו ופינו אותה משכנות עם רבן גמליאל. הנה גמרא זאת תמוה בעיננו שנים רבות, ונראה לבארה. הנה כשיש לאדם צער פרטי צריך להצטער, ומתוך הצער הפרטי, להיזכר ולקשור הצער הפרטי בחורבן בית המקדש, וכאן רבן גמליאל כל הימים היה שומע את צערה ומצטער עימה על מות בנה, ומן הצער הפרטי של מות בנה היה נכנס לצער הגדול של חורבן בית המקדש, אם כן, צער בית המקדש היה צער של תולדה של צער פרטי, ומצער של פרט נכנס לצער של חורבן הבית, זה צער טוב לימים מסוימים, אך התלמידים של רבן גמליאל ראו שהצער על החורבן נהיה רק תולדה של צער פרטי, לכן לא קיבלו זאת והעבירו את האשה למקום אחר לגור. הנה מגמרא זו לומדים לימודים חשובים ביותר, צריך לבכות ולהצטער על צרת חברך בכל כח ולהרגיש שהיא צרה שלך, בגדר של עימו אנוכי בצרה, ועד שריסי עיניו של רבן גמליאל נשרו לו התלמידים לא ראו לנכון לעשות מאומה. ואחרי שנשרו הריסים והבינו התלמידים שמצער הפרטי של האשה עובר רבן גמליאל לצער החורבן, כי כך צריך לנהוג להתחיל בצער הפרטי ולהמשיך לצער הכללי, עצרו התלמידים, משום שצער החורבן צריך להיות לאחר זמן ארוך כל כך, צער על החורבן, אינו דומה תולדה לצער הראשון, ולכן עשו את מעשיהם והעבירו את האשה לגור במקום אחר. וזה דברי הכתוב )ירמי' ו,כו(: "אבל יחיד עשי לך", יש זמנים שהאבל צריך להיות יחיד. הנה קשה, בזמן חורבן בית המקדש היו צדיקים וחסידים גדולים מאוד, ואיך לא עמדו בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה לבטל החורבן, ואם החורבן זו הייתה גזרה שאי אפשר לבטלה, לפחות לעצור את כל השפיכות דמים הגדולה אשר הייתה בזמן ההוא, נהרות של דם נשפכו בעם ישראל, ואיך לא עצרו הגזרות הקשות האלו. מובא בספרים הקדושים ובשם רבי משה גלאנטי זצוק"ל, ששני כתות יש בסיטרא אחרא, שם אחת "מחלת" ושם השניה "לילית", למחלת יש 478 חיילות כמניין מחלת, ולילית יש 480 חיילות כמניין לילית. והם ממלאים חלל העולם בכל זמן בימות השנה, שני כוחות אלו מחלת ולילית אינם מסתדרים, ומלחמה גדולה יש בניהם, כי כוחה של מחלת היא כח של מחול ושמחה של עוונות ודברי ליצנות וקלות ראש, וכוחה של לילית היא כח של בכי יללות ועצבות גדולה מאוד. וכך כל השנה הם נלחמים, שמחה של עוונות ומרה שחורה ועצבות, ובין המלחמה של שניהם הישועה של עם ישראל, והשקט מן הקטרוגים והדברים הקשים והרעים. והנה בזמן חורבן בית המקדש, התאחדו שני כוחות הטומאה האלו יחד, להילחם עם עם ישראל, ובאותו זמן נסתמו כל התפילות של עם ישראל ושל הצדיקים הגדולים. וידע האדם שהדרך להחליש את הכוחות האלו, ועוד כאשר האדם מרגיש שדברים סגורים לו וממש נלחמים בו כוחות יותר חזקים ממנו, יכניעם בדרכם, כנגד מחלת יעשה מחול ושמחה של מצוה, ירבה שמחות של מצוה, סעודות של מצוה, שמחה של תורה וכו'. וכנגד לילית ירבה בכי על חורבן בית המקדש, על פטירת צדיקים מן העולם, וכך מחלישים את כח שני הדברים הקשים והרעים אשר אורבים לכל אחד בדרך. ומשלו חז"ל, משל על עם ישראל עם השני כוחות של הטומאה: מעשה ביהודי אחד אשר הלך ביער ועימו אוצר גדול של כסף וזהב, ברבות ההליכה התעייף ועצר לישון, הנה שני גנבים עקבו אחריו לגנוב לו את כספו, ואחד לא ידע מן הגנב השני. כשנרדם הראשון בא לגנוב, התחיל לנגוע בתיק עם האוצר, ופתאום גם הגנב השני הגיע ומצא את הראשון נוגע, וכך החלו להלחם מלחמה קשה בינהם שני הגנבים, בינתיים התעורר היהודי מיד לקח את האוצר וברח. כך יהודי, יש שני כוחות קשים שרוצים לקחת ממנו ולשבות את הנשמה הטהורה, וכל אחד מהם אורב לשעה המתאימה, שמחת העוונות ההוללות הקלות ראש מנסה להרוס את האדם, ומצד שני הכח של העצבות והצער והמרה השחורה מנסה אף היא להחריב את חיי האדם ולגנוב לו את האוצר הטמון בו. יתעמק האדם בנפשו וימצא שרוב חייו נמצא במצבים קיצוניים, או שמחה של ריקנות והוללות או עצבות ומרה שחורה, ויחשוב על מה אני שמח, על עוד דבר רע, על עוד הוספה של דברים בטלים, או על מה אני עצוב על חורבן בית המקדש או על מחלוקת או פגיעה אשר נפגע על דברים בטלים. וידע או שנשלט באותו זמן או ממחלת או מלילית, וכאשר ירבה במצוות של שמחה ובצער של תורה ושל חורבן בית המקדש, דוחק הוא את הסיטרא אחרא ומחזק הוא את מלכות שמים. בימים אלו אשר רואים בעוונות הרבים איך כח הסיטרא אחרא מתחזק בעצבות וביאוש, נדע איך להכניע את כוחות אלו על ידי צער על חורבן בית מקדשנו, ואת כל הצערים הפרטיים אשר לוקחים אנו על נפשנו, נתעמק בהם ונגיע לצער חורבן בית מקדשנו. ונחזק עצמנו באמונה בהקב"ה, ונדע שחיינו בתוך מלחמה בין כח שמחת הטומאה לבין כח עצבות הטומאה, ונדע לילך ביניהם כאותו יהודי שנתן להם ללחום וברח עם האוצר.

הרבה פעמים בחיים אנו מחפשים את הדבר היקר והחשוב לנו ומרחיקים נדוד למוצאו, אך הוא נמצא תחת ידנו. אסור להצטער על המרחקים, אשר הלכנו, לחפש את שאהבה נפשנו ולבסוף היה תחת ידנו, כי המפתח במקרים רבים, נמצא רחוק, אך הדבר הטוב נמצא קרוב. וידוע, מעשה על איש חשוב, אשר חלם, שבגשר הראשי בעיר רחוקה טמון אוצר גדול, מיד נסע לעיר רחוקה, הדרך הייתה קשה, תלאות רבות עברו עליו בדרך, עד אשר הגיע. כשהגיע, מצא גשר מאובטח, עם שומרים רבים וחיילי המלך נמצאים, בכל פינה ופינה. חיכה יום ועוד יום, והחיילים לא זזים ושומרים על הגשר הזה מכל משמר. אחרי כמה ימים מפקד המשמר, התקרב ליהודי ושאלו: מה אתה עושה פה ימים רבים? ענה לו היהודי, חלמתי כמה פעמים, שמתחת לגשר הזה, יש מטמון גדול, השמור לי ולכן, אני עומד פה ומחכה לשעת כושר לחפור פה ולמצוא את המטמון, ענה השומר ואמר: זה סתם חלום, גם אני חולם כבר זמן מרובה, בבית השייך לפלוני בן פלוני מתחת לתנור, יש אוצר גדול ואני לא הולך לשם כי זה סתם חלום. הזדעזע היהודי מדברי השומר, עיר פלונית זו, עירו. בית של פלוני זה הוא. מתחת התנור, זה צורת ביתו, רץ מהר לביתו, ניכנס בבהלה, שבר התנור, התחיל לחפור ועמוק למטה מצא אוצר גדול. כך זה החיים, האוצר נמצא לידך, אוצר רוחני אוצר גשמי, אוצר אנושי, אך, צריך לנדוד, מסע נדודים ארוך, להגיע לגשר ושם לקבל את המפתח ולשוב לביתך ולמצוא את אשר אהבה נפשך. לכן, ידע האדם, שהרבה פעמים בחיים, הוא יוצא למסעות בנפש, קשים ומפרכים, אף שחושב שלא מצא ולא השיג בהם כלום, טעות בידו. הוא מביא איתו מפתח, לדברים שסביבו אך מוסתרים מעיניו. ולכן, בכל מצב בכל זמן יודה לה' וישמח בחלקו. מובא מעשה, בשם אחד הראשונים, אשר הרבה מוסר ודרך חיים, טמון בו; על איש עשיר ומבורך; אשר לקח אחוזים מכובדים, מכל רכושו והחליט לתת אותם, צדקה לאדם, אשר אין תקוה לחייו, הלך אותו עשיר והסתובב ממקום למקום וחיפש את האדם אשר אין תקוה לחייו. בחיפושו, עבר באיזור הקבצנים ברחובות העניים, עד שהגיע לבית הקברות לחפש, אולי שם יש אדם אשר אין תקוה לחייו והנה, בבית החיים, הוא רואה אדם, שוכב בין הקברים, כולו מלוכלך בבוץ, התקרב אליו והתחיל לעוררו ולבקש ממנו, שרוצה הוא לתת לו תקוה בחייו ושיקום לקבל ממנו ממון מרובה.ענה אותו אדם, טעות בידך, כל אדם שחי, יש לו תקוה, לא משנה את מצבו הכלכלי וכו, עצם זה שחי, התקוה היא חלק ממנו. אמר לו, אתה בבית הקברות תחפש מתים, למתים אין תקוה. העשיר, אשר המילים חדרו עמוק, אל תוך ליבו, הזדעזע והודה, שרק למתים, אין תקוה. הלך והסתובב בין הקברים וחיפש מת צעיר, אשר נקטף, בדמי ימיו והנה, מצא נער בן 14 שנים, שמת באסון גדול; אמר בליבו, זה האדם, שאין לו תקוה, חפר ליד הקבר בור והכניס שם סכום עצום של כסף. עברו הימים והמזל לא האיר פנים לאותו עשיר, הלך והתדרדר מדחי לדחי, עד שהגיע לפת ולחם. באחד הימים, קם בצער ואמר, אני האדם אשר אין לי מזל, קם והלך לבית הקברות, פתח את הקבר, אשר שם שמר את הכסף והתחיל לחפש אור ותקוה. עודו מתעסק בקבר, שומרים באו ותפסוהו ומסרוהו לבית האסורים. כל העיר הזדעזעה, מהעשיר לשעבר, אשר מתעסק בקברים וגונב תכריכים. שר העיר עמד לשופטו ואז, התפרץ העשיר לשעבר, בבכי וסיפר: עשיר גדול הייתי ולקחתי חלק מכספי לתת לאדם אשר אין לו תקוה. לבית הקברות הגעתי ושם מצאתי איש עני, אשר אמר לי, רק למתים אין תקוה וכל עוד שהאדם חי יש לו תקוה. ואז חפרתי בור באחד הקברים ושם שמתי את כספי. עברו הימים ואיבדתי את כל ממוני ובאתי לחפש בכדי להתפרנס. אז התפרץ שר העיר בבכי, ואמר לו, אני הוא אותו עני, ששכבתי בין הקברים ואמרתי לך, כל עוד האדם חי, יש לו תקוה. והנה, מעני שאין לו מאומה, תוך זמן נהייתי שר העיר. כך בחיים, אין דבר שאי אפשר להופכו. רק למתים אין תקוה, כל עוד אתה חי, יש בכוחך לשנות את הכל.

בראש השנה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני הקב"ה, ועל כך אנו מתפללים "זכרנו לחיים", להיכתב בספרי החיים. ולכאורה, יש לתמוה על פתיחת הספרים, מילא ספרי חיים מובן, אך מדוע צריך לפתוח אף את ספרי מתים, על מה ולמה. הנה לכל אדם נכתב כמה זמן יחיה, אך יש אנשים אשר לא נוהגים כשורה עם אשר נתן להם ה', או בגלל סיבה מסוימת אינם יכולים להמשיך את חייהם, או אז הקב"ה לוקח מחייהם ונותנם לאחר. וכאשר האחר משלים טוב את חייהם, הם עצמם מקבלים בשמים שכר כמי שהם עשו את הזמן הזה הטוב ביותר על פי דרך ה'. כלומר, שהשכר בשמים מתחלק לשניים. וזהו "את מספר ימיך אמלא" )שמות כג,כו(, פירוש, ה' ממלא ומוסיף על האדם עוד חיים. וכן "שני חיי שרה" )בראשית כג,א(, מה שחיתה ומה שלא השלימה את חייה, ובא אחר והשלימם, גם על זה קיבלה שכר בשמים. וכך מצאנו אצל כלב בן יפונה ויהושע בן נון אשר הם היו מן המרגלים והם חיו חיים ארוכים ביותר יותר מכולם, ומדוע. אלא כל חיי המרגלים שמתו לפני זמנם הועבר אל כלב בן יפונה ויהושע בן נון, וחייהם היו חיים ארוכים, ועל ידי שהם לקחו את חייהם והם נהגו בדרך ה' טובה, זכו המרגלים שמתו לפני זמנם על חטאם, שמקבלים שכר בשמים, משום שבחייהם שניתנו לכלב וליהושע הם שותפים, והחיים האלו מביאים אותם למעלה גדולה ביותר בשמים. וכך מצאנו בחטא בעגל, הקב"ה אומר למשה )דברים ט,יד(: "הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי גדול עצום ורב ממנו", הקב"ה יודע שמשה לא יסכים להכחדת עם ישראל, אלא ה' אומר לו, גוי עצום ורב "ממנו", מהחיים שלהם אתה ומשפחתך תמשיכו את חייהם, ואתם תתקנו את כל אשר בני ישראל, עיוותו ותביאו אותם למדרגה ודרגה גבוהה ביותר. ועל זה אנו אומרים: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים", אם נתבונן נמצא שכופלים חיים חיים. אלא לפעמים נכתבים לחיים, אך על ידי החטאים והמעשים הלא הגונים, נלקחים החיים למישהו אחר, חלילה. ולזה אנחנו אומרים וכתבנו לחיים, החיים האלו יהיו כתובים שלנו, ולא יינתנו למישהו אחר. על פי יסוד גדול זה, נבאר ונאמר, משה רבנו התפלל וביקש בכל דרך לזכות להיכנס לארץ ישראל, וכשראה שאין מסכימים מן השמים שיכנס, רצה למות ואמר יהושע יכנס, וביקש למות לפני הזמן. ומדוע, אלא על פי דברינו יובן, כי משה אמר אם לא נכתב עלי להיכנס לארץ ישראל, לכל הפחות יהנה יהושע מן החיים שלי ויכנס לארץ, ויהיה לי בזה חלק ושותפות, אך מן השמים לא הסכימו לזה. ולכן, לפני פטירתו של משה עמד ואמר )דברים לא,ב(: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי עמכם", מודיע שלא נתן לשום אחד מימיו וימיו מלאים, ולכן בסוף האבל של משה נאמר )דברים לד,ח(: "ויתמו ימי בכי אבל משה", לא נשאר ימים אצל אחרים, רק נגמר ימי משה רבנו ולא נתנו לשום אחד אחר. ולכן בימים הקדושים והמרוממים האלו צריך להקפיד ולהיזהר בכל רגע ורגע ובכל דיבור ודיבור היוצא מפינו ובתפילה, להשתדל כמה שיותר לדעת יותר את פירוש המילים ואת הכוונות הטמונות בכל המילים.

פרשת משפטים פותחת בדיני עבד עברי, אדם שירד לדיוטה התחתונה ופגע בממונם של אחיו, וכאשר נתפס בקלקלתו, לא היה לו די ממון כדי להחזיר את גניבתו, לכן מכרהו בית דין לאדון בעל יכולת, ותמורת עבודתו אצלו שש שנים, פורע האדון את חובו לנגזל. הרי לנו שהתורה נהגה עם הגנב בדרך חכמה מאוד, הרי מטרת התורה הקדושה לא רק להעניש את החוטא על חטאו, כי הבורא לא יחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. והיסורים הבאים לאדם, הם בכדי ליישר אותו ולכוון אותו לדרך של אמת. לכן, במקום לבייש את הגנב ולהשפילו ברבים, בחרה לו התורה דרך של תיקון מן השורש, לחנכו בדרך של כבוד, לחבר אותו עם בעל בית צדיק ונאמן, ירא ה' וחסיד. שהן מי יסכים להכניס גנב מועד לביתו? ומי יביא לתוך ביתו את הרעה החולה הזו?! רק אדם צדיק וישר שנזהר בממון אחרים ולכסף אין ערך בעיניו. הוא זה שיוכל בדרך עקיפה לחנך את הגנב ולהראות לו את סדרי העדיפויות האמיתיים שבחיים. שהרי אמרו חכמים שכל הקונה עבד עברי לעצמו כאילו קונה אדון לעצמו, משום שהאדון צריך לנהוג בעבד בכבוד ובהגינות ולתת לו את הארוחה הטובה ביותר, הבגדים הטובים ביותר, ולהקדים את הנאת העבד להנאת האדון. ועל ידי כך ילמד העבד דרכי חכמה ויבין שערך הממון פחות מערך כבוד האדם, ואחרי שש שנים בוודאי יחזור למוטב, וזאת על ידי שקיבל חינוך בדרך של כבוד. אכן, כשנתבונן בדברי חז"ל נלמד על כוחה של הוכחה בדרך של כבוד, )ויקרא רבה יב,ה(, אמר רבי יודן, כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין, כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה, אותו הלילה שתה יין, והיו שם שתי משתאות, אחת שמחה לבנין בית המקדש, ואחת שמחה לבת פרעה, אמר הקב"ה של מי אקבל של אלו או של אלו, באותה השעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים. והיה שלמה ישן עד ארבע שעות ביום, ומפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו. אמר רבי לוי, אותו היום נתקרב תמיד של שחר בארבע שעות, והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנוכת בית המקדש ולא היו יכולים לעשות מפני שהיה ישן שלמה, והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות. והלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו. ומובא בגמרא )סנהדרין ע,ב(, אמר רבי יוחנן משום רשב"י, מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו, מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי, מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים היה, עכשיו יאמרו אמו גרמה לו. ומה בר בטני כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן. ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך, היו נודרות ואומרות, יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי, יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות. "אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין" )משלי לא,ד(, אל למלכים, אמרה לו, בני מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו עול, "ולרוזנים אי שכר", מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר. אמר רבי יצחק מנין שחזר שלמה והודה לאמו, דכתיב )שם ל,ב(: כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, כי בער אנכי מאיש, מנח דכתיב )בראשית ט,כ(: "ויחל נח איש האדמה", ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון, ששניהם נכשלו בגפן היין, ולא למדתי מקלקולם. ויש להתבונן באיזה חכמה ותבונה לימדה בת שבע את שלמה בנה מוסר ותוכחת, ובאיזה דרך מיוחדת חינכה אותו לדרך הישר, הלא מי ימלל ויתאר את מעמדו של שלמה המלך באותו היום, בשמחה הגדולה של חנוכת בית המקדש, כאשר הינו עומד בשיא מלכותו ושמחתו. והרי בזמן זה כלל לא ניתן לדבר עימו ולמצוא מסילות לליבו, וכל ישראל היו חרדים מפני כבוד המלכות לאמר לו דבר וחצי דבר, ואפילו על ביטול תמיד של שחר מזמנו חששו לדבר עמו, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלא אותו ליבו לעשות כזאת ולפגוע בכבוד המלכות. אך בת שבע מצאה את הדרך הטובה ביותר. וכשנתבונן נראה שבראשית דבריה, כלל לא הטיחה דברים בשלמה בנה, רק אמרה שעתה יחשבו הכל שמחמת קלקלתה וחוסר כוונת ליבה יצא כל הדבר הזה. ובכלל לא באה בטענה אל שלמה, רק אמרה לפניו שעתה היא מצטערת על מה שיאמרו 'עליה', וכביכול שלמה לא אשם במה שקרה, ורק היא אשמה בכל, וע"כ עוררה אותו לשים לב על מעשיו. ואחר כך עוד הוסיפה בת שבע דברים בדרך של כבוד גדול, ואמרה לו, שאין מתאים למלך רם ונישא כמותו שכל מלכי מזרח ומערב משחרים לפתחו, להתנהג בריבוי שתיית היין, ובדבריה כלל לא פגעה בו או הצליפה בו בשבט לשון, רק רוממה את מעלתו והרחיבה בפניו את גודל מעלתו, ואמרה, שלפי מעלותו אין יאה ונאה לאדם במעמד וגדולה שכמותו לנהוג כפי שנהג, וזו היתה הכפיה הגדולה ביותר שכפאתו אימו על העמוד, ואין הכוונה שממש כפאתו והלקתה אותו לעיני כל ישראל, רק שבנועם אמריה ובחכמתה ידעה איך לומר בפניו דברים של כבוד שיכנסו בליבו, ויעשו בו רושם כאילו הלקתה אותו בשבט חובלים. הרי שבחינוך ונתינת מוסר בחכמה, אפשר לבנות ולהשיג גדולות ונצורות, ועל ידי שבת שבע נהגה בחכמה ובתבונה, לא די ששלמה בנה קיבל את דבריה ואת תוכחתה, אלא עוד הוסיף לעשותם עטרה לראשו, כדי שכל בנות ציון יהיו לומדים ממנה גם כן מוסר. ומזה נלמד גם אנו להתעורר וללמוד מוסר, לדעת איך להטיף מוסר ולחנך, שיהיה החינוך רק בדרך של כבוד ואהבה, שזה כפי ערך הדור והצורה הנכונה להתנהג בה לבני התקופה הזאת. וכן מצינו במשה רבינו שהוכיח את בני ישראל ולימדם מוסר בדרך של כבוד, וכמו שכתוב )דברים א, א(: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", ופירש רש"י, לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן את כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים, והזכירן ברמז מפני כבודם של ישראל. ורש"י ז"ל כתב עוד על הפסוק )שם ג(: "ויהי בארבעים שנה", מלמד, שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, וכן דוד את שלמה בנו. והדבר נורא למתבונן, הלא משה רבינו הוכיח את עם ישראל רק ברמז מפני כבודם, ובכל זאת לא ראה מקום ויכולת ושעת הכושר להוכיחם, אלא סמוך למיתתו. והלא פשיטא שאם היה מוצא שעת הכושר להוכיחם קודם לכן, ודאי שהיה מקיים את מצות התורה של )ויקרא יט,יז(: "הוכח תוכיח את עמיתך", וכפי שדרשו חז"ל )ב"מ לא,א( אפילו מאה פעמים יהא חוזר ומוכיחו עד שיקבל את דבריו. ובכל זאת רואים אנו שמשה רבינו נמנע מלהוכיח את בני ישראל, משום שידע שלא היו מקבלים את דבריו, ותוכחתו לא היתה מוצאת מסילות לליבם כדי לעשות פרי. ועל כן נמנע וכבש את תוכחתו כל אותם השנים, ורק כאשר ראה שהגיע הזמן והשעה המוכשרת לומר את תוכחתו, אמרה לבני ישראל בכבוד הראוי והיאה להם. וזהו לימוד גדול עבורנו, כי פעמים ואדם רואה דבר של קלקול בביתו או בבניו או בחבריו, ומיד בוערת בו קנאת ה' להוכיח ולעמוד בשער בת רבים, אך החכם עיניו בראשו לראות האם יתקבלו דבריו ויעשו פרי, כי כשם שמצוה לומר את הדבר הנשמע כך מצוה שלא לומר את הדבר שאינו נשמע )יבמות סה,ב(. וכאשר מוכיח בכבוד מקבלים את דבריו, ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר.

מסופר על אחד מהסבים הקדושים שלנו, אשר בכל יום, שהרבנית, הייתה מבשלת ומכינה את הסעודה לבני הבית, היה נכנס, הסבא קדישא, למטבח והיה מערבב את הסירים וממלמל ומתפלל תפילה חרישית. באחד הימים, אחד מאנשי שלומו, אזר אומץ, ופנה בשאלה: מה עושה הרב, במטבח? ענה ואמר לו: בכל יום ובכל שעה, בוכה ומתפלל אני על בניי, שיהיו זרע קודש יראי ה' ומנסה ומשתדל אני, בכל דרך,לבלול בתוכם, את האמונה והיראה, מריבון העולמים. ובאוכל, אשר יש לו השפעה גדולה, על נפש האדם, עומד אני ובוכה לה', שבניי, ילכו בדרך ה'. צריך האדם לדעת, שיש שני כוחות, אשר עומדים עימו, בשעות קשות. ובשעות מורכבות: כח אחד - זה כוחה של זכות אבות, האבא, שהלך בדרך ה'; הסבא, שהיה תמים עם ה'; הדורות הקודמים, שמסרו את נפשם על האמונה, עומדים ומגנים ושומרים, על בניהם. וכך אומרת התורה : "וזכרתי את בריתי" זו ברית האבות, אשר כרת הקב"ה, עם אברהם יצחק ויעקב ובכל בן ישראל עם אבותיו, על פי מעשיהם וירושתם, אשר הורישו לבניהם אחריהם. כח שני - העומד עם האדם בשעת צרה, זה כוחם של ילדי האדם, אשר הולכים, או עתידים ללכת, בדרך טובה, מצילים את האדם, מזמנים ושעות קשות. זכות העתיד של הבנים, עומדת להורים, בשעת חוסר זכויות של ההורים. וידועה הגמרא, שבזמן רבי הקדוש, רבי יהודה הנשיא, הייתה שנת בצורת קשה, ופרוטה לא הייתה מצויה בכיס אדם. עמד רבי הקדוש, אשר היה מעשירי עולם, ופתח את אוצרותיו ואמר: רק מי, שתלמיד חכם ותורתו אומנותו, יבוא ויהנה מממוני. עמד אחד התנאים, רבי יהונתן, אשר לא רצה להנות מן התורה, שהתורה לא תהיה קרדום לחפור בה. כיסה את פניו, שרבי לא יכירו ועמד, עם פנים מכוסות, בפני רבי ואמר לו: רבי, פרנסני, ככלב וכעורב. וצריך להקשות: כלב, הוא חיה טמאה ואף עורב, הוא עוף טמא, מדוע רבי יהונתן מבקש: פרנסני ככלב וכעורב? יאמר ככבש וכתרנגול, או כל חיה אחרת טהורה?! אלא, יבואר על פי דברינו: כלב, מסמל על זכות אבות, כפי שמובא בתורה: "כל נבלה וטרפה לכלב תשליכון" מדוע? כשיצאו בני ישראל, ממצרים ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וזה השכר אשר קיבלו הכלבים לדורי דורות כששוחטים בהמה ונמצאת טרפה, נותנים את בשרה לכלבים. עורב, מסמל, זכות בנים, כדמובא במדרשים: כשפתח נח את התיבה להכניס, את החיות והעופות, כל חיה ועוף אשר באו להיכנס, שאלם נח: האם יש עימכם מצווה אשר עשיתם שתגן עליכם? כל הבריאה, היו בידם מצוות ומעשים טובים. מלבד העורב, שמימות עולם, לא הועיל ולא עזר, לשום בריאה ואף לבניו, אינו מביא מאכל ואינו מרחם, כדברי דוד המלך :"לבני עורב אשר יקראו" אמר נח לעורב, לך אין זכויות להיכנס לתיבה. עמד העורב בוכה ומתחנן על נפשו בפני נח, ודרישתו ובקשתו: אנא, לי אין זכויות, אך לעתיד לבוא, בניי, העורבים, עתידים לקיים מצוות, כדמובא בנביא, כאשר אליהו הנביא, ברח מן המלך אחאב, היו העורבים מביאים לאליהו אוכל לאכול. ובזכות, מצווה עתידית זאת, הכניס נח את העורב לתיבה. על פי זה, תובן בקשת רבי יהונתן: פרנסני ככלב וכעורב - תפרנס אותי או בזכות אבותיי או בזכות בניי. לכן, ישתדל בכל כח, על חינוך הבנים "ואת עמלנו אלו הבנים" אשר כוחם הוא עתידנו וכמה שיותר, עמלים על חינוך הבנים, מחזקים את קיום עם ישראל. לכן, יזהר האדם, את אשר מאכיל את בניו. ואף צדיקים גדולים נכשלו, בבנים לא הגונים, משום שלא נזהרו בממון אשר האכילו את ילדיהם. וידוע, על האמורא הגדול, ריש לקיש, שביום מותו, מצאוהו יושב ובוכה, שאלוהו, מדוע בוכה? ענה ואמר להם: יש לי מנה ארוחה, מיותרת, מונחת בצד, ונראה לי שעת פקידה הגיעה ומוסר אני, את נשמתי לבורא עולם, ומה עם הארוחה הזו, אשר עמלתי לריק עליה? אמרו לו חבריו: תשאיר לבניך. אמר להם: לא. אם הולכים בדרך ה' כבר נאמר : "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" ואם לא הולכים בדרך ה' איני רוצה לעזור להם במאומה. כך צריך לראות האדם את עולמו. ויסוד גדול: ההורים, צריכים להיות, בדעה ועצה ומחשבה אחת, בחינוך הבנים, ולא האבא יאמר דבר, והאמא דבר אחר, משום שנזק חמור גורמים לנפש הילד, למשך כל חייו. כאשר, אדם מתבגר ורוצה לקחת החלטות בחיים: לקנות בית, להתחתן וכו', קרוע בתוך עצמו, פעמים רוצה מאוד, פעמים לא רוצה בכלל, מדוע? משום שמקטנות, התרגל, שכל דבר אשר רוצה, האבא אומר כן, האמא אומרת לא וכן להיפך. לכן, נשאר פגם זה בנפשו, כל החלטה, אשר רוצה להחליט, ה"כן" של האבא דוחף אותו לכן, וה"לא" של האמא דוחף אותו ללא. אך, כאשר ההורים, בדעה, בעצה ומחשבה אחת, נפש האדם בריאה וכן - זה כן! ולא - זה לא! ואין שבר בנפש.

בספרים הקדושים מובא שבט"ו בשבט נוהגים עם ישראל קדושים, להרבות באכילת פירות )מגן אברהם סימן קלא(. ובספר שבט מוסר )פרק טז(, הביא מצוואת רבי אליעזר הגדול, שאמר: בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא. וכן יש מנהג קהילות שבחג השבועות נוהגים לשטוח בבית הכנסת אילנות ועשבים )שו"ע או"ח תצ"ד ב' ובבאר היטב(, כדי שיזכרו שנידונים בחג השבועות על פירות האילן ויתפללו עליהן. ולכאורה קשה, שהרי אמרו חז"ל )ר"ה ב,א( שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וכן אמרו חז"ל שחג השבועות הוא ראש השנה ויום הדין לפירות האילן ובעצרת נידונים על הפירות. ואם כן, הלא מן הראוי היה, שבט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, יביאו לבית הכנסת אילנות, שזהו עניינו של יום. ובחג השבועות שהוא ראש השנה לפירות האילן, ירבו באכילת פירות. ומדוע איפה מחליפים את המנהגים. ונראה לבאר, שכאשר דנים את האילנות בט"ו בשבט, מביאים את פירותיהם, כדי ללמד עליהם רחמים, ולכן דווקא בט"ו בשבט שזהו הזמן שהאילנות נידונים עליהם מביאים פירות, כדי שנראה את הטוב שהאילנות מוצאים, ועל ידי כך נתעורר לבקש עליהם רחמים ביום הדין שלהם. וכאשר דנים את הפירות בחג השבועות, מביאים אילנות ושוטחים אותם בבית הכנסת, כדי לזכור מנין יצאו הפירות, וכדי שילמדו עליהם רחמים. ומזה נלמד על חובת האב והאם בחינוך ילדיהם לדרך טובה וישרה, והיינו, שכאשר מן השמים דנים את ההורים, שהם בבחינת האילנות שצומחים מהם פירות, אזי מביאים בשעת הדין את פירותיהם - את הבנים, כדי לראות איך ההורים גידלו וחנכו אותם, ולפי זה דנים את ההורים. ואם ההורים חינכו טוב את בניהם ופירותיהם טובים, מוסיפים להם עוד אושר ונחת. אך אם ח"ו ההורים פשעו בחינוך הבנים, אזי כשמעמידים אותם למשפט מעוררים ומזכירים להם ענין זה. ואילו את הבנים דנים לפי הכוחות שנתנו ההורים בהם, כיון שלא דנים את האדם לפי מה שאין בו, אלא רק לפי הכוחות שאצורים בו ולפי החינוך שהוריו נטעו בו. ולכן האדם צריך להתחזק מאוד בכל כוחו ובכל ליבו למסור נפשו לחינוך בניו, שיעשו פירות קיימים ועומדים לעד, ועל ידי זה העמל לא יהא לריק ולתוהו, כי חיי עולם הקב"ה נטע בתוכנו, ואם האדם מקיים את המצוות ועושה את רצון ה' כדבעי, על ידי כך קונה לעצמו חיי עולם נצחיים. ואנו באנו לעולם הזה כדי לעמול בגידול וחינוך הבנים, לטפח ולשמר את כרם בית ישראל, ולכן צריך להיזהר לעובדה ולשומרה כראוי וכדבעי, כדי שהדורות הבאים אחרינו יהיו ישרים ומבורכים לעדי עד עם קיום נצחי ולדורי דורות. כי אם אין המשך וקיום למה שהאדם חינך את בניו, ופירות החינוך לא עלו יפה, וכמו שאמר הנביא )ישעי' ה,ב(: "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים", סימן מובהק הוא שגם הראשית לא היתה מתוקנת כראוי, ויסודות החינוך לא היו עומדים איתנים. וכל אדם צריך למסור את נפשו בתפילות ובמעשים כדי שחינוך בניו יצליח. ואמרו חז"ל )שבת כט,ב( המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא, מפני גויים מפני ליסטים מפני רוח רעה מפני החולה שישן, פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה, חייב. ופירשו הקדמונים, דהנה כתוב )משלי כ,כז(: "נר ה' נשמת אדם", והיינו, שהנשמה של האדם נמשלה לנר, שעל ידי התורה והמצוות מדליקים בו אור. ולכן אמרו חז"ל, שהמכבה את הנר, היינו, אדם שלא מחנך בכל כוחו את בנו, וכביכול גורם הוא לכבות את נר נשמת בנו. אם מתיירא הוא מפני גויים או מפני לסטים או מפני רוח רעה, והיינו, שיש גזירות ושמדות בעם ישראל, ורוחות רעות מנשבות בעולם ומונעות את האדם מלקיים את חובתו, או מפני החולה, שבנו חולה ואינו יכול לשאת בעול המצוות, א"כ אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטרה. אבל אם חס הוא על הנר או על השמן והפתילה חייב, והיינו, אם האב חס וחומל על בנו שלא ליסרהו ולהוכיחו שילך בדרך טובים, ומחמת רחמנות לא מטריח את בנו להשכים ולהעריב ולשאת על עצמו עול תורה, אותו אב מתחייב בנפשו על פשיעתו בחינוך בניו, ועליו נאמר )משלי יג,כד(: "חושך שבטו שונא בנו". ואם ירצה האדם לבדוק ולדעת בשעה שעולים בליבו רגשי רחמנות על צאצאיו, אם הם רגשי רחמנות אמיתיים, או אכזריות במסווה של רחמנות, יראה ויבדוק על מה הוא מרחם, ובאיזה עניינים תכונת הרחמנות גורמת לו לחמול על ילדיו. אם מחמת הרחמנות הוא רוצה לוותר ולמנוע מילדיו דברים שבקדושה, ידע שרחמנות זו היא עצת היצר ושורשה נעוץ באכזריות ורשעות. אבל אם רחמנותו של האדם גורמת לו לרחם על בניו בשאר עניינים, זוהי רחמנות של אמת, ומקורה מטוהר ליבם ומדותיהם של בני ישראל. וענין זה רמוז במה שאמר ירמיה הנביא )איכה ד,י(: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן", והיינו, שמחמת הרחמנות שהייתה על דברי קדושה, נגרם שהגיעו לאכזריות כל כך גדולה עד שבשלו את בניהם, כיון שורש אותה הרחמנות הייתה נטועה באכזריות. לכן חובה גדולה מוטלת על כל אדם לבדוק את עצמו תמיד בענייני חינוך הבנים, שהרי מן השמים זיכו אותו ומסרו בידו פקדון, נשמה קדושה וטהורה, ועליו מוטלת החובה לחנך ולהאיר את נשמת בנו באור התורה והמצוות, שעל ידי כך תאיר נשמתו באור נצחי לדורות.

במשפט שהקב"ה בוחן דן ושופט את האדם, אין הדבר תלוי לפי גילו של האיש, אלא לפי חכמתו, כוחותיו ומעלותיו הרוחניים. ולפעמים ייתכן, כי אף ילד צעיר נשפט בדין לפי כוחות נפשו, ולא לפי גילו הרך. ראיה לדבר מצאנו אצל עלי הכהן. מובא בגמרא )ברכות לא,ב( אשר שמואל הנביא, בהיותו ילד כבן שנתיים, הורה הלכה לפניו, ועלי הכהן רצה להוציאו להורג, משום שמורה הלכה לפני רבו חייב מיתה. ולכאורה, איך רצה להורגו, הרי אין בית דין של מטה מענישים פחות מבן שלוש עשרה. אלא שכאן טמון יסוד גדול. הריב"א שהיה מבעלי התוספות, דן בפרשת וישב על ער ואונן בני יהודה, אשר מתו בהיותם בגיל שמונה בלבד, ומקשה איך דנו אותם בדין קשה וחמור. ומתרץ, שהקב"ה דן כל אחד לפי שכלו ודעתו, ולא לפי מספר שנותיו וגילו דווקא. ולפי זה מובן שאף שמואל הנביא, שהיה בן שנתיים, שכלו ודעתו ומעלתו הייתה גדולה. ולכן, רצה עלי הכהן לדונו למיתה. ואפשר לסמוך את הדברים מהגמרא )חגיגה יג,א( "תנו רבנן מעשה בתינוק אחד, שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצא אש מחשמל ושרפתו, וביקשו לגנוז ספר יחזקאל אמר להם חנניה בן חזקיה, בתמיהה, אם זה חכם הכל חכמים הם". ואפשר לפרש שזה פירוש הפסוק )קהלת א,יח( "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", שככל שהתינוק מוסיף דעת, כך הוא יותר ראוי לעונש. וכך מצאנו מעלת נשמות רמות ומיוחדות, שהם משיגים דברים יותר מהרגיל. הגמרא בירושלמי )כתובות פ"ה ה"ו(, שמואל אומר מכיר אני את המיילדות אשר הוציאוני מרחם אימי. רבי יהושע בן לוי אומר מכיר אני את המוהל שמל אותי. רבי יוחנן אומר מכיר אני את האנשים שהיו עם אימי בשעת לידתי )אימו של רבי יוחנן נפטרה בשעת לידתו(. וכך, אפשר לדקדק ולומר "וימול אברהם את יצחק בנו בן שמונה ימים כאשר ציוה אותו אלוקים" )בראשית כא,ד(, ואפשר לפרש ולומר שיצחק בהיותו בן שמונה ימים, כבר קיים את המצוות ומילתו הייתה בשמחה עצומה "כאשר ציוה אותו אלוקים". כמי שציוה אותו ולא את אביו. אם התינוק אינו בר דעת, נוטל את מצוות מילה על הוריו, אבל אם התינוק חכם כמו יצחק אבינו ושאר התנאים הקדושים, הריהו מקיים "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו". ועל פי דברים קדושים אלו נבאר את הגמרא )סנהדרין קי,ב( קטן מאימתי בא לעולם הבא, רבי חייא ורבי שמעון בר רבי, אחד אמר משעה שנולד ואחד אמר משעה שסיפר, רבינא אמר משעה שנזרע רב נחמן בר יצחק אמר משעה שנימול, תנא משום רבי מאיר משעה שיאמר אמן. הנה רואים כאן דברים מופלאים בדברי הגמרא, שלפי שיטת רבי מאיר משעה שיאמר אמן מובן, אך פה מוצאים אף משעה שנמצא בבטן אימו וכו'. הרי כמה צריך להיזהר האדם עוד מקטנות ילדיו איך נוהג עימם, איננו יודעים מה מעלה של כל תינוק וכל ילד, ומה הרס מביאים אנו על עצמנו ועל ילדנו, ואיזה תביעה תהיה נגדנו. וידוע המובא בספר חסידים )סי' תרצ"ב( אחד בא לפני חכם ואמר לו זוכר אני כשהייתי קטן גנבתי מאנשים דברים מה דיני, ענה ואמר לו כל מה שאתה זוכר חייב אתה לשלם. הנה זוהי מידת חסידות, אך יסוד גדול הוא שדין האדם הוא על פי חכמתו.

העולם חושב, שתואר חכם, הוא לאדם, שהוא ערמומי וכמה שהאדם יותר ערמומי, כך יקרא בפי האנשים חכם. אך, טעות גדולה ביד האנשים, ערמומי הוא ערמומי; וערמומי, לא עלתה בידו אלא ערמומיותו. חכם, זה דבר אחר כדברי חז"ל: "איזהו חכם, הרואה את הנולד". וכבר אמרו חכמים: חכם עדיף מנביא, כי כח החכמה, מובילה את האדם, לדרך הבטוחה והנכונה. לערמומי, ייראו זמנים אשר הוא ניצח וממון רב בידו והצלחה היא מנת חלקו, אך עליהם נאמר: "אנשי דמים ומירמה לא יחצו ימיהם". וידוע, מעשה על איש ערום ועריה, אשר בלשונו החלקלקה ובצביעות, קשר קשרים וידידות, עם מלאך המוות וכך, התיידדו, טיילו שמחו, החליפו דעות ונהיו שותפים. ברבות הימים, פחד הרמאי שיומו מתקרב ואף עליו חרב המוות תבוא, לכן, חיכה להזדמנות, שמלאך המוות נראה שמח ומאושר ובעת רצון, עמד וביקש ממלאך המוות בקשה: אנא ממך, אל תיתן לי למות מן העולם, בלי שאזכה לומר תחנון לפני מותי. מלאך המוות, לא רצה לפגוע בידיד היחיד שלו, עמד והבטיח ונדר, שלא יקח את נשמתו מן העולם, עד אשר יאמר תחנון ווידוי. ברגע שנדר מלאך המוות, עמד אותו צבוע, שמח שמחה מרובה וקיבל על עצמו, לעולם לא לומר וידוי, על ידי זה, לעולם לא ימות. כך, עברה עליו שנה, בלי לומר תחנון, שלוש שנים, ויום המוות הגיע והקב"ה קרא להביאו לשמים, אך מלאך המוות, לא יכל לעשות את שליחותו, משום שהוא תחת נדר. ישב מלאך המוות, מסתפק מצד אחד, אוי לי מיוצרי, הקב"ה, ביקש ממני להביא את נשמתו, מצד שני, אוי לי משבועתי, לא לקחת את הנשמה ללא תחנון ווידוי. ישב מלאך המוות וטיכס עצה. התחפש לאדם חולה, מוזנח, אשר מונח על הקרקע ונוטה למות. התחנן אותו זקן בפני חברו של מלאך המוות, נשמתי עומדת לצאת, אנא ממך עזור לי לקרא תחנון וידוי. ריחם אותו אדם, על הזקן וישב איתו, מילה במילה, לקרוא את הוידוי וכשסיים את הוידוי, שלף מלאך המוות את חרבו ואמר לו, סיימת את הוידוי וזה העת לעלות השמיימה. וזה מה שאומרים בתפילה טעינו ותיעתנו. לכן, ידע האדם, כמה שהולך יותר בשקר ויותר במרמה, הוא מאריך את החבל, את חבל התליה. תמים תהיה עם ה' אלוקיך! ולכן, תמיד ישתדל האדם להיות איש אמת ודובר אמת בלבבו. השקרן, צריך להיות בעל זיכרון גדול, לזכור את כל שקריו והאדם הישר, לא צריך זיכרון גדול, יש אמת אחת והאמת הזאת, תמיד תנצח.

לאחר הדלקת הנרות, נוהגים לומר את מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. מזמור זה הוא קודש קודשים, שבו דוד המלך שופך שיח של אמונה וגעגועי כמיהה לה' יתברך וכל כולו שבח זמרה ותודה לה' על רוב חסדיו. ותחילת שיחו של דוד המלך הוא: "ארוממך ה' כי דיליתני", וידועה הקושיה, מדוע דוד המלך אומר מזמור על שה' השפיל אותו ועשה אותו דל? הרי אדם צריך לשבח את הקב"ה על שהצילו מהצרה, וההודאה צריכה להיות על שה' הושיע אותו ממה שהתרחשה עליו. אבל על עצם הצרה עצמה, לכאורה, לא צריך לשבח ולהודות לה', ומדוע אומר דוד ארוממך ה' כי דיליתני? דוד מרומם ומשבח את ה' יתברך על שעשה אותו דל. אלא, פעמים אדם מקלקל את מעשיו ונגזרת עליו גזירה שימות, כעונש על אשר עיוות, אך הקב"ה לא חפץ במות המת, כי לא המתים יהללו יה. לכן, כדי להשאיר את האדם בחיים הופך הקב"ה את אותו אדם לעני ודל, ועני חשוב כמת, ובזה מתקיימת הגזירה של הקב"ה. ולכן, באמיתות הדברים, צריך לשבח ולהודות להשם גם על עצם הצרה עצמה, כי היא הישועה עצמה. ומסופר על אחד מגדולי האדמורי"ם, שהיה לו חסיד עשיר מופלג, שעסקיו היו חובקים את העולם כולו. לימים, התהפך הגלגל על אותו החסיד ואיבד את כל ממונו. כדרך של תלמיד נאמן לרבו, פנה החסיד לרב בבקשת עצה וברכה, לדעת מה יעשה בשעה קשה זו. בירך הרב את החסיד שיצליח ושה' יאיר לו את הדרך. עברו כמה חודשים, והמצב לא השתפר ואף הלך והתדרדר. פנה החסיד לרבו וביקש ממנו רשות לפנות לאחיו ולבקש את עזרתו. אך הרב התנגד בצורה נחרצת, ואמר לו שלא יבקש עזרה מאחיו בשום פנים ואופן. לאחר שעברה תקופה נוספת, וכבר לא היה לאותו חסיד מה לאכול בביתו, ברוב צערו וייאושו כתב מכתב נרגש לאחיו וביקש את עזרתו. כאשר האח קיבל את המכתב, מיד נחלץ לעזרה ושלח סיוע לאחיו כדי שיוכל לחזור בחזרה ולשקם את כל עסקיו. ואכן, תוך זמן קצר, הצליח החסיד לשקם את כל עסקיו ועלה שוב על דרך ההצלחה. והנה, לא עברו ימים, ואותו חסיד חלה במחלה קשה ואנושה, מחלה שאין ממנה תקומה ורפואה, ל"ע. מיד, שיגר החסיד שליח לרבו שיבקש עליו רחמים. כששמע הרב את מצבו של החסיד, פרץ בבכי ואמר בכאב גדול: מדוע מיהר החסיד ללכת ולבקש עזרה מאחיו? כי בזה הביא עליו את כל הרעה הגדולה הזו כיוון שנגזרה עליו גזירה שימות מן העולם, אך החליפו לו את המיתה בעניות, ואם היה ממתין עוד מעט היה מסיים את תיקונו והיה חוזר לעושרו ולהצלחתו, אך עתה שוב חזרה אליו הגזירה של המיתה וכיוון שדחק את השעה, חזרה עליו גזירת המיתה. לכן, גם בשעות קשות ביותר, צריך כל אדם להתחזק באמונה, ולדעת כי בזמנים הקשים ביותר, נפתחים שערי ישועות גדולות, והצרה עצמה היא הישועה! וזה כוונת הפסוק "ארוממך ה' כי דיליתני", אנחנו משבחים את הקב"ה על שפתח לנו דלת של ישועה גם בעת הצרה עצמה. "דיליתני" מלשון "דלת", ודווקא בעת הצרה, נפתחת דלת ופתח של ישועה וברכה.

הנה החביבות הזאת, של המצווה החשובה הזאת, גדולה ביותר. ועל ימים אלו, יוצא הרמב"ם מגדרו, וכותב: מצוות נר חנוכה; מצווה חביבה היא עד מאוד, מה שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב כך על שום מצווה. ומוצאים מעשים של ישועות אשר אירעו לאנשים בזכות נר חנוכה. מסופר על הרב הקדוש מרוזין, שהגיע חנוכה והיה זמן מלחמה ולא היה לו שמן להדליק את החנוכיה, הצטער צער גדול מאוד איך יעשה, ושלח את הגבאי, לחפש בכל העיר שמן לחנוכיה ולא מצא. היה אדם, אשר היה חשוך בנים, אשר ראה את הגבאי רץ ומחפש שמן, יצא ואמר לו: יש לי שמן, ואני אתנהו לרב. נתנו את השמן לרב והרב, שמח שמחה מרובה, הדליק את החנוכיה, וליבו היה בשמחה גדולה מאוד. כשסיים, אמר הגבאי הרב יתפלל עליו לבנים אשר עדיין לא זכה. התפלל ואמר, וודאי יזכה לבנים זכרים ובשנה הבאה בחנוכה, בדרך נס, נפקדה אשתו בבן זכר. במצווה הזו, יש סגולות וכוחות גדולים וכאשר האדם יודע לנצל ימים אלו, יכול לזכות לאור גדול. והנה, נהגו שלשה ימים לפני חנוכה, להכין את החנוכיה במקום הדלקתה, ומן אותו יום שכבר מכינים החנוכיה במקומה, כבר מתחיל כח וישועות של חנוכה להאיר את העולם.

ימי חג החנוכה עיקר מהותם היא, לפרסם את הנס בהדלקת הנרות, ולהודות ולהלל להקב"ה על רוב חסדיו וניסיו עם אבותינו, בימים ההם בזמן הזה, ועל כך נודה לשמו הגדול סלה. ומעלת ההודאה לה' על חסדיו עימנו ופרסום הנס, הם יסוד גדול בעם ישראל, להכיר את הטובה וגם להודות למיטיב עמנו. וכן ציוותה התורה על אדם שמקריב קרבן תודה לה' )ויקרא ז,יב(: "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן", דהיינו, שאם אדם מביא לבית המקדש קרבן שלמים על נס שנעשה לו, כגון, יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם חייבים להודות לה', צריך להביא עם תודת שלמיו ארבע סוגי לחם, עשר חלות מכל סוג, ובסך הכל מביא ארבעים חלות. מה שאין כן בשאר קרבנות שלא מביאים כל כך הרבה חלות. וביאר הספורנו למה צריך להרבות כל כך בסוגי החלות שמביאים עם הקרבן תודה, כיון שברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים. והתורה הקדושה מחשיבה את קרבן שלמי תודה כאילו הוא קודש קדשים, כיון שההודאה לה' חשובה היא עד מאוד, ולכן טעון קרבן תודה ארבעים חלות בכדי שיתפרסם הנס ע"י ריבוי האוכלים את חלות הקרבן. ומובא במדרש תנחומא )צו ו( ראה היאך הקב"ה סולח לעוונותיהם של ישראל! אמר הקב"ה: מי שיש לו פר יביא פר, מי שיש לו איל יביא איל, ומי שיש לו שה יביא שה, ומי שיש לו יונה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מכל אלו יביא סולת, ומי שאין לו סולת ולא כלום יביא דברים, שנאמר )הושע יד,ד( "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". ותאמר שהוא מקובל? אמר הקב"ה, הן, "ונשלמה פרים שפתינו" )שם(, למה? שאין חשובה לפני הקב"ה יותר מן ההודיה. ודוד המלך אמר )תהילים נ,כג(: "זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלקים". ואמרו חז"ל )ילקו"ש תהלים נ,תשסג( אמר הקב"ה, התודה חביבה עלי מכל הקרבנות, לפי שבאה בחינם, שנאמר זובח תודה יכבדנני. דהיינו, שאדם שמעצמו מתנדב קרבן תודה, לפי שמכיר בגודל הנס שנעשה עמו, מעלתו גדולה וחשובה מכל הקרבנות כולם. ולכן קרבן התודה נחשב כקודשי קודשים לענין האכילה, משום שיצא מלב טהור של המתנדב, במה שידע והכיר בניסו ובא להודות לה' על רוב טובו. ואכן חובה על אדם להתבונן בחסדי ה' עמו ולהודות על הטוב אשר גמלנו יוצרנו, וידוע בשם מו"ר זקננו רבי מאיר אבוחצירא זצוק"ל, שהיה אומר שכאשר אדם נמצא בצרה ינדור מעות לעילוי נשמת צדיק, וכשיצא מצרה לרווחה יעשה סעודת הודיה להשי"ת שהוציאו לאור גדול, וזה בבחי' סעדני ואוושעה. וכתוב בספרים הקדושים, שאע"פ שלא ראוי לאדם לידור נדרים וכמו שאמר שלמה המלך בחכמתו )קהלת ה,ד( "טוב אשר לא תידור משתדור ולא תשלם", אמנם, בעת צרה ראוי לאדם לנדור נדר כדי שהמצווה תגן עליו. ומעלת המודה בטובתו של הקב"ה ועל ניסי ה' עימו, כל כך גדולה עד שזוכה לדברים הרבה, וכן אמרו חז"ל )בר"ר עא,ה( לאה תפסה פלך של הודיה, ויצאו ממנה בעלי הודיה, יהודה דוד ודניאל, שהודו. הרי, שלאה אמנו זכתה לשלושת הצדיקים הללו, שהאירו את העולם, בזכות זה שזכרה להודות ולהלל לה' על חסדיו עימה. ומעלת ההודאה גדולה עד למאוד, ואמרו חז"ל )תנא דבי אליהו זוטא ו'(, אמר הקב"ה למשה, כשאני רואה בני אדם, אע"פ שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשי ידיהן ולא במעשי אבותיהם, אלא רק בשביל שהם עומדים ומודים ומברכים ומשבחים ומרבים תחנונים לפני, אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהם. לכן, כשאדם זוכר את חסדי ה' עמו גם בשעה שיצא לרווחה, אין גודל למעלתו ולשבחו, כי אדם שנמצא במיצר וקורא אל ה' אין מעלתו כאדם שנמצא ברווחה ומודה ומשבח לה'. משום שבעת שהאדם מוצא צרה ויגון אין לו אל מי לפנות ואז בוודאי בשם ה' יקרא, ובשעת הצער והצרה הכל מרגישים ויודעים שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. אך בזמן שרווח לאדם מצרתו צריך התעוררות גדולה בכדי לעמוד ולהלל לה', כי בטבע האדם ששוכח את טובת בוראו. וע"כ אין לך גדול ומשובח ואהוב לפני השי"ת כקרבן תודה, ומי שעומד ומודה להשי"ת מקבל מן שמיא שפע של טובה וברכה ופרנסה בשפע גדול וברווח. על כן צריך כל אדם להרגיל עצמו שיהא שם שמים שגור על פיו לשבח ליוצרו, כמו יוסף הצדיק שהשתדל ששם שמים יהיה שגור על פיו, ובכל רגע היה מודה להקב"ה, גם בשעה שהיה בשפל המדרגה, ולעבד נמכר יוסף, עם כל זה התאמץ למצוא ולהכיר את חסדי ה' עמו גם בשעות קשות אלו, והודה לה' על חסדיו. ומשום כך זכה למלוכה, וששפע של פרנסה טוב וברכה יצא ממנו, ויוסף הוא המשביר לכל הארץ. כי שכר המודה לה' הוא שנכפלים לו מזונותיו ופרנסתו. כי חביבה ההודאה לפני ה' יותר מכל קרבן והיא קודש קודשים. יזכנו ה' ללמוד ולהבין, לדעת ולהכיר בחסדיו עמנו, והראנו ה' חסדיך, ונודה עליהם, ואו אז ישעך תתן לנו, ונזכה לישועת ה' ולאור זורח ומאיר, כבימים ההם כן בזמן הזה.

ישתדל האדם לעשות טוב לכל מי שסביבו, ואף לרחוקים שלא מבני ישראל, כי אין האדם יודע היכן הישועה, והזמן אשר יעמוד בזמן מסוכן, ואלו האנשים יעמדו לנגדו. וידוע, הגמרא המספרת על נער אינו יהודי אשר טבע בים ובקושי גדול ניצל מן הטביעה אשר טבע, כשיצא מן הים היה עייף ותשוש וחלש ביותר, בגדיו היו קרועים ובקושי גדול היה הולך, ראו אותו ילדיי היהודים וצעקו ואמרו: הנה נער אשר אינו יהודי נכהו ונעשה בו מעשה קונדס, החלו להתנכל לו, ביזוהו, היכוהו, עשו בו כאהבת נפשם. עד שרבי אלעזר עבר שם ומיד הצילו מידם, לקחו לביתו, האכילו, השקהו וכו'. עברו ימים, עברו שנים, עלה למלוך על הארץ מלך אשר שנאתו הייתה מרה וקשה על היהודים, וצער גדול היה בקהילת היהודים, כל יום התחדשו גזירות קשות על עם ישראל. בצר להם החלו לבדוק את עברו של המלך, מי הוא?, מי משפחתו?, מה היא ילדותו?, מי חברי ילדותו? ומה השנאה הגדולה אשר רוחש הוא לעם ישראל?. אחרי דרשות וחקירות, העלו ראשי החקירה שאותו מלך הוא הנער אשר ניצל מן הים ונערי עם ישראל עשו בו מעשה קונדס, הכוהו, ביזוהו וכו'. מיד הלכו לרבי אלעזר ואמרו לו: אתה הצלת אותו, לך תבקש רחמים על עם ישראל. הלך רבי אלעזר וביקש רחמים וביטל את הגזירות הקשים על עם ישראל. האדם אינו יודע היכן יחכה לו הצרה, הבעיה שלו, של הכלל, צריך האדם להשאיר את כל הדרכים פתוחים ולא להשאיר בורות, לא להשאיר מכשולים, לא להשאיר שום מוקש בדרך, שלא יפול בבור אשר הוא חפר אותו. ומתבוננים אנו שנים רבות על מהלכים ומעשים של אנשים מסויימים, איך עולים, ואיך אותם בורות שחפרו מורידים אותם לבאר שחת, אם רבי אלעזר לא היה מציל את הנער המסכן, המוכה, מי יודע לאיזה גזירות חמורות וקשות היה יכול להביא ולגרום עוד לבני ישראל?. על מורנו הבן איש חי מסופר, כשנסע לארץ הקודש ביקש הוא עם מלוויו מן הערבי אשר הובילם על גבי הגמלים במדברות בקשה אחת, שאם יקיימה יתנו לו ממון ומחיר יותר גבוה, שביום השבת ישבתו ולא ילכו ויעמדו לקידוש ולשמור את השבת הקדושה, הסכים. אך כשהגיע השבת והיו באמצע המדבר, חזר בו מהסכמתו, והזהיר את הבן איש חי ואת מלוויו, שסכנת חיים להישאר במדבר, והוא אינו מסכים לסכן את חייו, וממשיך הוא בדרכו לארץ ישראל. הבן איש חי פסק לעצמו ולסובבים שהם לא ממשיכים בדרך ונשארים, ירדו מן הגמלים וקידשו את השבת, אותו ערבי המשיך בדרכו, אך במרחק ראיה, מוסווה בין השיחים, ועמד לראות מה יהיה עם הבן איש חי וחבורתו. אחרי כמה שעות של ראיה, והנה קבוצה של שודדי דרך מתנפלים על החבורה, נפשו היה בטוח שזה סופם ואחריתם, מי יעמוד בפני חיות אדם אלו, אך ראה, ברגע שראש השודדים ראה את פניו של הבן איש חי, רעד כולו וברח מלפניו ואחריו כל חבריו השודדים. רץ מהר הערבי מורה הדרכים, ובא לפני הבן איש חי מתנצל, ושאלו, מה זה אשר עשיתם לאותו שודד אכזר ורע?!. ענה הבן איש חי, לא עשיתי מאומה, אך לפני כמה שנים היה משפט בין אותו גוי שודד לבין יהודי מבני הקהילה, והגוי הפסיד במשפט, והגוי בא לפני הבן איש חי בצער וביקש דין תורה, משום שהצדק איתו והבית משפט טעה טעות חמורה. הבן איש חי דן שוב את הדין והדין תורה הורה לטובת הגוי, חייב הבן איש חי את היהודי לשלם, היהודי בכה שאין לו ממון לשלם, הוציא הבן איש חי מכיסו ושילם את החוב. לא עברו ימים והנה זה הגוי השודד אשר ודאי היה הורג את כולנו, הממון הקטן שנתן לו הבן איש חי הציל את כולם. ישתדל האדם לתת רק טוב לעולם, להיות איש של חסד ורחמים, ומי שכך נוהג וליבו פתוח לעזור לכל אדם, ה' בעזרו, ואף נפשו נהיית נפש מרוממת, נפש של חסד, של נתינה. יקפיד האדם, כשמקבל על עצמו לעשות מעשה טוב, מהר יעשה ולא יתעכב מלעשות, אלא איך שעלה בדעתו ירוץ ויקיים את הדברים הטובים אשר חשב לעשות. ואפשר להביא ראיה ודקדוק מן הפסוק )דברים טו,י(: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". וקשה, מה הכפל נתון תתן לו?, צריך לאמר תיתן לו, מה זה נתון תתן?, אלא התורה מזהירה אותנו, כשהחלטת לתת אולי יש לך צער ראשוני, זהו נתון, אך אם אתה לא נותן מיד, ועובר זמן ואז דורשים ממך את הצדקה ואתה נותן, יש צער שני וזה תיתן, פעם אחת ההחלטה לתת, תתן בשעה שנותן. לכן יקפיד האדם שלא יגיע לשני צערים, צער של נתון וצער של תיתן, אלא מיד יתן הצדקה. וכח הצדקה גדול ביותר, מגינה ומצילה שני דברים, גם מגינה שבעיות לא יפגעו באדם, כמין מגן שמגן על האדם מן הרע, וגם מצילה אם ח"ו הצרה והבעיה הגיע לחייו של האדם, ולאדם אין פתרון לבעיות, זכות הצדקה מצילה את האדם מן כל הצרות והבעיות הגדולות, לפעמים זה לוקח זמן, אך כאשר הישועה באה בזכות הצדקה היא באה בצורה "מצמיח ישועה", פתאום רואים צמחיה של ישועה ממקום לא צפוי. וידע האדם כי "הבוטח בה' חסד יסובבנו", הן בצדקות ממון, הן בחסד של מעשים שנותן האדם מעצמו למען חברו.

אלמנה בודדה התגוררה בעיר קטנה ומרוחקת, ואותה אלמנה הייתה בעלת חסד גדולה, אף שעניה גדולה הייתה, האלמנה הייתה מקפידה בכל כוחה על מצוות חסד ובכל יום הייתה קונה חיטים, הולכת לטחון את החיטים, מכינה ארבעה כיכרות לחם, אחד אוכלת ומחיה את עצמה, ושלושה כיכרות הייתה מחלקת בכל יום לעניים. והנה באחד הימים, כשהכינה את כיכרות הלחם ככל הימים, ורצתה לצאת מביתה לחלק לעניים את הכיכרות, והנה אדם דופק בדלתה, עייף ורעב ומתחנן על נפשו, האוניה אשר הפליג בה טבעה ובנס ניצל, וכמה ימים לא בא לפיו לא מאכל ולא משקה, ומבקש רחמים דבר מה לאכול. ריחמה האלמנה על האדם המסכן ונתנה לו כיכר לחם אחד. בעודה מתכוונת לצאת שוב לחלק לעניים, דופק אדם נוסף על דלתה, ואף הוא מספר שניצל מן האוניה ולא אכל ארבעה ימים ומבקש אוכל, נתנה לו האלמנה את הכיכר השני. והנה עוד שני ניצולים באים ומבקשים אף הם אוכל, נתנה האלמנה את ארבעת כיכרות הלחם לניצולים. הנה מוצאים אנו אשה עניה בעיר קטנה, אשר הפרנסה והמחיה קשים בעיר זאת, ואף אותה אלמנה בדוחק גדול מתפרנסת, אך החסד הוא היסוד הראשון בחייה, ככר אחד היא מחיה את עצמה, שלושה כיכרות בכל יום לצדקה, וזה יותר ממעשר, יותר מחומש, יותר מחצי וכו', אך החסד וטוב הלב מנת חלקה של אותה אלמנה. כשהלכו הניצולים, ביקשה האלמנה לאכול אך לא היה בביתה, לקחה את כסף המחר שלה לארבעה ככרות הלחם והלכה לקנות חיטים, קנתה את החיטים הלכה לטחון את החיטים, וכשסיימה לטחון שמה את הכד עם הקמח על ראשה והלכה בקושי גדול מן העייפות והרעב לביתה. והנה הייתה רוח גדולה מאוד, והכד עם השקית עם הקמח הלכו עם הרוח, ניסתה האלמנה בשארית כוחותיה לרוץ ולתפוס את השקית עם הקמח, אך לא עלתה בידה, הרוח ניצחה אותה. הנה מוצאים מסירות נפש של אלמנה, לוקחת את כסף המחר וביטחונה גדול בהקב"ה שהרבה שלוחים למקום, ובודאי הקב"ה ישלח מחר פרנסה משמים ותמצא איך לפרנס את עצמה, ולא להפסיק מן הצדקה אשר היא מקפידה ליתן בכל יום, הולכת וטוחנת לארבעה כיכרות לחם ולא מסתפקת בכיכר לה לעצמה, אלא ארבעה כיכרות. הרבה אנשים נותנים צדקה אך מחשבים חשבונות מה יהיה איתם מחר ואיך יהיה בעוד זמן, אך צדקה בתמימות היא צדקה עם מעלות רמות, ואותה אלמנה נותנת צדקה בלי מחשבות על המחר, ומשתדלת לטחון את הקמח ולא רק ליתן מעות לצדקה, אלא להאכיל את העניים אוכל, כפי שחז"ל לימדו, שנתינת אוכל לצדקה המעלה גדולה ביותר. והנה רוח חזקה באה וכל עמלה לעצמה ולצדקה הולך לאיבוד. הצטערה האלמנה צער גדול מאוד, והלכה לבית המדרש לרבנים, לשאול מדוע ולמה ה' עשה כך?!. הרבנים עמדו ושמעו את דברי האלמנה אשר בדמעות הייתה מספרת את כל אשר קרה לה בצער גדול ביותר. והנה יסוד גדול, כאשר קורה לאדם דבר של צער גדול אל תסיק מסקנות אתה על פי דעתך, תלך לתלמידי חכמים והצדיקים שהם ישמעו ויראו. והתלמידי חכמים מחוייבים אף הם לעצור ולשמוע את דבריי האלמנה, אפילו שדבריה נשמעים דברים פשוטים ביותר, ארבעה כיכרות לחם, בטוח באו לפתחם סיפורים ועניינים העומדים ברומו של עולם, אך לימוד גדול לחכמים לעצור ולשמוע גם סיפור קטן של אלמנה פשוטה. וכך מצאנו אצל רבי ישמעאל כהן גדול, כשגזרו עליו למות במיתה משונה עמד הוא ועוד תנאים ודברו, מדוע סופם למות במיתה קשה ומשונה?, אולי זה עונש על נשים אשר הייתה להם בעיה, ובאו לשאול ועיכבו אותם ולא ענו להם תשובה והצטערו, זה העונש למות במיתה משונה. עוד החכמים עומדים עם האלמנה, נכנסו קבוצה של יהודים ובידם ממון רב ואמרו לחכמים: כסף זה הוא לכם. שאלו החכמים מדוע הצדקה הגדולה הזאת?, ענו ואמרו, היינו באוניה בלב ים ופתאום באה רוח גדולה ורעש גדול נשמע, אבן גדולה חבטה באוניה, חור נפער באוניה ומים רבים החלו להכנס לאוניה, והאוניה התחילה לטבוע, התפללנו להקב"ה ונדרנו נדרים שאם ננצל ניתן מעשר מכספנו לתלמידי חכמים. הנה לנו יסוד גדול נוסף, בשעת צרה יקפיד האדם לנדור נדר לה', נדר של צדקה וחזקה שינצל ויוושע מכל צרה, וטוב להקפיד לא רק לומר אני אתן צדקה אלא ידור לה' סכום וינקוב בסכום, וכח גדול יש בשעת צרה כך לנדור. וכך מצאנו ביעקב אבינו כשהיה בצרה, נדר נדר, ואמר )בראשית כח,כב(: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". עמדו הרבנים ושאלו את הניצולים, איך ניצלתם?, מה עצר את המים שחדרו לאוניה?, ענו האנשים, איננו יודעים. אמרו החכמים: לכו ותבדקו את האוניה ותשאלו את רב החובל. הנה כאשר רואה האדם נס אשר התרחש לו, יבדוק איך נעשה הנס וממה נעשה הנס, ומתוך הידיעה איך ומה נעשה בנס, יבין וידע עוד דברים גדולים אשר יקרבו ויחזקו אותו יותר להקב"ה. וידע גם להיות בעל הכרת הטוב, להודות, "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". כשהגיעו האנשים לרב חובל ושאלו אותו איך המים הפסיקו להיכנס לאוניה, ענה ואמר להם רב החובל: גם אני לא יודע, האוניה נמצאת בתיקון, הלכו האנשים במצות הרבנים, עם רב החובל אל מקום התיקון, ושם מצאו שקית עם קמח שנהיה בצק, שנכנס בתוך החור, וכך עצר את המים מלהיכנס עוד לתוך האוניה. חזרו עם השקית של הקמח לבית המדרש, והאלמנה עדיין הייתה יושבת מחוץ לבית מדרש, בוכה על מר גורלה. כשנכנסו האנשים לפני החכמים והראו את השקית עם הקמח, קראו מהר לאלמנה, ושאלו אותה, את יודעת של מי הקמח?, מיד אמרה, זה השקית שלי וזה הקמח שלי, ספרו החכמים לאשה על אשר היה, שהשקית שלה עם הקמח, הצילה עשרות יהודים מטביעה בים, ואת כל הממון אשר נתנו האנשים לחכמים נתנו לאותה אלמנה, ואמרו לה: לך נאה ויאה הכסף, קחי זאת, כי את תעשי בו את הצדקה הטובה ביותר. הנה האדם עושה טוב בחיים, משתדל בחסד מעל כוחו במעשים טובים, ויש זמנים שמגיעים לעשות דברים טובים במסירות נפש ממש, כשאין לאדם, והאדם נותן ממה שאין לו, ההרגשה היא של נתינת חיים ממש, כאותה אלמנה שנתנה את כל אשר לה. ופתאום רואה האדם שרע גדול יוצא לו. ועל פי דברי הגאון מווילנא זי"ע: טבע האדם כשעושים לו טוב, רוצה הוא להחזיר רע למי שעשה לו את הטוב, ולכן הגאון מוילנא היה מקפיד, אשר כל אדם שהיה עושה לו טובה, היה נותן לו אבן קטנה, וכששאלו את הגאון: מדוע נותן אתה אבנים קטנות, ענה ואמר: אחרי שעשיתי טוב לאדם במקום שיזרוק עלי סלע מבקש אני שיזרוק עלי אבן קטנה. אך יחזק האדם את עצמו, ואת כל מי שעושה טוב ורע מחזירים לו, מכל טוב אשר נעשה יוצא רק טוב, גם האלמנה איבדה את הכד עם המעט קמח אשר לה והצטערה מאוד, אך הקמח הזה הלך להציל עשרות יהודים מטביעה, ולבסוף עוד זכתה האלמנה בממון גדול, שיהא באפשרותה ליתן הרבה צדקה, שזה היה כל רצונה וכל מחשבותיה.

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" )ויקרא כה,לה(. במדרש רבה )לד,א( הסמיכו לפסוק זה את מה שאמר דוד המלך בתהלים )מא,ב(: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" לפי פשוטו, כוונת נעים זמירות ישראל לומר, שאשרי משכיל אל דל, אשריו ואשרי חלקו של הנותן צדקה לעני בשכל ובדעת, ללא גרימת ביזיון או הרגשה לא נעימה לעני הנהנה מממון העשיר. ושכרו של זה המשכיל אל דל, תהיה הצלתו ממות, וכי ביום רעה ימלטהו ה', ביום שבו יסבלו האחרים, אם ממות ואם מכל צרה שהיא, הקב"ה ימלט אותו מהצרה בשל הצדקה שעשה, כי צדקה תציל ממות. אך חשבנו לפרש את הפסוק בדרך אחרת, יש העושים חסד עם חבריהם רק בשעה שלהם טוב ואינם נמצאים במצוקה, אך כאשר הם עצמם נמצאים ביום רעה, וביום שקשה להם לקיים את עצמם ולעזור לנפשם, אין הם עוזרים לחבריהם באותו היום. ונימוקם עמהם: הלא הם עסוקים בצרת עצמם, ומנין ימצאו זמן וכוחות נפש לעזור לאחרים? כל ראשם פנוי לבעייתם שלהם, וכיצד איפה ימצאו מקום לצרותיהם של אחרים? ואף שניתן ללמד זכות עליהם ולהבין את הנהגתם ביום הקשה הזה, מכל מקום ישנה דרגה נשגבה מדרגה זו, וזו דרגתו של צדיק אמיתי, אשר גם כאשר רע לו והוא שרוי במצוקה, מחשבתו נתונה גם לעזור לזולת. ולכך התכוון דוד המלך, כי אשריו של זה המשכיל אל דל ביום רעה, ויפה חלקו ונעים גורלו של זה העוזר לעני הפושט יד, בזמן שלו עצמו אין כל בביתו, והוא עצמו נזקק לעזרה. לאחד כזה מובטח, כי ה' ימלט אותו מצרות ופגעים המתרחשים לבוא. ודבר זה למדנו גם מישעיהו הנביא, שאמר כי מקובל הוא מבית אביו ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" )ברכות י, א(, היינו, אפילו בשעה שחרב מונחת על צווארו של אדם, והוא במצוקה קשה של ממש, מכל מקום לא ימנע עצמו מרחמיו על הזולת, ויחשוב על צערם של האחרים. ואכן, הנהגה זו היא מהמלאכות הקשות שבמקדש, שגם בעת צרה ומצוקה להיות קשוב לצרתם של האחרים, לסבול ולהיות לעזר ולמשען לסובלים אחרים. וכזאת ראינו על זקננו הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זצוק"ל וזי"ע, אשר בימיו האחרונים סבל בדומיה את כאביו, אך ביתו היה פתוח לרווחה ואוזנו הייתה כרויה לשמוע את צרותיהם של המתדפקים על דלתו. וכאשר היו באים להתברך מפיו, לשאול בעצתו או כדי לחזות בפני הצדיק, יסוריו היו גדולים, והיה שרוי בצער גופני גדול, ועם זאת נהרה של שמחה היתה שרויה על פניו, והוא קיבל את כל הבאים במאור פנים וארשת פנים שוחקות, משל לא היו בעולמו עשרה קבין של יסורים וצער. פיו קלח בדברי תורה, וכולו אמר חג ומועד. זו מידתו של האדם הנעלה, להיות משכיל אל דל גם ביום רעה, להתייסר בייסורי גוף ונפש מחד, ולחשוב על צרתם של האחרים מאידך. בימים אלו של ספירת העומר, שאנו מתאבלים על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ראוי לכל אדם להיות משכיל אל דל, דל אינו רק בממון, יש מי שהוא דל בכוחות נפש, ויש מי שהוא דל בעצה טובה וכו'. צריכים אנו להיות משכילים אל אותם דלים, לפתוח את לבבנו להקשיב לרחשי ליבם, ולסייע ככל אשר נוכל.

ישנו דבר, אשר הוא בעוכריהם של אנשים רבים; כאשר אדם נמצא בגדולה, או בכל עת וזמן, עומד ומזלזל ופוגע באנשים, אשר חושב באותה עת שאין לו מהם חפץ, או רואה אדם שאינו מחוייב לעזור לו ולא עוזר לו. עוברים ימים, עוברים זמנים ואותם אנשים נמצאים במצב שהאדם בצרה כל שהיא, או במצב כל שהוא, גורלו בא לידם ואז נתון הוא במצב לא טוב ביד אותם אנשים. וידוע, מעשה בנודע ביהודה, אשר היה אחד מפוסקי ההלכה הגדולים שהיו בעם ישראל. מובא מעשה שבאחד הלילות הקרים והגשומים, פגש ילד נוצרי יושב בקור גדול על הקרקע ובוכה. שאלו, מדוע אתה בוכה? ענה הנער לנודע ביהודה; אימי מתה ואבי התחתן עם אשה אחרת ואשת אבי קשה ורעה ואכזרית עימי ובכל יום שולחת אותי למכור לחמים אשר אופה וחייב אני למכור בכל יום את המיכסה אשר דורשת ממני ואם אינני עומד במבוקשה, מכה אותי מכות נמרצות ומונעת ממני אכילה ושינה. והנה, היום דבר חמור קרה, אחרי שסיימתי למכור את כל הלחם, איבדתי את כל הכסף אשר מכרתי ופוחד אני לחזור לבית אבי. ריחם הנודע ביהודה על הנער הגוי, הוציא מכיסו סכום נכבד של כסף ומסרו לנער. עברו ימים, עברו שנים, חלפו 30 שנה, באחד מימי חול המועד של פסח, מגיע לביתו של הנודע ביהודה גוי, אשר מבקש בדחיפות לדבר עם הנודע ביהודה ומוסר לבני הבית שיש בפיו דבר חמור שאינו סובל דיחוי. קיבלו הנודע ביהודה בחדר פנימי בביתו, והנה בפיו דבר מזעזע, מספר הוא לנודע ביהודה; אחד הכמרים הגדולים בעיר, אשר שונא יהודים קרא לכל אופי הלחם שבעיר ואמר להם, בעוד יומיים יוצא החג אצל היהודים וכל היהודים קונים לחם במוצאי פסח, נתן עצה לכל האופים להכניס רעל בכל הלחמים וכך, במוצאי החג שכל היהודים אוכלים לחם ימותו בפעם אחת כל יהודי פראג. וממשיך הגוי ואומר לנודע ביהודה, כששמעתי את הדבר החמור הזה נזכרתי איך לפני 30 שנה ישבתי על הקרקע בוכה בלילה קר וגשום, בפחד לחזור לבית אבי, מאימי החורגת, ואיך עמדת ונתת לי את כל הכסף שאיבדתי, ברגע ששמעתי את הדברים הקשים האלו, הרגשתי מחויבות לבא ולספר לך ולהחזיר לך את החסד, אשר עשית עימי. מיד עמד הנודע ביהודה והודה לו. כינס את כל היהודים לבית הכנסת המרכזית והודיע שחלה טעות בחישוב חג הפסח וצריך לשמור עוד יום את חג הפסח, כך ניצלו כל יהודי פראג ממוות בהרעלה בלחם במוצאי חג הפסח. והנה, מחסד אשר עשה הנודע ביהודה, עם אותו נער עבר כ 30- שנה וזכה הנודע ביהודה בזכות זה להציל קהילה קדושה מהקהילות החשובות בעם ישראל. וידועה הגמרא שמספרת על נער גוי שטבע בים וברגע האחרון ניצל ויצא מן המים ערום מבגדים וחסר כל. בני הקהילה היהודית ראו את הנער הגוי כך, עמדו והיכוהו וביזוהו ביזיון גדול, עמד שם אחד התנאים הגדולים כשראה דבר זה, הציל את הנער מהנערים היהודים, הלבישו, האכילו ושלחו לביתו, עברו ימים עברו שנים וקם מלך חדש על הארץ אשר היה שונא ישראל גדול, רדף ועינה, השפיל וציער את כל בני ישראל, כשביררו מה עברו, מצאו ששנאתו על היהודים מהיותו קטן כאשר טבע בים ונערי ישראל עשו לו את אשר עשו לו, הלכו ודרשו וחקרו מי אותו יהודי אשר הצילו באו לפני אותו תנא וביקשו שילך לדבר אל ליבו, כשהלך ודיבר אל ליבו עורר רחמים גדולים וכך שינה המלך את טעמו עם עם ישראל. הנה, ישים מול עיניו האדם, בכל עת ובכל זמן, כל אשר אומר וכל אשר עושה, הדבר יעמוד, יחכה ויצפה לו בין לטוב בין לרע, כאשר פוגע ומצער, אדם אינו יודע מה יהיה אחרית אותה פגיעה ואותו צער, יכול הדבר לקחת שנים רבות ובשעה גורלית של האדם יעמוד אותו אדם נפגע ויחזיר לו את גמולו. נדקדק ונקפיד יותר במעשנו, כמו שאמרו חז"ל: "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" והקשו, מה הכפל דין וחשבון, הרי דין וחשבון נראה כדבר אחד? אלא, דין על מה שעשה האדם לא כשורה ולא טוב, חשבון זו תביעה שהאדם יתבע על הזמן אשר עשה בו לא טוב מדוע, בזמן הזה, לא עשה טוב וכמה טוב יכל לעשות בזמן הזה, זהו החשבון שהקב"ה מחשב עם האדם חוץ מהדין שדן אותו. ותמיד ישים אדם מול עיניו עצה טובה להכניע את יצרו זוהי הקימה המוקדמת בבוקר ומיד "ובקומך" יתחיל את היום בתפילה ובמצוות ובמעשים טובים וזה מה שאמרו חז"ל: "הבא להורגך" זהו היצה"ר שבא להרוג את רוחניות האדם ולהביאו לאבד את כל אשר לו, "השכם להורגו", השכם, פירוש, תשכים מוקדם בבוקר למצוות ולמעשים טובים ועל ידי כך אתה הורג את היצה"ר.