מוצאים אנו כאשר אברהם אבינו מגיע לארץ מצרים אומר לשרה )בראשית יב,יג( "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך". ורש"י פירש ואמר: ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות. ויש להקשות, אברהם אבינו, אבי האומה, איש החסד והאמת, מבקש מאשתו הצדקת שרה אימנו, בשעה קשה שיודע שייקחו אותה אנשים רעים ויחללו את כבודה ומי יודע מה עוד מסוגלים לעשות, שתאמר אחותו היא בשביל מתנות, איפה כבודה של שרה אימנו? איפה מעלותיו ומדרגותיו של אברהם אבינו ויותר מכך שונא מתנות יחיה? אלא, אפשר לפרש ולומר יסוד גדול, בכל דבר בחיים אסור לאדם לקחת החלטה, עד שיחכה זמן. מהחלטות פזיזות ונמהרות, בא חורבן של כל חלקה טובה. ולכן, אברהם אבינו יודע שמגיע לארץ, אשר אנשיה מקולקלים במידות הקשות והרעות ביותר, ובראשם מידת רדיפת העריות, ולכן פוחד אברהם שברגע ראשון שיראו אותו כבעלה יהרגו אותו, בכדי לקחת אותה לאשה, לכן אברהם אבינו, בחכמתו, מבקש משרה אשתו, אמרי נא אחותי את, כך ברגע ראשון שיפגשו אותי, לא יהרגו אותי מיד, אלא יחשבו שטוב יצא להם אם ידברו עם אחיך, ובזמן הזה שידברו איתי ירצו לרצות אותי במתנות בכדי שאסכים לתת אותך לאשה, בזמן הזה, בחכמה, אתגבר על האנשים הרעים להציל את נפשי ואותך מדרכיהם הרעות. וכך מסופר בגמרא במסכת עבודה זרה )יא,א( על אונקלוס בן אחותו של קיסר רומי שהתגייר, שלח קיסר רומי גדוד חיילים להביאו אליו להוציאו להורג. כשנכנסו החיילים לפניו, דיבר עימם, קיבלו על עצמם להתגייר ונשארו עימו. שלח גדוד שני, אף עימם דיבר ונשארו עימו. וכן גדוד שלישי, עד שהבין קיסר רומי שכל חייל שישלח, יישאר עם אונקלוס. שלח גדוד מיוחד וביקש מהם לא לדבר מאומה עם אונקלוס, משום שכל דיבור עימו ישאיר גם אותם עימו. כך, אברהם אבינו ידע, שאם יתחילו לדבר עימו, בסוף ימתן אותם ויכניע אותם, לכן ביקש משרה אמרי נא אחותי את, בזמן הזה יכנס עימם בדברים וישנה כל רעה אשר יכולים לחשוב עליה. וזה יסוד גדול בחיי האדם, להיכנס בדברים, גם בדברים הקשים, ובזמן הזה להתגבר על כל קושי וכל צרה. וכך, מצאנו כהן שהתגרש מאשתו, אסור לו לחזור להתחתן עימה, משום שגרושה אסורה לכהן, ולכן תיקנו חז"ל לכהן גט מיוחד, אשר נקרא גט מקושר. מהו גט מקושר? בכל גט יש שתים עשרה שורות, והגמרא במסכת גיטין מביאה סברות רבות מדוע שתים עשרה שורות, אחת מן הסברות הן, כי אות ג' ואות ט', עולה ביחד שתים עשרה. ואצל כהן, הרי שכל שורה בתוך גט מקפלים ותופרים, כך שתים עשרה פעמים, וכל כך למה, משום שגם אם הכהן כעס והחליט להתגרש, נותנים לו שהות, בשהות הזו, יוכל לחזור בו, ולא, לעולם לא יוכל להחזיר גרושתו. וכך מובא בגמרא במסכת סוטה, אשה שבעלה חושד בה שזינתה תחתיו, בזמן בית המקדש היה מוליכה לבית המקדש, לשתות מים המאוררים, וחז"ל פסקו ואמרו שאינו יכול ללכת עימה לבית המקדש, צריכים ללכת עימו שני חכמים. ומדוע שני חכמים? אולי בדרך יסלח לה ויעביר עניין הזנות, אשר זינתה תחתיו, והרי, אשה שזינתה תחת בעלה, אסורה לבעלה. ולכן, שני חכמים שישמרו שלא יהיה קירבת דעת ביניהם בדרך. ולכאורה קשה, אשה שזינתה תחת בעלה, איזה קירבה יכול להיות לבעלה כלפיה? אלא, זה דרך העולם, כל כעס וכל חרון, בתחילה קשה מאוד ועם השעות והימים, כל חום הולך ומתקרר וכל אש הולכת ופוחתת. ולכן, הזמן של השהות הזאת, מסוכנת היא. נלמד לעצמנו יסוד גדול, שכל זמן, בכל החלטה מהותית וחשובה, להיזהר שהרגש לא מחליט, לחכות ולתת לשכל להחליט.

צריך האדם לדעת, החיים עם בני המשפחה, עם החברים ובכל עניין, הם, להבדיל, כמו בנק. כשעושה האדם טוב, הינו כמפקיד כסף וכשפוגע ועושה רע הוא כמושך. אם ההפקדות והמשיכות, אינן תואמות, לבסוף מפסיד האדם והמקום ההוא נסגר בפניו. ואם ימשיך וינהג כך, בעוד כמה מקומות בעוד כמה פעמים, הרבה מן העולם יהיו חסומים לפניו. לכן, ישתדל האדם, בכול כוחו, להיות ביתרון בכול עת, עם אנשי ביתו, עם ידידיו, עם אוהביו עם שותפיו ישתדל להיות ביתרה גדולה כל הימים. ולפעמים יזכור האדם, שיכול במשיכה אחת ובמעשה אחד, למשוך ולקלקל ולהרוס כל אשר בנה במשך שנים רבות. כך גם עם הקב"ה, כמה שמרחיב ומגדיל האדם את חסדו, מעשה המצוות אשר עושה, את הטוב אשר גומל, היתרון שלו, גדול והזכות שלו מרובה. מובא מעשה בספרים הקדמונים, על איש עשיר אשר בתים רבים היו לו, אך כעסו גדול היה, ולא היה שום אדם, אשר היה מחזיק מעמד בנכסיו, יותר מימים מספר; היה רב וצועק, פוגע ומעליב ומשליך את האנשים מביתו. אחרי שנים רבות, ששום אדם, לא החזיק מעמד אצלו, היה עשיר גדול שבא לגור באחד מנכסיו והאריך שם ימים רבים. אחרי שנים רבות, באו ושאלו את אותו עשיר איך אפשר במקום שכולם נכשלו אתה הצלחת וימים רבים גרת בביתו? ענה ואמר להם: גם אליי היה בא, כועס, צועק מבזה, אך לי יש דברים רבים בביתי ועד שהייתי מתחיל לאסוף אותם ולסדר אותם לצאת מביתו, היה מתחרט, חוזר בו ומבקש להסתדר עימי. כול האנשים, אשר קדמו לי, לא היה להם רכוש מרובה בבית ולכן, מיד כשכעס היה מגרש אותם והיו הולכים, אני לא כך ולכן כך יכולתי להאריך ימים רבים. כך ידע האדם, ככול שרכושו הרוחני ורכושו הנפשי עם קרוביו, אוהביו וידידו מתרבה, כך יש לו אורך חיים ארוך יותר בכל עניין. לכן, מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה - "טוב שם משמן טוב". אין מעשה טוב, אשר עושה האדם, שלא עומד איתו או יעמוד איתו בעתיד, וכל מעשיך בספר נכתבים. וגם כשרואה האדם, שעשה טוב ואינו רואה תועלת ואפילו ח"ו נראה לו שההפך קרה לו ונזק נהיה לו, לא יפול ברוחו, ימתין ויחכה כי אין דבר שאין לו שעה. אך ישים מול עיניו, בכל עת ובכל זמן, שהפזיזות והנמהרות, החורבן הגדול ביותר בחיי האדם. כל דבר אשר עושה האדם בפזיזות, הרס וחורבן יהיה אחריתו. וכך כל הדיירים, אשר דרו בביתו של הכעסן עזבו מהר וזה, שהמתין כמה ימים, לארוז את חפציו, בזמן הזה כעסו וקצפו של בעל הכעס עבר וירד לו. וכך מובא בספרים הקדושים, על איש פשוט שנשא אישה ואחרי כמה חודשים לאחר החתונה ראו שפרנסתם קשה מנשוא, החליטו שהבעל יקח את מקל הנדודים וילך לנדוד, מעיר לעיר וממדינה למדינה, להביא את פרנסת המשפחה. וידעו שמסע זה יכול לקחת שנים מרובות. בצר להם, החליטו, שאין עצה ואין תבונה אלה לקום ולעשות זאת. נפרדו בכאב, הבעל הלך לדרכו. בדרך לא דרך, האישה חיזקה את בעלה שתשמור את כל אשר צריך לשמור. שנים עברו ואחרי כעשרים שנה, חזר עם רכוש מרובה למשפחתו, אחרי שלא היה שום קשר עם בני משפחתו. לפני שנכנס בהתרגשות לביתו, שמע את אשתו מדברת עם איש זר. כעס, כעס גדול וחמתו בערה בו, הוציא את חרבו ורצה להיכנס להכות את שניהם למיתה בחרבו. רגע לפני שעשה זאת, נזכר בצוואת אביו לפני מותו לעולם אל תיקח החלטה, עד אשר תישן לילה עם המחשבה על מעשיך, האם טובים או לא? החזיר את חרבו לנרתיקו ואמר אמתין עד מחר בבוקר ואז אנקום את נקמתי - ישב ועצר ובלם את כעסו ומאחורי החלון שומע אותם מדברים ובתוך הדיבור שומע את אשתו אומרת לאדם הזה, כמה צער יש בליבי על אביך, אילו ידע, לפני שיצא לנדוד בשביל פרנסתנו, לביטחון לחיינו לעת זקנה, שהרה אני ודאי היה בא מהר ומחתן אותך ושמח בך שמחה גדולה. כששמע אותו אדם, את המילים הללו כחרב נדקרה בליבו, אם בכעסו היה נכנס ועושה את אשר רצה לעשות, היה הורג את בנו חמודו ואת אשתו, אשר מסרה נפש על בנה בצער ובעינוי הנפש ובעניות מרובה. לכן יזהר וישמר האדם, לעצור ולמנוע את עצמו מדחפים וכעסים ויעצור קמעה ואז ודאי הרבה מהטעויות ומהשיגיונות, אשר מצטער עליהם בחיים, לא יצטרך להגיע, להתעצב, ולהצטער.

בכל תקופה עולה בלב אדם, יראה, פחד, איך יתמודד עם כל משוכות החיים? איך יסתדר? איך יעמוד ?איך ישלם? ויראה ופחד אופפים אותו.כשנסתכל בחז"ל נמצא סתירה: פעם כתוב, שהפחד טוב ובפעם אחרת, מובא שהפחד אינו טוב. במקום אחד מובא: "אשרי אדם מפחד תמיד" ובמקום אחר מובא: "והעיקר לא לפחד כלל" אם כך, נקשה ונשאל: האם הפחד טוב הוא או לא? וננסה לבאר ולומר: מסופר על הרמב"ם, בשעה שהיה, רופאו של מלך מצרים, באו אנשי מדנים לפני המלך ואמרו לו, הרמב"ם, יהודי הוא, לא חסרים רופאים טובים מבני ישמעאל, מדוע אינך לוקח רופא מבני עדתך? המלך, שאהב מאוד את הרמב"ם, צר לו, אך לא עמד בלחץ, של כל הסובבים אותו, עד שהחליט בעצמו, לעשות מבחן מסוכן מאוד, בין הרמב"ם, לבין גדול רופאם של הישמעאלים. קרא המלך לשני הרופאים המלומדים ואמר להם: כל אחד יכין רעל לחברו, וחברו ישתה ומי שימצא מזור ותרופה לנפשו, ניצל, חברו ימות מן הרעל והוא יהיה רופאי. קבע המלך גורל בין שניהם, מי יהיה הראשון ויצא שהרמב"ם ביום ראשון, צריך לשתות מן הרעל, של הרופא הישמעאלי ואם ישרוד, ע"י תרופותיו, הוא יכין את הרעל לרופא הישמעאלי. כל המדינה הייתה מתוחה בציפייה, למבחן האכזר. הרמב"ם, אסף קומץ מתלמידיו הבכירים, וציווה עליהם, שאחרי שישתה מן הסם, מיד ישכיבוהו על הקרקע, שדמו לא יזרום עליהם, והרעל לא יתפשט בגופו, ויביאוהו לביתו, ויכין סממנים ומרקחות, אשר ישקוהו, ובתפילה להשם, שיינצל מן הגזירה הרעה. הגיע היום המיוחל, השקו את הרמב"ם, תלמידיו השכיבוהו על הקרקע, ואחרי זמן מועט, הריצוהו לביתו. הישקוהו מן הסממנים והמרקחות, אחרי יום, הוטב לו. הגיע זמן הרמב"ם, להשקות את הרופא הישמעאלי. הישמעאלי, פחד, פחד נורא. ימים לפני כן, התחיל לשתות תרופות וסממנים שונים, בציפייה, שהוא מכין את גופו, להתמודד עם הרע ביותר. הרמב"ם, נכנס למטבח בית המלך, לקח שני מלפפונים, שתי עגבניות, קצת פלפלים והרבה תבלינים, עירבב והכין משקה בצבע מפחיד.נכנס, לפני המלך וכל השרים וכל העומדים מן הצד, והשקה את הרופא הישמעאלי. הישמעאלי, היה מבוהל, כל גופו היה רועד, כשגמר לשתות, התמוטט מרוב פחד. תלמידיו, השקוהו תרופות מרובות, הרימו אותו ולקחוהו, בבהלה, לבית החולים. אחרי, כשבוע ימים, הרופא הישמעאלי, עדיין לא מת, אך כל גופו היה כחוש. אוכל כבר לא אכל, מפחד, שכל אוכל, הוא מרכיב סופי לרעל, ורק חלב היה שותה. כשהרמב"ם פגש אותו, שאלו: האם אתה שותה חלב? מהפחד, שמא החלב, הוא המשלים לרעל, נפל הרופא הישמעאלי ומת. קרא המלך, לרמב"ם ושאלו, מה הרעל והסם המיוחד אשר הכין? ענה לו הרמב"ם: לסם קוראים, סם הפחד, אף רעל לא הכנתי לו. הפחד שפחד, הוא שהרג אותו. צריך לדעת, פחד, הוא טוב, אך צריך לדעת איזה פחד. פחד, שמשתק את האדם, לא לפעול ולא לעשות מאומה, הוא פחד רע מאוד. אך, פחד, שגורם לאדם, זהירות, הוא פחד טוב. צריך לפחד, אבל פחד של זהירות.כאשר, עולה בליבו של האדם, פחד, יידע, שיש בו עוונות ומעשים רעים, כמו שחז"ל אמרו: "פחדו בציון חטאים". מתי, שבלב יהודי, מכונן הפחד, סימן שיש בו חטאים. צריך לחזק את הלב באמונה בה', "והעיקר לא לפחד כלל". יסוד גדול, בעבודת ה': מתי שנכנס בלב האדם, פחד, מכל דבר בחיים, מייד, יחשוב בנפשו ויקשור, את הפחד הזה, לפחד בהשם ויראת ה' ואז, הוא מתקן את נפשו וגורם, נחת רוח לפני ה'. יראה, צריכה להיות מהקב"ה, מצדיקים וזוהי, יראת הרוממות "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני" הנחמה, היא האמונה בריבון העולמים.

יום שאחרי החג נקרא אסרו חג, ויום זה מעלתו רמה ביותר, ונוהגים בו חומרות וקדושה מיוחדת, שלא ככל ימות החול. והוא להראות שאין אנו כאדם אשר ימי החג היו קשים עבורו והימים הכבידו עליו, אלא ימי שמחה וצהלה, והנה לראיה ליבו כבד עליו, ואין הוא נפטר בשמחה מן החג, מוסיף עוד יום של התייחדות ורוממות, שלא ככל ימות החול, לכבוד החג שחלף. עוד ידוע שביום איסרו חג יש כח גדול ביותר. דהנה, ימי החג וחול המועד הם הודיה לה' על הניסים והנפלאות הגלויים אשר עשה הקב"ה עם עם ישראל באופן גלוי, ויום איסרו חג זה זמן הודיה לה' על הניסים והנפלאות הנסתרות, אשר אף אנו לא יודעים על הניסים הללו. לכן, ביום זה נדע להודות ולשבח לאדון העולמים על כל החסד והאמת אשר ריחם עלינו, אף שאנו עדיין לא יודעים ואפשר שלעולם לא נדע כמה רע זממו האויבים והרשעים לעשות והקב"ה מצילנו מידם. לכן נקפיד בקדושת יום הזה ולדעת להתפלל להקב"ה על העתיד ולהודות על העבר. ידע האדם להשלים את כל ימי חודש ניסן אשר נותרו, בקדושה גדולה, מי שעדיין לא בירך את ברכת האילנות, יזדרז להשלים מצוה גדולה זאת, אשר תיקון גדול יש בה לנפש האדם. וכן ידוע הסגולות הגדולות שיש בהמשך החודש כמובא בספרים הקדושים, סגולה גדולה לרפואה והצלחה להרטיב את הגוף מגשם אשר יורד בחודש ניסן. וכן בשבת קודש הבא עלינו לטובה, לאפות לחם אשר בו מפתח והיא סגולה גדולה לפרנסה.

מעלתו רמה ביותר, ואפשר להגיע למדרגות רמות בנפש מהשפעת היום הקדוש הזה. ישתדל האדם לשמוח בו שמחת אמת, לשיר ולהלל את הקב"ה בכל כוחו – "כל הנשמה תהלל יה". דברי המדרש, שעם ישראל ניצלו בזמנים קשים בזכות אמירת שירה והלל להקב"ה. וכן נאמר )ישעי' מג,כא( "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". במיוחד יקפיד באמירת "אז ישיר משה ובני ישראל", באמירה נאה. וידוע, סגולה גדולה, אדם אשר יודע שחטא ופשע ורוצה שהקב"ה ימחל לו בלי יסורים, יאמר "אז ישיר משה" בנעימה גדולה בכל ימות השנה ומובטח לו שהקב"ה ימחול לו על עוונותיו, בלי יסורים וחולאים ודברים קשים.לכן, נשתדל בכל השנה בענין קדוש זה של "אז ישיר משה" ובמיוחד בחג קדוש ומרומם הזה. הנה, ליל חג קדוש זה, נהגו מימות אבותינו ורבותינו להישאר ערים בו לפחות רובו של לילה. וזהו זמן לתפילה ומחשבה ועיון בנפלאות הבורא, איך גאל את אבותינו, ואף, איך נושענו כל אחד מאיתנו ברגעים הקשים, בזמנים המורכבים בחיים ואיך אנו עדיין מתפללים ומצפים לישועה. בלילה הזה, קרע הקב"ה לבני ישראל את ים סוף וזכינו למעלות רמות, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראה מרכבה". ואמרו חז"ל: שקריעת ים סוף היה דבר קשה ביותר. וקשה: מה קשה לפני הקב"ה, הרי מלאה כל הארץ כבודו, העולם כולו שלו ובמאמרו ברא שחקים וכו'? אם כן מה הקושי הגדול בקריעת ים סוף?! אלא, אפשר לבאר ולומר, בקריעת ים סוף היה כמה ניגודים: אחד, נס קריעת ים סוף, אין הפירוש שהים נקרע לשניים, אלא המים היכן שעברו בני ישראל נהפכו לחול, הקב"ה קרע את המים להיות חול, וזה הלשון )שמות יד,כט(" "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", הים נהיה יבשה. זה נס. אך להציל אחד ולאבד שני, באותו הזמן, זה קשה, אם יש מידת הרחמים היא על כולם, ואם יש מידת הדין היא על כולם, פה שני הפכים דין על מצרים, רחמים על ישראל וזה נס גדול ביותר. פסח שני יום י"ד לחודש אייר, מקודש ומכובד משאר ימי החול, ביום זה נהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, לעשות פסח שני, מי שלא יכל לקיים את הפסח במועדו הראשון. וכן יום זה קידשוהו אנשי טבריה ליום הילולת רבי מאיר בעל הנס. לא בכדי שני מאורעות אלו חלים ביום אחד, וזאת מכיון, שידוע שפסח שני נתקן משום אותם אנשים צדיקים, שהתעסקו בארונו של יוסף, ועל אף שהיו טמאים, ומחמת כן היו פטורים מלעשות את הפסח. בכל זאת מסרו את נפשם על מנת לקיים את המצווה, וכך התחדש הדין של פסח שני. וכן רבי מאיר בעל הנס, מסר את נפשו להציל מבית האסורים, ממאסר וקלון, את אחות אשתו, ובאותו מעשה ידוע התגלה הסוד הטמון בקריאה "אלקא דמאיר ענני", שיש בה כח גדול וסגולה להציל בעת צרה. וכל כך למה, משום מסירות הנפש שמסר רבי מאיר את עצמו למען בת ישראל )עי' ע"ז יח,א(. מובא בגמרא )מעילה יז,א(, שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי בעיר רומי, מנין לדם שרצים שהוא טמא, אמר לו, דאמר קרא )ויקרא יא,כט(: "וזה לכם הטמא". אמרו לו תלמידיו של רבי מתיא בן חרש, חכים ליה בר יוחאי, דהיינו, כבר נתחכם בן יוחאי שיודע לומר דבר זה. אמר להם, תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי, וממנו למד רשב"י ולא אמרה מדעתו, ולמד ממנו דין זה כשהלך רשב"י לרומי לבטל את גזירות הרומאים על בני ישראל. ויש להבין, מדוע אמר רבי מתיא שאת דין טומאת דם שרצים לא אמר רשב"י מדעתו, ולכאורה יש בזה זלזול בכבודו של רשב"י, ולא היה לרבי מתיא בן חרש להפחית מערכו בפני תלמידיו? אלא, שרבי מתיא רצה ללמד את תלמידיו שיש שני דרכים להשיג השגות בדרך ה', יש את הדרך הרגילה שהאדם עומל, ועל ידי עמלו זוכה להשיג. אך יש דרך להשיג על ידי מסירות נפש, וכשהאדם מקריב את עצמו למען הכלל זוכה להשגות גדולות, ובזכות מסירות נפשו קונה מעלה לנפשו וזוכה לדברים הרבה. וזה מה שרמז רבי מתיא לתלמידיו, שרשב"י זכה להשיג את מעלתו והתחכם בלימוד, משום שמסר את נפשו להצלת עם ישראל, ואע"פ שהיתה גזירה קשה לא שם על ליבו את הסכנה הגדולה שיש בפגישתו עם המלכות, אלא מסר נפשו והלך להציל את בני ישראל ולבטל מעליהם את רוע הגזירה. וע"י מסירות נפשו זכה להשיג את מה שהשיג. וכן מצאנו בעובדיה הנביא שהיה גר אדומי, ובכל זאת זכה לנבואה, ואף על פי שאין השכינה שורה אלא על המיוחסים שבישראל. אלא אמרו חז"ל בגמרא )סנהדרין לט,ב(, אמר רבי יצחק, מפני מה זכה עובדיה לנביאות, מפני שהחביא מאה נביאים במערה, דכתיב )מלכים א יח,ד(: "ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיה מאה נביאים ויחביאם חמישים איש במערה". הנה נתאר לעצמנו איזו משימה כבירה לקח עובדיה על עצמו, לכלכל מאה נביאים ולתת להם את מאכלם ומשקם דבר יום ביומו, ובודאי היה צריך לטרוח על כך טירחה גדולה ולבזבז ממון רב. אבל עיקר הקושי היה במה שעובדיה פעל נגד ציווי איזבל ועשה כנגד רצון המלכות, ובזה סיכן את עצמו סכנה גדולה שמא יתחייב בנפשו על שהחיה את הנביאים, וכל אותם הימים שכלכל את הנביאים, פעל מתוך סיכון עצום שמא יגלו את מעשיו. ומחמת שעובדיה מסר את נפשו למען הצלת הנביאים, לכן זכה הוא בעצמו לנבואה, כי כאשר אדם מוסר את נפשו, זוכה להשיג בבת אחת מדרגות גדולות ועצומות, ואפילו שאינם כפי מידתו ולא עמל עליהם להשיגם. מסירות נפש הוא היסוד שעליו הושתת בניינו של עם ישראל, ומתוך מסירות נפש עלה וצמח העם היהודי. וכן מוצאים אנו באברהם אבינו שכאשר בא אליו עוג מלך הבשן שנפלט ממלחמת המלכים ואמר לו שלוט בן אחיו נשבה, מיד אברהם אבינו הכין את עצמו לצאת למלחמה ומסר את נפשו כדי להציל את לוט. ואע"פ שאברהם אבינו ידע שהוא מסתכן מאוד לצאת כנגד ארבעת המלכים, ומה גם שכוונת עוג מלך הבשן היתה שאברהם אבינו יצא למלחמה ויהרג שם ואז יוכל לקחת את שרה לאשה, ואם כן הסכנות היו אורבות לאברהם אבינו מבית ומחוץ, מעוג ומן המלכים, אעפ"כ יצא וחרף את נפשו ונלחם כנגד כל המלכים וחיילותיהם. ואכן אמרו חז"ל )בר"ר לט,ו(, אמר לו הקב"ה, אברהם, "אהבת צדק ותשנא רשע" )תהילים מה,ח(, אהבת לצדק את בריותי, ותשנא רשע מאנת לחייבן, ע"כ "משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך", מהו מחבריך, מנח ועד אצלך עשרה דורות ומכולם לא דיברתי עם אחד אלא עמך. והיינו, שמחמת שאברהם אבינו מסר את נפשו ל'הצדיק' בני אדם וללמד עליהם זכות כדי שלא יאבדו בחטאם, ע"כ נמשח בשמן ששון מחבריו, וזכה לגילוי השכינה ושהקב"ה ידבר עימו, דבר שלא זכו לו קודמיו. וכח מסירות הנפש של אברהם אבינו, הושרש והוטבע בנפשות עם ישראל הכח למסור נפש על קדושת ה', ולכל דבר שבקדושה. והנה כל אדם ואדם צריך לחזק את עצמו ולמסור נפשו על כל דבר שבקדושה, שהרי מסירות הנפש היא ירושה לנו מאבותינו, והכח לעמוד כנגד כל הקשיים והמצבים ולמסור את הנפש למען ה' ותורתו, טבוע וחקוק בנשמתינו. אלא שהאדם צריך להוציא את הכוחות האצורים בו מן הכח אל הפועל, וכשהאדם מתאמץ בכל כוחו, לפתע יגלה איזה כוחות טמונים בו ואיזו עוצמה יש בידיו, ושיוכל למסור את נפשו על קיום התורה והמצוות כדי לקיימן כהלכה וכדין, ואז לאחר שמסר את נפשו יוכל לזכות לדרגות ולהשיג השגות גבוהות בעבודת ה'.

יום כיפורים אצל הבעל שם טוב היה יום מיוחד וקדוש, עד כמה ששכל אנושי יכול להבין בדור יתום זה, מה זה חמימות וקירבה להקב"ה. באחד השנים, אמר הבעל שם טוב לכל הזוכים להתפלל איתו, שישנה גזירה קשה בשמים, וצריכים להתפלל ולהשתדל בכל כח לבטל את הגזירה. והנה כל התלמידים הקדושים וכל מי שזכה להצטופף בבית מדרשו של הבעל שם טוב, היו באימה וחרדה וצער גדול מאוד, ושפכו את ליבם לאבינו שבשמים שירחם על הכלל ועל הפרט. באותה שנה, איש פשוט כפרי זכה אף הוא לזכות להיות בבית מדרש הקדוש, והביא עימו יחד את בנו, אשר לא היה חכם כל כך גדול, והבן הקטן הביא איתו משרוקית, וכל רגע היה רוצה לשרוק בבית המדרש עם המשרוקית, ואביו היה מונע ממנו לעשות את המעשה הזה, אשר היה נראה כמעשה שטות וקונדס. בתפילת הנעילה, עומד הבעל שם טוב ובבכי ביקש מהמתפללים, שכל אחד ישתדל מעומק ליבו לבקש מהקב"ה שיבטל את הגזירה הקשה, אשר מרגיש שעומדת להתרחש בעולם. והנה ברגע אחד לקח הילד את המשרוקית והחל בכל הכח לשרוק ובלי מעצור, לא נתן לשום אדם להתקרב אליו. כשסיים, עמד הבעל שם טוב בדמעות ואמר, השמים היו סגורים והשריקות מהלב והתמימות של הנער הזה, פתחו את שערי השמים וכל התפילות נכנסו לשמים והגזירה התבטלה. שנים רבות, בכל עת תפילה וצרה, אנו חושבים על מעשה מיוחד זה והלימוד הגדול אשר טמון בו, לימוד אשר מחוייבים אנו לשימו נגד עינינו בכל עת ובכל שעה. הנה העוונות הנעשים גורמים מחיצה בינינו לבין הקב"ה, וישנם זמנים אשר אין כח לפרוץ המסכים האלו, עד שבא דבר אחד, אפילו הנראה קטן, פשוט, ואפילו דבר הנראה לא כל כך חכם, אך בא מעומק הלב ושובר את כל המסכים המבדילים בינינו לבין הקב"ה, ואז יש כח לכל התפילות לעלות ולהיכנס לפני הקב"ה, וברגע אחד ישועות רבות יורדות לאדם. וכך מצאנו אצל יעקב אבינו, כאשר איבד את יוסף בנו וחשב שחיה רעה אכלתו, עשרים שנים ויותר התפלל, הצטער, כל מה שאפשר עשה בכדי להבין את אשר קורה עימו ועם בנו יוסף, עד שבסוף סרח בת אשר אשר הייתה מנגנת בניגון, פרצה את כל המסכים והודיעה לו "עוד יוסף חי ומלך במצרים נולדו לו שני בנים מנשה ואפרים". ברגע אחד כל השמחה והטוב נכנסו "ותחי רוח יעקב". לכן ישמר ויזהר האדם מן הדברים הקטנים אשר יש בכוחם לשנות את כל העולמות ולהביא את הישועה המיוחלת על האדם. הנה אנו חושבים על מעשה אשר נעשה עימנו לפני כשתים עשרה שנים. ערב ראש חודש אלול היינו צריכים לנסוע ביום חמישי לדרום אמריקה, והכל היה מוכן, מסרנו את השיעור, ובדעתנו כבר לילך לשדה תעופה לנסוע. נכנס אלינו אחד מן האהובים החביבים, אשר משפחתו רמה ואביו זצוק"ל היה מן הצדיקים האהובים של מו"ר זקננו רבנו מאיר אבוחצירא זצוק"ל, וביקש ואמר: השבת הקרובה אני חייב להיות בבית עם כבוד הרב. עמדנו נבוכים, מצד אחד בשובה ישראל לא נהוג כך לאמר, ומצד שני אדם זה צדיק ובעל מידות וענוה מיוחדת, בקשנו מהצדיק שהיה צריך להוליכנו לשדה התעופה לילך לבית וחזרנו לבית. ביום שישי בבקר, אותו אדם מבני עליה התקשר לרבנית וביקש, שיהיו בשולחן לא הרבה אנשים אלא רק שתים עשרה אנשים, אף זה היה תמוה ביותר, אך הענוה והפשטות והצדקות שלו, ביקשנו שכך יעשו. בכניסת שבת אותו צדיק בא וביקש לישב בכיסא לידינו, וכל הסעודה שר בשמחה שירים של אבותינו הקדושים, ושתה בשמחה משקה, והשקה את כולם, ובכל רגע עמד וביקש ברכה למשפחתו, ובירך את כל הסובבים. בסיום הסעודה ביקש להיכנס איתנו לחדר הפרטי שלנו, ואנו תמהנו מכל ההתנהגות הלא רגילה והלא מקובלת הזאת, וגם שאינה מתאימה לאיש האציל נפש הזה, אשר הכרנו אותו יותר מעשר שנים לפני כן. כשנכנסנו התחיל לבכות בכי מתוך שמחה ולאמר לנו: יש לכבוד הרב צער מבנים שעדין לא זכה, אך אני מבטיח לכבוד הרב, בשלש חודשים הקרובים הרבנית תיפקד בבן תלמיד חכם גדול שיעשה נחת רוח לאבותיו הקדושים, וכן הישיבה הקדושה, שכל כך חשובה ויקרה לכם, יקרו בה ישועות גדולות ותפרוץ ותרבה ותגדל ויהיה בה שפע גדול מאוד ולא יחסר כל טוב מבית המלך. אך בקשה ביקש שהוא מרגיש שעומד לסיים את חייו, ומבקש הוא לפרנס את אשתו ואת ילדיו. עמדנו והוכחנו אותו על דברים אלו, איך פותח פיו לדברים אלו וכו', אך עמד בדעתו. השבת המשיך בהתרוממות הנפש גדולה ביותר. במוצאי השבת טסנו לדרום אמריקה, וכשעצרנו באמצע הדרך לחניה, הגיע טלפון שבו אמרו: אותו צדיק יצא לעבודה בבקר יום ראשון ונפטר בפתע בצורה מחרידה. וכל אשר אמר לנו באותה שבת, ג' חודשים, ה' פקד אותנו בבן זכר, ומן אותו היום הישיבה עלתה והתרוממה לדרגות גבוהות וקדושות. ואף אנו רואים זאת בחוש, זכינו שהישיבה הקדושה מחזיקה יותר ממאה אלמנות בכל חודש בפרנסה מלאה, אך במשפחה רמה זאת, כל אשר צריכים מבית ועד חינוך הבנים וכו', בכל פעם אשר יודעים שצריכים דבר, רואים אנו ישועה מיידית באותו היום. אף בימים אשר היו מרים וקשים עלינו במה שעשה הבעל מום וחבורתו, ראינו איך הקב"ה מאיר לנו, בכל פעם אשר ביקשו דבר ראינו אור גדול מאוד ועוד חזון למועד. והנה, אם לא אותו היום, יום חמישי, אשר התעכבנו ולא טסנו לדבר של חובה ונשארנו לשבת, אותה ברכה וישועה היינו מפסידים אותה, דמצוה גוררת מצוה ושכר מצוה מצוה, ומצוה מצילה ומגינה, ויודעים אנו בבירור שכח מצוה הזאת שוברת מסכים, ומרגישים אנו בחוש שממתקת את הדינים בשמים, ולאחר כל השתדלות מצד הישיבה נהיה צינור לתפילות להיכנס, ולאחר מכן נהיה שפע מרובה ושמחה בשמים ובארץ. לכן נקבל על עצמנו קבלה חזקה ביותר, לא לזלזל בשום ענין, אף אם נראה ענין קטן ביותר, ניקח אותו מהר לידינו ונקיימו בכל כוחנו, מי יודע בדבר קטן ביותר מה טמון ומה נמצא, לפעמים ישועת עולמים לו ולכל זרעו נמצאים בדברים שנראים קטנים ביותר. וביותר בימים האלו שהם ימי בין המצרים, נקפיד על דברים אשר נראים קטנים, אך כוחם גדול ביותר, בית המקדש נחרב על מעשה של קמצא ובר קמצא, דבר שנראה קטן ביותר, וכן העיר ביתר אשר הייתה מן הערים הגדולות בארץ ישראל באותו זמן, נחרבה על עץ שתלשו, וכן עוד כמה מעשים שנראים קטנים הביאו לחורבן הבית. לדברים הנראים קטנים יש כח עצום לבנות עולם ומלואו, וחס ושלום להחריב עולם ומלואו, אנשים זוכרים דברים קטנים לדראון עולם. וביותר בימים אלו נחפש את הדבר הנראה קטן אך שורש וזרע הוא לדברים עצומים וגדולים, הזרע הקטן שזורעים אותו אינו יודע איזה עץ גדול עתיד לצאת ממנו, כך אנו ננהג בזרע הקטן של הטוב, ונזהר מאוד בזרע הפורענות. מספרים ואומרים שכל גירוש ספרד והאינקיויזיציה הקשה והארורה אשר עברה על יהדות ספרד, החלה ממעשה קטן ופשוט, אשר אשתו של דון יצחק אברבנאל, אשר זכינו שאנו מיוצאי חלציו, היה שמה אסתריקה, והיה יום הולדת למלך ספרד וכל הצבא וכל אנשי המלוכה יצאו למצעד צבאי לכבוד המלך הגדול, ואשתו של דון יצחק אברבנל, לבשה מעיל פרווה חשוב ויקר מאוד, עמדו אנשים והצביעו ואמרו: הנה המלכה אשת המלך. המלכה שמעה זאת וקנאתה וכעסה גבר וגדל, הלכה לאנשי הכנסיה והסיתה והדיחה ועשתה כל אשר יכלה וקיבצה יחד את כל עוכרי ישראל, וכך החלו שורשי וזרעי האינקיויזיציה, אשר שפכו את דם ישראל כמים באכזריות קשה מאוד, וכפו יהודים רבים להמיר את דתם, הכל החל ממעיל מהודר עם פרווה משובחת. תיזהר בכל עת, לא להיות חכם יותר מבעל הבית שלך ולא להתלבש יפה ממנו, אלא תמיד תיתן לבעל הבית שלך להיות יותר חכם, יותר יפה, יותר מצליח, כי אם לא, מוטב שתעזוב את מקומך, ולא, חורבן איום ונורא יעבור בהדרגה על שניכם, ודברים איומים ונוראים נגררים ממעשים אלו.

למדים אנו ממצות פרה אדומה, שכל כולה הפלא ופלא, מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, ועליה אמר שלמה בחכמתו )קהלת ז,כג(: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". כל כך עמוקה ורחוקה היא מהבנת האדם, עד שגם החכם מכל אדם לא הצליח לרדת לסוד עומקה של מצווה מופלאה זו, ויהי רצון שבע"ה נזכה לראות בהתחדשותה בידי מלך המשיח שיבוא ויגאלנו. ענין פרה האדומה ומהותה, שהיא מסלקת מעל האדם את הטומאה ומעבירה על ראשו רוח טהרה. כאשר האדם אפוף ברוח טומאה, הרי שרוח הטהרה אינה יכולה לשרות עליו, לכן כל כמה שיוכל האדם להסיר מעליו את רוח הטומאה, במידת האפשר, ובכלים הנתונים בידינו הימים אלו, צריך להשתדל להרבות עליו רוח טהרה. ומקובל מהאר"י הקדוש זצ"ל, שבאמירת קריאת שמע בכוונה, יש בכוח האדם לתקן ולסדר את מה שחטא ופשע באותו היום, ועל ידי מסירות נפשו באמת והפקדתה בידי השכינה, במעשה זה נעשים ייחודים עליונים הפוגעים בכוחות הקליפה וכורתים את ראשם, ובזה מטהרים את האדם ומוסיפים לו קדושה. האר"י ז"ל גילה לתלמידיו תיקונים נפלאים, וקבע סדר תעניות לכל חטא וחטא. כמובא בספר "חרדים" בפרק ס"ג: הרב המקובל האלוקי מוהר"ר יצחק אשכנזי, כאשר הופיע עליו רוח הקודש, השיב רבים מעוון, כי למדם גודל פגם כל עוון בספירותיו של אדון יחיד, ולימד למשכילים התיקון אשר יעשו לנפשם, דברי הצומות וזעקתם, כמספרם כמשפטם, ובכוונתם הגדולה והחזקה על דרך האמת, על ידי שמות הקודש וכו'. אך נכתוב מספר התעניות הצריכים לכל עבירה וכו'. עון זרע לבטלה פגם גדול עושה למעלה, הוא היה עוון דור המבול הוא היה עוון ער ואונן וכו', ותשובתו שמונים וארבע תעניות, כמניין שנותיו של יעקב שהיה בן שמונים וארבע שנה ולא ראה קרי כלל. וקודם שיעשה השמונים וארבע תעניות, יטבול ויאמר פסוק )בראשית א,י( "ויקרא אלוקים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים" בדמעה, ויכוון שהשי"ת יטהר נפשו על דרך "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" )יחזקאל לו,כה(. עוון משכב זכור, אחר עזיבת החטא יטבול ויתענה רג"ל תעניות כמניין זכור, ובכל בקר וערב של תעניות, יאמר פסוקים אלו )איכה ג,כ(: "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי", ואומר )תהילים לא,כג(: "ואני אמרתי בחפזי". ותשובת הבא על אשת איש יתענה שכ"ה תעניות. ותשובת הבא על הנדה יתענה נ"ט תעניות כמניין נדה. עכ"ל. ומבואר באר"י שהמתענה שכ"ה ימים בגין אשת איש ר"ל, אינו יוצא בזה ידי חובת שאר תעניותיו, אף שהן כלולות במניין הזה, אלא יש לו להתענות בגין כל עוון ועוון לעצמו. אלא שיש להקשות, אם אדם חזר על חטאו מספר פעמים, האם יועיל לו שיתענה פעם אחת כסדר שתיקן האר"י ז"ל, או שיש לו לקיים את כל סדר התעניות כמספר הפעמים שנכשל באותו חטא. ה"בן איש חי" זצ"ל כתב, שאם יתענה פעם אחת כל הסדר על חטא אחד, די בזה ועלתה רפואה לנפשו, ואינו צריך לחזור ולהתענות כמספר הפעמים אשר חטא. והביא לזה ראיה מההלכה הפסוקה באדם שישב ונכנסו לפניו חמשה זקנים בבת אחת, האם צריך לקום בפני כל אחד ואחד בכדי לכבדו, או שמא קימה אחת תועיל לכולם. ונפסק בהלכה שאינו חייב לעשות אלא קימה אחת בפני כולם ובזה קיים מצוות והדרת פני זקן. ומזה נלמד שגם תיקון אחד כראוי וכנדרש, יועיל לכמה וכמה חטאים באותו הסוג ששנה בהם האדם בחטאו. ומו"ר זקנינו רבי מאיר אבוחצירא זצוק"ל, היה מרגלא בפומיה, שמי שאין בכוחו לקיים את כל סדר הצומות והסיגופים שקבע האריז"ל כתיקון לחטאים ולפגמים, יפריש לצדקה סכום השווה למאכלו ומשתהו כל ימי הצומות, ובזה יכופר לו. הרי לנו שגם בהיותנו טמאי מתים, ואין לנו אפר פרה אדומה לטהרנו, עדיין חובה לאדם למצוא אופנים ודרכים לטהר את נפשו מכל חטא ועון עד כמה שידו מגעת. וכאשר האדם משתדל לטהר את עצמו מן השמים מסייעין בידו, וכמאמר חז"ל )יומא לח,ב( הבא ליטהר מסייעין אותו. וכשם שהמקווה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל, ויהי רצון שנזכה שהקב"ה יערה רוח טהרה ממרום, וילמדו טועים בינה, ונזכה לראות באור חדש שעל ציון יאיר.

לשנות את העתים ואת הזמנים, אפשר על ידי כח האמונה. וכשנתבונן עד כמה צריכה להיות האמונה, המדרש מביא: "לך אל הנמלה עצל ראה דרכה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה". וכשנתבונן על חיי הנמלה, אשר שלמה מזכיר ואומר, נראה דבר פלא גדול, אמרו חז"ל; כל חיותה של הנמלה אינה אלא 6 חודשים וכל מאכלה אינה אלא חיטה ומחצה והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל אשר מוצאת, חיטין ושעורין, עדשים. ומובא בשם רבי שמעון בר יוחאי: מעשה היה, מצאו בבור הנמלים שלוש מאות כור )וכשנרצה להבין את הכמות 72.540 ליטר בנפח ובמשקל 51 ק"ג(, והנה אם מאכלה הוא חיטה ומחצה, וחיה 6 חודשים, בשביל מה כל הכמות העצומה של האוכל?. אלא, מתרץ רב תנחומא, הנמלה יש לה אמונה חזקה בהקב"ה, ואומרת, כעת חיי הם רק 6 חודשים, אך אולי הקב"ה יאריך את ימיי ואחיה יותר ואם כך אצטרך יותר אוכל, ובשביל האמונה אוגרת את כל מאכלה. וממשיך המדרש ואומר מהו "ראה דרכה וחכם", ראה איך הנמלה בורחת מן הגזל. אמר רב שמעון בן חלפתא; מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא הייתה אחת מהן נוטלת אותה, עד שבאה אותה שהייתה שלה ונטלה אותה, ראה חכמה שיש בה, כל השבח הזה שיש בה, לא למדה מבריאה ולא שופט ולא שוטר יש לה, אתם שיש לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה תשמעו להם. וידועה הגמרא במסכת עירובין )ק'(: אמר רבי יוחנן; אלמלא לא ניתנה תורה היינו לומדים גזל מנמלה. ורש"י פירש; שאין אחת גוזלת מאכל חברתה. והנה כשנתבונן את שאנו שומעים ורואים בימים אלו בעולם, "איש את רעהו חיים בלעו", והרבה חושבים שבדרך עקלקלה ישיגו את אשר שייך לחברם. אך צריך לדעת, בן- עזאי אומר: "בשמך יקראוך, בכסאך יושיבוך, ואת שלך יתנו לך". אף אחד לא יכול לקחת לחברו מאומה ולא להחסיר לחברו דבר. ובמקום כל הזמן אשר מפסיד האדם על מחשבות זדון איך להרע, להזיק ולהפריע, יתנו הזמן לתפילה, בקשה ולתחינה לפני הקב"ה על הפרנסה ועל ההצלחה, ויראו אם היד ה' תקצר. נמלה מאמינה ומתפללת שחייה יתארכו, נמלה יודעת שהגזל לא יעשיר אותה. אנו עם החכמה והבינה וכל ההשכלה, צריכים להחדיר עמוק בתוכנו שגזל לעולם אינו מעשיר. ויותר מכך רבי אליעזר פאפו אומר: ראינו הרבה אנשים שעבדו ביושר והרויחו את כל כספם בהגינות ופתאום הפסידו את כל כספם, ומדוע?. ומתרץ ואומר; אולי עירבבו את כספם עם אדם לא הגון, אשר כספו לא בא לו ביושר, וכל כסף שאינו בא ביושר סופו להפסידו ואף כסף ישר שהתערבב עם כסף לא ישר, סופו לאבדם יחד.

ישנה סגולה גדולה לפרנסה ולכל הבקשות והתחינות אשר יחפוץ האדם. והיא, כשהאדם בערב שבת בוצע על הלחם משנה, יחתוך חתיכה אחת ראשונה ויצניענה ולא יאכל ממנה, רק ישמרה במקום מוצנע, ויחתוך אחרת מיד וממנה יאכל המוציא ויחלק למסובים. ובזמן השינה יניח אותה חתיכת לחם מתחת כריתו ויקרא קריאת שמע בכונה גדולה, ולאחר מכן יאמר: יהי רצון מלפני ה' הגדול היוצא מר"ת הפסוק:"ו-יאמר ה' ה-נה מ-קום א-תי ו-נצבתי על ה-צור". ויכון בזה השם "ויהמאועה", שתעשה לי ויבקש את מבוקשו וחזקה שאין בקשתו חוזרת ריקם.

ידוע שבשעה שעמדו בני ישראל לצאת ממצרים, משה רבינו לקח את עצמות יוסף, ודאג להעלות אותם מהיאור, כדי שיביאו אותם לקבורה בארץ ישראל. ואמרו חז"ל )סוטה יג,א; שמו"ר כ,יט( תנו רבנן, בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר )משלי י,ח(: "חכם לב יקח מצוות". אמר הקב"ה למשה, עליך נתקיים חכם לב יקח מצוות. יוסף היה חייב לאביו לקוברו מפני שהוא בנו, ואתה לא בנו ולא בן בנו, ולא היית חייב לעסוק בו וקברת אותו. כן אני שאיני חייב לבריה, אני מטפל בך ואקברך. וקשה, מדוע רק על משה רבנו נקרא הפסוק חכם לב יקח מצוות, הרי גם בני ישראל כשבזזו את המצרים עשו מצוה, שקיימו את ציווי הקב"ה "ושאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות", ומדוע עליהם לא נקרא הפסוק חכם לב יקח מצוות?. ונראה לפרש, שאמנם הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו, שאחרי העינוי והסבל של בני ישראל במצרים יצאו ברכוש גדול, אין הכוונה רק לרכוש גשמי, לעושר גדול ולנכסים מרובים. אלא הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו שבניו יצאו גם ברכוש גדול, הכוונה גם לרכוש רוחני גדול, ושאחרי השעבוד יזכו למעלות נפש גדולות ועצומות, עם קנינים רוחניים באמונה ובטחון ואהבת הבורא ומצוותיו. והן אמת, שעיקר ההבטחה של הקב"ה היתה לעושר רוחני, ולא לעושר גשמי, כי איזה ערך יש לנכסים גשמיים לעומת נכסי וקניני רוח. אכן בני ישראל קיימו את החלק הגשמי של הבטחת הקב"ה, שיצאו ברכוש גדול, והתאמצו לאסוף משכניהם זהב וכסף לרוב עד שעשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים. ומאידך משה רבינו שהיה "חכם לב", הלך לאסוף מצוות והתעסק בארונו של יוסף, ולא עסק בביזת מצרים, כיוון שהבין וידע שההבטחה לצאת ברכוש גדול, מתקיימת גם בקנינים וברכוש רוחני, וגם ברכוש כזה תנוח דעתו של אברהם אבינו על ההבטחה שאמר לו הקב"ה בברית בין הבתרים. ומשום כך קרא הקב"ה למשה רבינו 'חכם לב', כיוון שהבין בליבו מהו הטוב ביותר שיש לעשות, וחכמתו עמדה לו להיות השליח הנאמן, שעל ידו יקיים הקב"ה את ההבטחה שהבטיח לאברהם אבינו בקנינים הרוחניים. והנה אמרו חז"ל )שמות רבה מו,ב( על הפסוק )שמות לד,א(: "פסל לך שני לוחות אבנים", הפסולת שלך, משם העשיר משה. אמר הקב"ה, דין הוא שיטול משה אותן הפסולת. למה, אלא ישראל שלא נתעסקו במצוות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים, שנאמר )שמות יב,לו(: "וה' נתן את חן העם" והעשירו. ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף יהא עני? אתן לו הפסולת שיעשיר. הרי לנו, שמי שרודף ומחפש את המצוות, לא יבוא לידי הפסד, ואף על פי שבתחילה נראה שהפסיד ואיבד ממון, מכל מקום לבסוף כשנתבונן נראה שהקב"ה יחזיר לו כפל כפליים וישיב לו כגמולו הטוב. וכן אמרו בגמרא )שבת קנ,ב(, מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פירצה בתוך שדהו בשבת, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה באותה הפירצה צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. ואותו החסיד התכוון לגדור פרצה זו רק במוצאי שבת, ולא שחלילה עמד לעבור איסור ולגודרה בשבת, שהרי כל מקום שכתוב מעשה בחסיד אחד, הכוונה לרבי יהודה בן בבא או לרבי יהודה בן עילאי, ובוודאי שלא היתה באה תקלה חמורה של חילול שבת לחסידי עליון אלו. אלא שעלתה מחשבת חולין בליבו של החסיד ביום השבת, ולכן עמד וגדר את עצמו שלא לגדור אותה פרצה לעולם, כדי לעשות סייג ומשמרת לשבת קודש. ומכיוון שאותו חסיד מסר את נפשו למען קדושת השבת, החזיר לו הקב"ה כמפעלו וזימן לו את פרנסתו ברווח מהצלף, וממנו הייתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה )תהלים קיט,קסב(: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". וצריך להבין, מדוע שמחת דוד המלך בתורה ובמצוות, היתה כשמחת המוצא שלל, ובמה התייחדה שמחת המוצא שלל משאר שמחות שיש לאדם. ונראה לבאר, שכידוע שלל הוא הרכוש שלוקחים במלחמה, ואדם שהולך באותה העיר הכבושה ומוצא בה שלל רב ועצום, הלא תרבה שמחתו עד למאוד. והתחושה שלו היא, שאין לו שום מגבלות ויוכל לרכוש ולקנות לעצמו ככל אשר יחפוץ, וכל אשר תאווה נפשו ישיג בתמורת השלל שלקח. כך דוד המלך ע"ה, היה שש ושמח בדברי התורה, כשמחת המוצא שלל רב, וכשם שהתחושה של אדם שמצא שלל שאין לו שום מגבלות, כך שמחתו בתורה ובמצוות כאילו אין לו שום מגבלות וסייגים מחמת מצוות התורה, והתחושה של דוד המלך היתה שאינו מפסיד שום דבר גשמי מעשיית מצוות התורה, וקיום אמריו של הקב"ה. וזו היתה חכמת הלב של רועי ישראל משה רבינו ודוד המלך ע"ה, לדעת לקחת המצוות הרוחניות ולהניח את הגשמיות, ולא עוד אלא שהיו שמחים בתורה ובמצוות ה' כאילו מצאו שלל רב.

יום מיוחד עם סגולה גדולה לפרנסה, אשר הרבה נוושעו מכח סגולה זו. ביום שלישי בפרשת 'בשלח' לקרוא את פרשת 'המן' שניים מקרא ואחד תרגום ובזכות זה זוכה לפרנסה מרובה. והנה, אנו נמצאים בזמן מורכב ביותר, מצד אחד רואים רווח ועשירות, אשר לא היה באף דור. אך מצד שני, אין לאנשים ביטחון במה שיש להם ואין הדעת מיושבת. ולכן, התפילה להקב"ה שהפרנסה תהיה בברכת ה' ולא ח"ו עושר שמור לבעליו לרעה. וראינו בעינינו, איך ה' מעלה אנשים ונותן להם כל טוב והנה חושבים, שנצחו ועלו ואין סוף ליכולתם ואף לרמוס ולדרוך על התורה הרשו לעצמם, אך נפילתם הייתה ותהיה מרה וכל רעה תרדוף חוטאים, "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי-ה". והנה, בכל דור היה לנו נביאים חכמים, אשר הורו לנו את הדרך ואף בדור המדבר, אמרו חז"ל על המן )דברים ח,ג(: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", ופרשו חז"ל: המן היה יורד לצדיק בפתח ביתו; פחות צדיק, בשער של גינתו; פחות הגון, בכיכר העיר; רשע, מחוץ לעיר היה צריך ללכת ולחפש את המן. אם כן, אם קרה שאדם חטא, היה קם בבוקר ולא מוצא את המן בפתח ביתו, היה מצטער צער גדול, ומתבייש לצאת לחפש את האוכל שלו והיה נשאר בביתו רעב ועומד ועושה תשובה, וזה: "ויענך" - האדם היה מתענה ודואג האם לא חטאתי היום, והאם המן ירד בפתח ביתי ואם לא ירד, "וירעיבך" - היה האדם נשאר רעב ועושה תשובה, ואחרי כן "ויאכילך את המן" היה זוכה רק אז שהמן ירד בפתח ביתו. והנה, בדור זה אין לנו, לא נביאים ולא מן, צריכים אנו עבודת המידות מתמדת, בלי לעצור רגע אחד, אי אפשר להיות ירא שמים למחצה שליש ורביע, אי אפשר להיות טוב ועוד גם בצד להיות רע, צריך עבודה בלי עצירה והשתדלות חזקה ביותר. מי שעוצר רגע אחד, זה לא רגע, ברגע אחד נאבד עולם ומלואו וצריך עבודה חזקה להתחיל מן ההתחלה. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", צריך האדם דבקות בכל רגע בהקב"ה ורק אז "חיים כולכם היום". אנו בדור שח"ו מי שמתחיל להדרדר, המעצור הוא קשה מאוד ולכן, אסור לעצור רגע שלא ליפול להדרדרות, אשר מי ישורנה.