התהילים, יש להם כח לעצור את כל הזרם, הרעש, הסערות הגדולות העוברים על הנפש: ידוע סגולה להוושע בבנים, לסיים כל הספר תהילים ברצף אחד, וכן סגולה לזיווג, לסיים את התהילים ברצף אחד וכן סגולה לפרנסה, לסיים את התהילים בפעם אחת. ועוד בשבת קודש, אשר רבנו הבן איש חי פסק ואמר, שכל שעה לימוד תורה ביום השבת מעלתה כאלף שעות בשאר ימות השבוע, וברוב עם ובשבת, אשר בה נהפכו הקללות לברכות. וידועים דברי רבנו האר"י הקדוש שעל תפילה יש שכר של תפילה, ועל לימוד תורה יש שכר של לימוד תורה, אך על תהילים יש גם שכר של תפילה וגם שכר של לימוד תורה. ופה אצלנו השכר כפול ומכופל. ויותר מכך יודעים אנו בחוש שנראה עוד השבוע בטוב ה', ובניצני אור וישועה ונזכה לפקוח עיניים לראות את האמת. הנה בכל פעם אשר מקבלים על עצמנו לסיים את התהילים, חוץ מן התיקון הנפש אשר נהיה דבר יום ויומו, מרגישים אנו בנפשנו כמו אדם אשר נמצא בחדר ורוצה לישון, אך אינו יכול להרדם משום שישנו כלי המשמיע שירים משירים שונים, בלחנים לא נוחים וברעשים לא רגילים. האדם רוצה שקט, רוצה לעצור את זרם החיים ולשקוע בעצמו ולהתנתק מכל הרעשים האלו, אך הרעש והשירים והדיבורים הריקים והלא מובנים ולא מענינים, לא נותנים לו לעצור ולחשוב ולישון. כך החיים, רעשים מסוגים שונים, פעמים המחשבות נראות מענינות ונכונות ורצויות והאדם שוקע בהם, אך כלום לא יוצא ממנם, והעיקר הם מונעים מהאדם לישון ולדבר בעצמו. ויותר קשה, כאשר האדם שומע דברים ריקים ולא מובנים, המטרידים את הנשמה, כך חיי האדם כסוס שוטף במלחמה, רוצה לעצור את הזרם הלא נוח, אך אין לו כוחות לעצור ולא יודע איך עוצרים את הרעש הזה. התהילים, יש להם כח לעצור את כל הזרם, הרעש, הסערות הגדולות העוברים על הנפש, ואחרי שמכבים את הרעש הזה, הנפש מבינה יותר ומקבלת יותר ויודעת את אשר צריכה לדעת. הנה מלבד הכוחות והסגולות בקריאת התהילים, התהילים מביא מזור לנפשנו. ואף שיאמר האדם, הנה אני קורא את התהילים ומרגיש יובש גדול וחוסר הבנה וחוסר חיות, מובא בספרים הקדושים שמספר גדול כמיליון וכו', זה הרבה אפסים ועוד אחד, וכך המספר נהיה מליון, כך הרבה תפילות ודברים שנראים יבשים וכאפסים, מתחברים ומתאספים וכאשר באה תפילה אחת טובה, עם חיות, הכל מתחבר ומצטרף ונהיה סכום וכח גדול כמליון או יותר. והבאנו כמה פעמים, לדעת להדליק ולכבות זה פשוט, אך צריך לדעת איך מדליקים ומכבים. הנה כאשר יצא לעולם החשמל, לא כולם ידעו ושמעו על דבר גדול זה, רק העשירים הגדולים והמיוחסים ביותר. באחד הימים, הגיע אל אחד העשירים והמיוחסים בעיר וילנא איש חשוב אשר עדיין לא התוודע לענין החשמל, ישב אצל מארחו החשוב אכל ושתה ודיברו על כל הענינים אשר היו עומדים לפניהם, בסוף היום לקח בעל הבית את ידידו המלומד אל אחד מן החדרים החשובים בבית ואמר לו זה, החדר אשר בו תתארח בימים הבאים, בזמן שהותך אצלי. שמח האורח על האירוח המופלא, הטוב לב וכו'. והנה כאשר סגר על עצמו את החדר וביקש לישון, חשב שאת האור מכבים עם מנורת שמן ועם היד, ניסה לכבות, אך האור לא כבה. ניסה בכל אופן לישון עם האור, ולא עלה בידו, שוב ניסה לכבות את האור ולא הצליח, עלה על הכסא וניסה ברוח גדולה אשר הוציא מפיו לכבות את האור, אך האור לא נכבה. וכך עבר לילה ארוך מאוד וקשה על האורח, וכמובן, שלבקש באמצע הלילה מן הבעל הבית לכבות את האור, התבייש מאוד. בבוקר בשעת הסעודה עמד האורח לפני בעל הבית, ובבושה פנה ואמר: ידידי החשוב, תסלח לי אך לילה שלם ארוך וקשה עבר עלי עם האור, ועדיין אני לא יודע איך לכבות אותו, אם יעבור עלי עוד לילה קשה כזה לא ישאר לי כח. שמע בעל הבית והסביר לו, שלא צריך לעלות על כסא ולא על מיטה ולא לעשות מאומה, מספיק רק ללחוץ בכפתור, וכך כל האור המפריע יתכבה, ויהיה אפשר לישון שנת ישרים. כך חיינו, לכל אדם יש את הרעש הגדול בשעת השינה ואת האור הגדול בזמן העייפות, ואנו חושבים לכבות את האור וכן לכבות את הרעש, זה קשה ביותר, אך זוהי טעות קשה ביותר, צריך רק כפתור קטן לכבות את כל הצרות הגדולות של החיים שלנו, ככל שהבעיה נראית גדולה ביותר, כשנראה מה הפתרון, נבין שהוא דבר קטן ביותר, שפותר את הדבר הגדול ביותר. בכח התהילים לפתור את הרעש הגדול ולכבות את האור המפריע מאוד, בזמן המסויים. ובטוחים אנו שמצוה גוררת מצוה ושכר מצוה מצוה שנושפע שפע רב ונראה רפואה בנפשנו, ברוחנו והרבה מן הכאבים והקשיים יפטרו לכל אחד ואחד מאיתנו. הנה כל מי שקשור והולך בדרך ה' ובדרך הישיבה הקדושה, אשר הוא האור הפשוט והמאיר בדור הזה, מרגישים שעולים ומתקרבים לאבינו בשמים, מרגישים התעלות מיום ליום, משעה לשעה וכולם רואים ברכה מרובה בכל מעשה ידיהם, וכל מי שזוכה להיות יחד באור של שבת קודש ובשיעורים הקדושים, ומקפיד לקרוא וללמוד בכל יום את הדבר תורה היומי, בונים יחד בנפש כח ועולם חדש וראיה אחרת על העולם כולו. הימים הקשים אשר עברנו, בשלוש שנים האחרונות וביותר בשנה וחצי האחרונה, הוא מהקב"ה בניית הנפש, וזכות להתעמק בעומק ובהבנת החיים, גם בצורות ובזמנים אחרים, כח להבין וכח להקשיב, ולחכות עד הסוף ולהבין את הדברים בסופם ולא רק בהתחלה, האדם מזדרז ומסיק מסקנות, טוב יעשה אם יחכה מעט. ישנו מעשה אשר אנו זוכרים מול עיננו בכל עת וזמן, לפני כ 17 שנים, היינו משתדלים ללכת בכל יום לחמישה עד עשרה מקומות, למסור שיעורים ולקרב ולהתקרב לאבינו שבשמים, והיה יהודי תמים, אשר בליבנו אהבה מרובה לו, ימים רבים אשר למדנו הרבה מוסר מדברים קטנים, ובכל זמן נזכרים וזוכרים, באחד הימים נסענו לשיעור בעיר רחוקה, והנה פתאום שוטר מסמן לנו בדרך, הנהג התמים פחד פחד גדול ואיבד את כל מה שיש, עצר וירד לשוטר, בכה וצועק, מתלונן ומתנצל: מדוע אתה עוצר אותי?, לא נסעתי מהר?, השוטר התחיל לומר: אדוני..., והוא, הנהג, ממשיך לבכות ולצעוק: אני מתקומם על זה שאתה מפחיד אזרח בצורה כזאת, השוטר מנסה לומר עוד מילה: הירגע..., והנהג בוכה: איך אוכל להירגע כשאתה רוצה לקחת ממני את הרישיון, ולתת לי קנס. עצרו השוטר בצעקה גדולה ואמר לו: תירגע, עצרתי אותך רק לאמר לך שאין לך אויר בגלגלים של האוטו...

ענין מופלא מצאנו כאשר יתרו פוגש את חותנו משה רבנו, הוא אומר לו דברי ביקורת )שמות יח,יז-כד(: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך וגו'. וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר". כשנתבונן מעט בהנהגתו של משה רבינו, נראה בגדלות נפשו ובטוהר מידותיו והליכותיו של איש האלוקים. שהרי אף אחד אינו אוהב שיעירו לו הערות על מעשיו והנהגותיו, ומאוד קשה לאדם לקבל ביקורת על מעשיו. וכאשר באים בטענה לאדם, מיד מוצא הוא הסברים ואמתלאות ליישב את מעשיו ודרכיו, וכל זאת משום שיקשה לאדם לשמוע ולקבל שטעה בדרכו ובהליכותיו. וככל שמעלת האדם רמה ותפקידו ומעמדו בעיני הציבור חשובים יותר, כך יקשה ויכבד עליו לשמוע הערות והוספות על דבריו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר הביקורת היא בעיניני הציבור, שאז צריך להשפיל עצמו וכבודו בעיני כלל הציבור. וכבר אמר רבי טרפון )ערכין טז,ב( תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו )המוכיח( טול קיסם מבין שיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. והיינו, שהאדם אינו מסוגל לקבל תוכחה, ואע"פ שאמרו לו דברים מוצדקים ונכונים שצריך לתקן ולשפר במעשיו, מכל מקום מוצא פגם וחסרון במוכיח, ואינו מוכן לקבל את דבריו, אע"פ שהם אמיתיים וצודקים. אך אצל משה רבינו היה ההיפך הגמור, ובשעה שבא אצלו יתרו חותנו והשיג על דרך ואופן הנהגתו את העם, והוכיחו בדברים קשים ואמר לו נבול תיבול גם אתה גם העם אשר איתך, והאריך בדברים להראות לו עד כמה גדולה הטעות בדרך הנהגתו. ולנוכח דברים קשים אלו משה רבינו לא העלים פניו מדברי תוכחת חותנו. ואע"פ שהיה יכול לטעון שמה שהוא עומד על העם מבוקר ועד ערב, הרי זה בכדי לשמוע באופן אישי כל תלונה וטענה של בני ישראל, ושכל אחד ירגיש שיש לו את האפשרות לקבל את פתרון שאלתו ישר ממשה רבינו ללא צורך במתווכים. וא"כ זה רק לתועלת עם ישראל, ובכדי שכל אחד, קטן כגדול ירגיש חשיבות וערך לדבריו, ושהוא מקבל יחס אישי ממשה רבינו איש האלוקים. ובכל זאת משה רבינו סבר וקיבל את טענות חותנו, ומתוך שהבין שטענותיו צודקות ונכונות, מיד פעל לעשות ככל אשר אמר. ולא הרגיש פחיתות בעצמו מה שצריך הוא כעת לשנות את כל דרך הנהגתו עם הציבור, ולטרוח ולחפש דיינים ושופטים על העם, וקבל את התוכחה באהבה רבה. חז"ל לימדונו עד כמה גדול הקושי לקבל תוכחה, ועד כמה האדם אינו מסוגל לשמוע ביקורת מזולתו, ואפילו שהוא עצמו מודה ומכיר בה. ועד כדי כך העלבון גדול, וקשה לשמוע דברי ביקורת והשגות, שאם יעקב אבינו היה מוכיח את ראובן, היה הולך לו אצל עשיו אחיו ודבק בדרכיו ובמעשיו. היה עוזב את כל מורשת והנהגת בית אביו שיושב אוהלים והליכותיו נועם, והיה דבק בעשיו הרשע איש ציד איש שדה. ולכן הוכיחו סמוך לפטירתו, כדי שלא יהיה בוש מדברי התוכחה. ואכן, קבלת התוכחה היא אחת מהתכונות הנדרשות ממנהיג, כפי שמצאנו במשה רבינו שקיבל תוכחת חותנו וכילכל את מעשיו לאורה. וכן אמרו חז"ל )יומא כב,ב( שאול באחת ועלתה לו, דוד בשניים ולא עלתה לו. והיינו, שאול חטא חטא אחד ואיבד את המלוכה, אך דוד אף על פי שחטא בשניים לא עלתה ממנו המלוכה, כיון ששאול לא הודה בחטאו והטיל את העוון על העם, וכאשר שאל שמואל את שאול )שמואל א טו,יד- טו(: "ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שומע. ויאמר שאול מעמלקי הביאום 'אשר חמל העם' על מיטב הצאן והבקר". ואמנם לא רק העם בלבד חמל על הצאן אלא גם שאול שהרי כתוב )שם ט(: "ויחמול 'שאול והעם' על אגג ועל מיטב הצאן והבקר". אך דוד המלך קיבל את התוכחה, הודה והכיר בחטאו ולא חיפש סיבות בכדי להצדיק את מעשיו, משום כך אע"פ שחטא בשניים עמדה לו המלכות לו ולזרעו אחריו. וזו מעלה גדולה, לדעת לקבל את התוכחות, וכמו שאמר שלמה המלך )משלי ט,ח( "הוכח לחכם ויאהבך", כי החכם האמיתי יודע להעריך את התועלת שבתוכחה, ולכן מקבל אותה באהבה.

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה". רש"י פירש: לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם לפיכך, סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודם של ישראל. פרשות אלו, הם פרשות תוכחה לעם ישראל, על כל אשר היה אותם במדבר וצריך להקשות, מדוע משה חזר להוכיח אותם על דברים, אשר עשו לפני עשרים שנה ושלושים שנה? ודאי עשו תשובה על כל מעשיהם ועל מה זה? אלא, צריך לבאר ולאמר יסוד גדול: התורה הקדושה אומרת "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך"- מדוע 'על לבבך', צריך לומר בתוך לבבך? אלא יסוד גדול, כשאדם חוטא וכשאדם צעיר ועושה את מעשיו, הרבה פעמים, כשמוכיחים אותו, ודאי לא ישמע את התוכחה, אך בכל אופן צריך להוכיחו כי ברבות הימים הדברים יכנסו בתוך ליבו וישפיעו עליו השפעה גדולה. לכן יעמוד ויוכיח בכל עת וזמן. וזה "אשר אנוכי מצוך היום על לבבך", יהיה מונח על הלב עד היום, אשר יכנס לתוך הלב. ועל פי זה יובן עניין תוכחת משה רבנו; משה הוכיחם בכל עת וזמן, אשר חטאו, או נהגו שלא כשורה, אך להרבה מן האנשים, התוכחה הייתה על ליבם וגם אלו שהתוכחה נכנסה לתוך ליבם עדיין לא הבינו מספיק את עומק התוכחה כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם יורד לסוף דעתו של רבו אלא אחרי 40 שנה" לכן משה, אחרי עשרות שנים של תוכחה, שבודאי לא ירדו לסוף דעתו וכן הייתה מונחת על לבם, עומד וחוזר ומוכיחם במשנה תורה, על כל מעשיהם, שירדו לסוף דעתו כעת, ובודאי הכל נמצא בעומק ליבם. אם כן, שתי תוכחות ישנם, אחת בשעה שעל הלב ואחת בשעה שבתוך הלב ולכן, דוד המלך עומד ואומר: שחטאיו ועוונותיו לנגדו כל הימים מדוע? משום שבכל יום, הבין דוד, יותר מעומק ליבו את מעשיו וכן על אברהם אבינו נאמר: "ואברהם זקן בא בימים", מהו 'בא בימים'? פרוש בכל יום שעבר, הבין עמוק יותר את כל הימים ובכל יום תיקן את הימים שעברו במחשבה מעמיקה יותר. צריכים אנו לשים מול עינינו שכאשר אנו שומעים תוכחה ומבינים את מעשינו הנלוזים צריכים אנו לדעת, שעצם זה, שאין אנו שבים לדרך טובה הנזק כולו שלנו. וחשבנו היום בהרהורי תשובה, לפני תפילת שחרית, משל הדבר למה הוא דומה? למלך גדול, אשר פתח את אוצרו ונתן צו מלכות לכמה מעבדיו ללכת ולקחת מאוצרות המלך זהב וכסף ואבנים טובות. אחד מן העבדים נכנס לאוצר המלך, ראה את כל השפע העצום, אך עצלות גדולה הייתה לו ואמר אין לי כח לקחת מאומה איני רוצה, חשבנו לשאול האם המלך יענישו על זה שלא שמע למצוות המלך ולפקודתו לקחת אבנים טובות וכו'? חשבנו ודאי שלא, עצם זה, שלא לקח, זהו עונשו מהיכן יהיה לו לשלם את תשלומיו, מהיכן יהיה לו להתמודד עם התמודדויותיו הקשים? כך אנו, כשהקב"ה מצוה אותנו לקחת מאוצרותיו הטובים, תורה, מצוות, מעשים טובים זה חסד גמור עימנו כדברי חז"ל: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכאשר מקיימים את דבר ה', אין צער ואין צרה וכל בעיה הולכת לה וכל המקבל על עצמו, עול מלכות שמים, מעברים ממנו עול דרך ארץ, לכן, אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות ובודאי חלק מהעונש על אי קיום מצוות זה אי קיום המצוות. לכן נקבל התוכחה, נשתדל לתוך הלב ואם גם עדיין לא נכנסה לליבנו, נניח אותה על הלב עד ימים, אשר תיכנס לתוך ליבנו וכשתיכנס לליבנו, נראה בכל זמן לתקן גם את הדברים הרחוקים אשר לא היינו הגונים בהם.

אנשים שואלים מה הדרך ללכת בה בחיי היום יום? חשבנו הרבה בדעתנו ושאלה זו, מורכבת ביותר ואי אפשר להעלות אותה, בתשובה כללית, לכל המובנים וכל אחד אופיו שונה, טבעיו שונים, המקום שחי בו, שונה ואין כלל אחד לכולם. להעתיק התנהגות של אנשים, זה לא דבר כל כך טוב, כל אחד, הוא עולם, לכשעצמו, אך אפשר לומר יסוד ודרך, אשר ממנה אפשר ללמוד הרבה היה מלך גדול אשר היו לו שני חברים, אהובים כנפשו, אשר חטאו כלפי הממלכה, עם כל רצונו של המלך להטיב עימם ולהצילם, החוק לא התיר למלך. ישב המלך, אובד עצות ; איך יעזור ויציל את אהובי נפשו? נמלך המלך בדעתו והגה רעיון, יחפרו בור עמוק מאוד, שכל הנופל בו, מת מיד ויקשרו חוט, מקצה לקצה ושני אהובי המלך, יעברו, זה אחר זה, מי שיפול, מת ובא על עונשו ומי שניצל, זו חנינתו של המלך. ברטט הלך הראשון, ועבר את הסכנה בשלום. חברו, בפחד ואימה, צעק וקרא ושאלו איך עברת איך ניצלת? ענה ואמר לו : בכל פעם, שהרגשתי שאני נוטה ליפול לצד אחד, משכתי את גופי לצד השני, ושוב, כך חזרתי על עצמי,עד אשר שרדתי ועברתי את כל הבור - ככה הם החיים, צריך האדם לשמור על שיווי משקל, בכל עניין ובכל זמן, להיות עירני, לא לנטות לצד אחד ושם, לאבד את הכל - וכבר המשנה אומרת, לעולם יראה אדם עצמו שבגדיו לבנים, וצלוחית של שמן על ראשו, וכל תזוזה, יפול השמן מראשו וילכלך את הבגד, ליכלוך שאין בו תקנה, לכן, ההליכה צריכה להיות הליכה בזהירות גדולה. צריך האדם לדעת יסוד גדול, לא כל מה שנראה לך היגיון, תצליח בו, יש דברים שההגיון, לא פוטר בהם בעיות, וצריך להתנהג בחכמה ולא בהגיון. לפני שנים, שמענו מעשה, משופט, שהיה ידיד נפש, שהינו שופט גדול אשר נפטר מן העולם: פעם, בא לפניו משפט, שתפסו אדם עם כסף מזויף, באו להענישו בעונש חמור על זיוף, עמד וצעק אני לא זייפתי, אמר לו השופט מהיכן זה? ענה ואמר, גנבתי את זה. אמר לו השופט: טוב, על זיוף לא נאשימך, אך על גניבה, כן נאשימך. עמד אותו אדם וצעק, חמס מה עשיתי?! גנבתי דבר שהוא לא שוה מאומה ואיך אפשר לשפוט ולדון אותי על זה?! אמר לו השופט, ברמת ההגיון, אתה צודק, אך יש דברים, שמעבר להגיון, שהמשפט והצדק איתם, שצריך להעמיד הדין והמשפט, אפילו, שהם מעבר להגיון. לכן, צריך למצא האדם, את הנתיב האמיתי והנכון בחיים. ומהו הנתיב האמיתי והנכון בחיים? מעבר לכל דבר, זהו נתיב התורה ונתיב דרך ה', משום כשנתעמק ונחשוב, אדם, שרוצה ללכת בדרך החברה, אינו יכול ללכת תמיד על פי הכללים, משום שבהרבה מובנים, הכללים אינם מתאימים לו, או שהוא לא מתאים להם, לכן דרך התורה, דרך המסורת, מדורי דורות, היא הדרך הטובה. לחיות חיים, שהם חיקוי של אחרים, לא מרויחים מאומה מחיים כאלה ומפסידים את הכל. ומובא בספר משלי בן סירא, העורב ראה את היונה, אשר הליכתה הליכה יפה, אמר העורב: אף אני אנסה ללכת כמו היונה, התחיל ללכת, יום, שבוע, שבועיים, אך הגב כאב לו מאוד, משום שלא רגיל להליכה כזו. כשרצה לחזור להליכתו הרגילה, שכח את הליכתו, ומאז העורב, הליכתו לא רגילה, מקפץ ומדדה. כך החיים, תהיה מה שאתה, אל תנסה לחקות אחרים, כשתחקה אחרים ותחשוב, שהגיונם הוא ההיגיון הנכון, יבוא זמן ותמצא, שאינך מסתדר עם זה וכשתנסה, לחזור לעצמך, לא תצליח! בעז"ה הקב"ה יתן לנו כוחות נפש לדעת את הפנים שלנו ואת הדרך והנתיב שבו ישכון אור.

בפרשת קורח, אנו מוצאים את דרכו הקשה והחמורה של קורח ועדתו, אשר קמו במחלוקת קשה ובעלילות כנגד משה רבנו, עד אשר נענשו בעונשים הקשים ביותר, איבדו את חייהם, חיי ילדיהם ואת כל רכושם ואת כבודם לדורי דורות. השם 'קורח ועדתו', גנאי הוא בעם ישראל. וכשנתבונן ונתעמק, נקשה: מה היה שורש רצונו ומלחמתו של קורח במשה ואהרון? אפשר לבאר ולומר: קורח רצה לעשות שינוי בתפיסה היהודית, בדת ישראל. התורה והמצוות זה דבר שצריך לעשות בפועל, ללמוד תורה בפועל, לקיים מצוות בפועל ואי אפשר להיות פטור ברצון, או מחשבה בלב. יהודי, מחוייב לקיים את התרי"ג מצוות. קורח ועדתו, רצו לערער יסוד זה ושיטתם הייתה, המצוות, התורה, הדת היהודית, מספיק שתהיה בלב האדם, לא צריך לפרוט אותה למעשים וזה היה דבריהם: "כי כל העדה, כולם קדושים ובתוכם ה", שה', הדת, המצוות והמעשים טובים, נמצאים בתוכם בלב וזה היה כל טענותיהם. איך בית שיש בו ספר תורה חייב במזוזה! משה טען: וודאי, כל מצווה לעצמה. קורח ועדתו טענו, לא, מזוזה היא רק פרשה אחת, מכל הספר תורה. הספר תורה, כולל את הכל וכן, טענתו בעניין ציצית. ודבר זה היה סכנה קיומית לעם ישראל. קורח, שפיקח היה, כדברי חז"ל, ידע את הדברים הרגישים בעם ישראל והלך לפגוע ולערער, בדברים הרגישים ביותר ולכן, עונשו היה מהעונשים הקשים והחמורים, המובאים בתורתנו הקדושה. התורה הקדושה והמצוות, הם חובה. על כל יהודי, לקיים מצווה ומצווה. אם חטאנו או פשענו, יש מחילה ויש סליחה והקב"ה רחום וחנון, מוחל וסולח, אך בכדי להתיר את העוון, להתיר את הגזלה, לערער, את כל יסודות היהדות זה דבר חמור, אשר אין עליו מחילה. ולכן, לקורח ולעדתו - שעדתו מתעוררת בכל דור ודור לפרוץ הגדרים, ועונשם מדורי דורות מר ממוות. לכן, צריך להיזהר, זהירות גדולה, מכל אשר חטאו הראשונים, חטא המחלוקת, אשר קורח נטפל למשה, ללא סיבה ושורש מחלוקתו הייתה גאווה, רדיפת כבוד והתרחקות מן הדת היהודית, שהדת מספיקה בלב האדם ולא מחוייב במעשים. צריך לדעת, שמחוייבים אנו, בכל כח, בכל תג ותג, בתורתנו הקדושה, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה. התורה היא לא מצוה ככל המצוות. יש מצווה להניח תפילין, יש מצווה ליטול לולב ואתרוג, תורתנו הקדושה, היא לא עוד מצווה בתוך חבילת המצוות, היא יסוד היסודות ביהדות ומי שמנסה לקחת את התורה ולשימה כעוד מצווה, עושה מעשה חמור ביותר ומערער את תורתנו הקדושה, שעליה נאמר "הקב"ה והתורה ועם ישראל אחד הם". התורה היא הקשר, הצינור, היא המחבר בינינו לבין הקב"ה ולכן, התורה צריכה להיות, יסוד של כל דבר בעם ישראל; אם היא לא יסוד, אין קיום נצחי לשום עניין. וצריך כל רגע ורגע, יום ויום, להסביר בשער בת רבים, מה הערך ומעלת התורה הקדושה, שעליה אמר דוד "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" וכן, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" אין דבר יותר יקר או יותר מתוק, מתורתנו הקדושה. מובא משל בספרים הקדושים, על איש עשיר, אשר כל הון, היה בביתו וגמר בדעתו, שאת בנו יגדל בדרך התורה ובנו יהיה תלמיד חכם וירא ה' ומקטנות, גידלו, על אהבת התורה. גדולי התלמידי חכמים, ישבו עימו ולימדוהו יום ולילה והשקיעו בו, כל אשר אפשר להשקיע. ואביו היה חוזר ושונה לפניו: "התורה זה הדבר היקר ביותר בעולם". והיה חוזר ואומר לו: "כל מצווה שווה יותר מ 10- מטבעות זהב". וכן, הבן ישב, שנים על גבי שנים, בישיבה, עומל ועוסק בתורה. באחד הימים, יצא הבן מן הישיבה והיה מסתובב בעיר להנאתו. כיוון שחש רעב, נכנס לאחת המסעדות בעיר וביקש מאכלים את אשר רצה. כשסיים לאכול, הגיע רגע התשלום, קרא לבעל הבית, אמר לפניו חידוש תורה ואמר לו: כל מצווה, אבי אומר לי שווה 10 מטבעות זהב, וודאי הארוחה לא שווה 10 מטבעות זהב, החזר נא לי עודף. בעל המסעדה, כעס, כעס נורא, היכהו מכות נאמנות, ביזהו וגירש אותו מן המסעדה. הבן, שבור בגופו ובעיקר בנפשו, בא לפני אביו בוכה ודרש ממנו להפסיק ללמוד תורה ולצאת למלאכה לעבוד. האבא, ניסה לדבר אל ליבו, לשכנעו, אך הבן בשלו, החליט החלטה, לא להישאר עוד רגע אחד בין יושבי בית המדרש. ראה האבא, שאינו יכול לו ובכפיה אסור לעשות אף דבר בעולם, אמר לו האבא, שיעזור לו לצאת ולהשתדל במלאכת מכירת האבנים הטובות והתכשיטים. סידר האבא לבן, מזוודה, עם מיטב התכשיטים היקרים אשר יש ועל כל תכשיט רשם את הסכום. מסר ביד בנו, את המזוודה והזהירו, שאלו הדברים היקרים ביותר ומהחשובים ביותר בעולם. הלך הבן מדלת לדלת למכור את הסחורה. והאנשים ששמעו את המחיר, חרפוהו וגדפוהו. וכך, ימים רבים הסתובב בבושה ובחרפה והתחיל לצבור בליבו ייאוש גדול. בא לפני אביו, באחד הימים, שבור ומדוכדך ובכה לאביו, שאף אחד לא רוצה לקנות והמחירים גבוהים מידי ואין ערך לכל אשר הוא עושה. אביו חיזקו ואמר לו שצריך להמשיך בכל כוחו. כך המשיך עוד ימים רבים, עד שבאחד הימים, הגיע לרחוב של עשירים מופלגים ובדלת הראשונה, אשר נכנס, האירו לו פנים ורכשו ממנו דברים. וכן, בבית השני והשלישי ופתאום, הרגיש אור של הצלחה גדולה איתו, בכל מעשה ידיו. בא לפני אביו וסיפר לו את כל אשר קרהו. ענה ואמר לו אביו: כך התורה הקדושה, יש אנשים שלא מבינים ולא מכירים את ערכה, כמו אנשים שלא מבינים את ערך הדברים היקרים, אשר יש באמתחתכם. אנשים אלו, לפעמים דוחים ולפעמים מבזים, אך הכל מחוסר ידיעה, עד אשר מגיעים, לאנשים שמבינים את הערך, אז, כל ההרגשה והראיה והתפיסה משתנית. כך תורתנו הקדושה, כשמכירים אנשים ופוגשים אנשים שיודעים את הערך האמיתי של התורה, אין גבול לשמחה לערך ולהוקרה. צריכים אנו לדעת ולשים, בשער בת רבים, את מעלת תורתנו הקדושה. תורת ה' תמימה, הייתה תמימה, נשארה תמימה ותהיה תמימה ואוי לו לאדם, העושה מהתורה, גרדום לחפור בה, או פוגע בכל דרך בתורתנו הקדושה. ואף, אם חושב, שהצדק עימו והוא מבין, כמו שחשבו קורח ועדתו, אשר חשבו שמועילים ומטיבים למען כלל עם ישראל ומצילים את עם ישראל מדרכו של משה, אחריתם עדי אובד.

הנה הימים עוברים וחולפים להם, ואנו מחפשים יותר את הנוחות ואת השקט והשלוה בחיינו. אך, טעות גדולה בידינו. הנה ידוע בזמן החתם סופר, הייתה הקפדה גדולה ביותר על היהודים, היה אסור לצאת מן הגיטאות, וכן אסור לסחור עם יהודים, וכן כל זוג יהודי אשר התחתנו, היה צריך לשלם מיסים מיוחדים למלך על חתונתם, ועוד גזרות קשות ביותר. באותם הימים באה רוח חדשה מצרפת, אשר שינתה את כל אירופה, וזמן חדש נהיה בעולם, נתנו ליהודים להיכנס בכל מקום, ולסחור בכל מקום, ולרוב היהודים הייתה שמחה מרובה ביותר. והנה בכל מקום אשר היהודים התכנסו, ששון ושמחה על המאורע והזמן החדש אשר בא על היהודים. ואף רבנו החתם סופר, עמד בקהילתו והתחיל ליתן דרשה ברתת וחלחלה ובאימה גדולה, עד שבסיום דרשתו נפל והתעלף. וכך הייתה דרשתו: משל לבן מלך אשר התדרדר מדרך אבותיו וירד לחברה רעה ולמעשים רעים, עד אשר אפילו שרי המלך, שהעלימו עין משום כבוד המלך, לא יכלו יותר לראות את חוצפתו. באו לפני המלך והמלך חשב ואמר; לשלוח את בנו לבית האסורים אינו דבר נאה ויאה. לכן, לקח המלך את בנו ושלח אותו למרחקים, לארץ לא זרועה, שלא יהיה קרוב לבית המלך. וכך עברו הימים ובן המלך התדרדר בכל המובנים, עם אנשים ריקים ופוחזים, שודדים ושיכורים וכו'. ברבות הימים, בן המלך התגעגע לאביו ולאמו, והיה שולח מכתבים לדרוש בשלומם, ולבקש שיחננו אותו ויתנו לו לשוב לדרך טובה, אך, עוזרי המלך מנעו ועצרו כל מכתב מלהגיע למלך, הבן חשב שהנה אביו לא רוצה לשמוע ממנו, והיה יורד יותר ומתדרדר מטה מטה, ואף המלך הצטער שבנו לא שולח מכתב ולא שואל ולא דורש בשלומם, מצער ומפחד על בנם, שלח המלך פועלים, אשר יבנו לבנו בית במרחקים, מסודר עם מקום ללון בימי החורף הקרים וכו', כשראה זאת בן המלך הצטער צער גדול ביותר ואמר; כעת אני מבין, שפה יהיה ביתי, לעוד זמן מרובה וזה צער גדול ביותר. וכך בכה בכי גדול החתם סופר, כעת פתחו את כל המדינות והכל נוח וטוב, זה סימן שעוד זמן ארוך יש לגאולה וזה הצער הגדול. הנה אנו רואים, מיום ליום משתדלים להרחיב את האפשר ולהגדיל ולהטיב עם גופנו, אין זה סימן טוב, משום שאנו בזה מורים על ההמשך של הגלות, ושהגאולה עדיין לא באה. לכן גם בשמחה צריך לזכור "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". ונדע שעל ידי כח התורה, ממתקים את הכל, והנה כשהולך לבית הכנסת בשבת קודש, ושומע קריאת התורה וכן כשקובע עיתים לתורה, מזכך את נפשו. ונבאר ונאמר, עד מתן תורה, כל רע אשר היה עושה האדם, היה נכנס בתוכו ונהיה חלק ממנו, ממתן תורה כל רע אשר עושה האדם ואחרי כן לומד תורה או שומע שיעורי תורה, הרע הזה נפרד ממנו אינו נהיה חלק ממנו, הוא צריך רק לעבוד על עצמו ולשוב אל ה' ולהסירו ממנו, הרע הזה נטע וחלק זר בגופו ובנפשו. ולכן, בכל עת ובכל זמן ובכל מצב, אשר נמצא האדם, יקפיד על לימוד התורה וקביעת עיתים לתורה, ולכן את הדברים הקדושים האלו, הדבר תורה היומי, נחזקו בכל יום. ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה', דברים מליבי ומנפשי, ויודע אני בנפשי, את מיעוט ערכי, ומשתדל לאהוב את בוראי אהבה שלמה, ומקבל אני על עצמי, לקבל את כל אשר נותן לי בוראי בשמחה רבה ובנפש חפצה.

חלק גדול ונכבד מתקופת ההתהוות של בני ישראל, היה במדבר, התורה הקדושה ניתנה במדבר, במקום ציה ושממה. וכל כך למה? וכי לא היה ראוי ומתאים, לכבודה של תורה, שתנתן במקום מכובד ומפואר, בחבל ארץ פורח ומשגשג, מדוע דווקא במדבר?! כדי להבין זאת נתבונן במה שחז"ל מספרים בגמרא בירושלמי )חגיגה פ"ב ה"א(, רבי מאיר היה יושב ודורש בבית מדרשה של טבריה. עבר אלישע רבו רכוב על גבי הסוס ביום השבת. באו ואמרו לו, הרי רבך נמצא בחוץ. הפסיק מדרשתו ויצא לקראתו. ודברו ביניהם מדברי תורה ובמה שדרשו על פסוקי התורה. אמר אחר לרבי מאיר: עקיבא רבך היה דורש כך על הפסוק )קהלת ז,ח(: "טוב אחרית דבר מראשיתו", בזמן שהוא טוב מראשיתו! אמר אחר לרבי מאיר, דע! שבי היה המעשה. שאבויה אבי, מגדולי ירושלים היה. ביום שבא למול אותי, קרא לכל גדולי ירושלים והושיבם בבית אחד, ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחד. כשהיו הללו אוכלים ושותים, שרים ומטפחים ורוקדים, אמר רבי אליעזר לרבי יהושע, עד שהם עוסקים בשלהם, נעסוק אנו בשלנו. ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להם אבויה, רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי?! אמרו לו, חס ושלום, אלא יושבים היינו וחוזרים בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והייתה האש מלחכת אותם כלחיכתם מסיני. ועיקר נתינתם מסיני לא ניתנו אלא באש, שנאמר )דברים ד,יא(: "וההר בוער באש עד לב השמים". אמר להם אבויה, רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא הייתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה באותו האיש. מסיפור מופלא זה למדים אנו על גדולתו התורנית של אחר, ומאידך על עומק נפילתו הרוחנית. והקושיה שנשאלת, וכי מפני שנתכוון אביו של אלישע לגדלו לתורה שלא לשם שמים, ותורתו הייתה שלא לשמה, וכי משום כך זו סיבה מספקת שלא נתקיימה באותו האיש? הרי לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה? אלא אמרו חז"ל )פסחים קיג,ב( ארבעה אין הדעת סובלתן, אלו הן: דל גאה ועשיר מכחש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם. מפני מה אלו אין הדעת סובלתן? משום שתאוותיהם אינם פועל יוצא ממצבם. אלו תאוות ומידות רעות שהאדם מביא על עצמו בכוונה תחילה, ולא מתוך חוסר יכולת להתמודד עם יצרו. עשיר שמתגאה זהו דבר טבעי, כיון ששבוי בידי יצרו, וישמן ישורון ויבעט. גם דל מכחש באמונתו, מתוך העוני והדוחק הגיע לכפירה, וגדולה העניות שמנוולת את הבריות. אך לא כן דל גאה ועשיר מכחש, לדל אין סיבה להתגאות, ולעשיר אין סיבה לכחש בבוראו, אם בכל זאת הגיעו למידות מושחתות אלו, אין זאת אלא שהם הביאו את הרוע הזה על עצמם במחשבה תחילה. כך דרשו חז"ל בירושלמי )שבת פ"ט ה"ג( על הפסוק )ישעי' א,יח(: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו", אם יהיו חטאיו של אדם כפי שניו, כשלג ילבינו, יותר מכן, כצמר יהיו! עוונות שהם תולדת הגיל והזמן, אינם עוונות קשים, ולכן אומרים אנו )תהלים עט,ח(: "אל תזכר לנו עוונות ראשונים", העוונות של ימי הראשית וימי הביכורים של החיים, עוונות שנעשו שלא במחשבה יתירה, אין לזכור אותם, כיון שהם תולדת הזמן והמציאות. אך עוונות שאינם תואמים את הגיל ואת התכונות, עוונות שאדם הביא על עצמו במו ידיו, אלו עוונות שפגעם רע, וקשים הם להימחות. קורה לפעמים ובמהלך הלימוד שמתגנבות לאדם כוונות שאינן לשמה, כוונותיו לא לשם שמיים בתכלית, בזה דומה הוא לעשיר גאה ודל מכחש. תאוותו הגיונית והתמודדותו טבעית. אך מחשבות זרות ונגיעות שהושרשו בליבו של ילד שעוד לא נימול עדיין, הינן יסוד רע ושורש פורה ראש ולענה, כיון שמחשבות אלו הושרשו בו בידי אדם. לימוד שלא לשמה ממין זה, דומה למעשיהם של הללו שאין הדעתן סובלתן. אבויה נטע בלב בנו אלישע מחשבות זרות, כבר מן היום בו נכנס לברית. ממחשבות רעות ופגומות אלו, בשעה שהנפש עוד לא משתוקקת מעצמה לרוע כלל, לא יוצא טוב בכלל. כשהאב מדריך את בנו ללמוד שלא לשמה, מלימוד זה לא באים אף פעם לכלל לשמה, אלא התורה הופכת במקום סם חיים לסם המוות. משום כך יצא אלישע לתרבות רעה שכזו, עד שיצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר! בשל כך ניתנה התורה במדבר, במקום ללא תואר והדר, נעדר כל חיות וחיים, כדי שלא יהיה מאן דהוא שיעלה על דעתו ללכת למקום קבלת התורה בשל המקום היפה, או בגלל הפאר וההדר השוררים במקום קבלת התורה. ניתנה התורה במדבר, כדי שלא יהיו שום פניות זרות בעת קבלתה. זה יסוד קבלת התורה, וזהו יסוד עבודתנו הרוחנית, לקיים את כל המצוות בשלמות הנכונה.

יסוד גדול בחיי האדם, לתת את כל כוחותיו ולהשקיע בחינוך בניו ובנותיו שילכו בדרך האבות הקדושים, וככל שהאדם משקיע בחינוך ובתפילה על החינוך הטהור, כך יזכה לראות את בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו. וענין נפלא מצאנו בפרשת בא, כאשר משה רבינו אומר לפרעה )שמות י,ט(: "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו כי חג ה' לנו". ולכאורה היה למשה לאמר בזקנינו ובנערינו בבנינו ובבנותינו נלך, והיה לו להקדים את הזקנים לנערים. ולמה הפסיק בין הנערים לבנים והבנות ע"י הזקנים, ומדוע לא הסמיך את הבנים והנערים יחדיו, שיותר ראוי כך להאמר. ונראה לבאר, שאמרו חז"ל )מכילתא בשלח( שבאותו הדור במצרים היו הרבה רשעים, ודרשו על הפסוק )שמות יג,יח(: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", אחד מחמישה, ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות. ואימתי מתו, בימי האפילה. שהיו ישראל קוברין מתיהן, ומצרים יושבים בחושך, וישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותם. הנה מבואר במדרש, שהיו רבבות רבבות ילדי ישראל יתומים שמתו אבותיהם בימי החושך, ואותם ילדים בוודאי ראו אצל אבותיהם את דרכם הרעה, ולא התחנכו בדרך ה' האמיתית על פי מסורת האבות, אלא על פי הנהגת אבותם הרשעים. ולכן קרא משה רבינו לאותם הילדים "נערים", כמו שמצאנו ביוסף שהיה עושה מעשי נערות )עי' ב"ר פד,ז(, ולפי שמעשיהם לא היו כל כך ראויים ומתוקנים, קרא להם משה רבנו "נערים". ולכן כאשר שאל פרעה את משה רבינו מי ומי ההולכים, ענה לו משה רבינו בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו. כיוון שמשה רבינו פחד שאותם הנערים יקלקלו את הבנים שהתחנכו בדרך התורה והמצווה, לכן הבדיל והפריש ביניהם על ידי הזקנים, זקני העדה שומרי מסורת וגחלת הדת, והם ברוב חכמתם ותבונת דעתם ינסו להחזיר למוטב את אותם הנערים הרעים. ואם לא יצלח בידם הדבר, לכל הפחות ישמרו על הילדים הרכים מכל משמר, שלא יכרכו אחרי הנערים וילמדו מדרכיהם וממדותיהם הרעות, וזאת משום שיסוד בנין העם היהודי תלוי בטוהר מידותיו ומסירות הנפש ללכת בדרכי האבות ועל פי המסורת שנתנו בידינו, ועל כן דאג משה רבינו להפריד בין הנערים לבנים. ומובא בחז"ל )סוכה נו,ב( מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדליה על גבי המזבח, ואמרה, לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה. שואלת הגמרא, וכי משום שהבת חטאה קנסינן ליה לאביה. אמר אביי אין, כדאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה. ופירש"י, מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאימו שמע. אף זו, אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן. הרי שחכמים בעומק דעתם ראו, שהקילקול הנורא של מרים בת בילגה, לא היה רק קילקול עצמי שלה, אלא היה לו שורש ויסוד בהנהגת אביה. למדים אנו, עד כמה חשוב להחדיר אווירה קדושה ויראת ה' טהורה בצעירי הצאן, שהם דור העתיד וההמשך של עם ישראל. כי אם האדם לא יטע בלב בניו ובנותיו אהבת תורה ויראת שמים, מי יודע אם יתחברו בניו עם ילדים שהם בגדר "נערים", שעושים מעשי נערות, אשר יורידום לשאול מטה. וכן מרים בת בילגה בבית אביה לא העריכו וייקרו את עבודת המקדש, ולא נטעו בליבה רגשי קודש וחרדה על עבודת הקודש בבית המקדש. ועל ידי כך, כשחברה לאנשי רשע התדרדרה וירדה לשאול מטה, עד שהמירה את דתה ונכנסה למקדש ונהגה בבזיון ובזלזול גדול במקום, וכל זאת מפני שהוריה לא זרעו בליבה זרעי חיבה ואהבה לדברי תורה וקדושה ואדרבא עוד נהגו בזלזול בעבודת ה'. וצריך כל אדם לדעת, שבמשפחה ובית שמחדירים בילדים עוד משחר ינקותם אהבת ה' ואהבת תורה ויראת שמים, על ידי כך נוטעים בנפש הילדים נטעים נאמנים, שעוד יכו שורשים ויצמיחו פירות לתפארת בעם ישראל. וכשנוטעים בילדים אהבת התורה והמצוות, אזי רגשות אלו נחקקים בליבם לעד ולנצח, ובזה קושרים ומחברים עצמם עם האבות הקדושים שהיו דבוקים וקשורים עם השי"ת בכל ליבם ונפשם. יזכנו ה' שכל זרע בית ישראל יהיו כשרים והולכים בדרך ה', ובזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן העולם מתקיים, ובזכותם ניגאל.

אנו אומרים בתפילה: "אל תזכור לנו עוונות ראשונים". מתפללים לפני הקב"ה שימחל ויסלח על העוונות הראשונים. וקשה מה עם העוונות האחרונים, ולפני האחרונים, שחטאנו ושפשענו? מדוע הבקשה היא רק על עוונות ראשונים?. אלא ידוע מעשה על האר"י הקדוש; בוקר אחד ביקש מתלמידיו לצאת וללכת עימו עמוק מאוד בניבכי היער, מקום שרגל אדם מעולם לא דרכה. האר"י לקח כלי מילאהו במים, הכניס בפנים צפרדע גדולה שהייתה מרעישה בקול משונה. בירך הארי על הכלי "שהכל" ושתה מן המים. הצפרדע הייתה שותה איך שסיימה לשתות ראו כולם שהצפרדע מתה. ואז עמד האר"י בשמחה גדולה ושר והודה והילל ושיבח את הקב"ה. תמהו תלמידיו מה זה ועל מה זה, זה לא דרכו של הרב לנהוג כך? עמד האר"י וסיפר לתלמידיו, צפרדע זה היתה מגולגלת בו נשמה של תלמיד חכם גדול אך באחד הימים היה צמא מאוד למים ורץ ושתה בלי לברך וזה חטא ראשון שעשה, ומחטא ראשון, עבירה גוררת עבירה, התדרדר והפסיק ליטול ידיים, הפסיק לברך ברכת המזון, הפסיק להקפיד על כשרות, עד שנפל לחטא אשת איש. ולכן חזר בגילגול על העוון הראשון שחטא, שתיית מים בלי ברכה, והוא בתוך צפרדע אחרי שיתקן עוון זה אז ילך לגיהנום לזכך את נפשו משאר עוונותיו, לפני שיגיע לתיקון השלם. וזה הפרוש, אל תזכור לנו עוונות ראשונים, עוון ראשון צריך לתקן אותו מהר כי עליו חוזרים בגילגול והוא השורש והיסוד, מתי שמערערים את היסוד הבנין נופל. חובה גדולה על כל יהודי לחפש את הטעויות הראשונות שלו בחיים ולהלחם לתקן אותם. על פי חלק מהצדיקים, טענתם שהחטא הראשון נמצא בכיבוד אב ואם ולכן רבי סעדיה גאון היה עושה גילגול שלג, שאלו אותו תלמידיו, מדוע?. ענה כשהייתי תינוק ינקתי מאימי וציערתיה בזה. וידוע כל מצוה היא כנגד אבר בגוף האדם, העיינים הם כנגד כיבוד אב ואם, ואחר שפגם בכיבוד אב ואם עבירה גוררת עבירה, והעיניים הם חלק מכיבוד אב ואם, פוגם האדם בעיניים. ואחרי כן הקרוב ביותר זה הלשון - ברית הלשון, ואז העוון הידוע - ברית הקודש. ואז בא כל הגרורות: כעס - מי שחוטא בעוונות אלה כעסן, עצבות - מי שחוטא בעוונות אלה נופל לעצבות. וכאשר מגיע האדם ליאוש ומתחיל ליפול במצולות היאוש, אין תקנה לנפשו. וכן ישתדל האדם על פי המדרגות שמנינו לעמוד ולתקן את השורש ואז הקב"ה יקיים וימחל ויסלח אל תזכור לנו עוונות ראשונים. ישים האדם מול עיניו יסוד גדול. כשעושה תשובה מאהבה לה' זדונות, עבירות שעשה בכוונה נעשים כזכויות, הגניבה והרע נעשים כמצוות ומעשים טובים. וכשעושה תשובה מיראה ומפחד הזדונות נעשות כשגגות, כבלי כוונה. צריך האדם לדעת יסוד גדול: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". יכול האדם לתקן את עצמו ולהגיע לדברים הגבוהים ביותר וחס ושלום להתדרדר ולהגיע למקומות הנמוכים ביותר. "ה' צילך על יד ימינך". כמו שהצל הולך להיכן שהאדם הולך, כך הקב"ה עם האדם על פי מעשיו. לכן ישתדל האדם לעבוד על עצמו להגיע למדרגה גבוה, אך המעלה לא רק להגיע אלא גם לשמור על מעלה זו. כמו שמובא בחז"ל: "מי יעלה בהר ה', מי יקום במקום קודשו" אפשר לחלק פסוק זה: מי יעלה בהר ה' פירוש מי האדם שיעלה ויצליח להגיע לדברים גדולים. ומי יקום, מי האדם שאחרי שעלה והשיג, ידע לקיים את זה ולשמור על זה. כולם רוצים לעלות ולהשיג השגות גדולות ברוחניות וגשמיות, צריך לדעת הפירות הטובים לא נמצאים למטה בעץ, הם נמצאים גבוה, בכדי לקטוף את הפירות הטובים, צריך לטפס בעץ לגובה, אם מצליחים יש פירות מהודרים מאוד ומשובחים, אך אם נופלים, הסכנה גדולה. תיקון הנפש טוב להקפיד וללמוד בכל יום את מזמורי ופסוקי תיקון הנפש, אשר סגולות גדולות ונצורות טמונים בו. וכן שש מצוות דאורייתא, אשר מוזכרים בהם, כך, בכל יום, נזכה לשש מצוות דאורייתא וכן פרקי תהילים, אשר נחוצים למצוקות ולקשיי הדור ופסוקים, אשר בהם סגולות לפרנסה, לישועה, להצלחה, למציאת חן וחסד ולהתקרבות להקב"ה. הנה, זמן זה הוא מהקשים, אשר היו לעם ישראל. גלות הדעת, גדולה וקשה "ואין הקומץ משביע את הארי" ולכן, לא רק שנקפיד אנו, לקרוא וללמוד דבר קדוש זה, אלא נזכה את הרבים ורק נחשוב, בדעתינו שש מצוות דאורייתא, שאנו קוראים וכל יהודי, אשר נשדלו, לקרוא, ואשר הוא אחרי כן, ישדל אחרים לקרוא, כמה אלפים ורבבות, של מצוות דאורייתא יקויימו בעולם? וכמה נחת יהיה, לפני כיסא הכבוד וכמה חסד ורחמים, יושפעו לעולם וע"י זה יושפע שפע רב מכל העולמות. מי שקשה לו ואין לו וצריך ישועה, יש בדברים אלו, הקדושים, מפתח לישועה ומי שיש לו ופרנסתו, מרובה כמו שמובא במדרש "יברכך ה' וישמרך" ודרשו: יברכך - שיהיה לך שפע ופרנסה, וישמרך - מן המזיקים שלא יקחו ממך, את הפרנסה והשפע, אשר נתן לך ה'. וידוע המעשה המובא בחז"ל: רבי יוסי, היו לו שני ילדים :מלך אכזר חטף ולקח את שני בניו ופקד וגזר עליהם, שמיום זה עבדים הם לו. רבי יוסי הצטער, לקח עימו מאה דינרים של זהב, והלך למלך, אמר לו: קח מאה דינרים, ותחזיר לי את בניי. ביזהו המלך וגרשו. כשיצא רבי יוסי, העניש הקב"ה את המלך, וכאבים קשים היו בבטנו. קרא לעוזריו לטכס עצה. אף רופא לא הצליח להעביר את כאביו. אמרו לו יועציו, וודאי זה קללה של רבי יוסי. קרא המלך לרבי יוסי, אמר לו: תן לי מאה דינרים וקח את שני בניך, אמר רבי יוסי: לא, אני אשלם רק 80 דינרים. כעס המלך וגרשו. איך שיצא רבי יוסי, מבית המלך, שוב, נתקף המלך בכאבים קשים. קרא המלך, שוב, לרבי יוסי ואמר לו: תן לי 80 דינרים וקח את בניך. ענה לו רבי יוסי: לא, 50 דינרים מוכן אני לשלם, אך פחד, ששוב, הכאבים הקשים יחזרו לו, אמר לרבי יוסי: מה רצונך? ענה לו רבי יוסי: שתחזיר את שני בניי, ואתה תיתן לי פיצויים על זה שלקחת אותם ממני. ובזה יבואר "יברכך ה'" - ה' יברך אותך, בבנים, בפרנסה, בהצלחה ובכל הטוב, "וישמרך" - שמה שחננך ה', יישאר בידך "ואל יעשקוני זדים", בני עוולה לא יעשקו ויקחו את אשר נתן ה'. ובכח תיקון הנפש - אשר כשמו כך הוא - תיקון לנפש, הקדוש ברוך הוא, יזכך את נפשנו, ישמרנו ויצילנו, ממקרי הזמן ומבני עוולה, אשר השטן מלובש בהם ויגן ויציל ויושיע, את כל החוסים בו ויהיו דבריי אלה, אשר התחננתי לפני ה', ובזכות אבותיי הקדושים, כל אשר יהיה, חלק שזור ככפתור ופרח, בתיקון הנפש, נפשו תתוקן וייטב לו!.

הנה צריכים להשתדל לסמן בדעתנו, בכל תחילת שבוע, יעדים אשר צריכים לעמוד בשבוע הזה, ומי שלא מסמן יעדים, יכולים לעבור כל חייו ובסופם ימצא שעשה מכל דבר מעט, אך לא עשה דבר אחד מושלם. לכן כמה שנסמן יעדים ברורים ומסודרים בכל ענין, ברוחניות, בגשמיות, בעינינים משפחתיים וכו', אז אפשר להגיע להשגים גדולים. ולכן בכל מוצאי שבת טוב יעשה כל אחד ליקח נייר ולרשום את אשר ישתדל להשיג ולעשות בשבוע הבא עלינו לטובה. והנה ידע האדם, הקב"ה, לכל אדם ולכל משפחה ולכל קהילה וכן לכל דור, נתן דברים אשר הם צריכים לתקן ומה שאני יכול וצריך לעשות, אף אדם מלבדי לא יכול ומה שאתה יכול לעשות ולפעול, שום אדם לא יכול לפעול מלבדך. כמו כן מה שקהילתנו הקדושה "שובה ישראל", יכולה לפעול שום קהילה בעולם מלבדנו לא יכולים, ומה שדורנו יכול וצריך לפעול, שום דור לא יכול לפעול.וכך מצאנו בנביא )מלכים ב יח,ד( על נחש הנחושת אשר בנה משה במדבר, כאשר הקב"ה העניש את עם ישראל בנחשים אשר הזיקו לעם ישראל ולתיקון ורפואה מן הדבר הקשה הזה, ציוה הקב"ה את משה להכין נחש נחושת ומי שננשך על ידי הנחשים, היה מסתכל על נחש הנחושת והיה מתרפא מנשיכת הנחש. ברבות הימים, התחילו עם ישראל לעבוד לנחש הנחושת כמין עבודה זרה, עד שבא חזקיה המלך ושבר את הנחש נחושת והודו לו חכמים על אשר עשה. והגמרא במסכת חולין )ו,ב( אפשר כל הצדיקים והנביאים אשר היו לעם ישראל כיהושפט ואסף ולא שברו את הנחש הנחושת, מדוע היה צריך להישאר עשרות דורות עד שהמלך חזקיה שבר את הנחש נחושת?.אלא, אמרו חז"ל: כל דור יש לו את התיקון שלו ומה צריך לפעול בעולם, בדורו של חזקיה המלך, התיקון היה לשבור את נחש הנחושת, ולכן הנחש נשאר עומד על תילו עד דורו של חזקיה המלך והוא שברו.כך גם אנו, יש לנו תיקון פרטי וכללי לקהילתנו ויותר כללי לכלל עם ישראל בדור הזה, אשר מחוייבים אנו לעמוד בכל כוחנו לתקנו. נחזק את האמונה בהקב"ה ובשלוחיו הצדיקים, אחד מן הבעיות של הדור הזה הוא השיטחיות, חוסר העמקות והריפיון באמונה העמוקה, נהיה דור של אמונה שיטחית, מאמינים בה', מאמינים בצדיקים, אך הכל נמצא על תנאי, מחכים לראות האם יהיה נס והאם זה משתלם האמונה, כמה טוב פרטי יצא לי מהאמונה בה' ובצדיקים. אמונה כזאת, הוא אמונה כאמונתו של הרן, שהלך עם אברהם אבינו ואמונתו הייתה בה' ובשליחו אברהם בצורה לא טובה, אם ינצל אברהם הוא יחד איתו ואם אברהם אבינו ישרף בכבשן האש הוא לא איתו. כשראה שאברהם ניצל קפץ אף הוא לכבשן האש, אך הוא נשרף ומת, משום שהאמונה עם תנאים היא אמונה רעה ולא טובה.בדור זה האמונה היא אמונה התלויה בדרך, ולכן צריכים אנו להשתדל בכל כוחנו להאמין בה' ולהתחזק באמונה שלמה ותמימה.

הנה רואים, אצל אברהם אבינו ע"ה, אשר עדיין לא זכה לילדים ואומר להקב"ה )בראשית טו,ב(: "מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". וצריך להבין, הרי אליעזר, עבד אברהם היה בעל מעלה גדולה ביותר, ואמרו עליו חז"ל )יומא כח,ב( שהיה דולה ומשקה, דולה מתורת רבו אברהם אבינו ומשקה לכל התלמידים. ומדוע לא סמך בו אברהם אבינו כממשיכו כבן? אלא אפשר לבאר ולומר יסוד גדול; יש הבדל גדול בין שני סוגי תלמידים, ישנו תלמיד שלוקח את תורת רבו, חי ממנה ניזון ממנה וצומח ממנה, ויש תלמיד, אשר רק מעביר את תורת רבו והתורה אינה נכנסת בתוכו, אלא רק עוברת דרכו, כמו שאמרו חז"ל על אליעזר עבד אברהם אשר היה דולה ומשקה דולה, כמו דלי, אשר רק מעביר ממקום למקום. ולכן אברהם אבינו לא ראה את אליעזר כממשיכו, משום שאליעזר לא צמח מתורת אברהם, אלא היה רק דלי להעביר ממקום למקום. ולכן שמו של אליעזר נקרא בכל מקום אליעזר עבד אברהם, ולא אליעזר תלמיד אברהם. תלמיד, הוא אדם שצומח מרבו ולא מעביר מרבו. ולכן אברהם אבינו אשר ראה את שורש נפשו של אליעזר, לא הסכים שבנו יצחק, אשר ברוך הוא, יתחתן עם בתו של אליעזר, אפילו שגדלה בבית אברהם, וינקה מקדושת בית גדול זה, וראתה מול עיניה בכל עת ובכל זמן את שרה אימנו, בכל אופן היא אינה ראויה להיות אשת יצחק, משום ששורש נפשם כדלי להעביר ממקום למקום. והנה, ידע האדם, שכל אשר קיבל מרבותיו צריך להפרות ולהרבות ולהגדיל את כבוד שמים, ולכל אחד נתנו מקום מהשמים בעולם הזה להוסיף משלו, "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו". וצריך האדם בכל כוחו, לחפש ולבקש איפה מקומו להגדיל ולהרחיב את מלכותו יתברך. וכאשר נתבונן על אבות העולם, שהלכו מעיר לעיר, ומארץ לארץ, ובכל מקום שהרגישו שסיימו את מלאכתם, המשיכו למקום אחר. על המתים חופשי, אך האדם מחויב לפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה. ידוע מעשה, על אחד מצדיקי עם ישראל, אשר מגיל קטן היה חולה במחלות מרובות, האריך ימים והגיע לגיל מופלג ביותר. באחרית ימיו נכנסו תלמידיו וקרוביו ושאלוהו, הרי כל חייך חשבנו בכל עת שסופך קרב, איך הארכת ימים כל כך? ענה ואמר להם כל חיי קיבלתי על עצמי עוד דבר גדול לעשות, כשסיימתי, לא עצרתי, רק מיד קיבלתי על עצמי עניין אחר לפעול בו ולעשות, וכך מעניין לעניין במלאכת ה', והקב"ה לא לקח את חיי באמצע מעשים קדושים וגדולים - כך האדם, ישתדל ללכת מחיל אל חיל. בכל דור, יש את הדברים החדשים אשר צריכים לתקן, יש את המוסר החדש, אשר צריך לומר, ישנם את ההלכות החדשות לזמן, אשר צריך לחדש, וצריכים על יסודות אבותינו להמשיך את מסורת אבותינו. על פי יסוד זה, נבאר דברי חז"ל )אבות פ"ו מ"י(: אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום אמר לי רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי רבי רצונך שתדור עימנו במקומנו ואני אתן לך אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר, אלא במקום תורה לפי שבשעת פטירתו של האדם אין מלווים לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. וקשה, מדוע רבי יוסי בן קיסמא לא הולך לדור בעיר הזאת, הרי הגמרא במסכת ראש השנה אומרת )כג,א( כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמיד חכם דומה להדס במדבר, אם כן מדוע רבי יוסי בן קיסמא כך מונע טוב?!. אלא רבי יוסי בן קיסמא ראה שבעיר זו לא רוצים תורה ללמוד ולהמשיך, אלא רוצים להיות שלמים עם מצפונם, יש בעירנו רב גדול וחשוב, מוסר שיעורי תורה מי שרוצה יכנס לשמוע דבר תורה, אך תורה זו היא תורה ללא המשכיות, ולכזאת תורה רבי יוסי בן קיסמא לא רצה להיות שותף. התורה הקדושה צריך ללמוד וללמד וכאשר ללמוד וללמד, יש כח חזק בתורה, תורה עם המשכיות. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו', כל דור הוסיף את שלו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו. ולכן, אף אנו נראה כל אחד מה הגדר אשר השאירו לנו אבותינו להתגדר בו וכל אחד ישתדל להשלים את שלו.

פגיעה בתלמידי חכמים זה הדבר הקשה ביותר, וקל וחומר תלמידי חכמים בני צדיקים. מסופר: בעיירה קוזניץ היה נער כבן ארבע עשרה, אשר נכנס בו דיבוק )רוח רעה(, הנער היה צועק ומתייסר ביסורים קשים מאוד, וכל בני העיר היו מצטערים מן הצער שהיו רואים את הנער הזה מצטער. הלכו ראשי הקהל וביקשו מהנער הזה וממשפחתו שיבוא לביתו של המגיד מקוזניץ, אך הנער הזה לא הסכים בשום אופן לבוא לבית המגיד, הפצירו בו פעמים רבות, אך הנער, בשליטת הרוח הרעה אשר בו, לא הסכים לבוא בשום אופן. לבסוף התחזק הנער ובכוחות חזקים, עם עזרת כל הציבור, הגיע לביתו של המגיד, אך הרוח לא הסכימה להיכנס בשום אופן לבית המגיד מקוזניץ. עד אשר יצא המגיד ובהשבעות ושמות קדושים הכניס את הנער אליו. אך הנער, בכח הרוח, לא הסכים להסתכל בפני המגיד, חייבו שוב המגיד בשמות והשבעות שיסתכל בפניו, ובכח הנער הסתכל בפני המגיד. ואז החלה הרוח לדבר קשה עם המגיד ואמרה: דע לך שכוחי היה גדול מכוחך, אני הייתי גדול בתורה יותר ממך וכו'. וכך המשיך הרוח לאיים בדברים קשים על המגיד שלא יעשה מאומה. המגיד עמד ובלי פחד ואימה דיבר קשה עם הרוח: מדוע את מזיקה לנער היהודי. אחרי דיבור ארוך ודין דברים, אמרה הרוח למגיד מקוזניץ: אני האדם הראשון אשר זרק את האבן על זכריה הנביא. ידוע המעשה אשר בזמן בית המקדש היה נביא אשר היה קדוש עליון, והיה גם כהן, וגם נשיא, וגם עשיר ומעלות רמות היו בו, ועמד והוכיח את עם ישראל על מעשיהם הרעים, ועמדו בני ישראל והרגוהו ליד המזבח והחורבן, אשר נגרר מדבר זה היה קשה ביותר. כאשר נבוזראדן בא לירושלים והגיע לבית המקדש, היה עדיין הדם של זכריה מבעבע, שאל נבוזראדן מה הדם הזה?. הכהנים פחדו ולא ידעו מה לעשות. טיכסו עצה ואמרו: זה דם הקורבנות, ביקש נבוזראדן לראות דם קורבנות, וראה שזה צבע אחר, המשיך ושאל: מדוע הדם הזה מבעבע?. לקח את כל הסנהדרין, רצח אותם ולקח את הדם וזרקו על הדם של זכריה לקרר את הדם, אך הדם לא עצר מהבעבוע שלו, הלך ושחט את כל התינוקות של בית רבן והדם לא הפסיק, לקח שמונים אלף פרחי כהונה ועדיין הדם לא הפסיק מלתסוס. עמד ואמר: זכריה, זכריה, כל טובים שבהם איבדתי, וכי אתה רוצה שכולם ימותו, תיכף שאמר כך נרגע ונח הדם )ע'י גיטין נז,ב(. עמד אותו רוח ואמר: מהאבן שזרקתי על זכריה, המשיכו כולם לזרוק, ומזה מת זכריה הנביא, ועד היום הנשמה שלו ביסורים גדולים, ומלכי חבלה מזיקים לה, וזה אחרי אלפי שנים זכה למנוחה בתוך הנער הזה, ומבקש שלא יזיק לו להוציא אותו מן הנער. עמד המגיד מקוזניץ והשביע את הרוח שיצא מן הנער ולא יזיק לו לגופו ולא לנפשו, ואם יעשה כך, שלא יזיק, נודר הוא לרוח שבכל יום יקרא קדיש עליו וילמד משניות ללימוד נשמתו, ויעזור לו לתקן את נשמתו, ומיד עזבה הרוח את הנער. פגיעה בתלמידי חכמים זה הדבר הקשה ביותר וקל וחומר תלמידי חכמים בני צדיקים. קשה להבין דבר קשה וחמור אשר קרה, אך אברהם אבינו לימד אותנו: אם אין יראת אלוקים במקום והרגוני. קשה לנו להבין ולהתעמק במחשבה זאת. הגמרא מביאה )יומא כב,ב( כתיב )שמואל א יג,א(: "בן שנה שאול במולכו", ונבאר הדברים: שאול המלך היה כבן שנה בזמן מלכותו, והגמרא מביאה מחלוקת מה הפירוש "בן שנה שאול במולכו", אחד האמוראים אמר כמו תינוק בן שנה שנקי מחטא ועוון, כך שאול המלך הייה נקי מחטא ועוון, אמורא שני חלק ואמר "בן שנה שאול במולכו", כמו תינוק בן שנה אשר בגדיו מלוכלכים כך בגדי שאול המלך היה מלוכלך במעשיו, בעוונות. הגמרא אומרת, כי באותו לילה אותו אמורא אשר אמר ששאול היה מלוכלך בעוונות, ראה סיוטים בחלום, כשקם בבקר מיד עמד ואמר: "נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש". כלומר, שביקש סליחה משאול המלך, על מה שאמר שהיה מלוכלך בעוונות. וקשה מדוע הזכיר הלשון שאול בן קיש. אלא אפשר לבאר ולאמר, שלושה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואימו, האב, נותן את העצמות לילד, האם נותנת הבשר הדם והורידים, הקב"ה את הנשמה ואת החושים. ובשעת פטירתו של האדם, חוזר הקב"ה ולוקח את הנשמה. והנה באדם יש את עצמות של האב, ובזה, יובן מדוע הזכיר האמורא ואמר עצמות שאול בן קיש, דווקא, משום שבדברו פגע גם בקיש, אביו שאול המלך, אשר היה צדיק, אשר העצמות באין מחלקו. כשעלה משה רבנו למרום להוריד את תורתנו הקדושה, התעכב משה, על פי חישוב עם ישראל בשמים בעוד יום, עמדו העם על אהרן ואמרו לו )שמות לב,א(: "עשה לנו אלוקים וגו' כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". ומובא במדרשים )תנחומא תשא יט( שהראה השטן לבני ישראל כביכול מיטה של משה ומלאכים מלוים אותה בשמים וכך חשבו שמשה נפטר וביקשו מאהרן לעשות את העגל. אהרן עמד ועשה לבני ישראל את העגל, וקשה, מדוע אהרן לא התנגד בכל תוקף לעשות העגל?. וידוע, שאחד מן העבירות הקשות והחמורות אשר נעשו בעם ישראל מהיותם עם, זה העגל, אם כן מדוע אהרן לא התנגד בתוקף לעשות העגל. אלא אהרן לימד אותנו יסוד גדול, אם אהרן היה מתנגד לעגל היו אנשים אשר היו עומדים ושופכים את דמו, ואהרן ידע, שפיכת דם של תלמיד חכם, כהן, מנהיג בעם ישראל, זה מן הדברים הקשים ביותר אשר גוררים חורבן גדול בעם ישראל. לכן העדיף אהרן שיהיה העגל ולא חס ושלום ישפך דם של מנהיג בעם ישראל. והנה, פגיעה בתלמידי חכמים זה מהדברים החמורים והקשים ביותר. והגמרא מביאה )פסחים כב,ב(: שמעון העמסוני ויש אומרים נחמיה העמסוני היה דורש כל איתין שבתורה כיון שהגיע ל"את ה' אלוקיך תירא" )דברים ו,יג(, פירש, עד שבא רבי עקיבא ודרש "את ה' אלוקיך תירא" בא לרבות תלמידי חכמים. ולכן מי שפוגע בתלמידי חכמים, אמרו חז"ל )שבת קיט,ב( אין רפואה למכתו, וכל מי שעושה למען תלמידי חכמים כמי שהעלה קרבן על המזבח.

כאשר התורה הקדושה מתארת את שבחו ומעלתו של משה רבנו, נאמר )שמות לג,לא(: 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל'. ויש להבין, הנה שבחו ומעלתו של משה רבינו ידועים, שהוא אדון לכל הנביאים, ואין גדול ממנו בישראל )סוטה ט,ב(, "ולא קם בישראל כמשה", והקב"ה דבר עמו כדבר איש אל רעהו, שזו מעלה גדולה ועצומה שלא זכה לה אף נביא. ולא עוד אלא, שהקב"ה היה חפץ להראות למשה רבינו את פניו ולגלות לו את הנהגתו כמובא בגמרא )ברכות ז,א(. וכן מובא בילקוט שמעוני, שהראהו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, מה שהיה ומה שעתיד להיות. והנה אחרי שהתורה מתארת את שבחו של משה רבינו, על שזכה לגילוי השכינה בדרגה הגבוהה ביותר, מיד באותו הפסוק כורכת התורה יחד גם את שבחו של תלמידו יהושע, שהוא נאמן ביתו. ויש להתבונן, מדוע היה צורך לפרש דווקא כאן את שבחו של יהושע, הרי במעלתו של משה רבנו עסקינן?ועוד יש להבין, מהי המעליותא והשבח הגדולים שנאמרו על יהושע בזה שהיה 'נער לא ימיש מתוך האוהל', והרי התורה לא משבחת את יהושע על גדלותו ועמלותו בתורה, או את חכמתו המרובה, או בגין איזה מעשה מרומם או הנהגה נפלאה שעשה, אלא רק בגין שהיה ממתין ומצפה למשה רבינו ולא מש מן האוהל עד שובו, ומהי הרבותא בזה עד כדי כך שהתורה ראתה מקום לחבר את שבחו זה של יהושע יחד עם שבחו של משה רבינו? נמצינו למדים, שכמו שצריך לדבוק בהשם יתברך, כך צריך לדבוק בתלמידי החכמים מוסרי ומעתיקי השמועה, וכמו שכתוב )דברים יא,כב(: "לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו", ודרשו חז"ל )כתובות קיא,ב( וכי אפשר לומר כן )להדבק בהקב"ה(?, והלא אש אוכלה הוא?! אלא, הדבק בתלמידים וחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו, והנדבק ללומדי תורה שהם מרכבה לשכינה, כאילו נדבק בהשם יתברך. לכן באותו הפסוק והפרק שהתורה מתארת את מעלתו ושבחו של משה רבינו על היותו שלם במעלת הדביקות והקירבה לה', והגיע לתכלית הראויה בענין זה, עד שזכה לדבר עם ה' פנים בפנים. באותו הזמן והמקום ראתה התורה גם להזכיר את שבחו ומעלתו יהושע, שהיה דבוק לרבו גם כן בתכלית הדבקות וההתקשרות, שזהו גם כן סניף וחלק מההתקרבות וההתדבקות בה'. ומחמת שהיה יהושע דבק ברבו, על ידי כך ינק וקיבל ממנו את חכמתו. וחכמת יהושע היא כעין ודוגמת חכמת משה, ואמרו חז"ל )בבא בתרא עה,א( פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, והיינו, כשם שהלבנה אין לה אור עצמי משלה, והיא במהותה גוף חשוך ואפל, אלא מקבלת את אורה מן החמה, כך יהושע כל חכמתו ממשה רבו. ואמנם הלבנה אין לה אור עצמי ואורה מועט משל החמה, אבל מכל מקום כל אורה של הלבנה הוא אור החמה בזעיר אנפין, וכל כמה שהלבנה רואה את פני החמה כך אורה גדל, וכשהלבנה מוסתרת מן החמה ג"כ אור הלבנה מתמעט והולך. כך גם חכמת ומעלת יהושע, הם בבחינת חכמת ואור פני משה. ומשום כך דווקא יהושע היה המתאים והמוכשר ביותר להמשיך את הנהגת משה רבינו, ולא שאר החכמים והנביאים שהיו בעם ישראל. משום שמשה רבינו קיבל תורה מסיני, ואת קבלתו מסר בשלמות ליהושע, וא"כ בחינת משה נמצאת אצל יהושע, כפני הלבנה שמקבלים אורם מפני החמה. ואכן, הדביקות בה' היא היסוד שעליו עומד האדם, ועל ידה ישמר מכל חטא ועוון, וזה מה שאמר דוד המלך )תהלים טז,ח(: "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט", ועל ידי שיהא ה' לנגד עיני האדם תמיד בכל עת ובכל שעה, נמצא דבק בה' ויזכור מצוותיו, וזה כלל גדול במעלות הצדיקים שהולכים לפני אלוקים. וכאשר האדם מדבק עצמו בה' ובמידותיו ובתלמידי חכמים וצדיקי אמת, בזה מביא על עצמו ברכה וחיים, וכמו שנאמר )דברים ד,ד(: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולם היום", ומי שדבוק בה' בחשק רב וברשפי שלהבת אהבה, מובטח לו שיזכה לחיים האמיתיים וינצל מחטא ועוון.

כאשר האדם פוגע בתלמידי חכמים, אשר העונש עונש ניצחי. כמו שמצאנו ברבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר באחד הימים בא לביתו ואמר לאשתו אמא שלום: התלמיד פלוני לא יגמור את שנתו וימות באותה שנה, אשתו הזדעזעה ועמדה ואמרה: הרי הוא התלמיד המובחר בישיבה, מדוע?, ענה ואמר לה: משום שהורה הלכה לפני. לא עברו ימים ואתו תלמיד נפטר מן העולם )עירובין סג,א(. והנה קשה, הרי דבר חמור וקשה הוא שאדם נענש מסיבת אדם ואיך ומדוע? רבי אלעזר עומד בתוקף ולא מבקש רחמים על תלמידו שיאריך את ימיו. וכן, במעשה של רבי יוחנן ותלמידו ריש לקיש, מצאנו שרבי יוחנן הקפיד על ריש לקיש ולא ביקש עליו רחמים, אפילו שהיה גיסו וריש לקיש מת מהעולם )בבא מציעא פד,א(. גם כאן נקשה, מדוע?, היכן הרחמים והחסד?. אלא, יסוד גדול נלמד, הנה עם ישראל נמשל ליונה, ויונה חייה חיים מסוכנים, ישנם חיות טורפות אשר אורבות לה בכל מקום, וסכנות מרובות עוברים עליה במשך היום, ומה מציל את היונה, אלו הכנפיים שלה, אשר נותנות לה את הכח לברוח בשעת סכנה, לעוף ולחפש מזון ולדאוג לעצמה למים, ולהיות במקומות הגבוהים והבטוחים, ואם שוברים או מזיקים לכנפי היונה, ענין של שעות או זמן קצר ביותר, שהיונה תיטרף או תמות, באחד מן הסכנות האורבות לה, לכן כל חייה של היונה תלויים בכנפיים, ומי שפוגע בכנפיים, הרג את היונה. כך עם ישראל הם היונה, והתלמידי חכמים הם הכנפיים, ומי שפגע בכנפיים פגע ביונה, ולכן עונשו של פוגע בכנפיים, הוא עונש ללא תקנה וללא מחילה. ולכן המשנה באבות מזהירה )פ"ב מ"י(: "הוי זהיר וכו' שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב". ולכן רבי אלעזר לא מחל לתלמידו וכן רבי יוחנן לא מחל לריש לקיש, משום שדברים אלו הם פגיעה ביסודות הקיומיים של עם ישראל כעם. ואף משה כשקורח עמד כנגדו, לא מצאנו שמשה ביקש רחמים על קורח, לא כמו שנהג בכל הפעמים שהקב"ה כעס על עם ישראל. ישנם זמנים וישנם עיתים, שיד ה' צריכה להכות לעוכרי ישראל, למען יראו ויראו ולמען המשך קיום עם ישראל. וככל שהימים עוברים העונש כבד וקשה לדורי דורותם, כשם שמצאנו בבית המקדש שפסלו משפחות לכהונה, מעוונות אשר עשו ההורים. לכן יזהר האדם לא לפרוש מן הציבור, להשתדל להיות מוכנע לתלמידי חכמים, לשמור כבוד איש לרעהו, להאמין באמונה שלמה שהקב"ה משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש לרשעים. תמוז תמוז דרשו דורשי רשומות: ז'מן ת'שובה מ'משמש ו'בא. הרי זה כאדם אשר מקבל מכתב ראשון מבית משפט על משפט קשה וחמור, שעומד להיות לו, כך אנחנו בימים האלו, קיבלנו הודעה ראשונה על המשפט, על החיים, על הבריאות, לנו, לבני ביתנו, למשפחתנו, לאהובינו, וכן על הגשמיות משפט על הפרנסה. ומי שחכם ושומע שמשפט עומד להיות לו, מיד מכין עצמו עם הפרקליטים הטובים ביותר ומשתדל לישר את התנהגותו ואת מעשיו. לכן מימים אלו, צריכים להרגיש את הימים הנוראים העומדים על פתחנו.

שמענו מעשה, לפני שנים רבות, אשר על ידו, אפשר להבין את מצב רוב האנשים - בגנב מומחה, אשר עבודתו הייתה, לילך ולחפש חולשות של בני אדם ולנצלם ולגזול ולחמוס את ממונם. באחד הימים, נכנס לחנות גדולה ומפוארת של יהלומים מהודרים ומשובחים ונתן עינו באחת האבנים היקרות ביותר, והיה עומד ומתבונן וחושב, איך לגוזלה. והנה פתאום, נכנס לחנות אדם קשיש, ושם את ידו על האבן המיוחדת, שילם סכום מרובה מאוד ולקחה. הגנב, שמח שמחה גדולה, הנה תיכף, האבן תהיה בידו. יצא האדם המבוגר, והגנב הולך אחריו, חצה רחוב אחד ושלישי ורביעי, והגנב צמוד לו, עד שהגיעו לנמל. רכש המבוגר כרטיס ונכנס לאוניה, המפליגה לעיר אחרת. הגנב, אחריו נכנס לאוניה, שאל באיזה חדר, יושב וישן המבוגר, שילם שוחד ונכנס לחדר של המבוגר. כשישב מול המבוגר, שמח הגנב, שמחה גדולה, הנה האדם המבוגר מוריד את בגדיו, ולובש בגדי לילה ושוכב במיטה לישון ותיכף, כל מבוקשו, יהיה בידו. כשנרדם הקשיש, מייד הגנב, הפך את כל בגדיו, את תיקו, את כל אשר לו, לחפש את היהלום המבוקש, אך לשווא, לא מצא מאומה. בצער גדול, על הפסד הזמן, הפסד הכרטיס לאוניה, חיכה לבוקר, ובבוקר, אחרי שהתלבש הקשיש, ישב לאכול את מאכלו, ואף הגנב התלבש וישב למולו, עמד ושאלו הגנב: גנב אני, והתחקיתי אחריך מהחנות, שילמתי ממון מרובה להיות בחדר איתך, בכדי לגנוב את האבן היקרה, הפכתי וחיפשתי ולא מצאתי מאומה. בשביל הסקרנות, אמור נא לי בבקשה, היכן האבן? ענה ואמר לו החכם המבוגר: ראיתי אותך, הולך אחרי רחוב, שניים וכו', ראיתי שנכנסת לאוניה וכשרכשת, את הכרטיס, עימי בחדר, לא נותר לי ספק מה מעשיך. כשלא שמת לב, שמתי את היהלום, בכיס המעיל שלך, שם וודאי לא תחפש, והלכתי לישון, בשקט ובביטחה. בבוקר השכם, כשהתלבשתי, החזרתי את היהלום, ממעילך, לכיסי. כך לדעתינו, המצב העגום, של דורנו. אנו מחפשים בכיסים של אחרים, מחפשים כל דבר לא טוב אצל חברינו, אך הצרה והבעיה, לא נמצאת אצל החבר, היא נמצאת אצלנו, במקום הכי קרוב. כל עוד, שהאדם לא יבין, שצריך לבדוק ולסדר את עצמו, לפני חברו, חייו, אינם חיים, וכל צרה ומצוקה ומרירות הנפש, היא מנת חלקו. כבר זמן מרובה, אנו עומדים ומבקשים מכל סובבנו, כמו שיש תענית באכילה וכן, יש תענית דיבור, נקבל על עצמנו, עוד סוג של תענית, שהיא, תענית שפיטה. נחשוב בדעתינו, כמה פעמים ביום, אנו שופטים את הקרובים אלינו, את הרחוקים מאיתנו, את כל העולם כולו; על זה אומרים גנב, על השני, שקרן, על האחר שאינו הגון, וכן הלאה. יש לנו על כל אדם, במה לשפוט ולדון ולחרוץ את גורלו. נשתדל לקבל על עצמנו, תענית חדשה, שהיא תענית שפיטה, לא לשפוט ולדון ולהשתדל, לראות, את מעלת חברנו, לא חסרונו, דכל הפוגם במומו הוא פוגם, וכל רע, שרואים בחבר, רואים אותו דרך הרע, אשר יש באדם, ומי שאין בו רע, לא רואה בחברו רע; אדם הגון וישר, שופט את חברו לכף זכות; אין אנו יודעים את הצער, את היגון, את האילוצים, אשר החבר נמצא בהם. מסופר על אדם, אשר טס במטוס, לארץ הקודש ובדרך ניסה, להרפות את גופו ולנוח, בדרך הארוכה. לידו, ישב אדם וארבעה ילדים עימו. האדם, ישב מנותק מכל הסביבה וילדיו, צועקים ומרעישים ומפריעים לכל היושבים. כעס האדם ההגון, ואחרי רוב הדרך, פנה ואמר לו: בבקשה, אתה יושב שאנן וילדיך מזיקים ומפריעים, תדבר איתם, תחנכם. ענה האבא ואמר: תסלח לי, אין לי כוחות נפש ואיני יודע איך להתנהג. כל המשפחה שלי נוסעת במרוכז, ללוויה של אשתי, שתתקיים, כמה שעות, אחרי נחיתת המטוס. הוא יחשוב ויראה, איך להתמודד עם הילדים היתומים, עם האסון שקרה להם בחורבן חייו. הזדעזע האדם ההגון, ומוסר גדול שם מול עיניו: גם כשרואים דברים קשים, אשר פותחים שאלות נוקבות, אל תחרוץ את גורל חברך. נעבוד כל אחד על עצמנו, להיות הגונים וישרים. נתרחק מן השקר. אדם קרוב אצל עצמו ותמיד רואה את יושרו ואת טעויות חבריו, אך זה אינו נכון. נעבוד על עצמנו, ניישר את מעשינו, וכך נקרבה גאולה האמיתי. הגאולה לא תתקרב ע"י פסילת החבר וקידוש דרך העצמית "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ועמך כולם צדיקים". צריך למצוא את הטוב שבכולנו, ולחבר את הטוב, אשר נמצא, אצל אחד ועוד טוב, הנמצא אצל אחר וכך הלאה. ורק כך אפשר לבנות עולם, אשר עושה ויעשה, נחת רוח להקב"ה.

שלמה המלך ע"ה בשעה שסיים לבנות את בנין בית המקדש, התפלל ואמר: ריבונו של עולם, כשיבוא יהודי לבית ה' לבקש בקשה או תחינה, והיה אם התפילה והבקשה היא לטובתו - ענה לו. ואם היא אינה לטובתו - אל תענה לתפילתו. כי בתוך הטוב שחושב האדם - רע הוא לו, כ"עושר השמור לבעליו לרעתו", ולכן מבקש שלמה המלך מהקב"ה: ריבונו של עולם, אל תענה לאדם על תפילתו. כי לתפילה יש כח חזק ביותר ואין דבר חזק יותר מהתפילה. וכך מצאנו כהן גדול ביום הכיפורים לפני שיוצא מקודש הקודשים היה מתפלל תפילה קצרה, ובתפילתו היה אומר: אל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים. וביארנו בדרך מליצה מה היא תפילת עוברי דרכים. גנב שנכנס לגנוב בבית, ברגעים הקשים של הפחד, מה הוא עושה, מתפלל להקב"ה שלא יתפסו אותו. הנה הגנב שעושה מעשה רע, מתפלל לה' שלא יתפסו אותו. וזאת תפילת כהן שלא תישמע התפילה לעוברים על הדרכים הטובות ועושים מעשים רעים, אל תשמע ואל תקבל את תפילתם. תפילה יכולה לשנות גם את זיווג האדם, לאה זיווגה היה עשיו, ועל ידי תפילה ודמעות, שינתה את מזלה וזכתה להתחתן עם יעקב אבינו ע"ה. כח התפילה הוא כח עצום שאין כדוגמתו, ואף אנו בנפשנו ראינו דברים שמומחים אמרו שאינם בדרך טבע, והקב"ה על ידי תפילות משנה את הטבע. היו עימנו בציון של בעל ה"פלא יועץ" שני צדיקים קרובים שלא זכו לזרע של קיימא באף דרך, ועל ידי תפילות ראינו בחוש שינוי טבע ממש. נקפיד אכן, להתפלל על חברינו, כי המתפלל על חברו הוא נענה תחילה.

מבחן האדם בדבקותו ובהשתפכות נפשו לפני הקב"ה, כמה שיהודי יותר, קרוב לה' ושופך ליבו, לפני ריבון העולמים, הקשר בינו לבין ה', הולך ומתחזק וזהו "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'" - וזה הסכנה מהקיטרוג הגדול לצער יתום ואלמנה, משום, שליבם שבור ומהר מגיעים, להשתפכות הנפש. וכן, צריך האדם להיזהר, בכבוד אשתו ולא לצערה ולהעציבה, משום שדמעתה קרובה והדבר הזה מסוכן, בפני הקב"ה - וכבר סיפרו לנו חז"ל על אותו אמורא, שהיה עוזב את ביתו, ממוצאי כיפור שנה שלמה, יושב בישיבה ושב לביתו כעבור שנה בצהרי יום כיפור בשעה מסוימת - וכך מידי שנה ושנה. שנה אחת, התעכב בישיבה, בעוד כמה שעות, ואשתו הצדקת אשר שנה שלמה מצפה ליום גדול זה, ערב יום כיפור ויום, אשר זוכה לראות את בעלה, אשר קידש את עצמו יותר. עומדת בחלון ומצפה ומאחלת לבואו, והוא בושש לבוא. כשהגיע באיחור, ברגע שנכנס למפתן הדלת, נפלה קורה על ראשו ומת. תמהו כל החכמים - אמורא גדול, צדיק וקדוש, מדוע כך מת בערב יום כיפור צעיר בימים? ופירשו ואמרו, משום שעיכב את אשתו מהשעה המיוחלת, אשר ציפתה שנה שלמה ולא הגיע - דמעתה והשתפכות ליבה, גרמו קיטרוג חמור, אשר הכריעו ומת מן העולם. לכן, יזהר האדם, לא לצער, יתום ואלמנה, בני ביתו וכל אדם, אשר דמעתו מצויה בעיניו ומשתפך לפני ה'. וידוע, מעשה על אחד מגדולי עם ישראל, אשר היה מהמובחרים ומהמיוחדים וכל יום, היה לוקח סירה רעועה והיה משיטה, למקום מסוכן ביותר, אשר הטובים והמומחים היו טובעים למוות בו, והגלים היו, מהגבוהים ביותר, והזרמים, מהחזקים ביותר והיה מתקרב למקום הזה והסירה עומדת, להישבר והוא בשארית כוחותיו, נלחם על נפשו ומשתפך לפני הקב"ה, שיצילהו - כך היה עושה מידי יום ביומו. עמדו תלמידיו ושאלוהו: רבנו, מדוע כך אתה מסכן את חייך לשווא? ענה ואמר להם: הפחד והסכנה מביאים אותי להתקרב, התקרבות עצומה, לקב"ה ולשפוך את ליבי והרגשתי, שחיי עומדים להסתיים ואני נכנע לפני אדון העולמים,לכן כך היה עושה מידי יום ויומו. צדיקים וקדושים סיכנו את נפשם, בכדי להרגיש את הקרבה וההשתפכות בפני הקדוש ברוך הוא: דוד המלך מבקש מהקב"ה: "אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני" הקירבה לה', זה הדבר הגדול והחשוב ביותר. כאשר האדם, מאבד את הקירבה הוא כאוניה אשר איבדה את דרכה ואז נחתם גורלה. צריך האדם לדעת, אם רוצה לדעת מה מצבו בשמים "דע מה למעלה ממך" מה שקורה למעלה, ממך תרגיש. מה שקורה בליבך זה מה שקורה בשמים כלפיך ולהכניע קליפות הדימיונות, הבלבולים והתאוות, אשר חוסמים את לב האדם, מלהגיע להשתפכות הנפש. נקפיד לקרוא, את מזמור התהילים "הודו לה' קראו בשמו" - בכח המזמור הזה, להכניע הקליפות ולהקל על האדם בהשתפכות ליבו לפני בוראו. וכאשר נמצא ברוממות הנפש בתפילתו, בשעה שאומר "הללו את ה' מן השמים... הללוהו כל מלאכיו..."צריך להשתדל לומר זה בחיות, בהתעלות ובהשתפכות הנפש, משום שבתפילתו, הוא קורא לכל המלאכים השרפים והאופנים וחיות הקודש, בכל העולמות ומצווה ופוקד עליהם להללו, לשבחו ולרוממו. אם כך יתבונן האדם, את הכוחות, אשר חננו ה', להיות שליט על הבריאה כולה וכדברי רבנו אליעזר פאפו מי זוכה למלכות? מי שמולך על גופו וכאשר, מולך האדם על גופו ושולט על תאוותיו, זוכה האדם למלכות, אף על צבא מרום ויש בכוחו לעוררם ולחזקם, לגדל את מלכותו יתברך.אשרי העם שככה לו אשרי העם שהשם אלוקיו.

בכל צרה אשר נמצא האדם, על ידי תפילה יכול להיוושע, ואין מעצור ומחסום לפני הקב"ה. כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, ועל ידי תפילה עם דמעה, אפשר לפנות ולשבור כל מעצור וכל מחסום. במיוחד הכח גדול הוא, על ידי תפילה ושברון הלב בקריאת ספר תהילים, דוד המלך כתבו לכל יהודי, ובה נמצא מרוכז תפילה ומסלול למקומות הגבוהים והרגישים ביותר בשמים, בכל מצב אשר נמצא האדם. ישנם זמנים שהתפילה צריכה להיות בצורה מסויימת ובלשון מסוים, והאדם אינו יודע כל עת וכל זמן איך לנהוג ואיך להתפלל, דוד המלך סידר סדר מיוחד לכל עת ולכל זמן ולכל שעה, שעת שמחה, שעה עצובה, שעה מעורבת. מעלת התהילים היא כרמת לימוד הגמרות הקשות והמורכבות, והשכר הוא, גם כלימוד תורה, גם כתפילה, גם כאמונה, ומצוה גוררת ומצוה. מי שהולך בתמימות בקריאת תהילים, זוכה לדברים גדולים ביותר. מעשה בצדיק גדול, אשר התקרב יום פטירתו, וביקש מאנשי חברא קדישא שרוצה לילך לבית החיים לחפש מקום ראוי שבו יטמן, הלך והסתובב ופתאום ראה חלקת קבר ריקה אשר אור גדול היה בה, עמד וביקש מאנשי חברא קדישא שרוצה להיקבר במקום קדוש זה, אמרו לו: זה חלקת קבר של החייט. קרא הרב לחייט ושאל אותו: מה המעשה המיוחד אשר אתה עושה, אשר חלקת הקבר אשר רכשת מאיר כל כך?!, ענה ואמר לרב: אני בא בכל יום לבית הקברות ליד חלקת הקבר אשר קניתי לי, ביום פקודה, וקורא את התהילים ליד החלקה. ביקש הרב להיטמן ליד חלקת הקבר הזאת של החייט,ואכן, כשנפטר הרב הצדיק טמנו אותו שם. עברו שנים רב העיר הבא אף הוא הגיע ליום פקודה, ביקש גם הוא להיטמן ליד הרב הראשון, וכך משני הצדדים היו טמונים. וכך עברו עוד שנים, ורב קדוש גר בעיר, ואף הוא הגיע ליום פטירתו, ואף הוא נטמן בצד השלישי. וכך גם ברבות הימים רב הרביעי. והנה אותו חייט פשוט אשר הקפיד בקריאת התהילים בכל יום בדבקות גדולה, זכה שאור גדול היה במקום קבורתו וארבעה קדושי עליון נטמנו סביבו. במעשה זה טמון אחד מסודות קריאת תהילים. ונבאר הדברים, ישנם דברים שהם על פי טבע נראים ומסתדרים, אך ישנם דברים שעל פי טבע אינם מסתדרים ואינם מובנים שיכול להתבצע דברים כאלו, וזה כח התהילים, שדברים אשר אינם נראים כטבע, פתאום בצורה לא רגילה ולא מובנת משתנים ומסתדרים הדברים, ופתאום קורים דברים אשר לא נראים לעין, אך בדרך לא מובנת, דבר מתחבר לדבר ועוד דבר לעוד ענין, וכך נברא דבר חדש מושלם והטוב ביותר. וזה כח של ספר התהילים, לבנות וליצור חלקים על חלקים, צדיק מבקש להיקבר ליד החלקה של החייט ואחרי כן עוד צדיק ליד הצדיק, וכך זה נהיה מושלם מארבעה רוחות, עטוף חלקת אדמה בקדושי עליון. וכך ראינו אנו בחוש ממש, שנים רבות לא זכינו לפרי בטן, והצער היה צער גדול, בכיות ותפילות ותחנונים לפני ריבון העולמים, עד אשר המומחים והטובים הורו דרך להתייאש. ובשבת פרשת בלק, לפני י"ב שנים, קיבלנו על עצמנו אנו וכל הקרובים אלינו לקרוא את התהילים בעמידה כל השבת כמה פעמים, בצער ובדמעות בכינו והתפללנו לריבון העולמים, והנה ביום ראשון אחרי השיעור נכנס יהודי צדיק מניו יורק ומשיח לפי תומו, סיפר לנו על רופא יהודי בבית חולים בניו יורק, אשר פועל ישועות ואמונתו רבה בהקב"ה וכו'. וכך כמעשה עם החייט ציון ליד ציון עד שזכה מארבעה רוחות, כך הקב"ה כדרך טבע אבן על אבן עד שכל הארבע רוחות נסגרו, ומאותו שבת פרשת בלק, זמן אשר בלעם ביקש לקלל את עם ישראל, נחקק שזהו זמן של ברכה "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם". אויר העולם ככלי קיבול לקיבול תפילות ותחינות ובקשות. נשתדל כל היהודים הצדיקים והחסידים, אשר הם חלק מ"שובה ישראל", ונפשם קשורה בנפשנו, להשתדל בשבת קודש הבא עלינו לטובה להשלים את כל ספר התהילים, ונראה טוב מה', וזכות דוד מלכנו משיחנו יקרב לנו הקץ והישועה תבא בקרוב ממש, "נפשנו חיכתה לה'", ולכל אחד מאיתנו, על ידי חיבור קדוש זה, אשר כולנו מתחברים יחד ובשיתוף בעת ובעונה אחת מסיימים אלפים רבים את ספר התהילים, ודאי דוד המלך יהיה מליץ יושר עלינו בשמים ויאמר די לצרותנו, ויכוונו בע"ה שהקב"ה יפתח שערים לישיבה הקדושה, והרשעה כולה כעשן תכלה ובעל המום יבא במהרה על עונשו, לא יאבה ה' סלוח לו, ונזכה לקידוש שם שמים. וידועה הקושיה, ישנם הרבה בקשות ותפילות אשר התפללנו שנים וזמנים רבים ומדוע עדיין לא נענינו?. אלא ישנם מחיצות החוצצות ביננו לבין הקב"ה, ולכן התפילות נשארות בשמים, אך אחרי המחיצות, עד אשר באה תפילה חזקה ששוברת את כל המחיצות, וברגע שנשברים המחיצות, נכנסות כל התפילות בפעם אחת לפני הקב"ה, וישועה גדולה יורדת לעולם, ושפע מרובה ביום אחד בא לאדם. ובודאי אחרי שבת כזו, אשר רבים וטובים יקפידו בקריאת התהילים בכל העולם, כל המחיצות יפלו ושפע מרובה ירד על כולנו ועל כלל עם ישראל.

בפרשת ואתחנן רואים את משה רבינו מתפלל להקב"ה כמניין "ואתחנן" 515 תפילות לזכות להיכנס לארץ הקודש. אך תפילותיו אינן נענות והקב"ה מצווה אותו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". שנים רבות הייתה בדעתנו המחשבה: משה רבינו התפלל היכן התפילות? הרי תפילה זה לא דבר ריק, תפילה זה מציאות של דבר קיים וכל תפילה, יש לה משמעות מרובה ובוודאי תפילתו של משה, יש לה משמעות חזקה וגדולה ביותר. היכן התפילות האלה? 515 תפילות שמשה היכן נמצאות הן?התורה הקדושה אשר הוריד לנו משה, נצחית, כל מעשיו של משה נצחיים היכן ה 515- תפילות של משה? וודאי כוחן חזק והן נצחיות, היכן הם?! מרים אחות משה, שחלתה, משה רבינו התפלל עליה "אל נא רפא נא לה" ונתרפאה מיד, היכן התפילות האלו? אלא, אפשר לפרש ולומר, כל תפילה שאדם מתפלל, גם אם רואה שאינו נענה, יתפלל בכח גדול, משום שגם אם התפילה היום לא עומדת איתו והבעיה נראית לו, שלא נפתרת פה, כח התפילה עדיין קיים ועומד בשמים. ובאחד הימים, או באחד הזמנים, אותה תפילה אשר התפלל, תפתור בעיה אחרת, אשר נמצא בה וזה אשר נאמר במשנה: "יגעת ומצאת תאמין". יגעת במקום אחד, בתפילה, לא חייב שתיפתר פה הבעיה, אשר עליה התפללת. במקום אחר אשר בו תהיה בצרה על אף שלא התפללת תמצא את הישועה, בזכות היגיעה של התפילה במקום אחר. ולכן" קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'" - אין תפילה של האדם, שעולה ריקם כל התפילות נאספות ונשמרות ועומדות לו בעיתים ובזמנים קשים לו ולבני ביתו, לכן כאשר אברהם אבינו שמע, שסדום עומדת להיחרב, עמד והתפלל. וצריך לשאול מה יצא מהתפילה הזו? למה אברהם אבינו עמד ואיבד את זמנו בתפילה על רשעים, אשר ודאי אחריתם עדי אובד? אלא, אמרו חז"ל בגמרא בברכות ו': "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו". אברהם קבע את התפילה לסדום לדורי דורות על עם ישראל. שאף הרשע בעם ישראל כאשר צריך ישועה איך יתפלל על עצמו הרי רשע הוא איך ישמע אותו הקב"ה? "טובל ושרץ בידו", אלא מכח תפילות אברהם אבינו, על רשעי סדום ורשעים בכל דור ודור, כשמתפללים מעוררים את תפילת אברהם על הרשעים ואף עליהם מתעורר רחמים בשמים. ואולי אפשר לפרש ולומר, הגמרא בברכות דף לד' עמ' ב', אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים והיה אומר זה יחיה וזה ימות. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר: אם שגורה תפילתו בפי, יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. ועל פי דברינו, אפשר לפרש ולומר: כאשר אדם חולה ומידת הדין שולטת עליו, קשה למתק עליו את הדין, משום שהמלאכים הרעים והמזיקים, שולטים חזק בעניינו וכך, כאשר אדם נמצא בצרה ובבעיה בפרנסה ובכל דבר קשה אחר, קשה שיפתור את עצמו ע"י תפילתו מן הבעיה, משום שנמצא תחת הערפל והעלטה של המזיקים ולכן צריך הוא, או תפילת אחרים, או תפילה, אשר הוא התפלל בימי קדם ולא נענתה, אלא נשארה בשמים שרירה ברירה וקיימת ולכן אמרו חז"ל בגמרא במסכת שבת לב': "לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות ויפתר". ועל פי זה יובן דברי חנינא בן דוסא, אם תפילה שגורה בפי, שגור מלשון רגיל, כבר נמצא יודע אני שיתרפא, משום שתפילת הצדיק לעורר רחמים ולעורר את התפילות הקיימות בשמים. ואם לא, אין תפילות קודמות נהיה יותר קשה להיוושע מן הצרה או הבעיה אשר נמצא בה האדם. ויובן על פי זה את 515 תפילות של משה רבינו אמרו חז"ל בגמרא במסכת בבא בתרא קטז' כל אשר יש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים והנה ידוע שמשה שפיר קאמרת פירוש: שבכול תלמיד חכם יש חלק ממשה רבינו וזה "זיכרו תורת משה עבדי" תזכרו לכבד ולהתנהג בהגינות עם תלמידי חכמים, אשר תורת עבדי משה, נמצאת בהם ואף חלק מכוחו של משה בהם. ולכן יובן כל אשר יש חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. החכם מעורר את כוחם של 515 תפילות של ואתחנן אשר נמצאות בשמים מתפילותיו של משה שלא נענו ונשארו לדורי דורות, בכל דור, בכל עת ובכל זמן ליקח בשעת צרה מאותן תפילות. ונקשה מדוע קוראים לתפילה תפילה: הרי מובא במדרש רבא פרשת ואתחנן 10 שמות יש לתפילה"ישועה"," צעקה", "נאקה" וכו' אולי אפשר לפרש ולומר "תפלה" במספר 515 שבכל תפילה עוברים דרך 515 תפילות של משה לעורר את כוחם שיעמדו עימנו וישפיעו שפע רב לכל העולמות ובכול העניינים והדברים. לכן ידע האדם, כשמתפלל משפיע שפע טוב על העולם כולו, כשקורא תהילים, כאשר מבקש על פרנסה, על בריאות וטוב, ממלא את כל העולמות בטוב, אף אם לא נהנה מזה מיד עשה טוב לעולם כולו ויבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטוב. נקפיד בתפילות, בכל רגע פנוי, ישתדל האדם לשבח ולהלל את הקב"ה ולבקש טוב בשביל כל העולם כולו. ואפשר להוסיף לבאר ולומר "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ה' שמע תפילתי ושוועתי אליך תבוא" אפשר לבאר ולומר: העני מתפלל לה' על צערו ועל עוונותיו, התפילה הזו עולה לשמים וגורמת טוב לעולם ואז כל אדם מישראל תפילתו יותר מקובלת וזה "ה' שמע תפילתי" בכוחה של תפילתו של העני. "ושוועתי אלייך תבוא" "אל תסתר פניך ממני ביום צר לי", ביום של הצער, תשפיע עליי מאותם תפילות השמורות והחבויות לזמנים קשים, אשר ערפילי מידת הדין, מאפילים את העולם, לכן "אל תסתר פניך ממני."

כח התפילה, זה הכח החזק ביותר, אשר הקב"ה, נתן לעם ישראל, כמו שמובא בחז"ל: "אל תיראי תולעת יעקב" ודרשו חז"ל: מה התולעת כוחה בפיה? כך עם ישראל, אין כוחו, אלא בפיו וע"י תפילה, אפשר להפוך ולשנות כל דבר בחיים ותמיד מול עינינו, דברי חז"ל על רבי הקדוש, רבי יהודה הנשיא, אשר חלה ונטה למות מן העולם, עמד וביקש מבני ביתו, שאם תצא נשמתו מבקש הוא, שלא יגלו לאף אחד שמת. שאלוהו בני משפחתו מדוע? ענה ואמר להם: כעת, כולם מתפללים עליי שאחיה ואם ישמעו שמת אני, יפסיקו להתפלל ואני מאמין, אף אם אמות וימשיכו להתפלל, אקום לתחיה. מפה, רואים כח התפילה, שאף מת ע"י תפילה, אפשר להקימו לתחייה. ולכן ישתדל האדם בכל כוחו, שכל אשר יש לו בחיים, השורש יהיה ע"י תפילה. קנית בית - השתדל שהקנייה תהיה רק אחרי תפילה גדולה שהתפללת. פתיחת עסק - תשתדל רק אחרי תפילה גדולה שהתפללת להשם, להצליח בעסק. דבר שמשיגים ללא תפילה, זה כמו בניין בלי יסודות. וכך מסופר על בחור בישיבה, אשר היה תלמיד חכם ומעולה במידות, בא אליו ראש הישיבה וביקש ממנו, משום שהוא מובחר מכל התלמידים, רוצה אותו שידוך לבתו. ענה הבחור שאינו מסכים, אמר לו הרב: בתי כלילת המעלות ובטוח הייתי שתרצה מאוד, מה ראית רע בי ובבני משפחתי? ענה הבחור, אשר לימים נהיה לגדולי הצדיקים מעם ישראל: ביום כיפור לא התפללתי על שידוך ולכן, איני רוצה להתחתן, עד אשר אתפלל ואבקש מהשם שישלח לי את זיווגי ההגון. ואף אם יתפלל האדם ורואה וחושב, שלא נענה לא יעצור מתפילה, וכך אמרו חז"ל: "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'" תתפלל ושוב תתפלל ולא תעצור רגע, מלבקש מהקב"ה וכך אנו מוצאים: "והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי" וחשבנו להקשות מה הפירוש ושמחתים בבית תפילתי? אלא אפשר לפרש ולומר, יסוד גדול, שהוא מהיסודות הגדולים והחשובים בכח התפילה, אשר אין אנשים יודעים יסוד זה וע"י יסוד זה, יכול האדם לשנות את כל חייו מקצה לקצה והוא כסוד תורה: מצאנו אצל משה רבנו, כאשר מרים אחותו חלתה בנגע הצרעת, עמד משה בצער גדול וביקש מהקב"ה שירפא את אחותו. משה היה חייב למרים, חוב מוסרי גדול מאוד; היא הצילה אותו מן המצרים, אשר כל הבן הילוד היאורה ישליכוהו, היא עמדה שמרה אותו, שמה אותו בתיבת הגומא, עומד משה ברגעים הקשים ביותר, אשר אחותו מושפלת בצרעת, אשר צרעת מסמלת על לשון הרע ומשה, מרכז כל כח, אשר ביכולתו לרכז, בכדי שאחותו תתרפא. ומה אומר משה להשם? מהי תפילתו? "אל נא רפא נא לה" - אפשר לבאר ולומר שבתפילה הזאת, אם מבינים אותה, אפשר להנצל ולצאת מצרות ובעיות קשות ביותר. ובסיעתא דשמייא נבאר הדברים, משה מבקש מהקב"ה: ריבונו של עולם, אתה תבקש ממך, לרפא את מרים! כמו שמשכנעים אדם, להבדיל, לרצות ולעשות דבר, משה משכנע את הקב"ה, שיורה לעצמו לרפא את מרים. וזה הפירוש של המילים "אל נא" - הקב"ה, אתה תבקש מעצמך "רפא נא לה" - לרפואתה. וזהו סוד גדול, בכח התפילה, שאדם יבקש מהקב"ה, שהקב"ה יאמר ויבקש, כביכול מעצמו, על מה שמבקש האדם. וכאשר אדם כך מתפלל ומבקש מהקב"ה חזקה שיענו לו מן השמים. כולנו צריכים רחמי שמים גדולים, הכלל והפרט, כל יום צרתו מרובה מחברו ואם יעשה האדם קבלה על עצמו, בכל יום כשמסיים לקרוא את תיקון הנפש, ירכז את צרותיו ובעיותיו ויאמר להקב"ה: "אל נא רפא נא לה" ויבקש מהקב"ה, שירפאהו ויושיעהו מכל תחלואיו, תחלואי הזמן, תחלואי הגוף, תחלואי הנפש, חזקה שייענו מן השמים. ויש עוד דרך לעורר רחמים ולהיוושע, מסופר על אחד מהצדיקים הגדולים, אשר בנו חלה במחלה חשוכת מרפא. הלכו לכל הרופאים ואף רופא לא מצא מזור לרפואתו. שלח הצדיק מניין עשרה תלמידים, לציון הנועם אלימלך וביקש שיניחו סכום של כסף מרובה על ציון הצדיק ויעמדו ויאמרו, שהוא שלחם. ולומר על קברו: שאם יש בעולם נשמות, אשר לא זכו להיכנס לגן עדן, או אין מי שיאמר עליהן קדיש, או יעשה לעילוי נשמתן, הנה מונח כסף, על הציון של הנועם אלימלך ונשמה שתעלה ותבקש רחמים ובזכותה בנו יתרפא, כל הכסף הזה לעילוי נשמתה של אותה נשמה. כשחזרו התלמידים, כנגד כל הסיכויים, מצאו, את הבן קם ונתרפא והכל שב על מקומו בשלום. כך האדם, כשנמצא בצרה ובעיה, אשר אינו מוצא תרופה, ממתק הדין מעליו, ע"י תפילה וע"י מעשים טובים וצדקות שיניחם לפני הנשמות, אשר אין מי שיגאלם.

שערי שמיים, פתוחים לכל התחינות והבקשות. אך צריך לדעת יסוד גדול, גם כאשר חסר לנו דבר, ואנו מאוד משתוקקים לו, אל לנו, ללחוץ ולדרוש מהשמיים מעל המידה. התחינה, התפילה והבקשה, צריכה להיות, במידה ולא לכפות את עצמנו על ריבון העולמים, לתת לנו את מבוקשינו. וצריך להיזהר מאוד, לא לעבור את הגבול הדק הזה. ומי שעובר את הגבול הזה, הקב"ה, נותן לו את מבוקשו, אך כנגד, לוקח ממנו, דבר אחר. דבר זה, אנו רואים, פעמים רבות, אדם אשר, פרנסתו הייתה בשפע, ולא זכה לפרי בטן והיה לוחץ, יום יום, בתפילה ובקשה ולא היה מרפה. וכמה פעמים, ניסינו לדבר אל ליבו, שאסור לדחוק שערי שמיים. והוא, המשיך בשלו ומילותיו חקוקות בליבינו: "כל דבר שיהיה כנגד, מקבל באהבה, העיקר לזכות בבנים". עבר זמן מועט, ונפקד בבנים וראינו, איך כל צרה ומצוקה, עוברות על אותו אדם. אסור לאדם, לדחוק את השמיים. וכך מצאנו בחנה, אשר ציפתה והתפללה לבן, ועברה את המידה של תפילה בפה, שאם הייתה ממשיכה, זה כבר דחיקה, עמדה והתפללה בצורה אחרת "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע". וזוכרים אנו מגירסא דינקותא, אשר בשכנות למו"ר זקני, רבי מאיר אבוחצירא, היה גר אדם, אשר רצה להתחתן עם אישה מסויימת, בכל כוחו. ויומם ולילה, חייו היו מסובבים, סביב שידוך זה, והאישה, לא רצתה, בשום פנים ואופן והיה נכנס, לרבנו מאיר אבוחצירא, בכל ערב, בוכה ומתפלל, שיעתירו בעדו, והאישה תסכים להתחתן עימו. מו"ר זקני רבי מאיר, היה גוער בו, שמעשה אשר עושה, אינו טוב. דרש ממנו "השלך על ה'". ובאחד הימים, בא לביתו של רבינו מאיר, שמח וטוב לב, בשמחה מרובה, סיפר, שאחרי מאמצים והשתדלות עצומה, הסכימה האישה, להתחתן עימו. אחרי זמן מועט קבעו חתונה, וברוב עם ותפארת גדולה, התחתן. לא עברו ימים, ובאו ובישרו, לבבא מאיר, שאותו אדם, בצורה מחרידה עשה תאונה ונפטר מן העולם. עמד רבי מאיר, בבכי ואמר, האדם הזה לחץ את הקב"ה, קיבל מה שרצה, אך הפסיד את חייו. וזה עומק דברי הפסוק: "ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסף עצב עימה" - פירוש הדברים, כאשר הברכה באה מה' עם תפילות ובקשות בלי ללחוץ את השעה, היא תעשיר. האדם מקבל את מבוקשו, אך אם, דוחק ולוחץ את השעה, מקבל את מבוקשו אך עצב ממקום אחר בא לו, ונלקח ממנו דבר יקר אחר. ולכן, מוטב, שנהיה בגדר של ברכת ה' בנועם, בלי דחיקה, היא תעשיר ולא תוסיף עצב עימה. לכן, נחזק את עצמנו, בתמימות ואמונה בהשם, ונעשה את כל מעשינו לשם שמיים. ואף,בדברים, אשר נראים לא נוחים לנו, נדע, שטוב גדול טמון בהם. ומהשם יצא רק טוב. וכאשר ישאל האדם, מהי הדרך הקלה לעורר רחמי שמים ושטוב יושפע לו לאוצרו הטוב מן השמים, נשים מול ענינו, את דברי הירושלמי בבא קמא פרק החובל: רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל הרי הוא אומר ונתן בך רחמים, סימן זה יהיה בידך, כל זמן שאתה הרחמן המקום מרחם עליך. ובדברי ירושלמי, יש מוסר גדול, כאשר אתה מרחם על כולם, גם עליך ירחמו וכל מבוקשיך יענה לך. ואפשר להקשות: מהם המילים "סימן זה יהיה בידך?" אלא אולי אפשר לפרש ולומר, כשנסתכל ביד ונמצא שהאצבעות אינן ישרות ואינן בגודל אחד, האגודל קטנה, הזרת קטנה והאמה גדולה - מדוע? מדוע אינן ישרות? אלא כאשר, האדם הולך ועולה ברחמים, מצד אחד, מהזרת לקמיצה ומגיע, עד שיא המעלה, לאמה, ברחמים וטוב לאנשים, אף הקב"ה, מלמעלה, מהמקום הגבוהה ביותר, מוריד לו שפע, מהאמה, לאצבע ולאגודל - וזה מה שכתוב בגמרא: סימן זה יהיה בידך. לכן, ישתדל האדם, עם כל סובביו, לנהוג רק ברחמים ותמיד ללכת, לפנים משורת הדין וכאשר, מקבל על עצמו האדם, לילך רק בחסד וברחמים, השם מתנהג עם האדם כמו צל: "ה' צילך על יד ימינך" והחסד והרחמים הם מנת חלקו של האדם, וזוכה, שכל בקשותיו ומשאלותיו נענים לו מן השמיים.

"קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'". יהודי תמיד צריך לקוות אל ה', לצפות ולהתפלל וגם אם לא עלה בידו, מבוקשו לשוב, שוב ולקוות אל ה'. כח של ההשתוקקות והתפילה, חזק ביותר ואין דבר, העומד ביד מעלה גדולה זו. ולכן, אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, ייסדו לנו את התפילות: אברהם -שחרית, יצחק- מנחה, יעקב -ערבית, ותפילות אלו, מסמנות את מצב האדם בחיים. אברהם שחרית: מסמן אור, שמחה וכך, היו חייו של אברהם, וה' בירך את אברהם בכל, היה לאברהם עושר גדול, בנים, בת גדולה ומלכות, יצחק: תיקן מנחה, מנחה מתפללים בין הערביים, בדימדומים, בין האור לחושך וכך האדם, אף אם נמצא בתקופה בחייו של דימדומים, בין אור לחושך, בין טוב, לפחות טוב, צריך להודות ולהתפלל לה'. יעקב, תיקן ערבית: זו תפילה בלילה ובחושך, מסמנת ימים וזמנים כפי שעבר יעקב אבינו, רדוף מעשו, חבול מאליפז, מתגונן ומתמודד מלבן, שבור מביתו דינה, שנחטפה, מתאבל על יוסף, שנעלם וכל חייו מרים וקשים, אך בכל אופן מודה ומהלל ומתפלל לה'. וזה דברי דוד המלך בתהילים: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד 'בבוקר' חסדך ואמונתך 'בלילות'". בבוקר, כשטוב והכל הולך כשורה לאדם, להודות ולהלל ולא לומר, כוחי ועוצם ידי, ולחזק את האמונה בשעות והזמנים קשים בלילות. כח האמונה והתפילה, גדול ביותר. מה שמקבלים, בלי תפילה, זה כבניין בלי יסודות, התפילה היא היסוד של כל בניין. מסופר על צדיקים גדולים, שבאו למסור ולתת להם דברים גדולים ולא רצו לקבל, כששאלו אותם, מדוע ענו ואמרו לא התפללנו על דבר זה ואיך נקבל דבר בלי תפילה, ודבר שמקבלים בלי תפילה אין הברכה שורה בו?! וצריך לחלק בין משאלה לבין תפילה; משאלה זה אדם שמדבר בפיו, או רצון ליבו, שרוצה דבר, תפילה זה אדם שפונה ומתפלל להקב"ה. משאלה, אפשר שיקבל אותה מה', אך היא לא נצחית, ברבות הימים אפשר לאבד אותה. דבר שבא בתפילה, הוא נצחי ושום דבר בעולם, לא יכול לאבד אותו. לכן, כל רגע פנוי האדם צריך להתפלל להקב"ה, לא רק בשלוש תפילות אלא "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'". תפילה לא פוסקת, תפילה שלא נגמרת, על חיינו המסורים בידך, על ניסך ועל נפלאותיך ועל כל הטוב והחסד, אשר גמל וגומל איתנו.

יסוד גדול להצלחה ביום הדין להרבות בתפילה, ואמרו חז"ל תשובה תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. ע"י כח התפילה, ניתן לזכות ולהמשיך שפע גדול לכל השנה כולה, ולבטל את כל הדינים והגזרות הרעות. וצריך להתפלל ולבקש רחמים על כל דבר ועניין, קטן כגדול, ועל כל פרט ופרט וכל עניין ועניין הנוגע לאדם, יש להתפלל ולבקש רחמים מלפני הקב"ה. מובא בספרים הקדושים, שכל עניין התפילה הוא שנרגיש שכל המאורעות שבעולם, וכל העניינים הסובבים אותנו, באים מאת הקב"ה. שהרי הקב"ה הבוחן ליבות וכליות, וממנו לא נעלם דבר, בודאי יודע את מה שחסר לנו, ואין צורך בתפלתינו להודיע לה' את מחסורינו. אלא ודאי, שכל עיקר התפילה היא, כדי שנחזק בעצמנו את אמונתינו וביטחוננו בהקב"ה, ושנדע ונרגיש שהכל ממנו, ועל כן תפלתינו שטוחה אליו. אמנם דוד המלך עליו השלום ביקש ואמר )תהלים כז,ד(: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ויש להבין, מדוע אמר דוד המלך "אחת שאלתי"? וכי רק בקשה אחת הייתה לדוד המלך מאת ה', והלא בכל יום אנו מבקשים דברים רבים מאת ה', ותפלתינו מלאה בבקשות מסוגים שונים מאת ה'. ומדוע צמצם דוד המלך את בקשותיו, ואמר "אחת שאלתי". אך דוד המלך מלמד אותנו יסוד גדול, שכאשר אדם נמצא בפיזור הדעת, מחמת עניינים רבים ומסועפים הסובבים אותו, במצב כזה יקשה לו עד מאוד לרכז את מחשבותיו ולהתפלל כראוי, במצב כזה תפילתו לא תהיה זכה וברה ולא תתקבל לרצון לפני ה'. ורק כאשר האדם ירכז את כל מחשבותיו ותשומת ליבו לעניין אחד, או אז יש סיכוי גדול שיוכל להתרכז בתפילתו ולכוון כראוי . לכן בקש דוד המלך ואמר: "אחת שאלתי", הן כל כך הרבה בקשות ומשאלות יש לבקש מהקב"ה, על הצלחה בריאות ופרנסה, ומרוב בקשות ותפילות יהיה קשה להתאמץ ולבקש כראוי, לכן ייחד דוד המלך את בקשתו לבקשה אחת, וכאשר יתרכז בעניין אחד יוכל להצליח בתפילתו ולבקש כראוי. לכן אנשי כנסת הגדולה תקנו בתפילת העמידה שמונה עשרה ברכות, וכל ברכה וברכה היא נפרדת לעצמה ומיוחדת עבור עניין מסוים. ולא רצו לכלול את כל הבקשות כולן בברכה אחת, שבה היה האדם מתפלל ושואל את כל צרכיו . כיון שאם היינו צריכים לבקש את כל משאלותינו בברכה אחת, מרוב שאלות ובקשות לא היינו יכולים לרכז כדבעי את מחשבתנו וכוונת ליבנו. כי מרוב ערבוביה של בקשות ותחינות, אף בקשה לא הייתה יוצאת כראוי מליבנו. אך כאשר כל ברכה קובעת מקום לעצמה, כל משאלה מיוחדת בפתיחה וסיום המיוחדים רק לה, באופן שכזה נקל לאדם לרכז את כל מחשבתו ומעייניו אל אותו העניין שמזכיר הוא בתפילתו . ומשום כך משה רבנו התחנן לפני הקב"ה שיזכה להיכנס לארץ ישראל, ביקש ואמר )דברים ג,כה(: "אעברה נא ואראה את הארץ", לכאורה היה לו לבקש אעברה ואראה נא את הארץ, ולא היה לו להפסיק בין אעברה ואראה בתיבת נא. אלא חילק משה רבנו את בקשותיו שלא יהיו יחדיו, אלא כל בקשה תהיה לעצמה, וכך התפילה תהיה יותר בשלמות.

בימי החנוכה אנו מודים ומהללים להשם יתברך, על החסדים הניסים והנפלאות שארעו בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול, ממשפחת החשמונאים. וכן אומרים אנו בתפילה, הלל גמור, כל שמונת ימי החג, כדי לשבח ולתת הודאה על הנס והפלא שנענה בימים ההם בזמן הזה. אכן, הצלחת בני החשמונאים במלחמה מול היוונים, היתה למעלה מכללי הטבע, עד שבאופן טבעי היו נועדים החשמונאים לינגף במלחמתם, שהרי עמדו לפני הגדול בצבאות העולם. אלא, שמידה רבה של מסירות נפש הייתה טבועה בהם, ומתוך מסירות זו, שחירפו את נפשם על קדושת השם, נעשה להם נס ופלא, ונצחו המעטים את הרבים והחלשים את החזקים. אך חז"ל גילו לנו שבנוסף למסירות נפשם, היה כח מיוחד שסייע לחשמונאים במלחמתם, כח שכבר מאות שנים קודם לכן, היה מיועד ומוכן לסייע להם במלחמה על קדושת הארץ. נאמר בספר דברים )לג,יא( "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון". זו הברכה שברך משה רבינו לפני שנפטר מן העולם, את בני שבט לוי. ופירש רש"י, ראה משה רבינו שעתידים חשמונאי ובניו להלחם עם עובדי כוכבים, התפלל עליהם, לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו. הרי לנו, שמשה רבינו צפה ברוח קדשו את העתיד להתרחש בימי החשמונים, ובכדי שינצחו במלחמתם אף על פי שהם המעטים, התפלל עליהם משה רבינו תפילה מיוחדת, תפילה שהמתינה שנים רבות, והייתה עומדת ומרחפת בעולמות העליונים, עד שהגיעה העת שתפעל את פעולתה ותסייע בידי החשמונאים לנצח במלחמתם. ידע משה רבינו, שמסירות נפש רבה הייתה נסוכה בחשמונאים, שהם מבני בניו של לוי, שלא כרעו ברך לפני העגל, ומאז ומקדם הצטרפו לקריאה: "מי לה' אלי". אלא, שלא היה די במסירות נפש זו, היה צריך גם כח עליון ומיוחד, שיסייע להם לנצח במלחמתם שהייתה חסרת סיכוי מלכתחילה. ובעת שהיו בצרה ובצוקה, עמדה תפילתו של משה רבינו ופעלה במרומים שישדדו את מערכות הטבע עבור החשמונאים, וינצחו כנגד כל חוקי הטבע וכנגד כל הסיכויים כולם. הרי לנו כמה גדול כחה של תפילה. וכן מצאנו ברחל אמנו ע"ה, שהייתה מתייסרת על שמנע ה' ממנה פרי בטן, וברוב כאבה וצערה פנתה ליעקב אבינו ואמרה לו )בראשית ל,א(: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", ועל אף שיעקב אהב את רחל, בכל זאת ענה לה קשות. ואמר )שם ב(: "התחת אלקים אני". ובאמת צריך להבין את תשובתו של יעקב אבינו, וכי לא ראה את כאבה וצערה של אשתו, ומדוע ענה לה תשובה נוקבת וקשה. אלא, יעקב אבינו חרה אפו ברחל, כיון שלא הפצירה בתפילה לפני ה' שיפקוד אותה בבנים. ואמר לה שלולא תפילה לא ניתן להגיע לכלום, ואם לא תתפלל לה' לא יהיה כח בנס לפעול. ולכן אמר לה "התחת אלקים אני"? וכי הבקשה ממני הבה לי בנים יש בה תועלת, הרי צריך להתפלל ולבקש מה' בעצמו. ואז בכח התפילה באה הישועה. לעולם יתפלל אדם, ולא יניח עצמו שעה אחת מתפילה, על עצמו ועל בני ביתו ועל כל הסובבים אותו, כיון שאין תפילה השבה ריקם, ובשעה שנצרכים לה פועלת היא את פעולתה, יש שהתפילה פועלת מיד, ויש שלאחר זמן מועט, ולפעמים התפילה מועילה לדורות הבאים בימים אלו, ימי החנוכה, כח תפילתו של משה רבנו עליו השלום, שוב נמצא ומרחף בעולם, וכל המקבל עליו עול תורה ומצוות באמת, ונענה לקריאה של בת הקול היוצאת ומכרזת "מי לה' אלי", זוכה לסיוע ועזר בזכות אותה התפילה, ויזכה לברכת ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה

צריכים לדעת יסוד גדול שכל צרה שיש לאדם, ישנו זמן ראוי ומתאים שבו צריך האדם להתפלל על הצרה אשר הוא נמצא בה, ויש זמנים אשר אינם מתאימים להתפלל על עניינים מסוימים. כמו שמביא המעשה בעל ש"ך הקדוש, אשר לימוד גדול אפשר ללמוד ממנו. וכך מביא הש"ך סיפור שאירע עם הרמב"ם, שהיה אחד מגדולי עם ישראל, אשר יומו היה מחולק כך: רוב היום היה יושב ללמוד תורה, וחלק מהיום היה רופא של המלך. ובשעה שהיה הולך לביתו של המלך היו עומדים משני הצדדים חולים, והרמב"ם בדרכו לבית המלך היה נותן עצה ומזור לכל מחלותיהם, כך במשך שנים רבות זה היה הזמן אשר היה הרמב"ם נותן תשובה לכל החולים על מחלותיהם. באחד הימים עובר הרמב"ם בין החולים, והנה עומד לידו אדם שנראה בריא, אומר לו הרמב"ם מה אתה רוצה, הרי רואה אני על פניך שבריא אתה ומה רוצה אתה ממני, אמר אותו אדם לרמב"ם שעמד לפניו, אדם חכם וצדיק שפותר כל בעיה יש לי בעיה גדולה, מלמד תינוקות הייתי ואין לי פרנסה בביתי ואין אני מצליח לישון בלילה מדאגות למחיה לילדי ומשברון הלב איני מצליח לאכול וחיי קשים ביותר, תיתן בבקשה עצה ומזור לנפשי. ענה לו הרמב"ם ואמר לו לך ותיקח דלעת ותנסה לשמרה טרייה ככול שאפשר, ובזכות הדלעת הזאת תהיה לך פרנסה מרובה. אותו אדם הלך כמצוות הרמב"ם לקח דלעת ושמר אותה ככל שאפשר עבר חודש ואין פרנסה, עוד חודש וגם מאומה לא קרה, עברה חצי שנה אותו אדם התייאש, אך אמר איני עושה מאומה. הגיע החורף הקשה והנה המלך שהיה מבוגר חלה מאוד, והרמב"ם נתן עצה כי מה שירפא אותו ויציל את חייו זו היא דלעת טרייה. כל יועצי חכמי המלך אמרו למלך מהיכן נביא דלעת טרייה הרי בחורף אין דלעת, בצר להם הוציאו כרוז גדול לכל יושבי הממלכה מי שיביא דלעת לבית המלך ידע שמציל את חיי המלך, וכל כבוד וגדולה יתנו לו. והנה אותו מלמד תינוקות נזכר בדלעת אשר ציווה הרמב"ם לשמור, הלך והוציא את הדלעת והביא אותה לבית המלך, אחרי שהמלך אכל והתרפא עשה המלך מסיבה ויום טוב גדול על אשר ניצלו חייו, ולמסיבה גדולה זו הזמין המלך את מלמד התינוקות אשר הביא לו את הדלעת. כטוב בעיני המלך עמד המלך וביקש ממלמד התינוקות כל בקשה אשר תחפוץ ותבקש ממני ואתן לך. עמד מלמד התינוקות וביקש מהמלך בבקשה לגזור גזרה שבכל המדינה לא יהיה רשות וזכות לאף מלמד ילדים ללמד חוץ ממני. עמד המלך ואמר לו אינני יכול לעשות מעשה כזה, כי היום זה יום שמחתי, וביום שמחתי לגזור גזרה כזאת אינני יכול. יצא מלמד התינוקות בזוי וחפוי ראש מבית המלך, והלך לרמב"ם ואמר לו, רבי שמעתי בעצתך ולא עלה בידי מאומה. ענה לו הרמב"ם ואמר בכל בקשה יש עת וזמן מתי ואיך אפשר לבקש, לכן תחכה לשנה הבאה, ובזמן הזה שחיי המלך ניצלו תבקש מהמלך שייתן לך סכום מכובד לפרנסתך כל הימים, וכך היה. יידע האדם שחג הסוכות יש לו כוחות לבקש מהקב"ה שיתפלל לפניו כשם שהגן ושמר הקב"ה על עם ישראל עם ענני כבוד אשר הקיפוהו במדבר ארבעים שנה. כן יגן על עמך ישראל בשלומך בכל מקומות מושבותיהם.

ישנם שני סוגי בקשות שאדם מבקש מן השמים; סוג ראשון, שהוא המעולה והטוב ביותר, כאשר האדם מתפלל להקב"ה על דבר מסויים והקב"ה מתרצה בתפילתו ועונה לו על בקשתו. סוג שני, שבשעה מסויימת, יש שעת רחמים בשמים ואדם משיח לפי תומו ומדבר על רצונותיו, לדירה נאה, לפרנסה טובה וכדומה, ובאותה שעה שמדבר, אם יש שעת רחמים בשמים, עונים ומתרצים ונותנים לו משמים את מבוקשו. אך הבדל גדול יש בין דבר, אשר קיבל האדם בלי תפילה, למה שקיבל האדם עם תפילה; דבר אשר השיג האדם על ידי תפילה, יש לדבר שורשים עמוקים וחזקים, ויסודות איתנים ביותר, שקשה מאוד לזעזע דבר שבא על ידי תפילה, אך דבר שקיבל האדם, לא על ידי תפילה, אלא משעבר בשעת רחמים בשמים, אין לדבר הזה יסודות, ואפשר לאבדם, ברגע אחד, חלילה. וראיה לדברים, כאשר אלישע הנביא היה בבית השונמית ושאל אותה מה חסר לך ומה תרצי, אמרה לו שאין לה בנים, הנביא לא התפלל, אלא רק אמר לה: "כעת חיה את חובקת בן" )מלכים ב ד,טז(. לשונמית, נולד בן, וקראה את שמו 'חבקוק', על שם דברי הנביא 'את חובקת בן'. אך הנביא ממשיך ומספר, שאותו בן חלה ומת מן העולם ורק על ידי נס, החזירו אלישע הנביא לחיים. הנה, אם הייתה תפילה עם שורשים ולא אימרה, הילד חבקוק לא היה מת. כמו שמצאנו אצל שמואל הנביא, אשר אמו חנה, התפללה לה' ובכתה לזכות בזרע של קיימא וכשנפקדה הקריבה את בנה שמואל קודש לה' ומקטנותו היה במשכן אצל עלי הכהן. באחד הימים, שמואל הנביא, הורה הלכה לפני עלי הכהן, וביקש רבו להקפיד עליו, דכל המורה הלכה לפני רבו, חייב מיתה! עמדה חנה ואמרה לעלי הכהן: "אל הנער הזה התפללתי" )שמואל א א,כז(, לנער הזה יש שורשים עמוקים וחזקים ואף קיטרוג לא יוכל לפגוע בו, משום שנולד על ידי תפילה. ובזה יובן הכתוב )בראשית כה,כא( "ויעתר יצחק לה'", יצחק אבינו, ביקש מהקב"ה, על ידי תפילה, על ידי בקשה, ע"י תחינה, שישמע ה' את תפילתו ושבניו יוולדו על ידי תפילה, על ידי כן, שורשיהם יהיו חזקים. ואפשר לדקדק, שזה עומק הפסוק )תהלים סט,יד( "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", מבקשים מהקב"ה ואני תפילתי, שכל בקשותינו יבואו בתפילה, ולא בשעת עת רצון, אשר אומרים אימרה ונשמעת בשמים ויורדת ההשפעה. לכן, ישתדל האדם, בכל כוחו, שכל עניין אשר פועל ועושה בחייו, יהיו על ידי תפילה. ולכן, הרבה דברים הקב"ה מחסיר מאיתנו, משום שמצפה לתפילתנו ועל ידי שנתפלל, יהיו הדברים שרירים, ברירים וקיימים לנצח נצחים "ויהיו כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול.

בתקופה האחרונה, רבים שואלים אותנו: הקב"ה מעמיד אותנו במצבים מורכבים ובניסיונות, אם הקב"ה העמיד אותנו במצב מסוים קשה, זה סימן שזה רצונו שנתמודד ונעמוד במצב זה, אם כן, מדוע להתפלל שמצב זה יחלוף ויעבור ?!. והנה ננסה להעמיק ולהתבונן יותר בדבר זה. הרא"ש הדריך את תלמידיו, באורחות חיים ליום רביעי, וכך לשונו: "רצה באשר ירצה יוצריך". כלומר, כאשר תראה שהבורא יתברך רוצה אחרת ממך, תבטל את דעתך ותרצה את אשר ירצה היוצר. וזה יסוד לכל חיי האדם, כאשר האדם רואה קושי בפרנסה, יחשוב בדעתו את דברי הרא"ש: "רצה באשר ירצה יוצריך", וישמח בקושי, משום שזה מה שרוצה היוצר. וכן כשאדם נמצא בקושי בשלום בית, גם ישמח כי זה מה שרוצה יוצרינו. וכן בחינוך הילדים וכל ענין בחיינו, לרצות את מה שהיוצר הקב"ה העמיד אותנו. האדם עמד לקנות דבר מסויים והכל היה סגור ומסודר ובא אחר והקדים אותו, לא יצטער אלא ישמח, כך רוצה היוצר. וכן בעינין שידוך, אדם רצה שידוך מסויים ובא אחר והקדים אותו גם ישמח, כך רוצה היוצר. וכך יצור האדם בדעתו לכל ענין בחייו מה שקורה לו ישמח, כי זה מה שהיוצר רוצה בשבילך, ותשמח במה שהיוצר רוצה בשבילך. אך נקשה, אם כך, מה עם כל ענין התפילה, איך אפשר להתפלל על קושי של פרנסה מצד אחד, ומצד שני לשמוח כי כך רצה היוצר?!. וכן, איך אפשר לשמוח ממצב קשה ולא נוח, ומצד שני לעמוד ולהתפלל מעומק הלב שמצב זה יסתיים?!. אלא, פה יחודש יסוד גדול, האדם מצד אחד ישמח מאוד ברצון הבורא ובכל מצב אשר הוא עומד בו, אך ברגע של תפילה יניח את הכל בצד ויתפלל וישפוך את ליבו על אשר קשה לו, ובסיום התפילה יתנתק מן הצער ויחזור לשמוח במה שיוצרו רוצה בשבילו. וזו דרגה גבוה ביותר שצריך האדם להגיע אליה, לשמוח במה שה' נתן לו גם אם קשה ורע לו, אך לדעת לעצור בזמן של תפילה, להתרכז בתפילה על המצב הקיים, ושוב בסיום התפילה לחזור ולשמוח במה שה' נתן לו. אמנם צריך האדם להזהר ביותר לא ללחוץ את הקב"ה בדברים אשר לא נוחים לו. וידוע בזמן מלחמת העולם השניה, שהרגו יהודים ועשרות קהילות קדושות נחרבו ויהודים מתו על קידוש ה', הלכו קבוצת חסידים לאחד הצדיקים הגדולים ואמרו לו, שצריך לזעזע את השמים בתפילות ובכל דרך, שה' ירחם על עם ישראל. אותו צדיק ענה ואמר להם: צריך להתפלל חזק, אך צריך להזהר לא לעשות מהומות בשמים, משום שמהומות בשמים זה דבר שמכעיס את הקב"ה. והנה קשה, איך נדע מה העומק של דברי אותו צדיק, לא לעשות מהומות בשמים. ואפשר לבאר ולאמר: נמשל הדבר למשל ונמשל, עני רצה צדקה, והנה שמע שיש עשיר גדול עם טוב לב גדול, הלך העני לעשיר ובהתרגשות גדולה מאוד עמד וסיפר לעשיר את כל צערו ויגונו הגדול ואת חוסר פרנסתו, הוציא העשיר סכום קטן ונתן לעני. כשיצא העני מהבית של העשיר וראה את הסכום, הצטער צער גדול והחליט לעשות כל אשר באפשרותו שהעשיר יתן לו סכום גדול של כסף. הלך לחבריו של העשיר לבקש שידברו עימו, עם השכנים, עם הרב של בית הכנסת, עם כל מי שאפשר, שידבר עם העשיר. זה נקרא מהומות, כך האדם כשמתפלל, יתפלל בצורה שלא לוחץ את הקב"ה, ולא עושה מהומות בשמים, זו תפילה אשר לא מכעיסה את הקב"ה, ובזמן הנכון יסתיימו הצרות והבעיות והישועה תבוא. לכן, כשהאדם רואה קושי מסויים שיש לו, ישמח כי זה רצון ה', ובזמן תפילה או בשעות ובזמנים מיוחדים, יתפלל בכל כח, אך הכל בתוך המסגרת הנכונה ולא יעשה מהומות להקב"ה. וכך מצאנו אצל אברהם אבינו, הקב"ה זיכה אותו בבן ביצחק אחרי שנים רבות של צער. והנה ביום אחד אומר לו הקב"ה )בראשית כב,ב(: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה", הנה לא מצאנו שאברהם התפלל שום תפילה לבטל את הגזרה, זה רצון ה' ושמח ברצון ה', ורץ הוא, לעשות את הכל בלי שליחים. זה עומק לרצות את מה שה' רוצה. וידע האדם, כאשר האדם נוהג בצורה כזאת, הקב"ה מושיע אותו ישועה שלמה בלי שנותן לו דבר ונלקח ממנו דבר אחר, זו ישועה אמיתית.

אין שמחה מושלמת, ושמחה אשר אינה מושלמת אינה שמחה. ולכן, יתבונן האדם, כל טוב וכל שמחה, אשר הוא שמח בדורות אלו, בכל דרך אפשרית, העצבות חודרת פנימה וכשעוברים ימי השמחה, אשר יכולים לקחת יום, שבוע, חודש, שנה, הכאב כל כך קשה, עד שבחשבון של השמחה והכאב, לא היה משתלם לאדם את אותה שמחה, חוץ משמחת מצווה, ששמחת מצוה היא "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" זו שמחה עילאית, מרוממת, אשר אינה שומרת בצידה מרירות ועצבות. משה רבנו, הרועה הנאמן בעם ישראל בכל הדורות, אשר כל חכמי וגדולי ישראל מכוחו יונקים, משה שפיר קאמרת עומד, כשמבין שיום פטירתו מתקרב ובא ומתפלל להקב"ה "ואתחנן אל ה' בעת ההיא" ואמרו חז"ל: "ואתחנן" תפילות התפלל משה לפני הקב"ה, בכדי לזכות להכנס לארץ ישראל. וממשיך משה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" וחשבנו להקשות מדוע משה לא התפלל לפני כן? הרי ידע על הגזרה, שלא יכנס הוא ואהרון, לארץ ישראל, היה צריך לא לחכות לאחרית, אלא מלכתחילה, להתחיל לבקש ולהתפלל להיכנס לארץ ישראל? אלא אפשר לפרש ולאמר: במדרש רבה פרשת "צו", אמר רבי יהושע בן לוי: תפילה עושה מחצה וכו' ממי אתה למד? מאהרון, שבתחילה נגזרה גזרה עליו, שנאמר )דברים ט'( "ובאהרון התנאף ה' מאוד להשמידו" ואין השמדה, אלא כליית בנים וכו'. כיון שהתפלל עליו משה נמנע ממנו חצי גזרה מתו שניים ונשארו שניים ועל פי זה יובן, משה ידע שנגזרה גזרה עליו ועל אהרון אחיו למות ולא להכנס לארץ ישראל; אמר משה: אם אני אתפלל, תפילה עושה מחצה, אחד ימות ואחד יחיה, אם כך נקשה: מדוע משה לא התפלל על אהרון לבד שיחיה? אלא נפרש ונאמר: המתפלל על חברו נענה תחילה אם גם הוא באותה צרה ואם יתפלל על אהרון שיחיה וגם הוא באותה צרה התפילה תחול עליו והוא יחיה ולכן, משה ואהרון, אשר ידעו את הגזרה לא דיברו עליה. כמו שמצאנו בעשרה הרוגי מלכות כשרצו להרוג את ישמעאל כהן גדול; אמר רבי שמעון בן גמליאל: אני מלך ואני ראשון ורבי ישמעאל טען אני כהן ואותי יהרגו ראשון ולכן, משה ואהרון לא דיברו בעניין זה. אך, בעת "ההיא" אחרי שנפטר אהרון ומשה נשאר לבד אז החל משה להתחנן ולהתפלל לפני הקב"ה שיזכהו ל"אעברה נא ואראה את הארץ" וכדברי רבי יהושע בן לוי תפילה עושה חצי והקב"ה ענה לחצי תפילתו וזיכהו לראות את הארץ אך לא ל"אעברה נא" להכנס.

אמרו חז"ל )בר"ר צג,ו( על פרשת ויגש שאין ויגש אלא לשון תפילה, מתפללים אנו להקב"ה "שמע קולנו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו" "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו", אין דבר העומד לפני הדמעה והתפילה; כל דבר קשה, אשר עומד לפני האדם, על ידי תפילה ודמעה, נפתחים שערי שמים ורחמים מרובים יורדים על האדם. ואפילו לאה, שמזלה בשמים היה להתחתן עם עשו, על ידי דמעות אשר התפללה, שינתה את מזלה וזכתה להתחתן עם יעקב, ללדת את יהודה שהוא מלך של עם ישראל ואת לוי, שממנם יצאו הכהנים והלויים. ואף מצאנו, שאדם שהרג את חברו בשוגג, בורח לעיר מקלט ונמצא שם עד אשר הכהן הגדול מת ובמות הכהן הגדול, יוצאים כל הרוצחים, אשר הרגו בשוגג לחופשי. ואמרו חז"ל )מכות יא,א(: אמותיהם של כהנים גדולים, היו ממלאים את כל חסרונם של הרוצחים באכילה שתיה, לבוש וכל מחסורם; וקשה, מדוע האמא של כהן גדול, צריכה לטרוח ולהתרוצץ, מרוצח לרוצח?! אלא אמרו חז"ל: הרוצחים רוצים לצאת לחופשי, וכל דבר אשר חסר להם מתפללים להקב"ה, שהכהן גדול ימות, בכדי שיוכלו לצאת לחופשי, לכן בכדי שהרוצחים לא יתפללו ויקטרגו על הכהן הגדול, לכן האמהות היו ממלאות את כל חסרונם. נקשה ונשאל: אדם שרצח אפילו בשוגג, יש שאלה בהלכה, אם הוא כהן האם הוא יכול לעלות ברכת כהנים? וכן שאלה, אם יכול להיות חזן? וחכמי ההלכה הרבו לדבר בעניין זה, אם כן, מה הפחד שרוצח זה, יקטרג על כהן גדול? אלא, יסוד גדול: כל דמעה, מסוכנת היא וכוחה גדול וחזק! וידוע המעשה על אשה, אשר בתה היתה חולה במחלה חשוכת מרפא, ובאו לפני מו"ר זקננו רבנו חיים פינטו זצוק"ל וביקש ואמר להם יבואו בבוקר ואומר לכם את אשר עליכם לעשות. חזרו בבוקר, נתן להם מו"ר זקננו בקבוק מים, עם מעט מים ואמר להם: תמרחו מים אלה על גוף בתכם ותקום ממיטת חוליה וכך היה! אחרי זמן, באו למו"ר זקננו ואמרו לו: מה הנס הגדול הזה ואיך פעל פעולה כה גדולה בשמים לרפא את בתם? ענה ואמר להם: בבקבוק לא היה מים, אלא דמעות שבכיתי כל הלילה לרפא את בתכם וזה אשר ריפא אותה. כח התפילה והדמעות, שובר את כל המסכים וכל המקטרגים, אין מניעה אשר יכולה למנוע מיהודי, להשיג את מבוקשו; ה' נתן לנו כח גדול והוא כח התפילה! גם בזמנים קשים ובמשברים מורכבים, כפי שיהודה עמד בפני מלכות מצרים, יהודה ניגש למלחמה וידע שהולך הוא להחריב את כל ארץ מצרים, וכמו שמובא במדרש ששלח את נפתלי לספור כמה ערים יש במצרים, חילק את מצרים בין כל אחיו, והוא לקח כפול מהם, ותיכנן להחריב את כל ארץ מצרים, אך לפני הכל ניגש לתפילה לפני הקב"ה. וכך, יעקב אבינו, לפני שפגש את עשו, נקט בכמה דברים: תפילה, פיוס ומלחמה. לפעמים זה רצון ה', כשרואים שהפיוס לא עוזר ומרגישים שהתפללו והתפילה כבר היא בגדר ללחוץ את הקב"ה שזה דבר אסור, המלחמה, שזה הדבר הקשה ביותר, היא הפתרון עם תפילות מרובות להקב"ה.

ידוע, שמעלת בעל תשובה, גדולה עד מאוד, ובימים מיוחדים אלו, מעלת השב בתשובה, רמה וגדולה עד מאוד. וידוע המעשה המובא בספר 'עמק המלך', על רב צדיק וחסיד, קדוש ונורא, רבי משה די ליאון זצוק"ל, שהיה אדם גדול ונכבד, והשכינה שרתה עליו ומרוב קדושתו, האנשים שהתקרבו לארבע אמותיו, היו נכנסים הרהורי תשובה בליבותם. בתקופתו, חי איש עשיר, שנכסיו היו רבים ומסועפים ביותר, אך היה בעל עברה גדול, גזלן, רמאי, נואף וכל מידה רעה הייתה בו. באחד הימים, זכה לדבר עם רבי משה די ליאון ובתוך הדיבור, פחד ואימה וחרדת אלוקים נכנסה בליבו. עמד בבכי ותמרורים ובקש מרבי משה תיקון לנפשו וכל אשר יורה לו, יעשה. רבי משה נתן לו סדר תשובה וציווה עליו, שלא ימוש מבית מדרשו. אחרי שקיים אותו עשיר את כל הסדר שהורה לו, אמר לו רבי משה, בלילה תבוא לבית המדרש ושם יהיה סוף התיקון שלך. בא בשעה המיועדת ועמד ברטט ואימה וחרדה גדולה. אמר לו רבי משה, כעת זו השעה שתקבל עליך מיתה, תעמוד ותעשה וידוי על חטאיך. לאחר שהתוודה, הורה לו רבי משה לשכב על רצפת בית המדרש. לקח רבי משה בידו כף מברזל, מלאה עופרת רותחת, ואמר לעשיר לעצום את עיניו ולבלוע את העופרת הרותחת ומיתתו, תהא כפרתו ובזה, יבוא סיום סדר תשובתו. אותו עשיר, קבל עליו את הדין באהבה ובדחילו ורחימו וכשדמעות של תשובה זולגות מעיניו, פתח את פיו, כדי לקבל עליו את הדין. לקח רבי משה כף מלאה דבש ושפכה לתוך פיו, במקום העופרת הרותחת וקרא באזניו את הפסוק: "וסר עוונך וחטאתך תכופר". עמד אותו עשיר ופרץ בבכי ואמר לרבי משה, מדוע לא יצקת את העופרת בפי ולמה לא נתת לי לסיים את סדר תיקוני ותשובתי? ענה לו רבי משה, אל תירא ואל תפחד, מחשבה כמעשה! לא עברו ימים, ועת פקידתו של רבי משה בא, כשהבינו בני ביתו קרוביו, שסוף ימיו בא, עמדו להיפרד ממנו. בא גם אותו עשיר בעל התשובה, ובכה בכי גדול ואמר לרבי משה, שכל זמן שהיה רבי משה חי, הוא היה קרוב לה' ועתה, שרבי משה יסתלק מהעולם, פוחד הוא שיתרחק מדרך השם ולכן, הוא מבקש שאף הוא יסתלק מן העולם. נתן לו רבי משה תקיעת כף על כך ולמחרת נפטר אף אותו עשיר. מעשה זה, רבי אברהם הלוי, תלמיד האריז"ל היה מספרו, בכל עת בבית המדרש הגדול בצפת, ללמדנו, עד כמה כח התורה וכח חכמי ישראל גדול הוא וכל מילה היוצאת מפי צדיק אות היא לעולם ורצון יראיו יעשה. ורואים עד כמה כח חכמי ישראל גדול, מהגמרא במסכת יבמות )דף קכ"א(, שיש נידון על אדם שטבע במים, ולא ידוע אם נותר בחיים או לא ויש כעת ספק, האם אשתו מותרת להנשא לאחר, או שתשאר עגונה? אומרת הגמרא, שאם טבע במים שיש להם סוף, אשתו מותרת ואם טבע במים, שאין להם סוף, אשתו אסורה. פירוש, "מים שאין להם סוף", שאם אדם טבע בים שלא רואים את סופו, כיוון שלא ראינו שהאדם הטובע עלה מהים, אוסרים את אשתו להנשא, כיון שחוששים, שעלה ממקום אחר, שלא גלוי לעינינו והוא חי וקיים ולכן אשתו אסורה להנשא לאחר. אך, אם טבע ב"מים שיש להם סוף" שרואים את סוף המים, ועבר זמן שלא יוכל להינצל, אשתו מותרת, שהרי, ראינו שלא ניצל מהטביעה. וקשה, הכל בכל עניין של התר עגונות, מחפשים חז"ל דבר להקל על האשה ומדוע במים שאין להם סוף החמירו, שגם מחמת חשש רחוק, אוסרים את האישה ומחשיבים אותה כעגונה. אלא, יש כאן יסוד גדול, שמכיון שחכמים אמרו שמים שאין להם סוף אשתו אסורה, יצרו בזה כוח בעולם, שאפילו שזה לא מציאותי להנצל במים שיש להם סוף, בכל אופן נקבע טבע העולם כפי הוראת חכמים. ומביאה הגמרא מעשה, בשני בני אדם שהיו צדים דגים בירדן ונכנס אחד למחילה תת ימית בנהר, כדי לצוד שם דגים ושקעה עליו החמה ולא מצא את הפתח לצאת. שהה חברו, עד כדי שיעור זמן שתצא נפשו והלך והעיד לאשתו שבעלה טבע. בבוקר, כשזרחה החמה, מצא אותו אדם את פתח המחילה והגיע לביתו וראה שמספידים אותו. מיד עמד ואמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו שמים שאין להם סוף, אשתו אסורה.

עיקר גדול מעיקרי התשובה, שידע ויכיר החוטא בחטא שחטא, ויכיר גם שבמעשה החטא מעל בה', וכל עוד שלא הגיע להכרה והבנה ברורה ברעת החטא, לא יוכל החוטא לבוא בשערי תשובה. כי כאשר אדם חטא ועבר על רצון ה', אם בעל נפש הוא, לא יאוחר שיעלו בקרבו הרהורי חרטה ותשובה, ויכיר בחטאו ובפשעו להשי"ת ויחזור וישוב מאשר עיוות. אך אדם שחוטא ועובר על רצון ה', אך לדעתו והבנתו אין במעשהו כל פגם וחטא, במצב זה יהא קשה עליו לשוב בתשובה מחטאו, וליבו לא יהא נוקפו כלל, והרהורי תשובה לא יעלו ברעיונו, שהרי לדעתו כלל לא חטא. התורה הקדושה מספרת לנו )בראשית יג,ז-ט( שהיה ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי". וצריך להבין, הרי אברהם אבינו היה מקרב תחת כנפי השכינה את כל גויי הארץ, ובודאי שהיה סובל את כל טענותיהם ואופי הנהגתם, ועל אף הכל, היה מקרבם באהבה רבה לבל ידח ממנו נידח. וא"כ מדוע ביקש אברהם אבינו, שהיה אב המון גויים, שלוט ייפרד מעליו, הלא בכך גרם לו שיתרחק מה' ושיילך להתחבר עם אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה'. ועוד יש לדקדק, שמובא במדרש )בראשית רבה מא,ו(, "רבי עזריה בשם ר"י ב"ר סימון אמר, כשם שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט, כך היה ריב בין אברם ללוט". ומדרש פלא היא, מדוע אומר המדרש שהיה ריב בין אברהם ללוט, אחרי שכל המריבה הייתה רק בין הרועים. אך גילו לנו חז"ל שלוט התיר לרועים שלו לתת מרעה לצאן שלהם בשדות של זרים, שסבר שאין זה גזל, כיון שכל הארץ נתונה לאברהם, ולוט הוא יורשו, כי לאברהם עדיין לא היו בנים, וממילא אין גזל במה שרועיו שולחים את בהמותיהם לרעות בשדות זרים. וכיון שלוט לא הכיר ברעתו, ולא הבין את חטאו, לכן אברהם אבינו אבי החסד שהביא לביתו כל אדם, ראה חובה וצורך לשלוח מעליו את לוט שהיה שארו ובשרו, שכן שבטענה שטענו רועי לוט כנגד רועי אברהם, בעצם כוונתם הייתה להכשיר את מעשה הגזל שלהם משדות אחרים, ויסוד ההיתר שלהם היה, ע"י שאמרו שהם בסך הכל מאמינים בהבטחת השי"ת שהארץ נתונה לאברהם, ולוט הרי יהא יורשו, וא"כ מה שהם אוכלים משלהם אוכלים ואינם גוזלים דבר. וא"כ טענת רועי לוט, שבעצם הם מאמינים גדולים בהבטחות ה', ומשום כך אין כל מניעה לאכול משדות אחרים ואין זה גזל כלל, שהרי אדרבא בזה הם מקיימים את מצות ה' ומחזיקים בארץ המיועדת להם. אך האמת היא, שעדין לא הגיע השעה שאברהם יירש את הארץ, וע"כ אין זו מצווה אלא עבירה גמורה. וזו גרועה שבמידות, לעשות מעשה עבירה ולהכשירה במצווה, וזו ממש כמצווה הבאה בעבירה, כאותו חזיר טמא הפושט טלפיו ואומר כשר אני, וכל כוונתו היא להכשיר רשעתו ומעשיו הטמאים בסימני טהרה. ולכן לא היה זה ריב גרידא בין הרועים, אלא ריב ומחלוקת על השקפה ושיטה בין אברהם אבינו ללוט, וכפי שדרשו חז"ל. ולכן שלח אברהם אבינו את לוט מעליו, ואע"פ שהיה הדבר כנגד כל מדתו ואופיו. ולכן אמרו חז"ל בגמרא )יומא כב,ב(, שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול עבר עבירה אחת ואבדה ממנו המלוכה, ודוד המלך עבר שתי עבירות ולא אבדה ממנו המלוכה בגין כך. כי חטאו של שאול היה על אשר השאיר בחיים אחרי מלחמת עמלק את מיטב הצאן והבקר, ועל אף שנצטווה להרוג את כל שלל המלחמה, בכל זאת חמל על הצאן, שכן בדעתו דימה שיהא זה לרצון ולריח ניחוח לה' כשירצוהו בעגלים ופרים בני שנה. ומשו"כ שאול באחת ועלתה לו, כיון שהפגם היה מהותי ויסודי, שכלל לא הכיר בחטאו. אך דוד המלך אע"פ שהיו בידו שתי חטאים בכ"ז לא עלתה המלכות ממנו, כיון שהכיר בחטאו, וכאשר הוכיחו אותו, מיד אמר חטאתי, ולכן זכה שהמלוכה תישאר אצלו. מובא במדרש )תנחומא ראה י'(, מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והייתה לו שדה אחת והייתה עושה אלף מידות, והיה מוציא מעשרותיו ממנה מאה מדות למעשר, ומן המותר היה מתפרנס הוא ובניו ובני ביתו כל ימיו. בשעת מיתתו קרא לבנו, אמר, בני, תן דעתך על השדה, כך וכך מידות היא עושה וכך אני מוציא ממנה מעשר, וממנה הייתי מתפרנס אני וביתי כל ימי. שנה ראשונה זרע הבן אותה ועשתה אלף מידות, הוציא ממנה מאה מידות מעשר. שנייה, נכנסה בו עין רעה ופיחת הוא עשרה מידות, ופחתה היא מאה מידות כנגדו, עד שבסוף תשע שנים הוציאה השדה רק מאה מידות. אמר רבי לוי, שאף שהפחת בשדה היה הולך ופוחת בכל שנה עד ט' שנים, מ"מ לא נתן אותו הבן על ליבו לדעת שמחמת שפיחת את המעשרות לכן הוא נענש. אלא היה סבור שיש כאן סיבה טבעית, והזמן הוא עת רע לגידולי השדה. ונמצא שאותו אדם איבד את כל ממון אביו, ולא שת ליבו לחקור בטעם האמיתי שהביא לכליון ממונו, מחמת שפיחת את מעשרותיו, אלא חשב שיש כאן מכת מדינה. כי פעמים אדם לא מכיר בחטאו ולא שם על ליבו להבין ולהתבונן שמעשיו הם מקולקלים. ועל זאת ניתן להמליץ מש"כ )משלי יט,יד( "בית והון נחלת אבות", כלומר, מתי משתמר אצל האדם בית והון שקיבל מאבותיו, כאשר נחלת אבות בידו, והיינו, כשעומד ומקיים את צדקתם והנהגתם של אבותיו והולך בדרך האמת והישר שהנחילו לו. וזהו התיקון וההכנה לתשובה, ללמוד ולהכיר את חטאו ולדעת את גודל פשעו ואשר עיוות, ואחר כך יוכל להיכנס בשערי התשובה עד שישלים את תיקונו וזוכה לחלקו בגן העדן מקום עידון הנשמות.

משה שולח מרגלים לרגל את הארץ ואותם מרגלים לא נוהגים בנאמנות, שמים בתוך ליבם חשבונות ורצונות פרטיים שלהם. ואמרו חז"ל )זוה"ק ח"ג, קנח,א(: עמדו המרגלים וחשבו, כעת אנו נשיאים בעם ישראל, אם יכנסו לארץ הקודש תסתיים מלאכתם וגדולתם תגמר, עמדו ודיברו דיבת הארץ רעה, לגרום עיכוב במדבר בכדי שלא ירדו ממדרגתם ומגדלותם במדבר.והנה שליחים לא נאמנים, חוסר אמינות זה מן הדברים החמורים ביותר, במקום שאין אמינות אין קיום! המרגלים, אשר מתחילה הולכים, במחשבה ועצה לא טובה, חוזרים עם לשון הרע גדול על ארץ הקודש ומדברים אף על הקב"ה "כי חזק הוא ממנו" )במדבר יג,לא(, טענו שהקב"ה, חס ושלום, לא יוכל לנצח את יושבי הארץ בתוך כל הרוע וההתדרדרות הגדולה. כלב בן יפונה הולך לקברי האבות ומתפלל להקב"ה להיוושע ולא ליפול בעצת המרגלים, ויהושע הולך בכח אמונת חכמים ותפילת רבו משה, ובכח תפילת רבו ואמונת חכמים ניצל מעצתם. כשחוזרים למדבר מסיטים את כלל עם ישראל, אולם "ויהס כלב את העם" )שם ל(, בתוך כל הרצף של הלשון הרע, כלב עוצר אותם לרגע, ופה מלמד אותנו כלב, אף שידע שלא יעזור כלום מה שהוא אומר, אך הוא עוצר את כל אש המחלוקת לרגע ובזה מלמד אותנו יסוד גדול: גם כשאדם עושה עבירה, לא לעשות אותה בחמימות גדולה מאוד, להתקרר קצת, כך גם העונש לא יהיה אש גדול, אלא עם קרירות קצת, כאדם אשר נופל מקומה גבוהה, אם יפול על הקרקע וודאי ימות, אך אם יפול ויעצור בכמה מקומות, יש סיכוי שלא ימות. לאחר כל המרידה בתורה ובמשה ובהקב"ה, נגזר על בני ישראל "יום לשנה יום לשנה" )שם יד,לד(, על כל יום שהמרגלים היו בארץ כנען, מלשון הכנעה ארץ לכנועים ובעלי ענוה, ישארו במדבר עוד ארבעים שנה, אף שדבר זה קשה ביותר, חטאו ארבעים יום על זה ארבעים שנה?! אלא, פה נלמד יסוד גדול, האדם חושב שחטאו קטן, אך אינו יודע את העומק של החורבן אשר חטאו גורם ועושה. ונקשה, מדוע לא ריחם הקב"ה על עם ישראל והעונש כל כך קשה? אלא, נלמד יסוד גדול: לפעמים האדם על ידי חטאו, מאבד את כוחות הנפש שלו ואת נפשו ככלי קיבול להיות מקבל של דברים טובים ורוחניים, וכך קרה לעם ישראל, איבדו את נפשם מכלי קיבול להיכנס לארץ, ולבנות שוב את הנפש להיות מסוגלים להיכנס לארץ צריך עוד ארבעים שנה של בניה. בבוקר, לאחר מות המרגלים, קמים עם ישראל ומבקשים לעלות לארץ ישראל אומר משה "לא תצלח" )שם מא(, זה לא יצליח. והנה קשה מה השתנה? אתמול עמדו במרד נגד הקב"ה והיום אומרים נעלה, איך ברגע אחד כל דעתם משתנה מצד לצד?! אלא אפשר לבאר ולומר, ישנם שני סוגי תשובה: סוג ראשון, והוא הסוג הנכון, כאשר האדם חוטא ומרגיש את רעתו שב אל ה' בכל נפשו, וזו התשובה הנכונה והאמיתית. אך יש עוד תשובה, כאשר האדם מרגיש שהחטא לא משתלם לו, העונש, הצער ההסתר פנים, הפחד מהמחר שלא ישלם על מעשיו הרעים גורמים לאדם לשוב בתשובה, זו תשובה לא שלמה. וזו הייתה תשובת בני ישראל לאחר חטא המרגלים, הפחד והצער מארבעים שנה במדבר ומההסתר פנים, גרם להם לבקש לחזור ולעלות לארץ כנען. ולכן משה אומר להם "לא תצלח", זו תשובה שלא מצליחה, תשובה צריכה להיות משיברון הלב וקירבה אמיתית להקב"ה.

הנה חשבנו לנסות ולהבין את נפש האדם ואת התנהגותו. וחשבנו לבאר ולומר על פי מעשה במלך גדול, אשר שמע שבאחד ממחוזות מלכותו, מתנהלת מלחמה קשה בין התושבים וכולם נלחמים בכולם, בלי סיבה אשר יכולה להצדיק את שפיכות הדמים והחורבן הגדול אשר נזרע בחבל ארץ זאת, הרג יתומים אלמנות, הרס בתים, חורבן העיר וכו'. הלך המלך לאחד מן הצדיקים והקדושים וביקש ממנו תפילה, עצה, דבר סגולי, אשר יכול לשנות את כל המצב הקשה המתחולל בחבל ארץ זאת, ישב אותו צדיק והכין כמין שלט אשר עליו דברים סגוליים, אשר כל מי שרואה אותם נכנס בליבו ראיה אמיתית על החיים, וכאשר האדם יראה ראיה אמיתית ודאי כל המלחמות יפסקו והאמת והשלום יחזרו לשרור במקום מוכה זה. והנה המלך כשקיבל שלט זה, שלח שליחים טובים ונאמנים לתלות אותו בכיכר העיר, כשתלו שלט זה, הנה פלא, תושבי המחוז נחלקו לכמה קבוצות: קבוצה א': כשהיו עוברים ליד השלט, היו קדים קידה, מכבדים, אך לא מסתכלים וממהרים לעזוב את המקום. קבוצה ב' של אנשים: אלו אנשים אשר הם נגד הדבר השמימי אשר שלח המלך, ונלחמים בכל דרך שיורידו את הקמיע הזה מכיכר העיר. קבוצה ג': אלו אנשים אשר מכבדים את הדבר המיוחד הזה, אך טוענים שהעולם התקדם מאוד וזה לא דבר שכלי, וצריכים לשאוף קדימה בחיים ולא להסתכל אחורה. קבוצה ד': אנשים אשר מאמינים בדבר המיוחד הזה והולכים בקר, צהריים וערב לראות ולהסתכל ולהתבשם מהאור הגדול. והנה כך הם חיינו בעולם הזה, ישנם אנשים אשר התורה ודרך ה' יקר מאוד לליבם ומכבדים מאוד את התורה והמצוות, אך משתדלים להתרחק מאוד מכל דבר של תורה, ודאי חוץ מימים נוראים ולויות ובריתות, וכל הקשר שלהם נשאר קרוב מאוד לה', אך בלב בלבד. קבוצה ב': אלו הלוחמים בכל כח בדרך התורה, בלי להבין, בלי לדעת מהי דרך התורה, מסיקים מסקנות מכמה אנשי שוליים אשר הם מרעישים כמי שהתורה היא נחלת אבותיהם ובהם נתפסים ומסיקים מסקנות. קבוצה ג': מכבדים את התורה מאוד, אך העולם התקדם והכל השתנה, ואיך דברים עתיקים שנאמרו לפני אלפי שנים יכולים לקבוע ולהשפיע עליהם. קבוצה ד': אלו יראי ה' אשר עם כל מה ששומעים ורואים, תמיד נשארים נאמנים לדרכם לדרך ה', משכימים בוקר וצהריים וערב בתמימות בדרכם, דרך ה'. כשנתעמק נמצא שבכל עת וזמן יש את החילוק הזה, כמו שמובא בחז"ל )ילקוט שמעוני שמות יד,רלג( כשעמדו בני ישראל על ים סוף, נחלקו בני ישראל לכמה מחנות, מחנה אחד אמר נלך ונלחם עם המצריים, מחנה שני אמר נברח למדבר, מחנה אחר אמר ניכנע למצרים, ומחנה אחד אמר נלך באמונה בה' ובסוף ודאי ננצח, הבוטח בה' חסד יסובבנו. וכך מצאנו בדור ההפלגה, כאשר עמדו וביקשו יושבי הארץ לבנות מגדל ולעלות לשמים, ישבו מנהיגי הכופרים ומורדי המרד באלוקים וטכסו עצה, איך אנו יכולים לאסוף את כל יושבי הארץ שיתאספו וילכו איתנו במהלך זה ולא ניתקל בהתנגדויות או אפילו הפרעה מעשית לבנות את המגדל ולעלות לשמים, אחרי דין ודברים ארוך, החליטו אותם רשעים לבנות כמה קבוצות בתוכם בכדי שכולם יאמינו וילכו בדרכם. קבוצה א': הייתה קבוצה של אנשים אשר כל מטרתם בחיים היא מלחמות ומריבות, אפילו בלי שום סיבה, בראש הקבוצה העמידו לוחם גדול אשר צעק ואמר: מי רוצה להצטרף אלי, הולכים למלחמה, לא משנה מה ומי כל שוחרי המלחמות הלכו עימו. קבוצה ב': העמידו אנשים ספקנים, מי ברא את העולם, אולי משהו אחר ח"ו, לכן אנו רוצים לעלות לשמים לחקור מי עומד ברומו של עולם ולראות איך מחליט את ההחלטות וכו'. קבוצה ג': העמידו "צדיק" גדול אשר אמר, העולם כל כך גדול וקשה לנהל אותו, אנו נעלה לשמים ונעזור חס ושלום לאלוקים לנהל את עולמו. כך החיים בכל עניין וכל דבר התפלגות לכמה קבוצות. ולכן, אנו צריכים לדעת, שזה דרך העולם, ולהשתדל בכל עת וזמן להיות מן הקבוצות אשר יראת ה' עומדת בראשם. ויזהר האדם כי כאשר נדבק בסוג אחר של קבוצה, קשה מאוד לצאת מהלחץ החברתי, וזה נקרא בפי חז"ל; עול הרעיון, הרעיון והדרך הופכים כעול על צוארו אשר קשה לאדם להתנתק מן העול הזה ונהיה האדם משועבד לחברה ולדרך. לכן הקב"ה נתן לנו את הזמן הזה, מחודש תמוז, זמן תשובה ממשמש ובא, ואחר כן אב ר"ת אלול בא, ואחרי כן א-לול ב-א למצוא את הדרך הנכונה, ובשאר הזמן ללכת להיות חלק ממנה.

עשרת ימי תשובה, ימים אלו נפלאים ונשגבים, ימי חסד וחנינה מאת השם יתברך, אשר חפץ חסד הוא, ובכל שנה ושנה ישוב ירחמנו ונותן לנו, את האפשרות והזכות לשוב בתשובה ולכפר את אשר עיוותנו. ימים אלו נפלאים ונשגבים ומעלתם גדולה משאר כל ימי השנה, עד שדרשו חז"ל )ראש השנה יח,א(, על דברי הנביא ישעיה שקרא ואמר )ישעי' נה,ו(: "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" - אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ובימים אלו קרוב השם יתברך בקרבה יתירה ומיוחדת, וכביכול, ממציא את עצמו ומתקרב לעם ישראל, כדי שיחזרו בתשובה. לכן, ימים אלו, אינם במניין הכללי של השנה, אלא קובעים לעצמם מניין ותקופת זמן נפרדת משל עצמם. וכן פירשו דורשי רשומות, שתקופת הזמן שמראש השנה לראש השנה, היה צריך להיקרא בשם "שסה", כמניין שס"ה ימים שיש בין ראש השנה אחד למשנהו. אלא, קבעו חכמים שתקרא בשם "שנה" כמניין שנ"ה ימים והעשרה ימים הנותרים, אלו עשרת ימי תשובה, הרי הם מנין של זמן נפרד ונבדל משאר ימות השנה הרגילים. חז"ל מספרים )יומא פז,א( דבר מופלא על רבי אבא, הידוע בכינויו "רב"; שהיה בשכנותו קצב, גס רוח ונעדר מידות טובות. באחד הימים ציער אותו קצב את רב, ופגע בו בצורה שלא הייתה לכבודו של רב. כמובן שחטאו של הקצב היה גדול עד למאוד, שפגע וביזה את גדול הדור ומטבע הדברים, שהיה צריך להגיע ולבקש את מחילתו של רב. אך אותו קצב המשיך במריו ולא בא לבקש את סליחתו של רב. כשהגיע ערב יום הכיפורים, ראה רב שאותו קצב לא בא לבקש ממנו מחילה. הקדים ויצא לכיוון חנותו של אותו קצב כדי להתפייס עימו. כשהיה בדרכו לשוק פגש אותו רב הונא, שאלו: להיכן הולך מר, השיב לו רב: לפייס את פלוני הקצב. נחרד רב הונא מחוצפתו של אותו קצב על שגרם לרב בכבודו ובעצמו להגיע אליו בערב היום הקדוש כדי לפייסו. ספק רב הונא את כפיו ואמר בינו לבין עצמו: "כעת נפש הולכת להיאבד מן העולם"... התלווה רב הונא לרב בדרכו. כאשר הגיעו בסמוך לחנותו של הקצב, היה עסוק הקצב באותה שעה בפירוק ראש של בהמה וסכין הקצבים בידו, הבחין הקצב ברב והפטיר לעומתו בזלזול: "אבא, לך מכאן, אין לי שום עסק איתך". הקצב ברשעתו, אפילו לא כינה את רב בשם תואר של כבוד, אלא פנה אליו בשמו הפרטי. מספרים חז"ל, שתיכף ומיד כשהשלים הקצב הרשע את אמירתו המזלזלת כלפי רב, בעודו מכה בראש הבהמה בסכין הקצבים שבידו, ניתזה עצם ופגעה בראשו והרגתו לאלתר. מעשה נורא ומופלא, שיש בו לימוד עצום על חומר העוון בפגיעה בצדיקים ותלמידי חכמים. אך, הקושיא הגדולה ביותר היא, מדוע ראה רב צורך ללכת ולטרוח בכבודו ובעצמו, בערב יום הכיפורים, עד לחנותו של אותו קצב, על מנת לנסות להתפייס עימו. הלא החובה לטרוח ולפייס, הייתה חובתו של הקצב, שהיה צריך לבוא הוא ולבקש את מחילתו של רב. ואם רב הטריח עצמו ללכת אליו, הרי שיש דברים בגו. מבארים חכמי המוסר, שרב למד זאת מהקב"ה בכבודו ובעצמו, שהרי בימים אלו שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אנו צריכים וחייבים לחפש את קרבת ה' להמציא את עצמנו אל ה', ולבקש מחילה. כיוון שאנו חטאנו פשענו ומרינו בכל ימות השנה, והקב"ה רק השפיע עלינו טוב. אך עם כל זאת, הנביא ישעיה גילה לנו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו, ממציא את עצמו אל בני ישראל כדי שיבקשו ממנו סליחה ומחילה. וכיון שכך, חייבים אנו לדרוש אל ה' ולקרוא אליו בכל ליבנו, וכמאמר הנביא: "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". מו"ר זקננו הרי"ף ד'עין יעקב' זי"ע כתב, שבכל ימות השנה יש מעלה מיוחדת לתפילה בציבור, תפילת רבים, והן אל כביר לא ימאס בתפילת רבים. ובוודאי שתפילת יחיד גם יש לה מעלה, אך תפילת הרבים יש לה מעלה גדולה יותר. ומחדש הרי"ף חידוש עצום, שבעשרת ימי תשובה, כל כך קרוב השם לכל קוראיו, עד שגם לתפילת היחיד יש מעלה של תפילת רבים, ואילו תפילת הרבים, בעשרת ימי תשובה, אין אנו יודעים לשער את גודל מעלתה. ימי עשרת ימי תשובה, הם בבחינת מה שנאמר בשיר השירים )ה,ב(: "קול דודי דופק, פתחי לי", הקב"ה ממציא את עצמו עד לפתח לבבנו, דופק ומקיש על חדרי מצפוננו, ואומר: פתחי לי. רק שנפתח פתח ולו הקטן ביותר, כחודו של מחט, ואז השם יתברך יערה עלינו רוח ממרום, ויפתח את ליבנו כפתחו של אולם גדול. תשעה באב תשעה באב הוא היום המר והקשה לעם ישראל מהיותו עם, ביום זה חמישה דברים קשים קרו לאבותינו: א. נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל וישארו במדבר עוד 40 שנה. ב. נחרב בית המקדש הראשון. ג. נחרב הבית השני. ד. אחת הערים הגדולות, אשר היו בעם ישראל, וביתר שמה, נחרבה ומתו רבבות על רבבות של יהודים ודמם היה הולך עד הים הגדול בנהרות של דם וגויי הארץ היו משקים את שדותיהם בדם תושבי ביתר ואסרו לקבור את גופותיהם ולקחו את גופם ובנו בו חומות סביב כרמי היין של גויי הארץ. ה. נחרשה העיר ירושלים לאחר החורבן וכל הצרות המשמעותיות והקשות אשר עמנו עבר. היו ביום זה: גרוש ספרד, השואה האיומה החלה ביום זה ועוד רעות רבות אשר ידע עמנו. שורש חורבן בית שני היה על שנאת חינם. חשבנו להקשות מהי שנאת חינם? מדוע קוראים לשנאה "שנאת חינם"? הרי אם אדם עשה לחברו רע ויש לו כעס עליו, הכעס הוא בצדק והשנאה היא בצדק, מדוע קוראים לה שנאת חינם? אלא, כששני אנשים רבים או כשיש ביניהם בעיה, אפשר להבין שכעסם כמו גפרור הנדלק, אחרי רגעים נכבה, אך כאשר הגפרור מוצא בלב האדם קוצים ודרדרים להתפס בהם ולהדליק תבערה, זוהי שנאת חינם על מה שקדם את הגפרור להדלק ונבנה בלב האדם בסיס לרע להדלק ולהתפס ולכן נקראת שנאת חינם. שורש בית המקדש נבנה על אהבת חינם כמו שמובא במדרשים הקדמונים: היכן נבנה בית המקדש בירושלים ומדוע דווקא שם בחר הקב"ה? אחד מן הטעמים הוא: בראשיתו של עולם שני אחים היו שותפים בקרקע האדמה שעליה נבנה בית המקדש, היו זורעים וקוצרים ומוכרים את יבולם. אח אחד היה גר בקצה אחד של הקרקע והאח השני, היה גר בקצה השני. האח הראשון היה נשוי עם ילדים והאח השני, מהקצה השני, עדיין לא נשא אשה ולא ילד בנים. בכל שנה, כשהארץ נתנה את יבולה היו האחים מחלקים את היבול חצי בחצי וכל אחד בקצה השדה ליד ביתו, היה לו מחסן רחב ידיים, אשר שם היה שם את סחורתו והיה מוכר לבד את שלו. אך האחים האלה, אהבו אהבה מרובה, איש את רעהו; האח אשר עדיין לא נשא אשה, היה אומר לעצמו, אני אינני צריך הרבה, אין לי אשה, אין לי ילדים, יכול אני להסתפק במועט, אך אחי, צרכיו מרובים, אשה, ילדים, הוצאות רבות. בכל לילה, היה לוקח משלו והיה הולך בשקט ושם אצל אחיו, בלי שאיש ידע בלכתו ובשובו. ואף האח הנשוי, כך היה עושה היה אומר לעצמו, אני כבר יש לי הכל, אשה ילדים, משפחה מסודרת, אחי עדיין חייו לפניו ובודאי כל ממון, אשר יש לו, לא יספיק לו ובכל לילה היה הולך, בלי שאיש ידע לא בלכתו ולא בשובו ושם משלו, אצל אחיו וכך, במשך שנים היו עושים ואף אחד לא ידע את אשר אחיו עושה. באחד הלילות, נפגשו שניהם, זה על גבו סחורתו ואף אחיו. כך הבינו שניהם, את אשר עשו ובכו בכי גדול, דמעותיהם ירדו על הקרקע ובדמעות של אהבת חינם, הניחו את אבן הפינה של אהבת חינם, במקום המקודש והחביב ביותר לעם ישראל, אשר יסודותיו אהבת חינם ולכן, כאשר הייתה שנאת חינם בעם ישראל, לא יכול. היה הבית להתקיים, משום שיסודותיו הם אהבת חינם ובשנאת חינם כל היסודות מעורערים וסוף הבית שנחרב. לכן, אנו אומרים "בונה ירושלים", כל מעשה של אהבת חינם ומעשה טוב, אשר אנו עושים, אנו בונים את ירושלים, בונים את הבית השלישי; הבית נחרב על שנאת חינם ויבנה על אהבת חינם. לכן, העבודה המיוחדת, ביום זה, להרבות אהבת חינם בעם ישראל, כל מי שיכול לקרב לבבות בין עם ישראל עושה את מצוות היום. ורבי אליעזר פאפו, אשר בעז"ה, ביום כ"ב באלול, נזכה כולנו יחד להיות על קברו, אשר זכות מרובה היא, כותב בסיפרו פלא יועץ:)ערך שנאה( אחי יתן אל ליבו ומה שציוה ה' בתורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך", "ואהבת לרעך כמוך" ד-למה ישנא אותו בודאי שאוהב אותו, לא הוצרך לצוות אלא למי שהוא אויבו ומבקש רעתו עליו, נקבע לאהוב אותו כגופו ואף שדבר קשה הוא לשלם טובה תחת רעה ואמרו אנשים: מי שאוכל מר אינו יכול לירוק מתוק, אך כיון שציוונו כך יוצרנו, הרי זה דבר שיכול להתקיים שלא ניתנה תורה למלכי השרת. ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, אלה שצריך התמדה גדולה וטרחה גדולה לחשוב מחשבות רבות שמפי עליון לא תצא הרעות והטוב לטובתו של אדם. ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה בלי גזרת עליון והרבה שלוחים למקום לעשות הטוב בעיניו של אדם בעוה"ז או בעוה"ב בזאת ובזאת אחיו יתן לרעהו ויאמין בזה באמונה שלמה ויתחזק מחשבות טובות תמיד להעביר השנאה ולעורר את האהבה ולפום צערא אגרא. ורבנו חיים ויטאל בשערי קדושה אומר על המשנה באבות פ"ב: שנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם, מדוע? משום כששונא את חברו כמו ששונא את אלוקים שבראו ומה קשה יותר מלומר דברים קשים אלו של רבנו חיים ויטאל וברבנו בחיי בספרו הקדוש כד הקמח )ערך שנאה( אמר: שנאת חינם היא חולי קשה וראש לכל העברות שבתורה ובספר תוכחת חיים לרבנו חיים פלאג'י כתב מצוה לבעלי מוסר שיוכיחו בתוך קהל ועדה ויודיעו ברבים כי שנאת חינם היא מן העברות החמורות שבתורה והגמרא במסכת כלה אמר: רבי נחמיה בעוון שנאת חינם אשתו מפלת נפלים ומריבה רבה בתוך ביתו ובניו ובנותיו מתים כשהן קטנים. והחיד"א כתב על זה בספר כסא רחמים "בעוון שנאת חינם אשתו מפלת נפלים" כיון ששונא לבני אברהם יצחק ויעקב לכן לוקה בבניו ואשתו מפלת "ומריבה רבה בתוך ביתו" לפי ששונא את חברו הקב"ה מרבה מחלוקת בבית ובניו מתים כשהם קטנים: משום ששונא את בניו של המקום )הקב"ה( והיה לו נחת אם היו מתים לכן הקב"ה פוגע בילדיו. לכן, כמה יפחד ויזהר האדם להתרחק מן המחלוקת ונזהר בכל כוחנו לרדוף אחרי השלום וכדברי המשנה: הלל אומר הווה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום. אנו נמחל ונסלח לכולם ונרדוף אחרי השלום ויקויים הפסוק בתהילים "וראה בנים לבניך שלום על ישראל". כשיש שלום בישראל, זוכים לראות בנים ובני בנים. יש מעשה, אשר הולך עימנו מהיותנו צעירים בגיל, על אדם, אשר היה מכוער מאוד אשר נכנס לפני החתם סופר, חלק מהתלמידים באו ודרשו בשלומו בכבוד; חלק עמדו בצד, וחלק עמדו וצחקו. על פניו, יצא החתם סופר ואמר אלה שאמרו שלום וכיבדו, יהיו גדולים בתורה ויהיה להם דור ישרים יבורך, אלה שישבו בצד ושתקו יסבלו בצער גידול בנים ואלה שצחקו, לא תהיה תקווה לאחריתם.

בכדי להבין מעט את מהות היום אשר אנו נכנסים אליו היום, ליל תשעה באב, נביא את דברי המגיד מדובנא, אשר המשיל יום זה לזוג אשר שנים רבות לא זכו לפרי בטן, התפללו, הצטערו, צמו, נתנו צדקות, הלכו לכל הצדיקים, ביקרו אצל כל הרופאים המומחים ולא מצאו תקנה, עד אשר ריחם עליהם הקב"ה ונפקדו. כל חודשי ההריון עברו על בני הזוג בתפילה, בתקוה ובתחינה שיוולד להם זרע קודש, ירא ה', בריא ושלם וכו'. והנה מגיע הלידה, הבעל לקח את אשתו לבית החולים, ובשמחה גדולה מחכה ומצפה לראות את שאהבה נפשו, הבן אשר חננו ה'. והנה יוצא הרופא בפנים חמורות ואומר לבעל: הלידה הסתבכה מאוד ונהיה סכנה גדולה, אפשר להציל או את האשה שהיא תחיה והבן ימות, או את הבן, שהבן יחיה והאשה תמות. ביקש הבעל מן הרופא להכנס רגע לאשתו ובאימה וחרדה וצער סיפר לאשתו את דברי הרופא, בדמעות ענתה ואמרה האשה, שכל חייה ביקשה לזכות בבן זכר, והנה ה' זיכה אותה ומבקשת לתת את חייה והעיקר שבנה יחיה. וכך עשו, נפטרה האשה ובן נולד למשפחה, האבא גידלו במסירות גדולה מאוד, וכל חייו, פטירת אמו הייתה לנגד עינו, יום השנה של אמו הוא יום הולדתו וכך שלוש עשרה שנים. ביום הבר מצוה, עמד האבא ובקש מבנו: הנה אמך נתנה את חייה עליך, כעת יש זמן שאתה יכול להחזיר לה את כל אשר עשתה למענך, תעמוד ותאמר עליה קדיש לעילוי נשמתה. עמד הבן ובקרירות גדולה קרא את הקדיש מן הסידור, הצטער האב צער גדול מאוד, האמא שנתנה את חייה על הבן כך אומרים קדיש לעילוי נשמתה?!, בלי מסירות, בלי דבקות?!. עמד האב ואמר לבנו: בני, אתה יודע מה אימך עשתה למענך, מדוע כך אתה מתנהג?, ענה הבן ואמר: מה אני אעשה אני אפילו לא מכיר את אמי, איך אני אבכה ואיך אני אצטער על דבר אשר אני לא מכיר ולא הכרתי. המגיד ממשיל זאת אלינו, הקב"ה רצה להכחיד את עם ישראל מרוב עוונותיהם אשר רבו, אך ברחמים על עם ישראל הקב"ה הקריב את ביתו, את בית המקדש וריחם עלינו שלא ניכחד, מגיע יום השנה, יום החורבן, כאותו אמא שבנה ביום הבר מצוה שלו בקשו ממנו לאמר קדיש, כך אנו בקרירות מתענים מצטערים, וזה חורבן גדול ביותר, זה מראה על מידות לא הגונות ולא טובות. עם ישראל צריך לדעת שהחורבן הציל את חיינו, ועצם קיומנו כעם, וכאשר מגיעים הימים האלו ואנו מקיימים את מחוייבותינו בקרירות, בלי דבקות, בלי צער עמוק מהלב, דבר זה חמור וקשה ביותר. צריכים להכנס ליום תשעה באב בכאב גדול ביותר ולהבין ולדעת "שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כדור שנחרב בו בית המקדש". המדרשים אומרים שהקב"ה ביקש מן המלאכים שלא ינחמו אותו ויתנו לו להתאבל ולהצטער על חורבן בית המקדש, הקב"ה מתאבל, הקב"ה בוכה על החורבן, ואנו הגענו לקרירות כזו, שאיבדנו את הרגש של הצער על חורבן בית המקדש. זוכרים אנו בהיותנו בבית סבותינו הקדושים לבית פינטו ואבוחצירא, איך היה תשעה באב, הבית חשוך, כל מילה הייתה נמדדת, העצבות הייתה מורגשת באויר, אפילו הדיבור היה בלחש, וכל ענין היה אסור לדבר עליו, רק להתבונן ולהצטער על חורבן הבית ועל הגלות המרה הנמשכת. באחד השנים, זוכרים אנו, קנינו סט של משניות חדשים, והבאנו אותם לבית של מו"ר זקננו רבנו מאיר זצוק"ל, הסבא הקדוש הרים קולו ואמר: אל תפתח את הספרים, תצניע אותם עד מחר, אל תיגע בהם. כל שמחה אסורה רק ההתבוננות והצער על אורך הגלות, על הימים אשר עוברים, ההרגל אשר התרגלנו לגלות והגלות נהיתה כהרגל, וזה האסון הגדול אשר קרה לעם ישראל, אסון בתוך אסון, אסון הגלות, ואסון ההרגל לגלות. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כך אומרים בכל עת וזמן של שמחה, אך דברים אלו צריכים להיות עמוק בליבנו ולא בפה בלבד, אלא לחיות את זה בכל עת וזמן. על החתם סופר מסופר, שאחד מן התלמידים החשובים שלו רבי משה המבורגר זצוק"ל, הסתכל בערב תשעה באב בחור המנעול של החתם סופר ומצא שהחתם סופר מחזיק כוס בידו ובוכה בכי תמרורים על חורבן בית המקדש, עד אשר ממלא כוס שלם של דמעות וכשסיים למלאות את הכוס, בסעודה מפסקת היה שותה את הכוס של הדמעות. אחרי שנים, גם רבי משה המבורגר זצוק"ל בליל תשעה באב, ניסה למלאות כוס כרבו בדמעות, הצליח למלאות חצי כוס ולשתות כך צריך להיות הכאב על חורבן הבית, רבי יהושע בן לוי אמר: מיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלים אין שמחה לפני הקב"ה עד שיבנה הבית. הנה אצל מלכנו אין שמחה ואנו איבדנו הכל. ואף בימים המסויימים האלו ודאי שנתעמק ונבין את עומקם, ואת הקטרוג, אשר יכול חס ושלום לצמוח מחוסר התנהגות נכונה ביום הזה. משתדלים אנו בכל יום בכל ימות השנה ובעיקר בזמנים שיש בהם כעין שמחה לחזור על דברי הגמרא במסכת ברכות )ג,א(: אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בה, אליהו הנביא זכור לטוב שמר לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי, לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי ומורי ואמר לי: מה קול שמעת בחורבה זו?, אמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם, אמר לי: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. הנה גמרא זו תמוהה, מה ההדגשה שרבי יוסי נכנס לחורבה ורק שם שמע?, וכי בתפילה במקום אחר בביתו או בבית מדרש לא שמע גם את הבת קול הזאת?, ועוד מה ההדגשה על חורבה?, אלא אפשר לבאר ולאמר: להרגיש ולהבין צער עמוק אי אפשר להרגיש במקום עושר ונחת, כשרוצים להרגיש כאב צריך לרדת למקום אמיתי בכדי להרגיש, לשבת בארמון ובארמון לשמוע בת קול זה קשה מאוד, לכן שלמה מלך אומר )קהלת ז,ב(: "טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית המשתה", כי בבית האבל יורדים למציאות ולאמת. ולכן רבי יוסי שמע את הבת קול רק בחורבה, ואף אנו, להבין את הצער ואת הכאב, צריכים לבנות את האוירה של הכאב והחורבן, לא לאכול בשר בימים אלו, לא לשמוע שירה, לא להסתפר, וכן כל ההלכות הנוגעות לזמן ט' באב, ואז נבנה חורבה, ובתוך החורבה הזאת, רק אז אפשר לשמוע ולהבין העומק של הצער של חורבן בית המקדש. ואפשר להבין את מה שהמדרש מספר ואומר )איכ"ר הקדמה כד(: לאחר החורבן אמר הקב"ה למלאכים: בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו האוייבים בו. הלכו הקב"ה והמלאכים וירמיה הנביא, כשהגיעו לבית המקדש הכל היה חרב, אמר הקב"ה: בודאי זה ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אויה לי על ביתי, בני היכן אתם אהובי, היכן אתם, מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה. אמר הקב"ה לירמיהו הנביא אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחיד ועשה לו חופה ומת בתוך החופה ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?. לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקברותיהם שהם יודעים לבכות. הכאב בשנה זאת צריך להיות גדול מאוד, ההתדרדרות גדולה מאוד, וכל מי שמבין יודע שעם ישראל והעולם עומד בפני מדרון גדול מאוד ועמוק, ותהום גדול פעורה תחת רגלי העולם כולו, כל אחד באופן פרטי והכלל באופן כללי, חייבים להכניס בליבנו הרהורי תשובה ולהשתדל לשנות את דרכנו את מעשינו, מה שהיה לא יהיה יותר, העולם אשר הכרנו משתנה מיום ליום ומרגע לרגע, ומי שלא יהיה עירני להבין זאת ימצא עצמו בחורבן איום ונורא. אנו בזמן שהקב"ה יביא דבר אחרי דבר, בעיה אחרי בעיה, עד אשר נתעורר ונשיב ליבנו לאבינו שבשמים, לפעמים יהיה דבר ברעש גדול, לפעמים בקול קטן, אך עם צריבה וכאב בלב. מחוייבים אנו להיכנס לחורבה של כל אחד ואחד, ולשמוע את הצעקה של הקב"ה על חורבן ביתו ושמימות היכלו, ולהשתדל לבנות את ירושלים על ידי מעשים טובים בגדר בונה ירושלים, כל מצוה ומעשה טוב שמים אנו אבן בירושלים אבן בבית מקדשנו. ולעורר ליבנו לאבינו שבשמים. נשתדל לקבל את האבל של תשעה באב כמו שהקב"ה מצפה מבניו, ונשתדל ביום זה כל יהודי לחזק את חברו שיצום, ולהסביר את עומק וחומרת הצום והאבל של ט' באב, ועל ידי זה נקרב את הגאולה ונמתק את הדינים, והרחמים יבואו וירדו על הכלל ועל הפרט בקרוב ממש.

יום תשעה באב, חומרתו כל כך קשה עד אשר אסרו חכמים ללמוד בו תורה הקדושה, משום שהתורה הקדושה משמחת והעצב, על חורבן בית המקדש צריך להיות כל כך קשה בנפשנו, עד אשר אסרו עלינו חכמים, יום אחד בשנה, ללמוד בו תורה והוא יום תשעה באב. אך הלכות אבלות ומדרשים על חורבן בית המקדש צריך ללמוד ביום זה. שנים רבות, היה בליבנו קושיה על דברי המדרש איכה: בשעת חורבן בית המקדש באו האבות הקדושים וביקשו רחמים על החורבן ועל גלות ישראל וכל אחד הזכיר את זכותו: אברהם- הזכיר את עשרת הניסיונות שעמד בהם יצחק- הזכיר את זכות העקדה. יעקב - הזכיר את הצער והטורח בגידול י"ב שבטים - ולא קיבלם הקב"ה. וגם כך מובא בזהר הקדוש: בשעת חורבן בית המקדש, בא קול והעיר על קברי האבות הקדמונים ואמר: אבות קדמונים, אתם רדומים בשינה ואינכם יודעים צער העולם. בניכם שגידלתם בצער והכנסתם אותם באמונה גדולה של הקב"ה, הנה מתו והנה נהרגו והנה הלכו בגלות בין שונאיהם ידיהם קשורות לאחור, מתים ברעב, בתיהם נשרפו, איפה הרחמים שלכם? קומו התעוררו אליהם מיד! התעורררו האבות והאמהות והלכו למשה, ואמרו לו: משה, רועה נאמן, איה הם הבנים? מיד נתעורר משה והלך עימהם אל יהושע, אמר ליהושע, היכן בני ישראל שעזבתי אותם בידך? ענה יהושע ואמר: רבינו משה, בארץ הקודש עזבתי אותם וחילקתי להם את הארץ על פי הגורל. מיד הלכו כולם לארץ הקודש ומצאו אותה שנחרבה ולא נשמע בה קול. נכנסו אל המקדש וראו שנשרף, עשו בו הספד, עד שנשמע קול מרירות הבכיה לרום השמים וכל מלאכי עליון, בכו עימהם למעלה. בא אליהם הקב"ה והיו ממררים בקול בכיה, בתוך עפר המקדש, אמר להם: אהובי נפשי מה אתם כאן? מה לידידיי בביתי? עמדו אברהם, יצחק ויעקב בתפילה על שארית ישראל, דחה אותם הקב"ה והזכיר להם את העוונות והחטאים, אשר עשו עם ישראל; חזרו האבות הקדושים למקומם, נשארה שם רחל אימנו והרימה קולה בבכי ומרירות אמר לה הקב"ה: רחל מה את מבכה? אמרה לפניו: ולא אבכה בני היכן הם ומה חטאו אליך? ענה לה הקב"ה: העמידו פסל לפניי והכניסוהו לביתי, ענתה רחל ואמרה: וכי לא עשיתי אני יותר, הכנסתי את צרתי לביתי. וידועה צדקות רחל אימנו, כאשר יעקב בא לבית לבן הארמי, אמר יעקב לרחל הזדווגי עימי, אמרה לו כן, אך יש לי אחות מבוגרת ממני ואני מפחדת מאבי שרמאי הוא ופוחדת אני שלא יחליף את אחותי איתי בליל החתונה. מיד החליפו ביניהם סימנים, אשר בלילה, שאיש לא רואה את חברו, יאמר לה הסימנים אם תענה, זאת רחל ואם לא תענה, ידע שזאת אחרת. הגיע שעת החופה, לבן הרמאי, לקח את לאה והכין אותה לחתונה. רחל אימנו ראתה שאחותה עומדת להתבזות ולהתבייש בושה גדולה ולא תדע לומר את הסימנים וכך, יעקב ידחה אותה וישפך דמה בבושה גדולה, הלכה רחל אימנו ובכדי שאחותה לא תתבייש, נתנה הסימנים, אשר היו בינה לבין יעקב, לאחותה וכך, מסרה את בעלה לאחותה. עמדה רחל ואמרה להקב"ה: אני בכדי לא לבייש את אחותי, מחלתי על כבודי, אתה לא תמחל על כבודך, על הפסל שהכניסו בניך למקדש?! כשאמרה זאת רחל אימנו, נתרצה הקב"ה ועמד ואמר לרחל: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדימעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם". וחשבנו להקשות, רחל עשתה מעשה גדול, אך בודאי היו עוד מעשים גדולים, שעשו אבות ישראל בעולם, מדוע רק מעשה זה עמד במשקל למתק את הדין ולמתק את הגזרה הקשה של כליה על עם ישראל? אלא, אפשר לפרש ולומר מסופר על רב גדול, אשר ישב בראש בית דין, מהחשובים שהיו בעם ישראל, באו לפניו שני אנשים בדין של ממונות. הרב ישב ושמע את שני הצדדים ופסק את ההלכה; זיכה את הזכאי וחייב את החייב. האדם שדינו יצא לחובה, קם והחל לגדף ולהשפיל את הדיין. סביב הדיין ישבו תלמידיו בחרדה ואמרו לדיין: האיש הזה עז פנים, אך קושיה אחת קשה לנו, לפני כשבוע בא לשאול את הרב על ספק בבהמתו ששחט והרב, פסל את השחיטה והבהמה ששחט נהייתה טרפה והפסיד ממון מרובה והודה לרב ושמע וקיבל את דיברי הרב. היום, פה בדין תורה, הנזק פעוט ביותר מהנזק על השאלה ששאל וקיבל זאת בשמחה. מדוע כך מתנהג היום בחוצפה ובחוסר בושת פנים? ענה הרב ואמר לתלמידיו: השאלה על הטרפה אף אחד לא הרוויח ממנה, כולם הפסידו, לכן קיבל את הדין באהבה, אך בדין תורה היום, הוא הפסיד ומישהו אחר הרויח ולכן הכאב גדול וקשה ולכן עמד וחירף וגידף צבאות ה'. כך מעשה רחל אימנו, הרבה מגדולי עם ישראל הקריבו, מסרו את חייהם, השתדלו, עמדו בעוז ותעצומות, אך רחל אימנו נתנה משלה, כביכול אחרת הרויחה והיא הפסידה ולכן מעלתה וגדולתה גדולה ועצומה ורק היא היה בכוחה למתק את הדין ולגרום את ההבטחה, אשר הולכת עמנו לאורך כל הגלות, הבטחה אשר מחזקת אותנו בשעות ובזמנים קשים "ושבו בנים לגבולם". נלמד יסוד ביום זה, שמעלת האדם הגדול, שכביכול, מפסיד משלו, בשביל אחרים. וכך אומרת הגמרא: מי זה נקרא חסיד? זה שגוזר את ציפורניו ושורף אותם ומדוע שמו חסיד? משום שאמרו חז"ל, כל מה שיוצא מגוף האדם שיער, ציפורנים, אם שורפים אותם, דבר זה מזיק למזל האדם, וחסיד, זה אדם שיודע ששורף את ציפורניו, משום שאם יפלו על הקרקע, יגרמו נזק לעולם, כדיברי חז"ל: אשה בהריון, שדורכת על ציפורן, יכולה להפיל עוברה; אדם שדורך על ציפורן בביתו, יכול לגרום לו מזל לא טוב בביתו, או בכל מקום. חסיד, מוכן שמזלו ינזק ושאחרים לא יפגעו! ומעשים אלו, של הקרבה ממך, למען הכלל, הם ממתקים את הדין ומקרבים את הגאולה ואת הישועה. ונחזק את נפשנו, במעשה המובא על בעל השדי חמד, הרב חיים חזקיה מדיני, אשר היה קדוש עליון, צדיק וחסיד ובעל מעלות רמות וכל חייו ישב ועמל בתורה הקדושה ובעירו היה בית מדרש, אשר יהודי עשיר, בעל חסד עצום, היה משלם את כל הוצאותיו. והשדי חמד לא ידע מאומה, חוץ מלימוד התורה הקדושה ועלה והתעלה והגיע לרמות גבוהות. אחד מיושבי בית המדרש, קנא קינאה גדולה בשדי חמד והלך לאחד מגבאי בית המדרש ואמר לו: אשלם לך סכום נכבד של כסף ואתה תלך ותוציא לעז חמור על השדי חמד, אשר חטא בחטאים איומים ונוראים וקשים ביותר וזה לך הכסף בתמורה. וכך עשה אתו גבאי, קם והוציא לעז גדול על השדי חמד והשמועה הייתה הולכת ומתפשטת בעיר, עד שהשדי חמד לא יכל יותר לצאת מביתו, מהשם רע, אשר הוציא לו אותו גבאי. בעל הבית העשיר, אשר היה מחזיק את בית המדרש, עמד וחקר ודרש וירד לעומק הדברים והבין, שעוול גדול, עושים לשדי חמד. נכנס לבית המדרש וגער וצעק על השפיכות דמים אשר עושים לקדוש עליון ופיטר וגירש את הגבאי מבית המדרש. כל העיר הבינו את העוול האיום ונורא, אשר נעשה לשדי חמד. האדם, אשר שכר את הגבאי, שיוציא שם רע, מת באותו זמן, במוות איום ונורא והגבאי, נשאר ללא פרנסה. באחד הימים, בא הגבאי לפני השדי חמד ואמר לו בבכי: מתחרט אני על מעשיי, הסכום הגדול של הכסף, אשר קיבלתי שוחד, להוציא עליך שם רע נגמר, אין לי פרנסה, מה אעשה? מוכן אני לבא לבית המדרש ולהתנצל ולבקש סליחה על כל הרע אשר זממתי לך. ישב השדי חמד וחשב ואמר, אם יבקש סליחה ויודה שרשע גדול היה, מה יאמרו האנשים איך רשע כזה, שנים רבות היה גבאי בבית המדרש, מי יודע אם נאמן היה? מי יודע אם גזל? כמה רע עשה? וחילול ה' גדול יצא מזה. עמד השדי חמד ואמר לגבאי: אני אלך לבעל הבית העשיר ואבקש ממנו, שיתן לך פרנסתך ויעזור לך. ההתנצלות וההודעה על השקר לא תעזור לתורה ולכלל עם ישראל. וכותב השדי חמד בהקדמה לסיפרו, שמאותו יום, הרגיש שהקב"ה פותח לו את דעתו וכל סודות ורזי תורה ניגלים לו. וכשנפטר השדי חמד, אחרי שנים, באו לבית המדרש וסיפרו שקברו פתוח ומחולל, רצו כל היהודים לקברו ומצאו את גופו שלם, לא הרקיב ולא אחזה בו רימה ותולעה ונשאר שלם.