מידת הבושה מידה חשובה ביותר היא. וצריך האדם להשתדל בכל כח לשמור את מידה זו חזק אצלו ולהשתמש בה כמגן ומציל מן היצר הרע ברגעים מסוכנים, אשר אינו מוצא דרך איך להנצל מן היצר הרע. וידועה הגמרא במסכת קידושין )פא,א(: מעשה ששבאים שבו קבוצה של יהודיות והובילו אותם לעיר נהרדעא שבבבל. רבי עמרם חסידא פדה אותם בכסף, וקיים מצות פדיון שבויים. הסתפקו כולם היכן לשמור אותם, החליטו שבקומה השניה, בביתו של רבי עמרם, זה המקום הבטוח והטוב ביותר. וכך עשו, לקחו את בנות ישראל הנפדות מן השבי והחביאו אותם בקומה השניה. ובכדי שלא יכנס יצר בלב אף אדם, הורידו את הסולם אשר משקלו היה כבד ביותר, ועשרה אנשים היו צריכים להרימו ממקום למקום. באמצע הלילה, נכנס בליבו של רבי עמרם חסידא יצר הרע, קם והלך למקום הסולם הכבד, הרים את הסולם אשר עשרה אנשים צריכים בכדי להרימו, הרימו לבד והוליכו לחלון והחל לעלות לבית הנשים. והנה באמצע הדרך ראה שעומד ליפול ולחטוא, עמד וצעק בקול גדול: נורא בי עמרם, יש אש אצל עמרם, חשבו כל יושבי העיר שפרצה שרפה בביתו ובאו כולם לבית הרב עם דליים של מים לכבות את האש. עמד רבי עמרם ואמר: האש היא אש אחרת, אש של יצר הרע בליבי, עמדו תלמידיו ואמרו לו: רבי ביישתנו בושה גדולה. עמד ואמר להם: מוטב שתתביישו בי בעולם הזה ולא תתביישו בי בעולם הבא. הנה כח הבושה מרחיק את האדם מן החטאים הקשים ביותר, לכן יחזק האדם בכל כוחו את הבושה שתהיה חזקה אצלו ושמורה בנפשו, אך בושה נכונה ובושה אמיתית, ולא בושה שמשתקת את האדם בחייו מלעשות את המוטל עליו, בושה זו היא בושה אסורה ההורסת את חיי האדם.ומצאנו מעשה באחד מן הצדיקים אשר היה נוסע בעגלה מעיר לעיר, והנה באמצע הדרך נעצר בעל העגלה וירד לשדה והחל לגנוב מן השדה תבואה. אותו צדיק החל לצעוק לבעל העגלה שיזהר משום שרואים אותו, מיד רץ בעל העגלה לעגלתו והחל לנסוע מהר מאוד, לברוח מן המקום. לאחר זמן עצר את העגלה ושאל את הרב: מי ראה אותנו, הרי הנה אף אחד לא רודף אחרינו, ומדוע כך אמרת לי. ענה הרב ואמר: הקב"ה רואה וראה לכן הזהרתי אותך. יזהר האדם לחזק את בושתו לא רק כלפי בשר ודם, אלא ידע שהקב"ה נמצא בכל מקום, "מלוא כל הארץ כבודו". הבושה היא מן המידות הטובות והמיוחדות אשר חרוטים בנפש היהודי, ביישנים רחמנים וגומלי חסדים.

הנה, יסוד ההצלחה בחיים, היא האמונה והביטחון בהקב"ה וכדברי הכתוב )תהלים לב,י(: "והבוטח בה' חסד יסובבנו" וככל שמרבים בביטחון בה', הברכה מתרבה והשפע גודל. ידוע המעשה בימי רבינו חיים ויטאל זצוק"ל, אשר באחד מדרשותיו דרש ואמר: ככל אשר ישים האדם בהקב"ה מבטחו, כך יזמן הקב"ה כל צרכיו וגם אם לא יעשה שום פעולה והשתדלות לצורך פרנסתו! בין השומעים את דברי רבינו חיים ויטאל, היה אדם פשוט ותמים, אשר הדברים נכנסו לליבו וקיבל על עצמו, מתוך אמונה תמימה, לחדול מעסקיו ולהתחזק באמונה שלמה בהקב"ה, וכך עשה, היה בא בכל יום לחנותו והיה יושב וקורא תהילים ולא עושה מאומה בשביל פרנסתו. והנה, אחרי כמה ימים, נכנס לחנות גוי חשוב מאוד ובידו מעיל מפרווה גדול וכבד מאוד ועמד וצעק על היהודי: מדוע אינך עובד כבימי קדם? מה קרה לך יהודי? והניח את המעיל ואמר ליהודי תשלם לי סכום קטן מאוד וזה יהיה לך לפרנסה; שילם היהודי התמים את אשר ביקש הגוי, והגוי יצא מן החנות. אחרי כמה רגעים, החזיק היהודי את המעיל והמעיל נפל על הקרקע והנה ממנו, נפלו מטבעות של זהב רבים מאוד ומן המטבעות האלו התפרנס היהודי הזה כל ימי חייו. בסמוך לחנותו של היהודי, היה עוד יהודי, אשר שמע על אשר קרה לשכנו ואף הוא, קיבל על עצמו לעצור מלעבוד, ואמר גם לי יעשה הקב"ה נס גדול וישלח לי פרנסה כאשר שלח לחברי. עצר את כל ענייניו ועסקיו וחיכה שבוע, ועוד שבוע, ועוד חודש, עד אשר הגיע לחרפת רעב. הלך אותו אדם לפני רבינו חיים ויטאל לשאול מדוע אין מסייעים לו מן השמים בשפע גדול, כפי שזכה חברו?! ענה לו רבינו חיים ויטאל, שאין דמיון בין אמונתו לאמונת חברו, חברו בטח בה' שיעזור לו ויושיע אותו; ואילו הוא בטח בפרווה עם מטבעות זהב שישלח לו הקב"ה, ולכן ה' לא עזר לו ולא הושיע אותו; צריכים לחזק את האמונה והביטחון בהקב"ה ולא בפרווה, או במטבעות של זהב. ועל פי יסוד זה, אפשר לבאר ולומר, אמרו חז"ל )פסחים קיח,א( "קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף", וקשה, מדוע קשים מזונותיו של אדם וכו'? יש דבר אשר קשה לפני הקב"ה?! אלא, אפשר לבאר ולומר, כאשר האדם מאמין שזה "מזונותיו" שמגיע לו ורק צריך לעשות דבר מסוים, בכדי שיתנו לו את אשר מגיע לו, אז נהיה הכל קשה לפני האדם הזה ואין עימו הצלחה במעשה ידיו. ולכן נאמר )משלי י,כב(: "ברכת ה' היא תעשיר", ברכת ה' ואין מחשבות של מחוייבות שיש מן השמים לאדם. נחזק האמונה והביטחון בהקב"ה, בטוהר הלב, בלי שום פניה ומחשבה עצמית ואז נזכה לגאולה וישועה בקרוב.

בכל עת שמתבוננים ביוסף הצדיק, רוממות הנפש עולה בנו, איך נער צעיר בן שבע עשרה שנה, מעונג ומפונק, הבן האהוב על אביו, נמכר לעבד בארץ זרה, עובר כחפץ מיד ליד, מישמעאלים למדינים סוחרים ולפוטיפר, ולא די בכך אלא שתוך זמן קצר מושלך לבור הכלא, על עלילה שפלה, בלא עוול בכפו. והקושיה הגדולה היא, מנין היה כח ליוסף לעמוד בכל הנסיונות הללו, ומנין היה לו עוצמות נפש להתמודד בכל משברי החיים שבאו עליו, והוא אך נער צעיר רחוק מכל חיק משפחתו? אלא חז"ל אומרים, שיוסף היה מיוחד במידת הביטחון, ונכון ליבו ובטוח היה בה', שלא יעזוב אותו ה' בכל אשר יפנה. וכל כך היה יוסף חזק במידת הביטחון, עד שכל המאורעות שהתחוללו סביבו לא שברו את רוחו, ולא הפילו את תעצומות נפשו. ומשום כך, כאשר פנה יוסף לשר המשקים ובקש ממנו שיזכיר אותו לפני מלך מצרים, מיד נענש שנוספו לו עוד שנתיים לשבת בבית הכלא, כיון שלפי גודל דרגת הביטחון שהיה לו, היה צריך להמשיך לבטוח בה', ולא לפנות לשר המשקים ולבטוח ברהבים ושטי כזב. וכך מצאנו בכל התקופות שהיו לעם ישראל, שהצדיקים הגמורים שזכו ללכת ולדבוק בדרכי אבותינו היה ליבם סמוך ובטוח בה' ועמדו איתנים בדעתם, בלי להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, והיו בטוחים וסמוכים בכל ליבם שה' לא יחסיר כל טוב מהדורשים אותו באמת והבוטחים בו. ואפי' השתדלות להצליח את מעשיהם לא עשו, אלא בטחו בה' בכל ליבם, ומאת ה' היתה הישועה. וזה כוונת הפסוק )תהלים כב,ה(: "בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו", ולכאו' היה הפסוק צריך לאמר כך: בך בטחו אבותינו ותפלטמו, ולמה חזר וכפל בטחו ותפלטמו. אלא שבא הכתוב ללמדנו שכל ההצלה והישועה של אבותינו היתה ע"י שבטחו בה' ואפי' ההשתדלות לא עשו, וע"כ בטחו ותפלטמו ולא בושו משברם ובטחונם בה' צור העולמים. יש מעשה מופלא שמעורר חיזוק גדול במידת הביטחון, בחסיד אחד שהיה עני מרוד ובביתו אין לחם ושמלה, ובאחת הזמנים כשהגיע ערב שבת ולא היה לו במה לעשות את צרכי השבת, ומכיוון שלא רצה להזדקק לבריות, וכמו שאמרו חז"ל )שבת קיח,א( עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות, עלה בדעתו לצאת ולחפש לו איזה דבר שיוכל להתפרנס ממנו מעט כדי שלא יעשה שבתו חול, ואכן יצא מביתו ללכת לשוק על מנת למצוא טרף לביתו. והנה בעודו הולך ברחוב העיר, חיזק אותו החסיד את ליבו בבטחון בה' ואמר לנפשו, הלא אם רצוי הוא מלפני ה' להזמין לי פרנסה, א"כ למה לי לטרוח ולאבד את זמני בשווקים וברחובות, הלא מה שנקצב לאדם לפרנסתו אפשר ויגיע אליו גם בלא כל השתדלות, ומיד התיישב בדעתו וגמר אומר לשוב ולחזור לביתו. ובעודו מהלך לביתו ראה סכום של כסף מונח על הארץ, ומיד שמח על שהקרה ה' לפניו ממון כשר שאין לו בעלים התובעים אותו ויוכל לעשות את השבת כראוי ובשמחה. בעודו מהלך כדי להרים את אותם המעות, עלה בדעתו להתחזק עוד בבטחון בה', ואמר, הלא אם מוכנים אותם המעות לי לצרכי, הלא אין צורך גם להתכופף בכדי ליטול את אותם המעות, ומן השמים יזמינו לי מעות אחרים לתוך ידי ממש בלא כל טורח, ומיד חיזק עצמו בבטחונו בהשי"ת ופנה ללכת לדרכו. והנה לאחר שהלך מאותו מקום הגיע אליו אדם ונתן בידו מעות בדיוק כמספר המעות שמצא ברחוב העיר, ואמר לו אותו אדם שמצא את אותם המעות ברחוב העיר וגמר בדעתו לתת אותם לעני הראשון שיקרה בדרכו, מיד עמד אותו חסיד ונתן שיר ושבחה לה' על רוב רחמיו איתו. ומזה נלמד מוסר וניקח לקח לעצמנו עד כמה גדולה מעלת הבטחון, ומי שבוטח בכל ליבו בהקב"ה לעולם לא יראה מחסור, ומן השמים יזמינו לו את כל צרכו ומחסורו גם בלא כל השתדלות ומעשים מצידו.

הרבה מצבים בחיים, האדם, מגיע לפרשת דרכים ואינו יודע מה להחליט, מה עליו לעשות? איך לנהוג? צריך לדעת יסוד גדול: במצבים כאלה, להשאיר את ההחלטה בידי שמיים ומה' יבוא הטוב. ונביא לכך ראייה מהתורה הקדושה: דוד המלך, לפני מותו, קורא לבנו, שלמה ומעביר לו, את כל מלכות בית דוד, ומבקש ממנו כמה בקשות; אחת הבקשות החשובות, שהן צוואתו של דוד "ואיתך שמעי בן גרא מבחורים והוא קיללני קללה נמרצת". מבקש דוד משלמה, להרוג את שמעי בן גרא. "והורדת את שיבתו ביגון שאולה". זו אחת הבקשות האחרונות, של דוד משלמה, לפני מותו. לימים, דוד נפטר, שלמה לוקח את המלכות, קורא לשמעי ומצווה אותו, שלא יצא מירושלים וביום שיצא מירושלים, יוציאוהו להורג! הנביא מספר, עברו ימים, אתונותיו של שמעי יצאו מירושלים, רדף שמעי אחריהן ויצא מירושלים. נודע הדבר לשלמה, לקחו את שמעי והוציאוהו להורג. נשאלת השאלה: המדובר בצוואת דוד המלך, הכיצד שלמה לא מקיימה במהירות?! מדוע מתמהמה? מה עם "מצווה לקיים דברי המת"? ומה אם שמעי, לא היה יוצא מירושלים, איך שלמה היה עומד בנדרו ובשבועה? אלא, יסוד גדול: שלמה המלך ידע, ששמעי בן גרא, תלמיד חכם גדול, דיין גדול ומראשי הסנהדרין. פחד שלמה, שמא, המחלוקת, אשר הייתה בין שמעי, לדוד, היא מחלוקת תורנית, לשם שמיים ואינו יכול לעשות את דברי אביו, משום שזו בעיה הלכתית לכן, מה עשה שלמה? כאשר אתה לא יודע מה לעשות- תשאיר את זה בידי ה' ומה שהשכל לא עושה, הזמן עושה. שלמה, השאיר בידי הקב"ה, ואז, שמעי יצא מירושלים ו"רצון יראיו יעשה" ושמעי, שהיה מורד במלכות בית דוד ו"כל המורד במלכות בית דוד, חייב מיתה". לכן, כאשר עומד האדם, בפרשת דרכים וקשה לו ההחלטה, "הבוטח בה' חסד יסובבנו". וכך, ידוע מעשה, באבא עשיר מופלג ולו שני בנים. לפני מותו, פחד משותפות בין הילדים "הטוב שבשותפים, שותפו של עמלק". לכן, לקח את כל כספו וחצה אותו ל 2- ונתן לכל אחד מחצית מכספו. שני הילדים יצאו לדרכם, אחרי מות אביהם. הזמנים והימים נהיו קשים והתחילו להפסיד מהקרן של אביהם; ירדו ב %20- , אחרי כן, ב- %40 , אחרי כן, ב- %60 וכן הלאה. אחד הבנים אמר, מה שנשאר לי, לא אסכן זאת יותר - הלך ומכר את כל אשר לו, קנה אבנים טובות, קבר אותם באדמה, הוריד את רמת חייו והלך לעבוד כפועל. אחיו, לעומת זאת, אמר: חס וחלילה! הלך ופתח עשרות חברות ולווה כספים ואמר, אני בכח אשיג יותר ואתעשר יותר. האח עם הרצונות להתעשר - הלך והדרדר, נהיה בעל חוב עצום, עד, שמתוך צער ושברון לב, מת מן העולם. האח הראשון, המשיך כפועל, פתאום, התחיל להרגיש הארת פנים מן השמיים. יום אחד, מוצא אבן טובה על הריצפה, יום שני, בעל הבית קורא ונותן לו העלאה בשכר. וכך, התחיל להרגיש זמנים טובים. אמר בליבו, הזמן הקשה השתנה ונהיה לטוב. הוציא האבנים הטובות מהקרקע, מכרם, לקח את הכסף ושוב, הקים עסקים והתעשר עושר עצום. כך חיי האדם, צריך לדעת מתי לעמוד איתן ומתי להרכין ראש ולחכות לזמנים אחרים.

ידוע המעשה ביהודי חסיד אשר היה גר בעיר קראקוב, והנה חולם בלילה שבעיר פראג מתחת לגשר, אשר קרוב לארמון המלך, נמצא אוצר גדול ואם ילך ויחפור ימצא ויתעשר עושר גדול ביותר. לא ייחס החסיד חשיבות לחלום ושוב הלך לישון. וכך לילה על לילה החלום הזה חוזר על עצמו, עד שאמר: ודאי יש ממש בחלום הזה, מיד נסע לעיר פראג, הגיע לגשר ליד הארמון והנה הגשר הזה היה מסובב בשומרים, בכל מקום היו שומרי המלך עומדים בתוקפנות ובפנים קשות. והיהודי החסיד מקראקוב עומד יום ועוד יום, מסתובב סביב הגשר, עד אשר ראש המשמר ניגש אליו ואמר לו: אתה עומד ומסתובב פה בצורה מחשידה ימים רבים, האם אתה יכול להסביר לי את אשר אתה עושה פה?. ענה ואמר לו: אני יהודי מקארקוב וחלום חלמתי כמה פעמים, שפה תחת הגשר ישנו אוצר גדול ושטוב שאני אבוא ואקח את האוצר ולכן הגעתי. צחק ראש השומרים ואמר גם אני חלמתי שבעיר קראקוב יש יהודי בשם... )ואז אמר את שמו של היהודי( ובביתו תחת האח יש אוצר גדול וכי אני אסע אחרי החלום שלי?, אני לא נוסע. ואני נשאר פה למלא את עבודתי ומלאכתי. כששמע דבר זה היהודי שמח שמחה גדולה, רץ מהר לביתו מפראג לקראקוב והלך לאח וחפר, והנה מצא אוצר גדול ביותר. שנים רבות מעשה זה מונח מול עיננו כאבן יסוד בחיינו, לפעמים צריכים ליסוע לסוף העולם להבין שהטוב נמצא אצלנו תחת ידינו, ומה שיש לנו זה הטוב ביותר ואנו מחליפים אותו ברע ובחוסר יציבות מחליפים טוב ברע. צריכים לעבוד על עצמנו לדעת להתבונן, לדעת להסתכל נכון, לדעת לשמוע ולדעת לשפוט נכון, את כל הדברים אשר ה' זיכה אותנו בהם. הרבה אנשים הלכו רחוק מאוד והבינו שהאוצר נמצא אצלם, אך היה קשה להם להודות בטעותם ונשארו לחיות חיי טעות בידיעה גמורה שחיים בטעות, אך הקושי להודות בכך היה גדול מאוד. אשרי מי ששם מבטחו בה', ויודע את דברי חז"ל )יומא לח( "בשמך יקראוך ובכיסאך יושיבוך ואת שלך יתנו לך". רק לדעת יותר, להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד.

בפרשת משפטים ישנם דינים רבים הנוגעים להנהגות שבין אדם לחברו, דינים ומצוות אלו הם ההמשך למעמד קבלת התורה בהר סיני, וכמו שדרשו חז"ל, "ואלה המשפטים" )שמות כא,א(, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. דהיינו, כשם שבמעמד הר סיני היו כולם כאיש אחד בלב אחד באחדות גמורה, וזו הייתה המעלה הגדולה ביותר. כך בני ישראל צריכים להמשיך את האחווה והאחדות בניהם, וממילא לא יצטרכו לדינים אלו. אמרו חז"ל )אבות פ"ב מ"י( רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. וכן מצינו בחז"ל )ברכות כח,ב(, בשעה שחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: רבי, למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. מעשה מופלא זה צריך תלמוד, כיון שבגמרא בסנהדרין )סח,א( משמע, שאמירה זו של רבי אליעזר היתה סמוך ונראה לשעת פטירתו והסתלקותו מן העולם, בשעה שעמד להוריש צוואה רוחנית לתלמידיו ולבני דורו. וברגעי חייו האחרונים, בטרם נר ישראל יכבה, מנחיל רבי אליעזר את תמצית משנת השקפתו - "הזהרו בכבוד חבריכם". מצווה רבי אליעזר את תלמידיו על הזהירות בכבוד הזולת, קודם שהוא מצווה אותם על חינוך הבנים ועבודת התפילה. ואף על פי שחינוך הבנים עומד במעלה יותר מן הכל, וכן התפילה היא מהדברים שעומדים ברומו של עולם )ברכות ו,ב(, עם כל זאת מקדים רבי אליעזר לצוות על הזהירות מפגיעה בכבוד הזולת. ללמדנו, עד כמה גדול ונשגב ערך כבוד כל אדם באשר הוא. יסוד המחלוקת, היא העדר הכבוד ההדדי בין אדם לזולתו, ללא כבוד הדדי, ובהעדר הערכה לזולת, באים לידי אמירות פוגעות ולידי מעשים שפוגעים בשני, והיא יסוד למחלוקת כולה. נאמר בתהלים )קמז,ג-ד(: "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא". יש להבין, מהו הקשר והשייכות בין שתי המעלות הללו שמשבח בהם דוד המלך את הקב"ה. "הרופא לשבורי לב" הוא שבח לה' שהוא רופא כל בשר ומפליא לעשות, ומאידך "מונה מספר לכוכבים" הוא שבח נוסף של ה' שהוא משגיח ומצוי בכל העולמות, ואפילו את הכוכבים והמזלות ה' מונה וקורא בשמותם. ולכאורה לשני השבחים הללו אין קשר וחיבור, ואם כן מדוע כלל וכרך דוד המלך את שני השבחים הללו יחדיו. ונראה לפרש, ידועה הקושיה שהקשה רבי שמעון בן פזי )חולין ס,ב(, נאמר )בראשית א,טז(: "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים", ומאידך נאמר "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה", הרי שבתחילה קרא הקב"ה לשני המאורות 'גדולים', ואילו לאחר מכן חילק ביניהם, ורק השמש נקראת גדולה ואילו הירח נקרא המאור הקטן. אלא מכן למדו חכמים, שאמרה הלבנה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אפשר ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד? אמר לה הקב"ה לכי והמעיטי את עצמך. אמרה לפניו: רבונו של עולם, בשביל שאמרתי דבר הגון לפניך אמעיט את עצמי. אמר לה הקב"ה, לכי המעיטי את עצמך ותמשלי ביום ובלילה, ולא נחה דעתה. אמר לה, בך ימנו ישראל ימים ושנים, ולא נחה דעתה. אמר הקב"ה לישראל, הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הלבנה. עוד אמרו חז"ל )בראשית רבה ו,ד(, שבשביל שמיעט הקב"ה את אור הלבנה, הרבה את צבאה כדי להפיס את דעתה, וזהו שנאמר "ואת הכוכבים". והואיל שמיעטה את עצמה להיות שולטת בלילה, אמר הקב"ה גוזר אני עליה, בשעה שהיא יוצאת יהיו כל הכוכבים יוצאים עמה, ובשעה שהיא נכנסת יהיו כל הכוכבים נכנסים עמה. הרי לנו לימוד עצום ומחודש עד כמה חמורה הפגיעה בכבוד כל נברא, שהלא הקב"ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבא השמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד את כל הבריאה כולה, ואין קיום לכל דבר המצוי בעולם מבלעדי רצונו יתברך. ועם כל זאת מבקש הקב"ה שכביכול עם ישראל יביאו עליו כפרה על מה שמיעט את הירח, ולצורך כך גם ברא את כל הכוכבים על כל מסילותיהם וגלגליהם, כדי לרצות את הלבנה. ובזה יובן מה שאמר דוד המלך "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם", דהיינו, כאשר הקב"ה רואה שאדם נמצא בצרה, מיד הקב"ה משתתף בצערו, ומרפא את שברונו וחובש ונותן רפואה למכת עצבונו. והראיה שהקב"ה נוהג כן, מכך ש"מונה מספר לכוכבים", וכל מטרת בריאת הכוכבים היתה כדי להפיס את צער הלבנה, ולחבש ולרפא את עצבונה ושבר לבה, על שגזר עליה הקב"ה להמעיט את אורה. לכן נכללו שתי השבחים הללו יחדיו, ואחד מוכיח על חבירו, על גודל חסדי ה' ומדת רוב טובו, לרחם ולהיטיב עם כל נברא.

ישתדל האדם, בכל כוח, להרבות אהבה ואחוה בביתו, במשפחתו, עם קרוביו וידידיו, ולא ליתן חס ושלום ליצר הרע להיכנס ולהחריב, בזמן עדין ורגיש זה, את היסוד של חיי האדם, בין אדם לחברו. מובא בגמרא, בבא מציעא )נט(, על מחלוקת אשר הייתה בין רבי אליעזר לחכמים בדין של תנור של בית עכנאי. ואמרו חז"ל: רבי אליעזר השיב כל תשובות שבעולם ולא קיבלו ממנו, אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב, אמר להם: אמת המים יוכיחו, אמרו לו: אין מביאים ראיה מאמת המים, חזר ואמר: אם ההלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו וכו'. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: תורה, לא בשמים היא שכבר כתבת בתורה )שמות כג,ב(: "אחרי רבים להטות". ועמדו חכמים ונידו את רבי אליעזר.ואפשר לבאר ולאמר רמז על דברי הגמרא ועל מחלוקת קשה זו: הנה מובא בנביא )ירמי' ט,כב(: "אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' כי באלה חפצתי נאום ה'". רבי אליעזר הביא ג' ראיות, ח'רוב; מ'ים; כ'ותלי בית המדרש, ראשי תיבות "חכם", ולכן רבי אליעזר הביא ראיה מראשי תיבות, חכם, אך הפסוק מזהיר אותנו אל יתהלל חכם בחכמתו, ולא מחכמה כזאת אפשר להביא ראיה לדברי הלכה, "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' כי באלה חפצתי נאום ה'". "אלה", ראשי תיבות: א'חרי ר'בים ל'הטות. האדם צריך שדעתו תיהיה עם הרבים באהבה ואחוה, ולהשתדל בכל כוחו להרבות שלום בעולם. ויבואר דברי הגמרא )ברכות נו,ב( הרואה סיר בחלום יצפה לשלום. וקשה, מדוע סיר בחלום סימן לשלום?!. ואפשר לבאר ולאמר, דהנה אש ומים אינם יכולים להיות יחד, אך כשיש סיר אפשר לעשות פעולת שלום אשר יוצא ממנה טוב לעולם, הסיר אשר מלא במים בתוך הסיר, על גבי האש אפשר לבשל וליצור טוב לעולם. ולכן הרואה סיר בחלום יצפה לשלום. ישתדל האדם בכל זמן להיות ממרבי שלום בעולם. ובימים אלו ביותר, וכך מביא האדם ברכה על עצמו ועל בני משפחתו.נשתדל בכל כח להרבות שלום אך שלום של אמת. ונדע יסוד גדול, הגדולה של האדם לעמוד בניסיונות בשעות ובזמנים הקשים ביותר ולא רק בזמנים נוחים וטובים לאדם.וידוע המעשה שבא חסיד לפני רבו ואמר לו: רבי, עבודתי היא למכור בכפר יין לכל הגויים, והנה בלילות באים הגויים ומשתכרים ומדברים דברי נבלה, וקשה לי. ענה האדמו"ר ואמר לו: ה' רוצה שיקיימו מצוות ומעשים טובים לא רק בישיבות ובבתי כנסיות, אלא לעמוד ולקדש שם שמים גם בזמנים ובמקומות קשים ביותר, והמעלה באותה שעה גדולה ביותר.

מיום י"ז בתמוז, עד תשעה באב, יש כ"א ימים ובמדרש איכה נאמר, שהם כנגד ימי יציאת הפרי ועץ השקד, מיום שהלוז מוציא את ניצניו, עד שהוא גומר את פירותיו, כ"א ימים, כך מיום שהובקעה העיר, עד יום שנחרבה, כ"א ימים. וחכמי הרז דרשו ואמרו, שסגולת השקד, היא לבטל הכעס, וידוע שתכלית נבואת ירמיה הנביא, הייתה מקל שקד שראה ירמיה, וזה היה קידמה של סגולה לכעס. שקד, לפני שבא לעולם, החורבן, בימי ירמיה הנביא, מיתוק הכעסים, אשר היו בימים ההם מן השמים. ואלו הכ"א ימים, אשר בלעם הרשע, ניסה בהם לקלל את עם ישראל, בשעות ובזמנים שקוטב מרירי חזק בעולם. ורמזו "ויהפוך ה' את )את - ראשי תיבות אב תמוז( הקללה לברכה" והארכנו בשיעורים ובדברי החיזוק הקודמים, על הזהירות בימים האלו, בין השעות, תשע וכמה, עד כמעט 4 אחה"צ ושולט מי"ז בתמוז עד תשעה באב. ויזהר ביותר, ביום שישי, אשר השטן מקטרג ביותר ומנסה להכניס, הרס וחורבן בחיי האדם ועל זה נאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" איזה אש? אש המחלוקת, אשר קשה ביותר בימי שישי ובפרט בזמנים אלו. לכן, ישתדל האדם, בכל יום שישי ובפרט בימים אלו, ליתן צדקה לעניים, אשר צדקה, ממתקת את הדינים וכן, יקפיד בלימוד תורה שבעל פה, גמרא, משנה, אשר מורידה את הדינים מעל האדם ויכנס לשבת, בשמחה ובטוב לב. וידוע, בימים אלו, יש 3 שבתות ואמרו חכמי הרזים: 3 שבתות כנגד 3 מועדים: סוכות, פסח ושבועות ומכל שבת, מן השבתות האלו, יונקים כח לחג אחד מן המועדים וביותר יש כח, לשבת חזון, אשר בו כוחו גדול, כחזון וכח ראייה לכל השנה כולה. ובזמן הזה, הקב"ה, קרוב לעם ישראל ודרשו על הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" כל מי שרודף ורוצה להתקרב לקב"ה; 'השיגוה' - יכול להשיג ולהגיע להשגות גדולות, יותר מכל ימות השנה. ומשלו הדבר, למלך גדול, כאשר נמצא בארמונו, אין בא לפניו, אך כאשר יוצא לשדה, כל מי שיעשה השתדלות, יכול לראות את מלכו. כך, אלו הימים, כל מי שיעשה השתדלות גדולה, יראה את מלכנו. וידע האדם, דמובא בספר הקדוש זכר דוד, דמן חורבן בית המקדש, הפסיקו לרדת נשמות חדשות לעולם וכל הנשמות, הם המשך וגלגול של נשמות עברו ובשבת קודש, יש כח של כיבוס הנפש וזיכוכה. ונקפיד, בכל כח, על כל מנהג ומנהג, אשר נהגו בו כלל עם ישראל וכן, כל מנהג, אשר נהגו בו בני משפחתו ודרשו: מנהג, אותיות גהנם - יזהר וישמר, לא לשנות שום מנהג, דמביא דינה של גהנום על האדם ומובא, על אחד מן הראשונים, אשר היה בימי הסליחות בקהילת קודש, אשר אינה קהילתו ובני המקום, שינו לכבודו את מנהגם ועשו כמנהגו וביום הכיפורים באותה השנה, מתה בתו של רב בית הכנסת, על אשר שינה את מנהג המקום, לכבוד רב מגדולי עם ישראל שבא לעירם. והרמ"א בא"ח ס"י תרי"ט וז"ל: ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בניגונים או בפיוטים, שאומרים ע"כ ובכל מקום ינהג כמנהגם ומוצאים כח המנהג מובא בספר ירמיה ל"ה:"הדבר אשר היה אל ירמיה מאת ה' וגו' הלוך אל בית הרכיבים )שם משפחה( ודיברת אותם והביאותם בית ה' אל אחת הלשכות והשקת אותם יין וגו'" הולך ירמיה ומביא את בני המשפחה "ואתן לפני בני בית הרכיבים גביעים מלאים יין ואומר אליהם שתו )יין( ויאמרו: לא נשתה יין, כי יונדב בן רכב אבינו ציווה עלינו לאמור לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם כי באוהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם ונשמע בקול יונדב בן רכב אבינו לכל אשר ציוונו לבלתי שתות יין, כל ימינו, אנחנו, נשנו בנינו ובנותינו וגו"' ובראות ה' שלא עזבו את ציווי אביהם אמר ע"י ירמיה הנביא: "כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל יען אשר שמעתם על מצוות יונדב אביכם ותשמרו את כל מצוותיו ותעשו ככל אשר ציווה אתכם לכן כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל, לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפניי כל הימים" ואמרו חז"ל: רבי יונתן אומר: גדול הברית, שנכרת עם יונדב בן רכב, מן הברית, שנכרת עם דוד המלך, שזה לא נכרת, אלא על תנאי, אם ישמרו את בריתי ואם לא "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם" אבל הברית שנכרתה עם יונדב, לא נכרתה על תנאי, שנאמר "לא יכרת איש וגו' עומד לפניי כל הימים"

בין המצרים, מי"ז בתמוז ועד ט' באב, אלו זמנים קשים ביותר בימות השנה וכוחו של מלאכו של עשו תקף! וקוטב מרירי, שהוא כטיפה רעה נכנסת בכל דבר טוב ובכל מעשה אשר עושים. וכבר הזהירו חכמים קדמונים להיזהר מאוד בין השעות תשע וכמה בבוקר, עד כמעט ארבע בצהריים, שזה הזמן, אשר הרוח הרעה הזו תקיפה וחזקה ובעיקר במקומות בין צל לשמש. ויזהרו מאוד בשמירת הילדים ובכל סכנה אחרת האורבת בחיים. וצריך להיזהר ולשמור, כל ענייני האבלות, אשר חכמים התקינו לנו בימים אלו. ואפשר לומר שחודש זה, חודש אב, מזלו אריה, וחודש ניסן, מזלו טלה - וזה, מה שאומרים בזמירות שבת: "פרוק ית עמך מפום אריותא" )זמירות שבת( זוהי הבקשה, שמבקשים בכל שבת מהקב"ה שיציל את חודש טלה, שזה ניסן, שזה חודש הגאולה "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" מידי אריותא שזה אריה, חודש אב. אך בכל צרותם לו צר, בכל צרותם של עם ישראל, להקב"ה בכבודו ובעצמו, צר על צערם ובכל עת, אנו חוזרים ואומרים, את אשר מובא בפרשת משפטים: "ותחת רגליו כלבנת הספיר" מובא במדרש, שתחת רגליו של הקב"ה מונחת לבנה, מהלבנות אשר בנו בני ישראל בארץ מצרים בשעבוד הנורא, אשר שיעבדם פרעה, לראות ולזכור בכל זמן את צערם של ישראל. וכך מובא: כשירדו בני ישראל אל הגלות שוביהם ספרו כמות מסוימת של שבויים; באוניה אחת ספרו 100 ובאוניה אחרת ספרו 300 וכשהגיעו עם השבויים, לארצם, שוב ספרו, לראות מה נחסר ומצאו, בכל אוניה מספר אחד יותר. הלכו ושאלו את חכמיהם מה זה? לא ידעו לענות וכששאלו את חכמי ישראל ענו ואמרו להם: הקב"ה נמצא בכל מקום שיהודי בצרה וזה "עימו אנוכי בצרה". ולכן, בשבוע שנכנסים ל- 21 יום, של בין המצרים, צריכים לדעת שיש כנגדם, 21 יום מראש השנה עד הושענה רבא, ימים טובים של כפרת עוונות ובתוך האבן הקב"ה מצמיח ישועה. לכן, אל לנו גם בימים אלו, להיות בעצבות ובייאוש, אלא, אלה הם ימים של מרירות, נהיה מרירים על חורבן ביתנו, על גלות השכינה, אך לא עצובים, עצב המביא את האדם לייאוש ולחורבן הנפש.

אמרו חז"ל: אחד מן הדברים, אשר מעכבים את הגאולה, הוא חוסר כבוד לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. והזוהר הקדוש, בפרשת "תרומה", החמיר מאוד בעוון זה והחשיבו ככופר בעיקר. וידוע את אשר מובא במדרש שוחר טוב: אמר רבי יוסי בן קיסמא, פעם אחת הייתי מהלך וראיתי 300 גמלים טעונים באף וחימה ופגע בי אליהו הנביא ואמר לי, זה למי שמדבר בבתי כנסיות. וכך הגמרא במסכת מגילה אומרת: אלוקים נמצא בעדת אל והמדבר בבית הכנסת, כאילו הופך עורו למול השכינה. וידוע, החלום המזעזע, אשר חלם התוספות יום טוב בשעת ת"ח ות"ט נהרגו עשרות אלפים מעם ישראל במיתות משונות ואכזריות, אשר אוזן לא שמעה עליהם מעולם; חתכו ידיים ורגליים של ילדים ונתנו להם לפרפר ולגסוס ולמות; קברו ילדים עם הוריהם, חיים באדמה; היו לוקחים ילדים חיים וצולים אותם באש ומחייבים את ההורים לאכול את בשרם; לא הייתה מיתה משונה, או מחשבה רעה וזדונית, אשר לא עשו. קרעו ספרי תורה ועשו מהם שקים ונעליים לרגליהם; מהתפילין היו מייצרים נעליים ועם ישראל, בבוקר היו בוכים, מי יתן ערב ובערב בוכים, מי יתן בוקר. וידוע, שבאותו זמן, הרגו את הגאון הקדוש המקובל האלוקי רבי שמשון מאוסטרופולי ומיתתו הייתה מיתה קשה ומשונה ביותר, לקחו כידון חד ודקרו, למטה בגופו והוציאו דרך ראשו וזאת הייתה אחת השנים הקשות, אשר עברה על עם ישראל והייתה עת צרה ליעקב, אשר כמותה לא נראתה ולא הייתה. עד שקם איש אלוקים קדוש, בעל התוספות יום טוב ובתעניות ובשאלות חלום שיודיעוהו מהשמיים, בשל מי הצרה הגדולה הזאת? ובלילה חלם, כל זאת משום שמדברים בשעה שהציבור מתפלל בבתי כנסיות ובעבור זה, באה הרעה הגדולה על ראשי עם קדוש ונתחייבו במכת "דבר" כי פגמו באות ו' של "דבור" ונעשה "דבר". מיד לאחר מכן ייסד "מי שבירך" מיוחד, לאותם שאינם מדברים בשעת התפילה והפיצוהו בכל תפוצות ישראל. וידוע, שבאותו זמן, נחלקו שני קדושי עם ישראל, על מה כל הרעה הזאת באה לעם ישראל?! אחד מקדושי עם ישראל, סבר, בעוון ייחוד- שהיו מתייחדים עם בנות ישראל בלי חתונה; ואחד סבר, בעוון שמדברים ומזלזלים בבתי כנסיות. עמדו חכמים באותו הדור ואמרו: הבה ונבדוק איזה סברה היא האמת, האם הייחוד או הדיבור בבתי כנסיות? הלכו ולקחו ילד קטן, כבן 5 והניחו לפניו תנ"ך ואמרו לו שיפתח את התנ"ך ובפסוק שיצביע, זו הסיבה למה כל הרעה הזו הבאה על עמנו. פתח הילד את התנ"ך ויצא הפסוק: "הכזונה יעשה את אחותינו" ראייה ניצחת שהכל בגלל איסור ייחוד, כך אמר אותו חכם כסברתו. אמר לו הצדיק השני, יפתחו תרגום יהונתן בן עוזיאל, מה מפרש על הפסוק הזה ומצאו: "לא יאי למהוי מתאמר בכנישתהון דישראל" )פירוש- לא טוב שידברו בבית הכנסת של ישראל(. אם כך, דבר מדהים- פירוש של אותו צדיק ראשון, בגלל ייחוד ופירוש של יהונתן בן עוזיאל, בגלל שלא טוב שידברו בבתי כנסיות של ישראל. אם כך רואים ששני העוונות הקשים האלו, ייחוד ודיבור בבית הכנסת, משקלם משקל כבד וקשה ומשקל חמור הוא לעשות אף וחימה על כלל עם ישראל. וידוע, המעשה המובא על קדוש עם ישראל, רבי מנחם מנדל מרימנוב, אשר מו"ר זקני רבנו מאיר אבוחצירא, היה אומר שסגולה להינצל בשעת צרה, רק לקרוא בשמו של רבי מנחם מנדל מרימנוב וישועה קרובה לבוא. ידוע, בתקופתו הייתה חבורת הקוזקים, הידועה ברשעותם ובאכזריותם ואלוקיהם הם סוסיהם, אשר היו אוהבים ומכבדים ובכל כוחם עשו כדי לשמור ולכבד ולהטיב עם סוסיהם. באחד מן הימים, הגיעו לעירו של רבי מנחם מנדל מרימנוב, חבורת קוזקים אכזרית וחיפשו מקום לשמור את סוסיהם והמקום המהודר והטוב ביותר בעיר, מצאו את בית הכנסת והודיעו לגבאי בית הכנסת, שיפנו את בית הכנסת, משום שלמחר בבוקר, רוצים הם להחנות את סוסיהם בבית הכנסת. באו כל הקהל, בבכי ובצער, בפני רבי מנחם מנדל מרימנוב ואמרו לו: איך יחללו את בית אלוקינו?! ישבו לטקס עצה ופתאום אחד מן הקהל קם ואמר: יש לי רעיון ועצה טובה - בגג בית הכנסת יש חור ונוזל מים מן התקרה. נלך ונספר לקוזקים, על החור ושסוסיהם יירטבו ולכן, מוטב שייקחו את הסוסים למקום אחר, נוח יותר, אשר לא מטפטף גשם מהתקרה. עמד רב מנחם מנדל מרימנוב, בחרדה גדולה וצעק ואמר: מייד ילכו לתקן את הנזילה בבית אלוקינו! עמדו כמה מן הקהל וניסו להביע את דעתם, שטוב לעשות את הדרך הזו ולספר על הנזילה וזה יציל מחילול בית המדרש. הרב מנחם מנדל מרימנוב, עמד איתן בדעתו וצעק ואמר: כל הגזירה הקשה, לחלל את בית המדרש באה בעוון הנזילה בבית המדרש וכאשר יתקנו זאת, כל הגזירה תתבטל. מיד הלכו, כמצוות רבם, לתקן את הנזילה. בעודם מתקנים, הגיע שליח מן הקוזקים והודיע, שאינם חונים עוד בעיר וקיבלו פקודה לנוע לכיוון אחר. ידע האדם, שחובה ומצווה על כל יהודי ויהודי, להדר ולקדש את בית ה' וידוע, שביום שנחרב בית המקדש, הקדושה והאמונה נמצאת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ועל זה אמרו חז"ל: "אבן מקיר תזעק" - שבשעת חורבן בית המקדש, לקח הקב"ה מכל אבני בית המקדש ופיזרם, בכל העולם כולו ובכל מקום, שנפלה אבן מבית המקדש, נבנה בית מדרש, בית כנסת, ישיבה, או מקום של תורה. אם כך, בכל בית כנסת, יש אבן וחתיכה מבית המקדש ומי שמחלל, או לא נוהג בכבוד, בבית הכנסת, מחלל את בית מקדשנו. נקבל על עצמנו במוצאי שבת קודש, מהיום ולהבא, לכבד יותר בתי כנסיות ובתי מדרשות, להיזהר בכבודם וכמה שאפשר יותר להדר זה נתפלל להקב"ה.

הרבה מן האסונות אשר קרו לעם ישראל באו בעוון חוסר כבוד לבית הכנסת בעיירה של רבי מנחם מענדל מרימינוב זי"ע, הגיעו הקוזאקים, הידועים באכזריותם וברוע ליבם, והעובדים המשועבדים לסוסיהם, חיפשו היכן לשים את סוסיהם האהובים עליהם מכל. החליטו שהמקום הטוב ביותר הוא בית הכנסת, שם המקום הטוב ביותר לסוסים והודיעו לראשי הקהילה, מחר לקראת ערב מגיעים לעיר להכין את הבית כנסת עם תבן ומספוא לסוסים. הצטערו מאוד כל יושבי העיר, איך יעלה על הדעת?!, בית אלוקים, בית כנסת, תהפוך למקום לסוסים. התאספו כל ראשי הקהל לביתו של רי מנחם מענדל מרימינוב, לחקור ולדרוש ולחשוב מה לעשות בגזירה הגדולה והקשה הזאת, בתוך הדיבור בבית הצדיק העלו כל אחד מן היושבים רעיונות איך להינצל מן הגזרה, אחד מן היושבים אמר שיש לו רעיון איך להנצל מן הגזירה, רבי מנחם מענדל מרימינוב ביקש שיאמר את עצתו. עמד אותו אדם ואמר: הנה בימים האחרונים יש נזילה גדולה מגג בית הכנסת, ואולי הטוב ביותר, שנשלח לקוזאקים ידיעה שיש נזילה בגג בית הכנסת וזה לא טוב לסוסים אשר יתרטבו וינזקו, וכך נינצל מן הגזירה שהסוסים יהיו בבית הכנסת. כששמע זאת רבי מנחם מענדל מרימינוב, מיד קם ואמר: מיד תתקנו את הנזילה בבית הכנסת!. אמרו לו כל ראשי הקהל: רבי, זו הדרך היחידה שלנו להינצל מכל הגזירה והבעיה אשר אנו נמצאים בה. ענה ואמר להם הצדיק: בגלל הנזילה בבית הכנסת, אשר אתם זלזלתם בה, הקב"ה הביא עלינו את הצרה הגדולה הזאת והגזירה הקשה הזאת, וכאשר נתקן זה תרד הצרה. מיד יצאו ראשי הקהל ולקחו איש מקצוע שיסדר את הבעיה בגג בית המדרש. לקראת ערב, נודע לראשי הקהל שיש שינויים בתוכניות של הקוזאקים והם הולכים למקום אחר ולא יבואו לעיר וכך בית הכנסת ניצל מחילול גדול. הנה, יש יסוד גדול בחיים, ישנם דברים אשר עצם הדבר הוא נראה דבר קטן, אבל הוא מקור הבעיה, הנזילה בבית הכנסת, חוסר כבוד מצד הקהל לבית הכנסת, זה הבעיה, זה הביא את כל הצרה הגדולה על הקהילה, והפיתרון הוא לתקן את הקילקול, ואחרי שיתקנו את הקילקול כל הגזירה תעבור. ברוב הבעיות בחיינו, הפיתרון נמצא קרוב מאוד אלינו, בדבר הקטן ביותר, אנו רק צריכים לפתוח עין ופותרים את הצרות והבעיות הקשות והגדולות ביותר. ודבר אשר מול עינינו כל חיינו, לאחר שהתחתנו, כעשר שנים לא זכינו לפרי בטן, הצטערנו, בכינו לבורא עולם השתדלנו בכל כוחנו וכו', אחרי ימים וזמנים קשים בדקנו ענין הכתובה, אשר לרבנית שתחיה שני שמות, ושם השני רשמו הראשון, ובאותו חודש שתיקנו הכתובה נפקדנו בפרי בטן. האדם יכול ללכת דרך ארוכה ולחשוב מחשבות, אך רק יפתח את עיניו, כל הצרות והבעיות, הפיתרון קרוב אליו בפיו ובלבבו, רק פתח את העיניים, לא צריך להרחיק נדוד הפיתרון קרוב מאוד מאוד. ובענין בתי כנסיות ובתי מדרשות, הזהירות צריכה להיות גדולה מאוד, הרבה מן האסונות אשר קרו לעם ישראל באו בעוון חוסר כבוד לבית הכנסת, לבתי מדרש, בתי כנסיות ובתי מדרש הם המקדש מעט שיש לנו אחרי שחרב בית מקדשנו, ולכן הזהירות וההקפדה בהם צריכה להיות גדולה ביותר. וידוע בשנת ת"ח - ת"ט עברו על עם ישראל מאורעות מן הקשים ביותר שהיו לעם ישראל, שפכו את דם בני ישראל באכזריות גדולה ביותר, היו מורידים את עורם ונותנים לכלבים לאכול את בשר עם ישראל, היו חותכים את ידיהם ורגליהם וזורקים את גופותיהם מפרפרים לכביש, ועוד רעיונות שונים ומשונים של אכזריות איומה ונוראה. וגדולי עם ישראל לא ידעו ולא הבינו מדוע כל ההרג והחורבן הגדול הזה, בבוקר היו בוכים מי יתן לילה ובלילה היו בוכים מי יתן יום. ובאותו זמן תפסו את אחד מקדושי עם ישראל רבי שמשון מאוסטרופולי, ה' ינקום דמו ולקחו שיפוד גדול וחד ודקרו אותו למטה והוציאו את ראש השיפוד למעלה בראש. עד שקם קדוש עם ישראל, התוספות יום טוב והרבה בתפילות ותחנונים להקב"ה, על מה הגזירה הזאת, ועשה שאלת חלום מדוע כל הגזירות הקשות האלו?!. וענו לו בתשובה על שאלת החלום מן השמים: כל זאת בגלל שמדברים בשעת שהציבור מתפללים בבתי כנסיות ובעבור זה באה הגזירה הגדולה הזו. והתחייבו במכת דבר, כי פגעו באות "ו". של דיבור ונהיה דבר. מסופר שבאותו דור עוד צדיקים חלקו ואמרו שעוון זה הוא מפני שבנות ישראל היו חוטאות עם העשירים שבאותו דור. באחד הימים הצדיקים התווכחו האם זה בגלל חילול בתי הכנסת או חילול בנות ישראל, לקחו ילד קטן ואמרו לו לפתוח תנ"ך וכשפתח יצא הפסוק בבראשית )לד,לא(: "הכזונה יעשה את אחותנו", ראיה שהחורבן בא בעוון חילול בנות ישראל. אמרו החולקים נעיין בתרגום יונתן בן עוזיאל מה אומר על הפסוק הזה ונמצא שכך דבריו: "לא יאי למהוי מתאמר בכנישתהון דישראל". פירוש, לא טוב שידברו בבתי כנסת של ישראל, אם כן שני הסברות צדקו גם פריצות וגם חוסר כבוד לבתי כנסת. נשתדל בכל כוחנו לחזק מורא בתי כנסת. מסופר על גדולי עם ישראל אשר זכו להיולד לעולם אחרי שלהוריהם לא היו ילדים שנים רבות, משום שכיבדו מאוד את הבתי כנסת והיו מנקים את הבתי כנסת. וכך יהושע בין נון זכה להנהיג את עם ישראל באחד מן התקופות החשובות, כניסת עם ישראל לארץ ישראל, בזכות שהיה מנקה את בית המדרש של משה רבינו. סגולות מרובות בכל עניני בית הכנסת: סגולה לפרנסה, לקנות מכספך את מצרכי ההבדלה לבית הכנסת שרבים יעשו הבדלה מכספך, סגולה לבנים וכן בנים תלמידי חכמים לשלם את כסף החשמל של בית הכנסת ובית המדרש, סגולה למיתוק הדינים על האדם להיות מעשרה הראשונים לפני התפילה, סגולה שלא יאבד את ממונו ואת אשר השיג בחייו לצאת מעשרה האחרונים מבית המדרש, סגולה שדבריו ישמעו בכל מקום לא לדבר שום דבר של בטלה בבית הכנסת ובבית המדרש, סגולה שאשתו תלד בנקל בלי שום סיכון וכו' לפתוח פתיחת ההיכל. שמענו מאחד מאבותינו הקדושים סגולה לפרנסה לעשות סעודה בסיום תפילת שחרית למתפללים. וכן רבו הסגולות והכוחות בענין בית הכנסת ובית המדרש. נרחיב ונגדיל את בית חיינו ונתפלל להקב"ה שיבנה בית המקדש במהרה בימנו ושם נעבודך ביראה ובאהבה אמן סלה.

הסנדק הראשון המוזכר בתורה זה יוסף הצדיק שנאמר: "בני מכיר בן מנשה אשר גדלו על ברכי יוסף" ודורשי רשומות דרשו שיוסף הצדיק היה הסנדק. וידוע, מעשה בתינוק שאביו היה חולה ונוטה למות, אחד מקדושי עם ישראל בא לעיר ושמע שיש ברית, שאל מדוע מתעכבים ולא מלים, אמרו לו, אבי הילד נוטה למות והרופאים נותנים דקות לחייו, מחכים שתצא נשמתו ואז יקראו לבן על שם אביו. גער בהם הרב ואמר, לקרוא לרפאל המלאך לרפא את האבא, אין מידי זכויות אך רפאל המלאך מחויב לבוא לרפא את הרך הנולד אחרי ברית ואחרי שירפא את התינוק נבקש ממנו לרפא את אבי הבן, שהרי, כך או כך יהיה פה. וכך עשו, מלו את הבן, קראו בשמו ואחרי הברית התאושש האב וקם והאריך שנים. כך היה מו"ר זקננו רבי משה אהרון פינטו זצוק"ל אומר לחולים, שהיו באים להתברך מפיו, לכו לברית מילה ושם אליהו הנביא ורפאל המלאך נמצאים, תבקשו מהם מחילה וירפא לכם. וכן צריך לדעת, הרגע הנשגב ביותר בברית שבו שערי שמים פתוחים, זה הזמן שהתינוק בוכה בשעת הברית, להשתדל לא לעצור את התינוק מלבכות ובשעה שבוכה חזקה שכל התפילות עולים עם הבכי לפני הקב"ה. וחזקה שאין תפילה כזאת חוזרת ריקם. והנה קושיה שתמיד התקשינו בה: ידוע דברי חז"ל שאין אף תפילה עולה ריקם, אם כך איך תפילות מרובות התפללנו וביקשנו ולא נעננו בהם?! מי התפלל על בנים ועדיין לא נושע?! מי על פרנסה ?! מי על זיווג?! אם כך מדוע? אלא הקב"ה רחום וחנון, מקבל את כל תפילותנו, אך כל מעשה ומעשה לא הגון, אשר אנו עושים, אנו בעצם בונים מחיצה ביננו לבין הקב"ה והמחיצות האלו מונעות מהתפילה, לעלות תחת כיסא הכבוד וכך מתאספות עשרות ומאות ואלפי תפילות ובקשות אשר ביקשנו ולא נעננו, עד אשר באה תפילה אחת, עטופה עם סגולות עילאיות ושוברת את כל המחיצות וברגע אחד כל התפילות של שנים רבות עולות לפני כיסא הכבוד וכאשר באה הברכה, באה הברכה עד בלי די, בכל העניינים ופתאום נענה בבקשות גם שביקש לפני שנים וזה כוחה של תפילה בברית מילה. תפילה חזקה, שמשברת הרים ומפוצצת סלעים.