יזהר האדם לשמור את עצמו במידת הענוה בכל זמן, משום שהגאוה היא המידה אשר מוציאה את האדם מן העולם, וגורמת לאדם לאבד את כל חייו, ולאבד את הדברים הגדולים והטובים ביותר. לפני שנים רבות, שמענו מעשה, אשר יש בו מוסר גדול ביותר, וטוב לחשוב אותו ולתלות אותו כמו תמונה מבין התמונות אשר תולים בנפש, שבכל פעם אשר נתעמק בנבכי הנפש נראה גם את התמונה הזאת בנפש שלנו, תמונה זאת יכולה להועיל הרבה, משום שגם יום המוות יש בה, וגם גאוה ואיבוד החיים על טעות קטנה. וכך המעשה על אומן גדול אשר היה יודע לפסל ולבנות כתבניות של בני אדם, אשר כל מי שהיה רואה את פסלו היה חושב ובטוח שזה אדם ממש. והנה אותו אדם הרגיש שיום מותו מתקרב ובא, פחד מהמות ואמר בנפשו: אני אעשה הכל בכדי שלא אמות. וכך עשה, הלך ובנה תשעה פסלים אשר היו דומים בדיוק לו, והלביש אותם בבגדים מן בגדיו. וכך כששמע שמלאך המות מגיע אל ביתו. מיד נכנס לחדר הגדול אשר שם הפסלים בדמותו, ועמד אף הוא כמו כל הפסלים, כך שמתוך עשרה פסלים אשר דומים אחד לחברו, מלאך המות לא ידע היכן הוא נמצא, ולא יוכל לקחת את נשמתו. והוא כך עומד באותה צורה, שעה ועוד שעה. פתאום מלאך המות צעק ואמר: הכל עשית דומה להפליא אך דבר אחד לא עשית טוב ובזה נכשלת, מיד צעק אותו פסל: תאמר לי מה לא עשיתי טוב, צעק ואמר לו מלאך המות, הגאוה שהשבת, שאומרים שעשית לא טוב, גילתה אותך, והנה אתה, וכך לקח את נשמתו. הנה מעשה זה הוא תמונה בנפשנו שנים רבות, האדם חושב על תחכומים רבים להציל את נפשו ולהנצל, "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". ועומל וטורח לבנות עשרה צלמים, ומאמין שיצליח להשיג ולהגיע לדברים גדולים מאוד. ובתחילה נראה שמצליח, הנה כמה שעות אף המלאך המות לא יכול לו, אך כאשר נוגעים בכבודו, "כל חכמתם תתבלע", מאבד את כל חייו את כל אשר לו, וכך מלאך המות לוקח את חייו. תמיד ישים מול עיניו שהגאוה היא מהחורבנות הגדולים של חיי האדם, ויזהר מן הגאוה אשר חללים רבים הפילה. ה' יעזור שנלך בדרך טובה ולא תצא תקלה מתחת ידנו ונזכה לראות בטוב ה' כל הימים.

אחד מן הבעיות הקשים ביותר של האנשים זה שאינם יודעים מתי לעצור במה שעושים, הן לטוב והן לפחות טוב, וכאשר האדם לא יודע את הגבול, מאהבה, ברגע הכל נהפך לשנאה, ומנצח למפסיד, הגבול הזה הוא דק מאוד מאוד. בקטנותנו שמענו משל שיש בו הרבה לימוד, ביום חם מאוד ישבו יושבי הבית בעלטה גדולה, נכנסו כולם לישון, היה ציפור מדבר וכן כלב אימתני ומסוכן, הציפור היה משוחרר ובא בשקט לאוזנו של הכלב וצעק בשמו וברח, הכלב קם בבהלה, הסתכל וראה שאין אף אחד אשר קורא את שמו, חזר לישון. שוב חזר הציפור ובמהירות, צעק את שמו באוזנו וברח, הכלב התעורר בכעס גדול, הסתכל לכל צד וידע והבין שאין שום אדם ושום דבר בבית, ומישהו עושה עימו מעשה קונדס. עשה עצמו יושן וכששב שוב הציפור, הספיק לצעוק ולאמר: הבעיה שלי שלא ידעתי אף פעם את הגבול. כך חיי האדם, לכל דבר בחיים יש טעם טוב, אך יש גבול שמסתיים, וברגע אחד הטוב הגדול נהפך לרע גדול ולכעס ולמחלוקת ושנאה גדולה. גם הכלב, בפעם הראשונה היה יכול לשמוח במעשה הקונדס של הציפור, ואולי בפעם השניה היה כעס בלבד, אך בפעם השלישית שם עבר הגבול של הכעס, שאת זה כבר לא היה אפשר לתקן. וכך קורה במשפחות רבות בין בעל ואשה וכן בין שותפים וכן חברים, כשעוברים את הגבול הדברים משתנים לגמרי ונהיים עולם אחר. וידע האדם בכל תחום ועניין בחיים, לדעת את הגבול ולשמור על הגבול הזה בחכמה גדולה. בכל זמן שאנו חושבים על העומק שצריך האדם להזהר לשמור על הגבול, לא לעבור אותו, נזכרים אנו: לפני עשרים שנים היינו מקפידים להתפלל כל תפילת מעריב בבית חיינו, בכותל המערבי, כך במשך יותר משנתיים, ברוב הימים. בכניסה לכותל היה אדם עם בגדים פשוטים מאוד, אוסף צדקות, והיה ממש נראה מסכן, וסיפר לנו החברותא שלנו שאדם זה היה שם דבר בכותל, אם מביאים לו לחבור בין שטר של מאה או שטר גדול או מטבע של עשרה שקלים, הריהו לוקח את העשרה שקלים בלבד, וכך כולם יודעים בכותל הולכים אליו ומראים מאה ועשרה והוא לוקח את העשרה. לאחר יותר משנה שכך ראינו כמה פעמים, אמרנו לחברותא שלנו: קשה לנו להאמין שכך אדם, שנים על גבי שנים, נשאר בדעתו לקחת את המטבע הקטן ולא השטר. באחד הימים התעכבנו בכותל ובסוף עמדנו לידו ואמרנו לו: שנה שלמה, אנו רואים אותך כמעט בכל יום, ותמיד סביבך אנשים באים ובודקים את האגדה והסיפור המסופר עליך, שאת המטבע הקטן תיקח ותשאיר את השטר. שאלנו אותו: כמה שנים אתם מסתובבים פה ואוספים כסף, ענה: עשרים שנים, אמרנו לו: עשרים שנה אינך יודע מה השטר הגדול אשר משתלם לך יותר לקחת?, ענה ואמר לנו, כשחיוך גדול על פניו: ודאי שאני יודע מה השטר הגדול, אני אוסף שבע מאות שקלים או אלף שקלים ביום מן המטבעות, אם אני אקח שטר גדול, זה השטר האחרון שלי בחיים, מן המטבעות באים שטרות, אך כשאני אבין כלפי חוץ מה זה שטר, אותו שטר יהיה סוף פרנסתי. הנה האדם הזה שמר עשרים שנה לא לחרוג בפעם אחת את הגבול, שהוא הגבול להובילו לתחילת סוף פרנסתו. בכל פעם שאנו נזכרים וחושבים על מעשה הזה, לומדים אנו מוסר גדול מכמה כיוונים על החיים המורכבים, ועל העולם המורכב אשר בו אנו חיים, לכל אדם ולכל דבר יש את נקודת השבר, שצריך לשמור על הדבר המסויים לא לעבור בעניינים. וכן בין אנשים. גם לאברהם אבינו, שהיה מגייר אנשים ומקרבם להקב"ה וזה היה כל חייהם של אברהם ושרה, היה קו שבר עם לוט, שלאחר שלוט עבר את הקו הזה, עם כל המסירות של אברהם לקרב אנשים, עמד ואמר בתוקף גדול: "הפרד נא מעלי", ולא עזר שום ענין לשנות את ההחלטה הזאת. וכן שרה לוקחת את בנו של אברהם, ישמעאל, לאחר שחצה את הגבול ומגרשת אותו למדבר למצב הקשה ביותר בלי רחמים, משום שחצה את הגבול. וכך לאורך כל הדורות, דוד המלך מבקש משלמה שיהרוג את שמעי בן גרא, משום שחצה את הגבול. ולכל עניין של גבול שצריך למצוא אותו ולשמור עליו משני הצדדים לא להזדרז לפני הגבול ולא ללחוץ עד הגבול.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" )שמות כא,א(. דיני המשפטים פותחים בדיני עבד עברי הנמכר בידי בית דין, ונתנה התורה כח בידי בית הדין למכור את הגנב, כדי שיוכל לפרוע את חוב גניבתו. לא בכדי פתחה התורה את דיני המשפטים, בדיני עבד עברי, ללמדנו, על הכח הנתון בידי חכמי ישראל, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, תורת ה' תמימה יחד עם הסיגים שקבעו חכמי ישראל. כי חכמת התורה עמוקה מי יכילנה, וירדו חכמים לסוף דעתו של אדם, שלפעמים קשה לו להשמר מן החטא, לכן כאשר דברי התורה ומשפטי ה' משתלבים יחד עם הדינים שקבעו חז"ל, ועם הסייגים וההרחקות שקבעו חכמים, אז צדקו הם יחדיו. כיון שאי אפשר לאדם להיות נבדל ומופרש מהרע ביום אחד ובשעה אחת, וצריך לזה עבודה ועמל גדולים ביותר. על כן, העצה להתחזק בזה היא, שיעשה האדם לעצמו גדרים וסייגים כדי להתרחק מהרע, או אז לאחר שיגדור עצמו, שוב לא יכשל בעשיית רע או באהבת הרע. כי הנה, עיקר ההליכה אחר הרע נובעת מתוך ההרגל והתדירות עם הרע, ומתוך ההרגל והקירבה סוף שיבוא האדם לעשות הרע בעצמו. ומשום כך אמרו חז"ל )אבות פ"א מ"ז( הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, משום שעצם השכנות עם הרשע גורמת לאדם אט אט לנהוג במעשי רשע בעצמו, ואף על פי שהוא עצמו מעיקרו ויסודו הוא צדיק. אך כאשר האדם גודר את עצמו ועושה סייגים יוכל להמלט מעשיית הרע בעצמו. וכשנתבונן בדברי חכמינו ז"ל, נראה עד כמה גדול כוחו של סייג להרחיק את האדם מן העבירה, דהנה נצטוינו בתורה במצוות כיסוי הדם )ויקרא יז,יג(: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר". וטעם המצוה כתבו הראשונים )בספר עיר מקלט בשם בעלי הנפש( שכידוע יש איסור לאכול דם כי הדם הוא הנפש, ואמרו חז"ל )סיפרי יב,מב( רבי יהודה אומר, שהיו בני ישראל שטופים לאכול את הדם, לפיכך הוצרך לאמר )דברים יב,כג( "רק חזק לבלתי אכול הדם". ומתוך החשש שמא כשהאדם יראה את הדם הולך לאיבוד ויבוא לאוכלו, על כן נצטוינו לכסות את הדם. ודוקא דם חיה ועוף שדמם דק, יש חשש שמא יבוא לאוכלו, ועל כן צריך לכסותו, אבל דם בהמות שהוא עבה וגס אין צורך לכסותו משום שבלאו הכי נפשו של אדם קצה בו. נמצינו למדים, שאף על פי שבני ישראל היו להוטים אחרי אכילת דם, עד שהוצרך הקב"ה לצוות על איסור אכילתו בלשון תקיפה, ואמר: "רק חזק לבלתי אכול הדם", מכל מקום די בכיסוי הדם כדי למנוע את האדם מאכילתו. ולכאורה קשה, הלא האדם יוכל להסיר את העפר מעל גבי הדם ויאכלנו, ואם כן מה הועילה התקנה. אלא מוכח מזאת, שכאשר האדם עושה לעצמו סייג, ואפילו שהוא מעשה קטן ומועט, בכל זאת מועיל הדבר כדי שלא יבוא לעשות את גוף האיסור. אך אם האדם לא יעשה מעשה, ולא ישים לעצמו גדר וסייג יכול לבוא לידי חטא, שהרי נפסק להלכה בשולחן ערוך )יו"ד סימן כח ס"י סי"א(, כיסה הרוח את הדם בעפר פטור מלכסותו, ואם חזר ונתגלה חייב לכסות. אבל אם הוא עצמו כיסהו, ונתגלה מעצמו אינו חייב לכסותו פעם אחרת. ואפשר לבאר את ההבדל בין שני המקרים, שכאשר עשה האדם בעצמו את מעשה כיסוי הדם, כבר קבע בעצמו סייג והרחקה מן הדם, ולכן גם אם חזר הדם ונתגלה אין צריך לחזור ולכסותו, כיון שמכל מקום כבר פעל האדם בעצמו את הפעולה הנצרכת. אבל אם נתכסה הדם ע"י הרוח, וחזר ונתגלה, צריך לחזור שנית ולכסותו, שהרי כעת הדם עומד גלוי ואפשר שיתגבר עליו יצרו ויבוא לאוכלו, שהרי לא עשה בעצמו סיג וגדר למנוע מעצמו את אכילת הדם, משום כך צריך לחזור ולכסותו בשנית כדינו. ועל פי זה יובן מה שנפסק להלכה בשולחן ערוך )או"ח סימן קפ ס"ה( שנוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב. ומובא בבית יוסף )שם( טעם לדבר בשם רבינו שמחה, משום שפעם אדם אחד כשהיה מברך ברכת המזון והגיע לבונה ירושלים נזכר בחורבן הבית ומרוב צערו נטל הסכין ותקע בבטנו, ומשום כך נהגו לסלק הסכין בשעת ברכת המזון. ולכאורה מה יועיל כיסוי או סילוק הסכין מעל השולחן, הלא אם האדם יצטער כל כך בשעת הברכה מי יעצור בעדו מלקחת הסכין ולסכן את עצמו, ואם יש בדעתו לעשות את המעשה ילך ויקח את הסכין ממקום שהניחו שם. אלא למדים אנו, שכאשר עושה האדם סייג לעצמו, וגורם לעצמו עצירה או שהייה, ואפילו שהיא קטנה ומועטת, בכ"ז יש בכח אותו סייג או מעצור להניא אותו מלעשות את הדבר או המעשה שאינם ראויים על פי הדין והיושר לעשותם. וכעין זאת מצאנו עוד במה שאמרו חז"ל )מנחות מד,א( השוכר בית בחוצה לארץ כל שלושים יום פטור ממזוזה, אבל השוכר בית בארץ ישראל עושה מזוזה לאלתר מפני ישוב ארץ ישראל. וכתב רש"י, משום ישוב ארץ ישראל דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפי' יוצא ממנה. הילכך בקושי יוצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת. ואפילו יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה, ונמצאת ארץ ישראל מיושבת. הרי לנו כמה גדול כוחו של סייג, שמאחר שקבע מזוזה באותו בית, מחמת כן ימנע לעבור לחוץ לארץ ללכת לדור במקום שליבו חפץ, ואע"פ שטרחה מועטת היא. אלא מכיון שהניח מזוזה בפתח הבית, גילו לנו חז"ל שבזה הוא כבר עשה מעשה של קביעות דירה בארץ ישראל, כיון שיהיה קשה לו לעזוב את דירתו, מחמת הטרחה המועטת שיש לו לטרוח בקביעות המזוזה. מזה נלמד להוסיף לקח, ולקדש עצמנו במותר לנו, ולגדור ולעשות סייגים ומשמרת למשמרת, ובזה נינצל מן החטא ומכל דבר רע. וכאשר האדם עושה לעצמו סייג ומשמרת גם שאינו מחוייב בה, בזה הוא מכניס את עצמו בכלל אוהבי ה' ששונאים את הרע ומתרחקים ממנו בתכלית הריחוק, ועל ידי כך יקבל סיעתא דשמיא מיוחדת להנצל מכל רע, ולדעת לכוון לאמיתה של תורה, ללכת בדרך האמיתית העולה בית אל.

כאשר חס ושלום רע יורד לעולם, חייב הרע הזה להיתפס בדבר מסוים ולכן, התפילה והבקשה מהקב"ה, שהרע לא ירד לעולם וזה אשר אומרים בימים הנוראים: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". כי אם הרע יורד, יכול גם צדיק וטוב, להיתפס ברע הזה. ועל פי זה יובן, מה שנאמר בפרשת השבוע פרשת עקב: "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאך". ועלתה בדעתנו קושיה: מהו ונתנם בכל שונאך? וכי לא די לנו בזה, שלא ישים את המחלות על ישראל? די לנו שנהיה בריאים ושלמים, מדוע ההבטחה היא שהמחלות והרע ילכו לשונאים, וכי נקמה אנו צריכים?! א-ל נקמות ה', אנו לא נבקש שום נקמה, ה' יעשה את אשר חפץ?! אלא, נבאר ונאמר יסוד גדול: כשמידת הדין והפורענות, שולטת בעולם אין היא שוקטת עד שבא הדין לידי מיצוי וכל זמן שלא מוצתה, הרי הוא עומד ומקטרג ותובע את התגשמותו בעולם. ולכן, הקב"ה ברוב רחמיו הגדולים, מחליף את מידת הדין מישראל ונותנה על אומות העולם ובזה, הוא משקיט את מידת הדין וממלא את תביעתה. וזה אשר נאמר "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה". מהו מעבירים? לא כתוב מבטלים אלא מעבירים, מה הפרוש מעבירים? אלא כדברינו, מידת הדין חייבת לבוא לידי מיצוי ותשובה ותפילה וצדקה, גורמים לה לעבור מהאיש הטוב אל הרע, מהיהודי אל הגוי, וזה אשר אמר רבי נחוניא בן הקנה: כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכך מצאנו אצל אברהם אבינו "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו". וצריך להקשות: מה כל ההתאמצות של אברהם אבינו להקריב איל, הרי הקב"ה אמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה"? אלא, היה חייב משהו תמורת יצחק, מידת הדין עמדה ודרשה חלופה ולכן האיל, הוא החלופה ואברהם לא נחה דעתו עד אשר הקריב את החלופה והרגיע את מידת הדין. וכך מובא בילקוט: רבי אלעזר הלך לבית הכסא ומידת הדין הייתה מתוחה עליו ונחש היה בבית הכיסא להכישו ובא רומאי גוי ודרש מרבי אלעזר להיכנס לפניו, נתן לו רבי אלעזר. הנחש, אשר היה מכוון להכיש את רבי אלעזר, הכיש את הרומאי והרומאי מת. כשראה רבי אלעזר את הדבר הזה עמד ואמר: "ואתן אדם תחתיך". לכן, ידע האדם שכל קללה וכל קטרוג וכל רע אשר יורד לעולם, יכול להתפס אף בקרוביו ואף באוהביו, לכן בפיו וליבו תמיד יבקש לרחמים ולחסדים ולא חס ושלום קיטרוגים ועונשים, משום שאין ביטחון ברע. ועוד צריך לידע האדם, שלפעמים נכתב שירד הרע ומידת הדין, חייבת להיתפס באדם ועל ידי מצוות ומעשים טובים האדם ממתק מעונשים קשים, לדברים יותר קלים, כמו שאמר דוד המלך בתהילים "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי" אומר דוד: אני מודה לך, משבח אותך, מהלל ומקלס, כי דיליתני, עשית אותי דל, עני, משום שזה תמורה, "ולא שימחת אויבי לי", ממות ומדברים יותר קשים. כשמידת הדין יורדת היא חייבת להתפס באדם. טוב יותר שתתפס בממון, או בדברים פחות חשובים מן החיים. ויובן חז"ל שאומרים: סנדקאות מעשירה, פירוש: מי שיושב סנדק זוכה לעשירות והנה כשנתבונן, כמה פעמים ישבו אנשים סנדק ולא התעשרו? היכן ההבטחה שסנדקאות מעשירה? אלא, באמת סנדקאות מעשירה אך לפעמים נגזר על האדם מוות או אסונות קשים לו ולבני ביתו והקב"ה, לוקח את העושר אשר כעת צריך להתעשר בזכות הסנדקאות ופודה את זה לחיי האדם. וכך גם יובן עניין "עשר בכדי שתתעשר", הקב"ה נותן הבטחה, כל מי שיעשר את כספו יתעשר ופעם יחידה בתורה הקב"ה מבקש: "ובחנוני נא בזאת", והנה כמה אנשים עישרו ולא התעשרו והיכן הבטחת הקב"ה? אלא, וודאי כל מה שאמר הקב"ה, שריר, בריר וקיים, אך אסון חמור מזה, היה צריך לבוא עליהם והקב"ה פודה את מידת הדין מאסון חמור וקשה לממון.

יש מצוה גדולה להרבות בכבוד שמים ולהרבות בזיכוי הרבים, בכל יום ובכל רגע. ולכן נשתדל לתקן עולם במלכות שדי, בשבוע הבא לקראתנו, לחזק כמה שיותר יהודים לקבל עליהם להקפיד לקיים את מצוות הנחת תפילין. התפילין הם הקשר שלנו להקב"ה, ורבי שמעון בר יוחאי אומר מי שלא לובש תפילין, הריהו מפושעי ישראל. וכאשר מזכים אנו יהודים להניח תפילין, גורמים לעוד יהודי להיות בקשר עם הקב"ה, ואנו כאדם אשר מחזיר למלך את בנו האבוד. לפני כתשע שנים זכינו לחזק את ענין התפילין, וראינו ישועה גדולה מאוד. וזו פעם ראשונה שאנו מספרים ואומרים דבר זה, כשעברנו לישיבה החדשה באשדוד, הבנין אשר נבנה בצער ויגון ורדיפה רבה אשר עברה הישיבה באותם ימים. היה בליבנו שמחה מרובה, ערב ראש השנה היה, ובליבנו הרגשנו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, אך באותו לילה חלמנו שאחד מבני הקהילה הקדושה, בנו נדרס ומת חס ושלום, וקמנו בצער גדול ביותר, יצאנו מהבית והלכנו לירושלים שלושה ימים בבכי ויגון ותפילה להקב"ה לבטל הגזירה. ואז קיבלנו על עצמנו מצוה לקנות אלף תפילין שבזכות מצוה זו ה' ימתיק את הגזירה וחזרנו לביתנו ובליבנו הרגשנו שהגזירה הומתקה. "דע מה למעלה ממך", תרגיש ממך, בלבך. אחרי ששבנו לביתנו, בכמה שעות באו תלמידים דופקים בבהלה בדלת, אחד מן האברכים הצדיקים של הישיבה, שהיום הוא אחד מן הרבנים בשובה ישראל אהוב מאוד עלינו וחביב, בנו בן כמה ימים נפל מן המיטה או דבר אחר, והוא בלי הכרה בסכנת חיים וכו'. היה בהלה גדולה אצל כל בני קהילת קודש שובה ישראל, אך עין במר בוכה ולב שמח, ידענו בליבנו שישועת ה' כהרף עין, והבן יקום ויהיה בריא, על אף כל הדיבורים של הרופאים, ויודעים אנו בברור שזו המצוה שמיתקה את הדינים. אף אנו בשבוע זה, נחזק מצות תפילין בכל מקום ומקום, ואף שאלו ימי דין, אנו נמתק הדין על ידי מצוות יומיות בכלליות ובשותפות. וכך, ברגע שכל אחד מבני החבורה זיכה יהודי בתפילין, הזכות תעמוד על כולנו יחד.

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" בני ישראל, כשהיו בגלות בבל, הלכו לבכות בנהרות בבל וצריך להקשות: מדוע רק בנהרות הלכו לבכות? מדוע לא בבתי כנסיות, בבתי מדרשות, בכל קיבוץ יהודי? מה מיוחד בבכי בנהר? ועוד, מה הלשון "תלינו כינורותינו"? ואפשר לפרש ולומר, כשיש לאדם צרה או כאב, מחפש חבר עם כאב דומה ושניהם יחד, מנחמים איש את רעהו וכאשר ימצא האדם, חבר, אשר נשא בצרה הזו, שנים רבות לפניו ועמד והחזיק מעמד נחמתו גודלת. עפ"י דברים אלה, נפרש ונאמר: אמרו חז"ל "שפכי כמים ליבך, נוכח פני ה'". ידוע, שבשעה שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, באותו לילה, נשא לאישה את בתיה בת פרעה ובאותו לילה, עמד מלאך ונעץ קיסם גדול בים ושם נבנתה רומי. ואמרו חז"ל: מלא החרבה בשעה שרומי בנויה, ירושלים חרבה ובשעה שרומי בנויה ירושלים חרבה. וידוע, שכמות הים אשר נבראה בבריאת העולם היא כמות, אשר כך הייתה צריכה להישאר עד ביאת משיח צדקנו, אך כאשר נבנתה רומי ונוצר האי הזה בעולם, הוקטנה כמות המים בעולם, משום שרומי נבנתה בלב ים על המים. אם כך, המים נחסרו מבניינה של רומי, והמים עומדים ובוכים ומתפללים לפני הקב"ה, שטבעם המקורי יחזור לקדמותו ומתי יחזור לקדמותו? בשעה שירושלים תיבנה כמו שאמרנו אם בנויה ירושלים רומי חרבה. אם כך, המים בוכים ומתפללים על בניית בית מקדשנו לכן, "על נהרות בבל"- היהודים בשעת הגולה, הלכו לחפש חבר, שותף לצרה על חורבן הבית ומיהו החבר ומיהו השותף אשר יזעק עימם ויתפלל על בניין בית המקדש? זה הנהרות והימים ולכן "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון" ונמשיך וננסה לבאר ולומר, עד כמה אמונתינו בהקב"ה צריכה להיות חזקה והביטחון אסור שיתערער, באף צרה אשר באה על האדם. ידוע, שעמד מלך בבל - אחרי שכל הגולים הגיעו לבבל וביקש מן הלוויים "שירו לנו משיר ציון"- עמד ודרש מהם, לשיר לכבודו את השירים והמנגינות, אשר היו אומרים הלויים בבית המקדש. עמדו הלויים ואמרו: איך נעשה הרעה הגדולה הזאת לאלוקים ונשיר לרשע זה את שיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש? עמדו חלק מרובה מן הלויים ולקחו את בהונות אצבעותיהם ונשכו בשיניהם בכל כוחם ותלשו לעצמם את בהונות אצבעותיהם ועמדו לפני מלך בבל ואמרו: איך נשיר אין לנו אצבעות? המדרש מספר, עמד המלך וחמתו בערה בו והרג ושפך את דם רוב הלוים אשר עשו זאת. מסופר שהשרידים, אשר נשארו כשנבנה בית שני, עמדו וביקשו לנגן את שיר ה' בבית שני עמדו חכמי ישראל ואסרו עליהם, משום שמחוסר איבר, אסור לבוא בבית המקדש, לא לנגן ולשיר את שיר ה'. עמדו הלויים והתלוננו ואמרו: אצבע זו חסרה על מסירות נפש, שמסרנו ותלשנו אצבעותינו ענו חכמי ישראל ואמרו להם: היה אסור לכם לפגוע בעצמכם, הייתם צריכים להישאר שלמים ולא להזיק לעצמכם! וזה יסוד גדול אשר צריך האדם לדעת, כל צרה אשר תבוא, יבוא איתן וחזק, סופה לחלוף ולעבור; לא יזיק לעצמו, לא יצער את עצמו, יחכה לזמן הקשה, אשר יחלוף וכך, כשבאה על האדם צרה, לא יתייאש וירים את ידיו וזה מה שאמר הפסוק "על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" החכמים והצדיקים, כשבא החורבן לא זרקו את הכינורות והתייאשו, אלא רק תלו את הכינור וחיכו שהזמן הקשה יעבור וכשיעבור, יקחו שוב, את הכינור וישירו את שיר ה'. כך האדם, כשקשה בעסקיו, לא יסגור את הדלת יקח את המפתח וישליכו לים, כשחורף מסתיים, אל תשליך את המעיל ובגדי החורף, תשמור אותם לחורף הבא; תלינו כינורותינו, לא זרקנו, רק תלינו וחיכנו לימי שמחה, אשר בוא יבואו לעם ישראל.

סוף מעשה במחשבה תחילה! יחשוב האדם בדעתו, שכל רע וחוסר הגינות, אשר נוהג, הפנקס פתוח והיד רושמת ועל הכל, יביא אלוקים במשפט ואף, פעמים רבות, משלם האדם, כפל כפליים על מעשיו. וידוע המעשה, על מלך גדול, ששלח את עבדו, לקנות לו דג. העבד העצל, קנה דג מבלי לבדוק את טיבו, והדג היה, מקולקל והעלה ריחו. כשהביא הדג, בפני המלך, כעס המלך כעס גדול, ונתן לו עונש, עם שלוש אפשרויות לבחור: או לאכול את הדג המקולקל, או לשלם מאה דינרים לקופת המלך, או ללקות מאה מכות. חשב העבד, מה משתלם לי ביותר והחליט, ללקות את המאה מכות; זה הנוח והטוב לו לעת הזאת. ביקש את זה העונש. בא שליחי המלך והחלו להכותו; מכה, 10 מכות, 30 מכות, 50 מכות, כשהגיעו ל- 80 , גופו לא עמד בכך וצעק חמס. ביקש מהמלך, לשנות את עונשו וליתן לו, לאכול מן הדג המקולקל. התחיל לאכול, אכל 10 אחוזים, 30 אחוזים, כשהגיע ל- 80 אחוזים מן הדג לא עמד בכך, וצערו, היה צער גדול. עמד וביקש מן המלך, לשלם את המאה דינרים, אם כך, מה היה בסופו של זה, גם לקה, גם אכל, וגם שילם. וכך, עונשם של כל הרשעים: פרעה, לקה, שילם בממונו ואף, שיחרר את בני ישראל ממצרים וכן, כל עושי עוולה, מימות בראשית, לקו, אכלו את החרפה ובסוף אף שילמו. לכן, כשנכנס אדם, לכל דבר בחיים, ישים מול עיניו את הצדק והיושר האמיתי. לא הצדק והיושר, אשר נוח לו, אשר טוב לו לספר ולומר, לאנשי ביתו ולחבר מרעיו, אלא היושר והצדק האמיתי, אשר אותו יצטרך לעמוד, לפני כיסא הכבוד ולהתמודד עימו. וכאשר אדם, רואה את הקב"ה מול עיניו וכל מעשיו לשם שמיים, גם בדברים, שכביכול הם להנאתו או לטובתו, אך מטרתו לגדל את שמו יתברך, ודברים אלו, הם רק להחיות את נפשו, אף עליהם, יקבל שכר מאיתו יתברך. וידוע, המובא בדברי חז"ל, איש בעל תאווה של אכילה ושתייה, עלה לישיבה של מעלה לפני בית דין הצדק בשמיים ונשמתו פחדה מאוד מן הדין. מחוץ לבית דינו של הקב"ה, נשמתו שמעה משפט, אשר הקב"ה ובי"ד הצדק שופטים אדם. וכך שומעת אותה הנשמה: הקב"ה שואל: באיזה שעה קמת? אומרת הנשמה הנשמטת: בשעה פלונית, הקב"ה שואל: כמה זמן למדת תורה? הנשמה עונה. הקב"ה שואל: כמה זמן אכלת? כמה זמן שתית? כמה זמן ישנת? בסיום השאלות, שומעת הנשמה, מעבר לדלת, על מה שקמת מוקדם להתפלל, כך וכך שכר מרובה ; על מה שאכלת, כך וכך שכר מעולה; על מה ששתית, אף שכר גדול; על מה שישנת, גם כן שכר מעולה. הנשמה שעמדה בחוץ וידעה, שאין בה תורה ומצוות, אלא, רק אכילה ושתייה וגשמיות, שמחה מאוד; אמרה לעצמה, הנה הקב"ה, נותן שכר מרובה, על אכילה ושתיה ושינה, אני הרביתי במעשים אלה, בוודאי, שכרי ישגה מאוד. הגיע תורה, להדיין ולהישפט, בפני הקב"ה - הקב"ה שואל: מה היו מעשיך? מספרת הנשמה: כל היום אכלתי, כל היום שתיתי, כל היום ישנתי. כשסיימה, משפטה היה, מר ורע וגורלה עדי אובד. התקוממה הנשמה, מדוע הקודם, על אכילה ושתיה קיבל שכר ואני, על אכילה ושתיה ענוש נענשת?! ענו לה מן השמים: הנשמה הקודמת, התפללה, עשתה מעשים טובים והאכילה והשתיה וההנאות הגשמיות, היו לחזק ולהתחזק היו להבריא את הגוף, להמשך המעשים הטובים, אצלך הכל בנוי על הנאות, הוללות, אכילה ושתיה, בריקנות ולכן, את מיורדי דומה. כך ידע האדם, אפשר לאכול, אפשר לשתות, אפשר לשמוח, אך שהעיקר יהיה עבודת ה', מעשים טובים אהבת חינם ויושר ואמת, נר לרגלי האדם, ולא, ישלם את כל הרע, יחדיו ואויה לו ואויה לנפשו.