ישנו בעולם יסוד גדול, שמי ששמו מול עיניו יכול לזכות לדברים גדולים ונצורים. והסוד הוא טמון בפרשת השבוע פרשת עקב: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" )דברים י'(. ומובא במדרש תהילים קל"ב: עד שלא נבחר אהרן, היו כל ישראל ראויים לכהונה, משנבחר אהרון יצאו ישראל. עד שלא נבחר דוד, היו כל ישראל ראויים למלוכה, משנבחר דוד, יצאו כל ישראל. עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדיברות, משנבחרה ארץ ישראל, יצאו כל הארצות. הנה בדברי המדרש הזה, טמונים דברים נשגבים, לכל דבר גדול הקב"ה פותח ומפנה מקום לאחד והמיוחד ומי שיודע לעלות ולהתעלות מעל כולם ויודע לאסוף את כל הכוחות וכל ההשפעות ולחתור במעשים נשגבים למקום הנכון, זוכה לדבר אשר אחרים לא זוכים. לזכות להרים את ברית ה', כל עם ישראל יכולים לזכות, אך שבט לוי מסר נפש ולקח את זה לו ולזרעו, עד עולם. כך המלוכה, כל אחד מעם ישראל, היה ראוי ליקח את מלוכת עם ישראל ודבר זה היה פתוח מצפה ומייחל מי יקחנו, עד שדוד עלה מעל כולם וזכה לדוד מלך ישראל חי וקיים. וכן קדושת הארץ, כל ארץ הייתה יכולה להשיג, אך ארץ הקודש עלתה על כולם. כשאחד עולה ולוקח את הדרגה הגבוה, כולם נדחקים חוצה. כך מצאנו עם ברכת יצחק ליעקב, ברכה אחת היא ואם יעקב היה מתאחר ומתעכב רגע, היה מפסיד את הברכות, כל כח הברכה, היה בסכנה, ברגע אחד לא לאבד את הכל. ברגע אחד אפשר לזכות לעולם ומלואו וברגע אחד אפשר לאבד עולם ומלואו. וזהו "יש קונה עולמו בשעה אחת". וידוע מעשה עם הבעל שם טוב שבשבת קודש בשעת סעודה שלישית עמד ונטל את ידיו ואמר לתלמידיו: כבה אור המערב, לא הבינו התלמידים פרוש הדברים. במוצאי שבת שאלו את רבם: מה פרוש כבה אור המערב? ענה ואמר להם: יסוד גדול של נטילת ידים, אשר רק אחד יכול לדעת אותו, ורבי חיים בן עטר ידע אותו אני לא יכולתי להשיג זה, משום שהוא כבר לקח את זה, כעת פתאום נגלה לי סוד זה, סימן שכבה אורו ונפטר מן העולם. אחרי ימים נודע שבאותה שעה נפטר האור החיים הקדוש. ישנם כל מיני השפעות וכוחות בעולם ומי שעינו בראשו יודע לנצל את הזמנים המיוחדים ולתפוס השפעות האלו בזמן ולזכות לדברים נשגבים. וזוכרים אנו בצעירותנו באחד מן הלוויות של גדולי ישראל של הדורות הקודמים, עמד אחד מגדולי עם ישראל ומירר בבכי ואמר: רבנים, תלמידים, ילדים, תדעו שהנשמה של אותו צדיק, שעכשיו קוברים מרחפת היא פה ביננו, מחפשת כלי קיבול להכנס בתוכו, עם כל המסירות נפש שהייתה בה, עם כל האהבת ישראל שהיתה בה ועם כל עמל התורה שהייתה בה, מי שיהיה כלי קיבול ראוי, יזכה לאור הגדול הזה שהוא יקח את כוחותיו. כמה צריכים לדעת לנצל את הרגע ואת הזמן מי יודע כמה אנו יכולים להשיג ולאן להגיע, חס ושלום כמה הפסדנו וכמה עוד אפשר להפסיד. נדע לנצל כל רגע, אשר וודאי בתוכו נחבא דברים עצומים. הרגע, השעה, היום נראה כדבר תמים, אך אין אנו יודעים מה מוחבא ומה עוטף הרגע והשעה והיום ואיזה דברים עצומים הפסדנו או יכולים להפסיד. "אין לך אדם שאין לו שעה" אין אדם שאין לו את השעה המיוחדת שלו להשיג ולהגיע לדברים גדולים, אלא רובא דרובא מעבירים את השעה המיוחדת שלהם בחיים כמו כל השעות. ואשרי מי שבא הנה ותלמודו בידו. אשרי מי שזוכה לבוא עם דבריו שעותיו ותלמודו אז הוא זוכה לתיקון השלם לנפשו, קרבה אל נפשי גאלה. ידע האדם, שישנם שני סוגים בעובר על דבר ה'; אחד, העובר על דבר ה' במרד ובמעל בשאת נפש, יודע את בוראו ומתכוון למרוד בו ואין פחד אלוקים לנגד עיניו השליך מעצמו את אמונת אלוקי עולם ואומר- לית דין ולית דיין. וסוג שני, שעובר על דבר ה', אדם שאמונת ה' לנגד עיניו וכל תשוקת ליבו היא לעבוד את ה' אך היצר מפתהו לילך אחר תאוות ליבו ואין לו כח להתגבר על יצרו, ואין לו כח ליהיות גיבור הכובש את יצרו והוא בא לידי חטא, ובשעת החטא עצמו ליבו נשבר לרסיסים איך התגלגל לידי כך למרוד את פי ה'. וליבו כואב לו עד דיכדוכה של נפש על מה שאינו יכול לכבוש את יצרו, כדוגמת מי שרופאים אמרו לו, לא לאכול סוג של מאכל ואינו עומד בתאוותו ואוכל מהמאכל, ויודע שיזיק לו מאוד אחר מכן אך אינו עומד בזה. ואפשר לפרש שזה עומק דברי דוד המלך בתהילים ל"ח: "ה' נגדך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה" אומר דוד ברוב ענוה, הן אמת שאני חוטא ופושע ואתה ה' בוחן כליות ולב, נגלה לפניך כל תאוות ליבי איך הלב חומד לדברים חומריים אבל, באותו העת שאתה רואה תאותי גם אנחתי ממך לא נסתרה, האנחה העצומה היוצאת מליבי בעת התאוה, איך הלב נשבר ומתפוצץ למה אני עומד במצב כזה. היסורים הפנימיים שעובר בתוך קירות ליבי בשעת החטא עצמו כי זה לא נסתר ממך. וזאת מעלת האנשים הגדולים שגם ח"ו אם חוטאים הלב בצער כל רגע ורגע.

ימי ראש השנה מיוחדים ונעלים משאר כל ימות השנה, כיון שבהם נקבע כל מהות השנה כולה ואופיה. ומשום כך נקראים ימים אלו "ראש השנה", שהם ראש ותחילה לכל השנה כולה. ולכן נוהגים אנו על פי המובא בגמרא לאכול בראש השנה מאכלים מיוחדים, "סימנים", כדי שיהיו לנו לסימן טוב לשנה כולה. שתהא השנה מתוקה כדבש, ומלאה מצוות כרימון, ושירבו זכיותינו בימות השנה, שנהיה לראש ולא לזנב, ועוד ברכות ותפילות, כל קהילה לפי המנהג שלה שיסודתו בהררי קודש. אכן, מדקדקים אנו בראש השנה אחר סימנים, ומהדרים אנו בהם, אך מובא בספרים הקדושים, שאין סימן טוב ומהודר יותר, מהארת הפנים לזולת, לשמח ולעודד, לברך ולאחל טוב. וזו העצה הטובה ביותר לזכות ביום הדין לשנה טובה ומתוקה, כי המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר )מיכה ז,יח(: "נושא עוון ועובר על פשע", ודרשו חכמים )ראש השנה יז,א(: למי נושא עוון? למי שעובר על פשע! כי זה השער לה' והמבוא להשגות גדולות, לכבוש את הכעס ולהעביר על המידות, ולהידבק במידותיו של הקב"ה. תוך חיזוק האמונה שאין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ושבורא העולמים הוא המנהיג את העולם, ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו מטוב ועד רע. אמרו חכמים )תענית כה,ב(, מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה בתענית של עצירת גשמים, ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ולא ירדו גשמים. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו", וירדו גשמים. היו החכמים מרננים אחרי רבי אליעזר, שכל כך הרבה בתפילה, עשרים וארבע ברכות, ולא נענה, ורבי עקיבא נענה מיד. יצאה בת קול מן השמים ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו. ולא שחלילה רבי אליעזר לא היה מעביר על מידותיו. אלא, רבי אליעזר בן גדולים היה, ומקטנותו חונך והודרך למידות טובות וישרות ואורחות צדיקים. כשבא אפוא להעביר על מידותיו, לא נותרה בפניו מלאכה מרובה, ובקלות העביר על מידותיו. אך רבי עקיבא בן גרים היה, ועדיין היו טמונים בו שורשי המידות הרעות. לכן כשבא להעביר על מידותיו, היה צריך להתאמץ מאוד כדי לשרש כל נטייה שאינה הגונה. לכן נענה ה' לו ולא לרבי אליעזר. הרי לנו, כמה גדולה מעלת המעביר על מידותיו, שבזכותה נושא ה' פנים ומקבל את התפילות. אמרו חכמים, ששני משיחים עתידים לעמוד לעם ישראל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ובמה זכו שבט יהודה ושבט יוסף למתנה נפלאה זו, שגואלן ומושיען של ישראל יעמוד מצאצאיהם, בכח ההעברה על המידות. כשהעביר יהודה על מידותיו, ואמר קבל עם ועדה, שתמר כלתו צדקה ממנו. בזה קנה לעצמו את המלוכה והזכות שמחלציו יצא משיח. וכן יוסף הצדיק, העביר על מידותיו, ולא שמר טינה לאחיו, אלא עודד את רוחם וחיזקם. בכח זה זכה יוסף, שיעמוד מזרעו משיח שיושיע את עם ישראל. כי כה גדול כח תיקון המידות, המצמיח ישועות ומקרב הגאולה, ופודה מכל צר וצוקה. אמרו חכמים )יומא כג,א(: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר )שופטים ה,לא( "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". כה קשה לשמוע חרפה ולא להשיב, לקבל עלבון ולא להחזיר בהעלבה חוזרת. אך הידיעה על גודל השכר הצפון למי שכובש את מידותיו, ההכרה בגודל הזכות והמעלה, היא זו שתתן את הכח להתמודד בשעת ניסיון. וכתב רבי אחיהו הכהן זצ"ל בספרו "שבט מוסר" )פרק כ'(, שבשעה שהעליב שמעי בן גרא את דוד המלך וקללו קללה נמרצת, ומנגד לא השיבו דוד דבר, נמנו וגמרו בבית דין של מעלה, ועשו את דוד לרגל רביעי במרכבה. כה רבה זכותו של השומע חרפתו ואינו משיב, עד שאמרו חכמים )חולין פט,א(, שאין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר: "תולה ארץ על בלימה" )איוב כו,ז(. ואם בני אדם היו משכילים לבלום את פיהם בשעת מריבה, אם היו יודעים את הטוב הגנוז למי שבולם את פיו, עד שאין כל מלאך ובריה יכולים לשערו. כמה וכמה מחלוקות היו נמנעות, וכמה וכמה משפחות היו נשארות מאוחדות באהבה ואחווה, מבלי שידבק בהן עוון השנאה והפילוג. הנביא ישעיה קרא ואמר )ישעי' נד,ז(: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך", ב"רגע קטן" של חוסר שליטה והתלהמות, ממנו נמשכות כל הרעות כולן, עד שצריך רחמים גדולים לקבץ את כל הנפזרים ולאחות את כל שבורי הלב.

ידועה הקושיה; רבי שמעון בר יוחאי אומר, שכל חייו, מעולם לא הפסיד, אכילת שלוש סעודות בשבת. כשישב שלוש עשרה שנים במערה, אכל רק חרובים ולפי מדרש תלפיות, בשבת, היה מתחולל נס, והחרובים היו נהפכים לתמרים. אך, בכל אופן, סעודת שבת, מצריכה לחם, ואיך רבי שמעון מעיד על עצמו, שלא הפסיד, כל חייו, סעודה משלושת הסעודות של שבת? אלא, צריך לפרש ולומר; הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות ומי שלא יכול לקיים מצוה מסוימת, לימוד התורה בעיניין אותה מצווה, נחשב לו, כקיום המצווה. ובוודאי רבי שמעון היה לומד, בשבת, עינייני סעודת שבת. וידוע על לימוד תורתו במערה וביסורים, אשר התייסר במערה. כמו שמסופר; לאחר שיצא רבי שמעון מהמערה, לקחו חמו, רבי פינחס בן יאיר לחמי טבריה, להבריא את גופו וראה, שכל גופו מלא בפצעים וחבורות )רבי שמעון כשברח למערה ברח רק עם הבגדים שהיה לובש הוא ובנו רבי אלעזר וכך, 13 שנים, היה מוריד את הבגד, הוא ובנו, היו חופרים בור באדמה, היו קוברים את עצמם בחול ומשאירים רק את ראשם ולומדים כך תורה, ובשעת התפילה היו יוצאים מן החול ולובשים את הבגדים שהיו עימם(. הזדעזע רבי פנחס ואמר לרבי שמעון, איך אני יכול לראות אותך כך?, אמר לו רבי שמעון: אם לא היית רואה אותי כך, גם לא היית רואה אותי במעלתי בתורה. וידוע, שרבי שמעון בר יוחאי, היה גלגול של משה רבנו וביום שיוצא ז' באדר, יוצא ל"ג בעומר. וידועה השאלה; מדוע ב-ז' באדר, יום פטירת משה רבנו, הוא יום בכי וצום, ויום ל"ג בעומר, הוא יום שמחה? ותירצו: משה נפטר וביום שנפטר, נשכחו שלושת אלפים הלכות מעם ישראל וכן, משה לא זכה, להכנס לארץ ישראל. אך רבי שמעון, זכה להשלים וביום פטירתו, הוריד לעולם את ספר האידרא. ולכן ל"ג בעומר זה יום של שמחה. וידוע המעשה הנורא, על האר"י הקדוש, אשר היה בל"ג בעומר, בציון רשב"י ואחד מתלמידיו היה בוכה. אמר האר"י תלמיד זה, לא יסיים את שנתו ואותו תלמיד נפטר, באותה שנה. ל"ג בעומר, הוא יום של שמחה והתעלות הנפש, רבי שמעון, הוריד אור לעולם, בתורתו ובספריו הקדושים. וידוע, שהספר הקדוש, הזוהר, לא היה בעולם ורק לפני כמה מאות שנים מצאוהו. הזוהר, לא מובא לא ברמב"ם ולא בראשונים. ומביאים כמה מעשיות איך נמצא הזוהר? באחד המעשיות מסופר על יהודי שהלך לקנות גבינה מישמעאלי, שהיה מוכר בשוק. הישמעאלי, היה חותך חתיכה והיה לו כמו דפים, שבהם היה עוטף את החתיכה ושוקל. כשהגיע היהודי, לביתו, מסתכל בנייר ומוצא, שכתובים בו דברים בלשון הקודש, דברים הנראים קדושים. רץ לרב והראה לו, הרב הזדעזע ואמר לו, זה דבר קדוש מהיכן זה? אמר לו, זה מהמוכר גבינות הישראלי, רצו מהר למוכר גבינות וקנו ממנו את כל הדפים. הלכו לגדולים ולצדיקים והבינו שזה הזוהר הקדוש. והקשו חכמי הקבלה, מדוע הקב"ה הסתיר את הזוהר, יותר מאלף שנים? מדוע הרמב"ם וכל הראשונים לא זכו ללמוד בזוהר? ותירצו: אם היה לדורות הראשונים, את הזוהר, בכוחו היו יכולים לשנות סידרי מעשה בראשית. ולכן, בדורות אלו, שההסתר גדול, הקב"ה נתן לנו את הזהר הקדוש. וידע האדם, אף שאינו מבין את אשר כתוב בו, בכל פעם, אשר מרגיש עצבות, חושך בנשמה, יקרא, אפילו מבלי להבין, כמה שורות מהזוהר הקדוש" והמאיר לארץ ולדרים" יאיר את חייו. ישתדל האדם להדבק בכל צדיק ובמיוחד ברבי שמעון בר יוחאי. וידוע, על רב גדול וקדוש אשר היה חי במרוקו, בעיר פס, שקראו לו רבי שמעון לביא, אשר כל חייו היה לומד בזוהר הקדוש ונפשו נקשרה ברבי שמעון בר יוחאי, ובגיל 37 קיבל על עצמו קבלה, לעלות לארץ הקודש ולמסור, את כל חייו ולישב בציון רבי שמעון וללמוד שם מתורת רבי שמעון, התחיל לילך לארץ ישראל ובדרכו עבר דרך העיר טריפולי, אשר בלוב ומצא עיר של אנשים אוהבי ה' אהבה גדולה, תמימות גדולה. אך לא היה בה הרבה רבנים ותלמידי חכמים, ישב בוכה ומסתפק בתוך עצמו; מה רשב"י היה רוצה שאלך ללמוד את תורתו על קברו, או שאשאר פה ואלמד תורה ואקרב את יושבי המקום להקב"ה? ישב כמה ימים בבכי ובתענית ומבקש מהקב"ה, שיאיר לו את דרכו. בסוף החליט להישאר ולקרב את יושבי המקום, לתורה הקדושה ומסר את נפשו בעיר זו וזכה לחבר, ספר קדוש, פרוש על הזוהר הקדוש ושמו "כתם פז" וכן, הפיוט הקדוש, אשר התקבל בכל קהילות ישראל:" בר יוחאי נמשחת אשריך" הוא זכה לחברו. ולפני זמן, היה מעשה עם אחד מאהובינו, שהיה בצרה גדולה וחרב היתה מרחפת מעל צווארו, אשר לא היה נראה בעין, שאפשר להנצל מבין הגויים מגזרת ממשלה. ישב בביתו הדליק נרות ובתמימות גדולה. בבכי ישב ונדר לעילוי נשמת רשב"י, נדרים, סגר על עצמו את החדר וישב ושר עשרות או מאות פעמים השיר בר יוחאי בדמעות ונס גדול היה עימו, כולם נתפסו בעלילה ובגזרת מלכות והוא ניצל. לשיר זה, יש כח עצום וסודותיו גדולים על פי הקבלה. בפטירתו של רבי שמעון לביא, ערביי אותה ארץ, היו רבים עם יהודי המקום, מי ישלוט בקבר הצדיק. וברבות הימים, אחרי כמאה שנים, טענו הערבים, שקבר זה, הוא קבר של נביא מוסלמי ובשום פנים היהודים לא יכנסו יותר לקבר הזה. עמדו יהודי המקום וחרפו את נפשם, להציל, את קבר קדוש ישראל והתחילה שפיכות דמים בין היהודים ובין הישמעאלים. ממשלת איטליה, שהיא היתה שולטת על לוב ראתה שדבר זה מסכן את כל יציבות המדינה. החליטו לשלוח שופט החשוב ביותר במדינה עם צוות גדול, שיפתח את הקבר ויראו, האם הקבורה כמסורת היהודים או כמסורת הישמעאלים. קבעו יום לפתיחת הקבר, כל היהודים עמדו מצד אחד והישמעאלים מצד שני והמומחים עובדים ברטט וחלחלה והשופט עומד עליהם, פותחים את הקבר והנה, זעזוע גדול, רואים אדם שלם, קבור כקבורת יהודי, פניו מלאות באור, מונח בארון. הזדזעו, זעזוע גדול ולא הרימו ראש יותר ובבושה, נפל מורא היהודים, עליהם. זכות רבי שמעון בר יוחאי, יגן בעד כולנו ויקויים בנו דברי רשב"י, "יכול אני לפטור את העולם מן הדין" וניושע מכל הדינים ונזכה למיתוק ומפה ולהבא כותבנא לטבא.

כאשר מתבוננים בדרכיו של אברהם אבינו נתעוררת לה קושיה. הנה, אברהם צדיק וחסיד, אהוב למעלה וחביב למטה, כל עיתותיו וזמניו לקרב אנשים להקב"ה, מוצאים שאותו אברהם, אשר דרכו תמיד לקרב אנשים, הולך לבן משפחתו לוט ודורש ממנו: "הפרד נא מעלי" )בראשית יג,ט(, אם תלך לימין אני אלך לשמאל, ואם תלך לשמאל, אני אלך לימין. אברהם דורש בתוקף, ניתוק מוחלט מלוט בן משפחתו, וניתוק זה גורם ללוט ללכת לגור בסדום בעיר הרעה והקשה המלאה בחטאים ועוונות. וקשה אברהם בעל החסד אשר כל מהותו לקרב רחוקים מדוע כך מתנהג עם לוט? ויותר מכך בשעות קשות, אשר היו לאברהם, אברהם לא פנה בשום פנים ואופן, לבקש את עזרתו של לוט, מדוע כך נוהג אברהם? וכן, אותו אברהם בעל החסד שמקבל אורחים בביתו וארבעה פתחים בביתו לקבל אורחים, לוקח את בנו ישמעאל, אשר היה חולה וקודח מחום, שם אותו על גב אימו הגר, נותן להם כד מים ומשלח אותו מביתו, איפה הרחמים של אבי האומה שביתו פתוח לרווחה? אלא, צריך לדעת יסוד גדול. עם ישראל ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, אך כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים. ישנם סוג של אנשים, אשר השקר הוא מנת חלקם, ונפשם שפלה ורדודה, וכל מהותם היא מידת השקר. וידוע שהקב"ה שונא את השקרנים, וכל עוד השקרן לא נתפס בשקריו, החורבן שגורם והעוול שעושה, חמור הוא ומשחית את כל מהות הבריאה. וכבר אמרה המשנה )אבות פ"א מ"ז( הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. וכן כתוב )שמות כג,ז( ומדבר שקר תרחק. לא להתחבר לרשע, מובן, לא להיות מחובר לרשעים; הרחק משכן רע, גם מובן, לא לגור בשכנות לאנשים רעים; אך האזהרה משקר, יותר קשה, מדבר שקר תרחק, תתרחק בכל כוחך מדבר שקר. ישנם אנשים, שהמהות שלהם נהיית שקר, אותם שקרנים כלוט, התשובה קשה להם ביותר, מצד אחד הם משקרים ועושים עוול איום ונורא לעולם, ומצד שני, משקרים גם את עצמם ומסבירים לעצמם, שכל העולם גורם להם עוול והם אנשים צדיקים וטובים. ולכן, לעולם לא ישובו בתשובה וזה אשר היה את לוט, מצד אחד, מוסר נפש, הולך עם אברהם אבינו מתנהג באהבה עצומה עם אברהם, ומצד שני, אחרי גבו של אברהם אבינו מדבר עם הרועי צאן של אברהם אבינו, לשון הרע על אברהם אבינו כמה צאן יש לאברהם, מתי אברהם ימות מי ירש את אברהם? אברהם אבינו מבין שזה אדם שאסור להיות בקרבתו, ולתועלת עתיד עם ישראל, אסור שיהיה בקרבת אברהם אבינו. ולכן אברהם אבינו נפרד ממנו ומתנתק ממנו נתק מוחלט ואינו רוצה שום קשר עימו ושלזרעו לא יהיה שום קשר עם זרעו. וכך, כשאברהם אבינו רואה את בנו שארו ובשרו "מצחק" לוקח דברים קדושים ועושה צחוק מהם, ומדברים קדושים גורם קלות ראש, אברהם אבינו לוקח את בנו שנוטה למות ומשליכו מביתו ואינו מרחם עליו שום רחמים, מי שעושה קלות ראש מיסודות התורה, אין לו שום חלק ונחלה בשום קהילת קודש. אדם צריך להכיר את טעויותיו ולתקן את עצמו ולא לשכנע את עצמו ולעבור שוב על עברת השקר, שהצדק עימו. כמו כן כאשר שרוצים לחפש שותף, לחפש חבר, יסוד ראשון לבדוק בו שאין הוא נגוע במידת השקר, ואז מובטחים בהצלחה עם השותף.

שאל אותנו אחד מן התלמידים האהובים והיקרים עלינו שנים רבות, שאלה הנראית פשוטה, אך עומק עמוק יש בה: מדוע כשנמצא עם חברה ואנשים מרגיש טוב ושמח, וכאשר נמצא לבד עולה בליבו עצבות וריקנות גדולה ודיכדוך נפש גדול מאוד?. הנה זו שאלה עמוקה מאוד ויש בה היבטים רבים מאוד, אך אחד מן העיקרים בבעיה הזאת הוא, אדם נולד עם דעה, מחשבה, נפש טהורה וזכה, וברבות הימים, מה ששומע בבית וברחוב, ואחרי כן מה שמתגנב לאוזניו ומה שמטמא את עיניו, מרחיק אותו ממה שהוא באמת, ונכנס בו מציאות אחרת, שונה, מקולקלת ולא אמיתית. אם כן, נוצר דבר של פלא גדול, האדם האמיתי מה שהיה בתחילה זה סוג של דבר אחד, וכל מה ששמע וקיבל במרוצת החיים זה דבר שני בתוך האדם. וכמו ששתלו בתוך דעתו דברים חדשים אשר הם שולטים על אישיותו ועל מחשבותיו. אם כן, האדם מתרגל לעולם החדש אשר הוריו ומוריו והרחוב מכתיב לו, ומניח ומזניח את הטוהר שלו שבו נולד, ואת טבעיו האמיתיים, וקונה טבעים חדשים ודרכים חדשים. ולכן כאשר נמצא ליד הדברים החדשים נוח לו, מרגיש שזה חלק ממנו והוא רגוע ושמח שמחה גדולה, אולם כשהוא לבד, מרגיש עצבות וריקנות גדולה ביותר. אך זה טעות גדולה, להיפך כאשר אתה לבד, אתה צריך להיות שמח שמחה מרובה. כל המעלות הגדולות שזכו הצדיקים זכו לה כשהיו לבד, רשב"י במערה היה לבד, משה רבנו קיבל את התורה ארבעים יום לבד, כהן גדול לפני יום הכיפורים פורש מביתו ומכל אוהביו ומכין את עצמו לבד. אך הזרעים שנזרעו בדעת האדם לא נותנים לו להיות לבד, כשאדם יעבוד על להגיע לדרגה הגבוה להכיר ולדעת את עצמו, בלי כל הדברים אשר נוספו על נפשו בדרך חיי האדם, יגיע למדרגות ולרוממות הנפש הגבוהה ביותר. לכן צריך האדם להשתדל בכל כח, לדחות את הדברים שהם השפעה של חברה ושל ילדות, שאינם חלק מדרך ה' ומהנהגות של ריקנות ופיוס החברה. הנה שמענו לפני כשמונה חודשים, ביום שהיינו בדאגה גדולה ביותר, אשר הרופאים ביקשו מאיתנו לעשות סיטי בראש, בתוך הדיבור עם אחד הרופאים החשובים בעולם, סיפר לנו דבר אשר חושבים אנו על הדבר הזה פעמים רבות, רופא ראש גדול עשה מחקר גדול על ראש האדם, ומצא שיש בו שבע מאות אגפים, וכל אגף שולט על דבר אחר, וכל מה שאדם עושה בחייו, עובר דרך אחד מן המרכזים האלו, כעס מרכז אחד, שנאה מרכז שני, כח של רצח מרכז אחר. אותו רופא יצר כמין אלקטרודות קטנים מאוד, )לדברי הרופא שטיפל בנו, עדיין לא אישרו לו את הדבר על בני אדם, אלא על חיות( לשים במוח, בשעה שכועס לחצו על החשמל והכעס עבר, וכך בשאר הדברים. ולניסוי, כך לדברי הרופא הגדול שסיפר, הלכו לספרד היכן שיש שוורים מסוכנים ושמו חשמל לשור במקום ששולט על הכעס, והרופא עמד מול השור, והשור בא בכעס וברצון להרוג, ומטר לפני שהגיע לרופא, לחץ הרופא על הכפתור, והשור עצר את מרוצתו ואת כעסו, כמו שלא היה כעס או דברים מעולם. האנשים שראו לא יכלו להאמין לדבר כזה, אשר לא ראו מעולם שור בכעס גדול ברגע אחד נעצר כמו שלא היה כלום. ובכל עת, אנו חושבים, שהלחץ של החברה והדיבורים אשר האדם נחשף אליהן בכל זמן, הם כמו הכפתור של הרופא הזה, אשר גורם לשור כועס ברגע אחד של לחיצה על כפתור לשכוח מדוע הוא רץ ולמי רצה להזיק. אלו הכפתורים אשר זרעו במוח האדם בקטנות, על ידי לחץ חברתי, אשר הולכים עם האדם להמשך החיים, ואת זה צריך האדם להשליך מעל עצמו, וללמוד להיות נקי וטהור בנפש שלו ולהיות עם עצמו. וכך מסופר על צדיק גדול אשר ידוע בעבודת ה' אשר הייתה לו, באחד הימים כאשר ישב בבית המדרש נכנס אליו בחור ישיבה וביקש ממנו שרוצה להתקבל להיות מתלמידיו לקבל ממנו תורה, מידות טובות, וכו'. הרב אמר לו: אני יכול לקבל אחד ולא עשרות אנשים אשר אתה מביא עמך לישיבתי. ענה לו התלמיד: אני אחד אין איתי עשרות אנשים. ענה לו הרב: אתה בא לכאן עם הוריך, עם אחיך, עם חבריך, עם הדעות של כולם, כך לעולם לא תהיה כלי קיבול לקבל את התורה ולעלות במדרגות התורה הקדושה. אדם צריך להיות עם עצמו, עם הכח אשר הקב"ה נתן לו, ועם דרך ה' האמיתית אשר למד מאבותיו ורבותיו, להסיר הבגדים הצואים מעליו, להיות זך ונקי, וכך גם אם נמצא לבד הוא בשמחה גדולה ביותר ונמצא עם עצמו. ויסיר כל המסכים המבדילים בינו לבין שורש נשמתו.

אמרנו כמה פעמים, שכל ההמצאות החדשות שיצאו לעולם כגון: הרנטגן וכדומה, באו מכח הסט"א, ומצד הטומאה ומלאך המוות, אף שיש סוברים וחושבים, שע"י ההמצאות הללו, מגלים את המחלות ויכולים להציל חיים. הקב"ה ברא את האדם בחוכמה, ואם רצה שיוכלו לראות מבחוץ, את הנעשה בתוך גוף האדם, אם יש לו מחלות ח"ו וכדומה, היה בורא אותו, באופן, שיכלו להביט מבחוץ כלפי פנים. כיוון שהשם יתברך, לא עשה את האדם בצורה כזו, מוכח שלא רצה בכך והסתיר, בכוונה, את פנימיות גוף האדם. כאשר, ח"ו, האדם אינו חש בטוב, ישפוך שיחו לפני "רופא כל בשר ומפליא לעשות" ובכח אמונה זו, כבר זכו הרבה, לישועות ואף, ייסורים גדולים חלפו, כלא היו וכדברי חז"ל: החש בראשו יעסוק בתורה. היום, הולכים עם המצאות של מלאך המוות וכשמרגישים, כאב או חולי, רצים קודם לעשות רנטגן ולפי זה קובעים, איזה מחלה יש לו. אנשים לא מבינים, שבעצם הליכה זו וגילוי המחלה, גורמים להרעת מצב החולה, כי אם יודעים את חומרת המחלה, כבר זקוקים לנס גלוי ורחמים מרובים ואז קשה לפעול. אך, אילו המחלה הייתה מוסתרת ולא יודעים את חומרתה, היה קל יותר להיוושע. וכשנתבונן בברכת "אשר יצר", שהיא ברכה, מהמופלאות שבברכות, נמצא: "אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים". נקשה: מדוע הקב"ה לא ברא את האדם, בצורה שיראו, דרך מקומות מסויימים, גם את בעיות גופו הפנימי? מדוע הכל חתום וסתום? אלא, הקב"ה השאיר את זה, לכח האמונה והתפילה שהוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות" ופגם זה, הריצה וההישענות על הרופאים, הוא מפגמי הדור, וידוע, שצדיקי העולם, שנאו את הרופאים, בתכלית השנאה, וטענתם הייתה שהם גורמים לקיצור ימים. ידוע המעשה, על אחד מקדושי עם ישראל: האדמו"ר מזידיטשוב זצוק"ל בעל הספר "עטרת צבי", שבשעה שפרצה באירופה, מגיפה גדולה, שהפילה חללים רבים ואנשי העיר מונקאץ', שיגרו אליו, מכתב לבקש שיפעל על נפשם, להצילם על נפשם, השיב להם: שכל הצרות באות, בעוון הרופאים שבעיר והוסיף ואמר שהוא ערב, שבכל העיר מונקאץ', לא יראה ח"ו שום נזק, גדול וקטן, לשום בר ישראל, אך כל זה, בתנאי שברגע שיקבלו את המכתב, יגרשו את הרופא מן העיר. וכשנסכם הדברים, דברים אלו נאמרו על צדיקים גדולי עולם, אך דברים אלו, צריכים להיות מגדל אור מול עינינו, וודאי שבדור יתום זה, חייב אדם להיוועץ ברופא "ונשמרתם לנפשותיכם" ו"רפא ירפא" מפה, שניתנה רשות לרופא לרפא, אך לא לשים את כל מהווי נפשו, על דברי הרופא ולא, להיות נחפז, בכל עניין קטן, לדבר זה. להישען על אמונתינו ותורתינו הקדושה, כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. ומובא, מעשה, אשר ממנו נלמד מוסר גדול :אחד מקדושי וצדיקי עם ישראל, אשתו, חלתה, ועמד בתוקף, להזמין רופא לביתו. הרבנית, התנגדה ואמרה לרב, סיפרת לי, שאשתך הצדקת, שנפטרה לפנייך מעולם לא ראתה רופא, גם אני לא רוצה לראות רופא. ענה ואמר לה, היא מעולם לא ראתה רופא, את הרבה פעמים בחייך, ראית רופא, פתאום כעת, את רוצה, גם את, לא לראות רופא - אין לך את הכח הזה! האדם, צריך לשמור עצמו, לשמור את גופו, אך צריך לשים, את עיקר כוחו ואמונתו, ברופא לשבורי לב.

הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע )אבות פ"א מ"ז(. מדורי דורות כל הצבועים תמיד השרו מחלוקת, מדון ומרורים בכל מקום, מדוע? פחדו שמא שניים יתחברו ואיש לרעהו יאמר חזק וכך קלונם יצא. ולכן, כל פעם שהרשעים ראו תלמיד חכם, או איש ישר שמתקרב למקום קדוש, צר ומר ויגון להם. כמו שמצאנו כשבני ישראל רצו לעבור בארץ מואב, לילך לארץ ישראל, שלח מלך מואב למשה רבנו; לא תעבור בארצי כי אם בחרב אקדמך, וצריך להבין, בני ישראל היו עם עשיר עם ממון רב ורק מבקשים לעבור בארץ ובודאי יקנו בה מטוב הארץ, איזה מדינה או עם לא רוצה שיבואו לארצו תיירים, עם שלם אשר אוכל רק מן ולובש סוג אחד של בגדים עומד לעבור בארץ, כמה יועיל לכלכלת המדינה, אך פחדו מעם ישראל פחד אחד, שמא בני הארץ יראו את המיוחדות והטוב של עם ישראל, ילמדו ממעשיהם, ידבקו במידותם וירצו להתגייר ולילך עם עם ישראל. ולכן, "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיק". בלי סיבה, הרשע שונא את הצדיק ולא יכול להיות בסביבתו ובקרבתו. וזה מצאנו ברבקה אמנו, אשר בארצה כולם היו פרוצים בעריות. והתורה מדגישה ואומרת )בראשית כד,טז(: "והנערה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה". וצריך להבין והיא יפת תואר ולא ידעה איש? אלא, אף על פי שהייתה יפת תואר בארץ של פרוצים, אך משום שהייתה צדקת שנאו אותה, ואף לחטוא, אפילו שהייתה יפת תואר לא רצו לחטוא עימה, משום שהרשע שונא את הצדיק, לא משנה אם יש סיבה או אין סיבה. ולכן, צריך האדם להיזהר מסוג הרשעים, אשר נפשם מושחתת ומקולקלת ומנסים להתקרב לתלמידי חכמים ולצדיקים, וההרס אשר עושים הרס גמור ומוחלט, והנזק הוא נזק לדורי דורות. כפי שמצאנו אצל אלישע הנביא, אלישע הנביא היה תלמידו של אליהו הנביא והיה אחד מן הנביאים הגדולים של עם ישראל ולאלישע הנביא, היה גבאי בשם גחזי, אשר רשעותו הייתה ידועה בעולם כולו. וידוע שבזמן אלישע היה שר צבא גדול אשר שמו היה נעמן, אשר בכל מלחמה שהיה יוצא, ידו הייתה על העליונה והיה מנצח. באחד הימים חלה בצרעת קשה וכל הרופאים ניסו לרפאותו ולא עלה בידם, עד שסיפרו ואמרו לו שיש נביא ה' צבקות, קדוש וטהור, אשר כל אשר יאמר, ה' שומע לו. הלך נעמן שר הצבא אצל אלישע הנביא ושפך לפניו את צרת ליבו על הצרעת הקשה אשר חלה בה, אמר לו אלישע; לך לירדן ותטבול בו שבע פעמים ותתרפא מצרעתך, וכך עשה והתרפא. כשבא להודות לנביא, הנביא קיבלו בכבוד גדול ושמחה מרובה, וכשסיים הלך לדרכו. בא לבית הנביא הגבאי גחזי הרשע, ושאל; מי היה פה, מדוע השולחנות ערוכים והבית מסודר, ענו ואמרו לו; נעמן שר הצבא הגדול. שאל; האם נתן ממון או מתנות, אמרו לו; לא. רץ מהר לנעמן ואמר לו; אני הגבאי של הנביא תן לי בבקשה חליפות לי לילדים שלי קצת כסף למשפחתי. נעמן נתן לו, אך מאותו היום נעמן התנתק מעם ישראל וניתק כל קשר עם העם היהודי. ועל אותו גחזי הרשע מסופר עוד סיפורים רבים, אשר השתמש ברבו לרצונות עצמו, נשמות פגומות כאלו אחריתם עדי אובד, עושים את התורה קרדום לחפור בה ולוקחים את התורה כעוד מדרגה מן המדרגות לעלות לספק את צרכיהם ותועלת עצמם, אוי לאותם נשמות עשוקות.

ישנה גמרא, במסכת חגיגה, אשר הרבה שנים, הייתה קשה לנו, אך החונן לאדם דעת, זיכנו, בתקופה האחרונה, להבינה. הגמרא מספרת: ארבעה נכנסו לפרדס; רבי עקיבא, אלישע בן אבויה, המכונה אחר, בן עזאי ובן זומא. ר' עקיבא, נכנס ויצא, בשלמות ואמונה בהקב"ה; אלישע בן אבויה, כפר בהקב"ה; בן עזאי ובן זומא; אחד נפטר מן העולם ואחד, איבד את דעתו. וקושייתינו - הפרדס, פירושו, "לפני ולפנים", לפני הקב"ה - איך יעלה על הדעת, שאלישע בן אבויה, זוכה להיכנס לקודש הקודשים בשמים, מקום משכנו של הקב"ה, ולכפור בהקב"ה?! להיפך, היה צריך להיות שיתחזק יותר, שיעלה יותר במעלות היראה - יראת הרוממות - וההיפך קורה, שכופר ונהיה, מהכופרים הגדולים בעם ישראל?! וכך גם, הקושיה, על כהן גדול, ששירת, 80 שנה, בבית המקדש ונכנס לקודש הקודשים, ביום הכיפורים, לפני ולפנים, ובאחרית ימיו, כפר וחירף וגידף צבאות ה' - הייתכן?!!! אלא, יש נשמות פגומות, אשר בכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו, כדתן ואבירם, קורח ועדתו וכל עוכרי ישראל, שהיו, עוד מהיותינו עם, וכל התקרבותם להקב"ה ולתורה, היא מכוחות הסיטרא אחרא, והקדושה שיונקים, בשעה שנמצאים, ליד הקדושה, הכח הזה, הולך כולו לס"א וזה מה שאומר הנביא: "לכו נירו לכם ניר". ופירשו המפרשים: אדם, שזורע בשדה, צריך, לנקות טוב מאוד, את הקוצים והדרדרים, משום, שאם יזרע, ועדיין, יש קוצים ודרדרים, כל מה שישקה את האדמה ויזבלה, הכל הולך לקוצים ולדרדרים - וזה אשר קרה עם אלישע בן אבויה ויוחנן כהן גדול - לקחו את הקדושה והשתמשו בה, להחריב את עם ישראל, כמו שאלישע בן אבויה היה עושה, אחרי שכפר בהקב"ה; היה הולך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות והיה, משדל, את התלמידים: בשביל מה לכם ללמוד תורה? מה יצא לכם מזה? לכו לעבוד! אך עם ישראל קדושים, "וביערת הרע מן הכרם". וכך, היה עם קורח ועדתו, אשר עמדו על משה רבינו, בדברי מדון וריב והיה טוען על משה: ראו איך משה רבינו השמין, ראו את בגדיו המפוארים, אשר לובש, מהיכן זה? מצדקות עם ישראל, אשר תרמו למשכן ומשה, חס ושלום, לקחם והלאה, קורח, המשיך וטען, על משה: "ויקנאו למשה במחנה" ואמרו חז"ל: "חשדוהו באשת איש" - על נביאם של עם ישראל?! רבנם של ישראל?! איך היה אפשר לטעון ולומר, דבר פשע חמור ונבזה כזה?! אך, הרשע, כאשר רוצה להצדיק את עצמו, יעשה כל מה שבאפשרותו, בשביל טובת הנאתו הקטנה, להחריב עולמות שלמים בעם ישראל. צריך האדם, לשמור את עצמו, לא להדרדר, לעשות את התורה, קרדום לחפור בה "תורת ה' תמימה" - הייתה תמימה, תישאר תמימה! הקוצים, יכלו מן הכרם ונצח ישראל לא יכזב!

עם ישראל עבר ניסיונות רבים במשך הדורות ותמיד "מהרסייך ומחריביך ממך יצאו" וצריך להיזהר, זהירות גדולה ולזהות את הטועים, המקלקלים והמקולקלים, לפני שיהיו שורש פורה ראש ולענה, כקורח ועדתו, כדתן ואבירם וכך, במשך כל התקופות מהיותינו עם. בפרשות של קורח ושל בלעם ושל דתן ואבירם וזימרי בן סלוא, רואים כמה רע והשפעה שלילית יש לאנשים לא טובים בתוך עם ישראל. הגמרא מספרת, על רבן גמליאל, אשר שם שומר בפתח בית המדרש ואמר, מי שתוכו כברו, יכול להיכנס לבית המדרש ומי שאינו בעל מעלה רמה וצדקות, אינו יכול להיכנס לבית המדרש. עבר זמן והורידו את רבן גמליאל מנשיאותו ובאותו יום, הוציאו את השומר מפתח בית המדרש ואמרו חז"ל, שנוספו יותר מ- 700 ספסלים לבית המדרש. וצריך להקשות, מדוע רבן גמליאל שם שומר? כל מי שרוצה להיכנס וללמוד תורה, שיתנו לו להיכנס מדוע שומר, אשר מנע מאות ספסלים? אלא, אפשר לפרש ולומר: מובא בחכמי ההלכה, מתי שבא לפני הדיינים, דין תורה, הדיינים צריכים לשמוע את התובע ואת הנתבע ואחרי שמסיימים לשמוע, מוציאים את שניהם מן החדר, פוסקים את ההלכה וקוראים להם לשמוע את הפסק. וקשה, מדוע לא יפסקו לידם? מדוע צריך להוציאם מחוץ לחדר? אלא, כאשר אחד משקר, או לא דובר אמת, הוא משרה אווירה רעה מאוד, בכח שלילי ביותר בחדר ובמקום שבו הוא נמצא, עד אשר, הוא משבש את דעת התורה ואת הדעת הנכונה ולכן, אי אפשר שאדם, שוודאי אחד מהם משקר, התובע או הנתבע, הקב"ה עוזר ונמצא בקרב הדיינים, כדברי חז"ל, "אלוקים ניצב בעדת אל", הקב"ה נמצא יחד עמם - ועפ"י זה יובן, מדוע רבן גמליאל שם שומר בפתח בית המדרש, משום, שבתקופת רבן גמליאל, נפסקו היסודות החשובים ביותר והאבני דרך החשובים ביותר של ההלכה היהודית ודרך היהדות ולכן, הקפיד שמי שאין תוכו כברו, לא יהיה בבית המדרש, בכדי שלא ישבש ויקלקל את דעת תורה האמיתית ואת היסודות החשובים לנו. לכן, מזקנים אתבונן, רבותינו, אשר כך נהגו וציוו אותנו, "הרחק משכן רע" ;"ואל תתחבר לרשע"; "אמור לי מי חברך אומר לך מי אתה" - משום שהרע משפיע על הטוב, לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיק. הרבה פעמים יודעים שפלוני, איש רע, שקרן, בעל מחלוקת, נואף ועושה מעשים רעים ואף, ממריד נגד ה', עומד נגד משיחיו, אך, פוחדים ואומרים איך נרחיק יהודי מקהל ה'?! צריך לחזק בנפשנו, כאשר יש אדם מקולקל, צריך להוקיע אותו מתוכינו, הנזק והחורבן שלו חמור ביותר, עצם הימצאות תפוח רקוב בארגז, מרקיבה את כל הארגז כולו וזה מה שאומר לנו דוד המלך בתהילים:"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" - להיזהר, לא לשמוע עצה מרשעים ואם שמעת כבר עצה, סופך לילך בדרך חטאים ואז, מגיעה הדרגה הנמוכה ביותר: ובמושב לצים - שנהיה אדם לץ, צוחק מדבר ה' ומחריב כל חלקה טובה מעדת ה'.

כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו - כדמובא, אחשוורוש היו לו שני מפקדים על צבאו, אחד היה מרדכי היהודי ואחד היה המן הרשע. והמלך אחשורוש נתן קיצבה של כסף לשניהם, מרדכי הצדיק חישב את כל הוצאותיו ביושר, המן הלך אחרי זרש אשתו, אשר כל הון שבעולם לא הספיק למלא את תאוותיה. וכך, אחרי חודש סיים את כל כספו, עמדו החיילים וביקשו את משכורתם ואת מחייתם ולא היה להמן מה לתת להם, עמדו להורגו. מיד בא בבכי ותחנונים למרדכי שיעזור לו, עמד מרדכי הצדיק וריחם עליו ונתן לו את אשר היה צריך, אך במקום להחזיר טוב, עמד וחישב בכל דרך איך להרוג ולהשמיד את עם ישראל. ימים רבים, המן התהלך שמח שמחה מרובה הנה תאוותו עומדת להתקיים להרוג ולאבד ולהשמיד את כלל ישראל וזרש אשתו אשר יעצה את כל העצות, שמחתה הייתה מרובה, אך ברגע אחד, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים, ישועת ה' כהרף עין וכאשר הנפילה של הרשעים מתחילה אין מעצור "וכל דבר אשר חשבו לעשות כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו" ואת העץ אשר בנה למרדכי, אותו תלו על עץ זה. וברגעיו האחרונים, המן חיפש את אשתו אשר היא יעצה לו את כל הרע, חיפש תמיכה ועזרה, ומה אשתו הרשעה זרש עונה לו: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות ליפול לפניו לא תוכל לו"; הרי ידעת זרש שמזרע היהודים מרדכי, ידעת את כל הדברים האלו מדוע יעצת כך לבעלך?! אלא, זה גם חלק מן העונש של המן, היועצים אשר הלך אחריהם הם הניחוהו והשאירו אותו בודד בפני הצרות הגדולות. וכך, סופם של כל הרשעים, רעה רודפת רעה ואחריתם עדי אובד "על כן לא יקומו רשעים במשפט". נחזק עצמינו בתורה הקדושה ובזכות רעיא מהימנא, נזכה לאורה זאת תורה ואור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו לגאולה שלמה, ובזכות אבותינו הקדושים ה' יתן הטוב והשמחה תהיה מנת חלקנו כל הימים. שבעה עשר בתמוז סיבת התענית י"ז בתמוז היא על חמישה דברים אסונות חמורים, שקרו לאבותינו ביום קשה זה. אסון ראשון - נשתברו הלוחות - משה רבנו, השליך את הלוחות על הקרקע ושברם, כאשר ראה ושמע על העגל, אשר עשו. אסון שני - בוטל קורבן התמיד - ומובאת מחלוקת; הרמב"ם סובר, שהיה זה בבית ראשון, ראשונים אחרים סוברים, שהיה זה בבית שני. ואיך בוטל? מצור קשה היה על ירושלים ובכל יום, היו משלשלים, תושבי ירושלים, קופה עם כסף ותמורת קופה זו, עם שלמונים מרובים, היו הגויים מעלים קורבן עם חוט, לעבר השני של החומה. וביום י"ז בתמוז, במקום שה, העלו חזיר. ובשעה שהייתה החיה טמאה, לקראת סוף החומה, נעץ החזיר את ציפורניו בחומות ירושלים; ומובא בחז"ל, שבאותו רגע, נזדעזעה ארץ ישראל כולה והחל מיום י"ז בתמוז והלאה, נפסק קורבן התמיד; אסון שלישי - הובקעה העיר בחורבן בית שני. ובחורבן בית ראשון - מחלוקת, יש אומרים ז' בתמוז והירושלמי מביא, שאף בית ראשון, בי"ז בתמוז. אסון רביעי - שרף אפוסטמוס את התורה - הוא היה שר של מלכות יוון הרשעה. אסון חמישי - הועמד צלם בהיכל. והנה, יום זה, מסמל את תחילת הקושי והצער של אבותינו, אותו צער לא נסתיים עד היום הזה וזה אשר אנו מתפללים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" מתפללים אנו לפני בוראנו, שישיב שכינתא מעפרה. ויבנה בית מקדשו ויפאר היכלו. חשבנו, לבאר ולומר יסוד גדול: "בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים שבטי יה... להודות לשם ה'" - ואפשר לפרש ולומר: כל עיר ועיר בעולם יושבי העיר הוותיקים אינם אוהבים את החדשים, אשר באים לעירם. שהוותיקים אומרים: עיר זו, אבותינו עמלו וטרחו בנו, עמלו, סיכנו את חייהם וכעת כל אוצרותיה וברכותיה לנו הם. ומדוע יבוא, איש חדש, אשר אבותיו לא מסרו מדמם ומחלבם למען העיר?! ולכן, אין יושבי המקום אוהבים את החדשים, אשר באו. אך בירושלים, דין אחר לה, ירושלים הבנויה, תושבי ויושבי ירושלים, ידעו שכל בניית העיר וכל הצלחתה, שורשה מברכת ה' ואין אף זכויות, לאף אדם עליה. לא עדה, לא קבוצה ולא שום כח, אלא כוחה של ירושלים היא מברכת ה' וכל השבטים, הסכימו עם זה וזה, ששם עלו שבטים שבטי יה, הודו שהכל בא מאיתו יתברך; זה להודות לשם ה'. אך בזמן החורבן, השתנו פני הדברים ועינו של כל אחד הייתה צרה בחברו. וכל אחד הרגיש שחברו את שלו לוקח וזה אשר הביא את החורבן. תמיד יהיה מול עינינו דברי הגמרא: "בשמך יקראוך, בכיסאך יושיבוך ואת שלך, יתנו לך" נבאר הדברים: האדם לפעמים שואל למה זה שמי ולא שם אחר? מדוע הושיבו אותי בכיסא זה ולא בכיסא גבוה? מדוע פלוני גוזל את מלאכתי ואת שלי? אך אלו דברים נגד אמונתנו, ואמונתנו היא ששמנו זה שמנו, וכיסאנו זהו כיסאנו ושלנו, זה שלנו ואין אדם יכול לנגוע בשערה של חברו.