האדם צריך לדעת דבר גדול בחייו: לנתק את הכעסים הפנימיים שלו ולחשוב על הדברים כמו שהם, בלי לערב כעסים ודחפים פנימיים, כאשר האדם מערב כעסים ודחפים פנימיים מאבד הוא את כל האמת שבחייו. ואף אם מרגיש ורואה שהשתיקה גורמת להפסד, והאויב משתמש בה להזיק לך, מוטב נזק של השתיקה ולא הנזק של התגובה עם כעסים פנימיים שבך, משום שתגובה עם כעסים פנימיים, סופה צער ונזק ארוך טווח יותר מהשתיקה. וידע האדם יסוד גדול, שמה שהשכל לא עושה, הזמן עושה, יש לזמן כח גדול יותר מכל עשייה שיעשה בפזיזות ובכעס. מסופר על שני שרי צבא גדולים, אשר בין מדינותיהם הייתה מלחמה גדולה וקשה ואלפים מתו במלחמה הזאת. באחד הימים ישבו חכמיי ויועציי אחד מן המדינות ונתנו עצה למלך: הנה אלפים ורבבות מתים במלחמה הזאת אשר לא נגמרת, וכמה אלמנות וכמה יתומים יש לשני העמים, אנו מבינים שאי אפשר לעצור את המלחמה משום שעמנו נלחם על עקרונות חשובים, והעם השני נלחם רק למען רצונו להילחם ולשפוך דם, אך עצה טובה לנו למלכנו, יקחו את שר הצבא שלנו ואת שר הצבא של המדינה הנלחמת בנו וכל אחד יקח את חרבו וילחמו, ומי שינצח וימית את שר הצבא של המדינה השניה, הניצחון יהיה לעמו, בלי כל השפיכות דמים הגדולה של כל החיילים ובני העם. שמע המלך ושמח, אך ביקש את אישור המדינה השניה, כשהציעו להם עצה זאת, שמחו שמחה גדולה, שאף להם החלה כבר המלחמה להכביד מאוד, ופגעה בהם בפרנסתם ובכל מהלך החיים, והמלך של אותה מדינה ידע ששר צבאו אכזר וצמא דם, כך שבטוח היה בנצחונו. וכך קבעו שתי המדינות, על יום מסויים, המלך של העם הראשון, אשר הציע את המלחמה הזאת יעמוד בצד אחד, ואחריו כל שריו וקציני צבאו, ושר צבאו יעמוד להלחם עם שר הצבא השני, אשר מלכו ושריו וקציניו יעמדו מאחור, ומי שינצח לו משפט הבכורה, וכל דרישות ובקשות הצד המנצח יקוימו. בני שני העמים שמחו מהעצה, אך היו מודאגים מאוד, כי שרי הצבא היו אהובים במדינתם, במדינה הראשונה השר היה איש עניו, בעל מעלות ומדרגות נעלות. והמדינה השניה שר הצבא היה איש יהיר וגאה אשר בני עמו הלכו שבי אחרי יהירותו. יום הראשון עבר, מלחמה קשה של שעות ארוכות, פעם ידו של הראשון על העליונה ופעם ידו של השני, אך בסוף המלחמה הייתה שווה, ובהסכמה של שני המלכים דחו את המשך המלחמה ליום המחר. ביום המחר שוב המלכים ישבו בדאגה וכל השרים והיועצים בחרדה, ושוב המלחמה הייתה שקולה ודחו את המלחמה לעוד יום. כך עברו עשרה ימים, הכל היה קשה מאוד, לחוץ מאוד ומדאיג מאוד. ביום העשירי שר הצבא של המדינה הראשונה, השר העניו והאציל הצליח להכניע את השר של המדינה השניה ולשים את חרבו על גרונו. והנה בעוד רגע הורגו ומנצחו, וכבר כמעט הסתיימה המלחמה הקשה בין שני העמים שלקחה זמן ממושך של שנים. אך רגע לפני שהכניעו השר הראשון, השר של המדינה השניה הגאה והיהיר, ירק בפניו של השר הראשון, ובאותו רגע שירק, התרומם השר הראשון ולא הרגו ולא עשה לו מאומה, השר השני לא האמין למראה עיניו, וכן המלך של מדינתו עמד נפעם, הנה כמעט נצחו אותנו, ומדוע לא הרג הוא את שר הצבא?! נעמד השר הצבא הראשון, וכך אמר: אנו נלחמים על אמונה אשר אנו מאמינים בה, על עקרונות אשר הם העקרונות של חיינו, אך ברגע שנכנס כעס ושנאה במחשבותינו, נהיית המלחמה מלחמה של כעס ושנאה, מלחמה כזאת היא לא מלחמה אמיתית, זה היא מלחמה על צרכים אישיים. בו ברגע שירקת על פניי, אם הייתי מוציא אותך להורג, שוב הייתה זו מלחמה אישית, מלחמה של כעס, על פגיעה, על שנאות אישיות, זאת מלחמת חורבן שטמון באחריתה נזק יותר מניצחון מדומה בראשיתה. לכן כשיורקים על האדם, החכמה הגדולה לא לנצח באותה שעה את המלחמה, אלא לחכות לזמן הנכון לנצח במלחמה, שנאות וכעסים אף אם חושבים שזו עצת ה', זו עצת יצר הרע ולא עצת ה', כי "עצת ה' לעולם תעמוד". ואם יש כעס, אין הקב"ה עם האדם, משום שכל הכועס כמי שעבד עבודה זרה, ובודאי הקב"ה ועצתו לא תעמוד עם עובד עבודה זרה. לכן ילך האדם בדרך ובמתווה אשר הולך בה, "דרך המלך", נלך ולא נטה ימין ושמאל, ולכל צער יש סוף ולכל כאב יש מרפא, וכשאדם יודע שהוא מתרפא מהכאב, זה חלק גדול מן הרפואה של הצרה והבעיה, וכשאדם אינו יודע שהתרפא, וחושב עוד על המחלה ועל הצער האם הוא בריא או לא?!, זה הבעיה והצרה הגדולה של האדם. לפני כמה שנים ביקשו מאיתנו לקבוע מזוזה בבית חולים מהחשובים בארץ הקודש, אשר אחד מן הקרובים האהובים עלינו תרם שם מחלקות וכו'. מנהל בית החולים הסתובב והראה לנו את המחלקות, מחלקה זו, היא מחלקה של חולי סרטן, מחלקה שני, היא של השתלות, וכך המשיך להראות לנו עוד כמה מחלקות, כשהוא מסביר על כל מקום ומקום, למה הוא משמש. בסוף אמר לנו על איזה מחלקה מסוימת, שהיא המחלקה הקשה ביותר והמסוכנת ביותר בבית החולים, הסתכלנו בפנים והנה ראינו אנשים נראים טוב הולכים, אוכלים, שותים, מדברים עם בני משפחותיהם. שאלנו את המנהל בית החולים וכל החכמים אשר איתו: מדוע זו המחלקה המסוכנת ביותר?!, ענה ואמר, מי שחולה בסרטן או בכל מחלה יודע ונלחם להתמודד עם המחלה, אך כאן במחלקה זו, הוא המקום שמתאוששים בו, לפני שיוצאים מבית החולים הביתה, וישנם הרבה אנשים שאחרי שכבר עברו את המחלות הקשות, הרי שכאן במקום הזה, שמרגילים אותו לצאת בריאים לחיים הרגילים ולהתנתק מהחולי שעברו, דבר זה קשה וחמור ביותר בשבילם, לדעת כי סיימו ניסיון גדול, וכעת עליהם ולצאת לחיים חדשים עם כל הצער והכאב. ולכן זו המחלקה הקשה ביותר. זה התפילה הגדולה שכל יהודי צריך להתפלל כשעוברים ניסיון קיומי, לדעת לא לענות ולעשות דברים מכעס, אלא עם יראת שמים, ולדעת לצאת מן המחלקה של האנשים שהם בעצם כבר בריאים, אך בעומק נפשם לא יודעים להתנתק מהחולי, זה הדבר החשוב ביותר, משום שאדם שצועק ואומר עברתי ניתוח וחולי, אולי הכאב בגוף עבר, אבל כל עוד שמזכיר זאת עדיין לא התרפא. לספר על ניסיון שעבר, אולי הניסיון עבר, אך הרושם עדיין נמצא בתוכו. לכן ניקח את הלימוד שצריך ללמוד, את האמונה בהקב"ה שרוצה לראות את עם ישראל עובדים את הקב"ה בכל המצבים, בטוב, בפחות טוב, בשמחה ובצער ולהמשיך באמונה בה' "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך", "בוקר" זה כשבוקר לאדם וטוב לו וכל עיניניו בצד הטוב ביותר, אך להיות חזק בלילות כאשר הכל חושך ורע לדעת שזה ניסיון ולחזק את האמונה בלילות.

יסוד גדול בחיים: איך לנהוג בחיי היום יום של כל אדם, וננסה להשכיל ולהבין; כשבני ישראל היו במצרים, בשפל המדרגה, שולח הקב"ה את עבדו הנאמן משה רבנו ומבקש ממנו לתת כמה סימנים לעם ישראל בכדי שיאמינו בגאולה: סימן ראשון, מבקש הקב"ה ממשה, להשליך את המטה על הקרקע ונהפך לנחש, לאחר מכן נוגע משה בקצה הנחש, והנה נס, חוזר הנחש להיות מטה. סימן שני, ידו של משה נהפכת לצרעת, לאחר מכן חוזרת להיות יד רגילה. סימן שלישי, מים, אשר היו ליד משה, נהפכים לדם. אך פה, פלא גדול, הדם לא שב להיות מים, כמו בנס עם הנחש והיד המצורעת. שנים רבות היה קשה לנו, מדוע הדם לא שב להיות מים כבניסים הקודמים? אלא, יסוד גדול צריכים ללמוד, הקב"ה, נותן לאדם כמה הזדמנויות לתקן את מעשיו הרעים והקב"ה נותן לאדם זמנים שונים לחזור בו, אך כאשר האדם, מתמיד במעשיו הרעים ועם כל ההזדמנויות אשר נותנים לו מהשמים לשוב, אינו שב, מגיע עת וזמן, שאפילו שישוב, אי אפשר לתקן את אשר קילקל. וכך רומז משה, המטה הוא המקל של משה רבנו, אשר כל הניסים נעשו עם המטה, קריעת ים סוף והרבה מן הנפלאות אשר ראו בני ישראל. והנה, המטה מסמל את נשמת היהודי הטהור והמרומם, אך אדם יכול ליפול ולהדרדר עד הדיוטה האחרונה ולהגיע למדרגה של נחש, שזוהי המדרגה הטמאה והשפלה ביותר. אך בכל אופן, כשנוגעים בקצה של הנחש, בגדר "פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", אפשר לתקן ולשוב להיות כבראשונה מטה. ואם סימן והזדמנות זו, לא השתמשו בה, הקב"ה נותן עוד הזדמנות- היד נהיית מצורעת - וידוע, שהצרעת היא טומאה חמורה וקשה ביותר, אך משה מסמן ומלמד אותנו, גם מהצרעת, שהיא טומאה קשה, אפשר לתקן ולשוב והיד המצורעת, חוזרת להיות כבראשונה. ואם גם זה לא משפיע על האדם לשוב- המים נהפכים לדם והדם, לא שב להיות מים, כבאותות הקודמים! כשאדם מפליג ברשעותו, באכזריותו וברוע מעלליו, מגיע עת וזמן, שאין מחילה על מעשיו, ואז, לא מצאנו שהדם נהפך למים.

כתוב )שמות א,ח(: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". ואמרו חז"ל )שמו"ר א,ח( אותו מלך היה, אלא, שביקשו המצרים לשעבד את בני ישראל בפרך. בתחילה, פרעה לא הסכים עד שהורידוהו מכיסאו שלשה חדשים וחזר והסכים לשעבד את עם ישראל. וקשה, עם ישראל, עם מבורך, עם חכם, עם שהביא את מצרים להשגים גדולים בפרנסה, ומצרים נעשתה הארץ החזקה והעשירה ביותר וחכמת היהודים הייתה חכמה רבה, אם כן מה השנאה הזו? אלא, אפשר לבאר ולומר יסוד גדול: צריך להיות מול עינינו, שאדם אשר מקבל טובה מחברו, נכנס בליבו כמו רע ומרגיש דחף בנפשו להחזיר רעה תחת טובה, וכמה שהטובה יותר גדולה, כך הרעה אשר יחזיר מקבל הטובה, יותר גדולה. וידוע על הגאון מוילנא, אשר היה בשולחנו מגרה עם אבנים קטנות, כששאלו אותו מדוע מחזיק מגרה עם אבנים? תירץ ואמר להם: כל אדם, אשר בא לפניי לבקש עזרה, או טובה, נותן אני לו אבן קטנה ואומר לו כשאסיים לעשות לך את הטובה תשליך עלי רק אבן קטנה ולא סלע גדול. ומעשים בכל יום הוא, כי המזיקים הגדולים ביותר הקמים על האדם, אלו כפויי הטובה, והאנשים אשר צר להם וכואב להם, להשיב טובה תחת טובה, ומשיבים רעה תחת טובה. וזה אשר קרה למצרים, בארץ מצרים, לאחר כל הטוב, אשר יוסף הצדיק גמל לארץ מצרים והעשירה, עושר עצום, עמדו המצרים באותו ניסיון, אשר רבים וטובים נפלו בו והיה קשה בעינם להחזיר טובה תחת טובה והשיבו לבני ישראל רעה גדולה; שעבוד, שפלות, צער, יגון ואנחה. ואפשר לבאר על פי יסוד זה ולומר )פסחים מט,ב( "שנה ופירש קשה מכולם", 'שנה' פירושו, אדם שלמד תורה, אדם שהיה קרוב למקום של חסד ושל מעשים טובים וינק משם תורה, חסד ורומם את נפשו. 'פירש', התרחק, קשה לאותו אדם להשיב טובה להקב"ה, על תורתו הקדושה ועל הטוב אשר קיבל במחיצת בתי המדרש; קשה מכולם נהיה אותו אדם, עוכר ישראל, מזיק לתורה וללומדיה משום שקשה לו להחזיר טובה תחת טובה. וצריך ללמוד מוסר ויסוד גדול מול עינינו להמשך חיינו: כשרואים אדם בדברים הקטנים ביותר, כפוי טובה וכופר בטובתו של חברו, צריכים להיזהר להישמר ממנו, משום שבסוף יכפור בטובתו של מקום, ואין אחרית ואין סוף לרוע נפשו. המודד והמבחן למדוד חברים ולמדוד קרובים, אם יש בהם הכרת הטוב או לא, מי שאין בו הכרת הטוב ירחק ממנו בכל כוחו. וכבר הקב"ה הרחיק שתי אומות מעם ישראל, כנאמר )דברים כג,ד(: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה", אין גרותם מתקבלת בעם ישראל "על אשר לא קידמו אתכם בלחם". עם ישראל עזר לאומות אלו והם כפרו בעזרה ולא עמדו בשעת צרה, אך החמירו את הצער של עם ישראל, לכן, שורש נפשם פגום ובעלי מום הם. ולכן, לא יבואו בקהל ה'. אך על האדם לדעת בעלי כפיות טובה ואנשים אשר כופרים בטובת חבריהם, כפרעה וכבעלי המומים אחריתם עדי אובד; בסוף מפסידים את עולמם עוה"ז ועוה"ב. וידוע, משל אשר משלו חז"ל, על פרעה, למלך גדול, אשר היה לו עבד, ביקש מעבדו לך וקנה לי דג; הלך העבד וקנה דג מקולקל ובישלו למלך, ישב המלך לאכול את הדג והנה דג מקולקל לפניו, כעס המלך, כעס גדול וציווה את עבדיו להעניש את העבד: או יאכל את הדג, או ילקה מאה מלקות, או ישלם מאה זהובים. חשב העבד לעצמו, הקל ביותר והריווחי בשבילי, זה לאכול את הדג; החל העבד לאכול את הדג כשאכל יותר משמונים אחוז מהדג, החל להקיא ולא עמד בכך, ביקש מהמלך אין אני יכול לאכול רוצה אני מלקות במקום אכילת הדג; החלו להלקותו, כשהמלקות אחזו בשמונים וחמשה הלקאות, לא יכל לעמוד בעוד חמש עשרה מלקות, ביקש מהמלך לשלם את המאה זהובים. אם כך יצא, גם אכל את הדג גם לקה וגם שילם וכך קרה לפרעה, בסוף לקה לקחו כל רכושו וגם שיחרר את בני ישראל מארץ מצרים. כשאדם רואה כפויי טובה ועושה עוולה כפרעה וכדומים לו, יתייצב ויחכה, שאף יאכלו הדג, אף ילקו ואף ישלמו. לכן, תמיד נשתדל להיות מהזוכרים וזכורים לטובה ונשתדל להטיב לכל ונקבל על עצמנו להיזהר מן הכפויי טובה. ורגילים אנו לחשוב שהתגמול בעד חסד שאדם מקבל מחברו, צריך להיות בהתאם לערך החסד והטובה, משום שאי אפשר לדרוש ששיעור השכר יעלה על מידת הטובה, אך בתורתנו הקדושה, למדים אנו שכל העושה לחברו טובה ואף הקטנה ביותר, מחויב המקבל כל חייו בכבודו, בהכרת הטוב על הטובה אשר קיבל מחברו. מוצאים אנו אצל יעקב אבינו, כאשר הלך לבית לבן, בדרכו פגש את רחל אמנו באה עם הצאן, ומובא בחז"ל, שבאותם ימים היה דוחק במים ורועי הצאן היו מניחים אבן גדולה וכבדה מעל הבאר, אשר אחד או כמה יחד, אין בכוחם להרים את האבן, אלא צריכים מספר רב של אנשים להרים את האבן מעל הבאר, וכך, עד שמתאספים כל הרועים, היה בכוחם להרים את האבן לתת לצאן בצורה שיויונית בין כל הרועים מים לשתות, וכאשר יעקב פגש את רחל חז"ל דרשו ואמרו )בראשית כט,י(: "ויגל את האבן מעל פי הבאר", ודרשו חז"ל )בר"ר ע,יב( כאדם שמעביר את הפקק מעל צלוחית להודיעך שכוחו גדול. והנה, מהדברים האלה מוצאים שהחסד שעשה יעקב עם רחל, בהרימו את הפקק, אינו דבר כל כך גדול וקשה, ועוד יעקב כשראה את רחל, ידע שהיא שורש נשמתו ואיתה עתיד להתחתן ולילד את השבטים הקדושים, אם כן גם הרמת האבן היא כפקק מעל צלוחית וגם עזר לבת זוגו לעתיד, אם כן מה הרעש הגדול אשר חז"ל מזכירים החסד שעשה יעקב עם רחל בהרימו את האבן, ועד כמה החסד הזה אנו מזכירים אותו כחסד גדול בתפילת הגשם, בזמן בצורת מעוררים רחמים ואומרים שיזכור ה' כמו שיעקב הרים את האבן לרחל, כך יפתח לנו שערי שמים הרי חסד קטן דבר זה נראה?! אלא, יסוד גדול אין חסד קטן וחסד גדול, כל חסד אפילו הרמת פקק לחברך הוא חסד גדול, ואין אתה יודע מה גורם או יגרום רחמים בעולם, הדבר הפעוט והקטן אשר חושב אתה שעושה, לכן "מצוה הבאה על ידך אל תחמיצנה". ותמיד נזכר מול עיננו, מה שאירע עמנו לפני שנים רבות, באחת מן הנסיעות שנסענו למדינה רחוקה, ישב קרוב אלינו יהודי אשר דיבר עימנו, ועזרנו לו בדברים פעוטים בחיזוק הנפש; אחרי זמן, שלח מכתב שנדע שהיה בדעתו לשלוח יד בנפשו על הצרות הרבות אשר היו לו, והדיבור והעזרה הפעוטה, מנעה זאת. לפני שנים מספר, בא לישיבתנו הקדושה באשדוד ולא היינו אז בישיבה, ושעות ספורות אחרי, שלח יד בנפשו! דיבור ועידוד קטן, יכול להציל חיים ומי יודע מה טמון בתוך החיים הללו, "וכל המציל נפש בישראל כאילו קיים עולם ומלואו". ויותר מכך, מובא בחז"ל שכל העושה חסד עם יהודי אחד, כמו שעשה חסד עם כל עם ישראל. ומצאנו, כששאול המלך יצא למלחמה עם עמלק שלח שאול לבני יתרו שהם הקיני, ואמר להם )שמואל א טו,ו(: "לכו סורו רדו מתוך עמלק פן אוסיפך עימו ואתה עשיתה חסד עם כל ישראל בהעלותם ממצרים". והקשו חז"ל )שהש"ר ב,יח(: וכי עם כל ישראל עשה חסד והלא עם משה בלבד עשה ?! אלא ללמדך, שכל מי שעושה חסד עם אחד מבני ישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה חסד עם כל ישראל. ואף שיתרו היה מחוייב בדין למשה להאכילו, משום שמשה הציל את בנות יתרו מן הגויים, אך בכל אופן הכרת הטוב על חסד, היא הכרת הטוב בלי גבול, בלי זמן ואין מחיר לפטור החוב של נותן החסד. נחזק בנפשנו ונאמת ברוחנו את מידת הכרת הטוב על חסד אשר מקבלים מן החבר. ורואים אנו בראיה ברורה, שכל מי שקיבל טובה וחסד מחברו, ושילם רעה תחת חסד, אולי בתחילה חשב שמעשיו צלחו לו, אך בסוף התשלום והעונש אשר מקבלים על חוסר הכרת הטוב, אין לו גבול ונענשים בעונשים המרים, האכזריים והכואבים, במקומות הרגישים ובזמנים היותר לא נוחים. ישלם ה' שכר לכל המוסרי נפש על התורה הקדושה והחסד, בישיבותינו הקדושות "שובה ישראל", ובזכות אבותיי הקדושים, ובזכות החסד היתומים והאלמנות ותורתינו הקדושה, ישלם ה' שכרכם ותהי משכורתכם שלמה!

בתורה מצאנו דבר מופלא, לאחר שיתרו בא לפגוש את חתנו משה רבנו, במקום לבקש ממנו שישאר עם בני ישראל, ביקש ממנו לחזור לארצו, וכמו שכתוב )שמות יח,כז(: "וישלח משה את חותנו וילך לו לארצו". וצריכים אנו להבין, הלא משה רבנו כיבד את יתרו חותנו ושמע לעצתו, וא"כ מדוע שילחו לארצו, ואדרבא היה צריך להשאירו עם בני ישראל, אחרי שטרח ובא ממדין עד מחנה ישראל להקביל פניהם, ואחרי שלימד אותו כיצד לשפוט את העם, בוודאי שהיה צריך להכיר לו טובה ולהשאירו עם בני ישראל, וכי זה הוא שכרו לשלחו ריקם לארצו? ישנן כמה דעות מתי אירע הענין ששילח משה רבנו את יתרו חזרה לארצו, דעת רש"י הובאה על ידי תלמידו בספרו "מחזור ויטרי" )סימן תקח(, שמשה רבינו שילח את יתרו לארצו קודם מתן תורה, וזאת בכדי, שלא יהא חוצץ בין אחד מישראל לבין קונם, לפי שהיה גוי. אמנם דעת ה"אבן עזרא" שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. וצריך להבין את דעת רש"י, מדוע לא השאיר משה רבינו את יתרו יחד איתם במעמד הנשגב של מתן תורה, הלא יתרו היה גדול ונכבד עד מאוד, ושבעה שמות היו לו, ונקרא יתרו שיתר פרשה אחת בתורה, ונקרא חובב שחיבב את התורה, וא"כ מדוע דחה את יתרו ממחיצתו ושלחוהו לארצו, הלא אחרי שטרח ויגע לראות פניהם, בוודאי היה מגיע לו לראות את מעמד הר סיני, ושיזכה לראות בנתינת התורה. במדרש "פסיקתא דרב כהנא" דרשו על הפסוק )משלי יד,י(: "לב יודע מרת נפשו", לפיכך, "בשמחתו לא יתערב זר". אמר הקב"ה, ישראל היו משועבדים בטיט ולבנים במצרים, ויתרו ישב בתוך ביתו השקט ובטח, ובא לראות בשמחת תורה עם בני? לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך ובחודש השלישי קבלו התורה. למה כן, דרש משה מקל וחומר, מה מצווה אחת כשבא הקב"ה ליתן מצוות הפסח, אמר )שמות יב,מג(: "כל בן נכר לא יאכל בו", עכשיו כשהוא בא ליתן את התורה לישראל, יהא יתרו כאן ויראה אותם, לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחדש השלישי. וצריכים אנו להבין, מהו החסרון הגדול שהיה ליתרו בגלל שהיה יושב שקט ושליו בביתו, בשעה שבני ישראל היו משועבדים בטיט במצרים, ומדוע בשל כך לא יוכל לראות בשמחת נתינת התורה לעם ישראל? וביאור הענין על פי המסופר בגמרא )בבא מציעא פד,ב( שכשנפטר רבי יוסי בן רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי, העלוהו לקבורה במערה של אביו. היה מקיף נחש למערה, ולא נתן להכניס את רבי יוסי לקבורה. אמרו החכמים לנחש: עכנא עכנא פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, לא פתח להם. סבורים העם לומר, שזה גדול מזה. יצאה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה. וצריך להבין, מדוע לא זכה רבי יוסי להיקבר במערה יחד עם אביו וסבו רשב"י, הרי גם הוא היה גדול בתורה וביראה כמו אביו כפי שהעידה בת הקול שיצאה מן השמים. ומה עוד שזכות גדולה היא לבן להיקבר אצל אביו, כפי שיעקב אבינו בקש מיוסף )בראשית מז,ל(: "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם", וזאת משום, שיש ענין וסוד גדול שהבנים יטמנו בקבורת אבותם. וזה מה שטענו המלווים את מיטתו של רבי יוסי לנחש שהקיף את המערה, פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, והיינו, בגלל המעלה והזכות שיש בדבר, וא"כ מן הראוי שתפתח פיך כדי שיכנס בן אצל אביו. ומדוע נמנעה מרבי יוסי זכות זו, בגין שלא היה בצער מערה, ומה היחודיות שיש בצער המערה, עד כדי כך שלרבי יוסי אין את הזכות להיקבר עם אביו, כיוון שלא היה בצער המערה? למדים אנו יסוד גדול, שישנם מאורעות שהאדם עובר והם נחקקים ונטבעים עמוק בתוך נפשו ומותירים את רושמם לנצח, וע"י אותו המאורע האדם עבר שינוי מהותי וממש נהפך מן השורש והיה לבריה חדשה, ואף על פי שכלפי חוץ הדבר לא ניכר, בכל זאת בלב עמוק פנימה האדם מרגיש וחש את רושם והשפעת המאורע. ואת השינוי הזה אי אפשר להסביר במילים, ואי אפשר להגדיר ולתאר אותו, ולסבר את האוזן במהותו, דברים אלו רק הלב מרגיש, רק הלב יודע ומבין, וההרגשה הזאת טמונה בחדרי לב האדם ובתוך קרבו. וזה מה שאמר שלמה המלך "לב יודע מרת נפשו", רק הלב יודע ומרגיש את המרירות ואת הסבל שעבר האדם, רק בחדרי הלב פנימה אצורה הרגשת הקושי והשעבוד. ולכן, ב"שמחתו לא יתערב זר", אף אדם לא יכול להרגיש את השמחה שיש בעת היציאה מן המיצר, זר לא יוכל להבין ולהכיל את ההרגשה, לא יוכל להרגיש ולהתערב ולהיות שותף בשמחה. ולא די שאינו יכול להבין את השמחה, אלא אף אינו רשאי להשתתף בה, אסור לו לקחת חלק בשמחה אשר אין מרגיש כלל לשם מה היא באה. לכן, בעת שמחת קבלת התורה, במעמד הנפלא של קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא, לא היה רשות לאף זר להשתתף, רק למי שסבל את סבלות מצרים. ומשום כך, דרש משה רבנו מיתרו שישוב לו לארצו. הרי לנו, עד כמה חשובה היא הרגשת הלב, וצריכים אנו לחזק עצמנו להיות בגדר של נושא בעול עם חבירו ולשאת עם חברנו בצערו וצרתו, ולהרגיש בליבנו את הסבל והיסורים שסובל זולתינו. ולזכור תמיד, שכל הצער שיש לעם ישראל נובע מצער השכינה שנמצאת עמנו בגלות, ואף הקב"ה עצמו כביכול נמצא בגלות, וכמו שכתוב "עמו אנכי בצרה". וצריכים אנו להתחזק בכל יום בזכרון חורבן ירושלים, ולהצטער על החסרון שיש לעם ישראל מחמת החורבן, ומי שזוכר ומצטער על חורבן ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. בבחינת לב יודע מרת נפשו, הוא אשר זוכה ומשתתף בשמחת הגאולה שתבוא במהרה בימינו.

הנה, ימים אלו, מהקדושים ביותר הם לעם ישראל. ואמרו חכמינו )שו"ע או"ח סימן תרצד ס"ג(: "כל הפושט יד נותנים לו". אף הקב"ה, כמנהג זה נוהג כשפושטים יד לפניו, כעני דופק על דלת ומבקשים מלפניו "א-לי א-לי למה עזבתני", הקב"ה מושיע ומרחם ונותן את מבוקשנו. אמרו חז"ל, שלהמן הרשע היו שלוש מאות שישים וחמש יועצים, כמניין ימות השנה, אך כל יועציו היו כקליפת השום, כלפי עצותיה הרעות של זרש אשתו. אמרה זרש להמן בעלה: מרדכי מזרע היהודים הוא ולהורגו בדרך פשוטה, יהיה קשה לך ביותר, ולכן, צריך אתה לבוא אליו בחכמה מרובה ביותר, ולחפש דרך שאף צדיק לא עמד בניסיון ובסכנת כליה כזו, משום שכל צדיק אשר עמד בסוג של סכנה וניסיון, כבר התפלל ובכה להקב"ה ונושע, ואז בנקל, מרדכי יתפלל ויזכיר את אותו צדיק שניצל מן הניסיון המסויים, ובזכותו אף הוא ינצל. כבשן האש, אם תרצה להשליכו, חנניה משאל ועזריה ניצלו, יקרא בשמם ויושיעו ויגנו עליו; לגוב האריות, אם תשליכהו, כבר דניאל ניצל; לבית האסורים, יוסף הצדיק ניצל; אם תשליכהו למדבר, אבותיו, פרו ורבו במדבר; אם תעוורו את עיניו, שמשון הגיבור כבר עבר דבר זה. לכן, צריך לחשוב דרך חדשה להכניע את מרדכי. ישבה זרש וחשבה ימים רבים ותכננה, איך להכחיד את מרדכי, ועימו, את כלל עם ישראל, ובסוף, עלה בדעתה לתלות את מרדכי על עץ - זה דבר אשר לא נעשה לאף צדיק; עמדה ונתנה עצה להמן יותר מכל יועציו, לתלות את מרדכי על עץ. וכך, בכל דור, ישנו המן וישנה זרש, אשר מחפשים הרס חדש ואחר, אשר לא היה קיים עד היום, להרוס את התורה, את החסד, את האלמנות, את היתומים, אך הקב"ה בונה דרך, ביסורים של צדיקים, לסלול לעם ישראל כח להתמודד במצבים כאלו, ובסוף, אותו המן וזרש של אותו דור, במה שרצו להזיק לכלל עם ישראל, בזה הם בקרוב ינזקו! אך צריך להקשות, מדוע דווקא על עץ נתנה זרש את העצה לתלות את מרדכי? אפשר לפרש ולומר: כשזרש רצתה לשכנע את בעלה לעשות את הרע, מה תאמר, שכל מעשיה נובעים משנאה, מקנאה, מרוע אשר חקוק בנפשה, נפש טמאה?!!! זרש הלכה ואמרה: מרדכי מכשף הוא ואין דרכו דרך אמת, מקולקל במידות, מקולקל במעשים, ולכן כל כוחו של מרדכי הוא מן הכישוף, והדרך להתגבר על מרדכי, שרגליו לא יהיו על הקרקע, משום שידוע שכל כוחם של עושי הכשפים, כאשר עומדים על הקרקע, כפי שמצאנו בדברי הגמרא )סנהדרין מה,ב( על רבי שמעון בן שטח, אשר בזמנו היו שמונים מכשפות באשקלון שהיו מזיקות לעולם. שלח רבי שמעון שמונים בחורים וציווה אותם, כשתגיעו לפני המכשפות, אל תתנו להם רגע פנאי, מיד תרימו אותם מהקרקע, כך לא יהיה בכוחם להזיק לכם, וכך עשו, וכך הוציאו להריגה את שמונים המכשפות. ולכן, זרש ייעצה להרוג את מרדכי ולהשמיד את עם ישראל על ידי תליה על עץ, שלא יהיה חיבור לקרקע, ולכן, מאותה עצה, אשר נתנה זרש להמן, כל פעם שהמן ראה את מרדכי יושב בשער המלך, הצטער צער גדול ואמר: הנה, שוב יושב על הקרקע ויש בכוחו כח כשפים ועל ידי זה מזיק לי, מזיק לפרנסתי, מזיק לחיי, ושנאתו וקנאתו בערה בו והיה מכפיל ומשלש את שנאתו ורוע ליבו. אך אחרית דבר, מרדכי נתן כח לעם ישראל להתמודד גם עם צרות קשות מסוג זה.

לאחר פטירתו של יעקב אבינו, חששו האחים שמא יוסף ינטור להם טינה על שמכרוהו, ועל כן באו אליו בתחינה ובקשו ממנו שישא את עוונם, וימחל להם על חטאם כלפיו. כה מפתיעה הייתה תשובתו של יוסף )בראשית נ,יט-כ(: "ויאמר אליהם יוסף התחת אלקים אני. אתם חשבתם עלי לרעה, אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". יוסף הצדיק בדבריו אלו אמר לאחיו, את אחד מיסודות האמונה הגדולים ביותר. והוא: שכל מה שמתרחש בעולם הוא בהכוונה מדוייקת מאת השם יתברך. וזהו יסוד גדול מאוד באמונה. כי פעמים אדם סבור שיש דברים שהם מזיקים לו, או שיש אנשים שגורמים לו רע. ואמנם, כן הוא, אותם אנשים או מאורעות גרמו רע לאדם, אך זה היה בשליחות של הקב"ה. וכל מה שנעשה, זהו ברצון ה' ומכח שליחותו. ואין אדם נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה. לכן אמר יוסף לאחיו, אמנם אתם חשבתם עלי לרעה, אך אתם הייתם רק השליחים של הקב"ה לבצע את רצון ה' יתברך, ואתם לא הזקתם לי כלל, ואתם הייתם כמו המקל שבידי האדם, שאמנם המקל הוא זה שמעביר את המכה, אך האמת שהמכה באה מידי האדם המכה, גם אם לא הכה בידיו ממש. לכן אמר יוסף לאחיו שהאמת היא שאלקים חשבה לטובה, כדי להחיות עם רב. כך שבעצם האחים לא הזיקו ליוסף, ועל כן אין בכלל מקום לשמור טינה, ולכן גם לא נצרכת המחילה. מי שמחדד אצלו את האמונה הברורה הזו, שאין דבר רע בא מידי איש לרעהו, ואין אדם יכול להזיק לחברו, אלא אם כן הקב"ה גזר שכך יהיה. מי שחי מתוך אמונה זו, קל לו להתמודד עם כל משברי החיים. מי שחי מתוך אמונה זו, יכול בקלות לעמוד מול כל הקמים עליו לרעה, המקטרגים והמשטינים עליו, ולהשאר עם רוח חזקה ובתעצומות נפש. כך אמר דוד המלך על המחרפים אותו, ובמיוחד על שמעי בן גרא שדבר סרה ודברים קשים כלפיו, ובשעה שדוד המלך ברח מפני אבשלום בנו, באותם רגעים קשים שמלכותו הייתה מעורערת ונפשו הייתה נתונה בסכנה, עמד שמעי בן גרא, וקלל את דוד המלך בקללה נמרצת. אך דוד המלך לא החזיק לו טינה, ולא כעס אישית על שמעי, מפני שידע שה' אמר לו לקלל. דוד המלך ידע והאמין בתוככי ליבו, ששמעי הוא רק השליח, ואין יסורים בלא עוון, ואם כן מה לו להלין על שמעי. ואמנם שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. אך, היסורים הללו הם מוסר מאת ה', ואת אשר יאהב ה' יוכיח. חז"ל מספרים שבעיר אחת היה ערוד שהיה מזיק את הבריות, יש אומרים שהערוד הוא סוג של נחש, ויש אומרים שהערוד הוא סוג אחר של חיה שמזיקה. באו ואמרו לרבי חנינא בן דוסא על הערוד. אמר להם הראו לי את החור שבו מסתתר הערוד. הראו לו את המקום המסוכן. מיד נטל רבי חנינא בן דוסא את עקבו והכניסה לחור שהערוד נמצא בו. הכיש הערוד את רבי חנינא, אך במקום שרבי חנינא ינזק, מיד נפל הערוד ומת. נטלו רבי חנינא והעמיסו על כתיפו, נכנס לבית המדרש ואמר: לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. בא רבי חנינא להזכיר לנו, שאם יש ערוד שמטיל את חיתתו על יושבי העיר, אין זה מקרה בעלמא, כי אם בשליחות ה'. אין הערוד ממית, אלא החטא. ולכן הכניס רבי חנינא את עקבו לחור של הערוד, ולא הכניס את ידו, כדי לרמוז לנו, שבגלל המצוות שאדם דש בעקיביו, לכן באים עליו העונשים מאת ה'. ביום זה, יום צום עשרה בטבת, שקבעוהו חכמים כדי שנזכור על מה בא חורבן בית המקדש לעם ישראל. ביום זה אנו צריכים לחזק בעצמנו את הידיעה שאם באה צרה לאדם, הרי שזו באה בשליחות ה', ואלו שגורמים לצרה הם רק השליחים. כמו שיצאה בת קול מן השמים ואמרה לנבוזראדן, שהיה ממונה על החורבן וההרס בירושלים, קמח טחון טחנת! דהיינו שאמרו לו לנבוזראדן הרשע, שלא עשה כלום מעצמו, אלא הוא רק שליח של ההשגחה העליונה לבצע את רצון ה'. בעזרת ה' נתחזק באמונה וביראת ה' ונזכה בקרוב לגאולת עולמים בבנין בית מקדשנו.

אדם בעל אמונה, היודע בתכלית הידיעה ומאמין, שכל היסורים, הצרות והסבל שיש לו בעולם הזה, הכל הם לטובה! וזה מה שאמר דוד המלך )תהלים ל,יב( "הפכת מספדי למחול לי", אני יודע בבירור, כי כל המספד והרע שבעיני העולם נחשבים לרע, הרי אצלי הוא להיפך, המספד והבכי, הוא למחול, "פתחת שקי", כשפותח אתה את השק, המלא ברעות, בצרות ובעיות בתוך הצרות והבעיות האלו, "ותאזרני שמחה", אני יודע בבירור שהם לטובתי, משום שאתה ריבון העולמים, מביא את הצרות והבעיות האלה וממך יתברך לא יצא רעות. "למען יזמרך כבוד ולא ידום" על ידי הצער והיגון אשר עוברים, אחת מן הטובות הנצמחות לנו, שיודעים מאותו יום והלאה, להודות ולהלל לה' על הטוב אשר נתן לנו, כי טבע האדם, כאשר טוב לו ונח לו, שוכח הוא את מי שנותן לו את הטוב ומרגיש בליבו שזה שלו ומגיע לו בדין, וכך, מגיע לכפור בטובת חברו. כידוע, מעשה על עשיר מופלג, אשר לקח יתום עני כבן בית ומילא את כל מחסורו כבן, וברבות הימים, היתום כפר בטובת חברו וזילזל והתנהגותו הייתה התנהגות מתנשאת והתנהגות לא ראויה. באחד הימים, לא הגיע היתום לבית העשיר ובא עני אחר לבית העשיר, הושיבוהו והאכילוהו והעני בדמעות היה מהלל ומשבח ומודה על הטוב אשר גמלו עימו, אשת העשיר עמדה ואמרה לבעלה: תראה היתום הרגיל, אשר בביתנו, אפילו אינו מודה על האוכל ואף מזלזל ומתנהג בצורה רעה, והעני, אשר היום סעד בביתנו, מתנהג בצורה מכובדת ביותר. מאסו ביתום וגרשוהו מביתם; בתחילה, היתום התנהג בקושי עורף, אך כשעברו הימים והרגיש את החיסרון, נשבר ליבו ונפל והתדרדר לשברון נפש גדול, וברבות הימים, ריחם העשיר ואשתו על היתום והחזירוהו לביתם ומאז, ידע להכיר טובה על אשר ריחם עליו הקב"ה. בכל צרה, אשר באה לאדם, וודאי יש ישועה גדולה ורק בסוף, רואים את הישועה. אך תמיד נשים מול עינינו, עוד ישועה גדולה שיודעים אנו להעריך את הטוב, אשר נתן לנו הקב"ה. ובכל זמן, ישים האדם מול עיניו, שיש בכוחו להשיג את כל הדברים הגדולים והקדושים והמרוממים, רק צריך האדם לעשות השתדלות גדולה. כך משלו הדבר, למלך גדול, שבנה בכיכר העיר בניין גבוהה ביותר וחוט ירד מראש הבניין עד למטה, ואמר המלך, כל מי שיטפס על החוט ויגיע לראש הבניין יקבל פרס גדול ביותר. הגיעו כל האמיצים שבעיר לנסות את כוחם; הראשון, עלה עד קומה 20 והתייאש; השני, עד קומה 30 ; עוד אדם, עד קומה 40 , אך היה עוד הרבה קומות לטפס, כאשר אף אחד לא הצליח! באחד הימים, התפשטה שמועה בעיר, שאחד האנשים הצליח לעלות עד ראש הבניין. נקבע יום שהמלך יתן את הפרס הגדול- כולם באו לראות את האיש שזכה, כשקיבל את הפרס שאלוהו, איך הצלחת? ענה ואמר: השתדלתי בכל כוחי, בקומה 60 תש כוחי, אך המשכתי בכל הכח, והנה, בקומה 80 , פתאום נמשכתי בחוט עד למעלה בלי אף השתדלות. כך חיי האדם, תשתדל בכל כוחך, כשתגיע לסוף הכח, שם תבוא הישועה מהקב"ה ותעלה ותתרומם מעלה מעלה.

"איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה אלוקכם" )ויקרא יט,ג(. ונקשה, הפסוק מתחיל: קדושים תהיו, ענין קדושה, וממשיך: איש אמו ואביו תיראו, ענין כיבוד אב ואם, וממשיך: שמירת שבת. מה הקשר בין קדושים תהיו לבין הדברים אשר התורה ממשיכה בהם?.ואפשר לבאר ולומר, המשנה באבות בתחילת פרק ג' אומרת: "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים וכו' דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו' מאין באת מטיפה סרוחה וכו'". ומובא בספרים הקדושים, שדברי עקביא בן מהללאל אלו דברים לאנשים פשוטים איך ללמוד ולהתנהג ולראות, מאין באת? מטיפה סרוחה, לאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה, לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים. אך לאנשים צדיקים ההסתכלות היא אחרת: "מאין באת"? מהאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, האמהות הקדושות וכל ההסטוריה הקדושה של עם ישראל, ולכן החובה עלינו להתקדש ולהטהר. "לאן אתה הולך"? לעולם הבא, מקום שכל הצדיקים והחסידים נמצאים בגן עדן. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"?. להסתכל בגדולת הבורא, בקדושת הבורא. כך צריך בן עליה ללמוד את אמרת חז"ל זאת. וכך נבין את הפסוק "קדושים תהיו", והתורה רומזת לנו שלושה אמצעים, אשר על ידם, נוכל להינצל ונוכל להתקדש. ראשית, "איש אימו ואביו תיראו", פירוש, להסתכל על האבות והאמהות, מאין באנו. "ואת שבתותי תשמורו", שבת מנוחה מלשון סוף הימים וזה לאן אתה הולך. "אני ה' אלוקכם", זה לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. נשתדל בכל כוחנו, אם רואים עצמנו בחולשה ובקטנות הדעת, להסתכל על השלושה דברים אלו בצורה של אימה ופחד. ואם במעלה מרוממת אנו, נראה את הדברים האלו ברוממות. וזה יסוד גדול בחיי האדם, שישים העיקר מול עיניו וכאשר הוא בשמחה יאהב את ה' מרוממות ומשמחה ומטוב, אך כאשר מרגיש שנמצא בחולשה ובקטנות, ישים מול עיניו את הפחד מה', את הבדידות, להפסיד את הקרבה לה', את הטוב שה' נותן, את הפחד מן הדין, וכך יוקל בעיניו הניסיונות והזמנים עם התהפוכות של החיים אשר האדם עובר כל הימים.

אחד מן הצדיקים הגדולים עמד בחלון ביתו ביום גשום מאוד. והנה רואה אדם עובר ליד ביתו, עצר אותו וקרא לו להכנס לביתו, כשנכנס, שאל אותו הצדיק; אם תמצא תיק מלא בשטרות של כסף, האם תחזירו לבעליו או לא?, אמר האדם; בודאי, איך שאמצא כזה דבר אעשה את הכל להשיב הכסף לבעליו. שלחו הצדיק לשלום, והמשיך להסתכל מן החלון, הנה אדם שני עובר, עצרו הצדיק וקרא לו להכנס לתוך ביתו. כשנכנס, שאלו הצדיק את אותה שאלה, אם תמצא תיק מלא בכסף, מה תעשה עימו?. אמר האדם: אני לא אשקר, אני אקח את זה לעצמי, פרנסתי דוחקת אותי מאוד ודבר זה יעזור לי מאוד לפרנסה. שלחו הצדיק, והנה עובר אדם שלישי ואף לו קרא הצדיק ושאל אותו; אם תמצא תיק מלא בכסף, מה תעשה עימו?. ענה האדם: איני יודע, אני מתפלל להקב"ה שיתן לי כח לגבור על יצרי, זוהי תפילת חיי, לעמוד כנגד יצר הרע ולא ליפול ליצרי. כששמע זה הצדיק שמח שמחה גדולה מאוד ואמר זה תשובה אמיתית ונכונה. וזהו יסוד גדול בחיים, יש אדם שצועק מיד, אני אעמוד, אני אעשה, אני אפעל, אך אל לנו להתפעל מן הממהרים והמזדרזים, עם ההבטחות, הרבה כאלו זה תשובות של התלהבות ושל רצונות, אך המרחק בין ההתלהבות והרצונות לבין המציאות היא גדולה מאוד מאוד. גם עפרון אמר לאברהם אבינו, כאשר רצה אברהם לקנות את מערת המכפלה קבר לשרה, שיתן לו את המערה בחינם ובסוף ביקש ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. ההתלהבות, הרבה פעמים היא מסוכנת ומטעה. וידוע המעשה של רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, שהוא המייסד של עולם הישיבות, כשהלך לרבו הגאון מוילנא זצ"ל, וביקש ממנו ברכה ועצה להקים את הישיבה המחודשת שזו היא הישיבות בסדר של היום, דחה אותו הגאון מוילנא ולא התיר לו לפתוח את הישיבה בראשונה. הצטער רב חיים מוואלוז'ין, אך הוא היה עושה דברי רבו. אחרי זמן שוב הלך וביקש להקים את הישיבה, שוב דחה אותו ושוב יצא בלי מבוקשו בידו. עבר זמן ושוב בא עם אותו עצה להקים עולם ישיבות, ענה לו הגאון מוילנא; כן, תקים את הישיבה אשר אמרת. הקשה רבי חיים מוואלוז'ין; מדוע דחית אותנו זה כמה פעמים ופתאום כן התרת לנו להקים את הישיבה?!, ענה הגאון ואמר: פעם ראשונה אולי זה התלהבות של יצר הרע ואז זה היה נופל מהר, לכן דחיתי אותך. פעם שניה ראיתי שאתה מאוד רוצה, אך עדין אולי זה עצת יצר הרע. וכן כמה פעמים אשר עמדת איתן וכו', סימן שזה דבר אמיתי ביותר ומשמים, ולכן התרתי לך להקים את הישיבה הקדושה. אחרי שרואים שההתלהבות ירדה ואדם עושה דבר שכלי, ולא מברק או מכאב עושה את דברו, מורה על דבר אמיתי מנפש חפצה. האדם השני, מיד אמר שיקח לעצמו את המציאה זה, אדם אשר טועה בצורה ברורה וביום מן הימים ישוב מן דרכו הרעה. האדם השלישי שאומר; אני מתפלל, אני אשתדל, זה דרך האמיתית "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'". אל תסיק מסקנות מהר בשום ענין, הפזיזות דבר גרוע ביותר, וההרס והחורבן שבא לעולם מן הפזיזות קשה וחמור ביותר, כאשר האדם אומר דבר ומקבל על עצמו דבר, צריך להיות שלם עם הדבר בצורה בהירה וברורה ולא לעשות דבר ולהצטער ממנו ולחפש פרצות איך להתיר לעצמך ולצאת מן הדבר אשר קיבלת על עצמך, "נשבעתי ואקיימה", מה שנשבעת תקיים "מוצא פיך תשמור". לכן התורה נותנת לנו בחיים דברים אשר מטרתם לעצור את האדם בכדי לחשוב ולא לעשות דברים בפזיזות. כך מצאנו, גט של כהן, הוא לא כשאר גיטין של ישראל ונבאר הדברים, גט פשוט של ישראל הוא בן שתים עשרה שורות, והגמרא במסכת גיטין מרחיבה למה שתים עשרה שורות, או ש ג' - ט' ביחד זה שתים עשרה, או שבכל התורה אין את המילים ג-ט אחד ליד השני, ועוד סיבות רבות נאמרו במפרשים. ולכהן הצורה של הגט שונה, בשעה שכהן כותב לאשתו גט רושמים שורה ראשונה, מקפלים אותה ותופרים אותה, וכך כל המשך השורות כותבים שורה ומקפלים ותופרים, ומדוע? אלא, כהן שגירש את אשתו, אסורה עליו משום שכהן אסור בגרושה, לכן חוששים שמא כעס על אשתו ואין ליבו שלם לגט זה, וכל מעשיו הם מדחפים וכעסים ואחרי שיתן הגט, יצטער. לכן נותנים את המרחב של הזמן הזה בכדי שהכעסים יעברו והצער ירד אף במעט, ואז יחזור בו ולא יתן את הגט לאשתו. וכך עוד ראיות רבות בתורתנו הקדושה שהעצירה אף לרגע מורידה את ההתלהבות ומביאה את האדם לחשוב מחשבה עמוקה ונכונה בכל דרכיו. ה' יזכה אותנו לחשוב מחשבות של אמת ולא להסיק מסקנות מן התלהבות ולהיות שלמים בדרכנו דרך האמת.

הקב"ה, משתוקק לכל מיני סוגים של עבודת האדם וכשנתבונן, נמצא איך כל תקופה בחיי האדם, האדם עובד את בוראו, בצורה אחרת. כשהוא עשיר, מרבה בצדקה; כשתש כוחו, מרבה בהתבוננות ובעמקות; אם נפל מנכסיו, עוזר לזולת בגופו. בכל גיל, ובכל זמן ובכל מצב, העבודה היא עבודה בצורה אחרת. כך גם בימות השנה, בראש השנה, העבודה היא להמליך עלינו את הקב"ה; ביום כיפור, יום מחילה וסליחה; חנוכה, סוג אחר של עבודה, וכן ט"ו בשבט, הודיה לה' על הניסים הגלויים, אשר עשה עימנו; בפורים, הודיה לה' על הניסים המלובשים בטבע; חודש ניסן, העבודה היא עבודה אחרת, עבודה של שמחה, אמונה, דקדוק במצוות מתוך שמחה, הקפדה גדולה בדקדוק, קלה כבחמורה. עזרה לזולת, מהיסודות של חודש קדוש זה. אך ידע האדם יסוד גדול מול עיניו: כל אשר עושה, יעשה בשלמות גדולה ומטוהר הלב, מי שעושה דברים לא מושלמים, הוא אכן קיים את המצווה, אך חסר בכזו מצווה, חיות. וב"ה שזכינו להגיע לזמנים ולרגלים קדושים אלו, נדע איך לעשותם בשלמות מוחלטת מהיסוד. וכמו שמצאנו אצל התנא רבי חייא, אשר רצה ללמד ילדים תורה, אך רצה שהתורה תחקק בליבם ובנפשם, לכן הלך וזרע פשתן, והתפלל לה' שירד גשם, כשגדל הפשתן הכין רשתות לציד, עמד לצוד התפלל לה', שיפול ברשת ציד, כשנפל ציד, עמד ושחט וחילק את הבשר לעניים ומן העורות כתב ספרי תורה והיה עומד ומלמד בספרים אלו תינוקות. כך אנו צריכים לנהוג, הכל בטוהר, ביושר, בהגינות הראשית והיסוד של כל עניין, דבר שראשיתו לא טהור, אוי מה יהיה אחריתו. ושמענו מעשה על נגר, אשר חי לפני שנים מרובות בירושלים וכל כיסא, או שולחן, או כל דבר אשר היה בונה, היה מיוחד מאוד ונוח נוחות גדולה ביותר. התפלאו כל הנגרים, הרי הם עושים מלאכה טובה ממנו, מדוע מעשה ידיו יותר נוחים, יותר רצויים משלהם?! באחד הימים הלכו לשאול אותו, מדוע מעשיו כל כך נוחים וטובים? ענה ואמר להם: אני עושה עבודה אחרת משאר הנגרים, כאשר האדם בא לבקש ממני לבנות לו כיסא, אני הולך ליער או למקום של מכירת העצים, ואני עובר עץ עץ ומבקש ושואל את העצים, מי מסכים להיות כיסא, ומי מסכים להיות שולחן וכו', ורק כאשר אני מרגיש ויודע איזה עץ רוצה להיות מה ואיך, אני לוקח ובונה את השולחן או הכיסא, על פי רצון העץ ולא בלי רשות או בכפיה. וכך מסופר שהפחה של ירושלים, ביקש שיבנה לו שולחן, והנגר במשך חודשים רבים סירב, וכששאל הפחה מדוע? ענה ואמר לו: שום עץ לא רוצה, עד שאחרי זמן ענה ואמר לו יש עץ אחד, אשר מסתפק. כך נהגו אנשים עם טוהר הלב, ולכן כל אשר עשו היה ניצחי יותר, עם ראשית אחרת מכל אשר אנחנו רואים היום בעניינו, אלו ימים של שטחיות והשטחיות וחוסר העמקה בדברים, זה דבר מהחמורים ביותר; הדעות אינם יצוקות, המחשבות מתחלפות חדשים לבקרים, רוצים הכל בקלות. לפני שהבעל שם טוב, האיר את דרכו, שנים רבות העמיק והתבונן והתייסר, עד אשר קמה דרך חדשה דרך החסידות, וכן, כל דבר ניצחי, הקדים לו העמקה מרובה ושורשים חזקים עמוקים וגדולים, וכך נאמר )ילקוט שמעוני קהלת ב,תתקסח( "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי", דבר אשר למדת בצער ומסירות, היא רק נשארת עם האדם.

בעם ישראל, יש התחדשות בכל בוקר זה התחדשות "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - כל שבוע זה התחדשות, כל ראש חודש, זה התחדשות. אחד היסודות ביהדות, זה ההתחדשות. אדם יכול להיות רשע גמור, אך שב אל ה' ונהיה בריאה חדשה. חז"ל אומרים: "המקדש אישה, על מנת שהוא צדיק גמור ובאמת הוא רשע, מקודשת, שמא הרהר בתשובה". אין ביהדות דבר, שאין לו שינוי, דבר שאין לו התחדשות ובכל שבת, זה התחדשות ומתחילים שבוע חדש. אין אדם שיכול לומר: אני אני ולא מוצלח ולעולם כך אהיה, ברגע אחד יכול לשנות את מזלו ולהתחדש וישנה לו הקב"ה את כל חייו. ע"י תפילה אפשר לשנות את הכל. כח התפילה, מובא בשם הבעש"ט, שכל מי שמקפיד בכל מוצאי שבת, לעשות סעודת מלווה מלכה, על לחם ולהדליק 4 נרות, לא ימות מן העולם, עד שיזכה לראות את דוד המלך, ובשם מו"ר זקננו רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, מובא: להדליק 4 נרות לעילוי נשמת 4 צדיקים ולבקש בקשה אחת ולא שניים וחזקה שתפילתו תתקבל. כולנו בזמן לא מובן, העולם נמצא בבלבול גדול, האמת נעדרת ואין יודעים מה ילד יום. כל יום נהיה דחוק, מיום שעבר, האמון אבד ולכן, צריך לחזק האמונה בקב"ה בכל הכח, ולהתפלל לבעל הרחמים, שירחם על כלל עם ישראל ועל הפרט. וידוע המעשה, על איש עשיר וטוב לב שעלה על סוסו, יצא מחוץ לעיר לטייל. פתאום רואה, מול עיניו, איש עני, פיסח בשני רגליו, בוכה ומשווע לעזרה. עצר האיש הטוב, ירד מסוסו ושאל לאביון: מה רצונך? ומה בקשתך? אמר לו אותו איש: רצוני להגיע לעיר וזה כל מבוקשי. העלהו העשיר על הסוס, נתן בידיו את מושכות הסוס וכך, הוליכו לעיר. עם כניסתם אל העיר, אמר העשיר לעני, היכן להורידך? אמר לו העני: הסוס שלי, תניח אותי לנפשי ותלך! צעק העשיר- חסד עשיתי עימך, התחיל העני לצעוק צעקות קשות, כי העשיר מבקש לגזול ממנו את סוסו. כל תושבי העיר ידעו את האמת, אך העני צועק בקול גדול. החליטו ללכת בפני הדיינים, ומה שיפסקו הדיינים יעשו. עמדו בפני הדיינים ואמרו הדיינים: מי שאוחז במושכות הוא בעל הסוס. ומי אוחז במושכות?! העני ! אף שידעו כולם שזה גזל גמור, אך זה הדין. לכן, יזהר האדם, את המושכות לא לתת, בשום אופן, לשום אדם ויזהר מתחבולות ועצות היצר.

צריכים לחזק בנפשנו יסוד אשר אמרו חז"ל: "כל התחלות קשות", כל דבר טוב אשר מתחיל האדם, ראשיתו קשה מאוד ואחרי שעומל ומשתדל ומוסר את נפשו, הדבר נהיה קל יותר לעמוד ולהתמודד; וכמו שאדם קונה נעל חדשה, בתחילה צרה וצפופה ברגלו, עד אשר מואס בה ורוצה להורידה, אך לא בחכמה יעשה אם יורידה, ילבש אותה עוד מעט ולאט לאט תתרחב ונוח מאוד יהיה ללכת עימה. וכך, באחת מנסיעותינו, הטייס בא לדבר עימנו וסיפר לנו את כל הדרכים והדברים והניסים והנפלאות אשר בכל טיסה ובתוך הדיבור אמר לנו, כשהמטוס עולה לשמים כ 30 אחוז מהדלק נאבד בעליה, והשאר בהמשך הדרך. הנה, מזה נלמד מוסר גדול, כשעולים ומתחילים דבר חדש, 30 אחוז מכוחו של האדם מאבדים אותו בראשית וזה עינה בדרך כוחי כוחו של האדם נאבד בדרך להשיג את אשר רוצה להשיג. וזה כל ההתחלות קשות, לכן חכם עיניו בראשו לפני שמתחיל דבר חדש ידע בנפשו שההתחלה והראשית קשה ביותר. ואפשר לדקדק ולאמר נוסח הקידוש תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים- כשאדם מתחיל מקראי קודש, דבר קדוש או התחלה חדשה, תזכור בנפשך את יציאת מצרים איך זה היה הראשית של עם ישראל, איך עוננו שועבדנו, הושפלנו, כל דבר קשה אשר אפשר לתאר בנפש האדם את זה עברנו בגלות מצרים. מול עינינו, בכל עת, תהיה יציאת מצרים ונתאר בעצמנו בכל קושי, אשר מתמודדים, שאנו בשיעבוד ואחריו תבוא הגאולה. והנה, כשנתבונן בבית המקדש, אחד השערים נקרא "שער ניקנור" ואמרו חז"ל, שאף לעתיד לבוא, כשיבנה הבית השלישי במהרה בימינו ישאר שמו של שער ניקנור בשמו על שם אדם ששמו ניקנור; ומי הוא ומה הוא אותו ניקנור? אמרו חז"ל אדם הגון וישר בשם ניקנור נסע לאלכסנדריה במצרים, בכדי לקנות ולהכין ולהביא לבית ה' שערים לעזרה. העזרה היא הכניסה הראשונה לקודש לבית המקדש ובדרכו באניה לארץ הקודש עמד עליו נחשול שבים לטובעו, עמד ניקנור וביקש שישליכו אותו לים יחד עם שער בית המקדש וניסים גדולים קרו לו, עד אשר הביא את השער לבית המקדש ותחילה לכניסה לקודש הוא ושערו, שער ניקנור והנה שער הכניסה לקודש שעל שמו מסמן גם את אשר היה עם ניקנור. כשרוצים לבנות דבר חדש, צריכים לעבור התמודדויות קשות צריך להיות איתן וחזק ולדעת שניסיונות קשים ומרים רבים יעמדו מול עיניו והוא צריך לעמוד איתן ולא להישבר ולא ליפול "שבע יפול צדיק וקם". וצריך כל אדם לשים מול עיניו, שישנו עול של שיעבוד גלויות גדול ביותר, כמו שהגמרא בברכות י"ז אומרת רבי אלכסנדרי כשהיה מסיים את תפילתו היה אומר ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה )יצר הרע( ושיעבוד מלכויות, וקשה, מה פרוש שיעבוד מלכויות, הרי היום אין שיעבוד מלכים, ממשלות לכפות על עם ישראל לעבור על דתם ועל מצוותם כמו שהיה בימי קדם?! רוב המלכויות בעולם מלכויות חסד, לא מצרים את צעדיהם של עם ישראל ולא היה זמן כזה מימי קדם בעולם שהנחת והשלווה בענייני תורה ומצוות הייתה מנת חלקם של עם ישראל, אם כן מה פרוש שיעבוד מלכויות? אלא, אפשר לפרש ולומר כל מדינה ומדינה יש לה את השר שלה בשמים אשר הוא עומד ומגן, נלחם, שומר על עמו וכאשר המלאכים בשמים רבים ביניהם פורצת מלחמה בין אותם מדינות בארץ וזה דברי חז"ל: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" כאשר יש שלום במרום, בין המלאכים נהיה שלום עלינו וכך, למלאכים הללו בשמים ישנם כוחות וכן יש כוחות, אשר אותם מלאכים פרוצים בהם וכאשר האדם נמצא במדינה אשר המלאך פרוץ במידה הרעה הזו נהיית המלחמה של כל יושבי אותה מדינה קשה באותה מידה וכך רואים, יש מדינות, אשר פרוצים בעריות, יש מדינות ברצח, יש מדינות בגזל ומדוע? משום שאלו המידות של המלאך בשמיים של אותה מדינה ולכן, הגמרא בכתובות ק"י אומרת: כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה משום שבארץ ישראל הממלכה והשילטון תחת הקב"ה ובשאר העולם תחת מלאכים הממונים מה'. ובדורנו זה, אין שיעבוד ממשלות על עם ישראל, אך יש שיעבוד של המלאכים של הממשלות מהשמים והשעבוד קשה ביותר והיצרים בכל ארץ ובכל מדינה, שונים ומשונים והמלחמה היומית קשה ביותר והמקום להינצל הוא בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ובשיעורי תורה - זה מה ששמר עלינו דורות וזה אשר ישמור אותנו עד ביאת משיח צדקנו.

מובא בחז"ל: מעשה בשועל, אשר ראה כרם של ענבים עם ענבים משובחים ביותר ותאוותו גברה בו, חיפש השועל חור בגדר בכדי להיכנס להשיג את זממו, לאכול ולשבוע מן הגזל, אך לא מצא. והנה אחרי תחבולות רבות מצא חור צר ביותר להכנס לתוך הכרם, ניסה לדחוק ולדחוף את גופו בכל כוחו עד שלאחר מאמצים מרובים הצליח לחדור לתוך הכרם. שמח השועל שמחה גדולה, במשך ימים רבים אכל וכילה את כל הענבים המשובחים והרגיש בנפשו שהגיע לתכלית ולשמחה המרובה ביותר אשר שועל יכול להגיע. והנה כשהסתיימו הענבים מן הכרם, ביקש לצאת מן הכרם ולהמשיך את חייו, אך כשניסה לצאת מן החור לא הצליח, גופו התרחב ביותר מכל המאכל אשר אכל. הצטער השועל צער גדול ובכל כוחו ניסה שוב לצאת אך דבר זה לא התאפשר, הבין שרק לאחר שלא יאכל ימים רבים מאוד יוכל לצאת מהחור שנכנס. כך רואים בחוש ממש, כל אותם אנשים, אשר תאוותם בערה בהם ולא יכלו לשלוט על יצרם ונתנו לתכונות הרעות לשלוט על עצמם, אולי חשבו שהנה נהנו ושמחו, אך לבסוף, החזירו את כל אשר לקחו ויצאו בחרפה ובבושה ובאות קלון, להם, לזרעם ולזרע זרעם. לכן, "סוף מעשה במחשבה תחילה". וככל שיפליג אדם ברשעותו, בחטאיו וברוע לבבו, ישלם כפל כפליים. וידע שאין מציאות בעולם לעשות רע והזמן יחלוף בלי חטא ועונש. לכן, יזהר האדם וישמר האדם לא ליפול אחרי יצרו. הנה, ידע האדם, מרגע שנולד לעולם, מחפש הוא דבר אשר לעולם אינו מוצא את הדבר שמחפש בגשמיות. למצוא את אשר מחפשים, אפשר למצוא רק ברוחניות, העשיר מחפש כל חייו ואינו מוצא, העני מחפש, הבריא מחפש, והחולה מחפש, ומה שמחפשים נמצא רק ברוחניות. כמה שישביע את יצרו, ירעב יותר, כמה שיחשוב שיהיה לו וזה יספקו, ימצא שזה הרעיבו יותר. כשנולד לעולם, האדם נכנס למלחמה ולחיפוש אשר אינו נעצר, מי שיש לו מנה רוצה מאתים. וידוע הסיפור על אלכסנדר הגדול, אחרי שכבש את כל העולם נכנס לחדר וסגר על עצמו, חיפשו אותו חייליו וקציניו ולא מצאו אותו, פחדו שמא קרה לו דבר רע. נכנסו לחדר ומצאו אותו מתייפח מבכי, עמדו ושאלו אותו: מדוע, מה קרה, למה הבכי הגדול הזה, הרי צריך לשמוח, השיג את מבוקש וכבש את העולם כולו?!. עמד ואמר להם: כל עוד הייתי במלחמה ובדאגות ובסכנות, התמודדתי עם זה וגם חיפשתי להגיע לדבר אשר לא הגעתי. כעת הגעתי, השגתי, כבשתי את העולם כולו, אך כעת אין לי מה לעשות ואני רואה שנשארתי במקום שהייתי ועדיין סקרן לדברים שאני לא יודע מה הם.לכן צריך להזהר האדם ולחשוב טוב, סוף מעשה במחשבה תחילה. לאן נכנס, מה עושה? הסקרנות אשר לוקחת את האדם, להזהר שלא תיקח אותו למקומות לא נכונים. התאוות והרצונות, לדעת איך ליישרם עם המותר על פי התורה, על פי הכללים הנהוגים במקום מושבך, בקהילתך. ואם לא, סוף האדם לצאת, כפי שיצא השועל מן הכרם, ערום וחסר כל. היצר הרע קשה ביותר, האדם צריך איזון איך לשלוט על יצרו. ישאל האדם: איך ימצא את האיזון?. ואפשר ללמוד מן המעשה במלך גדול, אשר היו לו שני חברים טובים והמלך אהב אותם מאוד מאוד. אך שני האנשים חטאו חטא גדול לממלכה וגזר דינם היה חייב להיות הוצאה להורג. המלך הצטער מאוד, אך לא ידע איך הוא יכול לעזור, משום שמי שחטא חטא כזה חייב לצאת להורג. המלך חשב, איך אפשר להציל את ידידיו ולהישאר נקי ושלם כלפי נתיניו וממלכתו?. חשב והנה עצה טובה עלתה בדעתו: לשים חבל דק בין שני בנינים גבוהים ולבקש משניהם לעבור מעל החבל, מי שיפול ימות ומי שיעבור ניצלו חייו. וכך עשו, שמו חבל דק, והנה הראשון עבר והגיע לצד השני וניצל. חברו שהחל לעבור כעת בפחד ואימה גדולים, צעק לחברו: חברי הטוב, אני בבהלה גדולה תן לי עצה, איך אתה עברת וניצלת, ענה החבר: כל פעם שהרגשתי שאני עומד ליפול לצד אחד, נטיתי את עצמי לצד השני וכך ניצלתי. וזהו יסוד גדול בחיי האדם, כאשר מרגיש ורואה שעומד ליפול לאכזריות, יטה מאוד לרחמנות. וכן אם רואה שעומד ליפול לרחמנות אסורה, בגדר כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר לרחמנים, יטה לכיוון הקושי וכך לכל ענין. וזו הדרך אשר יוכל להנצל ולעבור את הגשר הצר של החיים, עם הסכנות המרובות אשר כל רגע מהחיים עומדים בו.

אחד הצדיקים של השיעור שנים רבות, בא ושאל אותנו שאלה, אשר מהדהדת בנפשנו: אני מנסה הרבה דברים לעשות בפרנסה, בשלום בית, בעבודת ה', בכל אשר עושה כלום לא מצליח, מדוע?. הפנים והעיניים בשעת השאלה חדרו עמוק לנפשנו, המילים נראים מילים פשוטות, אשר הרבה פעמים שומעים אותם או חלקים מהם, אך דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, והשאלה לא מרפה מאיתנו כל הימים האלו. הנה חושבים אנו להתחזק ולומר, היה אדם אשר החליט לחקור ולדרוש על אודות הנהר הגדול ביותר במדינתו, גמר אומר בנפשו להפליג מראשית הנהר ועד סופו מרחק עצום מאוד, ביקש מן המומחים את כל המפות של הנהר, היכן יש זרמים יותר חזקים, היכן פחות, היכן יש פניות ימינה או שמאלה והיכן שוב יש פניות בנהר, מי הם האנשים אשר עשו דבר זה לפניו, איך עשו?!, מה אמרו באחרית מסעותיהם? היכן יש בדרך כפרים לעצור ולקנות אוכל ושתיה וכו'?!. לאחר שהתארגן, עלה על סירה ויצא למסע הגדול והקשה, הנה מראשית המסע דרכו לא צלחה, המפה הראתה לו שבעוד מיל יש שיפול בנהר, התקרב והנה אין שום שיפול, המפה שוב מראה לו שבעוד שני מיל יש שיפול לצד שמאל, מתכונן להסתובב לשמאל אך השיפול הוא לימין ולא לשמאל. הדרך הלכה ונהייתה לו קשה ביותר, הייאוש היה מנת חלקו, ואף כשרצה לעצור ולקנות מאכל ומשקה והמפה הראת לו היכן יש כפר, כשהתקדם לשם לא מצא את הכפר אשר המפה הראתה לו. רגע לפני שזנח את מחשבתו ורצונו להפליג מתחילת הנהר ועד סופו ולהגיע למטרתו, התעמק במחשבתו ואמר: כל עוד אני אחתור על פי המפות, אני לא אגיע לשום מקום, וכן, כל עוד אני חושב שהנהר יתיישר על פי המפה, אף מסכן אני את חיי. הניח את המפות ואת כל עצות היועצים ואמר:" אם אין אני לי מי לי", אני נמצא פה והנהר ביחד, נתמודד אחד עם השני עד שנצליח. וכך על פי ראייתו והרגשתו, עבר את כל הדרך עד שהגיע למחוז חפצו. כך חיי האדם, האדם רוצה להצליח בפרנסתו, הולך ומחפש מפות איך אחרים הצליחו, מנסה לפעול ולחיות על פי המפות, הנהר השתנה, הנהר של היום אינו הנהר של פעם, השיפול שהיה לפני עשר שנים לימין אינו קיים היום, הוא נהיה לצד שמאל, האדם אשר כתב וסיפר על הסחף שיש במפרץ הזה, זה היה אולי בחורף או בחורף בשנה גשומה מאוד, אינו דומה דבר לדבר אחר. לכן כל אדם צריך לדעת שיש אותו ואת הנהר עם הכלים אשר חנן אותו בורא עולם, להיכנס לנהר שזה החיים ולהרגיש היכן הסחף, היכן השיפול לימין ומיד עוד פעם לימין או לשמאל, ולא ממה שספרו לו חבריו או שמע מאחרים, כל עוד אדם חי ממה שסיפרו לו ושמע, במקרים בודדים זה הצליח, אך ברוב המקרים זה נחל כישלון גדול. כך, כל בחור ישיבה לא יכול לחיות ולהיבנות מסיפורים אשר סיפרו לו ואגדות אשר שמע, כל בחור הוא עולם אחר, כל אברך הוא עולם אחר, תלך לרבותיך לחכמיך שיסבירו לך מי אתה ואם יש לך הכח להפליג בנהר או עדיין לא ואיך להפליג. דבר זה הוא לכל נתיבי החיים, לאדם יש כמה שלבים בחיים, וכל שלב אינו דומה לשלב שעבר, עשרה ניסיונות קיומיים שיהודי עובר אינם דומים אחד לשני, כל אחד הוא במידה שונה ובכוחות שונים, ואף יש ניסיון אחד קיומי שבא בכמה אופנים וצורות שונות, והוא עוד ניסיון אחד ולא שני נסיונות. לכן האדם צריך לדעת את עצמו ועם כוחותיו שלו, בהדרכת רבותיו, יצא לים ועם חושיו יזהה את הסכנות האורבות לו, וכאשר רבותיך ומוריך מייעצים לך שעדיין לא הגיע זמנך לצאת לנהר, אל תצא עם כל הדחפים והרצונות והכוונות. גם אחרי חטא המרגלים, עמדו חלק מבני ישראל ובקשו לעלות לארץ ישראל ואמרו )במדבר יד,מ(: "הננו ועלינו", ונכשלו. יזהר האדם, ישנם מחשבות ועצות שנראות לשם שמים שהם רק עצת היצר הרע, וזה היצר מחופש לצדיק, למחשבה טובה ולעצה טובה לשם שמים, וזה מפלה של היצר הרע. ולכן יזהר האדם לשים מעצור למחשבותיו, האדם קרוב לעצמו ומשוחד מעצמו, ורואה את טובת עצמו וקשה מאוד לשלוט על עצמו, והמרחק בין המחשבה והדימיון למציאות, רחוק מאוד וכשמגיעים למציאות, מבינים כמה רחוק הייתה המחשבה מן המציאות. זוכרים אנו מעשה אשר היה לפני ח"י שנים, נסענו לפריז לחזק את הישיבה הקדושה אשר הייתה בראשיתה ולתת שיעורים וכו', נכנס אלינו יהודי אשר היה נראה אדם חולה כחוש וממש רחמנות גדולה עליו, אדם מוזנח וכו', וביקש ברכה. שאלנו אותו במה עוסק, אמר לנו שהוא רופא, וכדבריו אין לו מזל ולא באים אליו חולים, ומתי שבאים אליו רואים אותו ושואלים היכן הרופא, חושבים שהוא החולה, והיותר מעודדים הם חושבים שהוא המזכיר, ולא הרופא, וכך שבוע ימים, שלוש פעמים ביום או יותר, ראינו מרמור גדול. כששאלנו אותו: ומה יהיה תשתדל יותר, ענה ואמר: אני קונה הגרלה כבר כמה שנים וממלא אותה ואני מקוה לזכות בסכום גדול ולעלות לארץ הקודש, שמחנו והתפללנו למענו. עברו עוד כמה חודשים, שוב הגענו לפריז, ושוב ראינו אותו עצוב ממורמר וממלא הגרלות בקר וצהריים וכו', אמרנו לו: אולי בהגרלה שאתה ממלא תשתף איתך את אחד המלוים אשר היו עימנו, שהיה יהודי עשיר מאוד, וכמה שתרויח כמה שתיתן לו והוא ודאי יתן זה לצדקה, והרופא מיד עמד ואמר חמישים אחוז אתן לו לצדקה. הלך וקנה ההגרלה לעוד שבוע ימים, בלילה אחרי שסיימנו השיעורים ולראות האנשים, ביותר מאחד בלילה, אנו שומעים דפיקות בדלת, ביקשנו ממי שהיה איתנו לפתוח, אותו רופא בפנים של בושה, אמר: אני מרגיש שבפעם הזאת אני אזכה בסכום עצום, אם אפשר שהרב יוריד את השותפות עם העשיר שיתן זה לצדקה, ובמקום חמישים אחוז, עשר אחוז, ראינו הצער שעל פניו אמרנו לו: ודאי. שמח והלך. למחרת בבוקר שוב פנים נפולים, בא ואמר: אני מרגיש שהפעם הזאת ודאי אני מרויח ואולי עשר אחוז זה הרבה, אני מחוייב מעשר לישיבות אחרות, לבני משפחה, אמרנו לו: ודאי כך יהיה. בלילה שוב חזר אלינו וביקש רק אחוז לתת כאות וסימן, לבסוף לא זכה במאומה. אך מוסר גדול למדנו ממעשה זה, ככל שאדם רחוק מהמציאות ורחוק מהאמת קל לו להבטיח, לאמר, לחשוב, אך ככל שמתקרב לאמת ומבין את האמת, האמת הולכת ונהיית לו קשה מאוד. לכן דע מי אתה מה הכוחות שיש לך ובמה אתה יכול להתמודד וכמה?. ורק כך תחיה חיים אמיתיים, חיים שבאמת הם אתה, ולא להפליג בנהר עם מפה לא מעודכנת, ואז מגיעים למצב שכלום לא מסתדר לאדם בשום ענין.

צריך לדעת יסוד גדול, שהאדם מגדיל את הבעיות אשר יש לו, רוב הבעיות אשר אנו שומעים הם לא קשים כפי שהאדם חושב בדעתו, משום שאם זו בעיה קטנה האדם מרגיש עצמו קטן, לכן יש לאדם יצר הגאוה גם בבעיות והוא מגדיל את הבעיה ובאמת אינה גדולה. והנה, בפרשת חוקת מצאנו: הקב"ה מצוה את משה לדבר אל הסלע שיצאו מים, משה מכה את הסלע, על זה נענש משה שלא נכנס לארץ ישראל. וקשה, מדוע העונש הגדול הזה?!. אלא יסוד גדול, הקב"ה אומר למשה, ההשתדלות להוציא מים צריכה להיות השתדלות קטנה, רק על ידי דיבור, לא יותר מכך, אך משה מגדיל את הבעיה ומכה את הסלע. אתה מגדיל את הבעיה, העונש גדול ביותר ולא תזכה להכנס לארץ הקודש. לכן ישתדל האדם לא לחפש את גודל הבעיה אלא לחפש את הקלות של הבעיה שעומד לפניה. ואפשר למשול זה למלך גדול, אשר קם בבקר והנה הרגיש שגרונו יבש, עמד וקרא לכל עבדיו קריאת חירום, ובצער גדול התלונן לפניהם שגרונו יבש. רצו עבדיו בבהלה, הביאו לגרון של המלך שמן, אף שלגרון יבש צריך מעט מים, אך המלך הגדול ודאי שמים לא מספיק לו. כששתה את השמן גרונו לא היה יותר יבש, אך ביטנו כאבה לו מאוד מאוד. המלך צעק מכאבים קשים, מיד הביאו את טובי הרופאים לטפל בבטן הכואבת של המלך, הרופא הגדול שראה את יסורי המלך וכו', אמר; צריך מיד לשתות חומץ זה יקל על הבטן וכו', כששתה את החומץ שוב גרונו היה כואב ולא נוח לו. הצטער המלך הגדול ויסוריו היו יסורים גדולים, עמד שם אדם זקן ופשוט ובא למלך ואמר לו: מלכי, אני אדם פשוט, אך אני חושב שהמלך לא צריך להתייסר כל כך, מעט מים אם תשתה, הכל יסתדר ויעבור הכל, ואינך צריך לשמן ולחומץ אלא מעט מים. כעס המלך כעס גדול ואמר לו: אתה לא רואה את כאבי ואת טובי החכמים והרופאים איך עומדים ומסתפקים לגבי הבעיה הגדולה הזאת, אולי לאיש פשוט מספיק מים, אך למלך גדול כמוני, מעט מים לא יכולים לרפאות את צרתי הגדולה אשר גרוני יבש ולאחר מכן מעי כואבים וכו' וכו'. כך האדם, כל אחד על פי דרכו מחפש ומגדיל את צרתו ואת בעיותיו, אך רוב הבעיות אינם גדולים וקשים כפי שהאדם מגדיל ומרחיב אותם. נחפש לראות את הטוב והחיובי שבכל ענין וענין, ולחפש מה לומדים מכל זמן מורכב ואיך מפיקים תועלת מכל משבר. האדם יכול להיבנות גם מהדברים הקשים ביותר, ויכול חס ושלום ליפול לייאוש ולאבדון גדול ביותר. הנה, אנו רואים בנפשנו, בשנה שחלפה עלינו, עברנו יסורים גדולים וקשים ביותר, ובאחד הימים חשבנו בדעתנו; הקב"ה מעמיד אותנו בניסיון גדול והניסיון הוא לא רק עלינו באופן אישי, אלא על קהילה שלמה "שובה ישראל", שמיום ליום נהיית ההתקבצות והחיבור הגדול של היהודים בעולם. וזה ניסיון כללי שצריך ללמוד ממנו ולהפיק ממנו לקחים וללמוד לדורי דורות דברים חשובים, וכן ללמוד לעבוד את ה' גם בצורה הקשה הזאת. והלימודים והקרבה לה' אשר ראינו בשנה הזאת, לא ראינו בכל חיינו. נשתדל לקבל על עצמנו להתחזק באמונה ובבעיות, אף הגדולות, להקטינם כמה שאפשר. ולכן דאגה בלב איש יקטיננה, וכמה שיקטיננה, כך הבעיה הולכת ונהיית קטנה וילמד לעשותה קטנה ככל שאפשר. ולכן רוב הבעיות בעולם לא נפטרות, או שהאדם נשאר עם הכאב והבעיה עד המוות ומת מן העולם עם הבעיה, או שהאדם מניח את הבעיה ומתייאש ממנה ושוכח ממנה. ומדוע?, משום שרוב הבעיות בעולם הם לא אמיתיות, הם מזויפות ודבר מזויף, כאשר נותנים רפואה לחולי אשר לא קיים, החולי הלא קיים מתרפא, אך הזיוף נשאר ולא מתרפא, משום שלא מטפלים בזיוף הבעיה. כאשר האדם מתלונן שכואב לו הראש ובאמת לא כואב לו הראש, הוא רק חושב שכואב לו הראש, כל התרופות אשר ישתה נגד כאבי ראש ירפאו כאבי ראש, אך לא ירפאו זיוף שחושב שכואב לו הראש. לכן הכאב האמיתי לא קיים, אך הזיוף של הכאב, התרופה לא מרפאת אותו. נשתדל בכל כח לרדת לעומק הדברים, לראות את האמת ולא לראות את הדימיונות אשר מחריבים והורסים את חיי האדם. לכן, ישתדל האדם לראות בראיה אמיתית את החיים ולא לעצור בדברים מסוימים בנפש אלא להמשיך את מסע חייו. ואפשר למשול דבר זה, לאדם אשר נוסע במכונית ויש מכוניות רבות נוסעות במהירות גדולה, ופתאום מסתכל הנהג בדבר בצד הדרך ויורד לשולי הדרך ונעצר וממשיך להסתכל בדבר, אך בינתיים המכוניות נוסעות במהירות גדולה, ולו קשה ביותר לשוב להשתלב בדרך ונשאר נוסע לאט במקומו. כך החיים, האדם עוצר במחשבותיו ומדשדש במקומו, ולאחר מכן קשה לו לחזור לדרך ונשאר עומד במקומו. ישתדל האדם להמשיך ללכת ולא לעצור בדברים קטנים אשר בורא אותם גדולים וממליך אותם על עצמו ונהיה שבוי בעול הרעיון. וידע האדם, כאשר נעצר תחת רעיון או צרה אשר איננה נכונה, מיד לאחר מכן באה העצבות ודכדוך הנפש והייאוש וכל הדברים הקשים, כי כאשר האדם עומד עם בעיה טבעית ואמיתית, אין זמן ומקום לייאוש ולעצבות ולכל חולאי הנפש לבא על האדם, כאשר האדם עומד מול מחלה או צרה מזוייפת, אז יש מקום לכל חולאי הנפש לבא ולחול על האדם.

הנה באחד הימים, ישב אצלנו אחד מאהובינו היקרים, מן הרופאים החשובים באמריקה, אשר שמו הולך בכל קצוות הארץ, זכה לקדש שם שמים בהדגשת יהדותו ואמונתו ובריש גלי לחזק את אמונתו ומצוותיו. וסיפר לנו מעשה על אדם, מן המשפחות החשובות באמריקה, אשר עושרם עושר עצום מדורי דורות. יום אחד, מסתכל הרופא הצדיק ביומנו, ורואה שאותו אדם קבע פגישה לבוא לרופא. והנה נכנס בפעם הראשונה אותו בן עשירים ומפורסמים בבהלה גדולה ממחלה קשה, אשר הוא חושד שיש לו, מיד שלח אותו הרופא המסור שיעשה את כל הבדיקות, עם דרישה ובקשה להזדרז מהר, משום, שאם זו המחלה המסוימת הזאת, הרי כל יום שעובר הוא סכנה גדולה ביותר. במשך כל היומיים הללו עד שהגיעו התשובות, היה הבן עשירים מתקשר לרופא הגדול בבוקר, בצהריים וכו'. כשהגיעו התשובות הכל היה כשורה וגופו בריא, וירבו בריאים כמותו בעולם, שמח הרופא ואף החולה יצא. עובר שבוע ימים ושוב בן העשירים מבקש לבוא לרופא, שוב חושד על מחלה אחרת שיש לו, הרופא אמר לו לא לדאוג, כבר לפני שבוע עשו את כל הבדיקות והכל היה על הצד הטוב ביותר, אך בן העשירים היה בפחד גדול, וביקש שוב וכו', הכל היה על הצד הטוב ביותר. עברו עוד ימים ושוב חוזר לרופא, עם דרישה שיעשו לו שוב את הבדיקות. נענה הרופא ואמר לו: נראה לי שאתה קורא עיתונים וכל מחקר חדש שיוצא על מחלה מסויימת, אתה מרגיש את התסמינים של המחלה ובא אלי עם אותם תסמינים, אפילו שאתה חשוב ומבוגר ממני, אני מבקש ממך להפסיק לבוא אלי, אין לך כלום. הצטער צער גדול והלך. עברו ימים, האדם המבוגר נפטר מגילו וביקש לכתוב על קברו שמת מן המחלות, אפילו שלא האמינו לו שיש לו את המחלות. במעשה זה למדנו מוסר גדול, שנים רבות אנו רואים אנשים, אשר באים לקבל ברכה ועצה, והרבה אנשים מרגישים אנו, שהם שמחים בסבל שלהם, בפצעים שלהם, בחולי שלהם. ואם החולי או הסבל יעבור, הם לא ידעו מה לעשות, הם יהיו כל כך לא עסוקים, אתה עוזר להם לצאת מזה והם שוב חוזרים לדבר אחר, כמו שיש היצמדות עמוקה אל הסבל, הם מקבלים מזה משהו, זאת השקעה והיא משתלמת. ולכן מי שיש לו בעיה, צריך דבר ראשון לבדוק האם אתה רוצה לפתור את הבעיה או שאתה רוצה רק לדבר על הבעיה. תיכנס לתוך עצמך ותחקור, כל היסורים שלך קיימים כי אתה תומך בהם, בלי תמיכה שלך כל הדברים האלו לא יכולים להתקיים, לכן אתה תראה בעצמך, אם אתה רוצה להתרפא, או רוצה לדבר ולהנות מבעייתך. ואחרי ח"י שנים ששמענו רבבות רבות של יהודים, הרבה מהם, ראינו שרוצים לדבר על הבעיה ומעטים מאוד רוצים לפתור באמת בעיות. וצריך לדעת שלדבר על בעיה ולא לפתור, דבר זה מוריד מאוד מכוחות האדם, ואדם אשר חי בבעיות בכדי לדבר עליהם, מאבד את כוחו מרגע לרגע. נתעמק ונחשוב אדם אשר עבד קשה, מרגיש בסוף היום חלש ומותש, משום שעבד קשה, אדם אשר היה עצוב ומדוכא גם מרגיש מותש, אפילו שלא עשה שום פעולה גופנית ומדוע?, כי כל הכוחות הולכים בעצבות אשר הוא עצוב ומאבד את כוחותיו, אפילו שבשכל פשוט נראה שמי שלא עבד רק ישב והתעצב, צריך להיות לו יותר כח, אך לא כך, מאבד את כוחו, את שכלו, את תעצומות הנפש. לכן צריכים להגיע להבנה נפשית עמוקה שכל בעיה, אף הקטנה, שאומרים שרוצים לפותרה, לא רק לומר, אלא לרצות מעומק הנשמה גם להפסיד מעט מהכבוד מהממון ולפתור הבעיה, כי כל עוד היא פתוחה משקולת היא לעתיד חיי האדם. וכאשר מבינים זאת בנפש, קל יותר לבנות חיים טובים, שהאמת והשלום אהבו ולחיות חיים קלים יותר בלי משאות ומכאובים בלב ובנשמה. "רפאינו ה' ונרפא הושיענו ונושע" ושלח גאולה וישועה ופרנסה ברווח לכל הישיבות הקדושות "שובה ישראל".

ברוך ה' שבוע חדש, התחלה חדשה. אך בכל התחלה חדשה היצר מנסה לייאש את האדם ולשים לפניו את כל הדברים הלא נוחים ולהגדיל מול עיניו בעיות קטנות ולעשותם כדברים גדולים וקשים. אך צריך לדעת שזה עצת היצר הרע וצריך האדם לבטוח בה' ולהתקדם לעבר הדברים בביטחון בהקב"ה ולא לקחת את כל הבעיות כמקשה אחת, אלא דבר בעיתו מה טוב, כל צרה ובעיה או כל ענין כשיגיע יעמוד ויתמודד כנגדו. וינסה האדם לחלק בדעתו, לשים במקום את דאגות הפרנסה ובמקום אחר דאגות השלום בית ובמקום אחר דאגת הילדים ולא יערבב את כולם יחד, כי אם יערבב את כולם יחד חורבן גדול יהיה לנפשו. יקצה זמן למחשבה על פרנסה, זמן לשלום בית וכן הלאה. עצת היצה"ר לערבב כל המחשבות יחד. וידוע משל על הצפרדע שפגש את המרבה רגליים, שאל הצפרדע את המרבה רגליים: איך אתה מסתדר עם יותר ממאה רגליים, אני עם ארבעה רגליים בקושי מסתדר?. אחרי שבוע עבר הצפרדע שוב באותו מקום ומצא את המרבה רגליים עומד במקום שהיה, תמה הצפרדע ושאלו מה עושה באותו מקום, ענה ואמר לו: מהיום שאני חושב ורוצה לסדר בדעה מסודרת את הליכתי אני לא מצליח להסתדר עם הרגליים. כך האדם, אם יעמיד את הכל במחשבה ובדעה לא יוכל להסתדר וישאר עומד במקומו. "השלך על ה' יהבך והוא יפרנסך והוא יכלכלך". זה יסוד גדול בחיי האדם. וצריך כל יהודי לחזק בנפש לא ליפול במלכודת היצר אשר שם הכל מול עיניו כחומה בצורה. הדאגות העולות בלב האדם הם הגורם לחולי הגדול אשר הורס את חיי האדם. ואמרו חז"ל: "דאגה בלב איש ישיחנה". ואחרים דרשו: "דאגה בלב איש יקטיננה". וזה שני דרכים להתמודד עם דאגה ובעיה, או להשיח; לדבר אותה עם הקרובים והאהובים אשר יעזרו לו בבעיה ובדאגה, או שיש דברים שמוטב להקטין אותם בלב, לא לתת בהם ממש, לא לדבר עליהם ולא לספר עליהם. וצריך לדעת יסוד גדול כאשר האדם חושב על דבר ונותן בו ממש, הוא מגדיל אותו ומעצים אותו. ח"ו כשיש לאדם רודף אשר מציק לו ורודף אותו, אם יחשוב עליו וידבר עליו הוא מחזק ומגדיל אותו ונותן לו כח, הפתרון לדחוק אותו מהמחשבה, לא לחשוב, לא לדבר וכך מוריד את כוחו של הרודף. בכל ענין כמה שמתעסק יותר נותן משמעות לענין. וכך מצאנו אצל יוסף הצדיק: כאשר ביקש מהשר לדבר עליו טוב אצל פרעה ואחרי כן הבין יוסף שלא היה צריך לעשות כך אלא היה צריך לבטוח בה'. ודרשו חז"ל: "אשרי הגבר אשר יבטח בה' וכו'", מה עשה יוסף?, נקט בשיטה זו, דחק במחשבתו את בקשתו מהשר, וכאשר דחק את המחשבה הזו, גם השר שכח מבקשה זו. ועל זה נאמר: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", והנה הלשון תמוה, אם לא זכר פשוט ששכחו, א"כ מהו וישכחהו?. אלא על פי דברנו יובן: מדוע לא זכר שר המשקים את יוסף?, כי יוסף שכחו "וישכחהו". וכך ינהג האדם בדברים לא נוחים יקטינם, לא יתן בהם ממש ואז קל ונוח לעבור את כל המשוכות שבחיים.

בהדרגה האדם מתרגל לדברים הקשים והחמורים ביותר. הגנב אינו נהיה גנב גדול, עד שמתחיל פעם ראשונה בגנבות של דברים קטנים ביותר, האכזר אינו נהיה אכזר בפעם אחת, אלא מתחיל באכזריות קטנה ומשם נמשך לדברים הקשים ביותר, וכך כל חיי האדם מתחיל בדבר קטן ומתפתח לדברים גדולים. וכך גם בעבודת ה' צריך להתחיל את ההתחלה, ואחרי שמתחילים את ההתחלה ועולים את המדרגה הראשונה, יש לזה המשך. וכך קראנו בפרשת קדושים )ויקרא יט,לב( "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה". והיה קשה לנו הרי יראת אלוקים צריכה להיות הדבר הראשון, ואחרי כן לקום לאדם מבוגר ולכבד את הזקן, מדוע הפסוק מתחיל בקימה למבוגר ובכבוד לזקן, ורק אחרי כן ויראת מאלוקים, בעוד שזה דבר ראשון אשר צריך לקיים? אלא נבאר ונאמר, כשאדם מאבד את יראת אלוקים זה לא בא ברגע אחד, קדם לזה דברים אחרים אשר גרמו לאדם להגיע לאשר הגיע, חוסר יראה, ומה קדם? קדם חוסר כבוד למבוגר, חוסר כבוד לתלמיד חכם, זה קודם לכל נפילה וירידה גדולה אשר נמצא בה האדם. כאשר האדם מכבד את המבוגר ומכבד תלמידי חכמים, זה כמן מגן לריחוק ושמירה לכבוד שמים, וכך דרך היצר הרע לזלזל במורים ובהורים ובתלמידי חכמים, ואחרי כן לפרוץ את החומות ולהגיע עד מלכות שמים. וכך נאמר בתורה )ויקרא כא,ט(: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת", וקשה אם בת כהן עושה עבירות ומחללת את הכהונה, מה זה קשור לאביה?, אלא נדקדק בפסוק בת כהן כי "תחל לזנות", אם ראית קלקול, זה לא בא ביום אחד, אלא שזה כבר מבית אביה, רק שהיא הסתירה את קלקולה. כל אדם צריך לדעת לשים חומות בצורות, והחומה הראשונה להקב"ה היא חומת תלמידי חכמים ומבוגרים, כשזה נפרץ, מהר מאוד האדם יגיע רחוק מאוד ברע עד הקב"ה. צריך האדם לשלוט על טבעיו כי אם לא ישלוט, אזי "יצר לב האדם רע מנעוריו", היצר יגרור אותו למקומות הרחוקים והגרועים ביותר. וידוע המשל, המובא בקדמונים, היה איש עשיר רוכב על סוס מחוץ לעיר, והנה ראה עני פיסח על הקרקע, ריחם עליו העשיר וביקש ממנו שרוצה להעלותו על סוסו ולקחת אותו לעיר, שמח העני הפיסח ועלה על הסוס, העשיר הטוב לב ירד מהסוס ונתן את המושכות בידי הפיסח והיה הולך ברגליו. הנה כשהגיעו לעיר ביקש העשיר מהעני הפיסח לרדת מהסוס, העני הפיסח החל לצעוק ולאמר זה סוס שלי, הזדעזע העשיר הרי לפני כמה דקות עשיתי עימך חסד והעליתי אותך לסוס, איך פתאום הסוס נהיה שלך?! כל העיר התקבצו סביבם, הפיסח צועק חמס שרוצים לקחת ממנו את הסוס שלו. הלכו לדיינים לשאול מה הדין מצווה לעשות במקרה כזה? ענו הדיינים ואמרו הפיסח אוחז במושכות הוא בעל הסוס. ידעו כולם ידיעה ברורה שהעשיר הוא העשיר וטוב לב הוא, אך כאשר אתה נותן לאדם את המושכות ביד, תהיה מוכן שיקח לך את הסוס, תעשה חסד, אך תיזהר זהירות גדולה בכל זמן להשאיר את המושכות שלך ביד. היצר הרע שונא יותר את האדם אשר הטיב לך ודוחף את האדם להוקיר רעה תחת טובה. וישנם אנשים אשר דבר זה חקוק בטבעם ממי שקיבלו טובה חייבים להחזיר רעה, משום שרק זה מחזיר אותם להרגשה שאין הם חייבים מאומה לאדם. ולכך עלינו כמובן, לא לסגור דלת בפני הטוב, ולהמשיך בכל כח בטוב, אך יזהר להשאיר את המושכות בידיו, וכך האדם יעשה הטוב לשם שמים ולא יצפה בשום אופן לשום תמורה כנגד הטוב אשר עשה. יצר לב האדם רע, ומובא מעשה בשר ערבי גדול אשר נפל לבאר מים, כל העיר באו להצילו, עמד השר והיה צועק שמבקש עזרה מי יצילו? וכולם באו לעזור לו מושיטים את ידם וצועקים לו תיתן לנו את ידך בכדי שנוכל להצילך, והשר לא נותן את היד, אך ממשיך לצעוק מי יצילו?, האנשים לא הבינו, אתה מבקש עזרה והצלה, תושיט את ידך ראשון, אך הוא חוזר על שלו ומבקש עזרה אך לא מושיט את ידו, בא יהודי חכם ועמד בפי הבאר ואמר שר גדול וחשוב קח את ידי, מיד השר הושיט את ידו וכך ניצל, מידות האדם קשות המה גם כשמוצא ורואה את עצמו בחורבן המידות שולטות עליו.

זה כלל גדול בחיי האדם, שיהיה ה' לנגדו תמיד וכן, "והיו עיניך רואות את מוריך". על כן, ישתדל האדם לבנות בנפשו כמו תבנית אשר בה יוחק באותיות מאש, "שויתי ה' לנגדי תמיד", יראה את ה' בכל צעד וצעד ובכל מעשה אשר עושה לנגדו תמיד. וכמו כן יבנה תבנית מול עיניו עם תמונתו וצורתו של רבו, אשר יבחין בה בכל עת ובכל זמן. וידועים דברי הקדמונים, שלכל אדם צריך שיהיו שני רבנים; רב אחד בארץ, אשר יורה לו את הדרך אשר בה ילך וזה "עשה לך רב"; ורב אחד בשמים, אשר נפטר ונפשו תהיה קשורה בנפשו, במחשבה ובתורתו לזכות ששפתותיו יהיו דובבות בקבר. וכך, יושפע על האדם שפע רב מכל העולמות. והנה, ההסתכלות על הרב, וכן, המגדל אור של "שיויתי ה' לנגדי תמיד", הוא מן היסודות החשובים בחיי האדם, לבל יאבד את דרכו בחייו, משום שהחיים קשים המה וכדברי חז"ל )עירובין יג,ב( מוטב לאדם שלא נברא מאשר נברא, וכשנברא העצה הטובה היא יעסוק בתורה. ומדוע? משום שהתורה ודרך ה' הם הישועה והתרופה לכל החולים ולכל מקרי הזמן הקשים, אשר באים, באו ויבואו לאדם בחייו. ומי שאין לו את המגדל אור של "שיויתי ה' לנגדי תמיד" ואת "והיו עיניך רואות את מוריך", או שישקע במחשבות ובתפיסות ישנות אשר זמנם תם ונשלם מן העולם ונמצא שהוא חי בחיי העבר, עם התמרמרות גדולה ויאוש מוחלט, או שהולך, חס ושלום, בדרך רעה ובלי הדרכה למכשולים הקשים והמסוכנים, אשר יש לנו בדור הקשה הזה, ויכול לאבד את כל עולמו. וכפי שיש קונה עולמו בשעה אחת, יש מחריב עולמו במחשבה קטנה וברגע קטן. לכן, רב המאיר והמדריך ומגדל אור של "שיויתי ה' לנגדי תמיד", הם השמירה בימים טרופים אלו. והנה, ידוע מעשה, בראשית כאשר נודע החשמל, לא כולם ידעו וזכו שיהיה בביתם מנורה עם חשמל. באחד הימים, בא לביתו של אחד החכמים והמשכילים חבר, אשר אף הוא היה חכם ומשכיל, אך עדיין לא זכה לקידמה שבביתו יהיה מנורת חשמל. בעל הבית כיבדו כבוד גדול ואחרי סעודה דשנה, הכניסו לחדר השינה שיעלה על משכבו, שמח האורח שמחה גדולה ואחרי שקרא מעט מספרי החכמה אשר לו, רצה לעלות על יצועו ולישון, הנה האור הפריע לו לישון; עלה על כיסא וניסה לנשוף רוח לתוך המנורה, בכדי שהאור יתכבה, נשף ונשף, אך האור לא נכבה, חשב בנפשו אני אלך לבעל הבית ואומר לו האור לא נכבה, אך נמלך בדעתו שאין זה מתאים להפריע בלילה וגם דבר זה יוריד מכבודו שהוא לא יודע לכבות מנורה, והרי הוא כן יודע, יש לו בבית מנורת שמן, מנורת גז והוא מכבה אותה בכל יום. כך, לילה שלם, אותו חכם מנסה לישון ולא מצליח, שוב עולה על הכיסא לכבות את האור ונושף בכל כוחו וגם לא מצליח, עד הבוקר כך היה. בבוקר, כאשר בא אל בעל הבית, סיפר לו על כל אשר עבר עליו בלילה, עמד בעל הבית ואמר לו: זה לא מנורה של שמן ולא גז, זה של חשמל ולא צריך לנשוף ולא כלום, אלא הנה על הקיר יש מתג שרק צריך ללחוץ עליו והחשמל נכבה או נדלק, וכל מלאכתך וכל צערך כל הלילה היה לשווא. כך האדם, נשאר הוא עם דעותיו הקודמות, עם מחשבותיו על העולם, על חבריו, על בני משפחתו, על ילדיו, ממשיך הוא לדבר עם ילדיו כפי שדיבר איתם כשהיו קטנים, ועם אשתו כפי שדיבר בהיותם צעירים, ועם רעיו וחבריו כפי שדיבר לפני עשרות בשנים, ואף הוא נשאר כך, ושם החורבן והצער והאכזבה גדולים ביותר. ואם, חס ושלום, ילך לבד לכל קידמות ומחשבות, אשר אין להם גדר יפול בתהום מסוכן ביותר אשר אחריתו מי ישורנו. וזה האדם אשר עומד ליד המנורה שחושב שהיא של שמן ושל גז ובכל כוחו נושם ומתנשף לכבות את האור, אך זה דבר אחר לגמרי היום, והדעות והמחשבות לא יכבו ולא יזוז במאומה כל מעשיו. לכן, בימים ובזמנים כאלו, המגדל אור של "שויתי ה' לנגדי תמיד" והדרך של "והיו עיניך רואות את מוריך", הם המדריך הטוב לאדם לא ליפול לשני הצדדים, אשר התהום בהם גדול מאוד.

יש שני דרכים איך האדם יודע ומכיר את עצמו, דרך אחת היא, שהוא עובד עבודה חזקה ומתעמק בתוך עצמו ויודע את חולשתו את מידותיו ואת מעשיו, ויש דרך שנייה, שהאדם שומע מה אחרים מספרים ומדברים עליו, ומדיבורם של אחרים ומשבחים אשר שומע על עצמו, כך חושב שמכיר ויודע את עצמו. אבל זה טעות חמורה ביותר, משום שאם אתה עדיין לא מכיר את עצמך, איך אחרים ידעו מי אתה ומה אתה, ואיך אחרים יבנו את אישיותך ואת מה שאתה, בזמן שאתה לא מכיר את עצמך?! לכן, צריך האדם לדעת מי הוא ומה הוא, וידע שהרבה מן הדברים, אשר הוא חושב שהם אישיותו וטבעו, הם דברים נזילים וחולפים ומשתנים. ישנם טבעים וישנם הרגלים; הרגל אפשר לשנות טבע קשה לשנות, וזה מלחמה גדולה. ולכן יעבוד האדם על עצמו לדעת מה הרגל אצלו ומה טבע, וישתדל מהר לעבוד על ההרגל לתקן אותו, לפני שיהיה טבע, כי כאשר נהיה ההרגל טבע, קשה מאוד להתנתק ממנו. וכך אומרים בשם חכמי המוסר, שיותר קל ללמוד את כל הש"ס מאשר לתקן מידה אחת רעה, אשר נהיית טבע אצל האדם. לכן ישתדל האדם לדעת את עצמו את כוחותיו, את חולשותיו, ועצם הידיעה היא התקדמות גדולה לקראת תיקון הנפש, כי כאשר האדם חי ונבנה על דברים אשר אחרים מספרים ואומרים, מאבד מעצמו ונהיה עבד של העולם הנשלט על ידי דיבורים של אנשים ומחשבות ורצונות של העולם. ישתדל האדם לדעת מה הוא ומי הוא, וידע שאי אפשר לשים משא גדול בתוך תיק קטן, וכן, אינך יכול לשאוב מים מבאר עמוקה עם חבל קצר. הרבה אנשים מנסים חיים שלמים למלא את התיק הקטן עם משא גדול, שמים חלק מן המשא מוציאים אותו ומחזירים שוב את המשא, וכך, חיים שלמים עוברים במלחמה למלא את התיק, ולנסות לשאוב מים עם החבל הקצר, אשר לא מגיע לשום מקום. ולכן, נבין בדעתנו את עומק הדברים האלו, וכן, כל מקום יש לו את הכללים שלו, ובכל מקום האדם צריך לנהוג לפי הכללים הנהוגים באותה מדינה, באותה עיר ובאותה משפחה. זה דבר קשה ביותר ולעיתים בלתי אפשרי, לחיות במקום אחד עם כללים של מקום אחר, כפי שיש מדינות שהמכוניות נוסעים עם ההגה בצד אחד, ומדינות אחרות נוסעים עם ההגה בצד שני, אי אפשר לבוא למדינה השניה ולנהוג בצורה שאתה רגיל לנסוע בה, זה סכנה גדולה ודבר לא אפשרי. כך החיים, בכל מקום תדע לנהוג על פי הכללים שלו, אבל אתה תשתדל ותלחם עם עצמך ושמור על עצמך ועל דרך ה', לא לסור ממנה ולא לשנות את היסודות שלך, וכל זה רק אם לא סותר את דרך ה' ואם, חס ושלום, סותר, תרחק מכל דבר וכל דרך כזאת.

מובא בספרים הקדושים, בכל שנה, בחג שבועות, מתן תורה חוזר על עצמו, והקב"ה ופמליה דילי יורדים ועשרת הדברות, ובראשם אני ה' אלוקיך, חוזרים כבראשונה. אך, רק זכי הנפש, מקבלים את ההארה וטל של חיות מושפע עליהם. אם כך, מה הסוד לקצר הדרך ולהתקרב במהרה, למלכו של עולם? היו לנו ימים רבים, מליל ראשון של תפילת העומר, ליישר ולתקן את מעשינו. הקב"ה ציוונו: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה" להכין ולהניף את נפשנו לפני בוראינו - איך נעמוד ונהיה מוכנים, כאיש אחד בלב אחד "ויחן ישראל כנגד ההר" - חושבים אנו, ומקבלים על עצמנו את דברי הנועם אלימלך )הנועם אלימלך, מקדושי עם ישראל היה, ומו"ר זקני, רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל, היה אומר, בכל בית חייב שיהיה הספר הקדוש נועם אלימלך, אפילו שלא לומד בו, סגולה הוא לשמירה, מכל דבר רע( ובספרו הקדוש אומר: בכל רגע פנוי, ידמה אדם בנפשו, שעומדים לכפור, בענייני אמונה בה' ובשביל אהבתו לה', מוסר את נפשו ונשרף בכבשן האש. בכל פעם, שמדמיין מחשבה זאת בנפשו, מרומם את נפשו ומתקרב קרבה עצומה להקב"ה. אך כשנתבונן, בדברי הגמרא, במסכת ברכות, נמצא מעלה גבוהה מזו, אצל רבי עקיבא; כשהוציאוהו להורג, היו מסרקים את בשרו, במסרקות של ברזל. תלמידיו הזדעזעו ואמרו לו: רבנו, כך נראה את סופך? אמר להם: כל חיי חיכיתי לרגע זה. הנה, ההבדל, בין דרך הנועם אלימלך לדרך רבי עקיבא: הנועם אלימלך, מלמד אותנו לחשוב לקפוץ לאש ולהישרף על יחודו של עולם; ורבי עקיבא, לימודו כל החיים לחשוב ולדמיין שמענים אותנו ומנתקים את עורנו מבשרינו, כל זה במצוות אהבת בוראנו. אם כך, כשרוצים לקצר הדרך בהתקרבות לה', מסירות נפש, היא הדרך הקצרה ביותר, לאבינו שבשמים והמסירות נפש היא, במחשבה, או, כלימוד הנועם אלימלך, בקפיצה לכבשן האש ובמסירות נפש מהירה, באהבת ה', או בדרך רבי עקיבא, במחשבה של עינוי הגוף, על אהבת ה'. עם ישראל קדושים, אין אנו יודעים מעלה של אף אדם; מי צדיק אמת, מי יותר ומי פחות?! אפילו פושעי עם ישראל, מלאים במצוות, כרימון וכבר המשנה אמרה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ובכל חיינו, יהיה חירות בליבנו. לפני שנים רבות, בא אצלנו יהודי, אשר התרחק מאוד מהקב"ה ופשע וחטא ועבר, על רוב תרי"ג מצוות, בין אדם למקום, ובין אדם לחברו. ישבנו עימו, זמן ארוך ודיברנו עימו, שיחדל ממעשיו הרעים, ואחרי שיחה ארוכה ומילים היוצאות מן הלב, אמר: יתנו לי כמה ימים לחשוב, אמרנו לו: בעוד כמה ימים נבוא לביתך. עברו הימים, נסענו לביתו, ישבנו עימו, היה שבור ובוכה בכי גדול, אמר לנו, אני מוכן למסור את נפשי כעת, על קידוש ה', אני רוצה למות על קידוש ה', אך קשה לי לחיות על קידוש ה'. ומאותו יום, הלימוד זכות על עם ישראל, על אהבת ה' האמיתית הטמונה בנפשם, מול עינינו בכל יום, הדמעות והמילים: "אני מוכן למות על קידוש ה', קשה לי לחיות על קידוש ה'". אנו נעבוד על עצמנו, במחשבה יום יומית, לחיות את חיינו, בקידוש ה' ונכין את נפשנו, במחשבה אמיצה, למסור את נפשנו על אהבת ה', בין ביסורים, בין ליטול את גופנו לכבשן האש - ובמחשבה של מסירות נפש, של אלפי יהודים, ביום אחד, זה לפיד אש, לפני ה', להאיר את חיינו ולמתק, מעל כלל עם ישראל, דברים קשים, המתרגשים ובאים לעולם. זה זמן ארוך, שהקב"ה, פרט את היסורים על הכלל ועל הפרט, וכדברי יעקב אבינו "וריוח תיתן בין עדר לעדר", ביקש יעקב מהקב"ה, אל תיתן צרה אחת על עם ישראל, אלא, "וריוח תיתן בין עדר לעדר", מרחק תיתן בין בעיה לבעיה - כך בשנתיים האחרונות, "עת צרה היא ליעקב" וישועתה היא, בריוח בין עדר לעדר, וכשנבין, בימים הקרובים, ממה הושיענו הקב"ה, נגיל ונשמח בישועתו.