מובא בשם הבעל שם טוב, אשר אחד מתלמידיו היו פניו נפולות, שאלו הבעל שם טוב; מדוע אתה בצער?, ענה ואמר לו; רבי, יש לי בת ואין לי כסף לנדוניה ולחתונה ולכן אני בצער גדול מאוד. ענה הבעל שם טוב; לך לעיר פלונית אשר שם יש תלמידי חכמים ותבחר את התלמיד חכם החשוב ביותר לבתך ותתחייב כל אשר יבקשו ואני ערב לכל ההוצאות. כך עשה התלמיד, הלך לעיר ההיא והסתובב עד אשר נתן את עיניו בתלמיד חכם גדול ואף משפחה מיוחסת ביותר וכן מן המשפחות העשירות בעם ישראל. עמד בביטחון גדול, באמונה ברבו והתחייב לכל הסכום של הכסף, סכום עצום ביותר וחזר לביתו שמח וטוב לב. עברו ימים והנה אבי החתן שלח מכתב למחותנים בצער, שאינו מבין איך לא שלחו מתנה לחתן כאשר נהוג. תלמיד הבעל שם טוב כאשר קיבל את המכתב, בצער גדול הלך לרבו הבעל שם טוב והראה לו את המכתב, הבעל שם טוב אמר לו: תתחזק באמונה הכל יהיה טוב. עברו עוד ימים ואבי החתן שלח עוד מכתב בכעס גדול, החתונה מתקרבת והוא אינו רואה שום הכנה לחתונה ושום נדוניה ואם לא יראה דבר בימים הקרובים ישבור את השידוך. תלמיד הבעל שם טוב בצער גדול הלך עם המכתב לרבו, לשאול מה לעשות. ענה לו רבו: תשלח להם מכתב ותאמר שיבואו כמה ימים לפני החתונה והוא יעשה הכל ברוב פאר והדר, ויעשה יותר ממה שהתחייב. והנה, כמה ימים לפני החתונה, מקבל התלמיד מכתב, שבעוד שלושה ימים מגיעים המשפחה ושמחים ומחכים לראות ולשמוח עם המשפחה החדשה. התלמיד יצא מביתו בבהלה גדולה לביתו של הבעל שם טוב, בדרך פגש בגביר מעיר אחרת, ששאלו איך מגיעים לביתו של הבעל שם טוב, ענה התלמיד; גם אני הולך תבא עימי, הלכו שניהם יחדיו. כאשר הגיעו לפני הבעל שם טוב מיד פתח הבעל שם טוב ואמר: מעשה באדם אשר היה סוחר עצים, ואונייתו באה עם סחורה מרובה ביותר, והוא הלך לעיר הנמל, מכר את הסחורה, וחזר יחד עם עגלתו לעירו ובאמתחתו ממון מרובה ביותר. באמצע הדרך עצר העגלון את העגלה ונכנס אל אחד היערות ובעומק היער עצר, הוציא גרזן ואמר לאדונו אם לא תיתן לי את הכסף אני אערוף את ראשך. ענה האדון בתחנונים; תיקח חצי מכספי ותשאיר לי החצי השני, ענה ואמר לו; אני לא אשאיר חצי, משום שיש בדעתי להוציא אותך להורג בכדי שלא תספר ותתלונן על מעשי. התחנן האדון, אך העגלון לא הסכים בשום פנים ואופן, ביקש האדון זמן רק לוידוי ותפילה לפני מותו, הסכים העגלון, קשר אותו על אחד העצים והחל לספור את הכסף, האדון החל לבכות ולילל בצער גדול על מר גורלו ונדר שאם ינצל וכספו ישוב אליו יתן צדקה מרובה ביותר. והנה שומר היער, שמע את הבכי, לקח את כלי נשקו ובא מיד, במיומנות מרובה, השתלט על העגלון, קשר אותו והציל את האדון. האדון אשר ניצל שמח שמחה גדולה, חזר לביתו ולמשפחתו. עברו הימים אך האדון לא קיים את נדרו. לאדון היה בן יחיד ובת יחידה, הבת חלתה במחלה ומתה, וגם הבן חלה והרופאים לא מצאו מזור למחלתו. אותו גביר עצר את הבעל שם טוב, ובבכי גדול אמר לו: זה אני אותו אדון, לי קרה כל אשר סיפרת ובני עומד למות. אמר לו הבעל שם טוב: קיים נדרך מיד, ותן לתלמידי את כל דמי החתונה ברווח גדול ביותר. וכך עשה, עברה החתונה בשמחה מרובה ובשפע גדול ביותר, ובנו קם ממיטת חוליו בבריאות איתנה. האדם צריך להזהר בכל כוחו לקיים את נדריו "נדרי לה' אשלם". והכתוב אומר )קהלת ה,ד(: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם". הנדר בורא מלאך, ואם לא מקיימים את המלאך, על ידי קיום הנדר, המלאך הזה נהיה מזיק לאדם וקטרוג גדול. כמה אנשים פתאום משתנים חייהם ואינם מבינים מדוע, ופשפשו במעשיהם איזה נדר נדרו ולא קיימו ומה עומד ומקטרג עליהם ומזיק להם. נקיים הנדרים ונשלים החסר ונקבל על עצמנו קבלות לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו.

ידוע שאף מי שלא זכה להשתטח על ציונו של רשב"י, כאשר לומד את תורתו ואת מעשיו, כמו שהיה על ציונו. והנה, "כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם". ובזמן קשה זה, אשר אנו עומדים בפני זמנים לא ברורים, וכל יום צרתו מרובה מחברו, צריך בוודאי גאולה לעולם, ובפרט, בענייני הפרנסה, אשר הולכים וניהים קשים. וידוע, מעשה המובא בזוהר הקדוש, רבי אלעזר, בנו של רשב"י, היה מהלך בדרך, ופגש אדם בשם יועזר, שאל אותו מה מעשיך? אמר, אני הייתי מלמד תינוקות ופיטרו אותי והביאו רב אחר, ולא רצו לצערני, ורצו שאהיה עוזר של המלמד, אך לא רציתי להיות נטל ויצאתי לדרכי. והנה כעת, אני לא עושה מאומה ואין לי פרנסה, אך אין לי טענות על שום דבר. אמר לו רבי אלעזר: בוא איתי ואקח אותך לרשב"י, אבי, ותשמע ממנו שיעור תורה. הלכו ובאותו הזמן, רשב"י נתן שיעור בעניין כוחה של נטילת הידיים, שמע אותו יועזר את הדברים והתחזק מאוד. בסיום השיעור, ישבו התלמידים לאכול, ראה רשב"י את יועזר נוטל ידיו וכמו שאמר רשב"י, נטילה בדקדוק וברווח מביאה לעשירות, ונטילה לא טובה מביאה לעניות. דקדק, ורשב"י ראה הדברים וברכו לעשירות, ואותו אדם זכה לעשירות גדולה. הנה תורתו של רשב"י, לסלוח לא להעמיד את הדין, גם אם פיטרו אותך ואתה לא אשם ואין לך מקום פרנסה, תקבל את הדין באהבה ומה' יצא הטוב! ודקדוק בענייני נטילה וכן במצוות, מביא את האדם לתכלית האושר והנחת. נתפלל להקב"ה בזכות רשב"י, נלמד לקבל הכל באהבה ולדקדק במצוות קלה כבחמורה ובנטילת ידיים שסגולת העושר בה. ונזכה לגאולה שלמה.

ידוע, דכל המזלזל בנטילת ידיים, נופל לעניות "על נטילת ידיים" - ר"ת עני. ובשם האר"י הקדוש, מובא כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם ובא לידי עניות, וידוע דכל האוכל, בלי נטילת ידיים, יתגלגל במים. וידוע מעשה המובא בזוהר הקדוש, על מלמד תינוקות אחד, אשר פיטרוהו מעבודתו והביאו מלמד מומחה יותר, לא רצה להציק ולהפריע לאותו תלמוד תורה, אפילו שהציעו לו מלאכה במקום, הלך והתרחק לו, פגש אותו רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, אמר לו: מדוע עצוב אתה? סיפר לו את המעשה, אמר לו רבי אלעזר בוא איתי לאבי, לרבי שמעון ותשמע שיעור תורה ממנו. נכנס אותו אדם, לפני רבי שמעון ורבי שמעון היה נותן שיעור בעניין כוחה וסגולותיה של נטילת ידיים. כשסיים רבי שמעון את השיעור ישבו התלמידים לאכול, רבי שמעון קם ליטול את ידיו וראה את אותו אדם נזהר מאוד בנטילת ידיים. התפלל עליו רבי שמעון ואמר: יהי רצון שתזכה לעשירות גדולה. מאותו יום זכה אותו אדם ונהיה לעשיר מופלג. ערב שבת קודש, זה זמן של קבלות רוחניות ונשתדל, בכל כח, להקפיד בנטילת ידיים להתחזק ולהשתדל, להשפיע על אחרים, שאף הם יתחזקו במצוה גדולה זו. וצריך לדעת, שיש כוונות גדולות על פי הקבלה בנטילת ידיים, אך רבנו הנועם אלימלך אומר יסוד גדול: מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ופירש ואמר, יש אחד שיכול לתת צדקה, או יכול לעשות מעשה טוב, אבל אינו יודע לכוון בעת המעשה ויש אחד, שיודע לכוון את הכוונות אבל אינו יכול לעשות את המעשה. מה עושה הקב"ה? לוקח את המחשבה הטובה, את הכוונות ומצרפם למעשה, מחבר בין שני אותם יהודים ועושה אותם מקשה אחת, זה המכוון וזה העושה, הופכים למקשה אחת. ועל פי יסוד זה, חשבנו לבאר ולומר מעשה ברבי חנינא בן דוסא, אשר חז"ל מספרים עליו, היה עני מרוד, עד שהקב"ה העיד ואמר עליו: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב )כמות( של חרובים. כאשר ראה, שכולם עולים לרגל לירושלים ומעלים זבחים ונדרים ונדבות, אמר: הכל מעלים ואני איני מעלה, יצא חוץ לעיר וראה אבן אחת ופיתחה וסדקה ואמר להעלותה לירושלים, נזדווגו לו חמישה בני אדם, אמר להם: מעלים אתם לי את האבן הזאת לירושלים אמרו לו: תן לנו 5 סלעים ואנחנו מעלים לך את האבן לירושלים ובלבד, שתיתן אצבעך עימנו. נתן אצבעו עימהם ונמצאו עומדים בירושלים וביקש לתת להם הסלעים ולא מצאום. נכנס ללשכת הגזית אמרו לו שמא מלאכי השרת הם וקראו עליו הפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו" ואפשר לבאר ולומר, על פי היסוד אשר אמרנו, רבי חנינא בן דוסא היה עני, לא היה לו איך לקיים את מצוות צדקה, אך הייחודים והכוונות בעשיית המצווה היה לו; מה שלא היה לאחרים וכאשר, ראה שכולם עולים לירושלים, עם המצוות בידיים, יצא מחוץ לעיר להיות לבד, לייחד יחודים ולכוון כוונות, ואבן אחת, זוהי מצווה אחת, כמו שחז"ל דרשו ואמרו: כל מצווה היא אבן בירושלים ואותה אבן זוהי מצווה, אשר לא היה מי שיכוון עליה כוונות הראויות, וה 5- אנשים, או מלאכים, הם 5 חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה והם אשר סייעו לו להרים את אותה אבן, את אותה מצווה לירושלים של-מעלה. אך אמרו לו תיתן את אצבעך עימנו, חוץ מהיחודים והכוונות, אשר אתה מכוון, תעשה גם השתדלות בגופך, אפילו באצבע לעזור מעט במצווה. וברגע אחד, העלה רבי חנינא בן דוסא את המצווה עם כוונותיו, למקום המעולה ביותר ללשכת הגזית וזהו חזית איש מהיר במלאכתו, שבמהרה, חזית וראה איש אשר קיים מצוה בלי כוונה, ומהר במלאכתו, הרים את המצווה למקום גבוה. ולכן, ידע האדם: הרבה פעמים הוא עושה מצווה, אך עדיין, המצוה לא שלמה וחסר בה כוונה עד שמוצאת המצווה בן זוג, של כוונה, עולה ומתעלה ומגיעה למקום גבוה ואז שפע וכל הטוב נשפע עליו. ולכן, לפעמים שלמות המצווה, יכולה להתעכב חודשים ושנים ולכן, מתפללים אנו להקב"ה "ותן חלקנו בתורתך" שהחלק שעשינו במעשה ימצא את כוונות התורה ואז יתחבר למקום גבוה ואז תשרה שכינה על מעשה ידינו ואז נזכה לחיים טובים. ולעולם לא יפול האדם ביאוש, שעשה הרבה ואין לו כח, חס ושלום, להמשיך, משום שכמה שיותר נסיונות והתמודדויות, אשר עוברים על האדם ידע שיש לו כח לעמוד איתן בכל הדברים. וידוע על המעשה, באחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא, אשר היו יוצאים לגלויות ולסיגופים ובאחד הימים, אשר היו בצום ימים רבים ובעבודת ה' בגופם מפרכת, הגיעו לאפיסת כוחות ושניהם שכבו בשדה בלי כח לעמוד על רגליהם. והנה, עוברת לה עגלה מלאה בתבואה ואחד מן השקים נפל מן העגלה צעקו רוכבי העגלה לאחים הקדושים, בבקשה תרימו לנו את השק לעגלה, באפיסת כח, ענו ואמרו להם: אין בנו כח לזוז ממקומינו, צעקו להם שוב ודאי אתם יכולים, אמרו האחים הקדושים: אין דבר סתם, בעולם וזה אות וסימן מהשמים שעייפות הגוף שלנו, זה יצר הרע וודאי יש לנו הכח, עם כל הרגשת החולשה, לקום ולהמשיך בעבודת ה', אספו כוחות וקמו והמשיכו לעבוד את ה'. יש בכוחו של של כל אחד, כוחות עצומים ורק צריך לדעת, איך לאסוף אותם וכאשר האדם אוסף אותם נכון, מגיע למקומות נשגבים.

האם אדם שנעשה לו נס, מראה על צדקותו של האדם או להיפך, כדברי חז"ל: "כל הנעשה לו נס מנכין לו מזכויותיו"? והנה, כשנתבונן בדברים אלו, נמצא, שזוהי מחלוקת בגמרא, על המעשה המובא על אדם, אשר מתה אשתו והניחה לו בן קטן ולא היה לו איך להאכילו ונעשה לו נס ומאצבעו יצא חלב וכך האכיל את בנו. והגמרא מביאה שני אמוראים חולקים: אחד אומר, צדיק גדול האדם הזה, השתנו לו סדרי מעשי בראשית, השני אומר, לא, אם היה צדיק הקב"ה היה מגלגל לידו כסף בכדי לשלם למנקת שתניק את בנו. אם כך, צריך להבין מה דרגתו של אדם, הנעשה לו נס? וכשיותר נתבונן, נמצא במדבר כמה ניסים נעשו לבני ישראל, כמה שינוי סדרי מעשי בראשית נעשה עבורם. נקרע להם הים, הקב"ה נתן להם את המן 40 שנה ועוד ניסים ונפלאות מרובים. אם כך, נדון את הניסים האלו לגדולתם או לחובתם, של דור יוצאי מצרים? וכן, על ניסך ועל נפלאותיך, האם לזכות או לחובה? וידוע, המעשים המובאים בגמרא, על התנא הגדול, רבי חנינה בן דוסא, אשר סידרי מעשי בראשית נשתנו לו, כאשר ביום שישי, אחרי תפילת ליל שבת, בא לביתו ומצא את בתו הצדקנית, בוכה. שאלה, מדוע את בוכה? ענתה ואמרה לו: מצטערת, אני במקום להדליק נר שבת בשמן, שמתי חומץ ותיכף הנרות יכבו. ענה רבי חנינה ואמר: האומר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק. ואמרו חז"ל: חומץ זה דלק, עד מוצאי שבת ואף הבדלה עשו מן החומץ הזה. וכן, עוד מעשה מובא בגמרא, על בתו של רבי חנינה בן דוסא, אשר בכל יום שישי, הייתה מדליקה את תנורה ריק. רק גחלים היו מעלים עשן, אך קמח לא היה לה ללוש ולהכין את עיסתה וחלותיה לשבת. באחד הימים, אחת השכנות רבה עימה, וצעקה ואמרה לה: את סתם מדליקה את התנור, אין לך קמח ללוש חלות. התביישה בתו של רבי חנינה, נכנסה השכנה לבזותה והנה, בתוך התנור, נעשה נס, חלות מן השמיים. אם כך, עולה כמה תמיהות, א - האם שני מעשים אלו, מורים על גדולה, או על חוסר מעלה וניכוי מן הזכויות. ב - קשה, מדוע הגמרא מדגישה שבמוצאי שבת ברכו "מאורי האש" על הנר שדלק בחומץ? אלא, צריך לבאר ולומר, חז"ל אמרו: אסור ליהנות ממעשי ניסים. אם כך, נקשה איך נהנו מן המעשי ניסים של החומץ שדלק, הרי אסור ליהנות ממעשי ניסים. וזה, מעשה נס של ממש, חומץ שדולק עשרים וארבע שעות. אלא, צריך לבאר ולומר, שיש הבדל גדול בין האנשים. אדם, אשר מעלתו גבוה ורואה את הנס ואת הטבע כדבר אחד. ואמונתו חזקה בהקב"ה, שאין הבדל בין נס לטבע וההבדל הוא רק במקבל ולא בנותן, אדם כזה מותר לו ליהנות מן הנס. אך, אדם שבשבילו נס זה נס, וטבע זה טבע, מנכים מזכויותיו ואל לו ליהנות ממעשי ניסים. אם כך, אצל רבי חנינה בן דוסא, טבע ונס אחד הוא לו ובשבילו, השמן והחומץ זה אחד, לכן, נהנה מן הנס ועושה הבדלה על החומץ. וכן לבתו הצדקנית נשתנה לה מעשי בראשית בתנור ביתה ואין מנכים מזכויותיה, הטבע ונס אחד הוא לה. וכן, כל דור יוצאי מצרים קדושים וטהורים הם וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראה מרכבה, וטבע ונס אחד הוא להם ולא ניכו מזכויותיהם כל ה- 40 שנה במדבר. וכך, דור דור אדם לאדם עפ"י מעשיו, מי שרואה טבע כטבע, ונס כנס, מנוכה מזכויותיו ומי שרואה, טבע ונס כאחד, יהנה מן הנס ולא ינוכו זכויותיו. וכך אפשר להבין, שכל עניין הניסים זה בכח אמונת האדם, כאשר האמונה חזקה והאדם מאמין שה' לא יחסר לו כל טוב, והלך בדרכי תמים תהיה עם ה' אלוקיך הוא נהנה מהניסים כדרך טבע. וכאשר, האמונה פחותה, והאדם מקבל את טובת ה' כנס הרי אז מנכין לו מזכיותיו. אנו לא מבינים מאומה ואל לנו לחשוב, את חשבונותיו של בוראנו, נלך אחריו, נאמין בו ונזכה "ולא ראיתי צדיק נעזב"

ראש חודש ניסן הוא יום גדול וקדוש, מעלתו רמה, וסגולותיו מיוחדים. חודש ניסן עצמו כוחו ביותר מכל החודשים כולם, ואמרו החכמים הקדמונים, שכל יום בחודש זה, מעלתו, כיום ראש חודש, וסגולות מיוחדות נקשרו בחודש זה: חודש של ישועות, חודש של גאולה, חודש שממצרים גאלתנו. לכל אחד ואחד מעם ישראל, יש את המצרים, אשר משעבדו ומצערו ו"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל״ - כל אחד בגאולת נפשו. ידוע, שבחודש זה, ישנם סגולות וכח גדול לענייני פרנסה, ומי שקשה עליו הפרנסה, יכול בחודש זה, לשנות את כל מהות חייו בענייני הפרנסה, וכח מיוחד יש בעזרה לעניים לפסח – "קימחא-דפיסחא"; מחוייבים אנו לעזור לכל כלל עם ישראל, שישבו בחג הפסח, שמחים כבני חורין, בלי עול צער וחוסר ומחסור על שולחנם. ב"ה בישיבותינו הקדושות שובה ישראל, מראשית דרכה של קהילת קודש שובה ישראל הקפדנו במצוות קימחא דפיסחא, בכל כח! וברוך ה', החסד ששובה ישראל עושים בחודש זה, הוא הגדול ביותר בכל העולם! אין מקום בעולם, אשר משתדל, ביותר ממאה אלף איש, יושבים בשולחן ליל הסדר ואוכלים ושמחים כבני חורין ומודים להקב"ה.

מובא במדרש תנחומא )חיי שרה ד(: "וה' ברך את אברהם בכל" )בראשית כד,א(, בזכות מה, בזכות שהפריש מעשר מכל שנאמר )בראשית יד,כ( "ויתן לו מעשר מכל". התורה מעידה עליו שכל העושר שהיה לאברהם, זכה לזה בזכות מעשר, אשר היה מקפיד ליתן. וצריך להקשות, איך אברהם אבינו נתן מעשר מכסף אשר השיג על ידי ניסים? למשל מלחמת סדום, אשר הייתה נס ממש והרי ממון שבא על ידי ניסים, לא צריך במעשר כמובא ברד"ק. אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול: ישנם שני סוגים של אנשים; יש אדם רגיל, אשר אצלו יש חילוק בין נס לבין טבע, נס זה דבר גדול וטבע זה דבר רגיל. אך יש סוג שני של אנשים, אשר מעלתם רמה ואצלם, נס וטבע זה דבר אחד, רואים את הנס והטבע באותו משקל ובאותה מידה, כמו שמצינו בבתו של רבי חנינא בן דוסא, אשר בערב שבת, חזר רבי חנינא בן דוסא מבית המדרש ומצא את בתו בצער, שאלה: מדוע את בצער? ענתה ואמרה לו: במקום להדליק את נרות שבת בשמן, שמתי חומץ. אמר רבי חנינא :"מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק" מובא בחז"ל שהחומץ דלק עד מוצאי שבת. וקשה, מובא שכל "מי שנעשה לו נס מנכים לו מזכויותיו" – ולכן לא צריך להתפעל מניסים, ואיך פה נעשה נס כל כך גדול שחומץ ידלוק עד מוצאי שבת. ועוד מספרת הגמרא, על אותו אדם שאשתו נפטרה והשאירה לו תינוק קטן ולא היה לו ממון במה להאכילו ונעשה לו נס ומהאצבע יצא חלב, וכך, האכיל את ילדו, והגמרא מביאה מחלוקת, אחד דורש אותו לזכות ואחד דורש אותו לחובה, אם כך, צריך להבין, אדם שנעשה לו ניסים האם זה טוב וישמח בניסים, או שלא טוב? ואפשר לפרש ולומר יסוד גדול, כאשר אדם במדרגה גבוהה שנעשים לו ניסים, נס וטבע היינו הך. וכן בתו של רבי חנינא בן דוסא, ניסים היה דבר מצוי אצלה כטבע. וכן שורש המחלוקת על אותו אדם, שיצא חלב מאצבעו מאן דאמר שדורש אותו לזכות, דורש אותו לצדיק שטבע ונס אחד הוא אצלו, והמאן דאמר שדורש אותו לחובה סברתו, שאותו אדם לא בעל מעלה רמה הוא. ולכן, דן אותו ודורש אותו לגנאי. וכך, אצל אברהם אבינו, הנס והטבע אחד היו, וכאשר אברהם בניסים ניצח את המלכים ולקח ממון רב, אף על פי שמעל הטבע היו הדברים, אך אצל אברהם טבע ונס היינו אך ולכן ראה חובה בנפשו ליתן מעשר. צריך האדם לעבוד על עצמו בכל כוחו, להתעלות ולהתגבר מעל החומריות והגשמיות וככל שמתנתק מהחומר, נדבק ברוח, ואז כל הראיה והתפיסה שלו כלפי העולם, משתנית לצד אחר ונהיית עולם אחר .

צריך להבין מה הרעש הגדול אשר אנו מפרסמים ומגדלים את חג חנוכה ואף עושים דברים, אשר בשום חג לא עושים מדליקים שמונה ימים נרות וכו', הרי הנס היה רבים ביד מעטים. והנה, מצאנו בכמה מלחמות, אשר מעטים עם אומץ לב עמדו, וניצחו את הרבים. אם כן, מה הרעש הגדול של רבים ביד מעטים ועל זה עושים את כל חג חנוכה?! אלא, אפשר לבאר ולומר יסוד גדול: חנוכה אינו כשאר החגים בחנוכה, היה עניין שונה מכל הניסים, אשר היו לעם ישראל, דהנה, כל הניסים היו בזמן שבני ישראל התרחקו מהקב"ה, ואז עמד הקב"ה והעמיד מלך קשה וצרות קשות על עם ישראל ואחרי שבני ישראל נכנעו מן הצרות, שבו אל ה' ואז הושיעם הקב"ה מכל צרותם; אך בחנוכה היה דבר אחר, היו כמה קבוצות בעם ישראל קבוצה של צדיקים; קבוצה שכפרו ופקעו מדרך ה'; קבוצה שהאמינה בחלק מן התורה ובחלק אשר לא היה לנוחיותם, כפרו, והתורה אצלם הייתה מחולקת לחלקים נוחים ולא נוחים, ואילו הקב"ה, ברחמיו הרבים בחנוכה, הושיעם אף שלא מצאנו שעשו תשובה. ולכן, חג זה כוחותיו מרובים ביותר ורוח הישועה נמצאת בכל דור כדברי חז"ל: "בימים ההם בזמן הזה" נמצאת יחד עימנו ואף אם לא תיקנו את מעשינו, הקב"ה נתן מתנת חינם והאדם יכול להיוושע, אף אם לא עמל וטרח. ולכן, חג חנוכה זהו חג להידבק במסירות נפש, וישתדל כל אדם למסור את נפשו בדברים מסויימים, אשר במשך השנה אין לו כוחות הנפש לעמוד ולעשות אותם, ועל ידי אותה מסירות נפש, הקב"ה לא בודק את מעשיו לאחור של האדם, אלא שולח ישועה והצלחה לאדם. והנה, כמה שנים היתה בליבנו קושיה, מדוע אין מגילה, כמגילת אסתר בחנוכה, אשר שם יהיו מרוכזים הניסים והנפלאות אשר נעשו לאבותינו באותם ימים קשים ומרים, אשר יד הצוררים היתה על עמנו בימי החושך והאופל, ורדפה כנגד תורתנו הקדושה, מדוע לא יהיה לנו מגילת ספר לקרוא בימים קדושים אלו?. אלא אפשר לבאר ולומר: אין דבר קשה יותר מן המחלוקת ומחלוקת דוחה את הברכה ודוחה את הפרנסה; אין דבר קשה יותר מן המחלוקת ואין דבר מבורך יותר מן השלום "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך". והנה, מגילת אסתר, שלום היה בה, בין מרדכי ואסתר ובלב שלם ובנפש חפצה, קיבל מרדכי וכל גדולי העם את דברי אסתר כתבוני לדורות, ולכן מגילת אסתר נקראת בשם מגילת אסתר. אך נס חנוכה, על שם מי תקרא אותה מגילה? מגילת יוחנן ובניו? מגילת יהודית? נס זה היה מורכב מכמה אנשים, אשר מסרו את נפשם והיו חלק מן הישועה, לכן אין מגילה בחנוכה, מפני השלום.

בפרשת המן נאמר )שמות טז,ד(: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". הרי, שעל ידי המן ניסה הקב"ה את בני ישראל, אם הולכים הם בדרך ה' או לא. ואכן, כשנתבונן נראה, שכל חיינו מסובבים ומלאים בנסיונות, ועל כל צעד ושעל מנסה היצר הרע להחטיא את האדם, ולפגום את מצוותיו, כפי שדרשו חז"ל )קידושין ל,ב( על הפסוק )תהילים לז,לב(: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", שהיצר הרע מתגבר על האדם בכל יום, ומבקש להחטיאו. ותפקיד ומטרת האדם בעולם הזה, לעמוד בנסיון ולהשמר מן החטא. וכל מי שמתבונן מעט, מרגיש בעצמו, שבכל פעולה ומצווה ישנן מחשבות והרגשות שמעכבות את שלימות המצווה, וזהו נסיון מאת ה'. וצריכים אנו לדעת יסוד גדול, שהנסיונות חשובים מאוד לעבודת ה' ולהתעלות הרוחנית של האדם, והנסיון אינו עונש עבורנו, אלא הנסיון בא לטובתנו. משום שע"י הנסיון אנו מתרוממים ומתעלים ומתקרבים לה'. ופירוש המילה נסיון מלשון נס"" – עמוד גבוה )בראשית רבה נה,א(, וכשהאדם עומד בנסיון ומתגבר על יצרו, מעלתו גדולה יותר ממה שהיתה קודם. וצריך להתבונן בזה הרבה, ולהחדיר הדברים ליישבם על ליבנו, שכל מטרת הנסיון היא לטובתינו ולתועלתנו, ועל ידי כך יהא לנו יותר קל להתמודד עם הקשיים שמתעוררים במהלך החיים, מתוך שנדע שהכל לטובתנו ולמעלתנו. אמנם צריך לדעת, שישנם שני סוגי נסיונות, ישנם נסיונות תדירים שבאים לאדם בכל יום ובכל עת, כמו הנסיון עם המן שהיה יורד בכל יום ויום, ובכל יום מחדש היו צריכים בני ישראל לעמוד בנסיון, ולשמור את מצוות ה', שלא להותיר מהמן ליום שלמחרת. אך ישנם נסיונות קיומיים שבאים לאדם פעם, ונסיון קיומי זה הוא מבחן חייו, ותכלית כל ביאת האדם לעולם הזה, היא בכדי לעמוד בנסיון זה. ואם עמד בנסיון דרכו סלולה לעליה והתרוממות, אך אם חלילה נכשל בנסיון זה, הדבר חמור מאוד, כיון שנכשל בתכלית ומטרת ביאתו לעולם. וכשהאדם מגיע למצב שעומד בפניו נסיון גדול, והוא מתייסר אם להכריע לכאן ולכאן, וממש נפשו מתהפכת עליו, בשעה כזו צריך האדם לחזק את עצמו לעמוד בגבורה ולעבור את הנסיון בשלום. כי מי יודע אם נסיון זה הוא נסיון חייו, הנסיון שעליו עתידים לעמוד כל המשך חייו וצמיחתו הרוחנית, וצריך להיות חכם לב ולהחליט את ההחלטה הנכונה. אמרו חז"ל )אבות דרבי נתן ו(, מה היה תחילתו של רבי אליעזר בן הורקנוס? בן עשרים ושתיים שנה היה ולא למד תורה. פעם אחת אמר, אלך ואלמוד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו אביו הורקנוס אי אתה טועם עד שתחרוש מלא מענה )שורה ארוכה שבשדה(, השכים וחרש מלא מענה. אמרו, אותו היום ערב שבת היה, הלך וסעד אצל חמיו, ויש אומרים לא טעם כלום משש שעות של ערב שבת עד שש שעות של מוצאי שבת. כשהיה הולך בדרך ראה אבן שדימה )היה דומה לו שהיא דבר מאכל שנתעפש( נטלה ונתנה לתוך פיו, ויש אומרים גללי הבקר היה, הלך ולן באכסניא שלו, הלך וישב לו לפני רבן יוחנן בן זכאי. והנה הקב"ה הערה רוח ממרום על רבי אלעזר בן הורקנוס, ונפשו איותה ללמוד ולעסוק בתורה, אך אביו ניסה לעצור ולצנן את התלהבותו, ואמר לו שלא כדאי לך ללמוד כיוון שלא יצליח בתלמודו, כדברי חז"ל )אבות פ"ד מ"כ( שהלומד זקן דומה לדיו כתובה על ניר מחוק. ואם רבי אליעזר היה שומע לאביו וממשיך לעסוק במלאכתו כעובד אדמה, בוודאי היה נשאר ירא ושלם ועובד ה' בשלימות, אבל היה נותר עם הארץ בלא תורה. וכי נוכל לתאר לעצמנו איזה חסרון ואובדן היה לעם ישראל אם לא היה גדל רבי אליעזר בבית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, הרי היה זה חסרון שלא יוכל להמנות. שהרי רבי אליעזר היה מגדולי התנאים, ורבו רבן יוחנן בן זכאי סבר שהוא שקול כנגד כל חכמי ישראל )אבות פ"ב מ"ט( והיה בור סוד שאינו מאבד טיפה וכל התורה נשתמרה אצלו, וממנו יצאה הוראה ותורה לעם ישראל, שהרי מפיו תירגם אונקלוס הגר את התורה )מגילה ג,א(, והעיד רבי אליעזר על עצמו שזרועותיו דומות לשני ספרי תורה )סנהדרין סח,א(. ואמרו חז"ל )סוטה מט,ב( כשמת רבי אליעזר נגנז ספר תורה, ופירש רש"י שרבי אליעזר היה בעל הלכות מפי השמועה וסדורות בפיו כאילו כתובים בספר. אך רבי אליעזר עמד בגבורה בנסיון ומסר נפשו ללמוד תורה, ועל אף דברי אביו חרף את נפשו למען התורה, ובזכות זה זכה להאיר עיניהם של ישראל. וזה כוונת התנא במה ששאל, מהי 'תחילתו' של רבי אליעזר? דהיינו, מהיכן התחילה צמיחתו הרוחנית של רבי אליעזר, וענה התנא, במה שעמד בגבורה בנסיון ואחז בדעתו שצריך הוא ללמוד תורה, ואף על פי שהיה זה כנגד דעת אביו, בכל זאת רבי אלעזר עשה את המעשה הנכון ברגע ובשעה הראויה, ועמד בנסיון. וכיון שעמד בנסיון, זכה למתנת שמים, שהיה מוסר התורה והיה שקול כנגד כל חכמי ישראל. וכן מוצאים אנו ברבי עקיבא שעד גיל ארבעים היה עם הארץ, וקיבל על עצמו ללמוד תורה, והיו לו קשיים גדולים בלימוד עד שהתייאש מלימודו, ומובא במדרש הגדול שרחל אשתו אמרה לו, שילך ללמוד בבית המדרש, ואמר לה רבי עקיבא שהוא מתבייש מחמת שילעגו עליו שהוא בן ארבעים שנה ואינו יודע דבר. מה עשתה רחל בחכמתה, אמרה לו בא ונעשה דבר פלא, אמר לה מהו, אמרה לו צא והבא חמור שהוא ניזוק בגבו, והביא לה. מה עשתה, לקחה עפר והניחה לו על מקום ניזקו, וזרעה שם זרעים, לימים צמחו על גבו של החמור עשבים. הוציאוהו ביום הראשון לשוק ושחקו כולם, ביום השני ושחקו עליו, ביום השלישי לא שחקו עליו. אמרו מנהגו של זה כך הוא. אמרה לו כך אתה, לך ולמד תורה. והנה אם רבי עקיבא לא היה עומד בנסיון מחמת הבושה, ולא היה מתגבר על בושת חרפתו, הרי היה מפסיד לעצמו ולכלל עם ישראל את כל המעלות שזכה להם, שכידוע מעלת רבי עקיבא גדולה לאין ערוך, ואמרו חז"ל שראוי היה שתנתן התורה על ידו )מנחות כט,ב(, והוא היחיד שעלה לפרד"ס וירד בשלום )חגיגה יד,א(, וכאשר ביקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקב"ה, הניחו לזקן זה שראוי הוא להשתמש בכבודי )עי' חגיגה טו, ב(. ורבי עקיבא העמיד את התורה שבעל פה לעם ישראל, וממנו יצאה תורה והוראה בישראל, עד שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. ולרום פסגת המעלה, זכה בסוף ימיו, לקדש שם שמים ולמסור עצמו יחד עם חבריו להריגה על דברי תורה. וכשנתבונן נראה, שלכל המעלות הנפלאות הללו זכה רבי עקיבא, רק על ידי שעמד בנסיון הגדול שהוא נסיון חייו, וכבש את מידותיו ובמסירות נפש עילאית הלך ללמוד תורה, ואף על פי שבתחילה לא עלה יפה תלמודו, בכל זאת התאמץ לעמוד בנסיון, והשליך את עצמו מנגד כנגד כל הלועגים עליו, עד שזכה להיות ראוי להנחיל את התורה לעם ישראל. לכן, בשעה שבאים לפנינו נסיונות גדולים, צריך להתחזק ולהתאמץ לעמוד בנסיונות, ולעשות את רצון השם בשלמות ובשמחה, כי הנסיון לטובתנו ותועלתנו, לטוב לנו כל הימים.

מעשה באחד מן הנשיאים הגדולים אשר היו בעולם, אשר אביו היה סנדלר. וביום אשר מינו אותו לנשיא, ברוב עם ובכבוד גדול, רגעים לפני שקיבל את המשרה הרמה, עמד אחד מן האנשים החשובים במדינה ובקנאה ושנאה גדולה צעק ואמר: רציתי להזכיר לך, כבוד הנשיא החדש, שאל תשכח שאני לובש את הנעליים אשר אביך הכין לי, ויש פה עוד אנשים חשובים אשר גם הם לובשים נעליים מידי אביך. כל יושבי האולם שתקו שקט מתוח מאוד. והנה אותו נשיא עמד ואמר לאותו אדם: אני מודה לך שהזכרת לי מה שאבי היה עושה, אני שמח ברגעים גדולים אלו בחיי לזכור את אבי, ואני אומר לך, אם הנעל לא נוחה לך, הנני יכול לעזור ולתקן לך אותה, אך אינני יודע לעשות זה כמו אבי, אבי היה סנדלר מומחה והטוב ביותר, את מה שעשה, עשה בשלמות ובנאמנות ובאמונה, מה שאני זוכר אני אשתדל לעשות ואני אשתדל להיות נאמן במלאכתי במסירות, כמו שאבי היה נאמן במסירות ובכל ליבו במלאכת הסנדלרות. ישנם זמנים עדינים בחיים, אשר אנשים מעמידים את האדם במצבים קשים ולא נוחים, האדם צריך להיות חזק עם עצמו, עם אמונה חזקה ביותר בדרכנו, לא מלאכת אביו ולא שום ענין צריכים לצערו ולהשפילו, כל דבר אשר עושה האדם בנאמנות ובשלמות ובמסירות צריך לגרום לאדם להתגאות במעשיו. כרבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק הנפח. אשרי מי שמתפרנס מיגיע כפיו ואינו שולח את ידו בגזל ובמרמה ובדברים אשר אינם הגונים. וכן יכין האדם את נפשו לזמנים ורגעים קשים, אשר יעמוד בהם איתן. וידוע איך קם בית המוסר הראשון בעם ישראל, היה אדם סנדלר פשוט אשר התעשר עושר גדול ביותר, והנה בנו הגיע לפרקו, חיפשו לו שידוך ומצאו את בת הרב של הקהילה, היא הטובה והמיוחדת לבן העשיר. והנה קבעו חתונה, כל טובי העיר הוזמנו ובזמן אשר הוליכו את החתן והכלה לחופה, עמד אחד מן האנשים אשר קינא קינאה גדולה ביותר וצעק, איך ביתו של הרב מתחתנת עם אדם זה, הרי רק סנדלר הוא ואיך בגלל כסף לוקח את בת הרב. ומסופר כששמע אותו סנדלר עשיר את הדברים, מצער נפל ונפטר. רעש גדול היה בעיר ומאז הקימו את בית המוסר הראשון בעם ישראל, לעבוד על עצמנו לא להגיע לקנאה ולשפלות כזו. וכן אם הגעת למצב של ניסיון כזה, שיהיה לך עוז ותעצומות לעמוד בזמנים קשים כאלו, לא ליפול חס ושלום לא ברוחך ולא בנפשך. הנה עומדים בערב שבת קודש, זמן המיוחד בשבוע, צריך האדם לדעת לקדש ולרומם בנפשו את היום הזה, וידע שהוא הנותן כח לכל השבוע כולו, כמו תמצית אשר ממנה ניתן הטעם, כך שבת קודש. ולכן יזהר בדיבורו וישתדל לא להסיח את דעתו ביום הקדוש, כמו שנוהג בתפילין, שאסור להסיח את דעתו, כך שבת קודש אסור להסיח את דעתו מיום השבת.

ישנה הבטחה גדולה וחזקה של הקב"ה, הבטחה זו נותנת תקווה וכוחות נפש לעמוד בכל המצבים הקשים ביותר. הקב"ה מבטיח לבני ישראל בתוך פרשת הקללות )ויקרא כו,מד(: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוקיהם". דהיינו, שגם כשאדם חוטא ביותר, ומדת הדין פוגעת בו, עדיין יש ניצוץ של תקווה לאדם, שהקב"ה לא מואס ודוחה את האדם לגמרי, אלא ימינו פשוטה לקבל שבים. כל אדם צריך לדעת, שגם בזמנים הקשים ביותר, גם בזמנים שפוקדים את האדם צרות קשות ונוראות, עדיין הקב"ה נמצא עם האדם ומלווה אותו בכל צעד ושעל. גם כשה' מעניש את האדם, עדיין הוא קרוב אליו. וזה יסוד גדול וידיעה חשובה שעוזרת לאדם להשאר בשמחה ולא ליפול לתהומות העצבות והיאוש בזמני קושי ומשבר. הידיעה כי גם בהיותם בארץ אוייביהם לא מאסתים ולא געלתים, יש בה כדי לתת תקווה לאדם שיוכל להמשיך ולפעול את מה שעושה ופועל. וכן מצאנו שמעלת וגדולת אהרן הכהן, תעצומות נפשו וטוהר לבבו, נגלו ויצאו לאורה בשעה הקשה שנדב ואביהוא בניו הסתלקו מן העולם. הבנים היקרים שהיו אמורים להיות דור ההמשך של הנהגת עם ישראל, היו למאכולת אש והסתלקו מן העולם באיבם, טרם שזכו לבנות את ביתם ולהקים להם דור של המשך ושארית בארץ. ובשעות האבל והיגון, ברגעי הצער הנורא על מות הבן, אהרן לא מקשה קושיות כלפי שמיא, אינו טוען ומעלה טרוניות כלפי הנהגת ה', אלא דומם ושותק – "וידום אהרן", עשה את עצמו כמו אבן דוממת, ללא השמעת קול ענות כלפי דין שמים. ואם נחשוב, שרק כלפי חוץ אהרן לא ענה דבר על מידת הדין שפגעה בו, אך בסתר לבבו הצטער ונחמץ לבבו, למדים אנו מדברי חז"ל שאדרבא שגם בתוך לבבו ובמסתרי נפשו, היה שלם אהרן עם רצון ה', ולא נפל לשברון הלב ולעצבות. וראיה לדבר, שלאחר האסון הנורא, משה רבינו שאל מדוע לא השלימו באותו היום את עבודת קרבן ראש חודש, ולמה לא אכלו בני אהרן את שעיר החטאת )ויקרא י,טז( - "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר", ואמרו חז"ל, שנתעלמה הלכה ממשה רבינו ושכח את הדין, אך אהרן לא נתעלמה ממנו ההלכה, והשיב דבר וענה למשה שאכן כך הוא הדין לשרוף את השעיר ולא לאכול אותו. למדים אנו, שאף על פי שנגזרה על אהרן גזרה נוראה, עם כל זאת לא נפל לעצבות ומרירות, אלא ליבו היה שלם בקרבו, ולכן לא נתעלם ממנו הדין, אך אם היה בעצבות ומרירות לא היה זוכה לזכור את הדין. וכן מצינו לאחר שפתר יוסף את חלום פרעה, אמר פרעה לכל שריו )בראשית מא,לח(: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו". וצריך להקשות, מנין לו לפרעה שאין בכל העולם עוד אחד הדומה ביראת שמים ליוסף, וכי חקר וראה את כל בני האדם עד שהגיע למסקנה שלא נמצא איש אשר רוח ה' בקרבו. אלא, אמרו חז"ל שבשעה שנודע ליעקב אבינו שיוסף נטרף, ירדה עליו עצבות גדולה ולא יכל להתנחם מגודל השבר והיגון, ומשום כך נסתלקה ממנו השכינה, כיון שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, ובמקום עצבות ויגון אין השראת השכינה. אך יוסף הצדיק, שבהיותו נער צעיר בן שבע עשרה שנה, ירד לגלות מצרים וישב שתים עשרה שנה בבור, ובכל זאת לא נפלה רוחו בקרבו, ועם כל הצער ועגמת הנפש שנגרמה לו מהעלילה שאשת פוטיפר טפלה עליו, תמיד היה בשמחה גדולה, וקבל את רצון ה' באהבה גדולה. לכן אמר פרעה, הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בקרבו? כיון שהכיר את מעלתו הנשגבה של יוסף שעל אף המאורעות שעברו עליו לא נפלה רוחו, ומשום כך הוא האיש אשר רוח ה' שורה בקרבו, כיון שהשכינה שורה רק מתוך שמחה וטוב לבב. וכן מצינו בגמרא )גיטין נח,א( מעשה ברבי יהושע בן חנניה שבתקופת החורבן הזדמן לכרך גדול שברומי, אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי ושערותיו סדורות תלתלים תלתלים, הלך ופגשו בבית האסורים ושמע אותו שהיה מבין ויודע במקראות. אמר רבי יהושע בן חנניה מובטח אני שתינוק זה עתיד להיות מורה הוראה בישראל, ולא זז משם עד שפדה אותו בדמים מרובים, ולימים מועטים גדל בתורה ויצא ממנו רבי ישמעאל בן אלישע. והסיבה שאותו תינוק צמח להיות גדול בישראל, כיון שגם בשעה שהיה שבוי בבית הסוהר היה "טוב רואי", וידע לשמוח ולא ליפול לעצבות ודכדוך גם במצב הקשה ביותר. כמו כן מצאנו ברבי עקיבא, שבתקופה זו, בין פסח לעצרת נפטרו עשרים וארבע אלף תלמידיו, שזהו שבר עצום שאין כדוגמתו, ולא מצאנו מישהו ששרד בשבר כה נוראי. וטבעי היה שרבי עקיבא היה נשבר ולא היה לו כח לאזור אומץ ולשנס מתניים לחדש את הקמת ישיבתו. אך, לא כן היה, ורבי עקיבא עזב את מקומו, והלך לדרום ושם קיבץ חמשה תלמידים, ובמסירות אין קץ חזר להרביץ תורה בעם ישראל, וחזר לרום המעלה. זו המעלה הגדולה ביותר לכל יהודי, להיות בשמחה ולעמוד בתעצומות נפש בכל נסיון באשר הוא שהקב"ה מביא לפתחו. ויש להתחזק במדת השמחה בכל עת וזמן, ולא להמתין רק לשעה שעומד בה בנסיון, ורק בשעה הקשה לחזק את עצמו להיות בשמחה, אלא צריך להתרגל בכל שעה להיות מוכן ומזומן לקיים את מצוות וגזירות בשמחה, או אז גם בעת הנסיון יעמוד בשמחה ובכל תעצומות נפשו.

ציווי מיוחד הצטוו בני ישראל לפני שיצאו ממצרים, וכמו שאמר הקב"ה למשה רבנו )שמות יא,ב(: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". ואמרו חז"ל )ברכות ט,א( אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה, בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. אמרו לו, ולוואי שנצא בעצמנו, משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם, מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום. הקושיא המתבקשת היא עצומה, היאך ניתן לומר שאברהם אבינו יבוא בטענות כלפי הקב"ה, ויאמר: מדוע ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצא ברכוש גדול לא קיים בהם. הלא כל מהותו של אברהם אבינו היתה, במה שמסר נפשו על דבר ה' בלא שום שאלות ופקפוקים, והיה איתן בדעתו לקיים רצון ומצוות ה', עד שעמד כנגד כל אנשי העולם, ומשום כך נקרא "אברהם העברי", שכל העולם עמד מעבר אחד של הנהר ואברהם אבינו היה מעבר השני של הנהר, איתן בדעתו וברוחו, איתן באמונתו בצור העולמים. ומצאנו כמה פעמים שהקב"ה ניסה את אברהם אבינו, והיה לו לשאול ולהקשות על מידותיו של הקב"ה, ובכל זאת קיבל את רצון וגזירת ה' באהבה ובשמחה ולא שאל והקשה על הנהגת ה'. כפי שמצאנו שאמרו חז"ל )בראשית רבה נו,ח( ר' יוחנן אמר, אמר לפניו )אברהם אבינו להקב"ה(, בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך, היה לי מה להשיב, אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו קח נא את בנך. חס ושלום, לא עשיתי כן, אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך. וכן בשאר הנסיונות שעמד בהם אברהם אבינו, לא הקשה ושאל על מידותיו והנהגתו של הקב"ה. ואם כן, מדוע לפני שיצאו בני ישראל ממצרים, בקש הקב"ה שישאלו מהמצרים כלי כסף וזהב, בכדי שלא יאמר אותו צדיק, ומדוע היה חשש שיאמר ויטען כנגד הקב"ה, מאחר שאף פעם לא עשה כן. וקושיא נוספת, מדוע היה צריך לבקש מבני ישראל בלשון בקשה ובתחנונים שיקחו כסף מהמצרים, ומי לא יחפוץ לקחת לעצמו כסף וזהב? ונראה לבאר, שאם נתבונן נראה, שיש בני אדם שהנסיון שלהם בעולם הזה הוא, לעבוד את ה' ולקיים את המצוות מתוך עושר והרווחה, והקושי שלהם הוא, לעשות את רצון ה' בשלימות, בלי שהעושר יפריע להם ויעמוד להם לרועץ. ומאידך ישנם בני אדם שמטרתם בעולם הזה, לעבוד את ה' דווקא מתוך עוני, והנסיון שלהם הוא לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, אף על פי שביתם ריק וחסר כל. ומצאנו אצל יעקב אבינו, שבשעה שהלך לחרן לבית לבן הארמי לשאת אשה נשא את ידיו ואמר, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים )עי' ב"ר סח,ב(, והיינו, שהתפלל יעקב אבינו תפילה מיוחדת, לפני שהלך לחרן. ומה הייתה תפילתו? אלא, יעקב אבינו גדל בבית מלא כל טוב, שלא חסר בו דבר, וכמו שאמרו חז"ל במדרש, שהיו הבריות אומרים, זבל פרדותיו של יצחק אבינו ולא כספו וזהבו של אבימלך, והיינו, שיצחק זכה בברכת ה' ומצא מאה שערים בחלקו, ועושרו היה מופלג הרבה מעושרו של אבימלך מלך גרר. וכן אמרו חז"ל, שיצחק אבינו כתב לרבקה בכתובתה שתקבל שני גדיי עיזים בכל יום, ומזה יכולים אנו ללמוד ולהבין באיזה רחבות התנהל ביתו של יצחק אבינו. אך בשעה שהגיע יעקב אבינו אל חרן בעירום ובחוסר כל, הבין יעקב אבינו שמעתה צריך הוא לעבוד את ה' מתוך עוני, והיה הדבר קשה עליו מאוד שכן לא הורגל בזה מימיו, שזו הנהגה שונה והפוכה ממה שהורגל בבית אביו, ואמנם שנסיון העושר קשה מנסיון העוני, אבל בכל זאת יעקב אבינו התיירא וחשש היאך יוכל להתמודד עם נסיונות מהסוג שמעולם לא הסכין לעמוד בם. וזה פשר בכיו של יעקב אבינו בשעה שנפגש עם רחל אמנו על הבאר, ולא שחס ושלום הצטער שלא הביא בידו מאום לרחל, שבוודאי קיבל עליו מידת הדין באהבה גמורה. אלא שהיה מתיירא ודואג על העתיד, איך יעמוד בנסיונות ובפיתוי היצר מתוך עוני, והיה בכיו מלא תחינה ותפילה לה' שיצליח את דרכו החדשה. וזה כוונת המדרש אשא עיני אל ההרים, אל ההורים, והיינו שיעקב אבינו נשא את עיניו אל הוריו שלימדוהו וגידלוהו בדרכם ועל פי שיטתם, ובאותה הדרך והשיטה היה יעקב אבינו מורגל כל ימיו. ועתה הרגיש שמאין יבוא עזרו, שהרי מעתה צריך הוא לברור לעצמו חלק לבד ולסלול דרך חדשה בעבודת ה', ועל כן היה מצטער על שלא הביא עמו מאומה מבית אביו, כיוון שחשש מפני עבודת ה' וקיום המצוות מתוך נסיון העוני שלא הורגל בו. לכן ציוה הקב"ה למשה שיבקש מבני ישראל שיקחו ממצרים כסף וזהב לרוב, בכדי שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש לא קיים. שכידוע שבארץ מצרים התחילה ההתהוות של בני ישראל להיות לעם ה', ובמצרים עברו את כור הברזל ששם זיככו וצרפו את נפשם להיות עבדי ה'. וכל השהיה במצרים מתוך סבל ויסורים קשים, היו לתועלת עם ישראל כדי לתקן את נפשם ולברר הניצוצות. והסבל והיסורים שעברו בני ישראל במצרים, הם נותנים לנו את הכח והיכולת בכל הדורות לעמוד ביסורים ובנסיונות הקשים ביותר, ומה שבני ישראל סבלו במצרים בגלות וזככו את נשמתם, על ידי זה יש לבניהם כח ותעצומות לעמוד בנסיונות הקשים ביותר, ולמסור את נפשם למען קדושת ה'. וכל מעשי האבות סימן הם לבנים, והאבות במעשיהם סוללים את הדרך לבניהם אחריהם, ומצאנו בחז"ל שכשהאבות מסרו נפשם בעבור מצווה מסויימת, אזי גם לבנים יש כח למסור נפש בעבור אותה המצווה. משום שבכל דיבור או מעשה של האבות, נחקק בנפשם ובנפש בניהם הרושם של אותו הדיבור או הפעולה, ולכן מוכרח שהנהגת הבנים תהיה באופן ובדרך הנהגת האבות. ואם כן נמצא, שבמצרים קנו בני ישראל את הכח לעמוד באמונתם, ולקיים את מצוות ה' מתוך נסיון העוני והמחסור ובמסירות נפש. אך את היכולת לעמוד בנסיון העושר עדיין לא קנו לעצמם, שהרי לא היו עשירים במצרים. לכן אמר הקב"ה למשה שיבקש מבני ישראל שיקחו ממצרים כסף וזהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו', והיינו, שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שבניו יגלו למצרים וישתעבדו שם, ואחרי השעבוד יגיעו לשלמות נפשם ויבואו לידי התיקון השלם, וזה תכלית השעבוד והירידה למצרים. ואם יצאו בלא רכוש ממצרים, יטען אברהם אבינו שעדיין לא הגיעו בניו לשלמות הראויה, שהרי עדיין לא קנו לעצמם קניני נפש שאיתם יוכלו לעמוד בנסיון העושר. לכן ביקש הקב"ה ממשה שבני ישראל יקחו רכוש ממצרים, לא בכדי להעשיר אותם ושיהיה להם רכוש גרידא, אלא בכדי לחזק אותם שיוכלו לעמוד בנסיון העושר ושיוכלו להנחיל את הקניינים הללו לדורות הבאים אחריהם. לכן יובן מדוע היה הקב"ה צריך לבקש ממשה שיאמר בלשון בקשה לבני ישראל שיקחו כסף וזהב מהמצרים, והרי בני ישראל היו צריכים לשמוח על ציווי זה לבקש כסף וזהב ומי לא יחפוץ להעשיר את עצמו. אלא שבני ישראל ידעו שנסיון העושר קשה מנסיון העוני, ולא רצו להכניס את עצמם לנסיונות חדשים שלא הורגלו בהם, וכפי שאמרו למשה רבינו, ולוואי שנצא בעצמנו, והיינו, הלוואי שנצא בשלום ובשלמות הראויה בדרך שנהגנו עד כה, ושנצליח להשלים נפשנו בדרך זו לעמוד בנסיון העוני. אך הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו, שבסוף השעבוד בני ישראל יצאו ממצרים מושלמים, בכל סוגי השלמות וסוגי הנסיונות הקימים, וע"כ אם לא יקחו רכוש מהמצרים הרי שעדיין יחסר שלב אחד בשלמות נפשם, וע"ז יבוא אברהם אבינו ויטען, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ונפשם ונפש בניהם אחריהם מושלמת לעמוד בנסיון העוני. אך ואח"כ יצאו ברכוש לא קיים בהם, וא"כ נפשם עדיין לא מושלמת לעמוד בנסיון העושר. משום כך ציוה הקב"ה למשה שיבקש מבני ישראל שישאלו רכוש מהמצרים, והיה זה ציווי בלשון בקשה, שאף על פי שקשה עליהם הדבר, בכל זאת יתאמצו לשאול כלי כסף וכלי זהב, בכדי להפיס את דעתו של אותו צדיק ושלא יצטער שעדיין לא הגיעו בניו לשלמות נפשם הראויה. נזכה בעזרת השם לעשות נחת רוח להקב"ה, לעמוד בכל הנסיונות העומדים ובאים לפתחנו בכל יום ויום, וכשם שנגאלו אבותנו ממצרים, כך נזכה להגאל בקרוב בגאולת עולמים.

יש שני סוגי ניסיונות, יש ניסיון קיומי וניסיון יומיומי: ניסיון קיומי, זה ניסיון, קשה ביותר, כאשר האדם עומד בו, האדם נמצא בהסתר גדול מהקב"ה ולכל צד, אשר פונה, מוצא הסתר פנים גדול וכאשר האדם נמצא במצב, אשר יש לו הסתר פנים גדול, וכל דרך אשר פונה, הכל סגור בפניו, זה ניסיון קיומי וחייב לעמוד בו. אם עומדים בו, עולה למעלות גדולות וממשיך לכיוון, אשר הוא צריך להגיע אליו, בסוף הדרך ולתקן את חייו ולהגיע לאשר צריך להגיע. ואם נכשל, בניסיון קיומי, ולא עמד בו, הוא עם חיסרון, שקשה להחזיר ולתקן את אשר קילקל. וידע האדם, שאברהם אבינו, עבר 10 ניסיונות והוא עמד וביקש מהקב"ה שלא ינסנו יותר, בכדי שבניו לא יעמדו ביותר מ- 10 ניסיונות קיומיים. אך, יש ניסיונות יומיומיים, שהם ניסיונות פחות קשים וגם פחות משפיעים, על המשך חיי האדם. ניסיון יומיומי, גם אם נכשל, יעשה תשובה וה' יסלח ואפשר לתקן ולהמשיך, אך ניסיון קיומי, זה דבר ועניין אחר. זה זמן, שאנו מרגישים, שעומדים בניסיון קיומי - אחד מכל עשרה נסיונות, שכל יהודי צריך לעמוד בהם - וחייב לעשות, את כל אשר לו וע"י תפילה, בכייה, צום וקבלות רוחניות, ה' עוזר ומרחם. אך גם היסורים, יש להם גבול, ואמרו חזל:"קשים ונאמנים". היסורים נאמנים, לילך ברגע שה' גוזר אשר ילכו וכאשר, עוברים הניסיון ועוברים הייסורים, ברגע אחד, זה נגמר וחולף, ומתחיל בחיי האדם זמן אחר "ורוח נכון חדש בקירבי" עולם אחר ומציאות אחרת. "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה" בטוחים באמונתנו, שהקב"ה מנהיג את עולמו בחסד וברחמים ועל הכל יביא אלוקים במשפט ואין נעלם ממנו, וכל ניסיון אשר בא, יש את הכח לעמוד בו וכך אומר דוד בתהילים: "הנותן שלג כצמר" - מתי נותן ה' שלג? מתי שיש צמר להתכסות בו. כפור, קור גדול - כפור מתי שיש אפר לחמם את התנור - אין ניסיון, אם אי אפשר לעמוד בו - ובע"ה ע"י כח התורה אשר "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי" - נחזק ונתחזק בתורה הקדושה ובאמונה החזקה.

הקב"ה מצווה את אברהם אבינו )בראשית כב,ב(: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה", וזהו ניסיון הקשה שבכולם, משום שיום לפני כן, הקב"ה אומר לאברהם )בראשית כא,יב(: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ולמחרת אומר לו להעלות אותו לעולה. ועוד כאשר הקב"ה אמר "את בנך", התחדד בליבו של אברהם אבינו האהבה עצומה של אבא לבן, "יחידך" התחדד בליבו של אברהם אבינו אהבה עצומה אשר יכולה להיות לבן יחיד, "אשר אהבת" הגיע באותו רגע אברהם, לסוג של אהבה על בנו הגבוהה ביותר, אשר יכולה להיות לאדם על בנו בכל העולם ובכל הזמנים. והנה, עומד אברהם אבינו עם אהבה כל כך גדולה וחזקה כלפי בנו והקב"ה מצווהו להקריב אותו קורבן לפני ה'. אברהם מקבל בכוחות נפש חזקים את ניסיון העקידה. ומובא בחז"ל שסיים אברהם אבינו את ניסיון העקדה, והקב"ה אמר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". עמד אברהם אבינו וביקש מהקב"ה: ריבונו של עולם, עברתי עשרה ניסיונות קשים, תנדור לי שלא תנסה אותי בעוד ניסיון, עמד הקב"ה ונדר לאברהם אבינו שזהו הנסיון האחרון אשר יתנסה בו אברהם אבינו. והנה, צריך להקשות, אחרי ניסיון זה, מצאנו שאברהם אבינו התנסה בעוד כמה ניסיונות, ניסיון שאשתו שרה אמנו נפטרה לאחר העקידה, ניסיון שלא רצו לתת לו קבר לקבור את שרה רק אחרי ששילם ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, ועוד ניסיונות רבים אשר עבר אברהם. אם כן, היכן הנדר שנדר הקב"ה לאברהם אבינו שזהו הניסיון האחרון? אלא, אפשר לפרש ולומר יסוד גדול, אשר כל יהודי צריך לשומו מול עיניו. ישנם ניסיונות קיומיים וניסיונות יום יומיים; ומה ההבדל בין ניסיון קיומי לניסיון יום יומי? כמה הבדלים, ניסיון קיומי הוא קשה ביותר, ובשעה שבא לאדם ניסיון קיומי, הכל סגור לפניו, פונה לימין הכל סגור, פונה לשמאל הכל סגור, מכל צד הכל סגור, וכך, מצאנו אצל אברהם אבינו "והאלוקים ניסה את אברהם", אלוקים הוא שם של מידת הדין. ואם האדם נכשל בניסיון קיומי, יורדת מעלתו אשר נמצא בה, אך אם עובר את הניסיון הקיומי, יעלה מעלה מעלה, בכל מעלה אשר נמצא. עשרה ניסיונות קיומיים, חייב כל יהודי לעבור במשך חייו, וזה אשר ביקש אברהם אבינו מהקב"ה, תישבע לי שלא תנסה אותי יותר, איזה ניסיון? ניסיון קיומי, ואם אברהם היה מתנסה בעוד ניסיונות, גם כל יהודי היה מצריך להתנסות בעוד ניסיונות. ולכן, אברהם חשש, לו ולזרעו ולכן, בשעת רחמים ביקש מהקב"ה שבועה ונדר שזה יהיה הניסיון האחרון בניסיונות הקיומיים. אך צריך לדעת האדם שיש עוד ניסיונות ולהם נקרא, נסיונות יום יומיים, והם ניסיונות אשר עבר אברהם אבינו אחרי הניסיון העשירי של עקדת יצחק. ולכן, כשמרגיש אדם שעומד בניסיון, שהכל סגור בפניו, יחזק את אמונתו בהקב"ה וירבה בתפילה "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'", וידע האדם, שכל אדם פרטי עובר עשרה ניסיונות קיומיים, כל משפחה עוברת כעין עשרה ניסיונות קיומיים, כל קהילה עוברת עשרה ניסיונות קיומיים וצריך להתחזק בתפילה לשבור את כל צרינו ואת כל הקמים עלינו לרעה. והנה שלושת עמודי האומה, אברהם, יצחק ויעקב תיקנו לנו את התפילות, אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, יצחק אבינו את תפילת מנחה, ויעקב את תפילת ערבית. וכאשר נתבונן על חייו של אברהם, נמצא שאברהם היו לו חיים נוחים וטובים, וכך נאמר )בראשית כד,א( "וה' ברך את אברהם בכל", היה לו בנים, בת, רכוש גדול וכל דבר טוב שיכול להיות לאדם. לעומת זאת, יצחק אבינו, חייו היו חיים בינוניים, היה עיוור בעיניו, אשתו רבקה הייתה עקרה הרבה שנים, רועי אבימלך רדפוהו ועוד דברים לא נוחים שעברו על חייו, אך מצד שני הייתה לו אשה צדיקה זמנים של אושר ובנים, אשר קיימו מצוות כיבוד אב ואם, חייו היו מעורבים. אך אצל יעקב כל חייו היו חיים קשים מיום שנולד, עשו רדף אותו, היה צריך לברוח מבית אביו; לבן רימה אותו, החליף את אשתו, החליף את משכורתו; עשו בא לקראתו למלחמה עם ארבע מאות ראשי גייסות של צבא חיללו את דינה, יוסף נמכר, נפטרה עליו רחל אימנו. אם כך, שלושה אבות העולם, שלושה סוגים של חיים; אברהם, חיים טובים, יצחק חיים בינוניים, יעקב חיים קשים. ועל פי סוג חייהם תיקנו את התפילות. אברהם תיקן שחרית "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך", כמו אור בוקר שהישועה וההצלחה מאירה פנים לאדם, יעמוד ויודה ויתפלל לה', כפי שעשה אברהם אבינו. יצחק תיקן את תפילת מנחה לחיים בינוניים, אשר לפעמים נראית ההצלחה ולפעמים הקושי והמר, וזוהי תפילת מנחה, אשר מתפללים באמצע היום, בין האור לחושך בדמדומים, והיא לאנשים, אשר בינוניים הם. תפילת ערבית, אשר תיקן יעקב היא תפילת החושך, כשהאדם מרגיש שהכל צר ומר לו הכל חשוך לפניו גם אז יתחזק, "ואמונתך בלילות", אמונה אף שהכל נראה לו כחושך ולילה. נודה לה' על כל אשר גמלנו, ואף על הניסיונות הקיומיים אשר עברנו, ובתקופה, בכל יום ציירנו בנפשנו את הניסיון הקיומי, אשר עבר דוד מלך ישראל חי וקיים. ומספר הנביא, לדוד היה בן בשם אבשלום, אשר דוד קירבו אהבו האמין בן ונתן לו יותר מכל בניו, עברו ימים, ובנו של דוד אבשלום התחיל לחפש את האינטרסים הפרטיים שלו, התחיל להסתובב בין כל חשובי עם ישראל לומר לכל אחד את אשר רוצה לשמוע, ובעורמה היה מהרהר אחרי אביו, קירב אליו את כל חשובי חצר המלך, והשלה והבטיח הבטחות לכל אשר רוצה לשמוע, עד אשר ערער את מלכותו של דוד מלך ישראל, עד שהגיע למצב שקם על אביו על דוד המלך, לקח עימו את דואג האדומי, אשר היה איש חזק ומסוכן בעצותיו, וחז"ל אמרו שעצותיו של דואג היו מסוכנות וחכמות כמו ששאלו את נביא ה', ועוד עימו מראשי עם ישראל הלכו אחרי אבשלום. והנה, באחד הימים הבין דוד שעומדים לשפוך את דמו ולהורגו, לקח דוד את מעט האנשים אשר נשארו עימו וברח מביתו אבל וחפוי ראש, ואבשלום ודואג וכל רודפי דוד נכנסו לארמון המלך בזזו וחיללו את כל הקודשים, ודוד עם מעט האנשים אשר עימו יצא מירושלים אבל יחף וחפוי ראש, על הצער שבנו אהובו קם לשפוך את דמו ולהחריב את מלכות בית דוד. בעוד דוד בורח, עמד שמעי בן גרא והתחיל לקלל ולבזות את דוד המלך, צעק לעברו "רוצח", גנב, גזלן, קמו אנשי דוד ובראשם יואב בן צרויה, שר הצבא וביקשו לפגוע בשמעי בן גרא, על אשר פגע במשיח ה', אמר דוד המלך אל תפגעו בו, הקב"ה שלח אותו לבזות אותי ואל תעשו לו מאומה. )אך הנביא מספר, שלפני מותו של דוד ציוה את בנו שלמה "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים והוא קיללני קללה נמרצת וגו' והורדת את שיבתו בדם שאול" )מלכים א ב,ח-ט(, ובסוף אחרי פטירת דוד, מספר הנביא באריכות, איך שלמה הוציא להריגה את שמעי בן גרא(. ובעוד דוד עובר צער ובושה וחרפה, מתפלל דוד להקב"ה שלא ישמעו את עצתו של דואג, משום שעצותיו מסוכנות. והנה אבשלום, דואג וכל המורדים בית דוד ישבו לטכס עצה איך להרוג את דוד המלך, וכשלא קיבלו את עצתו אמרו חז"ל עלה לגג הבניין קפץ והרג את עצמו, ועליו דורשת הגמרא הפסוק )תהלים נה,כד( "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". ובסוף ניסיון קשה זה של דוד בנו אבשלום אשר בגד באביו ובמלכות בית דוד והפנה עורף למסורת ישראל ולבית אשר ממנו גדל, ראשו נתפס בעץ ואחד מחיילי דוד ערף את ראשו ודוד שב לירושלים לכיסא מלכותו. כך בכל אשר קורה לאדם יסתכל ויחפש בתורתנו הקדושה וימצא קשר לנפשו.

הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר. צריך האדם לדעת, אין הקב"ה נותן לאדם ניסיון, אם אינו יכול לעמוד בו ולכן, כשרואה האדם, שניסיון בא אליו, ידע, שיש בכוחו לעמוד בניסיון, בעוז ובתעצמות וזה פירוש הפסוק: "הנותן שלג כצמר". מתי הקב"ה נותן שלג? כשיש צמר להתחמם 'כפור', פירוש קור גדול, מתי? שיש אפר לחמם את הבתים. כל ניסיון הבא לאדם, במשך חייו ידע בבירור, שכל מה שיש לו לעשות, לבטוח בהשם ולאסוף את הכוחות העצומים שטמונים בו וללכת בכל כוחו להכריע את הניסיון. כל ניסיון הוא כהר; הטיפוס על ההר אינו דבר קל, אך כאשר מגיע האדם, לפסגת ההרים, שם הנוחות, האוויר והביטחון, יותר חזקים ולכן, שם, בשעת ההתמודדות ובשעת הקושי, ידע שיש בכוחו להכניע כל דבר קשה ואחריתו תשגה מאוד. ואף, כשנסתכל בימים אלו, 'בין המצרים', על גלות עם ישראל לבבל, נמצא הדבר פלא גדול, אשר מובא בחז"ל: ביקשו חכמים מדוע גלו ישראל לבבל ולא למדינה אחרת? תירצו חכמים ואמרו: הבבלים לא אכזריים, אכזריות קשה, לאומות העולם ומכבדים דתות אחרות. לכן, הקב"ה הגלה לבבל, ששם, לא יגזרו על תורתנו, שלא ילמדוה ובזכות התורה שלמדנו עם ישראל לא נכחד. עוד טעם מדוע גלו לבבל: רבי חנינה פירש ואמר: משום ששפת הבבלים, ארמית, דומה מאוד ללשון הקודש וראה ה' את צרתם ועוניים ולעמוד ולהתמודד, גם עם השפה, ראה הקב"ה שזה דבר שיכבד עליהם מאוד, לכן הגלה לבבל. עולא פירש ואמר: גלות עם ישראל לבבל, הייתה משום ששם גדלים תמרים והתמר הוא מתוק ודבר מתיקה, מחדדים בתורה. ורבי חנינה אמר: 40 שנה, לפני החורבן, לא גדלו תמרים בבלל ובדיוק בתאריך זה, לפני החורבן, עמדו הבבליים ומילאו את כל ארצם בעצי תמרים. ואולי אפשר אף יותר לפרש ולומר: אמרו חז"ל 40 שנה לפני החורבן, עמד אחד מקדושי עם ישראל, רבי צדוק והיה צם מבוקר עד ערב, במשך 40 שנה ולמחייתו היה אוכל תמר כל לילה וזה הזמן, אשר נכנס בליבות הבבלים, למלא את ארצם בזרעי תמרים ובוודאי כח מסירותו, של רבי צדוק והנה נפשו, למען הכלל, הכניס בליבות הבבלים 40 שנה לעשות, את אשר לא עשו, כל ימי חייהם לזרוע תמרים ובכוחו, מותק לישראל. בשעת הגלות והשיעבוד, היה אף במשהו קל יותר. לכן, נחזק בנפשנו, שכל דבר הבא לפנינו, יש לנו כוחות לעמוד בו וכל מעשה טוב, אשר עושים, נזרע על ידו, ישועה וגדולה לזמן אחר, אשר התועלת מאוד נחוצה לאותו זמן.

אנו חיים בעולם, אשר הניסיונות והיצר, גוברים, מיום ליום ובכל צעד ושעל, אשר פונה האדם, הוא מוצא את יצרו אורב לו וכבר אמרו חז"ל: "אין צדיק אשר בארץ ולא יחטא" והזמנים מתקשים, מרגע לרגע. אם ננסה לבאר, על פי יסודות רבותינו, את שני סוגי הניסיונות, אשר מתנסה האדם ושתי צורות היצר, אשר באים לפני האדם: ישנו יצר הרע הרגיל, אשר אורב וניצב, בכל צעד ושעל והוא יצר, אשר, פחות או יותר, עם כוחות חזקים ועם יסודות התורה, אשר חייב שיהיה באדם, כמו שמובא בגמרא ובמסכת קידושין: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" - זהו היצר הרגיל, השכיח, הרצוי, אשר עם כוחות מתוגברים של מצוות, אמונה וכו', אפשר להתגבר על סוג היצר הזה. אך יש עוד סוג של יצר, שהוא הקשה והמסוכן, והוא יצר של מלאך ממש, אשר בא להחטיא את האדם. מעטים הם בני עלייה, אשר ניצחו את היצר הבא בצורה הזו ומי שזכה לנצח את היצר הזה, עלה והגיע למעלות הגבוהות והנשגבות בעם ישראל. כפי שמצאנו באותו תנא, רבי מתיא בן חרש, אשר עלה השטן לפני הקב"ה ושאלו: מתיא בן חרש, מהו בפניך? אמר הקב"ה: צדיק. אמר השטן להקב"ה: תנני רשות וארד ואנסהו. ירד השטן בדמות של אישה אשר לא היה כיופייה מבריאת העולם, ונכנסה אליו לבית המדרש. סובב את ראשו לצד אחד, באה לצד ההוא, סובב את ראשו, לצד השני ושוב באה ועמדה כנגדו. ראה רבי מתיא, שזהו ניסיון קשה, ביקש מתלמידיו, שני מסמרים ותלש את עיניו. הזדעזע השטן והזדעזעו השמיים. שלח הקב"ה את רפאל המלאך לרפא את עיניו של רבי מתיא, אך רבי מתיא לא הסכים. אמר, מוטב העיוורון ולא להסתכל שוב בניסיונות קשים. עד אשר הובטח לו, שלא יתנסה שוב, הסכים, שיתרפא מאור עיניו. זהו ניסיון של היצר, בכוחות עצומים, אשר יורד ונלחם עם האדם. וכך, מצאנו בגמרא בקידושין במעשיות דומים, על רבי עקיבא ורבי מאיר בעל הנס עם שינויים קטנים. שהיו עוברים ליד מקום של עוברי עבירה ליד ים וליד מקום מוצל. ובא השטן לפני הקב"ה וביקש להחטיאם. ירד השטן בדמות של אישה שלא היה כיופייה, והיה ניסיון חמור וקשה לרבי מאיר ורבי עקיבא, כל אחד בנפרד ניצל בזכות בת קול שיצאה מן השמיים. ואמרה, היזהרו ברבי עקיבא ובתורתו. וכן, היזהרו ברבי מאיר ובתורתו. וכך רואים שישנם ניסיונות, אשר מעל הטבע והקשה מכל. ננסה לבאר, עניין דוד המלך, אשר בתהילים אומר: "וליבי חלל בקירבי" פירוש 'וליבי חלל בקירבי - הכנעתי את יצרי ואין בליבי יצר הרע. מצד שני, ידועה הגמרא על מעשה של אשתו של אוריה החיתי בת שבע, אשר דוד היה בחדרו ובבית ממול, כל אותו מעשה. אם כך, איך נבין את דברי דוד, המעיד על עצמו שליבו חלל בקירבו, שאין בו יותר יצר הרע. אלא, על פי דברינו, דוד המלך הכניע את היצר הרגיל אשר עולה ובא מהאנשים ומחכה במשעולי ונפתולי החיים, זה יצר מוכנע בליבו ועליו מעיד דוד "וליבי חלל בקירבי". אבל דוד במעשה אשת אוריה החיתי. כבר אמרו חז"ל, דוד הסתכל מהחלון וראה את השטן בדמות ציפור, זרק דוד חץ להרוג את השטן בדמות ציפור, ואז מעשה שטן הצליח, ובמקום להרוג את השטן נשבר החלון, והשטן בצורה הקשה ביותר עמד ונלחם בדוד. ובזה, יובן דוד המלך כדבריו "וליבי חלל בקירבי" ליבו היה חלל מיצר הרע, אך מן היצר המסוכן הזה והקשה, אין ביטחון לשום אדם. ואשרי ילוד אישה אשר עמד והתמודד עם היצר מן הסוג השני, כיוסף הצדיק עם אשת פוטיפר וכפלטי בן ליש עם מיכל בת שאול. הנה, ידע האדם, שסוד כל הצלחה בחייים, טמון במידת הקדושה, היא מידת היסוד וכאשר שומר ומקפיד האדם על היסוד. אם היסוד חזק, הבניין חזק, כל אדם שנברא לעולם, נכתב עליו, שפע, פרנסה, שמחה. וח"ו במעשיו הנלוזים מקלקל ומחריב וממיט אסון על עצמו ועל כל קרוביו. מי שקדוש ושומר מידה זו כוחו בכל עניין. כך מסופר, על אחד מן הקדושים והצדיקים כשנפטר מן העולם, מצאו את צוואתו ושם היה כתוב, שמבקש שיכתבו על קברו "הרב הנודע בשערים". וכששאלו אחד מגדולי וצדיקי הדור מדוע? פירש ואמר: צדיק זה, שמר מאוד על ברית הקודש ובשמיים יש הרבה שערים, שערי ברכה, שערי הצלחה, שערי זריזות ולכל שער, יש מפתח הפותח את השער הזה, אך, יש מפתח אחד, שפותח את כל השערים וזה מפתח של שמירת הברית ומי ששומר את ברית הקודש, כל השערים בידו, לפתוח ולעשות בהם כבשלו. לכן, נחזק עצמנו ונדע את אשר, מובא בספרי הקבלה, כאשר היצר הרע, גובר על האדם לחטוא בעיניו ובאותה שעה, עוצם את עיניו ולא חוטא, באותם רגעים, שעת רחמים ורצון אצלו בשמים וחזקה, כל אשר יבקש, יענו לו.

מובא במדרש, שבאחד הימים עמד משה רבינו במקום אשר ילדים ונערים משחקים בו, וישב וראה מנגד ילד קטן כחוש ועיוור בעיניו השומע באוזניו את כל רעש ומהומת הילדים והנערים אשר שמחים ומשחקים. עמד משה רבנו לפני הקב"ה וביקש רחמים על הילד וכשראה שלא נענה, הפציר הפצרות קשות שהקב"ה יאיר את עיני הילד העיוור. לבסוף, אחרי תחנונים מרובים, אמר לו הקב"ה, אם יפתח את עיניו לא תוכל לבקש שוב לסמא את עיניו. קיבל משה את דברי ה'. והנה נפתחו עיני הילד והתחיל לראות ככל בני גילו. באותו רגע שנפקחו עיניו, עמד הילד על רגליו רץ והיכה את כל הילדים והזיק להם ושבר והחריב כל חלקה טובה אשר הייתה מול עיניו. באותו רגע הבין משה, הצור תמים פעולו כי כל דרכיו במשפט, אין אמונה ואין עוול צדיק וישר ה'. אותו ילד עמד והיה מעוכרי ישראל, בכל הזמנים, בכל הדורות והוא אשר הקים את פסל מיכה והוא מיכה. יסוד זה, צריך להיות אזהרה חרוטה מול עינינו, ישנם דברים שמוטב שיישארו עצורים ושלא יתפתחו לעולם, משום שהתפתחותם סכנה ורוע גדול וחורבן גדול לעולם. וכך, כשרואים אדם, אשר יש בו מידות רעות, כגון מידת השקר, מידת הסכסכנות, מידת הרכילות, מוטב להיזהר ולהשאירו נטול כנפיים כעיוור, משום שיכול לסכן את כל קיום כלל עם ישראל. כמו החורבן שמיכה גרם בעם ישראל, בא מראיית עיניו, אילו היה נשאר עיוור לא היה הרוע אשר עשה בעולם. וכך, ידוע המעשה עם חזקיה המלך, אשר בא אליו הנביא ואמר לו הנך מת, שאל את הנביא מדוע? אמר לו: משום שלא נשאת אישה. חזקיה המלך ידע, שעתיד להיוולד ממנו בן רשע אשר ישים צלם בהיכל, ולכן לא רצה להתחתן ואמר את טענתו בפני הנביא שאינו רוצה להתחתן משום שידע בנבואה שיוולד לו בן רשע שישים פסל בהיכל. ענה הנביא ואמר לו: בחשבונות של הקב"ה אל תיכנס. אמר המלך חזקיה לנביא: תיתן לי את בתך להתחתן איתה וזכותך וזכות אבותיי יגנו, התחתן עם בתו של הנביא ישעיה ונולדו לו תאומים. מובא באחד המדרשים, חזקיה המלך הרים את שניהם, ושניהם נפלו מידיו, מת הבן הצדיק ונשאר מנשה אשר חטא והחטיא את ישראל והכניס פסל להיכל. צריכים להיזהר זהירות גדולה, בכל מעשי ודרכי האדם, ישנם דברים, שהשתיקה וחוסר ההעמקה, בריאה וטובה לכלל ולפרט. בכדי לעבור את פרוזדור החיים בצורה אמיתית ונכונה, צריך האדם, לחטוף כל מצווה הנקרית בדרכו. ואף להשתדל ליצור ולברוא מצוות ומעשים טובים. ואמרו חז"ל: "מצווה הבאה על ידך אל תחמיצנה" וישנו מעשה, אשר מוסר גדול אפשר ללמוד ממנו. במדינה, אשר היה בה מועצת זקנים חכמים ונבונים ופחדו, שיבוא מלך וישלוט עליהם ועל בניהם ועל בני בניהם ועל כל האוצרות העצומים של המדינה. לכן היה בידם דרך ומנהג איך להמליך את מלכיהם. בכל שלוש שנים היו מחליפים את מלכם, ואיך היו בוחרים ומחליפים את מלכם? היה זה בדרך תמוהה ביותר - בכל שלוש שנים היו הולכים ומחפשים בפינות הדרכים עניים מרודים אשר אין להם כל. והיו בחכמה משקים אותם בשכר עד אשר היו מאבדים את דעתם ונופלים לתרדמה עמוקה ביותר. ואז היו מועצת הזקנים חוטפים את העני לוקחים אותו לארמון גדול ומלבישים אותו בגדי מלוכה ולא מגלים לו מאומה, וכך היו נותנים בידו את הממלכה למשך שלוש שנים. ובסוף 3 השנים שוב משקים אותו שכר מרדימים אותו ומחזירים אותו ערום עם הבגדים אשר לקחו אותו לפני 3 שנים וכך במחזוריות של כל 3 שנים, היו הופכים ומשנים את הממלכה. והאנשים אשר זכו למלוכה לא הבינו את אשר קורה עימם והיו חושבים, שבחלום טוב נמצאים ובסוף ה- 3 שנים, היו חושבים שחזרו למציאות חייהם. באחד הפעמים, נלקח עני רש אך חכם גדול, כשבבוקר מצא את עצמו במיטת המלך הבין שדבר תמוה מאוד קורה עימו אך התנהג כמלך וכמצופה ממנו. אך בחוכמה האיר פנים לאחד מן השרים הטיב עימו קירבו והתחיל בחוכמה לשאול אותו מה פשר מעמדו, הרי זוכר הוא שהיה עני ואביון. לאט לאט, פתח השר את ליבו וסיפר לו את הדרך בה ממליכים מלכים. הבין האדם וידע שבעוד שנתיים וחצי יחזור להיות עני ועריה. מיד לקח את חייליו ואת מקורביו בכח מצוות מלך אשר הוא, והלך מחוץ לעיר לאחד הערים וציווה עליהם לבנות שם ארמון גדול ובנו כמצוותו. וכך החל מידי יום ביומו לשלוח לשם כרכרות מלאות באבנים טובות ומרגליות ולבנות שם אוצרות על גבי אוצרות אטומים חתומים ועצורים לו באופן אישי. ברבות הימים, הבינו מועצת הזקנים, את אשר עושה אך לא יכלו לעשות מאומה, משום שהוא המלך. כשסיים את ה- 3 שנים הרדימו אותו ובבוקר כשהתעורר מצא את עצמו עם הבגדים הקרועים אשר היו לו לפני כ- 3 שנים. מיד התעשת, קם והלך לארמון אשר בנה, אשר כל טוב לו שם וחייו היו חיים, לא כשאר המלכים בזו הממלכה, אשר מעושר וממלכות, חזרו לשפלות. וכך יראה האדם את חייו, הקב"ה מביא כל אחד לעולם הזה לזמן קצוב, אף אחד לא יודע את יומו, מי שחכם ממלא אוצרות ושומרם ליום אשר יצטרך אותם כמו שחז"ל אומרים: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" ומי שדעתו אינו עימו, חי את החיים מרגע לרגע, מעביר את זמנו ובסופו חוזר ערום ועריה חסר כל ואוי לו ואוי לנפשו.

אנו אומרים בכל יום, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וצריך להקשות, איך אפשר לצוות ציווי לאהוב? אהבה, זה דבר שבא מהלב ואי אפשר לצוות ציווי לאהוב, אפשר לצוות לכבד, אפשר לצוות לתת, אבל לאהוב איך אפשר לצוות?! אלא, אפשר לבאר יסוד גדול, כשנתבונן על חיינו נראה, שאנו נמצאים בחיפוש נואש, חיפוש חסר תקוה, חיפוש אחרי משהו בלתי ידוע וכל מה שמשיגים לא מספק, וכל מה שתשיג נהיה, אחרי זמן, חסר משמעות בעיניך, ושוב מתחיל החיפוש. החיפוש נמשך, בין אם אתה משיג משהו ובין אם לא. נראה, שאין זה משנה, מה יש לך ומה אין לך, החיפוש ממשיך בין כה וכה; העשירים מחפשים, העניים מחפשים, החולים מחפשים, הבריאים מחפשים, החזקים מחפשים, החלשים מחפשים, החכמים מחפשים ואיש אינו יודע, אחר מה בדיוק. צריך להבין מהו החיפוש הזה, מדוע הוא קיים, זה נראה כמו חור שחור גדול, בנפש האדם, שכל מה שמשליכים בו נעלם? פעם, שמענו על צדיק גדול, שרצה להבהיר לתלמידיו את עומק החיפוש בחיים ובאחד הימים, ראו את רבם בשדה חיטים מתכופף וזוחל ומחפש דבר מה, שאלו, מה אתה עושה רבנו, האם אתה צריך עזרה? ענה להם, לא אני מסתדר לבד. עבר עוד שעה ועוד, הרב, בין אלומות החיטה ושוב באו תלמידיו, רבנו מה אתה מחפש? ענה להם, אבד לי דבר. שאלוהו היכן? אמר להם, בבית אמרו לו, אם כך מדוע בשדה אתה מחפש? אמר להם ללמדכם מוסר: לא משנה אם איבדת ומה איבדת והיכן איבדת, תמיד האדם מחפש יחפש, החיפוש לעולם לא נגמר, הרצון למצוא משהו שלא יודעים עליו, לעולם לא יגמר. מסופר על אלכסנדר מוקדון, ביום שסיים לכבוש את כל העולם כולו, שמעו כל קציניו ומפקדיו בכי תמרורים מחדרו, התקרבו לדלת ושמעו את אלכסנדר הגדול, מיילל מבכי, אזרו אומץ, נכנסו ושאלוהו, אלכסנדר הגדול, ראינו אותך במצבים הקשים ביותר, שהמוות היה רגעים, ממך ומעולם לא הורדת דימעה מעינך מה קרה, שבסוף, כשסיימת לכבוש את העולם כך אתה בוכה? ענה ואמר להם, כל המלחמות היה חיפוש אחרי דבר נעלם, שהנפש חיפשה אותו נלחמתי, סיכנתי את חיי, סיימתי את כל תוכניותיי והגעתי לנקודה שבה התחלתי, נזרק אל עצמי, ואינני יודע מה אני עוד מחפש. אם כך נשאל מה באמת מחפש האדם? אלא, הקב"ה ברא את האדם בשורש נשמתו, ממקום גבוה וקדוש בשמים ועד שהאדם, לא מיישר את נפשו, עם שורש נשמתו, תמיד ירגיש את עצמו עדיין אדם, שאיבד דבר ועוד מחפש אותו. האדם שרודף אחרי כסף, הכסף לא ירגיע אותו, האדם שרודף אחרי כבוד, הכבוד לא ירגיע אותו, רק החיבור בשורש נשמתך, זה יביא מזור לנפשך. ועל פי זה יובן, איך אפשר לצוות אותנו לאהוב, משום ששורש נשמתנו הוא מה' ולכן בציווי, אפשר לצוות לאהוב את ה', כי זה שורש נשמתנו.

מעשה המובא בספרים הקדושים, אשר ממנו נלמד, כמה החיבור לשורש עם ישראל חשוב הוא. מובא, על מלך גדול אשר היו לו, שני שרים חשובים, אחד יהודי ואחד אינו יהודי. המלך אהב את שניהם, אהבה מרובה והם היו החשובים והראשונים במלכות, עברו ימים ואשת השר, האינו יהודי, גבר יצרה עליה וחשקה בשר היהודי. אך הוא, שמר נפשו מכל משמר, והרחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לו. עברו הימים ולשני השרים, באותו יום ובאותה שעה, נולדו בנים והשמועה יצאה בכל העיר ששני הבנים של שני השרים, דומים להפליא והם כשני תאומים. המלך, כששמע הדבר ושמע הסיפור של אשת השר, אשר אינו יהודי, אשר חשקה בשר היהודי, וכל מחשבתה הייתה לרע וגם לבסוף ילדה בן כבנו, הזדעזע. הלך המלך ולקח את שני הבנים מהוריהם וגידלם בארמון ולא נתן להוריהם לראות את בניהם. אכלו אותו אוכל, היהודי ושאינו יהודי, שתו אותו משקה, למדו אותו לימוד, וההורים לא ידעו מי בנם. אך המלך עשה סימן, אשר רק הוא ידע, מי בן היהודי ומי בן הגוי. ברבות הימים, כשהנערים גדלו, קרא המלך לשני השרים ואמר להם, כל אחד יבחר את בנו. השר הגוי אמר למלך: אני אכנס ואבחר מי שיהיה כבן לי, בני או לא בני. השר היהודי התנגד ואמר: אני רוצה את בני. אמר המלך, זה זמן לבחון את חוכמתך. לקח השר היהודי קערה מלאה בענבים, אשר חלקם היו תלושים מהאשכול וחלקם לא, הניח השר את הקערה על השולחן וקרא לשני הנערים ודיבר עימם ובתוך הדיבור, כיבדם שיאכלו מן הענבים, אחד לקח מן הענבים התלושים, השני הקפיד רק מהענבים המחוברים לאשכול. עמד השר היהודי ואמר: זה שאכל מהענבים המחוברים הוא בני, זה שאכל מהענבים התלושים אינו בני. עמד המלך לבחון על ידי הסימן הצפון רק לו, האם אמת בדברי השר היהודי, והנה בחן ומצא, כדבריו, שזה בנו. עמד המלך מתפעל מחכמת השר היהודי ושאלו: איך ידעת דבר זה?. ענה לו השר: נשמת היהודי חייבת להיות מחוברת לשורש ולכן, גם הנער, לא יכול היה לאכול, דבר שלא מחובר לשורשו ומשם, למדתי וידעתי שהוא בני. יהודי חייב להיות מחובר לשורש ויניקת היהדות, היא התורה הקדושה. ולכן בימים קדושים אלו, ערב מתן תורה, צריך כל בן ישראל, לחזק את אחיזתו ויניקתו מן השורש, מן התורה הקדושה.