אחת מן השבתות הקדושות והמיוחדות בכל השנה כולה היא "שבת חזון". בשבת זו יש כח אשר משפיע לכל שבתות השנה. ובשבת קודש זו, אפשר לראות ולהרגיש את כל שבתות השנה כולה. אם כך, לאחר שנה, אשר לא הייתה נוחה לכלל עם ישראל, "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" ועוכרי ישראל רבו ומתוכייך יצאו מחריבייך וחורבן בית המקדש היה בתוכנו, אשר אנשים עם מידות רעות, עם קלקול הנפש, כקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, אשר ראו את תועלת עצמם והנאת עצמם והנאת משפחתם ובשביל גאוה וסיפוק יצריהם ובשביל ממון מועט, אשר ארור הוא, מכרו את נפשם והביאו את חורבן בית המקדש. בשבת קדושה זו, אוספים כח וזורעים כח חדש להתחיל מוצאי ט' באב, ראשית חדשה ובניין הבית חדש. בשבת זו, אנו מתחילים לקרוא בתורה את ספר דברים אשר נקרא הוא "משנה תורה". בספר זה סגולות רבות יש כבר אמרנו השבוע שצדיקים גדולים, היו מקפידים במשך כל השנה לקרוא וללמוד מספר דברים ואמרו, שסגולה היא לחזרה ולהתקרב לאבינו שבשמים ואף אפשר לומר סימן טוב בפרשות ספר דברים. מסופר על יהודי, אשר פרנסתו הייתה חנות אשר בה היה מוכר דברי מאכל. את החנות היה משכיר מאדון גוי. באחד הימים פנה האדון הגוי ליהודי ואמר לו: יש לי הצעה כספית טובה משלך ורוצה אני להוציא אותך מן החנות ולהעבירה לאיש אחר. הלך היהודי הכשר לפני צדיק גדול וביקש ממנו: אנא תעתיר עלי ברחמים לפני הקב"ה שפרנסתי לא תיפגע; ענה ואמר לו על פי פרשות השבוע ברכה: דין "ודברים" יש לך עם אדם, "ואתחנן" אתפלל לה' שתצליח אבל, "עקב" קודם לזה, "ראה" ושכור לך חנות אחרת "שופטים", אחר כך תיקח אותו למשפט "תצא", מהחנות "תבא", לחנות חדשה, "ניצבים" תעמוד במצב טוב, "וילך" ילך לך טוב, "האזינו" האם הבנת, "וזאת הברכה" זאת בירכתי אליך. כך הם פרשות ספר דברים משבוע זה עד אחרי ימים נוראים, אשר מתחילים בראשית. צריכים אנו ברכת חכמים, צריכים אנו להתנהג בחכמה ובתבונה ואף אם רואים רגעים וזמנים קשים נמצא דרך אחרת נוחה ובעתו ובזמנו הקב"ה דן ושופט והשפע והברכה חוזרים לקדמותם. לא יפול האדם ברוחו בשום עניין, האמונה והביטחון בה' תיהיה מנת חלקנו. ובעל הרחמים יקבל תפילתנו ובקשתנו. עוד בפרשת דברים: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו". מצאנו בחכמי ישראל בכל הזמנים איך עמדו והנהיגו את קהל עדתם עם חכמת ה' עליהם. מסופר בזמן הנודע ביהודה על אדם, אשר היה סוחר גדול ביין לכל היהודים במדינה ובמדינות אחרות. לקח את אחד מפועליו, יהודי כשר ונסע להונגריה לקנות יין לכבוד חג הפסח. היהודי, אשר היה עימו לקח עימו ארנק אשר כל כספו, אשר עבד שנים רבות היה מונח בתוכו, פחד היהודי על כספו וחשב היכן טוב לשומרו. החליט שבאחד מן חביות היין ישים בפנים את כל הצרור וכך עשה. אחרי ימים מרובים וכל טלטלת הדרך, הגיעו לביתם, למחוז חפצם. כאשר פתח היהודי את החבית וחיפש את כספו, שוד ושבר, כל עמלו הלך לריק ונעלם. בא לפני בית דינו של הנודע ביהודה ותבע ואמר: איני חושד באיש, אך כספי היה בתוך החבית ונעלם מה עלי לעשות? קרא הנודע ביהודה לבעל הבית, אשר היה מעשירי ונכבדי הקהל ושאלו האם יודע אתה היכן ממונו של פלוני? התפרץ בעל הבית בקול צעקה גדולה בקללות וגידופים על פועלו ולא נתן מילה אחת שיוציא מפיו. עצר אותו הנודע ביהודה אמר לו: גם אני איני חושד בך אך דבר אחד רוצה אני לומר לך: הייתם 2 יהודים ועוד פועלים גויים בכל המסע,וודאי גוי גנב את הכסף ואם גנב נגע ביין, כל היין, יין נסך, אם כך עליי להוציא קול קורא לכל יהודי המדינה ומחוצה לה שיינך הוא יין נסך. עצר אותו בעל הבית את הנודע ביהודה וביקש להכנס איתו לחדר ולדבר איתו ביחידות עמד ואמר מתבייש אני, סליחה, אני לקחתי את הכסף. הנודע ביהודה, אמר לו "אין אדם משים עצמו רשע" אתה לא יכול לומר את זה בודאי אני לא חושד בך. אמר לו הנודע ביהודה, אני אחזיר את הארנק עם הסימנים שלו. אמר לו הנודע ביהודה זה לא מספיק; אמר לו הנודע ביהודה רק אם תבוא לבית הכנסת בליל שבת ותשבע שבועה שזה אתה רק אז היין מותר. צריך לדעת יסוד גדול, יש דין ויש דיין כשאדם עושה רע, אף שבתחילה קבוצת אנשים מאמינים ושומעים לו, לאט לאט, כל קשר רשעים אינו מן המינין וסופם ליהיות לעג וקלס וסופם להודות על כל פשעיהם וחרפתם תצא לאור.

ידע האדם, שאם מכין את נפשו הכנה גמורה ונהיה כלי קיבול, זוכה לאור גדול בשבת קודש. וידוע, צדיקים גדולים, היו רואים את קדושת השבת על העצים, על האבנים, וכן בגד או דבר שעבר עליו שבת, יש בו ריח מיוחד של שבת קודש. וכך מובא באחד מן הראשונים, אף שלא נפסק כך להלכה, אם יש לאדם לחם שלם לברכת המוציא בשבת ולחם לא שלם אבל שעבר עליו שבת שעברה, מוטב לבצוע על הלחם הלא שלם, שעבר עליו שבת, מאשר לבצוע על לחם שלם. יש כח גדול לדבר שעבר עליו השבת. אך צריך לדעת, שהיצר הרע בכל ערב שבת, מנסה בכל כח להכניס יצר הרע גדול ביותר ביום קדוש זה, והשטן מרקד ומחפש היכן להיכנס. ועל זה נאמר )שמות לה,ג(: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", הזהירה אותנו התורה לא לבער אש, שהיא אש המחלוקת, בכל מושבותיכם ביום השבת, ויזהר זהירות גדולה, וידע שהיצר מביא את כל המחשבות הרעות וכל הדאגות ביום השישי, בשביל שהאדם יפול ברוחו ויכנס לעצבות ולכעס. וידוע כי מי שכועס מאבד את פרנסתו ואת כל הברכה אשר נותן לו הקב"ה. ולכן ישתדל להיזהר ולהישמר ביום קדוש זה מן הכעס ומן המחלוקת ומן העצבות, אשר שורשם של מידות אלה רע, משחית, מחריב. וישתדל להאיר פנים לכולם, לשמוח ולשמח, כל אשר יש בכוחו, את כל הסובבים אליו וכן את כל האדם אשר יפגוש יאיר לו פנים. ומצאנו במדרש רבה )רות ד,ה(: התקנה שיהיו שואלים בשלום חברו בשם, התקין בועז ובית דינו. וקשה, מדוע בועז ובית דינו, הם רק אלו שתיקנו תקנה זאת?! אלא, אפשר לבאר ולומר, הגמרא במסכת בבא בתרא )צא,( אומרת: מאה ועשרים משתאות עשה בועז לבניו )שישים בנים ובנות(, שנאמר )שופטים יב,ט(: "ויהי לו שלושים בנים ושלושים בנות שלח החוצה". ובכל המשתאות והשמחות אשר עשה בועז לא הזמין את מנוח, מדוע? אמר: למנוח אין ילדים ואם אני אזמין אותו לשמחה הוא לא יזמין אותי, כי אין לו שמחות חזרה להזמין אותי, אך כל הבנים של בועז מתו בחייו. ולכן בשביל מעשה זה שלא הזמין לשמחות בניו ובנותיו את מנוח, תיקן דבר זה, על ידי שהתקין הוא ובית דינו לשאול בשלום חברו בשם. ואפשר לדקדק ולומר, הנה מצאנו שנעמי אומרת לרות )רות ג,א(: "בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך". ואפשר לבאר, רות פחדה להתחתן עם בועז, שגם לה לא ימותו הילדים, לכן נעמי אמרה לה "בתי הלא אבקש לך מנוח", את תזמיני את מנוח לשמחות שלך, ואז לא יהיה צער. וידע האדם, שמחוייב בכל כח, לרדוף אחרי השלום, וידועים דברי התנא דבי אליהו זוטא: מי שמקדים שלום ומשיב שלום, מוריש חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. וכשנדקדק נמצא מה שנאמר במשנה )אבות פ"א מי"ב(: הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. וקשה, מדוע רודף? הרי רודף נאמר על דבר לא טוב ואיך אפשר לקרוא רודף? אלא, רודף, אף אם דוחים אותך כשאתה מנסה לעשות שלום, מתנהגים איתך כמו אדם שרודף ויותר נלחמים בך ומבזים אותך, תמשיך בכל כח לרדוף אחרי השלום. וכשאדם מנהיג את עצמו בדרך זאת ואלו הם חייו, ה' עוזרו ומסייע לו בכל הדרכים, והנפש שלו נפש חזקה ומרוממת, וגם "משמועה רעה לא ירא נכון ליבו בטוח בה'". ובונה את נפשו לזמנים, אשר שום אדם לא יודע מתי יבואו אליו, ואיך יתמודד עימם. ואפשר לדקדק ולומר, אמרו חז"ל )אבות פ"א מ"א(: "הוו מתונים בדין", ואפשר לפרש ולומר גם כאשר בא על האדם דין ורואה בעיות ודברים קשים, יהיה מתון בדין, יקבל את הדין במתינות, בלי לשאול שאלות את הקב"ה ובלי להתמרמר ולכעוס על מידותיו של הקב"ה, זה חורבן גדול.

הנה שבת קודש, הוא יום לעלות ולהתעלות ולהתקדש ולהגיע בו לדרגות גבוהות ביותר. וכשם שיש שני דרכים לעלות לבניין גבוה, דרך אחת היא, דרך המדרגות, אשר קשה היא לעלות לקומה גבוהה ודרך שנייה, על ידי מעלית, אשר בנקל אפשר לעלות למקום גבוה. כך ימות השבוע, אלו המדרגות, ושבת כעין מעלית, לעלות ולהשיג השגות גבוהות ביותר. וידוע, שכל ימות השבוע, מתברכים משבת קודש. ישתדל האדם, בכל עת ובכל זמן, להוסיף מחול על הקודש, לקבל שבת, כחצי שעה לפני זמנה ועל ידי זה, יושפע שפע רב בכל העולמות. נשתדל להדליק שני נרות, אחד, לעילוי נשמת רבנו חיים פינטו זצוק"ל ואחד, לעילוי נשמת רבנו יעקב אבוחצירא זצוק"ל וכשם שנרה של שרה אמנו היה דולק, מערב שבת, לערב שבת כך הקב"ה יאיר נרנו ויגביה מזלנו. וידוע, שכבוד תלמיד חכם וקדושת השבת, אחד הוא! מסופר על רבינו הבעל שם טוב, שבאחד מימות השבת, בשעה שהלך לבית המדרש, ראה יהודי מחלל שבת, הצטער הבעל שם טוב, צער גדול, מדוע הגיע למצב שרואה חילול שבת ובתוך הרהורו וצערו הגדול וחשבון נפש גדול אשר ערך בנפשו, נזכר שבאותו שבוע שמע אדם, אשר מדבר לשון הרע, על תלמיד חכם, אמר הבעל שם טוב, כבוד שבת וכבוד תלמיד חכם אחד הוא! שמעתי רע על תלמיד חכם, עבירה גוררת עבירה, ראיתי בעיני חילול שבת.

בכל ערב שבת מרגישים מיוחדות חדשה, אי אפשר לדמות ערב שבת אחד, לאחר. זה אור מיוחד והתעלות הנפש חדשה בכל פעם. ידוע מה שמובא בספרים הקדושים, שבבריאת העולם, הקב"ה ברא ששה ימים ובכל יום היו עשרים ושמונה שעות, עמדו הימים לפני הקב"ה ואמרו לפניו: ריבונו של עולם כל מה שבראת בעולמך לכל בריאה יש מלך, האריה מלך שבחיות, הנשר מלך שבעופות וכו'. אך לימים אין מנהיג ומלך, עמדו הימים לפני הקב"ה ותבעו מלך עליהם, אמר להם הקב"ה: כל יום יתן ארבע שעות, המיוחדות שביום, וביחד כפול שש, נבנה העשרים וארבע שעות המקודשים, עם הכוחות החזקים ביותר מכל ימות השבוע וזהו היום הגדול שבת קדש. כל הכוחות נמצאים ביום הקדוש הזה, הוא תמצית של השבוע הבא וכל רגע, הוא סגולה אחרת. הרב מנחם מנדל מרימינוב, גילה אחד מן הסגולות, בברכת המוציא לחם מן הארץ של ליל שבת; יאכל שבע חתיכות ובכל חתיכה יכוון פרנסה ליום מן השבוע, חתיכה א' יתפלל פרנסה ליום ראשון, חתיכה ב' פרנסה ליום שני וכן, סגולות רבות נאמרו בשבת קודש, זהו יום של שיחרור הנפש מכל צרה ומצוקה. "שבת היא מלזעוק ורפואה וישועה קרובה לבוא". האר"י הקדוש היה מסתכל בשבת על הקירות והיה אומר: השכינה נמצאת על הקיר, על השולחן, על כל דבר. ההבדל בין כח השבת לכח החג, בשבת זה כח פנימי מהנפש שיוצא בחוץ, בחגים זה כח חיצוני שניכנס פנימה. צריך לשמור וליחד את היום הזה בכל כח, חז"ל אומרים: אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש ושומר שבת, מוחלים לו על כל עוונותיו. אך צריך להזהר מאוד בערב שבת מן המחלוקת. חכמי הקבלה הזהירו שבכל ערב שבת בכניסת השבת, אש המחלוקת מרקדת ועל זה נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" ואיזה אש? זו אש המחלוקת. ובכל ליל שבת אם יש מחלוקת בבית, מלאכים עומדים ואומרים כך יהיה בשבת הבאה. וידוע מעשה ברבי מאיר בעל הנס, היתה משפחה שכל שבת הייתה בה מחלוקת גדולה מאוד, ילדים רבו עם ההורים, ההורים רבו עם הילדים ושם רע יצא בכל העיר על המשפחה הזו. שמע רבי מאיר בעל הנס את הדברים ובליל שבת, בהפתעה גמורה, הלך למשפחה זו וישב בשולחן שבת לאכול עימם והתעכב עד השעות המאוחרות. והנה פלא, מאותו שבוע נפסק המחלוקת במשפחה זו. לא הבינו מה קרה, איך אש המחלוקת נפסקה במשפחה. הסביר רבי מאיר, ניצוץ ראשון של מחלוקת נדלק בליל שבת ומשם ממשיך לכל השבוע, אם לא מדליקים אותו בליל שבת, לא יהיה אש כל השבוע ולא יהיה מלאך בליל שבת שיאמר, שכך יהיה לשבת הבאה מחלוקת, אלא מלאך אומר, שכך יהיה לשבת הבאה שלום, אהבה ואחווה ושמחה. לכן, ישמרו מכל משמר, את היום הקדוש הזה. ולדעת לא להפסיד רגע אחד, כל רגע הוא פנינה יקרה. וכבר משלו משל ליום השבת לדייג, אשר הלך לדוג דגים בלילה, ישב על החול עם חכתו, מחכה לתפוס דגים ובידו הפנויה מישש בחול לחפש משהו להתעסק עימו. והנה, מרגיש בידו שקית מלאה באבנים, ובחושך ובאפלה שהיו, לא ראה מה יש בשקית רק הרגיש אבנים, כך במשך כל הלילה היה זורק אבנים לים, בידו הפנויה ונהנה מהרעש שהאבן נופלת במים. כשעלה השחר, נשארו שני אבנים בשקים הסתכל ונחרד חרדה גדולה, שקית זו הייתה שקית עם אוצר של אבנים טובות והוא בחוסר ידיעתו נהנה לזרוק יהלומים במים ולשמוח מהרעש שהאבן נופלת במים. איזה עושר גדול איבד וכמה ממון מרובה יכול היה להיות לו, אם היה יודע לשמור על האבנים הטובות. כך שבת קודש, אנו חיים חיים, שלא מבינים מה יש בשקית, כל רגע משבת זה אבן טובה, משליכים השעות היקרות מזהב ומפנינים, בשביל הנאה שאין בה ממש. נשמור וננצור כל רגע בשבת קודש. חכמי הקבלה נתנו סגולה גדולה לפרנסה, לקבל שבת לפני הזמן וכל אדם שמתחיל לשמור שבת לפני הזמן זוכה שפרנסתו מתרבה. ומעשה שהיה באחד ממקורבי הישיבה אשר לפני כשלוש שנים וחצי קנה בניין בניו יורק בשמונה מאות מיליון דולר, שילם מכספו מאה מיליון והיה צריך לקבל הלואה מהבנק של שבע מאות מיליון. היה לו כשישים יום לקבל ההלוואה ואם לא יעמוד בזה, הפסיד המאה מיליון. רץ מבנק לבנק ממדינה למדינה, כל הדלתות נסגרו בפניו. הגיעו סוף השישים יום ובתחינות למוכרים, שיאריכו בעוד שבוע ימים, עוד עשר מיליון ביקשו בשביל השבוע ואם לא יעמוד בתאריך יפסיד מאה ועשר מיליון. אותו אדם עמד בצער גדול ויגיעו עד שערי מוות ויצעקו אל ה' בצר להם. אמרנו לו, תקבל על עצמך לקבל את השבת, שעה לפני הזמן ובזכות זה הקב"ה יצילך. קיבל על עצמו שעה לפני שבת לקבל את השבת. ובא לעשות שבת בניו יורק בישיבה הקדושה, כארבעים דקות לפני שבת הטלפון מצלצל והאדם רואה על הטלפון שזה הבנק והיה במחלוקת פנימית, היצר הטוב אומר קיבלת קבלה - אל תענה; היצר הרע אומר תענה שבת עדין לא נכנס וכל חייך תלויים מנגד. אותו חסיד אמר קבלה חייב לקיים, אני לא עונה! הבטחתי לכבוד הרב לשמור שבת שעה מוקדם מכניסת שבת. וכך יצא שבת, הכל סגור עד יום שני, אך באמונת חכמים נשאר איתן בדעתו "הבוטח בה' חסד יסובבנו". ביום ראשון בבוקר התקשרו מהבנק והודיעו לו שביום שישי אחד המנהלים התקשר להודיע לו שלא מאשרים את ההלואה וזה היה כארבעים דקות לפני שבת. למחרת מנהל גדול ממנו נמלך בדעתו ואמר כן לאשר. וכך, ישועה גדולה בזכות קבלת שבת לפני הזמן. כל התורה הקדושה היסוד שלה זה תמימות ואמונה בהקב"ה. ובזמנים קשים אלו, שהפרנסה קשה, ישתדלו כל קרובינו להתחיל לקבל את השבת לפני הזמן וישועת ה' כהרף עין בפרנסה מרובה ובישועה והצלחה.

צריך היהודי לדעת, שמצוות השבת, אינה חלה רק על האדם הפרטי בלבד, אלא מחוייב האדם לדאוג בכל כוחו, שכל יהודי אף הוא יבין, ידע וירגיש את עונג השבת. לכן נאמר: "כל המענג" שפועל על אחרים שיענגו אף הם את השבת אז זוכה ל"נחלה בלי מיצרים". מהי נחלה בלי מצרים? בכל טוב, אשר בא לאדם, יש גבול, אשר שם מסתיים הטוב. עושר יש לו גבול. שמחה יש לה גבול. כך, כל מה שנברא בעולם יש גבול. אך האדם, אשר זוכה לענג את השבת, הברכה שזוכה לה היא ללא מיצרים - שהטוב אשר זוכה לו אין לו אף גבול. וברכת ה' חלה על ראשו ומעשירה אותו. ואף עצב של סיום הברכה אינו בא לו. וזה כח של עונג שבת. ולכן, אל לו לאדם להסתגר ב-ד' אמותיו ולומר: אני את שלי עשיתי ושלום עליי נפשי, אלא, ישתדל בכל כוחו, לקרב ולהסביר לאחינו, בני ישראל, את מעלת השבת. וידועים דברי הגמרא: כאשר קובעים שעה לתפילה, השכינה מגיעה בשעה הקבועה. אם יש מניין, הקב"ה, משרה ברכה, על כל מי שזכה לבוא לבית הכנסת לתפילה. ואם, השכינה מגיעה ומוצאת, שנחסר המניין, הקב"ה כועס, על מי שבא ואף על אלו שלא באו. מקשה הגאון מוילנא: מילא, על מי שלא בא, יכעס הקב"ה, מובן מדוע לא בא, אך על אלו, שהשכימו והניחו את כל מלאכתם ובאו לבית המדרש, מדוע עליהם יכעס הקב"ה?! אלא מתרץ הגאון: כאשר מישהו בא ומודיע, שיש ממון מרובה, מונח, בשלושה רחובות מרחק מפה, כל בעלי הדעת, רצים, בכל כוחם, לאסוף את הממון הזרוק ומופקר, ברשות הרבים וכאשר אנשים, העוברים ושבים רואים, ארבעה, חמישה או שישה אנשים, רצים, בדבקות ובהתלהבות ואינם מבינים, על מה ולמה, מיד, גם הם מצטרפים לרצים, להבין ולראות, על מה כל כך שמחים ורצים, וודאי הדבר נשגב ונעלה. לכן יובן, כאשר הקב"ה, מגיע לבית הכנסת ורואה, שעדיין אין מנין, הקב"ה, ודאי שכועס על מי שלא בא, אך גם על אלו שבאו, הקב"ה כועס, מדוע לא רצו בהתלהבות ובשמחה ובדבקות, שהעוברים ושבים, ייכנס בליבם סקרנות, לרוץ עימם ולהבין, על מה ולמה, התנהגותם הזו. כך בעניין השבת, יהודי צריך לנהוג בשמחה, ובהתלהבות כל כך גדולה, לא רק ביום שישי, אלא בכל ימות שבוע. כמו שחז"ל מספרים, על תנאים גדולים, שכל דבר מיוחד, אשר היו רואים, היו קונים, לכבוד שבת ואחרי כן, כשהיו מוצאים דבר יותר משובח, היו אומרים, זה יותר משובח לשבת, וכל ימות השבוע, היו מסובבים, סביב יום השבת. השבת, היא התמצית, של כל ימות השבוע, וחזרנו, כמה פעמים, על דברי מו"ר זקני, רבנו מאיר אבוחצירא, זצוק"ל, שבכל השבת, היה אומר, יום ראשון, יהיה יום טוב; יום שני, יהיה דאגה וכך, כל יום, מימות השבוע, היה אומר בשבת, בתמצות, את אשר יהיה בו. שאלוהו בני ביתו: איך יודע זאת, אחרי שנוכחו לדעת, שכך כדבריו נהיה, ענה ואמר להם: בבריאת העולם, הקב"ה ברא 6 ימים, וכל יום היה בעל 28 שעות, ובאו הימים, לפני הקב"ה בדרישה ובשאלה, מדוע בכל הבריאה, יש לכל נברא מלך ושליט? האריה, המלך שבחיות; נשר, מלך שבעופות וכו' ולימים, אין מלך?! עמד הקב"ה ודרש מן הימים, כל יום, יתמצת מעצמו, את ארבע השעות המובחרות שלו, אשר עיקר כוחו בהם, וארבע שעות, מששה ימים, הן 24 שעות של שבת קודש: תמצות של המובחר, של ששה ימים, והיא שבת מלכתא. ולכן, צריך לשמור ולנצור את השבת, בכל כוח ואף ריבונו של עולם, הקב"ה ביום השביעי, שבת וינפש. וידוע, שאף רשעים, שעברו וחטאו ופשעו ביום השבת, יוצאים הם מגיהנום, וחופש ודרור לנפשם, מן הגיהנום, מן כף הקלע, וכל יורדי דומה נאספים, כדברי הגמרא במסכת שבת וכדמובא בספר הקדוש 'שבט מוסר': "בכמן ההרים של שלג ושם מצננים את נפשם מאש הגיהנום" ולכן, ישתדל האדם, לקבל את השבת מוקדם ולהוציאה, כמה שיותר מאוחר, כמקבלי השבת בציפורי ומוציאי השבת בטבריה. דבציפורי, על הר גבוה והשבת נכנסת מוקדם, ובטבריה, במקום נמוך והשבת יוצאת מאוחר. וחכמי הקבלה, הוסיפו ואמרו, אם יש מבני משפחת האדם, אשר נפשם בגיהנום, יוצאים משערי גיהנום, כאשר בן משפחתם הראשון, מקבל עליו את השבת, ובזכותו ניצולים דקות או שעה או יותר, מן הצער של גיהנום. וחוזרים לעינוי נפשם, בגיהנום, כאשר אחרון מבני משפחתם, מוציא את השבת. לכן, ישים האדם מול עיניו, את מעלת השבת, שמירתה, והטוב הטמון והצפון בה, לו, לחייו ולבני משפחתו, החיים, ואשר אינם בני החיים.

ערב שבת קודש - מהזמנים המקודשים והמרוממים ביותר לעם ישראל - כשנתעמק ונדע את מעלת השבת, נבין את דברי הזוהר הקדוש אילו היינו מבינים את מעלת השבת, יהודים היו יוצאים לרחוב ומושכים, בכח, את אחיהם לשמור את השבת ליום זה. יש כח עצום, אשר אין בהשגת שכלינו להבינו, והבן איש חי, כבר אמר, ששעה של לימוד תורה בשבת קודש, היא כאלף שעות ביום חול. והגדיל ממנו המהרח"ו הקדוש, בספר "עץ החיים", ששעה של לימוד תורה בשבת, יש לה כח כמאה שבעים מיליון שעות, ואחרי דברים נשגבים אלו, של הבן איש חי ובפרט, של רבינו חיים ויטאל, מה יש עוד להוסיף ולומר על כח של כל רגע בשבת קודש. וחשבנו בדעתינו, כל השבוע, יהודי מקיים מצוות, לומד תורה ועושה מעשים טובים, אך, אין מספיק ודי כח למצוות ולתורה אשר למד לעלות לפני ולפנים, לפני הקב"ה - לכן, צריך את כח השבת, ובכח השבת נאספים יחד, כל המצוות וכל המעשים הטובים, של כל השבוע, והשבת היא הנשמה, כח הדחף שדוחף ומעלה ומרומם את כל ימות השבוע, נחת רוח לפני הקב"ה. לכן, ידע האדם שיכול כל השבוע ללמוד תורה, לקיים מצוות ולעשות מעשים טובים, אך הכל זה כגוף ללא נשמה, הנשמה שמרימה ומעלה את הכל, זה שבת מלכתא. וכן, להבדיל, אף הרשעים שחוטאים ומחטיאים ועוברים על כל איסורי התורה עונשם גדול, אך כאשר מוספים חטא על פשע וח"ו מחללים את השבת, מזרזים את עונשם ומקדמים אותו לבוא. לכן אמרו חז"ל, אפילו חטא אדם בכל העבודות הזרות שבעולם כדור אנוש ושומר שבת מוחלים לו על כל עוונותיו, מדוע? משום שחילול השבת, אוסף סביבו את כל העוונות ומקדמם לפני הקב"ה, להעניש את האדם, אך אם יש שמירת שבת, אין חיות לעוונות ואין מי שירים את העוונות, ויביאם לסוף לעונש. שבת היא, מעין עולם הבא, ומצאנו במדבר, הקב"ה נתן לבני ישראל את המן 40 שנה, והמן היה יורד דבר יום ביומו, והאוכל היה מספיק ליום למשפחה, ומי שהיה מותיר מן המן היה המן מתקלקל. וכך 40 שנה, יום יום, כל משפחה יצאה לאסוף את מזונותיה, חוץ מיום השבת, אשר ביום שישי היה יורד מהשמיים לחם משנה, כפול אוכל המספיק ליום שישי וליום שבת. וקשה איך המן לא התקלקל בשבת, הרי מי שהיה משאיר מן מראשון לשני, המן היה מתקלקל - מה מיוחד בשבת שהיה נשאר טרי ומיוחד, טרי ומשובח כמו ביום רדתו מן השמים - אלא מה מקורו של המן? לחם של מלאכי השרת, שורשו ומקורו מן השמיים ושבת, היא מעין עולם הבא, האוויר של שבת, הוא אוויר מיוחד כמו בשמיים, ולכן בשבת אוויר העולם כמו בשמיים ולכן המן נשאר טרי וטוב ולא התקלקל. וזהו "מעין עולם הבא - יום שבת מנוחה". כח השבת נראה בכל מקום, ירידת הדורות גרמה שלא נבחין ולא נרגיש, אך, על תנאים בגמרא מסופר שנכנס תלמיד לישיבה והתנא צעק באחד מימות השבוע: אני מריח את שבת קודש, שאל התנא - מי מכם לובש בגד המיוחד לשבת? אחד התלמידים הרים את ידו ואמר אני, הבגד של יום חול נקרע לי, אמר התנא אני מריח את שבת מלכתא אשר נדבקה בבגדים. האר"י הקדוש, היה מצביע על האבנים ברחוב, היה אומר, הנה השבת. ועל אותו מלך, שאכל בשבת בסעודת שבת, בבית אחד הרבנים, ונהנה מטעם האוכל, שלח את טובי טבחיו, לבית הרב לשמוע ולדעת, מהם התבלינים אשר טיבלו את המאכלים, ואף טבח לא הצליח להגיע לטעם אשר טעם המלך בבית הרב. קרא המלך לרב ואמר לו, אכלתי וטעמתי טעם בביתך, מנסה אני שוב לטעום טעם זה וכל טבחיי לא הצליחו מה מיוחד? ענה לו הרב: יש לנו תבלין מיוחד שקוראים לו: שבת קודש שבת, כוחו גדול וחזק, ובשבת האדם נהיה דירה לעליונים, לרדת לשכון בתוכו. אך, צריך האדם לדעת, שהשכינה לא יכולה להתקיים, במקום אשר יש בו עצבות והיצר יודע, לדחות את השכינה ולסלקה, מהאדם רק ע"י עצבות וייאוש ולכן, בערב שבת, בשעת המנחה, מתחיל היצר את דרכו, באש המחלוקת ועל זה נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבתיכם", ואחרי שניצת המחלוקת בערב שבת, מעלה היצר כל דאגה וכל מחשבה וכל הרגשת ריקנות בנפש האדם - כך עושה היצר בחגים ובשבתות. והשכינה, שמחפשת את ביתה, לא מוצאתו בלב האדם, והנפש של האדם במוצאי שבת ובמוצאי חג נופלת לריקנות ולעצבות ולייאוש. וזה תחילת חורבן חייו של האדם. אינו מבין מדוע הוא עצוב, אינו מבין מדוע הוא מיואש, תולה זה בסיבות מרובות, ומאשים רבים ואז מאבד הוא את חבריו, את אוהביו, את הוריו ואת רבניו. אך האמת, נמצאת בנפש אשר היא עצובה מזה שלא זכתה להיות משכן לשכינה. לכן, ערב שבת יסדר האדם כל סידוריו ויבחן וינסה, כאשר שבת ראשונה, הוא בשמחת אמת ובאהבת השם ודוחה, כל מחשבת עצבות ומערב שבת, נהיה כבית אשר מכינים אותו לקראת מלך גדול ומסדר את הנפש, כשם שמסדרים ומצחצחים בית לקראת מלך, ומתקנים הבגדים, ומדליקים הנרות. נדליק אור השמחה בנפש. נסדר המחשבות, בצורה הראויה ביותר. את הדברים האפלים בנפש, נחביא אותם ולא נשים אותם בריש גלי, בראש ובמחשבה נסתיר אותם, ננסה לצחצח ולנקות אותם עד כמה שאפשר, נטהר את הנפש מריח הרע של השקר, אשר אף שלעיתים נראה כדבר מצוחצח וטוב, אך ריחו נודף ומקלקל כל חלקה טובה. מיום שישי השכם, נתפלל להקב"ה, אנא מלך מלכי המלכים, צווה למלאכיך מלאכי עליון, שיפקדוני ברחמים ויברכוני, בבואם לביתי, כי הדלקתי נרותיי והצעתי מיטתי והחלפתי שמלותיי לכבוד השבת. נחליף ונתקן ונסדר ונאיר את הנשמה ונכין את הבית לקראת שבת קודש. הקב"ה יקיים בנו "אם אתם משמרים נרות של שבת, אני מאיר לכם נרות של ציון"

שבת מיוחדת היא שבת שובבי"ם, אשר בכח כל שבת, בימי השובבי"ם, לעשות תיקון גדול במידת היסוד. וכבר דיברנו רבות על מעלת קריאת התהילים ביום שבת, ברצף אחד ללא הפסקה, וכן לימוד של חמש שעות רצוף בלי הפסקה, אשר משפיע מאוד על הנפש וממתק ומנקה הרבה פגמים במידת היסוד. וכן, ישתדל האדם בכל כוחו בימי השישי להרבות בצדקה לעניים, תלמידי חכמים ויחשוב בנפשו בסכום אשר נותן שהם כנגד צומות ותעניות, אשר היה צריך לצום ולהתענות על אשר חטא או קילקול. ולכן, יקפיד ביותר בימי השישי על מצות הצדקה.

כתוב )בראשית כג,ב(: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". לבכותה כתוב בתורה בכ' קטנה, ובעל הטורים כתב שלא בכה הרבה. והנה קשה, מדוע אברהם אבינו לא בוכה על אשתו הצדקת, שרה אמנו, בכי גדול, הרי אמרו חז"ל: מעלת ושבח הבוכה על תלמידי חכמים בשעת פטירתם, ומדוע אברהם לא מקיים מצווה זו על שרה אמנו, אשר שמה היה גם יסכה שסוכה ברוח הקדש וכל הדברים הגדולים והחשובים, אשר נאמרו על שרה. אלא אפשר לפרש ולומר, הגמרא במסכת ראש השנה )טז,ב( אומרת אמר רבי יצחק ארבעה דברים קורעים גזר דינו של אדם ואלו הם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה; צדקה, דכתיב )משלי י,ב( "וצדקה תציל ממוות", צעקה, דכתיב )תהילים קז,ו( "ויצעקו אל ה' בצר להם", שינוי השם דכתיב )בראשית יז,טו( "ויאמר אלוקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה", שינוי מעשה דכתיב )יונה ג,י( "וירא האלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ויש אומרים אף שינוי מקום שנאמר )בראשית יב,א-ב( "ויאמר ה' אל אברהם לך לך... ואעשך לגוי גדול". וצריך להבין, מדוע שינוי השם ושינוי המקום גורמים לקריעת גזר דינו של אדם, מילא צדקה, תשובה ותפילה, אך שינוי שם ושינוי מקום, מדוע? ואפשר לבאר ולומר יסוד גדול בחיינו, כל שינוי, אשר עובר האדם בחייו, השינוי גורם לאדם צער ועוגמת נפש, אפילו שינוי לטובה גורם לאדם נפילה ברוחו ועצבות מרובה; נחשוב בדעתנו, בזמן החלפת העונות ומזג האוויר, האדם חווה עצבות וייאוש, אף שאין על מה. וכן אדם שעובר דירה ממקום למקום, אף שדירתו החדשה טובה היא יותר ומשובחת הוא נופל לעצבות ולדכדוך נפש. וכן הוא אצל חתן וכלה, יש מצוות שבעה ימי ברכות לשמחם, ואחד מן הטעמים, משום שזה דבר חדש, שאלו חיים חדשים בשבילם וחיים חדשים יש בהם דכדוך ועצבות ומשתדלים לשמחם שמחה גדולה. והנה, שני הזמנים הקשים ביותר בחיי האדם הם, בשעה שהתינוק נולד לעולם, התינוק עובר זמנים קשים ביותר להתרגל מהעולם אשר היה בו, בבטן אימו, לעולם חדש, והקושי והצער לתינוק, הם קשים עד שערי מוות. והזמן השני הוא בזמן פרידת הנשמה מן הגוף כשעולה הנשמה לשמים, זהו זמן קשה, חמור וקושי גדול ביותר של שינוי. וזהו יסוד גדול, כל שינוי קשה לאדם. ועל פי דברים אלו נבאר ונאמר, הנה שרה אימנו, כל חייה בעולם הזה היו חיים קדושים, חיים של התעלות הנפש, חיים של דבקות בהקב"ה, שרה מגיירת את הנשים, מול עיניה היה רק הקב"ה, להגדיל את שמו בעולם, חייה בעולם הזה, היו מעין עולם הבא. ולכן, כשנפטרה מהעולם והלכה מהעולם הזה, לעולם הבא, צערה לא היה צער גדול, כי עולם הבא היה לה גם בעולם הזה, חייה היו מעין עולם הבא. ולכן, אברהם בכה את הבכי המחויב בתורה, אך בכי על נפשה ועל צערה לא היה צריך לבכות, לכן, כ' קטנה, בכי קטן. וידע האדם יסוד גדול, כמה שמתרחק מן התאווה, כך נפשו נשארת נפש נקייה וצרופה, ושינויים, אף הקשים ביותר, אינם משפיעים עליו, אך אדם שחייו, חיים גשמיים, חיים של תאוות, חיים של רצונות, חיים של גשמיות, קשה עליו כל דבקות בהקב"ה, שבתות שהם ימים קדושים, מעין עולם הבא מרים עליו מצוות הם כעול עליו.

הקב"ה רחום וחנון ומחפש להטיב עם בריותיו. ואף אמרו חז"ל )קידושין מ,א(: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". אפילו שעדיין לא עשית מאומה, רק על המחשבה הטובה, הקב"ה, ברוב רחמיו, מחשב לאדם את מחשבתו כמעשה ממש. וכך מצאנו יסוד גדול, בפרשת חיי שרה, התורה מונה את חיי שרה וכופלת ואומרת )בראשית כג,א(: "שני חיי שרה", ודבר זה אינו מובן, הלא כל מילה בתורה יש לה משמעות גדולה, מה הכפל שני חיי שרה? אלא, נבאר ונאמר, שרה אמנו מתה לפני זמנה, כפי שביארנו בכמה מקומות, שמעה על מעשה העקדה ופרחה נשמתה. ואילו אברהם אבינו חי אחרי שרה עוד ארבעים ושמונה שנים. הנה, חסרים לשרה כמה עשרות שנים, אשר הייתה צריכה לחיות אותם, ומה עם אותם שנים שנחסרו ממנה, האם תקבל עליהם שכר או לא. אלא מבואר כאן יסוד גדול, כשם שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, כך שני חיי שרה, שני סוגי חיים תקבל עליהם שכר, סוג ראשון של חיים שחיה בהם וקיימה בהם תורה ומצוות חסדים ומעשים טובים, וסוג שני של שכר, על הזמן שמתה קודם זמנה ונחסר ממנה חיים, תקבל על זה שכר כמו שחיה ועבדה את ה' באמונה בתמימות וביושר. וזה "כולם שווים לטובה", החיים שחייתה והזמן שנחסר ממנה, שווים לטובה בשכר שתזכה מהשמים. וזה פרוש הפסוק )שמות כג,כו( "את מספר ימיך אמלא", גם אם מת האדם לפני זמנו, כמו שמצאנו שמתים לפני הזמן, בדברי הגמרא )חגיגה ד,ב(, אשר מספרת על האמורא רב ביבי בר אביי, שמלאך המוות היה מבקרו לעיתים קרובות בביתו, סיפר לו באחד הימים מלאך המוות ששלח את שלוחו להרוג ולהביא לו את נשמתה של אשה בשם מרים שמלאכתה הייתה קליעת שיער נשים, אך השליח טעה והרג מרים אחרת שמלאכתה הייתה לגדל תינוקות. משנוכח השליח בטעותו, הציע למלאך המוות להחזיר לה את נשמתה, אך מלאך המוות סירב ואמר לו; שמכיוון שכבר הובאה לכאן תצטרף למניין הנשמות שעליו לאסוף, וכששאלו כיצד הרגה מאחר שלא הגיע עדיין זמנה, השיבו בדברי הפסוק )משלי יג,כג(: "ויש נספה בלא משפט". אם כן, מוצאים שישנם אנשים, אשר נלקחים מהעולם טרם זמנם. אך, אנשים כאלו שנלקחים טרם זמנם כשרה אמנו, הקב"ה בודק את חייהם, אם רוב החיים היו חיים של רצון טוב, מסירות, אהבת ה' ויראת שמים, נותן להם הקב"ה שכר כפי שחיו את רוב חייהם, הכל הולך אחר הרוב.

הנה, חשבנו לחזק בנפש יסוד גדול. לפני כמה שנים תלמוד תורה חשוב, בסוף השנה, הביאו את כל תלמידי כיתה ח', אשר סיימו את הלימודים ועולים ללמוד בישיבה קטנה, לקבל ברכה להמשך החיים החדשים. והנה, מנהל התלמוד תורה ביקש מאחד מהילדים לעמוד ולומר פילפול בדברי הגמרא. הילד הצדיק עמד, והנה, לא יכול היה לומר מאומה, הוא עומד ומתבייש דקה ועוד דקה, וכל דקה הרגשנו כזמן ארוך, שאי אפשר להשוותו לשום זמן, ואחרי כמה רגעים, עמד המנהל והיה מפציר בנער "אתה חייב להירגע!" חשבנו בדעתנו באותו רגע, ברגע שאומרים לאדם ובוודאי לנער אתה "חייב", לעולם אי אפשר להמשיך להירגע; חובה ורגיעה הם שני דברים הפוכים, חייב זה חוב עם כל המשתמע, רגיעה זה ענין אחר עם כל המשתמע מרגיעה. וכך אנו מוצאים אדם, אשר רוצה לישון, אם יחכה בכח לישון וימתין להירדם, לעולם לא יעלה בידו להרדם, אלא צריך לשכוח מן המחשבה הזאת אשר האדם דורש מעצמו להרדם, ואז, יעלה בידו להרדם. כמו כן לחייב אדם לזכור דבר, זה דבר והיפוכו. אנו רואים אדם, אשר רוצה להיזכר בדבר, אפילו שם של אדם, או דבר פשוט ביותר עומד וחושב בכל כח ומנסה להיזכר, זה שם אשר עומד בלשונו ובפיו אך אינו זוכר, הוא מרגיש שהנה זה אצלו, אך אינו זוכר את השם מדוע? משום שמותח ומחייב את עצמו, מיצר את כל הדרכים, ונהיה כפי בקבוק צר, ולא עולים לו הזכרונות והמחשבות, אך כאשר משתחרר מן המחשבות האלו ואינו דוחק עוד לזכור את השם ההוא, או את הדברים אשר רצה לומר פתאום, הכל עולה לו בנקל והנה, זוכר הוא הכל. לכן, את החסימה הזאת והצרת הדעת, מן הלחץ והדאגה והמחשבה, חייב האדם לנתק מעצמו. וכך אמרו חז"ל )סנהדרין צז,א(: הגאולה תבוא בהיסח הדעת. מדוע? כל עוד שחושבים על הדברים, חוסמים את הדבר ומצרים אותו. וכן מנו חז"ל שם עוד דברים מן החשובים שבאים בהיסח הדעת. לכן ידע האדם שעליו לעבוד על עצמו, להגיע לשקט נפשי גדול. אדם אשר יושב בשקט ואינו אומר דבר, אין זה אומר שהוא רגוע. ישנם אנשים, אשר יושבים שקטים שנים רבות ובתוך ליבם ישנה סערת רגשות גדולה ביותר! ואיך מגיעים לשקט הנפשי הגדול הזה? ישנה דרך אחת יחידה והיא אמונה בהקב"ה שאין אדם נוקף אצבע למטה, אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה, וזה היה הכח של רבי עקיבא, שהוציאו אותו להריגה והורידו באכזריות את כל עורו מגופו והיה קורא קריאת שמע בנחת ובלי שום דאגה ופחד. כאשר האדם משליך את כל אשר לו, להקב"ה ויודע שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, מקבל כוחות גדולים ולכן בן דוד לא בא, אלא בהיסח הדעת. אלו דברים של אמונה חזקה. וזה אחד מן הדברים הקשים אשר יש בדור הזה, החינוך אשר מחנכים את העולם היום, זה שהחיים הם מלחמה גדולה וצריך להיות עירני ולכל בעיה אשר נוצרת, מיד צריך לחפש את הפיתרון וצריך להיות עירני, רגע רגע, לכל צרה אשר תבוא, שמיד נמצא בזריזות את הפיתרון, וכך אנשים, כל היום מחפשים כל בעיה אשר קרתה בעולם, איך יתמודדו איתה? ומה יקרה בסוף העולם? וכך האדם נמצא במלחמה ומתח מתמיד, כמו שאדם שרוצה לישון ומחכה להירדם, וכמו אדם שרוצה לזכור שם ומנסה להיזכר וכו', ובסוף, כמעט פתר את הבעיה אך לא פותר אותה לעולם, והוא כאישה אשר מצירה לילד ואינה מצליחה ללדת. לכן ישים האדם את מבטחו בה', והרבה שלוחים למקום, ובמקום ללכת לבית מרקחת ולקנות תרופות לכל סוגי המחלות אשר קיימות בעולם, שאם חס ושלום נחלה באחד מן המחלות, שתהיה תרופה מוכנה, "די לה לצרה בשעתה", עד שאם חס ושלום נגיע להצטרך את התרופה הזאת, תוקפה פג ואינה שווה מאומה. כל העצות האלו והדרכים הללו, אינם שווים אחד לשני, כל ענין וכל דבר, זה עולם לעצמו, והעצה להתפלל לבעל הרחמים, שיושיע וימנע רע מאיתנו ומעמו ישראל, זו הדרך הישרה והטובה אשר בה ישכון אור.

כל דבר חשוב שרוצה האדם לעשות, אסור לקחת החלטות בפזיזות, וצריך לחשוב ולהתעמק הרבה פעמים, ולא להתחיל דבר ואחרי זמן להתייאש ולהניחו. וידוע, איך נוסדה הישיבה הראשונה בעולם; היה רב גדול, ושמו היה רבי חיים מוולוז'ין והוא היה מגדולי תלמידי הגאון מווילנא. בא לפני רבו וביקש ממנו: רבי יש בדעתי להקים דבר חדש בעם ישראל, מסגרת אשר בחורי חמד יתאספו, יאכלו, ישנו וילמדו תורה ולא כל אחד ילמד לעצמו. דחה אותו הגאון, דחייה כלאחר יד. שוב, אחרי זמן, חזר רבי חיים מוולוז'ין לרבו, עם אותה בקשה ושוב, רבו דחה אותו. אחרי חמש-שש פעמים, שהגאון נהג כך, פתאום שינה הגאון את פניו כלפי תלמידו, ובמאור פנים חיזקו ואימצו לעשות מעשה גדול זה. עמד רבי חיים מוולוז'ין לפני רבו ואמר לו: רבי מדוע דחית אותי כל כך הרבה פעמים ופתאום, מאיר לי פנים ומחזק אותי לעשות מעשה זה. ענה לו הגאון מוסר גדול לחיים: הרבה פעמים, אדם רוצה לעשות דבר, אך הרצון אינו חזק ואם עושים דבר עם רצון לא חזק, בסוף זונחים אותו והנזק של דבר בלתי מושלם ודבר שהחלו אותו והזניחו אותו, חמור ביותר. לכן, חשבתי שיש לך רצון לפתוח ישיבה וזה דבר גדול וחשוב, אך עם נטל וקושי גדול ביותר ולכן דחיתי אותך, לראות עד כמה הרצון שלך גדול. וכשראיתי שרצונך גדול מאוד, אז ברכת הרב נתונה לך. הנה צריך לדעת יסוד גדול, כשיש בחיי האדם דברים אשר אינם מושלמים, חורבן גדול נגרם בחיי אדם. וכך אמרו חז"ל: "כל המתחיל דבר מצווה ואינו מסיימה, מיתה מביא לעולם" וכל דאגה או הרגשה של חוסר רגיעה שיש בנפש האדם ואינו מבין מדוע, באה מדברים מרובים פתוחים, אשר לא סיימם ושנמצאים בדעתו. וזה נמשל לאדם שמקבל תשלומים: חכם - כל תשלום שבא לפניו, מייד משלמו כך מייד מסיים כל דבר. אך מי שלא חכם - צובר אחד ועוד אחד וכן הלאה, עד שמדאגה ומצער, חייו קורסים לו. לכן, יקח יסוד האדם בחייו, כל דבר שלוקח על עצמו, ישתדל בשלמות ובכח גדול, לסיימו ולהביאו למקום הטוב ביותר. אנו בדור, שיש בו בלבול הדעת גדול. אחד משיטות היצר, לערבב את הכל, אין דעות מגובשות. כל דעה שהיום חושבים כך, מחר משנים אותה וזה "את אשר אסרת, התרתי ואת אשר התרת, אסרתי" מכאן, לא רק שמוריד את ערך האדם בפני חבריו, שמשנה את דעתו, אלא, גם האדם, בפני עצמו, מאבד את חוסן כוחו, ומפסיק להאמין בעצמו, בתוך תוכו. וכאשר האדם מאבד את האמון בעצמו, אינו יכול לעשות מאומה וכל אשר עושה אינו מושלם. לכן, ישתדל האדם להכיר את עצמו ולהשתדל לסדר את ראשו ולארגן את נפשו כמו שמסדרים בית ושמים מקרר במקום, שולחן במקום, מיטה במקום - כך צריך האדם לארגן ולסדר את ראשו לדעת את גבולות עצמו בכל עניין ודעותיו ומחשבותיו. ויזהר, כמו שיש חולי הגוף, כך יש גם חולי הנפש וכמו שנזהרים לשמור על הבריאות ונזהרים שלא לאכול מאכלים המזיקים לגוף הרבה, כך גם בנפש, הנפש ניזונה מהראייה, שמיעה. ישמור על בריאות נפשו במה שמאכיל את הנפש, לא להאכילה בראייה אסורה ובשמיעה שאינה הולמת ובדברי כחש וכזב, ישמור על בריאות נפשו, כפי ששומר על בריאות גופו. ויקפיד על יסוד גדול, לעשות תענית משפט פעם בזמן, ונבאר מהי תענית משפט: מידה רעה יש באדם, שכל רגע שופט ודן בדעתו את בני ביתו, את הנלווים אליו, את חבריו ומאשים בפני עצמו, את כולם. לכן, לרפואת נפשו, יקפיד יום בשבוע לא לשפוט אנשים. משום, שכאשר שופט מחייב את כולם, מכביד הוא על ליבו. ולב כבד, קשה לנשוא אותו לרחוק והוא כעגלה אשר מלאה במשא כבד, קשה לה גם לנסוע למרחקים וגם לילך מהר. כאשר מקלים מעל העגלה, קלה היא לשאת את בעליה, בצורה טובה יותר. כך הלב - הלב צריך לשמור אותו טהור ולהיזהר שלא להשחיתו "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקירבי" הלב הוא נותן לאדם כח והוא לוקח את הסיכונים, להיכנס לדברים ולמחוזות חדשים, לכן אומרים אמיץ לב, מדוע לא נאמר אמיץ שכל? אלא, השכל של האדם הוא סוחר ורק מסתכל - כסוחר- את טובתו המיידית ולא מוכן לקחת סיכונים, משום שזה כבר יש לי, מדוע אני אסכן את זה בדבר שאין לי?! לכן, השכל אינו אמיץ אך הלב הוא אמיץ - הוא לוקח את האדם קדימה, למחוזות חדשים. השכל הוא העיניים, הלב הוא הרגליים וגדולת האדם, שיודע לאחד בין עיניו לרגליו, לדעת את הגבול העדין והבריא לחבר את שתי כוחות אלו. ומי שזוכה למעלה זו, השלום שוכן בתוכו ואשרי מי שיש לו שלום בינו לבין עצמו. בע"ה נשתדל בכל יום לכתוב דברי חיזוק, אהוביי וקרוביי, יידעו שאהבה מרובה בליבי וליבי עימכם ומה שהלב חושק, הזמן עושק, אך משתדל אני להזכירכם בתפילה ובברכה, ובתחינה לקב"ה, שלא ייבושו בי כל קווך. הזמנים, מהזמנים הקשים שידע העם הזה והצרה הגדולה, שאנו לא רוצים להאמין שזה המצב שאנו חיים בו. אנו דוחקים בדעתינו את המחשבות המפחידות, משום שכך דרך האדם, לדחוק את הלא נוח, אך זו סכנה גדולה. צריך האדם לדעת את מצבו ואת מקומו בעצם הידיעה והעמידה על האמת, היא תחילת פיתרון הבעיה. כוחנו בפינו, כדברי חז"ל: "אל תיראי תולעת יעקב" והקשו: מדוע השווה הנביא את יעקב אבינו לתולעת? אלא מה תולעת כוחה בפיה, אף עם ישראל, כוחו בפיו ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.

"השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך". אין מעלה גדולה ממעלת השלום, כל הברכות והטוב טמונים בשלום והפרנסה מתרבה, כאשר השלום הוא מנת חלקו של האדם. וזה דברי דוד המלך: "השם גבולך שלום", מתי שיש בחיי האדם ובסביבתו שלום, אז הקב"ה מרבה את חייו, את גבולו, בחלב חיטים ובפרנסה מרובה. אין מציאות שיהיה פרנסה לאדם, ברגע שמחלוקת סובבת אותו, לכן, כשרואה האדם שמזונתיו מצטמצמים, ירבה שלום בסביבתו. וידועים דברי הגמרא בברכות: "הרואה קדירה )סיר( בחלום, יצפה לשלום". ונשאלת השאלה, מדוע ראיית סיר בחלום מסמנת לשלום?, אלא מה תפקידו של סיר? ומה יוצא מן הסיר?, בתוך הסיר שמים מים, ביחד עם התבשיל, למטה מדליקים אש, לחמם ולבשל, אש ומים הם שני הפכים גמורים, והסיר הוא המחבר והמקשר בינהם, ועל ידי חיבור של שני ניגודים נוצר דבר מועיל וטוב. ולכן מובא הרואה סיר בחלום יצפה לשלום, הסיר מחבר את שני הניגודים שהחיבור ביניהם גורם לתועלת. כך האדם צריך לדעת, שלברוא וליצור דבר חדש ומועיל וטוב, חייב לחבר שני ניגודים. איש ואשה, אלו שני ניגודים האיש כולו שיכלי האשה כולה ריגשית, ועוד ניגודים רבים יש בין האיש והאשה ובניגודים רבים שיש, ובכל אופן מוצאים את המכנה המשותף וכך נברא ונוצר עולם חדש. וכן, יסתכל האדם על הליכתו, אינו הולך בשתי רגליים יחד קדימה, אם הוא ילך בשתי רגליים יחד קדימה, הוא יפול אחורה. רגל אחת צועדת קדימה, השניה נשארת עומדת על מקומה, אחרי כן, זו שהלכה קדימה עומדת על מקומה וזו שעמדה אחורה הולכת קדימה. כל דבר בחיים שרוצים להתקדם בו, צריך ניגוד כנגדו. לכן, לתועלת האדם ללמוד לחיות עם הדעות השונות ממנו ומי שרוצה לחיות בדעתו בלבד, חייו חיי מרורים, חייו מלאים באכזבות, ובמחלוקות קשים. וידע האדם, המשנה באבות אומרת: "הוה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום" ופירשו המפרשים, יש בשמים הרבה ישיבות, כל אחד מאבות העולם, יש לו ישיבה בשמים, משה רבנו מחזיק ישיבה של תלמידי חכמים, אברהם אבינו ישיבה של בעלי החסד, יצחק ישיבה של מתפללים, ואהרון ישיבה של אוהבי שלום ורודפי שלום. והתנא במשנה אומר המלצה: הוה מתלמידיו של אהרון, ממליץ להיות מהתלמידים של אהרון בשמים, בישיבת השלום. תמיד המשלנו את החיים לבנק, אדם מפקיד כסף בבנק, ומתי שצריך מושך ממנו. אם ימשוך יותר מדי, יגמר לו הכסף והבנק יגביל אותו. כך החיים בין שותפים, בין בעל לאשה, בין כל העולם, אדם עשה טוב לחברו, הפקיד אצלו, עוד טוב הפקיד עוד, פגע בו משך, פגע בו הרבה, ניהיה מוגבל. כך חיי האדם, עם כל הסובבים אותו. ישתדל האדם להיות עשיר בשמים, להיות עשיר לנגד כל חבריו וקרוביו. אך יסוד גדול, אל תצפה משום אדם למאומה, כאשר אתה מטיב עם חברך ועם קרובך, תעשה זה לשם שמים. וידוע מעשה עם הגאון מוילנא, כל אדם אשר היה בא ומבקש ממנו עזרה או טובה, בסוף היה מוסר לו הגאון, אבן קטנה. שאלו את הגאון, מדוע מחלק אבנים קטנות לכל אדם אשר עושה עימו חסד?, ענה הגאון: כל אדם אשר עושים עימו טוב רוצה להחזיר ברע, זה טבע האדם. לכן אני מוסר אבן קטנה, שיזרקו עלי אבן קטנה ולא סלע גדול. נשתדל להרבות שלום ולא נחפש את הצדק, אלא את השלום. אמרו חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" יכול להיות שאתה צודק, אך בלי השלום, חייך לא יהיו חיים. בברכת, "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

הנה, ככל שעוברים הימים והשנים ורואים ומתבוננים על הלך החיים, מבינים כמה טעו. בתחילה כשנתבונן נמצא, כשאדם צעיר בגילו חושב שהוא ילחם בכל כוחו וישנה את העולם כולו, אך כשעוברים הימים ורואה את החיים אומר, אני לא יכול לשנות את העולם כולו, אני אשנה את משפחתי, והנה, שוב עוברים הימים ורואה שאף זה לא עולה בידו, אומר אני אשנה את עצמי ואדאג לעצמי, כשזה קורה שהאדם מגיע לחשוב לשנות את עצמו, ידע האדם ששם מתחיל העבודה האמיתית, כל עוד חושב ורוצה לשנות עולם מעביר ומבזבז את זמנו, אך כאשר מבין שאת עצמו צריך לתקן ראשון, ומתחיל לתקן ולעבוד על עצמו אז נבנים מסילות בלבבם של כולם, ונהיה משפיע על הכלל, על קרוביו והרחוקים. לכן יקצר האדם את הדרך הארוכה והמפותלת המלאה ביסורים ואכזבות ויראה את עצמו, אם אין אני לי מי לי. וידע האדם שכל אשר ישיג מכח הרצון והתאווה אשר לו, לעולם לא ישביענו, וכדברי חז"ל על היצר הרע )סוכה נב,ב(: משביעו רעב כמה שמשביע, כמה שישביע את יצרו טועה הוא אם חושב שישבע, אלא יותר נהיה רעב והתאוות והדרישות נהיות יותר גדולות. וכך אמרו חז"ל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. וכך, ככל שנענות הדרישות, הבקשות הולכות וגוברות, ומי שמקבל דבר אשר ביקש פעם אחת ושוב מבקש ואינו מקבל, המירמור גודל וצערו נהיה צער קשה ביותר. מובא מעשה בקבצן אשר הלך ליד גינת המלך, והנה רואה את השומר עובר בפתח, עמד וביקש מן השומר להכנס למלך אשר היה יושב באותה שעה בגינה, השומר מנע בעדו ואמר לו כמה פרוטות אני אתן לך אל תפריע את מנוחת המלך, אך הקבצן עמד ודרש את דרישתו, ואמר לשומר אם נתעמק גם השומרים קבצנים הם ואין אני הקבצן רוצה לקבל צדקה ממך הקבצן. שמע המלך את הדין ודברים, וביקש להכניס את הקבצן המשונה הזה, אשר אינו מתבייש ועומד איתן ותקיף בדעתו. נכנס הקבצן ובידו כמו קערה קטנה ובפיו בקשה מלכי הרם תמלא לי את הקערה הזאת בכסף, חשב המלך כמה כבר אפשר להכניס בתוך הקערה הזאת?! קרא המלך לאחד מעוזריו וביקש למלא את הקערה. והנה, כל מה שמכניסים נעלם ואין הקערה מתמלאת, עוד ממון ועוד והקערה לא מתמלאת, עמד המלך ושאל את הקבצן: מה הקערה הזאת, מדוע אינה מתמלאת? אמר הקבצן: הקערה עשויה מראש של אדם וכמה שממלאים את רצונות האדם, לעולם אינם מתמלאים, ועוד רצון ועוד תאוה מתחזקת אצל האדם. לכן, צריך האדם עבודה גדולה על עצמו, לשלוט על הכח של הרצון של התאוה, ולהחליט דברים ולרצות דברים על פי התורה, ועל פי מה שמותר לו לחשוב ולרצות. יש אדם אשר זה הגבול המסוים שלו, ויש יותר, ויש גם פחות מן הראשון, וכאשר האדם הולך בדרך הנכונה ומקבל את ההחלטות בדרך הבריאה שצריך לקבל, חייו יציבים יותר, מסודרים יותר, בלי משברים ובלי תהפוכות, וה' יתן הטוב, אם מגיע לו יותר ה' יתן לו, ואם לא מגיע לו, בסוף יאבד גם את שלו. וזה הכח של התורה הקדושה ושל דרך ה', להכניס את האיזון הדק הזה בנפש האדם, האיזון הזה לא יכול לבוא בשום דרך אחרת ובשום לימוד בכל מקום אחר, הוא בא רק מן התורה הקדושה ודרך ה'. אך ידע האדם שישנם הרבה מצבים והרבה זמנים אשר חושב האדם שהוא הולך בדרך ה' והתורה חלק ממנו, הנה קובע עיתים לתורה וכו', אך אין זה חלק ממנו. יכול האדם לחיות חיים שלמים בדרך התורה והוא מקיים את כל המצוות קלה כבחמורה, אך התורה היא כלבוש לו, ולא חלק ממנו התורה נהיית, אצל האדם הזה כמו אדם אשר לובש בגד ואין התורה נכנסת בתוכו, וזה דבר מסוכן ביותר, משום שהאדם מרגיש שהוא הולך בדרך התורה מקיים מצוות בעל מעשים טובים, ובודאי אינו טועה, והוא יודע את טוב ליבו ויושר דרכיו, והנה כל מעשיו והתורה ראיה, אך טעות בידו התורה כלבוש ולא חלק ממנו. צריך האדם לעבוד עבודה על עצמו שהתורה והמצוות יהיו חלק ממנו.

הקב"ה לגודל חביבות בני ישראל, מצווה את משה רבנו למנותם, כמו רועה שאוהב את צאנו, ומחמת חביבותם חוזר ומונה אותם מעת לעת. ועל כן ציווה ה' )במדבר א,ב(: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם". הרי שהדגישה התורה, את משפחות עם ישראל ואת שמות בני ישראל. כיוון ששני דברים אלו, קדושת המשפחה וקדושת שמות בני ישראל, הם חשובים ויסודיים בקיום העם. יש הבדל גדול בין עם ישראל ואומות העולם לענין הדגש ששמים בתחילת בניית המשפחה, אצל העם היהודי בכל מהלך ההריון מקפידים קפידה יתירה על העובר, ונזהרים מאוד שלא לגרום לו כל פגם ונזק, גופני או רוחני, וכבר מהיום הראשון של ההריון מתייחסים אל העובר כאילו כבר נולד והוא חי בעולם. ולכן דקדק הפייטן ואמר בהגדה של פסח "תשעה ירחי לידה", ולא אמר תשעה ירחי הריון, שזה יותר מתאים ונכון לומר כך. אלא, מכיוון שבכל חודש וחודש ובכל יום ויום במהלך ההריון מתייחסים אנו אל העובר כאילו כבר נולד לעולם. אבל אומות העולם קוראים לתשעת החודשים הללו חודשי עיבור או הריון, כיוון שאינם מקפידים בכל העניינים שעם ישראל נזהרים בהם משעת ההריון, אלא רק משעת הלידה מדקדקים יותר על הוולד. וזו המעלה של בני ישראל שמקפידים בכל תשעת החודשים של ההריון שהוולד יהיה כבר קדוש מרחם. כיון שבתשעת ירחי הלידה אפשר לפעול רבות כדי לזכות לגדל דורות ישרים מבורכים. וכמובא בירושלמי )יבמות פ"א ה"ו( שאמרו על רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו, לפי שמיד כשהתעברה אימו לא זזה מבית המדרש, כדי שידבקו אוזניו בתורה. ומחמת שהקפידה אימו שיהא תמיד בסביבה קדושה, ואפילו שעדיין לא נולד, לכן היה רבי יהושע מופלג בחכמה. ומשום כך מנה הפייטן "תשעה ירחי לידה" עם שאר המעלות והדברים שיש לעם ישראל, כמו שלושה אבות וארבע אמהות, חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה, שהם יסודות הקדושה של עם ישראל, כך גם תשעה ירחי לידה מסוגלים הם לקדושת עם ישראל. ולכן התורה אומרת: למשפחותם לבית אבותם, הקדושה של המשפחה, היא כפי ההתנהגות של ההורים בזמן בנית המשפחה. ענין זה רמזו המילדות במה שאמרו לפרעה )שמות א,ט(: "כי לא כנשים המצריות העבריות", דהיינו שהנשים העבריות אינן מתייחסות אל ההריון סתם כך ובלי הקפדה מיוחדת, אלא, "בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו", עוד קודם הלידה ומתחילת ההריון מחשיבות הן את העובר שנולד כבר קיימא ושומרות אותו מכל משמר ודבר רע. וזו דרכם של עם ישראל להקפיד ולשמור על הוולד מראשית דרכו בקדושה ובטהרה, שכאמור הוולד מרגיש הכל, ומושפע מכל דבר שנוגע אליו. ולכן צריכים ההורים בשעה שעומדים לתת שם לבנם או לבתם צריכים להתיישב בדבר ולדקדק עד מאוד שיהיה זה שם קדוש, כיוון שהשמות משפיעים על האדם ומהם יונק את השפע שיורד אליו לעולם. וכמובא בגמרא )יומא פג,ב( רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו, אמרו לו מה שמך, אמר להן כידור, אמר רבי מאיר, שמע מיניה אדם רשע הוא, שנאמר )דברים לב,כ(: "כי דור תהפוכות המה". הרי לנו עד כמה חשוב שמו של האדם, ומהשם אפשר לדעת את מהותו ופנימיותו. ואמרו חז"ל במדרש )במדב"ר יג,יט( שאחד מהדברים שמחמתם נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ואת לשונם, כשירדו למצרים נקראו ראובן ושמעון, וגם כשיצאו ממצרים עדיין נקראו בשמותם כבתחילה. לא היו קורין ליהודה ליאני, ולא לראובן רופא, ולא ליוסף לסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי. וכל זאת למה, משום שהאדם מקבל את השפע מהעולמות העליונים דרך השם שנקרא בשעת הברית, ועם שם קדוש מקבל שפע דקדושה וטהרה. אך עם שם שאינו על טהרת הקודש וברוח ישראל סבא, ההשפעה היא אינה טובה וחיובית. ובני ישראל במצרים שלא שינו את שמם ובחרו בשמות קודש ברוח ישראל סבא, אף ששקעו בתהום הנשיה והגיעו למ"ט שערי טומאה, עדיין היה להם מקור נאמן וטוב להמשיך עליהם שפע של טובה וברכה מן העולמות העליונים. וכך מובא בתניא )שער היחוד והאמונה פ"א( וז"ל: וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם בלשון הקודש, הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה ע"י חילופים ותמורות האותיות ברל"א שערים עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו, עכ"ל. והאריכו בזה הרבה בספרי הקבלה ובזוהר הקדוש. לכן צריך כל אדם להשתדל מאוד ולשית עצות בנפשו ולהיזהר זהירות גדולה כשבא לקרוא לבנו שם בישראל, כי זה שמו וזה חלקו ונחלתו, וקריאת השם היא פתיחת הצינור והשפע לילד, וע"כ צריך לקרוא לו בשם טוב וראוי כשמות הצדיקים, וכשתחילת בנינו ושורשו יהא טוב, אזי מובטח לו שיצליח ויראה ברכה בעמלו, כיוון ששורש טוב לא יכזב ויצמיח פירות ראויים. וכן הוא הדבר כאשר אדם בא לבנות את ביתו, צריך להקפיד מאוד להניח ולבנות את הבית על יסודות נאמנים וכאשר ישתדל בזה האדם בכל כוחו מובטח לו שיהא הבנין קיים לעדי עד.

אחד התלמידים האהובים והחביבים, שאל אותנו: הנה משתדל הוא בכל הכח אך אינו מרגיש שהוא מגיע לשלמות במעשיו, שאלנו אותו האם גם בחייו הפרטיים כך מרגיש שאין לו שלמות, ענה: כן, בכל עניני חייו אינו מרגיש שלמות. והנה ענינו בקצרה על השאלה בשולחן שבת אך ראינו לנכון שזה ענין של הרבים וטוב להתחזק ולחזק בו אחרים. אחד המלכים הגדולים שאל את בנו: בני אתה גודל ואתה חייב שיהיה לך מלאכה ותעסוקה אשר בה תתעסק, לך ותחפש מה חפץ ליבך, ומה שתחפץ, אני אחפש את המורה הטוב ביותר ואשקיע כל מה שצריך להשקיע, רק שתהיה הטוב והמוצלח ביותר. חשב בן המלך מה יאה וראוי לו לעשות, הרי אבי דעתו שכל מלאכה ראויה וטובה ומכבדת את בעליה, אם כן מה הטוב לעשות?, החליט ללכת וללמוד את מלאכת הגננות, להיות גנן לטפל ולגדל עצים וגינות, זה הדבר אשר ליבו חפץ יותר מכל לימוד ותעסוקה אחרת. הלך המלך וחיפש את המומחים הגדולים לגינון, ומצא מורה אשר היה בעל נפש רמה, אומן למלאכת הגינון, הבן הלך ולמד שלוש שנים על האדמה, כל דבר אשר יש לו קשר לאדמה ולעצים ולגינות וכו', אחרי שלוש שנים בא בן המלך לארמון הגדול, אשר היה בו גינות עצומות רחבות ידיים וכו', וביקש מכל הגננים לצאת ולא לטפל בגינה, הנה הוא עורך ומארגן את הגינה מחדש בצורה מיוחדת. וכך עמד בן המלך ג' חודשים ובנה את הגינה לתפארת בצורה מחודשת ומיוחדת, וחיכה לבואו של המורה הגדול יחד עם אביו המלך בפני כל השרים לראות את מעשי ידיו להתפאר. התרגשות גדולה אחזה את בן המלך, המורה המיוחד הגיע, ונכנס לתוך הגינה ופניו היו חמורות ומאוכזבות מאוד, בן המלך הצטער הרי הגינה לתפארת, נקיה, מסודרת, צבע הפרחים תואם, העצים נשתלו במקום המתאים, האבנים מונחים במקום המוסיף ומשרה טוב, אם כן מדוע פניו כל כך חמורים?!. בסיום הביקור עמד המורה ואמר לבן המלך בפני אביו והשרים, הנה הגינה מיוחדת מאוד, הכל נקי ומסודר ומטופח מאוד מאוד, אך דבר אחד חסר. הלך המורה ולקח דלי בידו ויצא מחוץ לגינה, לגינה סמוכה, ואסף בדלי עלים אשר נבלו, הביא את הדלי ופיזר באויר את העלים שיפלו על הגינה, בן המלך עמד נפעם, והמלך תמה מה עושה המורה הדגול?. כשסיים אמר המורה: עשית את הגינה טובה ויפה מאוד מאוד, הכל יותר מידי נקי ומסודר, קצת עלים שנפלו, חסרים, להוסיף חיות לגינה היפה והמסודרת הזאת. וזה יסוד גדול בחיי האדם, הדברים אשר אינם מסתדרים בענין מסויים הזה ובענין השני, אלו אותם עלים אשר היו חסרים בגינה, בלעדיהם אין חיות לאותה גינה. וכך יראה האדם את הדברים אשר נשארו פתוחים ועדיין לא גמורים ומסודרים בחייו, ולכן אותם דברים יהיו הכח בחייו להשתדל להשלים אותם לגמור את כל מה שלא מושלם. ידע האדם, כי אין צדיק אשר יחיה בארץ ולא יחטא, ולכן להגיע לשער ה"נ" זה דבר בלתי אפשרי בחיי האדם, חוץ ממעטים כרבי עקיבא וחבריו, לכן גם במה שחסר לך תשמח ותודה לה', מהחוסר הזה, בא החיות והמשכיות. ולכן, לאותו תלמיד אהוב וחביב, ההרגשה שלא מגיעים לשלמות, יראה אותה כדבר טוב וכח ושאיפה להמשיך הלאה, כי ביום שמגיעים לשלמות גמורה מסתיימים החיים של האדם. וכן מצאנו אצל משה רבנו אשר לפני מותו אמר )דברים לא,ב(: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא". משה הגיע לשלמות ושם הסתיימו חייו, לכן חייב בכל עת בחיים שיהיו עלים שנבלו, ואותם עלים הם המלחמה והמטרה של האדם.

עניין פלאי מוצאים אנו בהנהגתו של אברהם אבינו עם שלושת המלאכים, נאמר בפסוק )בראשית יח,ז(: "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו". ודרשו חכמינו ז"ל )בבא מציעא פו,ב( אמר רב יהודה אמר רב, בן בקר אחד, רך שניים, וטוב שלוש. ויש להבין, מדוע שחט אברהם אבינו שלשה פרים בכדי להאכיל את אורחיו בשלוש לשונות בחרדל, ולמה לא הסתפק לשחוט פר אחד עבורם, והרי יש די והותר בבשר של לשון אחת כדי שישבעו ממנה. עניין נוסף יש להבין, מדוע נתן אברהם אבינו דווקא לישמעאל את בן הבקר, כדי שיעשה אותו עבור האורחים, ואם בשביל לחנכו במצוות מדוע בחר אברהם אבינו לחנכו דווקא באופן זה? ידוע מה שאמר שלמה המלך: "מוות וחיים ביד הלשון" )משלי כא,כג(, ואף דוד המלך אומר: )תהילים יב,ד( "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". משום שמי שלא שומר ונוצר את לשונו עונשו גדול מאוד. ומאידך כאשר אדם שומר ונוצר את לשונו שומר מצרות נפשו, וידוע מה שכתב הגר"א )בשם מדרש תלפיות( שעל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו, זוכה בשביל זה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. לכן כאשר אברהם אבינו ראה את אורחיו מיהר לשחוט להם שלשה פרים כדי להאכיל כל אחד ואחד מהם לשון בחרדל, כיון שרצה לרמוז להם וללמדם על הכח הגדול האצור בלשון, ושכל חיות האדם נמצאת בלשונו, ומוות וחיים ביד הלשון. שהרי אותם המלאכים נדמו לו כסוחרים ערבים, והסוחרים דרכם להשתמש בפיהם כדי לשבח את סחורותיהם, ועיקר כוחם הוא בלשונם לשבח ולקלס את מקחם. לכן לימד אותם שמוות וחיים ביד הלשון, וכשהאדם משתמש בלשונו לטובה קונה את עולמו, ואם משתמש בה לרעה נהפכת היא כחרב חדה וכחץ להזיק. והדרך היחידה לתקן את הלשון, היא על ידי לימוד התורה, וכמו שאמר שלמה המלך )משלי טו,ד( "מרפא לשון עץ חיים", דהיינו, שהדרך לרפא את הלשון הוא ע"י התורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. ולכן האכיל אברהם אבינו את אורחיו לשונות והטעים ותיבל להם אותם בחרדל, שהחרדל הוא מין של תבלין, ורמז להם על מה שאמרו חז"ל )קידושין ל,ב( בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, והתורה היא התבלין שעומד כנגד היצר הרע ומשבר את כוחו. וכך גם לימוד התורה יש בכוחה לתקן את הלשון, שעל ידי לימוד התורה יהיה חיים ביד הלשון ולא ח"ו מוות. ולכן שלח אברהם אבינו את הלשונות דווקא ביד ישמעאל, ולא נתן בידו מלאכה אחרת, משום שרצה לחנכו במצוות וללמדו על גודל הכח הנצור ביד לשון האדם. לכן, כאשר יוסף אמר לאחיו )בראשית מה,יב( "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם". ודרשו חז"ל )מגילה טז,ב(, שאמר להם יוסף שפיו וליבו שווין, וכשם שאין בליבו על אחיו בנימין שהרי לא היה במכירה, כך אין בליבו עליהם שנאה וטינה. ויש להבין, הלא יוסף היה צריך לומר לאחיו, 'ואזניכם' שומעות כי פי המדבר אליכם, ומדוע אמר 'ועיניכם' הרואות, וכי בעיניהם ראו את דבריו. אלא, כאשר אדם נוצר את לשונו ומשמרה כראוי, יש כח בלשונו ובדבריו שיהיו נשמעים ומתקבלים על לב האדם. וכאשר יוסף רצה לשכנע את אחיו על טהרת ליבו כלפיהם, דבר עמהם בלשון הקודש, ודבריו שיצאו מליבו הטהור ונאמרו ע"י לשונו הנקייה, עשו רושם על אחיו ופעלו עליהם, כאילו ראו את דבריו בחוש ממש, וזוהי כוונת יוסף, ועיניכם רואות בחוש ממש את דברי היוצאים מפי המדבר אליכם. מובא במדרש )ויקרא רבה לג,א( אמר רבן גמליאל לטבי עבדו, צא וקנה לי מן השוק מקח טוב, יצא וקנה לו לשון, א"ל צא שנית וקנה לי מקח רע, יצא וקנה לו לשון. אמר לו רבן גמליאל: מהו הדבר הזה, שכשאני אומר לך צא וקנה דבר טוב הנך קונה לשון, וכשאני אומר לך צא קנה דבר רע הנך חוזר וקונה לשון. אמר לו טבי, מן הלשון יש טובה ומן הלשון יש רעה, כשהאדם מתנהג בלשונו בדרך טובה, אזי אין טובה ממנה, אך כשהאדם משתמש בלשונו לרעה אין רעה ממנה. וכן רבי עשה סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים, התחילו בוררין ברכים ומניחים הקשים, אמר להם, דעו מה אתם עושים, כשם שאתם בוררין את הרכים ומנחים את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו. רבינו הקדוש ראה ללמד את תלמידיו דרך חיים ותוכחות מוסר, כמו אברהם אבינו, על ידי הלשונות שהאכילם, ובחר דווקא ללמדם על עניין הלשון, משום שהאדם יכול לקנות את כל עולמו ע"י לשונו ובמאמר פיו. וכן אמרו חז"ל במדרש )שוחר טוב נ"א(, לשונו של אדם מביאתו לחיי העוה"ב, ומי גרם לדוד שבא לחיי העוה"ב, פיו, שאמר חטאתי, שנאמר )שמואל ב יב,יג( "ויאמר דוד אל נתן חטאתי", וזה גרמה לו שבא לחיי העולם הבא.

הנה, מצאנו כשבאו המלאכים לביתו של אברהם, אברהם אבינו לוקח שלושה בני בקר ונותן לבנו, לישמעאל, להכין שלוש לשונות לאורחים, אשר באו לביתו. ורש"י אומר נתן לישמעאל, בכדי לחנכו. וצריך להבין מדוע צריכים שלוש בהמות, שלושה בני בקר, בשביל שלוש לשונות, הרי מספיק בבן בקר אחד, שבוודאי יספיק לארוחה לשלושה אנשים, ומדוע מקפיד אברהם דווקא על שלוש לשונות. אלא צריך לבאר ולומר, שכל מעשיו של אברהם הם לימוד דרך לבניו, ואברהם אבינו היה סולל הדרך הראשון לעם ישראל, וכל אשר עשה, טבע טבע בנפשנו לעולמי עד ולעולמים. והנה, אברהם מלמד לימוד לדורי דורות, את כח הלשון - "החיים והמוות ביד הלשון" )משלי כא,כג(. יש ללשון כח לבנות עולמות, ומנגד יש ללשון, חס ושלום, כח להחריב עולמות. כל הדברים הקשים, אשר קורים לאדם נגרמים רובם ככולם מן הרע, אשר מוציא האדם מפיו. וצריך האדם לדעת האדם, גם אם חושב שפגע והזיק לחברו ולכל אדם בלשונו, ידע ששומר הוא לעצמו צרה עם ריבית כפולה ומכופלת, ו"כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו". במשך טו"ב שנים, אשר זכינו לשרת את עם ישראל, ראינו בנפשנו איך אנשים בני בלייעל חשבו מחשבות בנפשם ותכננו תכנונים וראו על פי דעתם נבנה מגדל ונגיע השמימה, ואיך הקב"ה שילם להם וקללתם היתה עדי אובד והם וזרעם וזרע זרעם ארורים ומקוללים. וידוע הסיפור על אדם, אשר נכנס לדברי חיים מצאנז ואמר לו רבי לא זכיתי בפרי בטן תתפלל עלי שאזכה לבנים, אמר לו הדברי חיים מה שמך? ענה ואמר לו: חיים. שאל אותו הדברי חיים על שם מי נקרא שמך חיים? ענה ואמר לו על שם רב גדול, תלמיד חכם, אשר חיבר ספר בשם הברך-חיים. ענה ואמר לו הדברי חיים מצאנז: דע לך, שלעולם לא תזכה לפרי בטן. הזדעזע האדם ונפל לרגלי הצדיק ובכה ואמר: רבי מדוע. ענה הדברי חיים מצאנז ואמר לו: לפני שנים היה צדיק גדול שגר בעיר שהייתה לו בת יחידה, וחיתן אותה עם אחד מהתלמידי חכמים הגדולים והבחורים המיוחדים שהיו בדור, אך ביתו עם חתנו לא זכו לפרי בטן. באחד הימים באו אנשי קהילת פרנקפורט לפני אותו צדיק ובקשו ממנו שיואיל בטובו לבוא ולישב על כס הרבנות בעיר פרנקפורט, הסכים הרב ופנה לביתו היחידה ולבעלה הרב, וביקש מהם לעבור עימו לפרנקפורט. התעקש החתן ואמר אינני מסכים לעבור לפרנקפורט ואני נשאר בעיר הזו. בדין ודברים עמד החתן שבדעתו להתגרש מבת הרב, ולהישאר בעירו. עמד אותו צדיק בדמעות התפלל לפני הקב"ה, ואמר לחתנו אם תכננת ומתכנן אתה את מעשיך, בכדי לגרש ולצער את בתי, מבקש אני מהקב"ה שלעולם לא תזכה לזרע של קיימא. עמדו והתגרשו, והרב ובתו עברו לפרנקפורט. ואותו חתן, אשר היה תלמיד חכם מופלג נשאר בעירו, אותו חתן זהו בעל הספר ברך-חיים, אשר התחתן ולא זכה לבנים. המשיך הדברי חיים מצאנז ואמר ליהודי אשר עמד לפניו, קללה של אותו צדיק לא חלה רק על הברך-חיים, אלא גם על כל מי שנקרא על שמו ולכן הקללה חלה אף עליך ולא תזכה לבנים! ומסופר, כי אכן אותו אדם לא זכה לפרי בטן ונפטר מן העולם בלי בנים. צריך האדם להיזהר מלשונו, כמה שמתכנן וזומם האדם, יותר רע לחברו, כך עונשו יהיה מר ונמהר ומחזיק זמן ארוך ומרובה לו ולזרעו. ולכן, עומד אברהם אבינו ומחנך את בנו ללמוד כמה צריך להיזהר מן הלשון. וידע האדם, כאשר הוא מדבר לשון הרע על חברו, באותה שעה אדם אחר, במקום אחר, עומד ומדבר עליו דברים קשים וחמורים ביותר. לכן, יחנך האדם את עצמו לשלוט על מחשבותיו, רצונותיו, תאוותיו, יצריו ואל ייתן לפיו להוליכו הוא וזרעו לבאר שחת. ותמיד ידע האדם, כשהוא עושה תשובת אמת, הקב"ה מוחל על עוונותיו. ומוצאים אנו רמז לזה, בפרשת וירא, כשעומד אברהם אבינו לפני המלאכים שהיו מחופשים לעוברי דרכים, אומר אברהם לעוברי דרכים )בראשית יח,ד( "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם אחר תעבורו". ויש להקשות: מדוע אברהם אבינו מתחיל את כל דיבורו עם העוברי דרכים על מעט מים, ידבר ויאמר דבר מענין אחר?! אלא, ידוע מעשה ברבי עקיבא, אשר היה רחוק מהתורה ומדרך ה', ואשתו הצדקת רחל, עשתה עימו תנאי שתתחתן עימו, רק אם ייתן הבטחה שילך ללמוד תורה. הבטיח רבי עקיבא לרחל הצדקת, ועל סמך הבטחה זו, עזבה את בית אביה העשיר המופלג כלבא שבוע, והלכה אחרי רבי עקיבא. לאחר החתונה היה צריך רבי עקיבא לפרוע את הבטחתו לאשתו ללכת ללמוד תורה, ניסה ללכת לישיבה ומצא שליבו אטום, חתום וסתום, ואין דברי תורה נכנסים לליבו. חזר לביתו בצער גדול. באחד הימים ראה סלע גדול, אשר טיפות מים קטנות מטפטפים עליו, אחרי זמן חזר ומצא שבסלע הגדול נעשה חור, אמר רבי עקיבא, אם טיפות מים יכולות לשחוק ולעשות חור בסלע חזק ואיתן, כסלע זה, וודאי שתורתנו הקדושה שנמשלה למים, כמו שנאמר "כל צמא לכו למים", ואין מים אלא תורה, וודאי שחור גדול יכולה התורה לעשות בליבו. הניח את כל קשייו אחריו, הלך לישיבה עשרים וארבע שנים וחזר עם עשרים וארבעה אלף תלמידים. כך, רומז אברהם אבינו למלאכים אל תפלו ברוחכם, בגיל מבוגר אחרי תלאות רבות ואחרי קושי מרובה אשר עברתם, איך ביום מן הימים תוכלו לחזור למוטב, כי תלמדו מן המים, ואפילו מעט מים - יוקח נא מעט מים, בכח הטיפות לחקוק בסלע הגדול, אם כן בוודאי יוכל לחקוק את לבכם שתשנו את דרכיכם, "רגליכם" מלשון הרגליכם, תשנו את הרגליכם ואחר תעברו לדרך ה', לאמונה בה' להכנעה לעבודת הבורא. כשאדם רוצה לשוב אל ה', צריך הכנעת הלב ובכח הענווה והכנעת הלב, זוכה לרווח ממרום אשר משפיעה עליו להתקרב להקב"ה.

תמיד היה בליבנו קושיה, מדוע ביום כיפור נותנים שעיר לעזאזל וכביכול משחדים את השטן? בכדי שיהיה מליץ טוב עלינו, הרי יום כיפור יום קדוש הוא ואין כח בו לסיטרא אחרא שיקטרג, אנו בטוחים בריבון העולמים שמשפטנו יצא לאור על ידי כוחו הגדול של יום קדוש זה. אם כן, מדוע לתת שוחד לשטן? אלא, כאשר מקטרג ואפילו, הקטן ביותר, מליץ יושר על אדם, הכח גדול וזכות מרובה יש לאדם זה, שאף אויביו ומבקשי רעתו, מליצי יושר עליו. וידוע, מעשה על מלך גדול שמינה למישנהו שר יהודי, והשר ההוא היה אהוב מאוד על המלך והגדיל והרחיב את בית המלוכה ואת עושרה. יום אחד, יצא המלך עימו לראות את נתיניו, כשהגיעו לשערי השוק עמד אדם והתחיל לסלסל בקולו שירים בגנות השר היהודי. כעס המלך מאוד, ציוה על השר היהודי אתה בפקודת המלך, תדאג לחתוך את הלשון הזה. עברו חודשים ושוב המלך יצא עם השר לראות את נתיניו ושוב שומע את אותו קול מסלסל בקולו, כעס המלך על השר ואמר לו: מדוע לא חתכת את לשונו?! אמר השר למלך: שמע מלכי מה הוא שר, שירה הלל ותשבחות, לא חתכתי את לשונו, החלפתי את לשונו. וזה יסוד גדול, פה שמדבר עליך רע אל תילחם לחתוך אותו או להשתיק אותו, הגדולה האמיתית לשנותו, שיהיה פה מדבר טוב וזה מה שאנחנו עושים עם השעיר לעזעזל, אף שלא צריך את מליצת השטן, אך חובה עלינו כל פה רע להופכו לפה טוב. אם אנשים היו יודעים כמה מיתוק הדין פחות רע וקשה נהיה, מפה רע שנהפך לטוב, הרבה מכוחם היו משקיעים לעשות דבר זה. צריך לידע שאחת הרעות הקשות בדור הזה זה הלשון, היצה"ר לדבר הכל, היצה"ר לקחת את סוד חברך, אשר גילה לך אותו באמת ובאמונה ולעשות ממנו רשות הרבים. ובודאי לא חסים על כבוד הבריות ומוסיפים איפה שלא צריך להוסיף ומפחיתים איפה שלא היה צריך להפחית. וכך נבנה עולם מעוות, עולם של חוסר אמון, חברות נבנית על יסודות השקר והמחלוקת ועל דם החבר. אדם שאינו שומר סוד חברו מסמן שאינו ירא ה' היראת שמים שלו פגומה בצורה קשה מאוד, וכבר אמרו חז"ל: "סוד ה' ליריאיו". כאשר מגלים סוד והחבר שומרו, סימן שהוא מיריאיו של ה' ואז תדע "ובריתו להודיעם" סימן שברית הקודש שמורה אצלו ומקודשת ביותר. אך אדם שכל חייו הולך רכיל מאחד לשני ומנסה למכור את החבר פלוני לאלמוני ואחרי כן את אלמוני ואת פלוני למאן דהוא, וכך כל חייו הולך ובונה חורבן ופירוק בעם ישראל, סופו כגחזי. ואוי לאדם שנפשו דבוקה בחולי הקשה הזה, לעצמו הוא מתרץ שזה למיחיתו ויש עימו את כל התירוצים והפרושים לצדק שלו, אך זהו לא צדק, זה להשקיט את הנפש, אשר אינה מרגישה מרגוע לעוול שעושה, כבר אמרו חז"ל; "רשעים חייהם אינם חיים". ולכן, אדם שיש בקירבתו אדם כזה, ירחיק את עצמו בכל הכח מבני עוולה, משום שאינו יודע לאיזה חורבן אנשים כאלו יכולים להביא את האדם, עליהם נאמר: "אנשי דמים ומירמה לא יחצו ימיהם". ואדם שמרגיש בנפשו שזה הוא- יעבוד על עצמו, על מידת האמת, להתרחק מן השקר ומן הדומה לו וידע שהוא נשלט ע"י כוחות הטומאה ויהרהר, בכל כוחו, איך מידת היסוד אצלו. משום שהרבה ממידה רעה זו באה מפגם היסוד. וידוע, ברית המאור )עיניים(, ברית הלשון וברית הקודש, שלושתם מאוחדים ושלושתם זה דבר אחד, מי שמשקר ומדבר לשון הרע סימן שהוא פגום בראייה, פגום בברית הקודש ושלושת הבריתות שלו פגומים והוא כהלך, אשר כל רוח, או כל הנאה, או כל אינטרס, תיקח אותו למקומות הרעים ביותר. ואלו אנשים שהריחוק טוב להם והם כמצורעים ועוון הצרעת בא על לשון הרע. כל מי שדיבר לשון הרע, בזמן בית המקדש, צרעת הייתה מנת חלקו. ומצורע מקומו מחוץ למחנה וטמא טמא יקרא לו. אם כן מה יעשה אדם זה ויסלח לו אם חטא ופשע בלשון הרע וגרם חורבן והרס ומי יודע מה עוד ועוד, איך יתקן מה שאמר? חז"ל:"כל המדבר לשון הרע ככופר בעיקר" מה יעשה לנפשו? וכשנתבונן יותר נראה, איך ה' יכול לסלוח לכזה אדם; הוא אמר ל 10- אנשים שפלוני גנב, 10 אמרו לעוד 100 , ה 100- אמרו לעוד 1000 , וכעת הוא בא לעשות תשובה איך הקב"ה יקבל את תשובתו? הנזק שעשה כבר קיים. וידוע אותו מעשה על אדם שדיבר לשון הרע מרובה על צדיק גדול שנים רבות. הגיע זמן וצרות רבות החלו לפקוד אותו, בא לבית הצדיק בבכי ותמרורים ובכה, רבי תסלח לי, אמר לו הרב: תיקח עט ודף ותכתוב כל הרע שדיברת עלי, לקח עט ודף ומילא קלסרים רבים, כשסיים אמר לו הרב, כעת תיקח את הקלסרים ותחתוך אותם דק דק, אחרי שסיים ציווה אותו הרב: לך ותזרוק את זה מהחלון שהרוח יקח את הכל. כאשר הרוח לקחה את הכל, פקד עליו הרב לך ותאסוף את כל הניירות ותחבר אותם שוב למחברת, אמר אותו אדם: איך אפשר הרוח לקחה את הכל?! וזה מה שאמר לו הרב: איך אני יכול לקחת את כל הרע שדיברת?! איך אני יכול להחזיר את הכל?! ככה מדבר לשון הרע רוצה לחזור בתשובה איך תתקבל תשובתו הרי הנזק עומד וקיים. אלא יסוד גדול: כאשר אדם חטא בלשון הרע ועושה תשובה מעומק הלב, בחרטה גמורה, הקב"ה מכניס בליבות של כל השומעים, שהלשון הרע הזה אינו אמת. וכך, רואים דברים בכל תחום, אנשים שהאמינו בדבר, פתאום מפסיקים להאמין בו מדוע? האומר שב בתשובה. אנו נמצאים בימים לא פשוטים, כל הסימנים ומי שמבין, רואה הסימנים מסמנים לזמנים לא קלים. צריכים לסדר את עצמנו ולהכין את נפשנו ובעיקר את השערים החשובים בגוף האדם עיניים, פה, אזניים, ידיים, רגליים. שהשערים האלה יהיו נשלטים על ידי האדם ולא שהם ישלטו על האדם. צריך אדם לשלוט על פיו מה אומר מה אוכל, על אזניו מה שומע, על רגליו לאן הולך, על ידיו מה פועל בהם, על עיניו, במה מסתכל וזה שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך. השערים האלו הם הכח של האדם בחיים וכאשר שער אחד פגום הכל מתחיל להשתבש בחיי האדם.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. כשיחשוב האדם על מעשה נורא זה, נשתדל לחזק בנפשנו ולעורר אחרים, להיזהר זהירות גדולה ביותר מזכרונות לא טובים אשר נחרטים אצל האדם, ויכולים לגרום לא רק חורבן פרטי של אנשים ושל משפחות אלא לחורבן שלם של עולם שלם. הנה, באותו מעשה, אותו אדם עשה סעודה והזמין על ידי עבדיו את חברו, והעבד טעה והזמין את שונאו, כשראה אותו בסעודה עמד בתוקף שיצא מן הסעודה, עמד אותו אורח נבוך ומבוייש וביקש ממנו: אל תשפיל אותי כך, אני אשלם לך את כל ההוצאות שאני אוכל. התעקש האדם ודרש ממנו לצאת, עמד האורח בבושה גדולה וביקש לשלם את רוב הסעודה ולא לצאת בבושה הגדולה הזאת, אך המארח לא הסכים. יצא בבושה. הלך למושל ואמר לו: מרדו בך היהודים, אמר לו המושל: ח"ו היהודים מכבדים אותי וטובים מאוד איתי, אמר למושל: תנסה לתת לי קרבן ותראה שהם לא יקריבו אותו על גבי המזבח. שלח המלך קורבן, לקח אותו אדם חפץ חד ופצע את הקורבן בעין, ומזה התדרדר המצב עד שקם המלך והגיע חורבן בית המקדש )עי גיטין נה,ב(. כל החורבן הזה הגיע מזיכרון לא טוב, זכרון ראשון של המזמין לסעודה, וזכרון שני של האורח, אשר זכר את אשר השפילו אותו, והלך ונקם והביא חורבן עצום לעם ישראל. הנה נחלק את זכרון האדם לשנים, סוג ראשון של זיכרון זה זיכרון של העבר, נקרא לו זיכרון פסיכולוגי, שבו טמון כל הזכרונות של מה שעבר וקרה לו אתמול, היום, לפני חודש וגם לפני שנה, מסע גדול של זכרונות. ויש סוג שני של זיכרון וזה זיכרון עובדתי, זיכרון של העובדות אשר קורים לאדם פה ועכשיו. הזיכרון הפסיכולוגי הוא זיכרון מסוכן מאוד, זיכרון אשר יכול בפעמים רבות להטעות את האדם טעויות חמורות ומסוכנות ביותר, והזיכרון הפסיכולוגי יכול לגרום לאדם, כאשר צריך להחליט דברים על ידי הזיכרון העובדתי, ההחלטות נהיות לא אמיתיות, לא ישרות. צריך האדם לדעת מי שפגע בך אתמול הוא כבר לא אותו אדם היום, היום הוא איש אחר, המציאות שלו היום אחרת לגמרי, האדם שפגע בך אתמול הוא לא האדם של היום, שניהם אנשים אחרים, נשאר הפגיעה הפסיכולוגית של שניהם, והיא כתם ודבר לא ראוי ולא אמיתי להיום, הפוגע צריך לתת את הדין על מה שעשה אתמול ונדון אותו לזכות, "שאם ראית תלמיד חכם שחטא אל תהרהר אחריו שמא עשה תשובה". והנפגע גם מחוייב למחול ולסלוח. והנה במעשה של קמצא ובר קמצא, שהביא אותנו לחורבן בית המקדש, נבע מזיכרון פסיכולוגי, אחד פגע בחברו, החבר שמר בליבו את הפגיעה, כשבא לסעודה גירשו משום שהזכרון הפסיכולוגי שלו עמד ודרש את כבודו ואת שלו, האדם סיפק ליצר ולזיכרון הפסיכולוגי את שלו, האורח עמד בבושה וביקש מהמארח לא להשתמש בזיכרון הפסיכולוגי, אלא להשתמש במחשבה של הרגע, זיכרון עובדתי, שאף טוב יצא מזה שישאר לסעודה, ישלם לו את כל ההוצאות. אך, הזיכרון הפסיכולוגי גבר על הזיכרון העובדתי, נכנע האדם וגרשו. המגורש הלך מיד עם הזכרון הפסיכולוגי לדרוש את כבודו ולנקום את נקמתו, איבד את הזכרון העובדתי והגיע לחורבן הקשה שהיה בעם ישראל חורבן בית המקדש. כשמתבוננים אנו בכל חיינו, רוב הצער והבעיות של העולם מתחילים מזיכרון פסיכולוגי, כל אחד נושא איתו מטען גדול של זכרונות, וזכרונות אלו מובילים אותו לטעויות הקשים ביותר, בית מקדשנו נחרב מזיכרון פסיכולוגי של אדם שנשא עימו דברים קטנים, שאינם עומדים מאומה לעומת התוצאה אשר גרם. לכן נזהר מהזיכרון הרע, הפסיכולוגי, יש זיכרון טוב לזכור ודאי את שמך ושם ילדיך והיכן אתה גר, לזכור "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", "וזכירת ירושלים תבנה ותכונן", "זכור את אשר עשה לך עמלק", "זכור את יום השבת לקדשו", אלו ומעין אלו, אלו זכרונות מחוייבים, בלעדיהם אין לנו קיום לא כיחיד ולא כרבים. אך זיכרונות של כעסים ושל שנאות אלו זיכרונות של חורבן ושל הרס של העולם כולו. ולמסקנת המעשה של זיכרון פסיכולוגי, להיכן מביא את האדם, לקחת קרבן ובכונה לפצוע אותו בפניו פציעה קטנה, אשר על פי דתות אחרות אינה נקראת פציעה ועל פי דת ישראל זו פציעה פוגמת את הקרבן להקרבה, ועל ידי שקר זה סיכן את כל עם ישראל, נשפך דם רב ונחרב בית המקדש. נקבל עלינו ביום זה לדעת לשלוט על עצמנו, על מחשבותנו, ולהפריד בין זיכרון פסיכולוגי לזיכרון עובדתי, שזה אחד מן היסודות החשובים בחיינו.

התורה קוראת לאדם ששונא את חברו, שנאת חינם. וקשה, איך אפשר לקרא לשנאה שאדם שונא את חברו, על גזל שגזל אותו או על נזק חמור שגרם לו, שנאת חינם?, זו שנאה עם סיבה, אשר יש לשנוא את האדם, ואיך קוראים לשנאה זאת שנאת חינם?. אלא, כאשר יש לאדם אמונה חזקה בהקב"ה שהכל מן השמים, אם כן כל אשר קורה לו זה מהקב"ה, חברו שבר לו דבר, זה מה', הזיקו, זה מהקב"ה. ואין לו שנאה על מה לשנוא את חברו, חברו הוא רק השליח לעשות את מעשיו אשר עשה. לכן השנאה היא שנאת חינם. וכן בענין השמחה, אין דבר בעולם אשר יכול למנוע מהאדם את השמחה ואם אין לו שמחה, סימן שחסר לאדם אמונה בהקב"ה, כי כל אשר קורה לאדם זה מן השמים, וצריך להאמין אמונה שלמה שאין אדם נוקף אצבע למטה אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה.

הנה, ימים אלו מיוחדים ביותר ושפע מרובה משמים מושפע, ורק צריך להיות כלי קיבול לקבל את ההשפעה היורדת מן השמים. "אדיר במרום ה'" )תהלים צג,ד; עי' ביצה טו,ב(, ואדיר באדר המהודר משפיע ברכה עד בלי די, ולכן כל מי שדעת בו, ישתדל בכל כח להרבות בתפילה. יש זמנים שהם זמנים של יראה ופחד כחודש אלול - ותשרי, יש זמנים צער כתמוז - אב, ויש זמנים שהם תפילה בשמחה, כאדר וניסן, ובשמחה תצאו מכל צרה; הכח של תפילה בשמחה הוא גדול ביותר. וידע האדם, כאשר מקבל על עצמו קבלה של לימוד מסוים, או קריאת תהילים, או כל מצוה בחודשי היראה והפחד, אלול - תשרי, מאותו קבלה לכל השנה כולה, כשעושה המצווה המסוימת הזאת, שורש היראה והפחד של אותם ימי יראה נמצאים בו, אף בשאר ימות השנה, הקבלה הראשונה חקוקה ונמצאת בתוכו עמוק. וכן, אם קיבל על עצמו מצווה, או דבר טוב אחר בימי הצער תמוז - אב, שורש החורבן והעצב נמצאים בכל עת וזמן שמעוררים ומקיימים את המצוה ההיא. וכן, כאשר מקבלים מצוה בימים אלו, "משנכנס אדר מרבים בשמחה", שורש השמחה מבצבץ ויוצא בכל ימות השנה כשמזכירים ומקיימים את המצוה החדשה הזאת. ולכן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, עם ישראל קיבלו שוב את התורה בימי אחשורוש, משום שבמתן תורה קיבלנו את התורה באימה וחרדה, וכדברי חז"ל )שבת פח,ב( עה"פ )שיר השירים ה,ו(: "נפשי יצאה בדברו", אך שוב קיבלנו את התורה בימי אחשורוש בשמחה. ובכל פעם שלומדים מעוררים את השמחה שהייתה בקבלת התורה בימי הפורים, ובכל צער ויגון, אשר האדם נמצא, מתעוררים בליבו ניצוצות של שמחה מימי קדם, מהימים ההם, שבים וחוזרים לזמן הזה. ולכן, כל קבלה רוחנית אשר מקבלים על עצמנו בימים אלו, יש לה כח גדול ביותר ומשאירה רושם בנפשינו לכל חיינו. המון העם לא יודעים שכל נקודה, אף הקטנה ביותר, העוברת על האדם בחיים, הן לטוב וח"ו לרע משאירה רשמים גדולים על חייו, ובכדי להמחיש את הדברים, נחשוב בדעתנו, אדם אשר לוקח אבן ומשליך אותה לנהר, האבן נופלת במים, אך משאירה סימנים על המים במעגלים מעגלים עד למרחק גדול ביותר, כך כל דבר אשר נופל בראש האדם, אינו דבר יחיד ובודד, משאיר סימנים וגלים ועיגולים אחריו לאורך זמן. לכן, ניזהר ונשמר מכל עניין משום שאת אותותיו רואים ומרגישים לאורך זמן. בגמרא במסכת ברכות )לא,א( אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצווה. וכך נפסק בשולחן ערוך )אורח חיים סימן צא ס"ב( לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה לא מתוך שחוק וכו' אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה. עוד מובא שם אין עומדים להתפלל מתוך דין, אלא מתוך הלכה פסוקה. וכל אלו ההלכות, משום מה? אלא משום שכל דבר לא מושלם, גורם חוסר בנפש של האדם, ובשעת התפילה צריך שלמות, ולכן חסידים הראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה, מדוע? להכין את נפשם, משום שזה אשר ישאר עם האדם בכל הישועות אשר ינתנו לו מן הבקשות והתפילות של אותו תפילה. וזה עומק דברי הגמרא במסכת ברכות )לד,ב(: רבי חנינא בן דוסא היה אומר; כך מקובלני אם תפילתי שגורה בפי יודע אני שהיא מקובלת ואם לא יודע אני שלא. מה הוא שגורה בפי, בלי שום נטיות בלב, לב טהור ושלם. הקב"ה ליבא בעי, את הלב של האדם רוצה; וזה מה שמובא בנביא עמוס )ד,יב(: "הכון לקראת אלוקיך ישראל" ולכן צריך לעשות הכנה גדולה.

התורה הקדושה ציוותה אותנו )ויקרא כה,כד(: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". מה משמעותה של הגאולה שנצטוינו עליה, איזו גאולה צריכים אנו לתת לארץ? נראה לפרש, על פי היסוד הידוע, שכל דבר הקרוב לשרשו, שממנו יונק השפעתו, הרי חיותו מתארכת ומתמשכת. וככל שהדבר מתרחק משורשו וממקור השפעתו, כך מתנתקת חיותו והוא יוצא מקיומו. ומצאנו כמה וכמה דוגמאות לכך. בהלכות שמיטה שנינו, שצמח הגודל בתוך עציץ נקוב, דינו כגידול המחובר ישירות לאדמה וכמי שיונק מהקרקע, על כל המשתמע מכך. כיון שהצמח לא התנתק ממקור שורשו, ועל כן הוא נחשב כמי שיונק ממנו. כך מצאנו בפרשת המן, שמי שהותיר מהמן ליום המחרת, לא היה מוצא למחרת כלום, והמן היה מתקלקל ונבאש. לא כן היה כאשר היו משאירים ממנו ביום השבת. המן היה נשאר שלם ורימה לא היתה בו. אמת שכך גזרה חכמתו יתברך, אך מפני מה נגזר שבדרך זו תהיה בריאתו של המן ?! שכן, המן הוא מאכלם של מלאכי השרת ודווקא בשל קדושתו היתרה היה מתקלקל לאלתר בימות החול. אך בשבת, יום שהוא מעין עולם הבא, עולם הקרוב לעולמם של מלאכי השרת, נשאר המן שלם ולא התקלקל. שכן, שרשו נמצא בעולמה הקדוש של השבת, ועל כן התארכה חיותו. גם יוסף הצדיק, כשביקש לאצור את התבואה של ארץ מצרים, אמרו חז"ל )בר"ר צ,ה הובא ברש"י בראשית מא,מח( שיוסף עירב יחד עם התבואה מעט מהחול של אותו מקום שבו גדלה התבואה, וכך נשמרה התבואה, כיון שהתבואה היתה קרובה בדרך זו אל שרשה הטבעי, אל האדמה שהיתה בקרבתה, וזה היה דרך שימורה. ואף הערוב, מכת החיות הרעות, כאשר באו למצרים, הגיעו יחד עם האדמה שעליה הסתובבו טרם בואם למצרים. כפי שאומרת התורה )שמות ח,יז(: "ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה", הערוב הגיע יחד עם האדמה שתחתיו, כדי שיהיה קרוב למקור חיותו, וממילא יהיה בשיא גבורתו וכוחו. וכך ממש טבע הבריאה גם ברוחניות. גם מי שיש לו מקור חיות רוחני, והוא יונק ממנו את חיותו הרוחנית, הרי ככל שיתרחק ממקור זה, תנבל חיותו הרוחנית ואף תמות לגמרי. מקור חיותם של בני ישראל היא התורה והמצוות. כאשר הם מתרחקים ממקור זה חס ושלום, הרי חיותם נפגמת ונחלשת. וכאשר הם מתנתקים לגמרי מחיותם זאת, הרי לא נשאר להם מה שיזרים להם מעט מקור חיות, ורוחניותם בבחינת מיתה גמורה. כאשר הם פוסקים, חלילה, משמירת התורה והמצוות, הם נחשבים חלילה כמתים. וכדי שלא יהיו חלילה כמתים אשר בחינת היהודי שבהם אינה קיימת, מבקשת התורה ומזהירה: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". היינו, בכל מקום שבו תאחזו ותתישבו, דאגו לתת גאולה לארץ, בנו בתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר מהם ובתוכם יפכה מעיינה הטהור של התורה, המעיין אשר יתן כח ותעצומות לכל בית ישראל.

דרשו חכמים )בעל הטורים(, בפרשת חיי שרה )בראשית כג,ב(: "לבכותה" - כ' קטנה, וידועה הקושיה: מדוע כ' קטנה, מה שונה האות כ' מכל האותיות? מדוע צריכה להיות כתובה אות קטנה, הרי כל סימן קטן בתורה הקדושה, יש לו פרושים רבים?! אלא, חז"ל דרשו ואמרו: שבפטירת שרה אמנו, אברהם אבינו בכה מעט ולא בכה הרבה על פטירתה, וצריך להקשות, מדוע בכה מעט, הרי בפטירת צדיק, צריך לבכות ולהצטער צער גדול, ומדוע אברהם לא בוכה בכי גדול על פטירת אשתו הצדקת? אלא, צריך לדעת יסוד גדול, כשאדם נפטר מן העולם, בגלל צער אשר קרה לו, הוא נקטף באמצע חייו, באמצע כל מפעליו ומעשיו, הצער הוא צער גדול ביותר, כשם שמצאנו שהאמורא שמואל נפטר, עשו חכמים אבל ולוויה גדולה ביותר, מדוע? כי נפטר מהעולם צעיר, בלי המשך, והכאב עליו היה כאב גדול, אך כאשר אדם נפטר מן העולם וזכה לראות את כל אשר היה יכול לראות, ובניו ממשיכים בדרך ה' וזוכה לדור ישרים, יבורך! אין הבכי והצער עליו גדול כל כך. והנה, שרה אמנו, הגיעה למדרגות גבוהות ביותר והשיגה השגות גדולות ביותר, וכל פטירתה הייתה, משום שלדרגה, אשר נפשה הייתה יכולה להגיע, היא הגיעה ואין לה יותר לאן לעלות ברוחניות. וכמו שמצאנו אצל משה רבנו, אשר ביקש מהקב"ה: ואתחנן אל ה' בעת ההיא להיכנס לארץ ישראל; הקב"ה אומר לו, די לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה, מדוע הקב"ה לא שומע את תפילתו ובקשתו של משה? אלא, משה הגיע לדרגה הגבוהה ביותר, ויותר מהדרגה הזו אי אפשר להגיע. ולכן, היה חייב להחזיר את נפשו לבורא עולם. כך מצאנו גם אצל רבי עקיבא שלפני פטירתו אמר, כל חיי חיכיתי לרגע זה, כך דרשו חז"ל: כל חייו חיכה לרגע זה, להגיע למדרגה הגבוהה ביותר, להשלים את כוחו. וכך, ידועה הגמרא במסכת עבודה זרה )יז,א(, על רבי אלעזר בן דורדיא, אשר היה בעל חטא גדול ובשעה ששב בתשובה, יצאה נשמתו. יצאה בת קול מן השמים ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מקובל לחיי עולם הבא. והנה, אדם שחטא כל כך, איך זוכה שבת קול תכריז עליו רבי הוא מקובל לחיי עולם הבא? אלא, בשעה ששב בתשובה, הגיע למדרגה הגבוהה ביותר שנפשו יכולה להגיע ויותר מכך, לא יכול לחיות יותר ולכן, יצאה נשמתו והשיג את מה שיכול להשיג. כך אצל שרה אמנו, בשעה ששמעה על עקדת יצחק, שבנה יצחק אבינו, הגיע לדרגה הגבוהה ביותר של דבקות בה'. כי הנה, לראיה, עד היום, בכל יום, מזכירים בתפילה את עניין עקדת יצחק, כאילו עפרו מונח על גבי המזבח, באותה שעה הגיעה שרה אמנו, לרום המעלה ולרום השגת נפשה, והייתה חייבת להשיב את נפשה הקדושה לבורא עולם. ולכן, אברהם אבינו, אשר היה איש אמת וידע את כל הדברים הללו, לא יכול היה לבכות בכי גדול, משום שבבכי גדול כזה יהיה מעין שקר וצער לנפשה. וידוע מעשה, על קבוצה של צדיקים, אשר עבדו על עצמם להיות אנשי אמת ולא להוציא אף דבר שקר מפיהם; באחד הימים, אחד מבני החבורה חלה והיה שוכב בבית חולים, גונח ונאנח מן הכאבים, נכנס אחד מבני החבורה ואמר לו: הנה אתה גונח מכאבים, אך דע לך אם אתה גונח, יותר ממה שכואב לך, נמצאת משקר, גם הכאב שכואב לך ואתה נאנח, תמדוד אותו, שלא יהיה יותר על המידה. כך, אברהם אבינו, גם הבכי אשר בכה, לא היה יותר ממה שהיה צריך לבכות ולכן, מובא כ' קטנה, שבכה מעט ולא בכה הרבה.