פרשה קדושה, פרשת חיי שרה, יש בה הרבה מוסר ודרך חיים ללמד את היהודי. כאשר נתבונן באברהם אבינו, בשעה שרצה לקבור את שרה אימנו, עומד אברהם אבינו בצער גדול, מתו מוטל לפניו ומבקש לקבור את מתו, עומדים מולו עפרון ובני עירו אנשי חת ומבקש אברהם בכל דרך, שיתנו את אחוזת הקבר. עפרון אומר לאברהם; אני אתן לך את אחוזת הקבר ללא דמים, אך אברהם מתעקש ואומר; אני רוצה לשלם. ועפרון מתווכח עם אברהם שלא צריך. ואומרים חז"ל: עפרון אמר יאמרו אנשי העיר שמכרתי לנשיא אלוקים איש גדול בכסף את הקבר, ובפני כולם צעק ואמר; תיקח זה בחינם. אך דרך הרשעים, דרך שקר ומירמה, אחד בפה ואחד בלב, בפיו צעק ואמר קח זה בחינם ללא תשלום, בליבו זמם איך לגזול, לחמוס את אברהם אבינו ברגעיו הקשים שמתו מוטל לפניו. וכן אמרו חז"ל )סוטה כב,ב(: היזהרו מן הצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר פינחס. וזה דרכם של הצבועים, בפיו ידבר שלום ובלבבם מחלוקת ושנאה ודרכים איך להזיק לכלל.

מובא במדרש תנחומא )תולדות יג(, יצחק אבינו חרד שתי חרדות: חרדה אחת, בשעה שהיה על גבי המזבח עומד לשחיטה, וחרדה שנייה, כשנכנס עשו ליקח את הברכות, אחרי שיעקב לקח אותם כבר, ואיני יודע איזה חרדה הייתה יותר גדולה, על גבי המזבח, או בשעה שנכנס עשו? אך ממה שנאמר פה אצל עשו "חרדה גדולה עד מאוד" )בראשית כז,לג(, אתה יודע שחרדה זו הייתה גדולה מן חרדת יצחק על גבי המזבח. והנה, צריך להבין כל אשר ישמע על עקידת יצחק, יזדעזע זעזוע גדול, יצחק אבינו, בן יחיד של שרה, שנולד בגיל מבוגר, אחרי ניסים ונפלאות מרובים, גדל בקדושה וטהרה בבית אביו ואמו, אמו שומרת עליו מכל משמר, מגיע לגיל שלושים ושבע, ויודע את ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאביו אברהם, זמן מועט לפני כן, כי ביצחק יקרא לך זרע, ורואה איך עוד כמה רגעים שוחטים ומקריבים אותו קורבן, ורואה את כל אשר לאביו ברוחניות ובגשמיות, עומד הכל לילך לישמעאל אחיו, אשר ישמעאל לא הולך בדרך ה', כדברי חז"ל משחק, עובד עבודה זרה, חי חיי ליצנות וצחוק וקלות ראש, וודאי שזו חרדה גדולה ביותר, חרדה פרטית וכן חרדה לכלל, אך חז"ל אומרים לנו חרדת יצחק יותר גדולה מזאת הייתה, חרדת הרגע שעשו נכנס לפני יצחק. וקשה, מה כל כך היה קשה לו ברגע זה? אלא כל עוד מאמינים באדם וסומכים בו, ובוודאי אם נותנים בידו דברים רוחניים, וכן דברים גשמיים, ובטוחים שהולך בדרך טובה, הנפש בנויה בהבנה מסויימת כלפי האדם שחושבים טוב עליו, אך ברגע שמבינים שכל השנים האדם חי בטעות ולידו חי אדם שקרן, גנב, וגזלן, נואף וחסר לב, השבר של הנפש הוא שבר קשה ביותר, והחרדה היא חרדה גדולה, אשר קשה לשאת אותה. ולכן, יצחק אבינו, כל חייו האמין שעשו צדיק וחסיד, היה שואל אותו שאלות, איך מעשרים את התבן, את המלח, ליד יצחק היה נוהג כצדיק יסוד עולם, אך כשהיה יוצא, היה רוצח, גונב, משקר, מלסטם את הבריות, מספר לכולם אני עושה כיבוד אב ואם, אני משמש את אבי, בכח זה היה מוסיף חטא על פשע. לכן, חרדת יצחק אבינו, הייתה חרדה כל כך קשה, יותר מחרדת העקידה, הכאב של הבגידה באמון, של לקיחת התמימות והיושר והאמת, שנתנו ביד האדם וההשתמשות שלו לצרכיו האישיים ולרוע מעללים, היא קשה ביותר. אך אדם אשר חושב להשיג את השגותיו במרמה, בצביעות, בשאלות איך מעשרים את התבן והמלח, יכול תקופה מסויימת להצליח, כביכול, בדרכו, אך לבסוף מאבד ומפסיד את כל עולמו, כפי שעשו איבד את כל עולמו, איבד את הבכורה, איבד את הברכות, ולדורי דורות עשו הוא סמל של רוע, סמל של תאווה סמל של שקר וחוסר יושר.

פעמים רבות נשאלנו על ידי אהובים וחביבים, בשיעורים המיוחדים אשר זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהם, מה ההבדל בין רב לבין צדיק?, ותשובות רבות ענינו על שאלה זאת, על פי הזמן והמקום. אך, במוצאי שבת קודש, בדרכנו לארץ לא זרועה, אחד מן שותפי בדרך שאל אותנו שאלה זאת, וחשבנו בדעתנו לבאר ולאמר, דהנה רב וצדיק זה שני דברים שונים, רב זה אדם שיודע, צדיק זה אדם שזוכר. ונבאר הדבר על פי משל ונמשל, למלך גדול אשר מלכותו הייתה מן המלכויות החשובות, החזקות והעשירות בעולם, ולו בן יחיד, אשר המלך בנה וציפה שבן זה ירש את כסאו, וכל אשר היה בידי המלך, לבנות את בנו להמשיך דרכו, עשה המלך, בלימודים, בהנהגות, בהשתדלות שחברת בנו תיהיה חברת האנשים הטובים ביותר וכו'. אך, באחד הימים חורבן גדול, בן המלך עבר על אחת העברות החמורות ביותר על חוקי המדינה, וכן חוצפתו גברה וגדלה, עד אשר המלך לא יכל להשאירו בביתו ובסביבתו, הרחיקו המלך מביתו ולא רצה לראות את פניו, בן המלך הלך והתדרדר וירד מדחי לדחי, עזב את עיר הבירה והלך לגור ביערות יחד עם הגנבים והשודדים. ושם המשיך להתדרדר עד אשר נהיה ראש הליסטים, סמל השפלות. הימים עברו וחלפו, ושמו הלך לרעה לפניו, כשפל שבשפלים ונבזה שבנבזים, הימים עברו, השנים חלפו, המלך זקן והתשישות והחולי היא מנת חלקו, ימיו של המלך היו קרובים, הצטער המלך, מי ירש את כסאי?!, היכן בני אהובי?!. בצר לו, קרא המלך לשר הקרוב אליו ביותר וציוה אותו: לך ליער, מקום משכן בני ותדבר על ליבו לשוב לדרך ישרה ולדרך טובה, הנה ימי ספורים ויקח הוא את הממלכה ואת הממשלה. השר לקח עימו צבא שלם, חיילים, עוזרים ועוזרי העוזרים, עם רב מאוד בדרך ליער, לקיים את מצות המלך ובשליחות של כל יושבי הממלכה, הגיע השר אל היער וחנה במקום מבטחים ושלח שליחים לבן המלך: הנה אני השר הבכיר והחשוב בממלכה, בא בשליחות חשובה ביותר לדבר עימך, צא אלי לפגוש אותי, חיכה השר מן הצהריים לערב, אך אין תשובה מבן המלך. ישנו השר ופמלייתו ביער, בבוקר עוד מחכים, מדוע בושש לבא?, עדיין אין תשובה. עוד יום עבר ועוד יום, הנה שלושה ימים, אמר השר לעוזריו ויועציו: אין זה מכבוד הממלכה להשפיל כך את השר החשוב והבכיר, שב לעיר הבירה והודיע למלך, שאין זה דבר הנראה לעין, להחזיר את בנו ולכן מודיע הוא על כישלון המשימה, בגלל הבן הסורר אשר הוא אשם בכישלון. המלך לא התייאש, חשב והחליט לשלוח שליח אחר, חשב כמה ימים מי ראוי ללכת למשימה חשובה ומורכבת זו, החליט לקחת את אחד האנשים החכמים והחשובים בעיר ולשלוח אותו, קרא לו המלך וביקש ממנו: הנה השר הגדול הלך ונכשל, אולי אתה תצליח לעשות דבר גדול זה, אמר האדם החכם: אני אצליח, מיד קיבל על עצמו ויצא לדרך ליער, אך הוא הלך לבד, בלי עוזרים, בלי שומרים, בלי יועצים, הוא לבד בשליחות חשובה זאת, הגיע ליער, חשב ואמר: אם אבוא בגדולות ובנצורות, ודאי לא ישמעו לי, אני אלך כאדם רגיל, אכנס ליער, אתחבב על האנשים הריקים והפוחזים האלו, וכך אוכל להתקרב אליהם, ואולי אגיע לבן המלך ואשפיע עליו. הגיע, נכנס, התחבר, התחבב, אך כעבור הימים, טעם טעמו של חטא וערב לו ושקע עם יושבי היער ונהיה פוחז כמותם, ונשאר איתם. עברו הימים, המלך דואג לבריאותו, למלכותו, לבנו, לשליחו, מה יעשה?, בירר ושאל המלך, והבין שאף עבדו נפל בעצת העריצים והפרוצים, עד שנהיה חלק מהם. אך המלך לא התייאש והמשיך בכל כוחו לחפש מי ראוי ומי טוב לילך להביא חזרה את בנו אהובו. הנה חשב ומצא אדם מן הקרובים למלכותו, איש חכם מאוד, עניו ובעל מידות טובות, קרא לו המלך ואמר לו: הנה המעשה והנה התוצאות אשר קרו לכל מי שהלך להביא את בני, מה אתה יכול לעשות?. ביקש החכם השלישי זמן להכין את עצמו, עברו הימים, החכם לא חוזר למלך, קרא לו שוב המלך ושאלו: מדוע בוששת לבא?, ענה ואמר: אני עובד על עצמי ללכת לשליחות החשובה הזאת. שאלו המלך: במה אתה עובד על עצמך?, ענה ואמר לו: לדעת את עצמי ולזכור את עצמי, מי אני, מה אני, בשליחות מי באתי, ורק כך אוכל להצליח בשליחות שלי. אחרי ימים רבים, הלך החכם השלישי בבגדים פשוטים ליער, הגיע למקום הליסטים, ישב עימם, אך תמיד זכר מי הוא ומה בא לעשות, ושליח של מי הוא בא, זה צדיק. השליח הראשון: זה רב, אדם שלמד, שיודע היכן מתחילה השליחות, היכן מסתיימת, והוא כאדם אשר רואה אדם טובע בים, עומד על החוף וצועק לאדם, כך תעשה ותצא מהים, הוא לא קופץ לים להציל אותו, ויכול להיות שבכלל לא יודע לשחות בים, אך עצות טובות שלמד הוא מסביר ואומר ועוזר, הוא אינו אמיץ דיו לקפוץ למים. השליח השני: הוא איש אמיץ מאוד, אך אומץ ליבו היה גדול מחכמתו, כשקופצים לים להציל אדם, צריך לזכור שאנו יודעים להציל את עצמנו, ואחרי כן להציל את האחרים. האדם השלישי: הוא צדיק, הוא מוסר נפש בחכמה להציל את האחרים.

חז"ל מספרים )בירושלמי נדרים פ"ט ה"א( מעשה מופלא על נכדו של רשב"י, מעשה ברבי שמעון, נכדו של רבי שמעון בר יוחאי, שנדר נדר ולא מצא פתח לנדרו. ניסו כל החכמים לפתוח לו פתח, אך לא מצאו לו סדק כדי מחט סדקית. עד שבא אחד מזקני הגליל, והיה מוליכו עימו ממקום פלוני למקום פלוני, ללא כל מטרה וסיבה. כשהוא עייף ותשוש מטלטולי הדרך, עמד והביאו למקום שהשמש קופחת בחוזקה. כשראה את פניו המעונות והחלושות, נענה אליו: על דעת כן שיבוא זקן אחד וינחיל לך צער ויסורים שכאלו, גם נדרת? השיב רבי אלעזר לא, אמר לו אם כן, הותר לך נדרך! שאלו החכמים את אותו הזקן, מנין לך חכמה מופלאה זו? השיב להם, מקלו של רבי מאיר נזדמן לי, והוא היה מלמד לי דעת. הרי לנו כמה רב כוחם אפילו של תשמישי קדושה ששמשו לפני הצדיקים, עד שרבתה חכמת משענתו של רבי מאיר, יותר מכל בני הדור וחכמת התלמידים. אמרו חז"ל במסכת כתובות )קיא,ב( אמר רבי חייא בר יוסף, עתידים צדיקים שיעמדו לעתיד לבא במלבושיהן. קל וחומר מחיטה, מה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה. ויש להקשות, מדוע יעמדו רק הצדיקים בלבושיהם, בעוד יתר העם יקומו במערומיהם? אלא, נפסק בשולחן ערוך שתשמישי קדושה חייבים בכבודן, כגון תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, וארגז שנותנין בו ספר תורה או חומש וכו'. ודווקא חפצים המשמשים לחפץ של קדושה בעצמו, יש בהם קדושה להתחייב בכבודם, אך כאלו המשמשים רק למשמשי הקדושה, אין חייבים לנהוג בהם כבוד. לכן הצדיקים העומדים לפני האלוקים, שכל ימיהם נהגו בקדושה ובפרישות, הרי שגם גופם בעצמו נהפך קודש קדשים. והבגדים שלובשים לעורם, הם אפוא תשמישי קדושה שחייבים בכבודם. על כן, בשעת תחיית המתים, עת יקיצו וירננו כל שוכני עפר, יתנערו אף הם מעפר ויעמדו בין החיים בלבושיהם. אמנם, יתר העם שנשמתם אמנם ממחצבת קודש, אך גופם החומרי היה נתון לרדיפה אחר ההבל והתאוות הגשמיות, משום כך מלבושיהם ששימשו רק לגופם הגשמי, יבלו בעפר ויירקבו ולא יקומו עימהם לתחיית המתים. אשרי מי שזכה שיש ברשותו כלים וחפצים של צדיקים, שכן בהיותם תשמישי קדושה לנשמת הצדיק, נכנסה בהם רוחו של הצדיק ונעשו כעצם מעצמו וכענף מענפי נשמתו. אך עיקר הדבקות בצדיק היא כשלומדים את תורתו ומתחברים בקשר של קיימא לצדיק ולשורש נשמתו.

הילולת מורנו ורבינו עטרת ראשנו, רבינו חיים פינטו זצוק"ל )הקטן(. זהו יום קדוש ביותר. רבינו חיים פינטו היה קדוש עליון, והשריש והטביע במשפחתנו הקדושה את מידת החסד. כל חייו היו חיים של נתינה, של הקרבה עצמית למען הזולת, ואף את חייו הקריב למען הכלל. וידוע שהלילה, לפני 72 שנים, היה ליל הבדולח, לילה שבו קמו גויים ארורים, ובלילה אחד חיללו עשרות בתי כנסיות ועשו את אחד הפוגרומים הגדולים אשר היו בעמנו. וידוע שבזה הלילה, 72 שנים לליל הבדולח ולליל פטירת רבנו חיים. שעות ספורות לפני פטירתו קרא לבנו מו"ר זקננו רבנו משה אהרן פינטו זצוק"ל, והכניסו לחדר ביחידות, עמד ואמר לו: דע לך שתקופה קשה עומדת לעבור על עם ישראל אשר פרעות רבות וצרות קשות יבואו על עמנו, והנה בריא אני בגופי, אך מתפלל להקב"ה שייקח הלילה את נשמתי ואני אעורר רחמים בשמים, ואתה תקבל על עצמך קבלות קשות ותעורר רחמים בעולם הזה. וכמו שמצאנו בשעת חורבן בית המקדש, שהלך אליהו הנביא לעורר את אברהם יצחק ויעקב שיעוררו רחמי שמים בשמים על עם ישראל. באותו לילה, מסר רבינו חיים פינטו, את נשמתו לבורא עולם, בקדושה ובטהרה. וידוע שבנו מו"ר זקננו רבנו משה אהרן זצוק"ל קיבל על עצמו קבלות קשות ביותר, וקיבל על עצמו במשך שנים רבות גלות, והיה לובש את בגדיו במשך כל ימות השבוע, ורק בערב שבת היה מוריד את בגדיו, לובש בגדי שבת ומכבס בידיו את הבגדים, וכן עוד קבלות קשות שקיבל על עצמו. והנה יום פטירתו של רבנו חיים היה יום אשר חרוט אצל בני משפחתנו, והוא מאבני הדרך ביסודות משפחתנו הקדושה. מסופר שכשעה אחרי פטירתו הגיע אדם אשר איננו מוכר וביקש ודרש את הבגדים אשר מו"ר זקננו לבש בשעת פטירתו. עמדה הרבנית הצדקת ובני המשפחה והתנגדו ואמרו; מה לך ולבגדי הקודש?!, אותו אדם החל לבכות ולהפציר בהם, אמרו לו שמנהג אבותינו בידנו שאין לובשים את הבגדים שהנפטר נפטר בהם, המשיך אותו אדם להפציר לקבל הבגדים. הרבנית הצדקת אשר הייתה ידועה בצדקותה המיוחדת ואשר דבריה היו נשמעים והיו מקובלים אצל כולם, עמדה והכריע לתת לו הבגדים. אותו אדם ההדור פנים, אשר לא היה מוכר, לבש הבגדים, נכנס לאחד החדרים והיה בוכה בכי משונה ביותר, אשר כל השומעים העידו ואמרו שבכי כזה מעולם לא שמעו. כשחזרו מן הלוויה לא מצאו האדם וכשפתחו הארון עם דבריו האישיים של הצדיק, מצאו את הבגדים מקופלים ומונחים בצורה המסודרת ביותר, ואף שהארון היה נעול במנעול אשר המפתח לא היה בידי איש רק בידי הרבנית. על מידת החסד, אשר חקק מו"ר זקננו במשפחתנו, מסופר סיפורים רבים. כל צערו ודאגתו הייתה מה עם עניי עם ישראל, ובכל עת, היה חוזר ואומר: עני נחשב כמת, וכאשר נותנים צדקה לעני מחיים אותו, והחיים האלה הם בגדר כל המציל יהודי מעם ישראל כאילו קיים עולם ומלואו. בצוואה אשר השאיר ביקש מבני משפחתו, וציוה את סדר הלויה, שכל מי שירצה לנגוע במיטתו יצטרך לתת צדקה לעניים. וביקש ואמר כל כמה צעדים, מי שירצה להרים את מיטתו, יצטרך לתרום סכום אשר נקט במספרו. ולהוריד את גופו הקדוש לקבורה, ביקש למכור בכל המרבה במחיר. וכך יצאה הלוויה אשר כמוה לא הייתה מעולם במרוקו, לוויה אשר ניסים רבים ודברים נשגבים סופר עליה וישנם אנשים אשר עדיין חיים שזוכרים דברים מיום גדול זה. ומסופר שאחד הסוחרים הגדולים, אשר היה בעל ממון רב והיה גר בעיר רחוקה ונפשו הייתה קשורה ודבוקה ביום זקננו, הזדמן לבית רבנו הקדוש ביום פטירתו ובתיקו היה סכום עצום של ממון אשר הביא עימו למסחרו, וכך אותו אדם זכה לקנות, בכל אשר לו בתיק, את הזכות להוריד את גופו הקדוש של מו"ר זקננו למקום מנוחתו. כשהסתיימה הלוויה הסתובב אותו אדם לחפש את תיקו והנה תיקו איננו, אחד מן האנשים נכנס בליבו יצר הרע, גנב את התיק והחל לברוח בין האנשים, פתאום נשמעה צעקה גדולה ומרה ואותו גנב נעצר ונעמד כמשותק, וסיפר שראה את דמותו של רבי חיים פינטו עומד מולו וגוער בו, מדוע גנב את התיק עם הכסף של העניים. בזכות מו"ר זקננו רבי חיים פינטו, הקב"ה יזכה את כל בני קהילתנו הקדושה בכל מקום ומקום, לעלות ולהתעלות, ולהכניע את כל הקמים עלינו לרעה ואת כל העושי עולה. ונזכה ללכת בדרך אבותינו ונחזק בקהילתנו הקדושה את מידת החסד והאמת, להשתדל להדליק נר לכבוד הצדיק, ולהתפלל שהקב"ה יתן לנו כח ובריאות לעלות ולהתעלות ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.

יומא דהילולא של מו"ר זקננו רבנו ישראל אבוחצירא באבא סאלי, אשר קדושתו ורוממות נפשו נמצאת אף בימינו אלו ועדיין מושפעים ורואים אותו מול עיננו בכל עת ובכל זמן ידוע, כי רבי ישראל, היה בנו של רבי מסעוד, ורבי מסעוד, היה בנו של אביר יעקב; כשנולד רבי ישראל רצה אביו לקרוא לו יעקב, על שם אביר יעקב, אך פחד מגודל וקדושת השם, לכן אמר נקרא שמו ישראל ובתוך ישראל יש גם את השם יעקב, כפי שאמר המלאך ליעקב לא יקרא שמך יעקב, כי אם ישראל. רבי ישראל נולד ביום ראש השנה, וכבר מקטנותו חזו וראו כולם, שאור גדול טמון בו. וידוע כשפגש רבי ישראל את רבי מרדכי שרעבי, לאחר זמן אמר רבי מרדכי שרעבי לרבי ישראל ששאל את רבי יעקב אבוחצירא על נשמת נכדו, ואמר לו רבי יעקב שנשמתו היא נשמת חזקיה מלך יהודה. וחשבנו לומר, כי ידוע המעשה עם חזקיה המלך כאשר חלה ונטע למות, אמר חזקיה לישעיה הנביא כך מקובלני מבית אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים, ועל ידי תפילה, אפשר לשנות כל צרה. וידוע, שזה אחד מן הכינויים אשר כינו את רבי ישראל באבא סאלי מלשון תפילה. בגיל צעיר, הוכתר באבא סאלי להיות אב בית דין של כל המחוז במרוקו, ובאותו מחוז היה מושל קשה ואכזר, אשר כולם פחדו ממנו פחד גדול והיהודים לא מצאו דרך איך לקרבו אליהם; באחד הימים, אחת המשפחות החשובות של היהודים, הכינו סעודה גדולה ומפוארת לכבוד המושל וכל טובי הקהל הוזמנו לאותה סעודה, ואף את רבי ישראל הזמינו. המושל אשר נכנס ברוב כבוד, ישב בשמחה מרובה והיהודים שמחו שמחה גדולה, הנה זוכים לרצות את ליבו ולקרבו אליהם, אך כאשר נכנס רבי ישראל, נהג בו רבי ישראל בביזיון גדול, ישב לידו ולא נשא לו פנים, לאחר זמן מועט לקח רבי ישראל את המקל והחל לחבוט בו בקרקע, המושל קם בכעס גדול ויצא מן הסעודה. פחד גדול אימה וחרדה נפל על כל הקהל, אך רבי ישראל היה שלם בעצמו וחזר לביתו בשמחה גדולה. באמצע הלילה, בנו של המושל קדח מחום, והתחיל מצבו להתדרדר עד כדי סכנת חיים. המושל הצטער ופחד פחד גדול על בנו, קראו לכל הרופאים ואף רופא לא מצא מזור למחלתו. אמרו יועצי המושל למושל, שמא קללת הצדיק פגעה בבנו. פחד המושל ושלח לקרוא לרבי ישראל לביתו, הגיע רבי ישראל עמד המושל וביקש את סליחת הרב, אם פגע בו. הוציא רבי ישראל מכיסו את השעון של עטרת ראשנו, אחיו הגדול רבי דוד אבוחצירא, ושם את השעון מתחת הכרית של הילד והנה נס, אחרי שעות הילד התרפא וקם ממיטת חוליו, ומאז אותו מושל עזר ליהודים בכל אשר היו צריכים. אותו בן של המושל גדל וזכה לגדולה גדולה, ונהיה שר בממשלת המלך, האחראי על כל הצבא והמשטרה, ובכל זמן היה בא לקבל את ברכת הצדיק, ושלום ושלוה היו ליהודים בזמן ההוא. באחת מנסיעותיו של רבי ישראל לארץ הקודש באו למרוקו האליאנס, אשר לקחו את הילדים לבתי ספר עם חינוך אשר לא על פי התורה, ובזמן שרבי ישראל לא היה בביתו, הוציאו את כל ילדי ישראל מהתלמודי תורה לבתי ספר עם דעות חיצוניות. כשחזר רבי ישראל מצא חורבן גדול, מיד עשה אסיפה גדולה בעיר וציווה ואמר: מי שלא יוציא את בניו מבית ספר אליאנס ויחזור לתלמוד תורה קללה וחורבן תהיה על ראשו; אנשי האליאנס מיד פעלו עם הממשלה ועשו חוק במדינה שחייב ללמוד בבתי ספר ולא בתלמודי תורה, ומאותו רגע כל הורי הילדים פחדו להוציא את ילדיהם ולהחזירם לתלמודי תורה. כששמע זה רבי ישראל, מיד נסע לעיר הבירה לאותו שר משטרה, אשר חי בזכות ברכתו, כשהגיע לבנין הממשלה שלח שיאמרו לו שרבי ישראל מחכה בחוץ ורוצה לראותו. אותו שר, ששמו היה אופקיר, כששמע שרבי ישראל בחוץ עצר באמצע ישיבה עם המלך והשרים ויצא לרבי ישראל, עמד רבי ישראל ודרש ממנו לבטל את החוק המחייב את ילדי ישראל לצאת מהתלמודי תורה וללמוד בבתי ספר של האליאנס. אמר אופקיר לרבי ישראל: אני שר הצבא והמשטרה איני אחראי על החינוך, אמר לו רבי ישראל: מרגע זה תהיה גם שר החינוך, אמר השר לרבי ישראל: אם אהיה שר החינוך כל אשר תורה לי אעשה. נפרד השר מרבי ישראל וחזר לישיבה לפני המלך, כשנכנס עמדו כל השרים ומחאו לו כף ואמרו לו מזל טוב המלך הוסיף על תפקידך עוד תפקיד, להיות שר החינוך לשפר ולסדר את החינוך במלכות. החלטה ראשונה שהחליט באותה שעה, לבטל את החיוב של ילדי ישראל ללמוד בבית ספר האליאנס. כוחו של באבא סאלי היה גדול, וידוע שכל חייו היה אומר שיש לו הבטחה מאליהו הנביא שיזכה לראות את הגאולה ואת פני משיח צידקנו, אך תקופה קצרה לפני פטירתו קרא למניין צדיקים ואמר להם שאותה הבטחה התבטלה, והוא צריך להחזיר את נשמתו לבורא עולם, שגזירה קשה מתבטלת בזכות זה, והוציא משקה ושתה איתם לחיים. רבי ישראל זכותו גדולה וחזקה, אף אנו ראינו בזמנים וימים קשים ישועות גדולות מכוחו. אחד הדברים, לפני שנים, כשהיה לישיבתנו הקדושה צער וזמן קשה בבית המדרש הישן באשדוד, והיה עת צרה היא ל"שובה ישראל", והיה ניסיון קיומי קשה: וכמה ימים לפני ליל ההילולא של רבי ישראל, חלמנו את רבי ישראל עומד על גג הישיבה, וכששאלנו אותו בחלום מה עושה על גג הישיבה, ענה ואמר לנו מגן אני מכל המזיקים, ולאחר כמה ימים בליל ההילולא כל הצער הופסק, והישיבה הקדושה קיבלה את המקום, אשר ברוך ה' נבנה בו "שובה ישראל" באשדוד. בטוחים ויודעים אנו, שכוחו של מו"ר זקננו בבא סאלי חי וקיים! וכל הקמים לרעה הפר עצתם וקלקל מחשבתם. עשה למען שמך, עשה למען תינוקות של בית רבן, יתומים ואלמנות, ובע"ה נזכה, בזכות אבותנו הקדושים לגאולה ולישועה. יומא דהילולא של מו"ר זקננו רבנו ישראל אבוחצירא זצוק"ל - יום קדוש וחשוב לנו באופן פרטי, ובוודאי לכלל עם ישראל. רבינו ישראל היה נשמה, אשר כלל שמות ישראל קשורות עמה דורש טוב לעמו. וידוע, שאביו רבי מסעוד אבוחצירא, הזהיר את רבנו ישראל מקטנותו, שיזהר זהירות גדולה לא להקפיד ולא לקלל שום אחד מישראל ולהיזהר בדיבורו מאוד, והיה נקרא "ישא-ברכה", "ישא" ישראל אבוחצירא – ברכה. ידוע, כשהגיע רבנו לארץ ישראל שמע הרב הצדיק, הרב אלפנדרי זצוק"ל, אשר היה קדוש וצדיק ותקיף מאוד, על בואו של צדיק לירושלים, ובדרך אשר לא הייתה מקובלת אצל הרב אלפנדרי, ביקש לפגוש את רבנו ישראל. כשנכנס אליו, עמד הרב אלפנדרי על רגליו אף שהיה זקן בא בימים והרכין את ראשו לפני רבינו, שהיה צעיר ממנו מאוד בימים, ואמר לו: אתה הוא עמוד התפילה בדורינו ותתפלל בעבורי. והנה, הרב אלפנדרי היה ידוע כקדוש עליון, אשר אחד מן המעשיות המסופרות עליו, שבאחת הפעמים, כאשר נסע לאיטליה בשביל צרכי הישוב היהודי בארץ הקודש, עמדו כמה אנשים והיו מתווכחים איך נהיית רעידת אדמה וכל אחד אמר את דעתו; שמע את דבריהם הרב אלפנדרי ואמר כל אשר אתם אומרים אלו דברים בטלים, רעידת אדמה נוצרת ברצון ה' ולא כל דברי המדע, אשר אתם אומרים ועמד ואמר: ריבונו של עולם, כעת תהיה רעידת אדמה ובאותו רגע הזדעזעה כל רומא. קדוש עליון זה, הרב אלפנדרי הכריז בארץ הקודש, שעמוד התפילה בדורו הוא רבנו ישראל אבוחצירא. והנה צדיק, אשר בחייו היה מקפיד בדבר, גם אחרי מותו נשאר כוחו בדבר זה, ובודאי כח מו"ר זקננו, אף שחלפו ועברו הימים, עדיין תקף, ובכל פעם שמזכירים את שמו ומתפללים ומבקשים שנשמתו תהיה מליצת יושר עלינו בשמים, בוודאי שפתותיו דובבות בקבר והולך ומעורר ישני קדם ויחד מתפללים על הכלל ועל הפרט. "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". "ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוקי ישעו".

יומא דהילולא של המאור הגדול רבנו שמעון בר יוחאי. הנה, ביום זה ישנה שמחה מיוחדת וגדולה, שלא כשאר הימים, ואפילו שאין זה שבת, אין זה מועד, אך השמחה גדולה ביותר. ומי שלא שמח ביום זה, דבר זה מסוכן ביותר, כדמצאנו ברבנו האר"י, אשר נסע לקבר רבנו שמעון בר יוחאי ואחד מתלמידיו היה בוכה ביום ההילולא, עצר רבנו האר"י את השירה והשמחה ושאל את תלמידו, אשר היה מגדולי תלמידיו: מדוע בוכה?, ענה ואמר: זה יום שנפטר בו רשב"י, לכן אני בוכה, ענה האר"י הקדוש ואמר לו: לא תגמור את שנתך על בכי זה ואותו צדיק נפטר באותה שנה. וכן כל המנהגים אשר נהגו בימים אלו, מסוכן מאוד לבטלם. וידוע על קהילה קדושה, שהיו בל"ג בעומר זורקים בגדים למדורת ל"ג בעומר והרב עמד ודרש נגד, שיתנו בגדים אלו לעניים יותר טוב ולא השלים את שנתו. עינייני המנהגים ביום זה, הם מסוכנים ביותר והשמחה צריכה להיות מנת חלקנו ביום קדוש זה. וקשה מדוע, מה יום מיומיים, ומה פטירה זו של רשב"י יותר משאר ימי פטירתם של התנאים והאמוראים ואבות העולם, מה המיוחד ביום זה?אלא חז"ל נתנו כמה טעמים בשמחה זאת: א. ביום זה פסקה המגפה מעשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא ולכן זה יום של שמחה. וידוע דברי הבן איש חי שטוב בל"ג בעומר לילך לקבר רבי עקיבא, דשמחה גדולה לצדיק בשמים. ולכן על הפסקת המגפה עושים יום של שמחה. עוד טעם נתנו חז"ל: לאחר פטירת תלמידי רבי עקיבא, רבי עקיבא משח ביום זה, ל"ג בעומר, את החמישה תלמידים שנשארו לו ורבי שמעון בר יוחאי היה בינהם. ולכן זה יום שמחה, שביום זה יש המשך לתורה וליראה. ולכן מחוייבים לשמוח ביום קדוש זה. ועוד טעם נתנו: דהנה רשב"י נפטר ביום זה, אך השאיר בן צדיק כמותו רבי אלעזר ולכן זו שמחה גדולה. וכן עוד טעם נתנו בדבר זה: דהנה, רשב"י היה גילגול משה רבנו והנה משה לא זכה להכנס לארץ ישראל וצער גדול היה למשה רבנו, ואתחנן אל ה' בעת ההיא. וכן ביום שנפטר משה נשתכחו מעם ישראל שלושת אלפים הלכות. והנה רשב"י, שהיה נשמתו, עמד ותיקן והשלים את החסר. ולכן ביום פטירת משה רבנו, ז' באדר, יום אבל וצער, וביום פטירת רשב"י שמחה גדולה, משום שרשב"י השלים את החסר. וידוע, כל שנה, יום שיוצא בו פטירת משה רבנו, זה היום שיוצא בו פטירת רבי שמעון בר יוחאי וכן דבר בדוק, באותו יום, גם יוצא בכל שנה יומא דהילולא של הסבא הקדוש רבי חיים פינטו זצוק"ל. ולכן ביום ל"ג בעומר שמחים שמחה גדולה וזו שמחת שלמות הנשמה ושלמות התורה הקדושה. ולכן ישתדל האדם בכל הכח, לשמוח שמחה של מצוה של אמת, בגדר של "עיבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה", לשמוח מצד אחד, אך האימה והפחד מן הקדושה ישמרו את האדם לא להגרר לשמחה ריקה, שמחת קלות ראש ועוללות. וידוע בשם האר"י הקדוש, שבכל שנה בל"ג בעומר עומד רבי שמעון בר יוחאי על קיברו ומברך את כל הזוכים להשתטח על קברו. זכות רשב"י תגן על כולנו ונזכה לאור גדול ולשמוח שמחת אמת, בשמחת התורה. והאור הגדול של ימים קדושים אלו, ישפיע עלינו שפע ממרום ונזכה לגאולה שלמה במהרה.

כתוב )בראשית יח,ח(: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו". אפשר לבאר על פסוק זה, על פי מאמר הגמרא במסכת מועד קטן )יז,א(: אם הרב דומה למלאך ה' צבקות יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. וקשה מי זכה לראות מלאך ה' צבקות, אשר יוכל למדוד ולומר רב פלוני דומה למלאך, רב אחר אינו דומה למלאך, אם כן איך אפשר לדעת אם הרב דומה למלאך או לא? אלא, אפשר לפרש ולומר: מלאכים נבראים במעלה ובמעמד אחד, אינם עולים ואינם יורדים, בבני אדם, אצלם יש עליה וירידה, אך מלאך עומד וניצב ונשאר במקומו. ועל ידי דבר זה יבדוק האדם את רבו שמלמדו תורה, אם רבו עושה רק בשביל עצמו ומשתדל למענו באופן אישי לעלות ולהתעלות, ואילו מבני קהל עדתו מונע וחוסך את יכולותיו, סימן שאינו דומה למלאך ה', אך אם משתדל הרב להשקיע את כוחותיו למען הכלל, ונותן מזמנו מכוחו וממרצו לתלמידיו, סימן הוא שדומה למלאך ה' צבקות. על פי זה יובן, אברהם אבינו יכול היה, לשבת בביתו לעבוד את ה' ולהשיג השגות עצומות וגדולות בעבודת ה', אך אברהם אבינו נהג בדרך אשר כל רב צריך לנהוג בה, להקריב מעצמו בשביל הכלל, ובמקום לישב בודד ולהידבק בארבע אמות של הלכה, הלך ממקום למקום וקרא בשם ה' אל עולם, כדברי חז"ל )בר"ר לט,יד( אברהם היה מגייר את הגברים ושרה היתה מגיירת את הנשים. וזה עומק דברי הפסוק "והוא עומד עליהם", פרוש, עומד ממדרגתו ולא משקיע על רוחניותו ועל עצמו, אלא משקיע את כוחו ואת מרצו לקרב כל אדם לאמונה בה'.

הפטרת יונה, כבר אמרו הקדמונים, שיש בה שני כוחות חזקים, אחד סגולה לשוב בתשובה, ודבר שני לימוד דרך התשובה. הנה רב החובל עומד ואומר ליונה: "מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך אולי יתעשת האלוקים לנו ולא נאבד". וצריך לדקדק, מה פרוש יתעשת אלוקים "לנו", מה המשמעות של "לנו", היה צריך לומר אולי ירחם ה' ולא נאבד. אלא אפשר לבאר ולומר, מצאנו בעזרא הסופר )עזרא י,א(, כאשר חטאו בני דורו ונשאו נשים נוכריות, מובא: "וכהתפלל עזרא וכהתוודתו בוכה ומתפלל לפני בית האלוקים נקבצו אליו מישראל קהל רב מאוד, אנשים נשים וילדים כי בכו העם הרבה בכה". והעניין הוא, כאשר צדיק בוכה ומתפלל על צרה או על דבר מסויים, אפילו שבוכה בסתר ליבו ובוכה בביתו ואין איש יודע, בתפילתו מעורר הצדיק התעוררות בליבם של ישראל. ואפשר לבאר את הפסוק )תהילים קט,ל(: "אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו", כאשר אני מודה ומשבח לבוראי, נכנס בתוך רבים הילול להלל את ה', ונהיה מסילות בלבבם של הכלל. וכך, רב החובל אומר ליונה, אתה נביא אלוקים, איש צדיק גדול ועל ידי שאתה תתפלל, יכנס בליבות של כולנו התעוררות גדולה ביותר, וזה אולי יתעשת האלוקים "לנו", בזכות תפילתך, לנו לבנו יפתח ותפילתנו תהיה יותר חזקה. והנה, זה יסוד גדול, כאשר צדיק מתעורר בתוך ליבו, מעורר יחד איתו את כולם. ולכן נהגו ישראל קדושים להקפיד ביום כיפור ובימים נוראים להתפלל עם צדיקים, שבזכותם מעוררים את הכלל בתפילתם. על פי יסוד זה נבאר דברי הגמרא )יומא עא,ב(: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש ביום הכיפורים אחרי עבודת הקודש בקודש הקודשים, והיו כל עם ישראל מלווים אותו לביתו, ופתאום יצאו שמעיה ואבטליון מבית מדרשם וכולם הניחו את הכהן גדול והלכו ללוות את שני גדולי עם ישראל, שמעיה ואבטליון. לבסוף באו שמעיה ואבטליון להיפרד מהכהן גדול, אמר הכהן לשמעיה ואבטליון: שלום בן העמים )שמעיה ואבטליון היו גרים(, אמרו לו: אנו בני גרים אך עובדים את עבודת אהרן הכהן. והגמרא הזאת תמוהה. ואפשר על פי דברינו לבאר ולומר: אותו כהן, אמרו חז"ל, היה עם הארץ, אך הוא מבני אהרן ונבחר לשרת את ה', אך את הכח שלו להתפלל ולשרת ביום הכיפורים, ינק וקיבל בזכות הגדולים והצדיקים, שמעיה ואבטליון משם ינק את כוחו. ולכן, ענו ואמרו לו שהם עושים את עבודת הכהן. והנה כל כח בעולם הולך ונדלק על ידי גדולי וצדיקי הדור. ולכן, הכהן כשהיה גומר את עבודת יום הכיפורים, "ויום טוב היה עושה לאוהביו". מי הם אוהביו, אלו האנשים אשר מכוחם הגיע למדרגתו הרמה ביום הכיפורים. ימים אלו, אשר נותרו לנו לפני יום הדין, יום הכיפורים, צריכים להתחזק בליבנו להתקרב לצדיקים ולחסידים וכל אחד סולל מסילה חזקה לעצמו ולכלל כולו.

לכל יהודי, יש רב, אשר שורש נשמתו, קשורה לאותו רב, או צדיק, אשר היא, המקשרת בינו לבין הקב"ה. ובלי קשר לאותו צדיק, לא יכול להגיע, לתיקון נפשו ונתק מאותו צדיק, ממיתה הרס וחורבן על האדם. וחשבנו, להביא סימוכין לדבר זה, מהגמרא המספרת על רבי יוחנן, אשר היה יפה תואר אשר כדוגמתו היו בודדים בעולם. וחז"ל מספרים, שהיה מקפיד לשבת, בשערי בית טבילה, בכדי שבנות ישראל, יזכו לבנים צדיקים, ויפי תואר כמותו. באחד הימים, עבר ליד הנהר, ומהצד השני של הנהר, התהלך ראש השודדים, אשר שמו היה ריש לקיש. הסתכל ראש השודדים, לעבר השני של הנהר וראה, דמות של יופי גדול, קפץ לעבר השני של הנהר, ולתדהמתו, מצא, שזה איש ולא אישה. התקרב ריש לקיש, לרבי יוחנן ואמר לו: יופייך נאה לנשים, ענה לו רבי יוחנן: כוחך יאה לתורה. המשיך רבי יוחנן, ואמר, אחותי נאה ממני ואם תקבל על עצמך, עול תורה, אתן לך אותה לאישה. קיבל על עצמו, ריש לקיש, עול תורה. רבי יוחנן, קיים את הבטחתו וחיתן את אחותו עם ריש לקיש. ריש לקיש התמסר, כל כולו, לתורה הקדושה וזכה להיות, תלמיד, חבר של רבי יוחנן; למדו יחד, חלקו בדברי ההלכה, איש על רעהו וחברותם נהייתה, חברות של רב ותלמיד המעריכים ומכבדים איש את רעהו. באחד הימים, בתוך הלימוד, הגיעו לחלוק, מתי החרב מקבלת טומאה? רבי יוחנן אמר את דעתו וריש לקיש אמר את דעתו. קם רבי יוחנן ואמר: אולי ריש לקיש, אתה מבין טוב בחרבות, ליסטים היית בעבר. ענה, ריש לקיש ואמר: פעם נקראתי רב וגם כעת אני נקרא רב. הגמרא מספרת - הקפיד, רבי יוחנן, על ריש לקיש ונטה למות. באה אשתו, לאחיה, רבי יוחנן, ואמרה לא: תרחם על בעלי ותסלח לו כי אם ימות, אני אהיה אלמנה ומי יפרנס אותי? ענה ואמר לה: אני אפרנס אותך. המשיכה וביקשה: מי יפרנס את הילדים,אם יהיו יתומים? ענה רבי יוחנן, אני אפרנס.רבי יוחנן, לא הסכים למחול וריש לקיש, מת מן העולם.גמרא זאת הייתה לנו קשה מאוד: א. מה הפירוש בדברי ריש לקיש: "פעם נקראתי רב וגם היום אני נקרא רב"? ב. מה ההקפדה הקשה, של רבי יוחנן, על דברי תלמידו, גיסו וחברו - על זה צריך למות? הרי רבי יוחנן, היה ידוע ברחמנותו הגדולה?! אלא, יסוד גדול, צריך להבין בנפשנו: חז"ל אומרים: כשברא הקב"ה את האדם הראשון הראה לו :" דור דור וחכמיו דור ודור ודורשיו" מי יקרא רב? מי יהיה מנהיג וזה אשר אמרו חז"ל: "זה ספר תולדות האדם" והנה, כאשר רבי יוחנן, אמר לריש לקיש: אתה היית ליסטים ומבין בחרבות, ענה לו ריש לקיש: "פעם נקראתי רב" - פירוש, בספר אשר הראה הקב"ה לאדם הראשון, נכתב שם, שאני אהיה רב אם כך, אמר ריש לקיש, לרבי יוחנן, אל תתנשא עליי ותאמר לי, אני מבין בחרבות כי ליסטים הייתי. גם אם לא היית, כבר נחטפתי להיות רב והייתי, נהיה רב, אף בלעדיך! על זה, לא הסכים, רבי יוחנן, למחול והקפיד עליו ללא מחילה, משום שלכל אדם, חייב להיות את הצינור של רבו, שאם נחתך ממנו,אין לו חיים. וזה אשר, קרא לריש לקיש, שנחתך ממנו, רבי יוחנן, שהוא הצינור שלו. לכן, לכל אדם, חייב להיות רב או צדיק שנשמתו קשורה עימו וכדברי דורשי רשומות: לכל אדם צריך 2 רבנים; רב אחד בארץ, שחי וזה "עשה לך רב" וצדיק שנפטר ונשמתו בגנזי מרומים, אשר נפשו קשורה עימו. ויקפיד ויזהר בכבוד רבו, כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל. ובכל עת וזמן, מול עינינו, מעשה אשר שמענו בקטנותינו, ממו"ר זקננו רבנו ר' מאיר אבוחצירא: באדם, אשר לא זכה להיפקד בזרע של קיימא והלך לרבו וביקש תפילה לזרע של קיימא ורבו, הפציר ועורר רחמי שמיים עליו. אחרי שנים, של סבל ויגון נפקדו בזרע של קיימא ובכל שעה ובכל יום, הששון והשמחה היו מנת חלקם.בהתקרב עת הלידה, הכיר עוד צדיק, אשר התקרב אליו מאוד וביום הברית הזמין את הרב החדש, אשר הכיר וכיבדו בסנדקאות וכולי ואת רבו, משכבר הימים, לא נהג בו כראוי. כמה רגעים, לפני הברית, כשהעבירו את התינוק, מיד ליד, אסון נורא אירע; התינוק נפל על הקרקע ונפטר.רבי מאיר אבוחצירא, היה צועק ואומר, היזהרו בכבוד חכמים! היזהרו בכבוד רבנים! והיזהרו בכבוד, שלימדכם תורה והחזירכם למוטב!

יום זה, מהימים הקדושים והמיוחדים ביותר לעם ישראל. ובכל עת ובכל זמן, בין לפרט ובין לכלל, כאשר נמצאים בצער וביגון מעוכרי ישראל ומצרות אשר האדם נמצא בהם, יש כח גדול מכוחו של משה רבנו להיוושע ולהכניע את שונאי עם ישראל ואויבי תורתינו הקדושה בכוחו של משה רבנו. וכמו שמובא במדרש )איכ"ר הקדמה כד( בשעת חורבן בית המקדש היה זמן קשה בשמים ומידת הדין הייתה מרובה ביותר והיה סכנת כליה חס ושלום על עם ישראל, אמר הקב"ה לירמיה הנביא: לך וקרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות ולעורר רחמים. אמר ירמיהו להקב"ה: איני יודע היכן משה רבינו קבור; אמר לו הקב"ה: לך לשפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם, בן עמרם עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים. הנה, עצה זאת שנתן הקב"ה לירמיהו הנביא הייתה עצה לא רק לאותו זמן, אלא עצה ולימוד לדורי דורות באורך הגלות כאשר היחיד או הרבים עומדים בזמן קשה בניסיונות, או בגזרות, או בצרות, אשר רשעים או אכזרים עומדים עלינו לכלותינו, לעמוד על שפת הירדן, פירוש, על התורה הקדושה אשר נמשלה למים, ולצעוק בן עמרם בן עמרם, לקרוא בשמו של משה רבינו שיעמוד מליץ יושר ויעורר רחמים עלינו להינצל מכל היסורים והגזרות והצרות אשר עומדים עלינו. והנה, ביום קדוש זה בוכים לפני הקב"ה ומעוררים את כוחו של בן עמרם, שיעמוד מליץ יושר על הפרט ועל הכלל ומבקשים רחמים וחמלה להיוושע ולהינצל ולראות בישועת ה' בישועת עולמים. והנה, גדולתו של משה רבנו אין לשער וגדולה מהשגתינו ולא קם בישראל כמשה עוד. ועלה בדעתינו לבאר ולומר, על הפסוק )דברים לד,ו(: "ולא ידע איש את מקום קבורתו". והגמרא במסכת סוטה )יד,א( העומדים למטה רואים אותו למעלה, והעומדים למעלה רואים אותו למטה. ואפשר לבאר ולומר: העומדים למטה, אלו קטני אמונה שנקראים למטה, רואים אותו למעלה, חושבים הנה משה רבנו למעלה בשמים ואין קשר עימו. אך העומדים למעלה, אלו אנשי המעלה, אנשים עם אמונה בהקב"ה שהם למעלה, רואים את משה רבנו למטה שנמצא עימנו בכל דור ודור וכוחו שריר וקיים יחד עימנו בכל עת ובכל זמן. וזה היה מחשבתו של המן הרשע, כאשר חיפש חודש לאבד את עם ישראל, חשב שחודש אדר טוב משום שבחודש זה מת משה רבנו, אך לא ידע שגם בחודש זה נולד, וכוחו כח של תולדה. בכל דור ודור, ובכל תלמיד חכם ובכל צדיק יש מכוחו של משה רבינו, ובכל עת וזמן יש תולדה חדשה למשה רבינו.

יומא דהילולא של הרשב"י הקדוש. ידוע, כשמדברים ומספרים בענייני הצדיק, שפתותיו דובבות בקבר, ואז, עומד ומלמד זכות, על מי שמזכירו. נזכיר מעט מיום הסתלקותו של רשב"י; ביום האחרון של חייו, נכנסו שלשה תלמידיו: רבי פנחס רבי חייא ורבי אבא, אמרו לו: מי שהוא עמוד העולם, נוטה למות? אמר להם: אני לא כמו כל אדם ואין בית דין של מעלה מעיינים בדיני, אלא, הקב"ה בעצמו, דן את דיני ואני אכנס לגן עדן, ממקום שלא עברו בו, אלא אבות העולם. נכנסו תלמידי רבי שמעון לבית, והריחו ריחות בשמים, אשר לא הריחו מימיהם והבחינו, ברשב"י שמדבר עם אדם, אך לא ראו מאומה, אחרי כן, שאל אותם הרשב"י האם ראיתם דבר מה? אמר לו רבי פנחס: לא, אך שמענו את קולך והרחנו ריח גן עדן. אמר להם רשב"י, כנראה שעדיין אינכם ראויים לראות פניו. עמד הרשב"י ואמר: כעת שלחו לי מן השמיים והראו לי מקומי בשמיים ולא נשא חן בעיני מקומי המיועד, רק חפצתי במחיצת אחיה השילוני, ובחרתי מקומי שם וחזרתי ובאו עימי, שלוש מאות נשמות צדיקים ובראשם, היה אדם הראשון והוא, אשר ישב לידי ודיבר עימי. התקרב רבי אלעזר בנו ואמר: אבי היכן יהיה מקומי, ענה ואמר לו בחרתי מקום לי ולך יחד. באותו יום, שרשב"י עמד להסתלק מן העולם התכנסו, תלמידיו לביתו, הרים רבי שמעון את עיניו וראה, שהבית מלא בכה רבי שמעון ואמר: בזמנים אחרים, הבית שלי היה מסובב באש ואף אדם לא היה יכול להכנס, אלא ברשותי, כעת פסקה האש והבית התמלא. בעודם יושבים, פקח רבי שמעון את עיניו וראה מה שראה והקיפה האש את הבית. יצאו כולם נשארו רבי אלעזר בנו ורבי אבא, אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: צא וראה אם רבי יצחק נמצא כאן )רבי יצחק היה אחד מתלמידי הרשב"י, כמה שנים לפני כן מלאך המוות בא לקחתו מן העולם, הביאוהו לפני הרשב"י ורשב"י הבטיח לו שכל עוד הרשב"י חי מלאך המוות לא יוכל לו(. קם רבי שמעון ממקומו וישב, חייך ושמח ואמר, הכניסו את החברים, נשא רבי שמעון את ידיו והתפלל תפילה והיה שמח. מאחריו, ישב רבי אבא, מלפניו, רבי אלעזר, אמר רבי שמעון: הרי עתה, שעת רצון היא ואני רוצה להכנס לעולם הבא בלי בושה, והרי דברים קדושים, שלא גיליתי עד עתה בחרוני לגלות לפני השכינה, שלא יאמרו כי בחיסרון הסתלקתי מן העולם ועד עכשיו, היו צפונים בליבי. וקבע רבי שמעון ואמר, רבי אבא יכתוב את הדברים, רבי אלעזר יבאר הדברים ושאר החברים, יהגו בליבם. עמד רבי אבא מאחורי כתפיו ורבי אלעזר, בנו, ישב לפניו, אמר לו, קום בני, שהרי אחר יושב באותו מקום. קם רבי אלעזר, התעטף רבי שמעון וישב פתח ודרש דרוש על הפסוק, "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה". שוב, פתח רבי שמעון ואמר: הקב"ה רוצה בכבודם של צדיקים, יותר מכבודו, ועכשיו הקב"ה רוצה בכבודי וכל הצדיקים, שבגן עדן באו עימו. הצביע רבי שמעון בחרדה, על פינה בחדר ואמר: הנה רב המנונא סבא כאן וסביבו שבעים צדיקים מעוטרים בעטרות מבהיקות ורב המנונא בא לשמוע בחדווה, דברים אלה שראני אומר, הצביע רבי שמעון, לעבר אחר של החדר ואמר: הנה רבי פנחס בן יאיר כאן, הכינו לו את מקומו. הזדעזעו החברים ועמדו בפינות החדר ורבי אלעזר ורבי אבא,נשארו על מקומם, לפני רבי שמעון. פתח רבי שמעון ואמר: "אני לדודי ועלי תשוקתו", כל הימים, שהייתי קשור לעולם הזה לא נתקשרתי אלא להקב"ה, לפיכך עכשיו "ועלי תשוקתו" וכאן, התחיל רבי שמעון לגלות סודות תורה ורזין דרזין והם מובאים בזהר הקדוש בפרשת האזינו. בתוך דבריו אמר רבי שמעון, עד עכשיו, היו דברים אלו שגיליתי כאן, מכוסים ונסתרים, כי ירא הייתי לגלותם וכעת הם נתגלו. הקב"ה, יודע שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, עשיתי זאת, אלא, כדי שלא אכנס בבושה לפני היכל ה', עשיתי זאת. ועוד, ראיתי שהקב"ה וצדיקי אמת, הנמצאים כאן כולם, הסכימו על ידי, שהרי ראיתי שכולם שמחים בשמחה זו שלי, וכולם מוזמנים בעולם ההוא, אל השמחה שלי, אשרי חלקי. אמר רבי אבא, בשעה שרבי שמעון בר יוחאי, סיים לומר דבר זה, הרים את ידיו, בכה ואחר כך שמח, ושוב, רצה לגלות דבר אחר, אלא, שמייד אמר, כל ימיי, הצטערתי לגלות דבר זה ועכשיו, אין נותנים לי רשות. התחזק רבי שמעון וישב ושפתותיו דובבות, אח"כ השתחווה שלוש פעמים ואיש לא היה יכול להסתכל במקומו ובפרט בפניו. אח"כ אמר: פה, פה שזכית לכל אלה ולא יבשו מעיינותיך המעיינות שלך יוצאים ולא נפסקים, עליך נאמר הפסוק "ונהר יוצא מעדן". כעת, אני מעיד על עצמי, שכל הימים שעמדתי בעולם, השתוקקתי לראות את יום זה וכו' וסיים את דבריו, בפסוק:"כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם". אמר רבי אבא, לא סיים רבי שמעון לאמר את המילה "חיים" עד שנשתתקו דבריו ושמעו קול קורא ואומר: "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" ושוב שמעתי קול אחר: "חיים שאל ממך נתת לו". כל אותו היום לא פסק האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, האור והאש היו סביבו ורבי אבא ממשיך: כל אותו היום שכבתי על הארץ וגעיתי בבכיה. לאחר שנסתלקה האש, ראיתי את רשב"י, קודש הקודשים שנסתלק מן העולם, שהוא שוכב על ימינו מעוטף ופניו שוחקות, עמד רבי אלעזר בנו, לקח את ידו ונישקה ואני לקחתי את העפר שתחת רגליו. ביקשו התלמידים להספידו ולא יכלו לדבר, התחילו החברים בוכים ורבי אלעזר בנו, נפל שלוש פעמים ולא היה יכול לפתוח את פיו, אח"כ פתח ואמר: אבא אבא שלוש היו חזרו להיות אחד )שלוש אלו שלוש תנאים: רבי שמעון, רבי פנחס, חמיו, ורבי אלעזר בנו ונשאר רבי אלעזר( והספידו. עמד רבי חייא על רגליו ואמר: עד עכשיו, המאור הקדוש, השגיח עלינו, עכשיו, הגיע השעה להשתדל בכבודו. עמדו רבי אלעזר ורבי אבא ולקחוהו באפריון וכל הבית, היה ריח ניחוח ולא נתעסקו בו, אלא רבי אלעזר ורבי אבא וכו'. זכות רבי שמעון בר יוחאי יגן בעד כולנו ונזכה כולנו, לגאולה שלמה וכל אחד, יוושע בכל העינינים.

מאז שחרב ביתינו, עם ישראל, נמצא בצרה ומצוקה, בכל עת וזמן, אשר חשבו מאן דהוא שהנה, עת דודים בא ואיש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו והרגישו ביטחון, הקב"ה, ערער את כל אשר חשבו ופיתחו. ומחורבן הבית, כך לאורך כל הדורות, עם ישראל עמד בגזרות שונות ומשונות וצרה ויגון אמצא ובסוף, הגיעו למסקנה "רק בשם ה' אקרא" - זה המושיע! אך בכל הזמנים, היו קדושי עליון, אשר עמדו כצינה ומחסה, בעד כלל עם ישראל, מסרו את גופם, את נפשם, את מעונם ואת כל אשר להם, לטובת הכלל והפרט. יש מעשה המובא, על אחד מקדושי עם ישראל, הסבא משיפולי, אשר בכל זמן אשר אנו רואים זמנים וגזרות קשות על עם ישראל, מקפידים אנו לספר את המעשה הזה ואף, לא עובר שבוע שאנו עם עצמנו, עומדים וממלמלים, את אותו מעשה, על אותו קדוש עליון ולוקחים חיזוק על עצמנו ואולי ע"י דיבור על מעשי צדיקים, אפשר לעורר רחמי שמיים על הפרט והכלל. מסופר, שבזמן הסבא משיפולי, הייתה שנת בצורת קשה והגיע למצב שבו, לא היה אוכל והיה זמן קשה ביותר. כדרכם באומות העולם, כל אשמה, מאשימים מייד את עם ישראל; עמדו והאשימו, שבגלל היהודים לא יורד גשם ועמדו וקצבו זמן שאם לא ירד עד התאריך הבא, גשמים מרובים ויתמלא החסר, גירוש וכליה היא מנת חלקם של היהודים. הסבא משיפולי, שהיה קדוש עליון ואוהב עם ישראל, אהבה גדולה, קרא לחכמינו ותבע ואמר, שהוא רוצה להזמין את הקב"ה, לדין תורה בבית הדין. כולם הזדעזעו, זעזוע גדול, מי יעלה בהר ה' מי יקום במקום קודשו מי יכול להעלות בדעתו מחשבה ודיבור כזה?! אך אף אחד לא העז לערער אחרי הסבא משיפולי. קבע הסבא משיפולי, יום בית דין וזימן את כל הדיינים וקרא לכל הרבנים וכל פרנסי הקהל וקבע להיות מיועדים ליום ולשעה שעומד לתבוע לדין תורה את הקב"ה. הגיע השעה והעת, הניחו פרגוד סגור; תובע הסבא משיפולי; בבית הדין, הדיינים ישבו והסבא משיפולי התחיל טענותיו כלפי הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם אתה גזרת עלינו גזירות קשות, החרבת את בית המקדש, הגלית אותנו מארצנו, משועבדים אנו בין אומות העולם וכל צרה ומצוקה אנו נמצאים בה וכעת אינך נותן גשם ועם ישראל בצער ובצרה גדולה, תובע בדין תורה מריבון העולמים, להוריד גשמי ברכה וכך המשיך את טענותיו. בתוך שהסבא משיפולי טוען, במילים קשות ובעוז ובתעצומות, נפתחו שערי שמיים וגשמי ברכה החלו לרדת. זה היה בזמנים גדולים וקדושים, אשר היו לעם ישראל, בדורות הקודמים, כגון הבעל שם טוב ותלמידיו, רבינו חיים פינטו, רבינו יעקב אבוחצירא. אך, אנו בדור יתום, אין לנו על מי להישען, אלא, על אבינו שבשמיים וכל אחד ואחד, צריך להרגיש מחוייבות גדולה על הכלל ואי אפשר לומר: אצלי הכל טוב ולומר שלום עלייך נפשי, אלא כולם, עם ישראל, כאגודה אחת, בלב אחד, כאיש אחד- חייב אדם לראות את צרת חברו.

הקב"ה ציווה למשה רבינו "קח את-המטה והקהל את-העדה אתה ואהרון אחיך ודיברתם אל-הסלע". ננסה להבין את עומק גדלותו של משה רבנו, אשר היה מוכן להקריב את נפשו ואת הדברים היקרים והחשובים לו ביותר, למען כלל עם ישראל. ורבו הקושיות: אם הקב"ה מצווהו לדבר אל הסלע, מדוע מבקש ממנו ליקח עימו את המטה?! ואפשר לפרש ולומר: נס הנעשה לאדם, נעשה עפ"י גדולת האדם, אדם גדול - נס גדול, אדם קטן - נס קטן. כך במקרה זה, משה רבנו הולך להוציא מים לבני ישראל מן הסלע, כשיגיעו אל הסלע, תיבחן מעלתם; אם מעלתם רמה, הדיבור יספיק להוציא את המים מן הסלע. וזה מורה על מעלה גדולה והשגת נפש עצומה של בני ישראל, שבדיבור בלבד יוצא המים. אך אם, באותה שעה מעלתם אינה גבוהה, דיבור לא יספיק ואז יצטרך משה להכות את הסלע, שזה בבחינת קטנות. הגיע משה עם בני ישראל למקום המיועד ומשה רבנו, פחד מלבייש את בני ישראל, אם ידבר אל הסלע ולא יצא מים, משום שמעלתם פחותה, יהיה ביזיון גדול לבני ישראל, אך גם יהיו ליצני הדור אשר לא יפרשו את הדבר בצורה נכונה ויאמרו: הנה עצת ה' חס ושלום לא קמה. לכן, משה, לקח על עצמו חרון אף כעס משמיים והיכה את הסלע ולא דיבר. ובגלל מעשה זה נמנע ממנו הדבר אשר היה משוש חייו לזכות להיכנס לארץ ישראל, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וכל זה, מאהבת ישראל הגדולה אשר הייתה למשה. וזה דרך הצדיקים בכל דור ודור - למסור את חייהם למען כלל עם ישראל, כמה קדושים מסרו את נפשם על קידוש ה'. ידוע המעשה, בצדיק גדול, אשר היה מראשית משפחתינו הקדושה, רבי דוד אבוחצירא ה' יקום דמו, אשר באו ערבים לעירו וביקשו לעשות שפטים בכל יושבי העיר. כל הגברים והנערים ברחו מחוץ לעיר. ורבי דוד הי"ד, עמד והחביא את כל התינוקות. ועמד כמגן וצינה עליהם. וערבים הפורעים והבוזזים עמדו ופרעו ובזזו כל חלקה טובה וכל מי שנקרה בדרכם שפכו את דמו. לקראת סוף חורבנם, עמדו ואמרו, אם יתנו לנו את מנהיג וראש הקהילה היהודית, נניח אתכם. עמד רבי דוד הי"ד ואמר: אני אמסור את חיי, למען תיעצר המגיפה הזו. הלך ומסר את עצמו בידי הרוצחים ימח שמם, קשרו את גופו במכונת המלחמה וירו בפצצה וכל גופו התפרק לחתיכות. חרדה ואימה אחזתם והניחו את כל כלי נשקם וברחו על נפשם. זוהי מעלתם של גדולי ומנהיגי עם ישראל, שטובתם העצמית לא עמדה להם, כנגד כלל עם ישראל ובכל עת ובכל רגע, היו מוכנים ומזומנים למסור את נפשם, למען כלל עם ישראל ומשה רבנו בהנהגתו השריש מידה זו, בכל מנהיגי עם ישראל משה שפיר קאמרת. והנה, כשנתעמק ונתבונן, בעניין מי מריבה וההבדל, בין נס בארה של מרים לבין נס המים שהוציא משה, אפשר לבאר ולומר: הנס של משה גדול היה. ולכן, דווקא על מי משה בני ישראל שרו שיר "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה" ולא מצאנו שירה על בארה של מרים, משום שבנס של משה נס גדול הוא. ונקשה, איך גדול הוא? נבאר ונאמר, בכל דבר יש ארבע יסודות ואחד מארבעת היסודות, הוא מים. באבן יש טיפת מים, בעץ יש טיפת מים, בברזל יש טיפת מים, בכל דומם, יש טיפת מים. ומרים התפללה ובזכותה התרבתה הטיפה הזאת ונהיה שפע גדול ומים להשקות את כל עם ישראל. אך הנס היה מהטיפה הקיימת שהתרבתה. ואצל משה רבנו, הנס היה גדול ביותר, לא מהטיפה התרבו המים, אלא יצר יש מאין. והברכה והשפע של המים אצל משה נוצר מכלום. וזה עומק הפסוק: "ההופכי הצור אגם מים" זה בארה של מרים, שמטיפה נהיה אגם. "חלמיש למעיינו מים" זהו נסו של משה.

יום קדוש לנו במיוחד, חול המועד סוכות, ויומא דהילולא של מורנו ורבנו, רבנו אליעזר פאפו זצוק"ל, אשר הבטיח שכל מי שיקבל ממנו טובה, אם יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ישתדל להחזיר לו טובה. בקהילתנו הקדושות "שובה ישראל", אשר כולנו שותפים, כאיש אחד בלב אחד, שותפות ואחדות גדולה בכל מצווה אשר עושים כולנו כאיש אחד בלב אחד, וכמה מאיתנו, אשר מקפידים ללמוד בכל יום "פלא יועץ" – "יעלזו חסידים", וכן עוד כמה וכמה מן הספרים הקדושים של בעל הפלא יועץ, וכמה זכו במסירות נפש לעלות השנה אל קיברו ובשנה שחלפה וכן בשנים עברו, וכמה זכו לטבול טבילת מצווה; כמה דמעות ירדו מעינינו וכמה דברים ביקשנו מאותו צדיק, אשר יהיה שליח שלנו לפני ריבון העולמים, לבקש על הפרט ועל הכלל, על כאבים אשר כאבו לנו, על כלל עם ישראל ועל הפרט, על הנסתרות ועל הנגלות, על הידועות ועל הצפונות, ובוודאי, מורנו הפלא יועץ, עורר רחמים עלינו בשמים ובלילה קדוש זה שאנו נכנסים אליו, ליל הושענה רבא, שמעלתו מן הגדולות ביותר בימות השנה, אשר בו המלאכים יוצאים לבצע את שליחותם, אשר נגזר ביום ראש השנה ויום הכיפורים, וודאי טוב חסד ורחמים יקדמונו. ידוע שבחג הסוכות נצטווינו לשמוח, וכמאמר הכתוב )דברים טז,יד-טו( "ושמחת בחגך,.. והיית אך שמח". ושמחה זו היא גדולה ועצומה, שמחה של מצווה, כמו שכתב רבינו הקדוש רבי אליעזר פאפו זצוק"ל בספרו "פלא יועץ" )ערך סוכה(: שאם בכל הרגלים מצווה לשמוח, על אחת כמה וכמה בחג הקדוש הזה, שהוא זמן שמחתנו. וסיבת השמחה, שמה נעים ומה טוב חלקנו וגורלנו אשר בחר בנו יוצרנו ולא זז מחבבנו, וחיבה יתרה נודעת לנו עד אין חקר, ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת. ידוע מה שאמרו בספרים הקדושים, שבהילולא של צדיקים עושים שמחה גדולה, כיון שביום פטירת הצדיק יש עילוי לנשמתו בעולמות העליונים, ובאותו היום מתנוצץ ומאיר אור וזוהר נשמת הצדיק, ועולה בדרגה נוספת בישיבה של מעלה. ולכן נהגו לעשות הילולא ושמחה ביום פטירת הצדיק. והנה בעת ימי שמחת חג הסוכות, שהיא שמחה של מצווה, נצרף יחד שמחה נוספת של מצוה, הלא היא שמחת הילולת הגאון הצדיק, קדוש יאמר לו, רבנו אליעזר פאפו זצוק"ל בעל 'הפלא יועץ' ושאר ספרים. שהערב בליל כ' בתשרי, הוא יום ההילולא שלו. ובשנה זו ימלאו 183 שנים לפטירתו. תולדותיהם של הצדיקים הם לימוד לדורות, הבעש"ט הקדוש אמר: שמסיפורי צדיקים ניתן לשאוב שפע של קדושה ויראת השם. על כן נשנה בקצרה את תולדותיו של הצדיק, ובשמחת הילולתו, נזכה לשאוב שפע של קדושה וטהרה. רבי אליעזר פאפו נולד בשנת ה'תקמ"ו ) 1785 ( בעיר סארייבו שבבוסניה. לאביו רבי יצחק זצ"ל ולאמו מרת בלקנה ע"ה. בבית גדול בתורה, ספוג ומלא ביראת השם גדל. אביו רבי יצחק היה צדיק חסיד ועניו, וכפי שהעיד עליו בנו בספר 'פלא יועץ' )ערך חולה(, "ברם זכור לטוב עטרת ראשי אבא מרי זלה"ה, כי בכל יום מימי חוליו ההוא אמר בקשת 'לך אלי תשוקתי', ושאר וידויים ותחינות של יום הכיפורים, ופלגי מים ירדו עיניו. אשרי עין ראתה אלה, וכל מי שיהיה נכנס אצלו היה אומר לו 'ראו סופו של בשר ודם', עין ראתה ותאשרהו, אשריו ואשרי חלקו". גם הקהילה היהודית בסארייבו הייתה מלאה בחכמים וסופרים, ורבים מגדולי ישראל ישבו בה על כס הרבנות, וביניהם רבי שמואל בן ברוך זצ"ל, רבי צבי אשכנזי זצ"ל – 'החכם צבי' ועוד. במקום תורה זה, שהיה מנותק מכל הבלי העולם, צמח לגאון ולתפארת רבי אליעזר פאפו. ככל הידוע, רבותיו היו: רבי אליהו חיון זצ"ל, ורבי משה דאנון זצ"ל, שניהם מתלמידיו של רבי חיים מוסאפייה זצ"ל, שהיה מגדולי תלמידיו של הגאון הנודע רבי דוד פארדו זצ"ל בעל ה"חסדי דוד" על התוספתא. בגיל י"א שנים, עוד לפני שהגיע לגיל מצוות, כבר הוכר רבי אליעזר כלמדן, עניו, וזכרן, ומתחסד עם קונו. את דרשת 'הבר מצווה' חיבר בעצמו, ודרש בפני רבותיו החכמים בסברה ופלפול, במשך כמה שעות. לאחר שסיים את מדברותיו, הכריזו עליו רבותיו כי למרות גילו הצעיר, הרי שמעתה מקומו יהיה בבית המדרש, בקרב חבורת החכמים הגדולים, ולא בין החכמים הצעירים. רבי אליעזר סירב לשבת בבית המדרש הגדול, אלא בישיבה לצעירים בלבד. ובמעשהו זה גרם ''לקנאת סופרים תרבה חכמה'' וחבריו בישיבה החלו לעמול בכל כוחם ביום ובלילה כדי להגיע להישגיו המופלאים. בהיותו בן כ''ה שנים בשנת תק''ע ) 1810 ( החל להפיץ את מעיינות תורתו וחכמתו החוצה, והעלה בכתב את חידושי תורתו על התלמוד הבבלי על דרך הפלפול בחריפות ובסברא בספרו ''חודש האביב'', ספרו זה הוא אחד מיני רבים שהוציא לאור בכל ענפי התורה. זכה להעמיד תלמידים בקיאים בתורה, גדולים ביראה בניהם: רבי יהודה שלמה חי אלקלעי בעל ספר מנחת יהודה, ורבי משה פירירה. )כידוע רבי משה פירירה הדפיס הדפסה ראשונה לספר משלי של רבי יאשיהו פינטו זיע''א. שרבו רבי אליעזר פאפו מצאצאיו. וכך הוא כותב בהקדמה שהוא היה גר בבולגריה והלך לרבו רבי אליעזר פאפו ואמר לו שהוא רוצה להשתקע בא''י ולגור בעיר חברון, והוא מבקש ברכה שיזכה להתיישב בחברון ולמצוא שידוך טוב, ואמר לו רבי אליעזר פאפו תלך לא''י ואם אתה רוצה לזכות לישוב א''י ושידוך טוב, תמצא פירוש של הרב הגדול והצדיק רבי יאשיהו פינטו זצוק''ל ותדפיס אותו וכן עשה. ונתקיים בו ברכת רבו זיע''א.) בשנת ה'תקע"ד ) 1814 ( התמנה רבי אליעזר פאפו, כרב הקהילה היהודית בסליסטרא, וכיהן ברבנות העיר י"ד שנה עד לפטירתו. על פי עדויות וכפי הרשום בפנקסי קהילת סליסטרא, בעת כהונתו באה בעקבותיו ברכה אל העיר, ובכל שנות כהונתו לא נפטר אף אחד מבני הקהילה בדמי ימיו וכל היהודים חיו עד זקנה ושיבה. בפנקס קהילת סיליסטרא מובא מעשה מופלא אודותיו, שבאחת הפעמים כשהוצרך רבי אליעזר לשהות עד לערב שבת בעיר וורנא, יצא בערב שבת השכם בבוקר לדרכו מוורנא לסליסטרא, במהלך הדרך הבחין רבי אליעזר שהשעה מתאחרת והעגלון וסוסיו נוהגים בעצלתיים ושחלילה לא יספיקו להגיע לעיר לפני כניסת השבת, חרד רבי אליעזר חרדה גדולה שמא חס ושלום יחלל את השבת או ייאלץ לשבות על אם הדרך, ונשא עיניו כלפי שמיא בתפילה כי יזכוהו לכבד גם שבת זו כמנהגו בכל שבת ושבת. עוד רבי אליעזר מתפלל, והנה נפלה על העגלון המוליך את סוסיו תרדמה עזה, והסוסים החלו דוהרים במהירות מסחררת לכיוון העיר סליסטרא. בטרם חלפו דקות אחדות ניצבה העגלה בלב העיר בדיוק בעת כניסת השבת קודש. על נס זה ועוד רבים אחרים שאירעו עמו, היה נוהג לערוך סעודת הודיה להשם יתברך על שהיטיב עמו ברוב חסדיו. רבי אליעזר כיהן ברמה, היה מוכיח בשער את בני קהילתו ועמד בפרץ לגדור את פרצות חומת הדת, ואת מיטב זמנו הקדיש למען הציבור. עד שנאסף הצדיק אל עמיו, בחולו של מועד, בחג הסוכות בתאריך כ' בתשרי שנת ה'תקפ"ח ) 1828 ( והוא בן ארבעים ושתים שנה בלבד. כשנה לפני פטירתו, בשנת תקפ''ז ) 1827 ( נודע לו בחלום שנגזרה גזרה קשה וסכנת מגיפה מרחפת על העיר, ונתונה בידו הבחירה להקריב את עצמו, על מנת לכפר על בני עירו וקהילתו. רבי אליעזר בחר להקריב את עצמו בעבור בני עירו. בימי מחלתו הוסיפו לו את השם "יחזקאל". הוא אף הוסיף ואמר לפני פטירתו: שמי שיטבול במקווה טהרה ויתפלל על קברו בלב נשבר, הוא יהיה ערב שתפילתו תתקבל. בעקבות הבטחה פלאית זו נוהרים יהודים רבים לפקוד את קברו של, ורבים זכו לראות ישועות רבות בענייניהם. בעת שכבשו הרוסים את בולגריה הגיעו אל סליסטרא וחפשו אחר שטח רחב ידיים כדי להקים בו כנסייה נוצרית, לאחר חקירה ודרישה הוחלט על ידי הרוסים לעקור את בית הקברות היהודי ולהשתמש בשטחו, הרוסים החלו מבצעים את זממם ופינו חלקים מבית הקברות, אך משהגיעו אל מצבת קברו של 'הפלא יועץ' הם לא הצליחו לעוקרה ולהזיזה ממקומה, גם ניסיונות לפוצץ את המצבה לא צלחו והיא נותרה שלמה. לאחר מספר ניסיונות נגלה לעיני הרוסים דבר פלא, המצבה בשלמותה החלה שוקעת באדמה למול עיניהם הנדהמות, הרוסים הבינו כי במקום זה טמון גופו של איש קדוש וחזרו בהם מתוכניתם. עד היום נראה לעין רק החלק העליון של מצבתו של 'הפלא יועץ' ואילו חלקה התחתון של מצבת האבן שקוע תחת האדמה. בחייו הקצרים הספיק לכתוב ספרים רבים שנתקבלו בכל בית ישראל. ספרו המפורסם ביותר שעל שמו הוא נקרא, הוא הספר 'פלא יועץ'. הספר 'פלא יועץ' הוא ספר מוסר והשקפה לפי נושאים על סדר א"ב, הערכים בספר נכתבו בשפה קלה השווה לכל נפש. רבי אליעזר כתב בהקדמתו לספרו: 'קראתי שם הספר הזה פל"א יועץ כי בתיבת פלא רמוז שמי הדל באלפ"י אליעזר פאפו ס"ט יועץ אנוכי לעצמי ולאנשי גילי אנשי סגולה'. ספר פלא יועץ הוא ספר מוסר חשוב הנלמד בכל העולם כולו. מלבד החיבורים 'חודש האביב' ו'פלא יועץ', חיבר רבי אליעזר גם את הספר 'אורות אילים', בו מכונסים דברי מוסר מהתלמוד בבלי. החיבורים 'דן ידין' ו'אלף המגן' על התורה, הספר 'חסד לאלפים', ובו פסקי דינים על 'שולחן ערוך' חלק 'אורח חיים', הספר 'בית תפילה' המבאר את כוונות התפילה, הפירוש 'יעלזו חסידים' על 'ספר החסידים' ועוד חיבורים אחרים. רבי אליעזר זכה לאישה צדקנית שהייתה למדנית בתורה ובדברי חסידות. ורבות התייעץ בה בחיבור ספרי מוסריו. לרבינו נולדו שני בנים ושתי בנות. בנו רבי יהודה חיבר את הקונטרס ''שבר פושעים'', נפטר בירושלים ביום י''ב בניסן תרל''ג ) 1873 ( על מצבתו כתבו: ''איש אלוקים קדוש, רב משרשיא, מבני עליה, חסידא ופרישא, ראשון לכל דבר אשר בקדושה, הרב המופלא וכבוד ה' מלא...''. בנו השני רבי מנחם. בתו שרה, נישאה לגאון החסיד רבי אהרן עזריאל בעל ספר ''כפי אהרן'', ששימש כראש ישיבת ''בית אל'' בירושלים. ונפטר ביום ט' לחודש סיוון בעיר יפו. וחתנו השני היה הגביר יצחק פרחי בעל צדקה וחסד.

אמרו חז"ל )תנחומא נשא אז( שהקב"ה רצה להשרות את שכינתו בתחתונים, ואמנם שכל הארץ מלא מכבודו של ה', והשמים ושמי השמים לא יוכלו לכלכל ולמלא את כבודו של הקב"ה. אך רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיבנו בעבורו משכן, וכביכול צימצם הקב"ה את כבודו להשרות שכינתו במשכן עצים אוהל ויריעות, וכל זה בכדי לתת לבני ישראל להוציא לפועל את רצון ליבם הטוב, בבנית משכן לה'. ולכן נאמר )שמות כה,ב(: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", כיון שנדבת הלב והרצון הפנימי היה הדבר החשוב ביותר לפני ה'. אמרו חז"ל )קהלת רבה א,א(, מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר, הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות, ואני איני מעלה דבר. מה עשה, יצא למדבר של עירו וראה שם אבן אחת, ושבבה וסיתתה ומרקה וכרכמה וסירקה, ואמר, הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להם מעלים לי אתם אבן זו לירושלים, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין אותה לירושלים. בקש ליתן להם, ולא נמצא בידו דבר באותה השעה, הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם אתם מעלים לי אבן זו, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהן ונמצאו עומדים בירושלים. בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם ]משום שלא רצה להשהות שכרן אצלו, ורצה לקיים מצוות ביומו תתן שכרו[, אמרו לו, דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים. וקראו עליו את המקרא הזה )משלי כב,כט(: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב", קרי ביה לפני מלאכים יתיצב. ויש להבין, מדוע הוצרכו להזדמן לרבי חנינא חמישה מלאכים מן השמים, ולמה לא היה די במלאך אחד, והלא יש כח אפילו ביד מלאך אחד בכדי לשאת את משא האבן הזו לבדו ולהעלותה לירושלים. ונראה לתרץ, שהרי רבי חנינא עשה חמש פעולות באבן שמצא, ובכל פעולה התכוון להכשיר ולתקן יותר את האבן, כדי שתהיה ראויה לפאר ולכבד את ה', וכל מעשיו היו בטהרת לב גדולה, שהרי השתוקק מאוד להעלות איזה דבר מנחה לה', ואדיר היה חפצו לפאר ליוצרו, ולכן נעשה לו נס כדי להשלים את רצונו. ואותם חמישה מלאכים שהגיעו לסייעו נבראו מחמש הפעולות שעשה באבן, וע"י כל פעולה שעשה בכל ליבו ובאהבתו לה', וטרח ויגע בעשר אצבעותיו כדי לעשות נחת רוח ורצון ליוצרו, נברא מלאך אחד. ולכן נקבצו ובאו חמישה מלאכים לעזור ולסייע לו להשלים את מלאכתו ונדרו אשר נדר, ללמדנו, על מעלת וגדולת מי שעושה מצוה בשלמות הלב וללא פגם, ובשמחה ובאהבה גדולה. וזה מה שאנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה בברכת המזון: ונא אל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם, דהיינו, שלא נזדקק למתנות מבני אדם שמרגישים כאילו לוקחים ונוטלים מהם את בשרם ודמם, ובכל נתינה שלהם מרגישים כאילו חתכו מבשרם החי ונתנו לאחרים. וממי שמרגיש כמי שנוטלים ממנו אבר מאבריו ובשר מבשרו באותה נתינה, כיון שמתנה מאדם כזה היא מעוטה ולא די בזה אלא עוד שחרפתו מרובה, ומי שקיבל ממנו מרגיש כאילו נטל את חייו ממנו, ויש בזה חרפה וקלון. ואנו מבקשים מהקב"ה שגם כשאנו צריכים לקבל מתנות מבני אדם, שנקבל מתנות מאדם שנותן בכל ליבו, ולא מאדם שמרגיש שנטלו ממנו את ליבו. צריכים אנו להתחזק במצוות הצדקה ולהרבות במעשי חסד, ושהנתינה תהיה בשלמות הלב, וגם כשהאדם רואה שפרנסתו מתמעטת יצמצם בכל מה שאפשר, אבל בצדקה ימשיך לאחוז בכל עוז ולא ירפה ויניח מידו מצוה יקרה זו, ואמרו חז"ל )גיטין ז,א( אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין, יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין. ועוד אמרו )שם ע"ב(, שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה, משום שהצדקה מעלתה גדולה לאין ערוך. ואמרו חז"ל )ירושלמי פאה א'( שצדקה שקולה כנגד כל המצוות כולן. ובזכות נתינתה מקרבים את הגאולה )בבא בתרא י,א(, והיא מארכת ימיו ושנותיו של האדם )תנא דבי אליהו זוטא א'(, על כן יחזיק האדם במצוה זו ולא ירפה ויעזבנה מידו. וכאשר עושה צדקה בשלמות הלב, ומאיש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי, זו תרומה שחביבה ורצויה לפני הקב"ה.

אמרו חז"ל: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". ובכל עת ובכל זמן, מעוררים בעניין הצדקה, ואין דבר גדול מן הצדקה שקורעת גזר דין וכו', אך צריך לדעת איך עושים צדקה. מובא בספרים הקדושים, על אדם עשיר אשר שמע שרוצים לבנות בית כנסת, ולא רצה ששום אדם יטרח ורצה שהכל יהיה על שמו ועל זכרו, והלך ובנה את כל הבית כנסת כולה, ונענש ומת וכל זרעו נכחד מן העולם. ושאל, על מה ולמה אדם שזכה וזיכה לבנות בית כנסת לתפארת, ימות הוא וזרעו? אלא, אחרי זמן נודע הדבר שעונשו הוא על זה שמנע מהכלל לעשות חסד ולקחת שותפות בבית ה'. וידע האדם, שפעמים רבות חושב האדם שעושה מצווה גדולה ומעלתו, מעלה רמה, אך באותה מצווה מונע מאחרים לקיים מצווה וגם על זה יביא אלוקים במשפט. ועל פי דברים אלו, נביא מעשה שחיזוק גדול בו, על רבי יונתן מאייבישיץ, כשהתחתן זכה לקבל מחמיו סכום עצום של נדוניה שאפשר להתפרנס בו רוב החיים. והנה, בעיר אשר גר, הגויים שנאו שנאה גדולה את היהודים עד ששנאתם הייתה נראית בחוץ לכולם. והנה, בוקר אחד, שומעים היהודים שהגויים החליטו לבנות כנסיה מפוארת וגדולה ליד בית הכנסת היהודי, וכך להפריע ליהודים ולהציק להם בתפילות. ליהודים היה צער גדול ביותר, ומן היום הראשון שהחלה הבניה, היו היהודים מצטערים ומטכסים עצה, מה לעשות. והנה, נשלם בניית הכנסייה והתחילו הגויים להיאסף ולהתקבץ שם מידי יום ביומו וליהודים צרה גדולה, יגון ואנחה. באחד הימים, היה בחור שהיה חברותא של רבי יונתן מאייבישיץ, שלא יכול היה לסבול דבר זה ובלילה מאוחר הלך בשקט ונכנס לתוך הכנסייה עלה למעלה ושבר את השתי וערב ובזמן שנפל לארץ, נשמע רעש גדול וכל הכמרים התעוררו ותפסו מהיכן הרעש. והנה, מוצאים יהודי מנסה לברוח, רדפו אחריו, תפסו אותו, והיכו אותו מכות מוות ולקחו אותו לאחד החדרים הסגורים וסגרו אותו ואמרו בדעתם, מחר בבוקר יוציאו להריגה על ידי שריפה. אחד הכמרים, הלך בשקט לרבי יונתן וסיפר לו את הדברים ואמר לו: אם תביא לי סכום עצום של כסף, כסכום הנדוניה שלך, אני בשקט אוציא אותו, אך יברח ולא יחזור לעיר הזאת לעולם, זה התנאי. הסכים רבי יונתן ומיד הלך לפרנסי העיר וביקש מהם, האם אפשר להשיג את הסכום. חשבו ואמרו לו זה סכום גדול מאוד וייקח זמן עד שיהיה אפשר לארגן סכום כזה. עודם מדברים, הלך רבי יונתן לקח את הנדוניה שלו, הלך לכומר ושילם לו את כל כסף הנדוניה שלו. הכומר הלך ולקח מן החצר הסגור את היהודי ובשקט הביאו לרבי יונתן בינתיים, בכנסיה נמצא הדבר שהיהודי ברח מיד חשדו בכומר ההוא, באו לתופסו, רץ לקח את הכסף ועוד אבנים טובות, אשר היה לו בסכום מרובה ורץ מהר לביתו של רבי יונתן ואמר לו תשמור לי את זה, אם אחזור תחזיר לי ואם לא, זה שלך. רץ ליציאה מהעיר וראה מרחוק את השוטרים רצים אחריו, קפץ למים ברצונו לברוח בשחייה טבע ומת. כשנודע הדבר לרבי יונתן, הצטער צער גדול מדוע ה' לא קיבל את הפדיון שבויים שלו ואחרי ימים של צער, חלם בלילה מן השמים כעסו, מדוע לא צירף את כל הקהל להשתתף בפדיון שבויים. וזה יסוד גדול, אל תעשה מצווה לבד, תשתדל בכל עת וזמן לשתף אחרים איתך במצוות ומעשים טובים, אשר אתה עושה. אין זה מוסיף לאדם אלא גורע ממנו.

מעלת הצדקה רמה מאד, וכבר נאמר בכתוב )משלי י,ב(: "צדקה תציל ממוות". והנה, על ידי נתינת צדקה לצדיק, יש בכח צדקה ובכח הצדיק, לשנות חס וחלילה מוות שנגזר על האדם לחיים, וזה אשר דרשו חכמים בפסוק )תהלים לג,יח-יט(: "הנה עין ה' אל יראיו וגו' להציל ממוות נפשם", - הקב"ה נתן את כח העין בידי הצדיק, שאם חס וחלילה נכתב על האדם מוות, העין שבידי הצדיק נכנסת בכוחו של הצדיק בתוך המוות ונהפך יחד עם העין למעות, וזה כח הצדקה שנותנים לצדיק, להציל בזכות העין, ממוות נפשם ולחיותם ברעב. והנה, בדורו של נח היה קטרוג גדול על העולם, ואף נח היה באותו קטרוג, וכבר האריכו המפרשים, מדוע. אך "ונח מצא חן בעיני ה'" )בראשית ו,ח(, בזכות החסד והצדקה, אשר הרבה לעשות, וניתן לו כח העין כפי שמובא "בעיני ה'", העין של ה' ניתנה לו, ובזכות הצדקה אשר עשה עם כל אשר עימו, נהפך ממוות למעות. ולכן, ידע האדם שבכל זמן, אשר מרגיש ורואה שבפתחו עומדים משברים וימים קשים, יקפיד בכל כוחו, לעשות חסד עם כל הסובבים עימו, וצדקה תציל ממות. ואדם, אשר רואה שפרנסתו קשה ביותר, ייקח על עצמו סגולה גדולה לשפע ולעשירות ולפתיחת אופקים ודברים חדשים בחייו, לקחת כלה יתומה, או ענייה ולקחת על עצמו חלק מן החתונה, או כל החתונה. ומקובלני מאבות אבותינו, שמי שמטפל בהוצאת חתן וכלה ובוודאי יתום ויתומה או עניים, נפתחים לו שערי שמים בדברים אשר לא תיאר ולא שיער, וממרחק יבוא לחמו. וברכת ה', כאשר באה בזכות מצווה מרוממת כזו, היא תעשיר ולא תוסיף עצב עימה. וידע האדם, ישנם עוד צדקות; לא רק צדקה בכסף, להשתדל על פדיון שבויים, להשתדל לעודד אנשים אשר ימיהם קשים וצרותיהם מרובים, ובכל מסירות וגמילות חסד, אשר מקריב ונותן מעצמו לצדקה תחשב לו, כך נאמר על אברהם אבינו )בראשית טו,ו( "והאמין בה' ויחשביה לו לצדקה". ושמענו מעשה בשבת קודש, מידיד נפש מנגידי עם ישראל, אשר עולם התורה בדור זה עומד על גביו, שבזמן השואה האיומה, ברחו ארבעים ושתים רבנים חשובים ונכבדים לאיטליה, ושם נתפסו בידי הממשלה אשר רצתה להסגירם ולהעבירם לידי הרשעים הארורים. בארה"ב, שם נשמע הדבר, הייתה חרדה גדולה על כי ארבעים ושתים רבנים ואדמו"רים, מגדולי עם ישראל ימסרו להריגה מיידית ולעינויים קשים. ניסו כל העסקנים וכל אשר בידו לעשות הכל בכדי להצילם ולא עלה בידם מאומה. הלכו לפני אחד מבני עליה, אשר הקים עולה של תורה באמריקה, הגאון רבי אהרן קוטלר, וסיפרו לו בצער גדול את אשר קורה. שאל אותם מי יכול לעזור, ענו ואמרו לו בכל הדרכים הרגילות כבר ניסינו וכלום לא עלה בידינו. אחר ענו ואמרו לו, הנה גרים כאן בניו יורק משפחה של אנשים מאיטליה, שידועה כמשפחה אלימה ומסוכנת שכל הדברים הקשים והלא הגונים בידיהם, אולי הם יצליחו. מיד עמד רב אהרן קוטלר ואמר תקראו לראש שלהם שיבוא אלי מיד לישיבה. אמרו לו איך כבוד הרב יפגוש איש כזה, אמר להם הצלת חיים של ארבעים וכמה גדולים בעם ישראל הוא לפני הכל, וכל המציל נפש מישראל קיים עולם ומלואו. הביאו את אותו אדם לישיבה של רבי אהרן קוטלר, נכנס אותו אדם שלא ידע מה רוצים ממנו, לפני הרב. שאל אותו אדם את רב אהרן קוטלר מה אתה עובד ומה עושה, ענה לו רב אהרן אני הראש של הישיבה הזו. שאלו רב אהרן ומה אתה עושה, ענה ואמר אני ראש של משפחה הגדולה והחזקה ביותר באמריקה. אמר לו רב אהרן ראש עם ראש יעשו עסק, תדאג שישחררו את הארבעים ושתים רבנים, ובתמורה אני אתפלל עליך שתאריך ימים, ותמות מיתת עצמך בשיבה טובה. למחרת בדרך פלא יצאו כל הרבנים לחופשי. עברו יותר מעשרים וחמש שנים, והנה, באחד הימים מגיעים לישיבה מכוניות עם אנשים אשר לא נראים בני המקום כלל, ומבקשים דחוף את הרב קוטלר, יצא הרב קוטלר לקבלם, ואמרו לו: לא את הרב קוטלר הזה אנו רוצים את המבוגר. אמרו התלמידים שכבר נפטר לפני שנים. נענו הללו ואמרו אל הרב קוטלר, אבינו הוא זה שעשה עסק עם אביך, והברכה התקיימה, והוא נפטר כעת בן יותר מתשעים ושלוש שנים בשיבה טובה, כעת רצינו לעשות עסק שוב, שגם לנו תהיה ברכה לשיבה טובה ואריכות ימים. הרי לנו, כי אדם שנותן, אדם שמקריב, אדם שעושה, אינו יודע כמה שכר וכמה טוב תהיה אחריתו. מובא בספרים הקדושים שכל צדקה וחסד ומעשה טוב אשר עושה האדם, נבראים מלאכים מאותם מעשים, אשר עולים לשמים. וכאשר יש מלאכים שחורים וקשים אשר באים להזיק לאדם, עומדים מלאכי הצדקה בשמים ונלחמים בל כוחם להכניעם שלא יגרם שום נזק ושום צער לאדם.

"נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתיתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך" וחשבנו להקשות, הרי אין מילה מיותרת בתורתנו הקדושה, ומדוע פה מוצאים כפילות נתון- תיתן, היה צריך לצמצם במילים ולא לכפול? אלא חשבנו לפרש ולאמר; כאשר באים לאדם ומבקשים ממנו צדקה, צריך להשתדל מיד לקחת את הצדקה ולא שתישאר הצדקה אצל הנותן, מדוע? משום שכאשר נותן האדם צדקה אולי מעט מצטער, ברגע שהתחייב היה לו צער אחד, ואם עובר זמן ברגע שנותן שוב יש בליבו צער, ולכן ישתדל לא להעמיד את הנותן בניסיון וזה הכפל של הפסוק נתון- זה ההבטחה, תיתן- זה הנתינה והאדם אשר לא נופל ברוחו ועומד בהבטחה ובנתינה בלי צער, בגלל הדבר הזה, יברכך ה אלוקך. מעלת הצדקה היא מהמעלות הגדולות והחשובות שיש לעם ישראל וכבר אמרו חז"ל "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה", כל גזירה אשר נגזרת על האדם על ידי הצדקה יכול לבטלה. וידוע את אשר אומר המהר"ם מרוטנבורג שהנותן צדקה, אפילו אם ניתן למלאך רע לבא ולהזיק לו, מלאך הממונה על הצדקה אינו נותן לו להזיק והולך מלאך הצדקה ונלחם ומונע מהמלאכים הרעים לפגוע במי שנותן צדקה. ולכן יקפיד האדם בכל כוחו על מצוה גדולה זו. הנה היום קיבלנו שאלה מאחד מחסידנו, איך יותר טוב ליתן צדקה האם בסכום אחד, בפעם אחת או לחלק ולתת בסכומים קטנים ולא בפעם אחת?, והנה בספרים הקדושים מובא שטוב לתת ולחלק בכמה פעמים מאשר בפעם אחת, דעל כל נתינה ישנו שכר גדול לפני הקב"ה. וידוע המעשה המובא בהגדות חז"ל על איש עני, פשוט, תמים וצנוע, אשר נפשו הייתה קרובה מאוד לבורא עולם, באחד הימים יצא מן העיר בעצבות, בצער על מצבו הקשה בכל עיניני הפרנסה. והנה זכה לגילוי אליהו הנביא עמד אליהו ואמר לו; בשביל תמימותך וצידקותך ואמונתך בבורא עולם, מן השמים רוצים לתת לך 7 שנים של עשירות גדולה ואתה תיבחר מתי השבע שנים, האם כעת או בסוף חייך. ענה ואמר לו אשתי צדקת גדולה ואין אני עושה מאומה בלי רשותה, רוצה אני לילך אליה ולשאול את עצתה האם העושר טוב כעת או לשבע שנים האחרונות של החיים. אמרה אשתו לבעלה חזור מיד לאליהו הנביא ותאמר לו שברכת ה' תרד כעת מהר, והעושר יבא בעת הזאת. וכך היה, מצאו מטמון גדול וניהיו עשירים מופלגים עמדה האשה החכמה בתוקף על בני משפחתה להרבות בכל כח בצדקה, אך עמדה שכל פרוטה אשר נותנים לצדקה ירשמו את אשר נתנו, וכך מילאו ארגזים על גבי ארגזים מלאים בפינקסים ויומנים של כל הצדקה אשר נתנו. והנה חלפו ועברו 7 שנים, באחד הימים יוצא הבעל מחוץ לעיר ופוגש שוב את אליהו הנביא, אמר לו אליהו הנביא הנה הסתיימו 7 שנים וכעת הברכה צריכה להלקח ממך חזרה וללכת לאדם אחר, אמר האדם לאליהו הנביא; כשם שכשפגשתי אותך לא לקחתי הברכה בלי רשות אשתי הצדקת, אף כעת אלך לאשתי ואספר ואומר לה את אשר היה. הסכים עימו אליהו הנביא, בא לאשתו בפחד ויגון וסיפר לה את אשר היה עימו, לקחה אשתו את כל הארגזים מלאי הפינקסים עם כל החסד והצדקות אשר עשו ואמרה לו, לך לאליהו הנביא ותשאל אותו אם יכול למצוא אנשים אשר יעשו חסד יותר מאיתנו שיקח חזרה את הברכה ונחזור לפשטות ועניות, אך אם אין אנשים בעלי חסד כמונו תישאר הברכה מנת חלקנו, לבסוף הברכה נישארה על המשפחה הזו. כח הצדקה אין גדול ממנו "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". לפעמים צריך להיות לאדם בחייו דין ומשפט ומידת הדין מתוחה עליו, אך כאשר שב אל ה' ועל ידי נתינת הצדקה, שערי הצדקה נפתחים לו לאדם. לפני כשנה שאל אותנו יהודי אשר שב אל ה' והתקרב לתורה ולמצוות, מדוע כשהיה רחוק מה' ידו הייתה על העליונה והצליח והרוויח ולא חסר לו כל ואף זכה ליתן צדקה ופירנס עניים וכעת פרנסתו הולכת ומתדלדלת והדוחק והעניות קשים עליו ואין הפרוטה מצויה בכיסו?. ענינו בחסדי ה' עלינו ואמרנו, ידוע שכל מה שזוכה האדם בא מכוחות עליונים או כוחות שליליים או כוחות חיוביים, כוחות של קדושה וכו' הנה לפעמים אדם זוכה לממון גדול אך שורש הממון הוא מכוחות הטומאה ואין זה ממון קדוש וטהור וככל שמתקרב להקב"ה מאבד עוד ממון הטמא ואחרי שניגמר כל הממון אשר איננו טהור, מתחיל התחלה חדשה עם ברכת ה' וכוחות טהורים. לכן גם כאשר נותן האדם צדקה ועושה מעשים טובים ורואה שמתדלדל ויורד, אל ירא לבבו, משום שמנקה את כוחות הרע ומכניס בתוכו כוחות טהורים וכוחות קדושים. וכפי שאמרו חז"ל עשר בכדי שתתעשר והנה כמה אנשים עישרו את ממונם וראינו בסופם שאיבדו את כספם אם כן איפה ההבטחה אשר הבטיח הקב"ה "עשר בכדי שתתעשר"?. ויותר מכך זו מצוה שהקב"ה אמר; "ובחנוני נא בזאת", תבחנו אותי שמי שמעשר מתעשר, והנה יכול לחשוב האדם שלא כך היה עימו או עם חברו, אלא אחד מהראשונים מפרש ואומר: שלפעמים נכתב על האדם חס ושלום צרת מוות, לו או לבני ביתו, ומה יעזור לו העושר אם המוות קרוב לביתו, לכן ברחמי ה', פודה את המוות במעשר ובמקום העושר והממון הקב"ה מציל את חייו ואת חיי בני משפחתו. וצריך האדם להזהר ביותר שלא יהיה שום בן משפחתו או אחד מקרוביו או ממכריו אשר נמצא בחיסרון והוא יהיה בעושר ובפזרנות. וידוע המעשה ברבנו האר"י הקדוש אשר באחד הימים היה יושב ולומד סיתרי תורה עם תלמידיו ופתאום נשתטח האר"י הקדוש על הקרקע והתחיל לבכות בכי גדול. באו תלמידיו ואמרו לו: רבנו הגדול, מדוע מצטער ובוכה?, ענה הארי הקדוש ואמר להם: רואה אני שמכת ארבה עומדת לבא על עירנו צפת, ולא יהיה פרנסה ורעב גדול יהיה על העיר וכל זה משום שיש בעירנו עני תלמיד חכם וצדיק ושמו רבי יעקב אלטרץ אשר מצטער הוא מעניותו ובוכה לפני הקב"ה על מר גורלו, ומקטרוג זה עניות וחורבן גדול עומדים לבא על העיר. מיד ציוה הארי הקדוש על תלמידיו לאסוף כסף ולילך מהר לביתו למלאות את כל מחסורו. כשהגיעו תלמידי הארי לביתו של רבי יעקב, מצאוהו שוכב על הקרקע ובוכה ומתלונן על עניותו הגדולה, כשראה את אשר הביאו לו שמח, עמדו תלמידי הארי וביקשו ממנו להתפלל לפני הקב"ה על העיר שכל צרה, יגון ומצוקה יתרחקו מעיר הקודש צפת. התפלל וקיבל על עצמו קבלה שמעולם לא יתלונן לפני הקב"ה. כשהגיעו תלמידי הארי לבית הארי באו תושבי העיר לבית הארי בבהלה גדולה וסיפרו ואמרו שישנם מול לעיר ענני ארבה וסכנה גדולה לעיר. ענה הארי הקדוש ואמר: לא תפחדו הקב"ה עדין לא נתן את הפקודה וההוראה למלאך הממונה על הארבה לא להזיק לעיר, אך אחרי תפילתו של אותו עני נעצרה מידת הדין. לכן כשלך יש ולבן משפחתך אין או אדם מקרובך מתמרמר, הקיטרוג גדול ביותר אף עליך.

האדם לא יודע מה יעמוד עימו, אדם לא יודע מה יתפתח עם בני משפחתו, מעשה טוב אחד יכול להצילו, מדברים חמורים וקשים. שמענו מעשה של מו"ר זקני, רבינו מאיר אבוחצירא זצוק"ל, אשר באחד הימים נסע לעיר אחרת מעירנו אשדוד, ובדרך נסעה לפניהם משאית, אשר הייתה מעבירה משקאות ממקום למקום, ביקש רבי מאיר מהנהג לעצור את המשאית ולבקש ממנה שתיה לשתות. בעל המשאית, אשר לא הכיר ולא ידע במה מדובר כעס, כעס גדול ואמר: כל אדם שירצה שתיה בכביש, יעצור אותי לבקש שתיה?! המשיך את דרכו. רבי מאיר, ביקש מהנהג להמשיך ולעצור אותו שוב ולבקש ממנו, פעם נוספת, שתיה לשתות, אך שוב האדם זעם וכעס, מדוע עוצרים אותו ומבקשים ממנו כך שתיה, כשראה רבי מאיר שאדם זה קשה בדעתו, הניחו אותו והמשיכו בנסיעה. אחרי נסיעה, של יותר מכחצי שעה מצאו וראו משאית התהפכה ואנשים רבים סביבה ובצער ויגון מדברים, שבעל המשאית נהרג בתאונה. עמד רבי מאיר בדמעות ואמר לנהג, ראיתי את מלאך המוות מרקד על המשאית, אם היה עושה חסד עימנו ונותן לנו לשתות, היה מקרר במים האלו את האש, של מלאך המוות. בעז"ה, במעשים טובים, נשפיע שפע מרובה על כל בני קהילתנו הקדושה במעשים טובים בחסד וברחמים.

ישנה מצווה אשר סגולותיה גדולות ונצורות והיא: מצוות טלית קטן! אשר כף החיים בסימן כ'ד כתב בשם תיקוני הזוהר תיקון חי', ציצית היא סגולה להיות מכוסה מכל מזיקים ומלכי חבלה. כך מובא בשם הזוהר הקדוש וכל מי שמקפיד בטלית קטן ניצל מעין רעה. ומובא משם הקדמונים שכל המעביר ציצית על עינו שקורא פרשת ציצית יהיה מובטח שלא יבוא לידי עיורון בעיניו והמגן אברהם בסימן כ'א :בשם הארי הקדוש ויש לישון בטלית קטן ויועיל מאוד לבטל כוחות החיצונים ואמרו חז"ל הזהיר במצוות ציצית זוכה ורואה את פני השכינה. ומובא שאלו אשר יקפידו במצוות ציצית ישארו לקץ הימים. וידוע אשר מובא בזכריה ח' הובאו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי ואמרו חז"ל על זה שבת לב' כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשלשים לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים. וכחוזרים על כל דברים מסוגלים אלו כמה שמחה יהיה בליבנו שזכינו לזכות גדולה אשר נתן לנו הקדוש את המצות הטלית קטן, ובנפשנו מיום אשר קהילת קודש שובה ישראל נוסדה בכל פעם אשר היה עת צרה בישבותינו הקדושות בעיניני פרנסת הישיבה ודוחק לשלם התשלומים היינו מבקשים מעושי המלאכה לכו ותחזקו יהודים במצות ציצית ובכל פעם שיהודים לקחו עליהם מצוה קדושה זו בדרך ניסים מעל הטבע ה' "ממרחק תביא לחמה" וראינו במוכח הפסוק "מצמיח ישועות" לכן נקפיד על מצות טלית קטן וכן נקרב יהודים ולזכותם במצוה רמה זו. וידוע דברי הנועם אלימלך פרשת נח: בכל דור ודור יש שורש לתקן מצוה מיוחדת מכל המצוות למשל בדור הזה יש צורך לתקן מצות ציצית יותר משאר המצוות. חשבנו בדעתינו להקשות קושייה, כאשר תמר בקשה עירבון מיהודה בקשה את הפתילים שהם הציצית וחשבנו להקשות מדוע בקשה דווקא את הציצית כערבון? מדוע לא ביקשה דבר אחר? אלא חשבנו לפרש ולומר הגמרא' במסכת מנחות מד' מספרת מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית, שמע שיש אישה לא טובה במקום רחוק שנוטלת ארבע מאות זהובים על שכרה שכר ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן שהגיע זמנו, הלך וישב על פתח ביתה, נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא ויושב על הפתח, אמרה לה: יכנס, נכנס, הציעה לו שבע מיטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה של זהב, ועלתה ואף הוא עלה וכו,' רגע לפני העבירה, נשמטו ארבע ציציותיו וטפחו על פניו, נשמט וישב על גבי הקרקע ואף היא נשמטה על הקרקע, עמדה ונשבעה שאינה מניחה אותו לצאת מביתה עד שיאמר לה, אם הוא ראה איזה שהוא מום, אמר לה העובדה שלא ראיתי אישה יפה כמותך, אלא מצווה אחת ציוה אלוקינו וציצית שמה וכו,' אמרה לו איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך? ומה שם רבך? ושם בית מדרשך שבו אתה לומד תורה?, כתב ונתן לה בידה עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות, שליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותם הצעות, ובאה לבית מדרשו של רבי חייא אמרה לו רבי צוו עליי ויעשו אותי גיורת, ועל פי דברי הגמרא הזו יובן מדוע תמר בקשה מיהודה את הפתילים, שהם הציצית, אלא פחדה שמה יטפחו הם על פניו וירחיקו אותו ממנה ולא תזכה ללדת ילדים מיהודה, אשר ממנה ימצא מלך המשיח. רואים אנו כוחה של מצות ציצית, שמצילה אותנו מכל רע וכמה ונשמר האדם, ומקפיד על הציצית, כוחה מגן עליו. וידוע ששאול המלך רדף בכל כוחו את דוד המלך וניסה להורגו בכל מקום, באחד הימים, נכנס שאול למערה, לעשות את צרכיו, דוד המלך היה בתוך המערה, ובא בהצנע, וחתך את טליתו, את הציצית של שאול המלך, ומובא בילקוט: שאמר ה' לדוד מה הבדל בן קוטע ציצית וקוטע ראש? חשבנו להקשות וודאי יש הבדל גדול בין קוטע ציצית לקוטע ראש, אם כך מה הקשר בין הדברים? אלא יובן, שורש כל המצוות, נמצא במצוות ציצית ואם קוטעים אותה כקוטעים ראש של אדם, שמאותו הרגע אין חיים לאדם.

מצות ציצית, אשר מצילה ושומרת את האדם מזמנים קשים ורעים, ומצילה את האדם מן העבירה. ולכן תמר, כשפגשה את יהודה על אם הדרך, ביקשה את הפתיל והחותם את הציצית, משום שידעה שאם הציצית תישאר אצלו פתאום תטפח על פניו. כאותו מעשה )מנחות מד,א( עם אותו תלמיד שהלך לאותה אשה ובשעת עבירה טפחה הציצית על פניו ומיד ברח, שאלה אותו שמא ראית בי דבר מגונה ענה ואמר: לא, אלא מצווה יש לנו בתורה ונאמר בה )במדבר טו,לד(: "וראיתם אותו וזכרתם", כשראיתי נזכרתי. ולכן תמר ביקשה את הפתיל שלא יברח ממנה .והנה מצווה זו מצילה מחבלי משיח, ובעל הנועם אלימלך אומר: שבדור זה, דור הגאולה, צריך להקפיד במצווה זו ביותר. וידע האדם שכשמזכה יהודי במצות ציצית הריהו זוכה לפרנסה ברווח גדול.

ישנם לפעמים ימים לא נוחים, אשר עוברים על האדם, והאדם אינו מבין מדוע, והריהו תוהה למה ה' מעמידו בניסיונות קשים כאלו, והאדם שואל את בוראו: מדוע תנסה אותי בנסיונות האלו? מה חטאי ומה פשעי, לעבור רע ודברים אשר קושיים קושי גדול ומעל הטבע צערם?! אך התשובות לשאלה זו רבות מאוד, ואחת מן התשובות היא: מעשה במלך גדול, אשר היה לו בן יחיד, אשר כל חיי המלך היו סביב בנו ואשר גדלו ויעדו לגדולות ולרשת את מקומו; המלך השקיע כל הון בעולם בבן זה, מורים המובחרים בעולם אשר הובאו ללמדו וכו'. כשהתבגר הבן, לקח המלך חכם גדול ומינהו להיות המורה אשר יביא את בנו לתכלית החכמה לרשת את מקום המלך, והנה המלך, בשמחתו מן החכם, נתן לו מאה דינרי זהב וגם תעודה מיוחדת על מסירותו למען הממלכה. בסיום הלימודים הארוכים של יותר משנתיים המלך היה בשמחה גדולה, ובן המלך הרגיש בנפשו שלמות להיות משנה למלך ולהכין עצמו לרשת את מקום אביו. קרא החכם שוב לבן המלך לביתו לסיום הלימודים. בן המלך הלך בשמחה גדולה וכשנכנס לביתו של החכם, ביקש ממנו החכם שרוצה לקשור את ידיו ואת רגליו של בן המלך, בן המלך הסכים, לא ידע ולא הבין מדוע. אחרי שקשרו, לקח החכם מקל והתחיל להכותו מכות קשות ביותר עד זוב דם ואחרי שעה ארוכה של מכות השליכו מביתו. כשהגיע בן המלך לפני אביו, הזדעזע המלך זעזוע גדול, בנו חמודו כך ייעשה לו?! ועוד מן החכם אשר סמך עליו ונתן לו את חינוך בנו ואת חייו, וכן מאה מטבעות של זהב ותעודה מן המלך וכו'?! ציווה המלך להוציאו להריגה בתליה. רגע לפני ביצוע גזר הדין, עמד המלך וביקש מן החכם; תסביר לי את מעשיך הרעים, איך העזת לעשות כך לבני חמודי? איך איבדת את עולמך? מדוע ההרס העצמי הגדול הזה אשר בך?! ענה החכם למלך ואמר: אתה מלכי וביקשת ממני ללמד ולחנך את בנך ולהכשירו להיות מלך וזה מה שעשיתי בכל ליבי, בנאמנות גדולה, והנה בנך צריך להיות מלך והוא מפונק ולא יודע מה זה צער, ולכן כאשר יבואו לפניו דין או משפט, אשר יצטרך לגזור על האדם מלקות או דבר קשה, איך ידע מה מרגיש מקבל המלקות, מה מרגיש מקבל העונש, לכן, חלק מן הלימוד זה המכות הקשות אשר קיבל, אני את מלאכתי עשיתי נאמנה והטוב בעיניך עשה לי. כששמע זה המלך, נתמלא ליבו רחמים ונתן לו חנינה. כך האדם, לפני שעולה לגדולה או שנכנס לדברים חדשים בחיים, יותר מורכבים, יותר עם אחראיות על הכלל, הקב"ה מנסה אותו בניסיונות קשים ביותר לבנות אותו לעתיד. לכן, כאשר האדם רואה ומרגיש נסיונות קשים ודברים אכזריים אשר השכל לא מקבלם, יתחזק ברוחו, עוד זמן קטן ודברים אלו חולפים ופתח של דברים נשגבים וגדולים באים לחיי האדם.

יסוד גדול, צריך לדעת האדם, פעמים, נגזר עלינו כובד ומשקל של צער בחיים והקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, משמיע לנו ע"י רופא או ע"י מבשרי בשורות, או, כביכול יודעי דבר על צרה או מחלה, או בעיה קשה המבקשת לבוא על האדם, או על העולם ואדם נכנס לצער, לפחד, לדאגה והתקופה הקשה, אשר עובר מן הבהלה, היא במשקל, כנגד בעיה ממש, ובסופו של דבר, האדם את סבלו סבל, את כאבו כאב, הוא כבר פתור מן הבעיה, משום שכבר סבל, את אשר היה צריך לסבול ואז היה יוצא הוא, בלי שום נזק פגע ומחלה. וזה עומק דברי דוד המלך. משמים השמעת דין, ארץ יראה גם שקטה". הקב"ה, משמיע שדין גדול, עומד לבוא לעולם. ארץ יראה - אנשים יראים ופוחדים אך הפחד מספיק ואחרי כן בלי שום צרה ובעיה שקטה. הכל נשתק כלא היה. לכן, כשבאים לאדם, דאגות ושמועות, כל עוד שזה לא צרה ובעיה, אלא רק בגדר של בעיות ושמועות, ישמח בהם משום, שהצער של הדאגה, אשר הוא בלי בעיה, רק דאגה, מורידה מהבעיה האמיתית, שצריכה לבוא. ולכן, ידע האדם, שכל אשר נותן לו הקב"ה, ישמח ויודה ואינו יודע כמה טוב טמון בו. וידוע המשל על יהודי אשר הפריץ כעס עליו הוליכו הפריץ לכיכר העיר ובפני כל יושבי העיר, היכהו מאה מכות, היהודי פצוע וחבול, לא התאושש מהמכות, ימים רבים. והיה הולך ומקטרג מעיר לעיר וממקום למקום, על אשר עשה לו הפריץ, עד אשר הסיפור הגיע לפני המלך. המלך שמע זאת וכעס כעס גדול, ואמר: במדינתי לא יכו אדם 100 מכות בלי סיבה, כפה את הפריץ לשלם ליהודי 10 מטבעות של זהב על כל מכה. כשקיבל היהודי את הכסף, פרץ בבכי.שאלוהו הסובבים, מדוע בוכה? הרי קיבל סכום מרובה?! ענה ואמר: אני בוכה, מדוע לא נתנו לי יותר ממאה מכות, על מאה קיבלתי סכום מרובה, אם הייתי מקבל יותר, הסכום היה כפול ומכופל. כך האדם, כשיבין, על כל מכה, אשר קיבל, כמה טוב יצא לו ממנה, יבכה ויצטער, למה לא ידע להודות ולא להתלונן בשעת הצרה. הקב"ה אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד "ובנים אתם לה' אלוקיכם", וגם כאשר מקבלים מכה טמון בפנים דברים גדולים. מסופר על אדמו"ר גדול, אשר הייתה לו בת יחידה ונפטרה בגיל צעיר. בהלוויה, כולם בכו בכי גדול אותו צדיק ,לא הרבה לבכות. שאלוהו: בתו היחידה נפטרה, מדוע לא בוכה ?ענה ואמר: כשאדם הולך ברחוב ומקבל מכה בגב, אפילו חזקה, מסתובב רואה, שאם אוהב נתן לו את המכה אינו כועס, זו מכה של חיבה. כך אצלו, הוא קיבל מכה כואבת, הבת היחידה נפטרה, הסתובב לראות מי נתן את המכה, זה בא מהקב"ה - מהשם לא בא רע, מהשם בא רק טוב, ולכן אף שזו בת יחידה, כאבו אינו כאב גדול, משום שהשם עושה רק טוב !!! וזה יסוד שצריך לחקוק האדם בתוכו, בכל כוחו וגם צרה ובעיה, זה רק הר שקשה לעבור אותו, צריך להתאמץ, אבל אחרי המאמץ נמצאים בפיסגה. לכן יקח האדם את כל מכלול הכאב בחיים ויפרשהו, ככפרת עוונות מצרה גדולה, כתשלום, על דבר גדול, העתיד לבוא לו בחיים, וכטיפוס על הר גבוה אשר מובילו לפסגה.

וידוע, עניין עשרה הרוגי מלכות, אשר לקחו עשרה קדושים מעם ישראל, אשר באף דור, לא היו גדולי עולם כדוגמתם ומעלתם והוציאו אותם להורג, בצורה הקשה ביותר והמשפילה ביותר, אך כולם עמדו איתנים באהבת ה' ומסרו את נפשם בעוז ובתעצומות. וידוע, על אחד מעשרה הרוגי מלכות, רבי יהודה בן בבא, שעליו אמרו שלא טעם, טעם שינה, אלא כשינת הסוס; באותו היום, שהוציאוהו להורג, ערב שבת, היה עומד ומבקש מהם: בבקשה תנו לי לקיים מצוה אחת, שציוה עלינו בוראנו, אמרו לו: וכי עדיין יש כח באלוקים שאתה בוטח בו?! ענה ואמר להם: גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר. אמרו לו: אם יש בו כח, מדוע לא הציל אותך ואת חבריך מידינו? ענה ואמר להם: אנו חייבים מיתה למלך גדול ונורא, הקב"ה והוא מסר אותנו בידי מלך, כדי לתבוע את דמינו מידו. הלכו ואמרו זאת למלך. קרא לו המלך ושאלו: האם אמת אמרו עבדיי, את אשר אמרת? אמר רבי יהודה: אמת! אמר לו המלך: כמה עזי פנים אתם? עומד אתה בפני מיתה ועדיין העזות שלכם על פניכם?! אמר לו רבי יהודה: אוי לך קיסר רשע בן רשע! הקב"ה רואה את כל מה שעשיתם, החרבתם את ביתו, הרגתם את חסידיו וצדיקיו ואינו מענישכם מיד. אמרו לו תלמידיו: רבינו, היה עליך להחניף לו. אמר להם: וכי לא למדתם שכל המחניף לרשע, סופו נופל בידו?! אמר לו, רבי יהודה לקיסר: תן לי בבקשה מצוה אחת לקיימה ושבת שמה, אמר לו: אתן לך. התחיל מייד בקידוש היום "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם" והיה אומר בנעימות, בקול רם והיו טמאים כל העומדים עליו וכיוון שהגיע ל-"ברא אלוקים לעשות" לא הניחוהו לגמור וציווה הקיסר להורגו ויצאה נשמתו 'באלוקים'. יצאה בת קול מן השמים ואמרה: אשריך רבי יהודה שהיית דומה למלאך ויצאה נשמתך ב'אלוקים'. ציווה המלך לחותכו אברים אברים והשליכוהו לכלבים ולא הוספד ולא נקבר. כח מסירות נפש של עם ישראל, אין אומה בעולם, אשר טמון בה הכח הזה. מדורי דורות, עם ישראל קדושים, מסרו את נפשם וראו את בוראם מול עיניהם ולא טענו ושאלו שאלות. וידוע המובא בנביא שמואל א': כשעם ישראל יצאו למלחמה עם פלשתים ומתו מעם ישראל 30,000 איש וארון ברית האלוקים נלקח בשבי ושני בני עלי הכהן, חופני ופנחס מתו. כשעלי הכהן, שהיה זקן בן 98 שנים, שמע כל זאת, כשהזכירו לפניו, שנשבה ארון האלוקים, נפל ומת. וכלתו, אשת פנחס, שאז מלאו ימיה ללדת, מובא בנביא: "ותשמע את השמועה על הילקח ארון האלוקים ומות חמיה ואישה ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה ותקרא לנער אי כבוד לאמור גלה כבוד מישראל על הילקח ארון האלוקים ועל חמיה ואישה ותאמר גלה כבוד מישראל" הנה, כשנתבונן בדברי אותה אישה, על בשורות קשות ומרות, אשר באים לפניה: שלושה אסונות מזעזעים: מות בעלה, מות חמיה - הכהן הגדול ועל הילקח ארון האלוקים בשבי, מהי הצרה המעיקה עליה ביותר משלושת האסונות - שביית ארון האלוקים, מות כהן גדול ואחרון, מות בעלה. כך ראו, גדולי עם ישראל, את חייהם. מסרו את נפשם על המצוות, לא הרכינו ראש בפני רוצחיהם ואף, בשעות הקשות, של הבשורות הרעות והקשות, ידעו להניח כל דבר במקומו ולא להיגרר ברגשות, לאף עניין. חשבו על ראשון, ראשון ועל אחרון, אחרון.