בפרשת וירא מובא את כל עניין עקידת יצחק. ואמרו חז"ל )בר"ר נח,ה(: כששמעה שרה אימנו על העקדה, פרחה נשמתה וכך נפטרה מן העולם. וקשה, כמה צדיקים וצדיקות לאורך כל הדורות מצאנו שהקריבו את כל ילדיהם למען קדושת שמו יתברך ולא באו באף טענה וטרוניה כלפי שמים. וידוע סיפור עם חנה ושבעת בניה, אשר הקיסר ביקש מהם להמיר את דתם ואף אחד מן הבנים לא רצה להמיר את דתו, וכך הרג הקיסר את כל ילדיה. ובבן הקטן, ביקש ממנו המלך שלא ימיתו, בתנאי שישליך הקיסר את טבעתו על הקרקע, והילד הקטן יתכופף וירים את הטבעת וכולם יראו כמו שהשתחווה, הילד הקטן, לא הסכים אף לזו, ואף אותו הוציא המלך להריגה. ועל אותה חנה נאמר, אם הבנים שמחה הללויה. אם כן, שרה אימנו, צדקת קדושה, אשר שמה השני יסכה, ואמרו חז"ל שהייתה סוכה ברוח הקדש, הייתכן שתצא נשמתה על זה ששמעה על עקדת יצחק?! ועוד צריך להקשות, מה הלשון עקידת יצחק? מהי עקידה? היה צריך לומר הקרבת יצחק, העלאת יצחק לעולה, מהי עקידת יצחק? ואפשר לבאר ולומר יסוד גדול: עקידה היא מלשון קשירה, לעקוד, לקשור, ושם טמון פטירתה של שרה אימנו, ששמעה שרה שהיה צריך לעקוד לקשור את יצחק, הצטערה צער גדול שרה אימנו, איך בנה בן שלושים ושבע, אשר השקיעה בו את כל כוחותיה, וחינכה אותו למסירות נפש גדולה, מדוע צריך לקשור אותו לעקוד אותו, ומדוע לא נתן נפשו בלי לקשור, ומצער העקידה, אשר חששה שמעלתו של יצחק לא גדולה, פרחה ויצאה נשמתה, רואים את צער האימהות הקדושות על חינוך ילדיהם. ומסופר על אחד מאבותיי הקדושים, שבכל בוקר היה נושא תפילה להקב"ה ואומר ריבונו של עולם בן שילך בדרך ה' ויעשה לך נחת רוח, חייו יחיה, אך אם אחד מבני יצער את ריבון העולמים, בבקשה תיקח את נפשו בעודו זכאי ושלא יגיע להיות חייב. לתקן באנו בעולם ולא לקלקל, רק לעשות נחת רוח לבוראנו ולעשות רצון בוראנו. ואם נקשה מדוע באמת היה צריך לעקוד את יצחק, אלא יצחק אבינו פחד מהיצר הרע אף על פי שמעלתו וגדולתו גדולה, אך היצר האורב מסוכן הוא, ומי יודע, אולי ברגע האמת, היצר יגבר וישנה את דעתו, לכן, יצחק אבינו מבקש מאביו שיקשור אותו, הדק היטב היטב, משום שלא סומך על עצמו. אם כן, כמה לימוד זכות אפשר ללמד על עם ישראל, יצחק אבינו עולה תמימה לפני הקב"ה, נפשו רמה פוחד ואינו סומך על עצמו מן היצר האורב, קל וחומר בן בנו של קל וחומר אנו בדור יתום זה אשר הניסיונות קשים, מרגע לרגע ומשעה לשעה, ובכל אשר פונים מוצאים את היצר המנסה בכל כוחו להחטיא את האדם כמה רחמים אנו צריכים משמים. אם יצחק פוחד ומבקש לעוקדו, מה אנו צריכים להתמודד עם היצר?! ואמרו חז"ל )אבות פ"ב מ"ד(: אל תאמין בעצמך עד יום מותך. וכבר מצאנו )ברכות כט,א( כהן גדול ששימש בקודש הקודשים ובסוף ימיו כפר בהקב"ה. רגע רגע, שעה שעה, צריכים אנו לנטוע בתוכנו אהבת ה' ויראת שמים. החיים דומים לגינה, כל יום שלא מטפלים בה, גדלים עשבים מזיקים, צריך לטפח את הנפש בכל רגע, ואם תעזבני יום אעזבך יומיים, ומי שמזניח יום אחד את נפשו מעמל תורה ומדבקות בה', ידע אף שאינו מרגיש מתחילים לצמוח אצלו בנפש עשבים שוטים. כל ירידה מתחילה בדבר קטן אשר עליו בא עוד דבר גדול. ומסופר על אחד מאבותיי הקדושים אשר שלח את הגבאי לקנות מאכלים לסעודת ראש חודש, ואמר לגבאי תדאג לא לשלם יקר מידי, אבל גם לא זול מידי. שאלו בני הבית את הצדיק לא יקר מידי אנו מבינים, אך מדוע לא זול מידי, אם אפשר לקנות דבר בזול זה טוב, ענה ואמר להם לא לקנות יקר זה דבר טוב, אך כאשר לוחצים את החבר לזול מאוד, סימן שאין לו וקשה לו, ושמה נזרע הזירעונים של הפורענות והשנאה הגדולה, כל פורענות יש לה את הזרע הראשון שזרעו, וזרע ראשון הוא המסוכן ביותר. ולכן אנו אומרים בתפילה "אל תזכור לנו עוונות ראשונים", ומה עם עוונות אחרונים, אלא הראשונים הם החורבן הגדול .

כאשר רוצים לבחון אדם, בוחנים אותו, ביישוב דעתו, בדברים הקטנים ביותר. מי שמקפיד בדברים הקטנים, וודאי, שנזהר מאוד בדברים הגדולים וכך, למדנו, בדרכי הקב"ה, אשר את כל גדולי ישראל, בחן בדברים הקטנים: דוד המלך - לא משחו למלך, עד אשר בחנו בכבשה, אשר היה מוכן למסור את נפשו, להציל כבש קטן וכן, משה רבנו, בחנו הקב"ה בכבש. מי שמקפיד בדברים הקטנים, וודאי נזהר בדברים הגדולים. הנה, העיר הגדולה ביתר, אשר אמרו חז"ל שהייתה מהערים החשובות בעם ישראל, עוד מהיותנו עם, לא נחרבה אלא על דבר קטן ביותר, כאשר היה מנהג באותם ימים, כל בן או בת אשר נולדו לעולם, ביום הלידה היה האב והאם לוקחים לבן סוג של עץ, ולבת סוג אחר של עץ והיו זורעים באדמה, והיו משקים ומטפחים מזבלים עד אשר הבן והבת היו מגיעים לחופה, ולכבוד חופתם היו קוצצים את העץ של החתן והעץ של הכלה ובונים בהם מעין עטרה, וכך היו מוליכים אותם לחופה. באחד הימים, בתו של המלך, נסעה בכרכרתה, יחד עם פמלייתה, חיילים, שומרים ומשרתים, והנה נשברה דופן הכרכרה, עמדו עבדי המלך ולכבוד בת המלך, כרתו כמה עצים, אשר היו לכבודם של חתן וכלה בכדי לתקן את הכרכרה. נאספו בני המשפחה אשר הרגישו פגיעה חמורה בבניהם והיכו מכות נמרצות את עבדי המלך, שומרי המלך ובת המלך. כששמע זאת המלך, שלח שמונים אלף ראשי גייסות והמיט חורבן והרס בכל העיר ביתר, עד שאמרו חז"ל, שנהר של דם היה הולך מביתר עד הים הגדול והגויים היו משקים, במשך תקופה ארוכה, את שדותיהם, בדם אנשי ביתר. ועם כל זה, לא שככה חמת המלך, אשר עמד ועשה להביא לקבורה, את הרוגי ביתר וביום, אשר התירו לקוברם, תיקנו חכמים את ברכת "הטוב והמטיב". הנה, על דבר קטן ביותר, נחרבה עיר ואם בישראל ומאות אלפים, נשפך דמים, לכן, על קמצא ובר קמצא, חרבה ירושלים. שנאה קטנה, אשר קצת חכמה ותבונה, היו מונעים, את כל ההשפלה וכל הרע, אשר נעשה. לא היה את החכמה להתגבר על דברים קטנים ומזה, חרב ביתינו, נחרב היכלנו ועד היום, אנו נמצאים בצרה ומצוקה ובאבל, אשר לא נשכח ולא ישכח ומזכירים אנו, בכל עת ובכל זמן "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ואף, אוייבי ישראל, קיבלו את כוחם, ממעשה קטן, אשר עשו טוב, כדמובא בחז"ל: נבוכדנצאר, זכה לשלוט בכל העולם, בבני אדם, בחיות ובעופות ומשום מה זכה לכך? אמרו חז"ל, שמלך יהודה, חזקיה המלך, נעשה לו נס, אשר השמש עמדה עשר שעות מלכת, לכבודו; עמד מלך בבל וביקש מראש הסופרים במלכות, אשר היה זה נבוכדנצר, לכתוב אגרת שלומי לההוא גברא, חזקיה המלך. כשחיפשו את נבוכדנצר ולא מצאו, נתנו לסגנו לכתוב את האגרת. עמד הסגן וכתב: לכבוד המלך חזקיה, לכבוד ירושלים עיר הקודש ולכבוד אלוקי חזקיה והמשיך בדברי שלומים ושלח את האיגרת. כשהגיע נבוכדנצר לארמון וסיפרו לו על האיגרת, ביקש לקרוא אותה. קרא וראה, שהשבח הראשון - למלך חזקיה, השבח השני - לירושלים ורק השלישי - להקב"ה. עמד ואמר: הקב"ה - אותו צריכים ראשון, לשים באיגרת ולא המלך חזקיה. אמרו חז"ל: עמד ופסע 3 צעדים לקרוא לשליח ובשביל אותם שלושת הצעדים, זכה להיות מגדול המלכים, אשר היו אי פעם בעולם. הנה, שלושה צעדים של רשע, שהחריב בסופו את בית חיינו, את בית מקדשנו, ניתן לו כח עצום, על דבר פעוט ביותר!

זיכרון תודעתי, זה לזכור את שמו, את שם משפחתו שם בניו וכו' דברים קיומיים לו. זיכרון נפשי, הוא זיכרון על דברים, אשר עבר פגיעות ונפגע וכו'. והנה, הזיכרון הנפשי מסוכן הוא, משום שיכול לגרום לאדם לא לחשוב בצורה נכונה על החיים ולהחליט החלטות לא נכונות, עקב הזיכרון הנפשי, ולכן, לתיקון העולם, צריך להימנע ולמחוק מן הנפש, כמה שאפשר את הזיכרון הנפשי. אך ישנם דברים שמחוייב לזכור כל ימי חייו וזה מצווה כגון "זכור את אשר עשה לך עמלק", זה זיכרון נפשי לנצח נצחים לא ימחה ואין כיסאו של הקב"ה שלם עד אשר ימחה זכרו של עמלק.

ספר שמות, הספר שבו מתוארת הגלות הקשה שעברו בני ישראל בארץ מצרים, גלות זו הייתה קשה מנשוא, שבה המצרים מיררו את חיים של בני ישראל, וגזרו עליהם גזרות קשות ביותר. עד כדי כך היו הגזרות קשות, שבגינן קבלו כל בני ישראל החלטה קשה ומחרידה. וכפי שמובא בגמרא )סוטה יב,א(, עמרם גדול הדור היה, כיוון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר, לשווא אנו עמלים, עמד וגרש את אשתו, עמדו כולם וגרשו את נשותיהן. למדים אנו, שהצרות והגזרות היו כל כך קשות, עד שגרמו לפירוק המשפחות של כל בני ישראל, שאין לך גזירה קשה מזו. ממשיכה הגמרא ואומרת, שלאחר זמן אמרה מרים בתו של עמרם: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. צריכים אנו להתבונן בדין ודברים שהיה בין עמרם למרים בתו. במחשבה ראשונה נראה לאמר שעמרם אכן פעל בהגיון, ועל ידי שעמדו כולם וגרשו את נשותיהם, נמנע סבל גדול מעם ישראל. כי הלא הצער שהיה להורים בעת שלקחו את ילדם הרך, שזה עתה נולד, והשליכהו למים שימות במיתה משונה ואכזרית, הוא נורא ואיום. ואין אנו יכולים לתאר ולשער בדעתנו את הסבל והיגון שהיה להוריו, ואין לך צער גדול מצער האם בשעה שנוטלים ממנה את בנה וממיתים אותו לעיניה. והצדק היה עם עמרם במה שגזר לבני ישראל לגרש את נשותיהם, ובטענתו לשווא אנו עמלים, היה מן ההיגיון והיושר. ואם כן צריך להבין, מדוע קיבל עמרם את עצת מרים בתו ונשא שנית את יוכבד, ומדוע שינה את טענתו וסברתו הראשונה. ונראה לבאר, שמרים הנביאה חידשה וגילתה לעמרם אביה, שכל רגע ורגע של חיים בעולם הזה יש לו חשיבות עליונה, וכל רגע שהאדם נמצא בעולם הזה יכול לתקן ולפעול דברים גדולים ונשגבים. וכבר אמרו חז"ל )עבודה זרה יז,א( שיש קונה את עולמו בשעה אחת, והיינו, שבשעה קלה וברגע אחד, אם ינצל האדם את אותו הרגע כדבעי, ויעשה את הדבר הנכון והראוי, יוכל להשיג ולקנות את העולם הבא שלו. ובתחילה עמרם היה סבור, שמכיוון שהמצרים לוקחים את ילדיהם מיד בעת לידתם ומשליכים אותם ליאור, אם כן לשווא הם עמלים וטורחים להביא את הילדים הללו לעולם, שהרי עדיין אין באפשרותם לתקן ולפעול דבר, ולכן מוטב שלא יבואו כלל לעולם והוריהם לא יסבלו. אך מרים טענה, שאפילו הילדים הרכים והקטנים גם בעצם ביאתם לעולם יש דבר גדול ונשגב, וגם על ידי שעה אחת קלה שהם חיים בעולם הזה, על ידי כך זוכים לחיי העולם הבא. וזהו יסוד גדול בחיי האדם, לדעת את ערכו הגדול של כל רגע ורגע בעולם הזה, וצריך להתחזק בידיעה זו ובפרט בימים קשים אלו, אשר אויבים רבים קמים עלינו לנפשנו, וצער קושי הפרנסה כבד מנשוא, ויש בני אדם אשר ממש כורעים תחת הנטל הכבד המונח עליהם, ויש עליהם עול ושעבוד הנפש והגוף ממש. עם כל זה צריכים להתבונן בערכו של כל רגע ושעה קלה בעולם הזה, ואפילו שהם מלאים ביסורים וקשיים, בכל זאת יפה שעה אחת בעולם הזה. וכפי שאכן ראינו אצל בני ישראל, שאחרי שעמרם החזיר את אשתו, עמדו כולם ונהגו כמותו, ואף שידעו שהם עתידים לסבול צער ויסורים גדולים, בכל זאת כיוון שהסביר להם עמרם את נבואתה של מרים, כמה גדול ערכו של כל רגע בעולם הזה, קיבלו על עצמם לסבול את כל היסורים שבעולם, כיון שהבינו מה גדול ערכו של רגע אחד של חיים בעולם הזה, וברגע אחד הכל יכול להתהפך לטובה, מן הקצה אל הקצה. לכן מרים עמדה על שפת היאור לראות מה יקרה למשה, ואף על פי שבאותה שעה לא היו למשה לו הרבה סיכויים לחיות, הן מצד המצרים שהיו בכל מקום ובודאי ימיתו אותו, והן מצד שיהיה מאכל לדגי הים, וא"כ מדוע הלכה מרים לראות מה יעשה לו. אלא, שמרים ידעה שאמנם מצד הטבע למשה אין הרבה סיכויים לחיות, אך כל רגע בחיים יקר ואי אפשר לדעת מה יכול להתרחש ברגע אחד. ואכן בגלל אמונתה הזכה, זכתה לראות את ישועת ה' ואיך שבשעה קלה אחת, התהפך הכל לטובה, ובתיה בת פרעה לקחה את משה רבינו להצילו, וזה מנוגד לכל הגיון וטבע, שמושיען של ישראל יגדל דווקא בבית פרעה. וזה מה שאמר דוד המלך בתהילים )קיח,יח(: "יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני". שכל כך גדול ערך חיי האדם באשר הם, ובכל מצב ועם כל היסורים עדיף לחיות בעולם הזה ולתקן ולפעול, והעיקר ש"למוות לא נתנני". ומזה יקח כל אדם לקח לעצמו להתבונן בזכות הגדולה שנתן לנו השי"ת לחיות עלי אדמות, והקב"ה ברוב טובו מחיה ומחזיק את נשמתינו בקרבנו בכל עת ובכל שעה, כדי שנוכל להשלים את עבודתינו לתיקון והשלמת נשמתנו בעולם הזה, וזה יהא כלי עזר לכולנו לעבור את כל אתגרי החיים בקלות ובנחת.

עלה בדעתנו לבאר מעלת בכור, שזוכה בכהונה, גם ירושה כספית הוא לוקח כפליים, ועוד דברים מרובים ומעלות גדולות. וצריך להבין, בין יעקב לעשו שני אחים תאומים, הבכורה היא לעשיו, מפני שהוא יצא לאויר העולם ברגע אחד קודם; וכי על רגע אחד אפשר לקרוא בכורה, לתת כהונה, ירושה כפליים ואף את הברכות, אשר עומקם אין דעת אנוש יכולה להשיג. אלא מפה נלמד יסוד גדול: מהו כוחו של רגע אחד? יש לכל רגע מהחיים, כח גדול וחזק, אשר אין לשער ולתאר את מעלתו, גדולתו ועוצמתו. וכך מצאנו, על אותו רגע "ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשיו אחיו בא מצידו" )בראשית כז,ל(, להגיד ניסים שנעשו ליעקב בא הכתוב, שאילו הקדים עשו לבוא רגע אחד לא נתברך יעקב, אם יעקב אבינו היה מתעכב בהליכתו עוד רגע וממשיך בויכוח עם אמו על אשר אינו רוצה ללכת וליקח את הברכות, עוד רגע אחד, ההפסד והנזק היה הפסד ונזק לדורי דורות, הרגע הזה הוא שיצר והוליד את עם ישראל, על הרגע הזה עומד כל עם ישראל, ועל אותו רגע, עמדו בציפיה וברעדה מלכי השמים, מי ינצח ויקח את הברכות, יעקב או עשיו? ואותו רגע, יעקב תפסו והלך עימו והביא את הישועה והגאולה והחל והמשיך את עתיד עם ישראל. וכך, אפשר לבאר ולומר מצאנו בקריעת ים סוף, הקב"ה אומר )שמות יד,ד( "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'", ואמרו חז"ל: וידעו מצרים הנשארים וגם הנטבעים לפני מותם כי אני ה'. וצריך להבין מילא הנשארים טוב שידעו את ה', אך הנטבעים שעוד רגע לא יהיו בני החיים מה לנו שידעו. אלא, אף לאדם שעומד למות ובליבו ידיעה ואמונה בה', אף לרגע אחד, יש לרגע הזה מעלה גדולה ביותר! ולכן, נשתדל בכל כוחנו, לחזק ולרומם הרגעים המיוחדים, לכל אחד מאיתנו יש רגעים אשר אפשר להגיע עימם להשגות ולדברים מרוממים וגבוהים ביותר, נזהר לא להפסיד הזמנים הקדושים והמרוממים הללו. וכך מצאנו, אצל המלאך של עשו שפגש את יעקב אבינו )בראשית לב,כה( "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר", בעלות השחר ביקש המלאך "שלחני נא", מדוע? אמרו חז"ל )חולין צא,ב(: מבריאת העולם חיכה המלאך לרגע המיוחד הזה לומר שירה לפני ה'. לכולנו יש את הרגע המיוחד בחיים, אם יודעים לתפוס אותו, מגיעים להשגות ולדברים גדולים ביותר. וידוע דברי חז"ל : אם גויים תפסו חבורה של בנות ישראל כשרות, ועימם נמצאת בת ישראל אשר חיללה את עצמה, ומבקשים הגויים שיתנו להם בת ישראל אחת לחלל אותה ולא יחללו את כולם, שלא יאמרו ניתן את המחוללת, שהרי בין כך ובין כך חיללה עצמה ונשאיר ונשמור על כל בנות ישראל קדושות, אלא ימסור נפש ולא ימסרו אף אחת מהן, ושאלו חז"ל מדוע? אמרו חז"ל: שמא הרהרה בתשובה, ואם הרהרה בתשובה, מעלתה ככל בנות ישראל הקדושות וכך אמרו חז"ל )קידושין מט,ב(: אדם שאמר לאשתו הרי את מקודשת לי, על מנת שאני צדיק גמור מקודשת. ושאלו חז"ל מדוע? הרי אינו צדיק ואיך תופס הקידושין על תנאי. ותירצו ואמרו: שמא הירהר בתשובה ואם הירהר בתשובה, הרי הוא כצדיק גמור. ניקח עצמנו בכל כוחנו ונשתדל לנצל הזמן ולדעת מעלת כל רגע ורגע וכך, נזכה לתפוס את השעה והרגע הנכון ולזכות לגאולה שלמה.