הנה כאשר מתבוננים בשעבוד של בני ישראל במצרים, רואים אנו דבר מופלא, נאמר בפסוק )שמות א,יג-יד( "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה". בפשטות מובן, שעבודת פרך ועבודה קשה, היא מלאכת כפיים קשה ומיגעת, המפרכת ומשברת את גופו של האדם. אך הגמרא דורשת במסכת סוטה )יא,ב( אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. ולכאורה קשה, מדוע נחשב שהמצרים 'מררו' את חיי בני ישראל בעבודה, על ידי שהחליפו מלאכת נשים לאנשים, שהרי האיש מורגל בעבודה גופנית יותר קשה משל האשה, ובוודאי בשביל הנשים היתה עבודת הגברים מלאכה קשה ביותר, ולכן נחשב להן שינוי זה למרירות והכבדת העבודה. אבל מה שהחליפו המצרים את עבודת הנשים ונתנוה לאנשים, למה נחשב לאנשים לעבודה קשה ולמרירות בחייהם, הלא מלאכת הנשים קלה משל האנשים, ואדרבא כל אדם ישמח אם יורידו מעליו את עול עבודתו הקשה וישימו עליו מלאכה קלה יותר, ומדוע נקרא שמררו המצרים את חיי בני ישראל בעבודה קשה. אלא מכח קושיא זו למדים אנו יסוד גדול בחיי האדם, שכל עבודה ומלאכה שאינה רצויה ואהובה על האדם, ואפילו שהיא מלאכה קלה ומועטת, מכל מקום כיוון שאינה לרצונו ולרוחו, חשובה היא לו כעבודת פרך המשברת ומפרכת את כל גופו של האדם, ואף על פי שבפועל אינו עמל ויגע כלל. ולכן נחשב שהמצרים מררו את חיי בני ישראל בעבודה קשה, ואף על פי שנתנו לאנשים לעבוד את עבודת הנשים, ונמצא שהקלו את משא עבודתם, בכל זאת היתה העבודה הזאת מרה וקשה לבני ישראל, כיוון שעשו את מלאכתם כנגד רצונם ושלא מדעתם. וכאשר אדם עוסק במלאכה שאינה רצויה לו, ממילא אינו רואה ברכה בעמלו ואין לו סיפוק ונחת ממעשה ידיו, וזה העמל הקשה ביותר שיכול להיות. וזהו יסוד וכלל גדול ועיקרי בחיי האדם ובעבודתו הגשמית והרוחנית. וכן ידוע, שחשבון הגלות של ארבע מאות שנה, שאמר הקב"ה לאברהם אבינו )בראשית טו,יג(: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", החלה מלידתו של יצחק, והלוא יצחק לא גלה מארץ ישראל וכן לא יצא מארץ ישראל כלל וכלל, בגלל גודל קדושתו ושהיה עולה תמימה, ואיך נחשב מחיי יצחק חשבון הגלות של בני ישראל. אלא, כיוון שיצחק היה צריך לעבור בארץ ישראל ממקום למקום, והיה אצל אבימלך, והפלישתים היו רודפים אותו ומצרים לו את צעדיו, נחשב לו הדבר לגלות, וזה היה חלקו בגזירת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". שמכיוון שהיה לו מורת רוח במקום שהיה נמצא, אף על פי שהיה יושב בשלווה והעשיר מאוד, ומצא מאה שערים בכל עסקיו, עד שהיו אומרים הבריות שעדיף זבל פרדותיו של יצחק אבינו ולא כל כספו וזהבו של אבימלך. עם כל זאת היה נחשב כמו גר בארץ, וממנו מתחיל החשבון של הגלות. כי כאשר אדם עושה מלאכה שאינה לרצונו או שהוא נמצא במקום שאינו לרוחו נחשב לו כאילו נמצא ממש בגלות. לכן כל אדם יהיה חכם ומשכיל, לגרום לעצמו שגם מלאכתו הגשמית וגם מלאכתו הרוחנית יהיו אהובות עליו, ויעשה את מלאכת ה' בשמחה ובטוב לבב, כי כאשר עושה האדם את מלאכתו בלא חשק ושמחה, הרי היא לו כעול גדול וכעבודת פרך.

צריך זהירות גדולה ביותר ממידת הכעס והעצבות, אשר שניהם מידות קשות ביותר, ודומות הן מאוד אחת לשניה, אך מי שכועס אי אפשר לו להיות עצוב, ומי שעצוב אי אפשר לו להיות כועס. כעס, זה דבר גבוהה מאוד ברע עולה מעלה מעלה, ועצבות להפך, אדם עצוב יורד מטה. ולכן כל הכעסנים בשעת הכעס אינם עצובים, וכל העצובים בשעת העצבות אינם כועסים. אך לאחר הכעס, בשכוך הסערה, באה עצבות גדולה ביותר, וכן אחרי העצבות בא כעס גדול ביותר. ולכן מחוייבים אנו להיזהר ולהישמר מן שתי מדות קשות אלו, שלא נקרב אליהם וביותר בימים האלו בין המצרים, הכעס נמצא בכל מקום, והעצבות אף הוא מחכה, ואף דברים שלא מעציבים בכל השנה ולא מכעיסים, פתאום בימים אלו מכעיסים ומעציבים. ויעמוד אדם איתן לא ליפול ברשת היצר הרע וביותר בערבי שבתות וחגים. ודרשו חז"ל ואמרו: "לא תבערו אש בכל מושבותכם ביום השבת" )שמות לה,ג(, ואין אש אלא אש המחלוקת, נצטוינו לא לבער אש בכל מושבותינו ביום השבת, אש המחלוקת אשר אין מסוכן ממנו, ואש הכעס אשר חורבנו גדול מאוד. מעשה באחד מן הצדיקים הגדולים, בדורות הקודמים, אשר קיבל בירושה תפילין קדושים מאוד מאבותיו, אשר נזהר ושמר עליהם מכל משמר. כל עשירי העולם היו מוכנים לשלם סכומי כסף עצומים בעבור התפילין הקדושים האלו, אך הוא לא הסכים בשום אופן, ועמד על דעתו שאלו תפילין ירושה שלו, ואין הוא מוכר אותם בעד שום הון שבעולם. אותו צדיק חי חיי דוחק ועניות גדולים מאוד, והבית ריק מאוכל וממשקה, ואשתו הרבנית, הייתה דוחקת בו למכור התפילין להביא אוכל לבית, אך הצדיק בשלו לא מסכים בשום פנים למכור התפילין בעד כל הון שבעולם. הנה חג סוכות התקרב ובא, ובעיר לא היה אתרוגים באותה שנה, וצער גדול היה לכולם, איך יעבור חג בלי אתרוג?, איך לא יקיימו מצות ארבעת המינים?. והנה יהודי אחד אשר בא מארץ רחוקה הביא עימו אתרוג אחד מהודר ביותר, שמע הצדיק בעל התפילין הקדושות על האתרוג המיוחד, ומיד קרא ליהודי בעל האתרוג והתחיל לדבר עמו בעד האתרוג, באיזה סכום יסכים למכור לו את האתרוג, אחרי דין ודברים ארוך הסכים בעל האתרוג למכור את האתרוג בעד סכום עצום של כסף. מיד מכר את התפילין ובכסף שקיבל שילם עבור האתרוג. כשבא לביתו שמח שמחה גדולה, שאלה אותו אשתו: על מה השמחה הגדולה הזאת?, עמד וסיפר לה על האתרוג החשוב והיחיד אשר קנה תמורת התפילין. כשאשתו שמעה הדבר, לקחה את האתרוג ונשכה את הפיתם בכעס גדול וזרקה את האתרוג על הריצפה, ובכתה ואמרה: לקניית אוכל לילדים שרעבים לא יכולת למכור את התפילין, ובשביל מצוה עוברת מכרת את התפילין?!. עמד אותו צדיק משתומם, מצד אחד איבד את התפילין, ומצד שני איבד גם את האתרוג, צער גדול היה לו, אך עמד ואמר: זה ניסיון מהקב"ה, איבדתי את הכל מה עוד אני אאבד ואעשה?, עבד על מידותיו והמשיך כמו שלא קרה מאומה. בלילה חלם את בעל התפילין, אביו הצדיק, שאומר לו בחלום: מצות התפילין ששמרת עשתה רושם גדול בשמים, ויותר מכירתם תמורת האתרוג, אך יותר עשה רושם המעלה אשר גברת על עצמך ולא נפלת לכעס ולעצבות, זו המעלה הגדולה ביותר שעמדת בה. הנה במעשה זה יש לנו לימוד גדול ללמוד, צריך האדם לעמוד איתן ובאמונה שלמה על עקרונות שהוא חייב לעמוד בהם ואמונות שהוא מאמין, לא להחליף את דעתו ולשנותה בעד כל דבר שבעולם, ואפילו הלחץ הוא יום יומי, רגע רגע, לחץ רגשי של האשה והילדים וכו', תעמוד איתן ושום דבר לא ישנה את דעתך. אך הרבה אנשים אשר האמינו בדבר הלכו עימו שנים רבות ונשארו רק עם האמונה הזאת לאורך כל חייהם, ידע האדם שיש זמנים שהניסיון יותר גדול לשנות את האמונה והדרך בשעה המסויימת אשר צריך לעשות את השינוי הזה, וזה לקחת את אותם תפילין הקדושות אשר הם ירושת אבות ולהחליפה עבור מצוה שהיא רק לשבעה ימים, מצות אתרוג, כאן זה ניסיון יותר גדול, ויש בו דברים קשים ביותר, להתנתק מדבר ריגשי, דבר אשר עבר לחץ גדול עבורו ונשאר נאמן לו, עבור אתרוג לשבעה ימים ואחרי שעמד בניסיון זה בעוז ובתעצומות, יש ניסיון מעבר לזה לאבד את הכל ברגע, ולא ליפול לא לעצבות שהוא השפלות, ולא לכעס שחורבנו מי ישורנו. כאשר עובר האדם את סוג הניסיון הזה שהוא ניסיון של גדלות של שפלות ושל בדידות, זוכה להארה מן השמים ולרוממות גדולה ביותר, השגות אשר אפשר להשיג בכאלו ניסיונות, קשה להשיג בהרבה עבודה במשך חיים שלמים. ישנם שני דרכים לעלות לבנין גבוה, דרך מדרגות שזה לוקח זמן ארוך, או דרך מעלית שזה מקצר את הזמן מאוד, ניסיון זה וכעין זה, זה מעלית מהירה לעלות לדרגות גבוהות וקדושות. לכן נשתדל בכח כוחנו בימים אלו לעבוד על עצמנו ושלא תצא תקלה תחת ידינו.

כשאדם מגיע למעלה הרמה ביותר, יזהר וישמר ששם תחילת הירידה, וכשהאדם מגיע לתחתית, יאמין וידע, שמשם תחילת העלייה. וכך מסופר, על אחד הצדיקים הגדולים שחי בדורות הקודמים במצרים, והמלך אהבו אהבה מרובה ביותר, וכל יום שעבר, מעלתו גדלה ועלתה לפני השרים ולפני כל טובי העם, עד שבאחד הימים, המלך הכין סעודה גדולה ומפוארת, בעיצומה של הסעודה, לקח המלך את טבעתו ונתנה, כאות אמון ואות הוקרה, בידי אותו צדיק; כשקיבל הצדיק את הטבעת וראה את הכבוד העצום שקיבל מן המלך, אמר אותו צדיק הגעתי למעלה, אשר אין גדולה ממנה, ומפה רק תחל הירידה; מיד רץ לביתו, השאיר את הטבעת על השולחן, סידר בחופזה מזוודה קטנה עם בגדיו האישיים, רץ לנמל, עלה על אוניה הראשונה המפליגה מחוץ למצרים וברח והשאיר אחריו את כל רכושו את כל כבודו ואת כל עברו. ובאמת כך היה, אותו לילה אחרי הסעודה, ישבו בני משפחת המלך, יחד עם חבריו, יועציו ושריו ואמרו דברים קשים וחמורים עד שלב המלך, מאוהב גדול, נהפך לשונא גדול, שלח מיד את השומרים והחיילים לתפוס את אותו צדיק לכובשו ולהוציאו להריגה. כשפרצו החיילים לבית הצדיק, מצאו שאינו נמצא שם וטבעת המלך מונחת על השולחן. אותו צדיק הלך מדחי לדחי, הרעב, המחסור ועוני, היה מנת חלקו ומה שאחז בו בימים קשים, האמונה והביטחון בהקב"ה. כך עברו שבועות, חודשים אשר מאיגרא רמא, ירד לבירא עמיקתא והיה עובד עבודת כפיים מזדמנת, בכדי להשיג, בדוחק, את מאכלו. באחד הימים, הכיר אלמנה עניה, אשר הסכימה לעשות עימו הכנסת אורחים ושישן בביתה ולא ילון בבתי כנסיות וברחובות וביקשה ממנו שהיא תשתדל להביא לו את מאכלו, אפילו שהוא דל, אבל יתחייב לה, שישב כל היום וילמד תורה לע"נ בעלה. וכך, בעוני, בצער, בדוחק, חלפו הימים; היו ימים אשר היה נשאר רעב, היו ימים אשר האלמנה השיגה לחם יבש, אך הצדיק, בשמחה מרובה, היה מודה לה' על אשר גמלהו ועל אשר זוכה לשבת וללמוד תורה. באחד הימים, אשר היו ימי חורף קשים, וכבר ימים מרובים פת לא באה לפיו והקור והרעב היה מנת חלקו, הכינה האלמנה מרק דל ונתנה לו לשתות, בתוך שהוא שותה ומשתדל להחיות את נפשו, רואה בתוך המרק לטאה מתה, באותו רגע קם אותו צדיק והתחיל לשמוח ולשיר ואמר, זו השיפלות הגדולה ביותר וכרגע, אין יותר שיפלות מזו ומפה, בוודאי עליה גדולה תהיה! אסף את בגדיו המועטים, הלך לנמל, עלה לאוניה הראשונה הנוסעת למצרים וחזר למצרים. כשהגיע למצרים, ראוהו כולם וכיבדוהו כבוד גדול וסיפרו לו: המלך רצה להורגך, משום ששמע לשון הרע ודברים קשים וחמורים עליך, אלא שאחרי זמן, נודע לו שאותם אנשים אשר דיברו סרה עליך, זממו להרוג את המלך, ומאותו יום, ליבו של המלך שבור ואינו מוצא מזור לנפשו ומחפש ודורש אחריך. הלך הצדיק לפני המלך, כשראהו המלך, התפרץ בבכי והחזירו למעלתו הרמה, אך שאלו המלך: איך באותו לילה, ידעת שסכנה מרחפת על ראשך וברחת?! ענה ואמר למלך: כשמגיעים לראש הגדולה, משם הנפילה באה, כשמגיעים לסוף הנפילה, משם העליה מתחילה. כך בכל ענייני החיים, כשרואה אדם שמגיע לתכלית, מיד יקבל על עצמו דבר חדש שיתחיל מראשית, משום כשמסיימים דבר, שם מסתיים הכל. כך מסופר על צדיק גדול, אשר מיימי צעירותו היה חולה במחלות קשות, וכולם חשבו שלא יאריך ימים, בסוף האריך ימים ושנים. כשכבר היה זקן מופלג, באו תלמידיו ושאלוהו כל חייך סכנת חיים הייתה מרחפת על ראשך, איך הארכת ימים?! ענה ואמר להם כל פעם שסיימתי דבר גדול, פחדתי מן המוות, ומיד התחלתי דבר חדש, ובכח זה הלכתי והארכתי את חיי, מענין לענין. וזה מה שאמרו חז"ל "ילכו מחיל אל חיל", האדם מחוייב ללכת ממצוה למצוה, ממעשה טוב אחד, למעשה טוב שני; אל לו לאדם לומר את שלי אני עושה וזה הרגלי, אלא ילך וימשיך ויקבל על עצמו "חדשים לבקרים רבה אמונתך". וגם הרשעים הגדולים, כשרואים שהשעה משחקת להם, כשמרגישים את שעתם, או אז החלה הנפילה, כך מצאנו אצל המן הרשע, אשר הלך אחרי אשתו המרשעת זרש, אשר הובילה אותו להרס של חייו ומוות של בניו; כמובא במדרשים: המן, עבד של מרדכי היה, והלך בעורמה וברמאות והתקרב לאחשורוש, וסיפורים רבים ידע לספר על מרדכי ועל היהודים, מכל דבר ידע לפרש ולהסביר כמה רעים הם היהודים, דתם שונה, אינם משלמים מיסים למלך, לא נאמנים למלך, ואחרי תקופה של חודשים מרובים, הצליח להביא את אחשורוש לשנאה עצומה על היהודים, ויחד תיכננו לאבד להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ומי היה המתכנן של כל הרע? זרש! מקנאה אשר קנאה, רצתה להכחיד אומה שלמה ודחפה וגררה את בעלה המן, לכל רוע אפשרי! כשהגיע המן לגדולה הרמה ביותר, לבקש ללבוש את בגדי המלך ושאדונו מרדכי יחזיק את הסוס, כעבד ויצעק: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, הכל נהפך, וכל תוכניותיו, אשר תיכנן וחישב לעשות רע, נעשה לו ולבני ביתו; תלו אותו על העץ, תלו את עשרה בניו ואשתו המרשעת זרש, ירדה לדיראון עולם! אף אצל הרשעים, כשמגיעים לרום המעלה, שם החלה נפילתם ורואים זה בימים ההם בזמן הזה, ומתבוננים איך "יושב בשמים ילעג למו", "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", "כאשר זמם לעשות כן יעשה לו". יש ימים אשר יהודי בוכה לה' "אלי אלי למה עזבתני", וכשמבין אדם את דרכי ה', צועק צעקה גדולה בלב האדם "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", וכל צער וכל כאב גם זו לטובה.

ישנו דבר אשר רבים פוחדים ממנו, אך אינם יודעים, אשר הם בעצמם, מזיקים לעצמם בו והוא עין הרע. מתי ואיך עין הרע מזיק לאדם? ומובא בשם הספר הקדוש הבני יששכר: שעין הרע פוגע באדם, כאשר קושרים את ההצלחה לאדם ולא להקב"ה. ונבאר הדברים בהרחבה: כאשר אדם אומר, כמה חכם בני, כמה מוצלח בני, כמה יפה בני, אדם הזיק בעין הרע ועשה עין הרע לבנו. וכן, כאשר האדם חושב ואומר לעצמו כמה עשיר אני וכו', עשה לעצמו עין הרע. היסוד הוא, כאשר קושרים הצלחה לבשר ודם, פוגעים בו בעין הרע וכאשר מייחסים הצלחה כלשהי, להקב"ה, כמה שידברו וישבחו ויהללו את גדולת הדבר, אינו נפגע בעין הרע. אם כך, כשיתבונן האדם כמה פעמים הזיק בעין הרע לעצמו, כשהתרברב, בינו לבין עצמו, על גדולתו, כמה פעמים הזיק לקרוביו והזיק לאוהביו, לכן יחזק האדם, חזק בנפשו, לעולם, לא לקשור ולייחס שום הצלחה, לא בתורה, לא בפרנסה ולא בהצלחה של שום עניין, לבשר ודם וישאיר את ההצלחה לחי העולמים. וידועה הקושיה על אדם שהזיק לחברו בעין הרע : האם אפשר לתובעו בדין תורה על הנזק שגרם? ותירצו, שלעין הרע אין דין בשר ודם אך יש דין שמיימי ומי שמזיק לחברו, בצרות העין, יתן את הדין בשמים, על כל צער ונזק אשר נגרם בסיבתו, על חברו. וטוב עין הוא יבורך! ותמיד ישתדל האדם לראות בעין טובה את כל אשר נתן הקב"ה, לחברו ואם אין לאדם צרות עין על שום אדם, לא יפחד מעין הרע "דמאן דלא קפיד לא קפיד עליי". וידוע מעשה על איש מוצלח בכל מעשה ידיו, אשר בכל אשר פנה, השכיל והצליח. וברבות הימים נכנס בליבו חשש מעין הרע ואמר, אני אעשה דברים, אשר אפסיד בהם, כך יראו אנשים שפלוני מפסיד ויסור ממנו עין הרע. הלך וקנה אוניה מלאה בתמרים ונסע לעיר אשר בה מוכרים תמרים לרוב ואמר בליבו, ודאי אפסיד כסף משום שזה עיסוק כל בני העיר ואיך דווקא אני ארויח במלאכה הזו?! ישב כחודש ימים ושקל קילו תמרים לאחד וחמישה קילו לשני, כך חודש ימים. בסוף החודש, עשו את החשבון ונמצא שהנה, הרויח רוח עצום. כל עובדיו וכל אנשי עירו, שמעו שאף בעיר התמרים, אשר הביא אליה תמרים, הצלחתו הייתה מרובה. שוב, חשש מעין הרע ואמר בליבו, אעשה עסק אחר, אשר בוודאי אפסיד בו, למען יראו כולם, שלא תמיד מרוויח וזאת על מנת להסיר עין הרע. הלך וקנה אוניית פלפלים והלך והחליפה בשלמות עם אוניית שעורים, זה בודאי היה נזק גדול; מחיר הפלפלים היה גבוה, ממחיר השעורים. כאשר הפועלים פרקו את השעורים מצאו בפנים, אוצר של יהלומים בין השעורים. והנה, שוב נשמעה השמועה, פלוני במקום שנזק מרובה יהיה מנת חלקו, מעסק כושל זה, רווח עצום היה טמון בתוך הכישלון. האדם ההוא, פחד מרובה חלחל בליבו מעין הרע. שוב, חשב בדעתו, אעשה דבר, אשר ודאי אכשל בו, להסיר עין הרע. הלך וקנה אוניית חיטים ושילחה למדינה, אשר עלויות המסע היו גדולות ומרובות ואין שום רווח, אשר יכול לצאת. האונייה היתה בדרכה שבועות רבים והנה, פעם ראשונה, התחילו הבריות לחשוב שפלוני נזק ראשון נגרם לו בעסקיו, אך כמה ימים לפני שהגיע האונייה, אל מחוז חפצה מלחמה גדולה פרצה בארץ זו ומצור גדול ניתן על הארץ; אין יוצא ואין בא, כך, שמחיר החיטים התייקר, יוקר עצום, ורווח האדם עלה על יותר מכל רווחיו. ושוב, כולם מתלחשים ומדברים על הצלחתו. פחד מאוד האדם והלך לחכם גדול בדאגה ובפחד: מה יעשה כדי להיזהר מעין הרע? אמר לו אותו חכם: לא יחשוש ולא יפחד, אם הוא טוב עין על חבריו הטוב שנכתב עליו בשמים, שום אדם לא יפגע ולא יסיר זה ממנו. כך, כל אחד ואחד מאיתנו ישמח בשביל כל אדם, יקשור כל הצלחה להקב"ה ויקיים דברי חז"ל: "השלך על ה' יהבך והוא יפרנסך והוא יכלכלך".

חז"ל מספרים לנו, על רבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול ברומי. כיבדוהו, כבוד גדול, ושאלוהו מה הוא רוצה לראות והיכן להסתובב בעיר? ביקש לילך לבית האסורים. הגמרא, ממשיכה ומבארת ומספרת, שראה ילד קטן, יפה עיניים וקווצותיו תלתלים, ביקש לפדות אותו, ביקשו הרומאים סכום עצום של כסף תמורתו; השתדל, אסף את הכסף ושילם וקיים מצוות פידיון שבויים.לא עברו ימים, הילד גדל ונהיה, מאחד הקדושים והגדולים של עם ישראל. צריך להקשות כמה קושיות: התורה מזהירה אותנו שאסור לפדות שבוי במחיר מופרז. וידוע הסיפור על המהר"ם מרוטנבורג, אשר הגויים לקחו אותו לבית האסורים וביקשו ממון מרובה תמורתו. המהר"ם שלח לתלמידיו - אשר היו מוכנים לפדות אותו בכל סכום - שהוא אוסר עליהם, להוציאו לחופשי ונשאר עד יום מותו - 40 שנה - בבית האסורים. וכך אומרת הגמרא בגיטין: גויים שגנבו ספרי תורה ומזוזות ותשמישי קדושה ומבקשים שנפדהם, לא ייפדו, בכדי שיילמדו לא לסחוט את עם ישראל! וכך, הגמרא מספרת, על זמן שהדייגים הגויים, ניסו להעלות את המחיר לדגים בערב שבת, עמדו החכמים ואסרו לאכול דגים בשבת. ליקח דבר בכח ולסחוט דבר, מאנשים, זה מהדברים החמורים והקשים, אשר, אף שכל אנושי, לא מקבלם וכך, גם התורה פוסקת ואומרת: "גונב האדם, מות יומת" אדם שחוטף אדם, בשביל ממון, דינו - מות יומת!אין מחילה לרשעים ושפלים, אשר עושים כזאת. אם כך, איך רבי יהושע בן חנניה, שילם על הנער, היפה עיניים, ממון מרובה יותר מהמחיר? ועוד קשה, בגלל שיפה עיניים פודים אותו? ואם עיניו לא היו יפות, לא היו פודים אותו ?! אם כך, האם היופי בעיניים נותן משמעות לאדם? אפשר לתרץ ולומר: הגמרא במסכת תענית אומרת, אדם שרוצה לישא אישה, יבדוק רק את עיניה, אם עיניה טובות, ישאנה. צריך להבין מה הפירוש, לבדוק בעיניה; אלא, כאשר האדם רואה את הכל, בצורה חיובית ועיניו רואות את הכל בצורה טובה, חיובית, סימן שנפשו, נפש הגונה וישרה. כך הילד, בבית האסורים, לבד, בלי הורים, תינוק שלא יכול להתמודד עם צער ויגון, אך, בכל אופן טוב עיניים, יפה עיניים, הוא רואה את הכל בצורה חיובית וטובה. דוד המלך, כל הייסורים, שעבר בחייו - יפה עיניים - הכל יפה וטוב אצלו. ולכן, מי שבצרה ובקושי, נשאר לראות הכל, בטוב עיניים ובצורה חיובית, אדם כזה יגיע לדרגות הגבוהות והקדושות ביותר. לכן, רבי יהושע בן חנניה, פדה את הילד הזה, בכל סכום. ובאחרית, אותו ילד, היה מהקדושים הגדולים שהיו לעם ישראל. וזה יסוד גדול בחיי אדם: בכל צרה, בכל מצוקה, להיות יפה עיניים, לראות הכל בצורה אמיתית, עם ייראת שמיים, לשמוח ולהודות להשם, לקבל הכל באהבה ובשמחה ואז, נהיה הוא משכן לשכינה והדרך סלולה לו לעלות ולהתעלות ולזכות לכל הטוב.

חז"ל, אמרו על בלעם בן בעור, סתום עין, אשר כוחו היה גדול בטומאה ובכח עין הרע. והנה, במשך השנים, רבים באים ושואלים ודואגים מן העין הרע ואף פעם, לא חשבנו בדעתינו, לחזק ולומר כמה דברים לאהובינו וחביבינו בעניין זה. הגמרא במסכת בבא מציאה ק"ז אומרת; צ"ט ) 99 ( מתים בעין הרע ולא ממיתת עצמו- לכן צריך האדם לשמור עצמו מאוד מעין הרע. והנה, קשה לנו, מדוע קוראים לעין הרע 'עין הרע' ולא 'עיניים רעות'? אלא, חייב לומר "חביב אדם שנברא בצלם" ובריאה, אשר ברא הקב"ה, מושלמת עם שני עיניים, אי אפשר שתזיק ותעשה עין הרע ולכן, צריך שזה יהיה רק מעין אחת ולכן אמרו חז"ל: "עינא בישא" מלשון עין אחת; וכך גם הברכה: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" ולכן, למי שיש עין טובה נאמר:"טוב עין הוא יבורך" משום כך, צריך האדם להיזהר, אף, מלחם ומטובת רע העין. וכך מובא במשנה: "אל תילחם את לחם רע העין" - וזה היה כוחו של בלעם סתום העין; עין אחת סתומה ובעין שנייה היה פוגע בעין הרע באנשים ולכן, ישתדל, להיזהר מאוד, מעין הרע! וידוע המעשה בחכם גדול, אשר לא האמין בעין הרע ורצה לבדוק דבר זה, אם הוא דבר אמיתי; הלך לבית האסורים, לאסיר, אשר היה יותר מעשרים שנה, בחדר סגור ומסוגר ולא ראה יותר מעשרים שנה בשר. הלך החכם ובישל סיר של בשר מהודר מאוד ולקח חצי ושם בצלחת והניח לפני האסיר, אך לא נתן לו לאכול מן האוכל המשובח - רק להביט ולהסתכל. אחר כמחצית השעה, לקח את הבשר ונתנו לפני כלב והכלב מת. בדקו את הבשר ומצאו שיש בו רעל; הלכו לסיר שבו בישלו ומצאו שהכל כשורה, לא הבינו מדוע? אך החכם הבין; האדם שלא אכל בשר 20 שנה, בעינו, הטיל עין הרע בבשר, שנהיה לרעל. צריכים לדעת, שלראייה יש כח גדול ביותר וצריכים להיזהר מן הראייה. נבאר ונאמר יסוד גדול: כל עניין העין הרע, האדם, הוא הפותח פתח לעין הרע ומובא בספרים הקדושים, הנה אדם יכול לעשות עין הרע לבניו, לעצמו ולכל קרוביו, מבלי לשים לב לכך. ונבאר הדברים: הנה, כשאדם קושר את הצלחתו לעצמו, או לבנו, או לאדם מסויים, האדם פתח פתח, שעין הרע, יכול לחול עליו. אך, כאשר האדם קושר את הצלחתו והצלחת בני משפחתו לקב"ה ואינו אומר: 'אני עשיר בזכות חכמתי או הצלחתי בדבר פלוני, או בזכות כוחות שיש בי' אלא, קושר את הכל לקב"ה: 'בני חכם משום שזה מהשם', או 'פלוני עשיר, משום שהשם בירך אותו' - אז עין הרע לא תחול עליו. אך מי שקושר הצלחה לעצמו, עין הרע שולטת עליו ועל כל מי שהוא קשר את ההצלחה אליו בפרטיות - "ה' הוא הנותן לנו כח לעשות חיל" "אין אדם נוקף אצבעו למטה עד אשר גוזרים עליו מלמעלה" - ובכח זה, ניצל מן הסכנה הגדולה, אשר חללים רבים הפילה, שזה הרעה הגדולה, עין הרע מציל את עצמו, בניו ובנותיו, אהוביו וקרוביו וסגולה גדולה, להינצל מהעין הרע- צמח הנקרא רוטה וזעתר, לשים מעט בכיס ובדברים אלו יש סגולות רבות המרחיקות עין הרע וכן דברים בישין מן האדם. וכן, מובאת עוד סגולה לאדם, שחוששים שעין הרע פגעה בו - יקח כוס יין מלא ויאמר הפסוק )במדבר כ"א(: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק ובמשענותם וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחניאל במות" וכן, הפסוק מבראשית מ"ט: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור" - וישקה היין לחולה וירחץ פניו מהיין וירפא. ובנוסף, עוד אזהרה המובאת בספרים הקדושים: כשאישה מנקת עצרה מלהניק את בנה 24 שעות משום כל עניין, לא תשוב שוב להניקו, משום שנפתח פתח לעין הרע.

ישנם שני סוגים של עין הרע: סוג אחד, שהוא הרע והקשה, כאשר אדם מקנא ושונא וצר עין בטובת חברו, פוגע בו בעין הרע. סוג שני של עין הרע, שהוא פחות קשה, כאשר אדם מתפעל מהצלחת חברו ואפילו מהצלחת עצמו, פוגע בעין הרע. צריך האדם להיזהר לעבוד על עצמו להיות טוב עין, משום ש"טוב עין הוא יבורך", וכל מי שמזיק לחברו בעין הרע, ידע שהוא יינזק תחילה חלילה, ועונש המזיק הוא קשה וחמור ביותר. והנה כשצרה ובעיה תבוא על האדם חס ושלום, וירצה לחקור ולדעת האם צרה, או נזק, או בעיה, אשר באו עליו האם השורש הוא מעין הרע? יבדוק ויראה, אם הצרה היא צרה כספית, או רפואית ואינה פוגעת אף בנפש, אין זו צרת וקללת עין הרע, אך כאשר בא על האדם צרה או בעיה ומשפיעה על הנפש ושוברת את נפשו, ידע ששורש הצרה והבעיה, באה מעין הרע! לכן, יזהר האדם וישמר בכל כוחו, לשמור עצמו מעין הרע וכמו שמצווה יעקב אבינו לבניו )בראשית מב,א( "למה תתראו", שלא יראו אותכם אנשים, גיבורי כח, יפי תואר ובעלי נכסים ויפגעו בכם חס ושלום בעין הרע, צרות רבות וחללים רבים נפלו מן העין הרע. ישנה גמרא מזעזעת המספרת על רב פפא ואביי, אשר חלקו על הלכה מסוימת, ורב פפא בפלפולים רבים, הכריע את ההלכה שתיפסק כמוהו; שאלו אביי האם אביך ואימך חיים? ענה ואמר לו: כן, גרים הם בעיר, אמרו חז"ל שבאותו רגע, פגע עין הרע באביו ובאמו של רב פפא, חלו ונפטרו מן העולם. ומדוע? פירשו המפרשים ואמרו אביי היה יתום מיום היוולדו וקשר את חריפותו של רב פפא בזה שהוריו מפרנסים אותו וממלאים את כל צרכיו, והוא שיתום אין מי שימלא את צרכיו, ולכן, פגעה עין הרע בהוריו של רב פפא, אף שוודאי, חס ושלום גדול ישראל, מגדולי האמוראים, לא חשוד הוא בעין הרע ובצרות עין, אך כח העין הרע קשה ומסוכן וצריכים רחמי שמים גדולים להינצל מדבר חמור ומסוכן זה. וידוע, את אשר מובא בשם רבנו חיים פלאג'י אשר בעירו היה חזן כבן ארבעים, תלמיד חכם, ירא שמים ובעל פרנסה מכובדת, אשר היה חזן בימים נוראים בבית הכנסת באיזמיר, עלה לפני התיבה בכל התפילות, היה בעל קורא בספר תורה, ואף היה בעל תוקע. ימים ספורים אחרי יום הכיפורים נפל לחולי קשה והדרדר מצבו, עד שהחזיר את נשמתו לבורא עולם. ואמר רבי חיים פלאג'י בתוקף, שעין הרע של המתפללים הרגה את היהודי החזן הזה. לכוח העין, יש כח קשה ומסוכן ביותר. אפשר גם לדקדק בעניין עגלה ערופה חכמים יוצאים מן העיר ואומרים )דברים כא,ז( "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", "עינינו לא ראו" אפשר לדקדק ולומר: בעינינו לא הזקנו למת זה בעין הרע. וידוע, אהרן הכהן, אשר מתו בניו, נדב ואביהו מובא במדרשים לא מתו, אלא מעין הרע. כמובא בילקוט שמעוני, כשראו נשות עם ישראל את אלישבע, אשת אהרן הכהן, אמרו כולם בעלה אהרן כהן גדול, גיסה משה רבנו מלך אחיה נחשון בן עמינדב היה מראשי עם ישראל ושני בניה נדב ואביהוא סגני כהן גדול, מדיבור זה נגרם עין הרע גדול, אשר הוביל למות בלא עת של שני בניה נדב ואביהוא. ואחרי מות חס ושלום של בן וקל וחומר של בנים כל שמחה אינה שמחה. לכן, נפסק להלכה כשקוצר האדם את שדהו וסופר את אשר הניבה לו אדמתו, יעשה זה בסתר. ואף על בני אדם מחויבים לא להסתכל בשעה שבעל הבית אוסף את תבואתו שלא יתנו בו עין הרע. לכן אמרו חז"ל: טוב ששדהו של אדם יהיה רחוק מן העיר שלא יראוהו בני אדם ויטילו בו עין הרע. אך על אמירת חז"ל זו קשה ממה שאומרים בברכת המזון, בברכת האורח מברכים שיהיה ברכה במזונותיו ושיהיו קרובים לעיר. אם כך קשה, אם קרובים לעיר מסוכן מעין הרע, כדברי חכמים, שטוב ששדהו יהיה רחוק מן העיר. אלא קרובים לעיר, אבל לא תחת עיניהם של בני אדם. ולכן, יזהר וישמר האדם גם כשרוצה לשבח לפאר ולהלל את חברו, או את בנו מיד יצמיד לברכה בלי עין הרע ובן פורת יוסף, ויתפלל על האדם שמשבחו שה' ישמרהו מדבר מסוכן ורע זה עין הרע, ואם לא נזק גדול ורעה גדולה גורם לאדם. וזה שנאמר אצל נח )בראשית ו,ח(: "ונח מצא חן בעיני ה", מדוע מצא חן בדור של רשעים ואנשי חטאים? משום שעינו הייתה עין ה' ודבק במידותיו של הקב"ה מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום מה הוא חנון, אף אתה תהיה חנון ורואה את כולם בעין טובה; מי שרואה את כולם בעין טובה ה' שומרו ומצילו מכל רע.

העולם הזה, זה רק פרוזדור, והרבה אנשים, לוקחים את העולם הזה, כעיקר אך טעות היא בידם, כאשר האדם מבין בדעתו, שכל הסובב אותו ביום - יום, זהו פרוזדור ולא טרקלין, חייו קלים יותר, מובנים יותר. ידוע המעשה בבעל שם טוב, אשר אחד מעשירי העיר מז'יבוז' בא לפני הבעש"ט ואמר לו, נוסע אני לעיר פלונית ומבקש את ברכת הרב. אמר לו הבעל שם טוב: כשתגיע לעיר, תיכנס לרב בער מלמד, ותפרוש עליו את ברכת שלומי. חשב אותו עשיר, שרב בער מלמד, שמו, בער ומשפחתו, מלמד ובוודאי, איש חשוב מחשובי העיר. כשהגיע לעיר, מייד, במצוות רבו, חיפש את ביתו של הרב בער מלמד. לא הבינו את מי מחפש, אין בעיר הזו אדם בשם רב בער מלמד, אמר גבאי בית הכנסת. אחרי כן, שאלו: אולי אתה מתכוון לרב בער, מלמד הילדים? הוא היחיד בשם בער בעיר. הלך העשיר לביתו של רב בער, ומצא בית שבור, קורות עץ המונחים על הקרקע, זה הכסאות, קורה מוגבהת, זה השולחן, עוני עצום, בבית, יושב אדם, עם אור בפנים ולומד עם ילדים, תורה. עמד אותו עשיר בצד, והיה מתבונן והרגיש רוממות הנפש גדולה, כשסיימו הילדים את משנתם, התפנה רב בער לאותו עשיר ושאלו: האם חפץ אתה בדבר? ענה אותו עשיר: הבעל שם טוב שלח אותי לדרוש בשלומו. שמח רב בער, וביקש מהרבנית, שתכין סעודה. בכמה רגעים, היה על השולחן, כלים פשוטים ביותר, וקצת מים עם חתיכות לחם ובשמחה, ובדבקות ובאהבת ה', ביקש רב בער מהעשיר, שיאכל עימו, אך העשיר נרתע לאחור. שאלו רב בער: מדוע נרתע? ענה ואמר לו: מזועזע אני ממראה הבית, הכלים הפשוטים ביותר והעוני והדלות, אני רגיל בביתי, בית מפואר ביותר, כלים עשויים מזהב ואוכל, אשר טובי המבשלים, מבשלים לכבודי. ענה לו רב בער: כשכבודו נוסע בדרך לענייני עסקיו, האם לוקח איתו את המבשלים, הכלים את כל ביתו המפואר והגדול, או, מסתדר עם מה שיש בלכתך בדרך? ענה העשיר: מסתדר אני בכל מה שיש בדרך. אמר לו רב בער: גם אני הולך בדרך, החיים בעולם הזה, הם הדרך, הבית שלי הוא בעולם הבא, ושמה, וודאי יש לי כלים מזהב, בית מפואר וכל טוב לא חסר לי בו. צריך האדם לשים מול עיניו, העולם הזה הוא פרוזדור ואסור לנו לשנות את היוצרות, ואת הפרוזדור, לעשות לטרקלין ולעיקר, ואת העיקר, לעשות לטפל. בעוונות הרבים, השטחיות והאהבה עצמית, הרסה וכילתה כל חלקה טובה והרבה אנשים, אשר היו תמימי דרך, אשר עליהם אמר דוד "אשרי תמימי דרך", התאווה והשטחיות וההשפעה, השחיתה את נפשם, והגיעו לשפל, אשר מי ישורנו. ערב שבועות, הוא זמן של תשובה, זמן של לתקן ולחזור, להבין שאנו בפרוזדור - ורואים בגדולתו של דוד מלך ישראל, שבכל גדלותו ורוממותו, כל חייו, היה חי כאורח, וראה את חייו, כפרוזדור ולא כעיקר. נשתדל להכניע את ליבינו ולתקן את נפשנו, חס ושלום, לא על ידי עצבות. וידוע המובא בספרים הקדושים: כל העושה תשובה בעצבות, בא לידי עבירות חמורות. אלא, נעבוד את ה' בשמחה. אך, אל לנו לטעות בשמחה, לערבבה בקלות ראש ובליצנות. וגילו ברעדה. הרעדה מה' יתברך, תהיה מנת חלקינו ונשים מול עינינו, להיזהר, זהירות חמורה ביותר, מן הלשון הרע. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו - כל דבר רע, שאדם מדבר, מרחיק אותו מהקדוש ברוך הוא - ושמור הרע הזה וצפון בכפל כפליים, לא ימות מן העולם, עד שישלם, הוא ובני ביתו וכל הנלווים אליו. וכבר אמר דוד המלך "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" לכן, מה יעשה אדם אשר חטא בלשונו, איך יתקן את העוול והנזק אשר עשה? יכניע את ליבו לפני בוראו ויעשה תשובה, מעומק נפשו וכח התורה יגן עליו והוא רחום, יכפר עוון.

נאמר בתורה )במדבר יט,יד(: "זאת התורה אדם כי ימות באהל". אמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה! )שבת פ"ג,ב(, וכן נאמר )איוב ה,ז(: "כי אדם לעמל יולד", ואי אפשר לאדם להימלט מן העמל, אלא כל תכלית האדם וביאתו לעולם היא לעמול ולתקן, לברר ולצרף את עצמו עד שיגיע לתכלית השלמות. לכן אמרו חז"ל )מגילה ו,ב(: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. אדם שיגע ולא מצא, סימן הוא שלא יגע, אל תאמין לו שיגע. אדם שמצא קניני רוח, אך בלא עמל, אל תאמין לו שמצא, כיוון שהשגתו אינה השגה אמיתית. רק אם יגע ומצא, האמן לו. אסור לו לאדם שיירפו ידיו מהעמל והטורח הכרוך בהשגת החכמה האמיתית, כיוון שגודל ההשגה היא לפי גודל העמל. וכן אמר בן הא הא, לפום צערא אגרא! )אבות פ"ה מכ"ב(. לפי העמל העצמי המושקע בקניין הקדושה, כך הוא השכר. אמרו חז"ל )מגילה ג,א(: שהתרגום של ספרי הנביאים, יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל! יש להבין, מדוע הזדעזעה ארץ ישראל ממקומה בעקבות תרגום הנביאים, מדוע היה בתרגום זה כדי להטריד את מנוחתה של הארץ? נראה לומר שעד שלא תורגמו הנביאים, בני אדם עמלו בלימודם והתייגעו הרבה כדי לזכות להשיג את עומק כוונת דברי הנביאים הקדושים. אך כאשר תירגם יונתן בן עוזיאל את הפסוקים, ירד הצורך לעמול כדי לזכות באור דברי הנביא, בשל העדר הצורך לעמול, בשל השינוי המהותי הזה הזדעזעה הארץ על עומדה. העמל והיגיעה הם המפתח למציאת החכמה. אמרו חז"ל )שבת פח,א( שבשעת מתן תורה, כפה הקדוש ברוך הוא על ישראל הר כגיגית, ואמר להם, אם מקבלין אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. קבלת התורה באופן זה, הייתה קבלה חסרת עמל, נחסרה ממנה העמל והיגיעה הנדרשת לקבלת עול אמיתית. משום כך השבר והנפילה בחטא העגל היו קרובים. עד אשר הדור קבלוה בימי אחשוורוש, באהבה ובשמחה, בלי כפיית הר, ללא קולות וברקים והר עשן. אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה, או אז נשלמה הנקודה החסרה והקבלה קיבלה משנה תוקף וקיום לדורי דורות. מזכירים אנו בתפילה את זכות האבות, בזכותם אנו מצפים שהקב"ה יביא גואל לנו, בני בניהם, למען שמו באהבה. מה היה סוד כוחם של האבות והאמהות הקדושות?! אלא, בן שלש שנים הכיר אברהם אבינו את בוראו ובטח בה' יוצרו. נחבש בבית האסורים, הושלך אל כבשן האש, נוסה בשנות רעב ובטילטולי דרך ומסעות נדודים, במלחמות כנגד מלכים גדולים ועצומים, זיכך את ליבו בנסיון העקידה. או אז זרח עליו אור ה'. הזרעים שזרע בדם ליבו, החלו להכות שרשים. יצחק אבינו התנסה בניסיון העקידה. הקריב את כל חייו לריבון העולמים והפך להיות עולה תמימה, בזה נטע נטע נאמן של מסירות נפש בדרך של גבורה. סבל וצער אין קץ היו מנת חלקו של יעקב אבינו, נע ונד ונמלט להציל את נפשו מפני אחיו, עבד שבע שנים ברחל כדי להעמיד משפחה ובנים, ולבן החליף את משכורתו עשרת מונים. ביום אכלהו חורב וקרח בלילה ונדדה שנתו מעיניו. אף הוא זרע והקים את י"ב שבטי י"ה, מתוך צער ויסורים ועמל אין סופי. זהו סוד כוחם של האבות הקדושים, העמל והיגיעה הרבה, הולידו בהם קנין נצח שכוחו יפה עד לימנו אנו. "אדם כי ימות באוהל", אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה, מוסר את נפשו לקיום מצוותיה, ולא חס על דבר כדי להשיג ולמלא את רצון בוראו. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך. נחוץ לזה עמל גדול, אך לבסוף זוכים להגיע לשלמות הנכונה מתוך שמחה וטהרת הלב.

כל אדם רוצה להשיג דברים בחיים; יש שרוצה, להשיג תורה, להיות תלמיד חכם, יש שרוצה להשיג ממון, להיות עשיר, יש שרוצה להשיג מעמד, להיות בעל עמדה רמה ויש מי שרוצה, להשיג כמה דברים ביחד. שתי דרכים איך מקבלים את המבוקש. אחת, על ידי עמל; עמל אשר אדם עמל וטורח ויגע להשיג, והשניה, שבא לו בקלות ההבדל בין דבר שבא בקלות, לדבר שבא שעמל: מה שבא בקלות, הולך בקלות ואין ערך כלפיו ומה שבא. בעמל, האדם דואג, שומר, נזהר ויודע להעריך וכך מצאנו בתורה: שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר: "תורה שלמדתי באפי, היא שעמדה לי". וכך, גם בענייני פרנסה, כאשר האדם טורח ועמל, הוא מעריך יותר, את אשר יש לו. וידוע מעשה על מלך גדול, אשר אוצרותיו התרוששו, מרוב בזבוזיו וחיי המותרות שלו. החליט למלא את אוצרותיו. חשב בדעתו, איך. יעשה; לקחת כסף בכח מנתיניו, זה לא נאה ולא יאה, מיסים וארנונות, בקושי מחזיק את צרכי המדינה לכן, הגה רעיון במוחו, הלך קנה כיס של יהלומים וקרא לעשירי המדינה. יהלום אשר קנה במאה, ביקש מעשיר ראשון, מאה אלף תמורתו. העשיר, מיד שילם, אף שידע שזה לא המחיר. העשיר השני, אף לו יהלום של מאה, ביקש מאה אלף, אך העשיר השני, לא קיבל זאת והתחיל להתווכח עם המלך: זה יקר מדי זה לא המחיר. עמד המלך ושאלו: חברך שעשיר אפילו פחות ממך, שילם לי מיד, אתה שעשיר ממנו, מדוע כך מתווכח ועומד על המקח? ענה ואמר, שנינו עשירים, אך הוא עשיר, שקיבל את עושרו, בירושה - לא עמל, לא טרח, הכל בא לידו בקלות. אני, אבי לא היה עשיר. בראשית חיי, עבדתי בעבודות דוחק וכל אשר. יש לי, עמלתי ויגעתי ולכן, כל פרוטה יקרה לי מאוד ולכן, איני יכול לתת בקלות, כפי שהראשון נתן וזהו יסוד גדול, דבר שעומלים וטורחים עליו, מעריכים ומכבדים אותו ושומרים עליו, מכל משמר ודבר שבא בקלות, ברוב הפעמים נזק וחורבן לאדם. משום שאדם מתרגל לדבר גדול, שבא בקלות, שרוב הפעמים מאבדים אותו והאדם נשאר עם הרגלים גבוהים וחיסרון הדבר. לכן גדולי המוסר עמדו בתוקף, שאף אם טוב לך ופרנסתך ברווח, אל תרגיל את משפחתך לדברים גדולים, שמא יתהפך הזמן ולא יוכלו, להתמודד עם הזמן החדש. הבסיס של החיים של. האדם, צריך להיות בסיס נורמלי, אם יש יותר, לא ירגיל את עצמו שהיותר זה הבסיס, אלא שזה תוספת. אם יש נודה לה', אם אין, אף נודה.

"ויקרא ה' אל משה" )ויקרא א,א(. מצאנו שמשה הקטין את עצמו מרוב ענוותנותו ואף את ה-א' של ויקרא הקטין ביותר. וזהו יסוד גדול בעבודת ה', בכל ראשית והתחלה חדשה, בודקים ובוחנים את האדם בניסיון של גאוה, האם מתחיל את דרכו החדשה בגאוה או מתחילה בענווה ובצניעות; ואם מתחילה בדרך טובה בענווה ודאי יצליח. וכבר אמר הכתוב )משלי יא,ב(: "ואת צנועים חכמה". ומשם הלוך ילך מחיל אל חיל. ואם חס ושלום הולך בדרך של גאווה ויוהרה וראשיתו ראשית רעה, ודאי שעושר שמור לבעליו לרעה, ומכל טוב אשר נראה לו שזכה, רק רע יהיה אחריתו ומנת חלקו. וידוע בזמן התגלותו של הבעל שם טוב, גם היה נסיון גדול, כשנה לפני התגלותו בעולם באה לפניו הרבנית של קהילת בראדי, אשר הייתה חשוכת בנים ובאה בסוד ששום אדם לא ידע על בואה, משום שכל יושבי העיר הזאת היו מתנגדים לדרך הבעל שם טוב. הבעל שם טוב נתן לה הבטחה, לשנה הבאה את חובקת בן ואני אהיה הסנדק. וכך היה, נפקדה בזמן שהבטיח הבעל שם טוב, והנה, ילדה במזל טוב, וביקשה להזמין את הבעל שם טוב לברית, כל בני העיר התנגדו בנחרצות, משום שחלקו על דרכו וכו', עד שעמדה ונדרה נדר גדול שרק הוא יהיה הסנדק, וכך היה, הזמינו את הבעל שם טוב להיות סנדק. לילה לפני הברית, נכנסו תלמידיו של הבעל שם טוב לרבם, ומצאו שכולו בבהלה ובאימה גדולה ביותר, עמדו ושאלו את רבם; על מה ולמה כל האימה והחרדה? ענה להם: ראיתי את רבי אחיה השילוני שאמר לי שמחר זה הניסיון הגדול בחיי שלא יכנס בי גאווה, אם יכנס בי גאווה, אאבד אני את חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, שני העולמות, ואם יעבור מחר בלי גאוה, אזכה לאור גדול ממרום ויוכפל וישולש הסייעתא דשמיא בכל העניינים. חיזקו תלמידיו את רבם, וכך בבוקר כשיצאו לעיר, עלה הבעל שם טוב על כסא העגלון והתחיל להוליך את הסוסים, וכך, דרך ארוכה היה הבעל שם טוב העגלון. כשהגיעו לעיר, כל רבני ופרנסי וחשובי העיר, יצאו לקראתו, אך הבעל שם טוב עמד ואמר אני צריך לטפל בסוסים שיאכלו וישתו, לנקותם מן הדרך הקשה אשר עברנו. וכך, עשה הבעל שם טוב את כל מלאכת העגלונים. לאחר מכן ומאותו יום, זכה הבעל שם טוב לאור גדול ולעלייה מרובה אשר אחד בדורות מרובים, זוכה ילוד אשה לאשר זכה, אורו של עולם רבנו הבעל שם טוב.

עשרה בטבת, יום הצום שקבעו חכמי ישראל בדורות הקדמונים. צום זה נקבע על המאורע שאירע ביום זה, כשהגיע נבוכדנצר הרשע מלך בבל לירושלים, והעמיד מצור על העיר, סגר את כל מוצאות ומובאות העיר, אין יוצא ואין בא. זו הייתה תחילתו של החורבן, אמנם ירושלים הייתה עדיין בנויה בתפארתה, השווקים היו מלאים בכל טוב, והמחסור עדיין לא ניכר בחוצות. אך, ירושלים הייתה סוגרת ומסוגרת, במצור ובמצוד. ונטילת החופש, גזילת השחרור, היא תחילתו של החורבן. בעשרה בטבת איננו צמים כדי להתאבל על תחילתו של החורבן, ביום זה איננו צמים כאות צער וגעגועים על בית המקדש שחרב ושועלים הלכו בו. צמים אנו, כדי לעורר את הלבבות, ולפתוח בליבנו פתח של תשובה. הצום בא לעורר את ליבנו על חסרון מעשינו, נועד הוא לשמש כתזכורת על העונש המגיע לחוטאים. מהות הצום אינה בכדי להנציח את העבר, אלא מתוך רצון לתקן ולשפר את העתיד, על ידי הצום והכנעת הלב, נלמד איך לשפר את מעשינו ולתקנם כראוי. מובא בספר "אבודרהם" בהלכות תענית, שבניגוד לשאר הצומות שמדרבנן, שכאשר חלים הם בשבת, נדחים הם ליום ראשון בשבוע שאחרי כן. תענית עשרה בטבת, אילו חלה ביום השבת, לא הייתה נדחית ליום ראשון, אלא היינו צמים בעצם יום השבת, כמו בצום יום הכיפורים. חידושו של האבודרהם, הוא פלא ממש, כיון שמדוע יהיה שונה צום עשרה בטבת הוא מדרבנן, משאר צומות דרבנן הנדחים מפני כבוד יום השבת. אלא יש לפרש, נאמר בתורה )ויקרא כא,ט(: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף", ודקדקו המפרשים, מהו כי "תחל" לזנות, הלא הפסוק היה מובן דיו אם היה כתוב בו, ובת איש כהן כי תזנה. אלא, רמזה לנו התורה יסוד גדול, כי "תחל" לזנות, עיקר הקלקלה ושורש הרוע, טמון בתחילתו של הקלקול, שם טמון ההרס הגדול. כל עוד שלא נחצה הקו האדום, כל עוד שלא נעשה המעשה הראשון, אדם עומד בחזקת כשרות ובחזקת טהרה. אך כשיש התחלה של קלקול, כשיש סטיה מן הדרך, אפילו סטיה קלה שבקלות. שם טמון הפתח לכל הרוע והקלקול כולו. לכן אמרה התורה, כי "תחל" לזנות, כלומר שהייתה התחלה של קלקול, שממנה נבעה הסטיה החמורה הזו. ביום עשרה בטבת, הייתה ההתחלה של רמיסת עם ישראל, ההתחלה של החורבן עצמו. אמנם בירושלים העיר רבתי עם לא הורגש דבר, וכדברי הגמרא במסכת גיטין הרי שהיה די מזון ואספקה במחסני העיר, כדי לפרנס את אנשי ירושלים במשך עשרים ואחת שנים. אמנם בתחילה לא היה מורגש כלום, אבל ההתחלה, חציית הקו האדום, היא תחילתו של הרוע והחורבן כולו. ולכן יש לציינו ביום מיוחד בפני עצמו, והוא החמור והקשה מכולם. צריך כל אדם להזהר מ"התחלות", כמובן שישנם התחלות שהן טובות, אך התחלה שהיא לרעה, כל חציית קו או פריצת גדר ממה שגבלו וסייגו לנו חכמים הראשונים, הרי היא מסוכנת ביותר. לא בכדי אמרו חכמים: "ופורץ גדר יישכנו נחש", כיון שפריצת הגדר, חציית הקו, הינה היסוד והשורש לכל הרוע כולו, היא מביאה את החורבן הגמור. בפרשת בראשית נאמר )ד,ז(: "לפתח חטאת רובץ", החטאת רובצת וממתינה לפתח שיפתח האדם כדי להכניס בו את החטא הראשון, ואפילו שחטא זה הוא קל שבקלים, רק חריגה קלה מתקנה רחוקה שתקנו חכמים. בכל זאת היא שורש החטא כולו, ולפתח זה רובץ היצר הרע וממתין לאדם שיפתחנו, על מנת שיכניס בו את החטאת כולה ביום עשרה בטבת נשתדל לפשפש במעשינו, לחקור את דרכנו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. נשתדל לקיים את החלק העיקרי ביום הצום, והוא, כוונת הלב ובדיקת המעשים. ובעזרת השם נזכה להבטחת הנביא שהצומות שיש לעם ישראל יתהפכו לששון ולשמחה למשתה וליום טוב.