כיצד איפה צריך לנהוג אדם השואף לעלות בהר ה', וכיצד צריך לנהוג תלמיד עם רבו, כשהוא חותר להיות כלי קבול לתורתו ויראתו של רבו?! ידוע כי המנורה שבבית המקדש רומזת לחכמה, וכשם שששת הנרות אשר משני צידי המנורה היו פונים אל עבר הנר האמצעי, משמע כך גם בלימוד התורה על התלמיד לכופף את קומתו הרוחנית לפני רבו, עליו לראות את רבו כנר האמצעי המשפיע אורה לכל סביבותיו. וכשהתלמידים נוטים לרבם, מייחדים אוזן ומטים לב לשמוע את מה שאומר רבם, לראות את שנוהג רבם ולזכור את שראו ושמעו. עליהם לזכור כי הם כלי הקיבול אשר יתמלאו ממה שראו ושמעו מרבם, וכי בעתיד יהא עליהם להעביר את שקבלו הלאה. זוהי דרך מסירתה של התורה מדור לדור. כך השתבח רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, על שורש השגותיו הכבירות, הוא התבטא ואמר: "האי דמחדדנא טפי מחבראי, דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואלמלי חזיתיה מקמיה הוה מיחדדנא טפי" )עירובין יג, ב(. כלומר, מחודד אני ושנון מחבירי, מפני שראיתי את רבי מאיר מאחוריו, ואילו ראיתיו מלפניו הייתי שנון עוד יותר. הרי, ש"ראייתו" של רבי הקדוש את רבי מאיר, התבוננותו בדרכיו ובמעשיו, היא זו שהחכימתו מעל כל חבריו. ואף בדורות האחרונים היה רבי משה סופר זי"ע בעל "חתם סופר", ידוע בהתבטלותו לפני רבו, וכתלמיד מובהק שקד לפני רבו איש האלקים רבי נתן אדלר זי"ע. בניו מספרים עליו, כי אחרי שדבק ברבו ועזב את בית אביו, "לקחו רבו לביתו, מפתו אכל וממימיו שתה, והיה בן ביתו ממש, ועזב את אביו ואמו ודבק ברבו בדביקות גדול". צריך לדעת יסוד גדול, אלו הבאים ללמוד תורה, מתחלקים על פי רוב לשלושה, יש את הסוג האחד החפצים בכל נפשם ומאודם ללמוד, הם שקועים בלימודם עד למעלה מראשיהם, כרוכים אחרי רבותיהם ואזנם פתוחה לקלוט כל הגה ושיח שנשמעים במחיצת רבותיהם, ויש להם שאיפה ומטרה בלימודם. הסוג השני הם אלו שבאים ללמוד מפני ש"כולם עושים כך", אין להם שאיפה מיוחדת, אין להם תוכנית עצמית, אך הם נמשכים אחרי הזרם ואחרי החברה. הסוג השלישי הם אלו אשר באים ללמוד כמו מי שבא אל "עיר מקלט", אין להם היכן לפנות, אין להם להיכן ללכת, אז הם יושבים במסגרת ה"גלות" שגזרו על עצמם עד ש"יגאלו". שלושת הסוגים הללו אינם קיימים רק בלומדי התורה, גם בשאר מקצועות החיים, ישנם כאלו שדרכם סלולה להם וחייהם מלאים אתגרים חיוביים, ומן הקצה השני ישנם את אלו שמחפשים גאולה ומקלט לנפשם בעיסוק זה או אחר.

בשעה שאדם הראשון חטא, ואכל מעץ הדעת, נפקחו עיניו וידע טוב ורע, וכיון שהרגיש בחטאו הסתתר מפני ה', והתחבא בין עצי גן העדן. והקב"ה פנה אליו בשאלה "אייכה??!!". וצריך להבין, וכי הקב"ה לא ידע היכן מסתתר אדם הראשון, הלא מלא כל הארץ כבודו, ומה מקום היה לשאלת אייכה?! מסופר על רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, בעל ספר התניא, שנתפס למאסר בגין לימוד תורה והפצת היהדות, והובא לחקירה בפני חוקר יהודי שפרק מעליו עול תורה ומצוות. במהלך החקירה אמר החוקר לרבי שניאור זלמן: דע לך, שעזבתי את דרך התורה והמצוות מפני קושיה שניקרה במוחי. אמר לו הרבי, ומהי הקושיה? ענה החוקר: כיצד שאל הקב"ה את אדם הראשון אייכה? וכי הקב"ה לא היה שליט בעולמו ולא ידע היכן אדם הראשון נמצא. ומתוך קושיה זו הגיע לכפירה. ענה לו רבי שניאור זלמן: טעות בידך, לא זו הייתה כוונתו של הקב"ה לשאול את אדם הראשון. שהרי בוודאי שידע הקב"ה את מקום מסתורו כמו שידע את כל הצפונות שבחדרי לבבו. אלא ששאלת הקב"ה הייתה שונה לחלוטין. הקב"ה שאל את אדם הראשון: אייכה? היכן כל הכוחות המיוחדים שנתתי לך, היכן כל המעלות המיוחדות שהיו בך וכמו שאמר דוד המלך על אדם הראשון "ותחסרהו מעט מאלוקים". ואם כן, מדוע לא השתמשת בכל הכוחות המיוחדים הללו לטובה. אייכה? וכיצד נפלת והגעת להיכן שהגעת?! הוסיף רבי שניאור זלמן ואמר לחוקר היהודי: שבעצם קריאתו של הקב"ה אייכה? אינה מכוונת רק לאדם הראשון, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו. שהרי גם בנו נתן הקב"ה כוחות מיוחדים, ובכל אחד ואחד מבני ישראל טמונים כוחות נפלאים שצריך לדעת ולהשכיל ולנצלם כדבעי. אך בפועל אנו מאבדים את הכוחות הללו ושוגים בהבלי שווא. ועל כך שואל הבורא יתברך את כל אחד ואחד מאיתנו: אייכה?! כששמע החוקר היהודי את דברי הרבי, זלגו עיניו דמעות והרהורי תשובה התנוצצו בליבו, זעקתו של הרבי: אייכה? חלחלה וחדרה לתוך חדרי לבבו! דרשו חז"ל )בר"ר ב,ג( על הפסוק )בראשית א,ב(: "והארץ הייתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". רבי יהודה בר סימון, פירש את הפסוק הזה על הדורות העתידים לבוא. והארץ הייתה תוהו ובוהו, זה אדם הראשון שהיה ללמה ולא כלום. ובוהו זה קין, שביקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. וחושך זה דורו של אנוש, על שם )ישעיה כט,טו( "והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי" וגו'. על פני תהום, זה דור המבול שנאמר )בראשית ז,יא( "ביום ההוא נבקעו כל מעיינות תהום". ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, על שם "ויעבר אלוקים רוח על הארץ" )שם ח,א(. אמר הקב"ה, עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבוא האורה, "ויאמר אלוקים יהי אור" - זה אברהם. ומצינו עוד בחז"ל )סנהדרין צז,א(, תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו. ויש להקשות, מדוע דרשו חז"ל על אלפיים שנה הראשונות שמבריאת העולם שהם בגדר תוהו, והם ריקים ושוממים מבלי כל, ורק כשהיה אברהם אבינו בן חמישים ושתיים שנה והחל לגייר גרים ולעשות נפשות לעבודת ה' בחרן, החלו אלפיים שנה של תורה. והלא באותם אלפיים שנה דתוהו היו הרבה צדיקים וגדולים שקידשו את עצמם בעבודת ה', כפי שאמרו חז"ל )עירובין יח,ב(, שאדם הראשון היה חסיד גדול, וכיון שראה שנקנסה מיתה לעולם על ידו ישב בתענית מאה ושלושים שנה עד שהעלה גופו זרזי תאנה. וכן הבל בנו של אדם הראשון הלך בתומת ליבו, ולמדנו ממנו היאך יש לאדם להביא קרבנות. וכידוע שמשה רבנו הוא גלגול של הבל, ומזה נבין את גדלות נפשו של הבל. וכן היה את חנוך שהתהלך לפני האלוקים בתום וביושר לבב, וכן היה בדורות ההם מתושלח שכל עוד שהיה חי הקב"ה נמנע מלהביא את המבול על הארץ. וכן היו נח ושם בנו שהקים ישיבה ללימוד התורה. וא"כ מדוע נקראו כל השנים הללו תוהו ובוהו?! אלא נראה, שאמנם באותם אלפיים שנה היו צדיקים גדולים, אך לכל אותם הצדיקים לא היה המשך וקיום, וממעשיהם לא צמחו פירות ובניהם לא המשיכו את דרכם אחריהם. וזהו ההבדל המהותי והיסודי בין אלפיים שנה הראשונות, שהיו בהן אדם הראשון ונח ושאר הצדיקים, לאלפיים שנה השניות שבהם התחיל אברהם להפיץ ולהאיר את אור האמונה בעולם, ועשה נפשות וקרבן תחת כנפי השכינה. ואילו אותם אלפיים שנה ראשונות היו נחשבים בגדר של תוהו, כיון שלא היה המשך וקיום נצחי לכל אותם הצדיקים. הרי, שייתכן שאדם שאמנם ניחן בכוחות נפלאים, אך אם לא ינצל כראוי את כוחותיו, בעצם כל ימיו יקראו ימי הבל ותוהו, ובאחרית ימיו כשיבוא לתת דין לפני הקב"ה, ישאלוהו: אייכה?! והיכן כוחותיך המיוחדים שלא השכלת לנצלם כדבעי!

באחד מן העיירות באירופה היו נוהגים, שכל העשירים גרו מחוץ לעיר בבתים מבודדים עם גדרות גבוהות, ומחוץ לגדר היה שומר מסתובב כל הלילה לשמור מן הגנבים. באחד הלילות יצא מביתו אחד הצדיקים לעשות חשבון נפש בינו לבין בורא עולם, והנה נפגש עם אחד השומרים אשר היה מסתובב ושומר על אחד הבתים. עצר הצדיק ושאל את השומר: בשביל מי אתה עובד? ענה השומר: אני עובד בשביל אחד העשירים של העיר, שומר על ביתו. כשסיים לענות שאל השומר את הצדיק: ובשביל מי אתה עובד. באותו רגע ששאל את הצדיק, הצדיק הזדעזע והשאלה הייתה כחץ לליבו של הצדיק. השאלה נראית שאלה פשוטה ורגילה, אך פעמים רבות שאלות ודברים שנראים רגילים ופשוטים, טמון בהם מוסר ותביעה חזקה ביותר וקושי גדול. ענה הצדיק לשומר ואמר לו: כרגע איני עובד בשביל אף אחד. הנה בדברים אלו טמון מוסר ולימוד גדול מאוד, האדם שקוע בחיים ומשועבד לעבודה גשמית וחומרית, או מנוצל על ידי אחרים בעבודת כפיים, או מנוצל על ידי תאוותיו אשר משועבד ועובד עבורם שנים רבות, או את כל או רוב חייו. אותו צדיק הגיע לדרגה שאינו משועבד, לא בשביל אנשים בעבודות כפיים ולא בשביל תאוותיו. וכדברי הגמרא )ביצה טז,א(: הבבלים טיפשים שאוכלים לחם בתוך לחם. וקשה, מה איכפת לגמרא מדרכם של הגויים הבבלים, שיאכלו איך שרוצים ומה שרוצים, ומדוע הגמרא מגדירה אותם טיפשים?. אלא אפשר לדקדק ולאמר עומק הדברים, לחם בתוך לחם הוא, קמים בבקר עובדים קשה, כששואלים אותם מדוע עובדים קשה, עונים ואומרים בכדי שיהיה לנו כסף לקנות אוכל, או כשרואים אותם אוכלים בגסות ותאוה ושואלים אותם מדוע, עונים ואומרים בכדי שיהיה לנו כח לעבוד. אם כן, עובדים בשביל לאכול, ואוכלים בשביל לעבוד. ולכן הגמרא אומרת טיפשים הם, וכך שיעבוד האדם או עבודה אשר מנוצל בה או שתאוותו מנצלת אותו, כאותם בבליים, אך יש שלב בחיי האדם אשר עובד על עצמו עבודה רבה שמנתק את עצמו מן השיעבוד הזה, וכבר אינו עובד בשביל אחרים וגם לא בשביל תאוותו. וזו השאלה הפשוטה של אותו שומר את הצדיק: ובשביל מי אתה עובד?. אותו צדיק כבר לא עבד בשביל שום אדם וגם לא בשביל שום תאוה, ומפה אחרי שניתק האדם את עצמו מעבודה בשביל תאוותו, מתחיל העבודה האמיתית בשביל הקב"ה. אך מי יכול לעבוד ולאמר אני עובד לעשות נחת רוח לשם שמים ליוצרי. וידוע המעשה על צדיק גדול שלפני מותו בכה בכי גדול, שאלו אותו מדוע, ענה ואמר להם: פה יש לי מצוות ציצית לקיים, בשמים לא יהיה לי מצוות. עבודת הצדיקים הייתה, לא בשביל שכר או נחת אלא לעשות רצון אבינו בשמים. וכך מצאנו שצדיקים גדולים מכרו את עולם הבא שלהם תמורת אתרוג נאה, וכן בעיר שלא היה מקוה, עמד אחד הצדיקים ואמר שמי שיתרום כסף לבנות מקוה, נותן הוא לו את עוה"ב שלו. כשמתנתק האדם מתאוותו ומעבודה בעבור תאוותו, כל כוחו נהיה משועבד לעבוד את בוראו. עמד אותו צדיק וביקש מאותו שומר שיעבוד אצלו. שאל השומר את אותו צדיק: ומה תהיה עבודתי, ענה ואמר לו: עבודתך תהיה לשאול אותי, ואצל מי אתה עובד?. פה יש גם יסוד גדול, אפילו כל העולם עומד ואומר לך: צדיק אתה. תהיה בפני עצמך כרשע, וגם אם משמים יאמרו לך שצדיק אתה, תאמר לעצמך זה היה ברגע הקודם, אך הרגע נפלתי ואיבדתי את כל המעלה אשר הייתי בה. וזה דבר שצריך להזכיר בכל עת וזמן משום שהיצר דואג להשכיח מהאדם את האמת, ונותן לאדם לשקוע במחשבות אשר נוחות לאדם. דוד המלך, כל חייו היה תלוי מול עיניו את המקל והתרמיל שלו בכדי שיזכרם בכל עת וזמן, לזכור מאין בא. ובכל עת אנו זוכרים, לפני כשמונה שנים היינו במשרד של אחד מהצדיקים האהובים עלינו ביותר, ירא ה' וסר מרע, תמים עם ה', וידידנו הוא ממש מל"ו צדיקים של הדור, בתמימותו הגדולה ובמסירותו לה' ולישיבה הקדושה, וזכה שהבית מדרש הגדול באשדוד על שמו. כשישבנו במשרדו, אחרי הדלת ראינו כובע שלובשים הנוסעים על שני גלגלים ובגדים פשוטים ביותר, שאלנו אותו מה זה?, ענה ואמר לנו: היום ה' הרחיב גבולנו ויש לנו כל, אך איני רוצה לשכוח מה עבדתי ואיך נסעתי בגשם, בקור, בבושה, בצער. וכך לפני כל דבר גדול שאני עושה מסתכל על תמונת הרב ועל מה הייתי ולהיכן הגעתי. וזה העבודה שביקש אותו צדיק מאותו שומר, להזכיר לו. גם בין בעל לאשה, בין רב ותלמיד, בין חברים וכו', הזמן גורם לאדם לטשטש את הדברים, וכשהדברים מטושטשים מגיעים לחורבנות גדולים ביותר, כל אדם צריך לדעת מי הוא ומה הוא, ולא לחיות בהעתק של אחרים, ושדעתו תזוח עליו, וסוף כל האנשים אשר דעתם זחה עליהם, אבדו את עולמם ויצאו מן העולם בחרפה גדולה. על האדם לדעת כי "מעפר באת ואל עפר תשוב". לכל אדם יש את יעודו ושליחותו בעולם, אשר צריך לעשותה באמונה וביושר עם בוראו, ולזכור את זה בכל עת וזמן. וגם אם רואים שהדברים לא מסתדרים כמו שהאדם חפץ, לכל דבר יש עת וזמן, ומה שהשכל לא עושה הזמן יעשה, יש עת לכל ענין ולכל דבר. מובא על תלמיד אשר חיפש צדיק אשר יורה לו את האמת ודרך ה', משום שדברים לא מסתדרים לו ולא קורים כפי שהוא חפץ ורוצה, הלך מעיר לעיר וממקום למקום לחפש מורה דרך לנפשו, עד אשר הגיע לצדיק פשוט ונסתר, ישב ביום הראשון ובקש כל היום סימן לדעת על מהלך החיים, הצדיק לא ענה לו, יום שני כל היום בכל רגע עמד וביקש, הצדיק לא ענה, יום שלישי שוב כל היום חזר על בקשתו, הצדיק לא ענה לו, ביום הרביעי כשדחק יותר מידי את השעה, ענה הצדיק ואמר לו: לך לעיר ותכנס לשלושה החנויות הראשונות, הלך מהר במצוות הצדיק, חנות ראשונה ראה נגר הבונה דברים מעץ, המשיך לחנות השניה מצא אומן המכין מיתרים, נכנס לחנות השלישית ראה אדם המכין עבודות ברזל. לא הבין, חזר לצדיק ואמר לו: הייתי בשלושה חנויות, הראשון, נגר, שניה מיתרים, שלישית רתך, ומה הלימוד על החיים?, ענה לו הצדיק: זה הלימוד. יצא התלמיד בפחי נפש, גם פה אחרי כל הטירחה אינו מבין מאומה. אחרי כמה שבועות הלך להתבודד עם בוראו ביער מחוץ לעיר, והנה שומע נגינה מיוחדת, התקרב למקור הנגינה ומוצא את אחד מן האנשים, אשר היה באחד מן החנויות עומד ומנגן בכלי נגינה נגינות מיוחדות. או אז הבין התלמיד את דברי הצדיק, בכדי להגיע לנגן, צריך לאסוף ולרכז ולחבר את שלושת הדברים, נגר מיתרים, מתכת. יש את החנויות לכל אדם להצליח בחיים, אך הוא צריך לחכות לזמן הראוי ולאסוף ולקנות את החלקים, וכך לחבר את כולם, ונהיה כלי הנגינה המיוחד והטוב ביותר שיש. לכן ישתדל האדם לקנות החלקים על ידי עמל וטורח ותפילות, ולחכות לזמן הראוי לשמוע אל קול הנגינה המיוחד.

אונקלוס הגר, אחד הגרים המפורסמים ביותר ביהדות, בן אחותו של קיסר רומאי, שעזב את ביתו ופנה ללמוד יהדות בארץ יהודה. הגמרא מספרת )ע"ז יא,א(, שהקיסר שלח גדוד של חיילים להחזיר את אונקלוס הביתה ולהניאו מלהתגייר. אך לאחר שהחיילים הגיעו אל אונקלוס ופתחו עימו בשיחה, התגיירו כולם. הקיסר שלח שוב גדוד שני, אך גם הם התגיירו כולם. לבסוף, אחר תסכול וכעס, שלח הקיסר קבוצת חיילים שלישית, וציווה עליהם לתפוס את אונקלוס ולהחזירו אליו, והזהירם להימנע מכל שיחה איתו. כאשר תפסו את אונקלוס, והתחילו להוציאו מחדרו, ראו החיילים שהוא מושיט ידו ומנשק את המזוזה שבפתח החדר, מה זה, שאלו אותו וכו', וגם הם התגיירו. והנה מהיכן היה כוחו של אונקלוס, הרי הוא היה רק בראשית דרכו ביהדות, ומהיכן היה לו כח חזק כזה. אלא, כוחו היה כח ה"בהירות", מה שידע היה בהיר לו וברור לו ביותר. כאשר יש לאדם כח של בהירות והוא בטוח בעצמו במאת אחוזים במה שהוא עושה ובמה שאומר, כוחו גדול ביותר. ובכח זה גייר את כל מי שבא לתופסו. וזה "דע מה שתשיב לאפיקורוס", אתה צריך לדעת להבין בבהירות את אשר עליך לעשות, ואחרי כן תוכל לענות לאפיקורוס. כל הקושי להתמודד עם היצר הרע, נובע מכך אשר יצר הרע מטשטש את הידיעה אשר צריכה להיות ברורה ביותר. אם אדם יודע ומאמין בדבר באמת - אזי בסוף ישיג את הדבר. ואם האדם אינו מאמין והאמונה רפה, לא יוכל להשיג את מבוקשו. וזה היה כח אבותינו הקדושים, אשר נקראו "איתני העולם", עמדו איתנים על דעתם, כל כח בעולם לא הזיזם מדעתם וממחשבתם. ובזה אפשר לבאר את דברי הגמרא )ברכות ו,ב(: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו". וקשה, מדוע על קביעת מקום לתפילה מקבלים שכר כה גדול. אלא, כאשר האדם איתן אף בכיסאו בבית הכנסת, ואינו מחליף ומשנה את מקומו, ונשאר יושב באותו כיסא שנים רבות, אפילו שעלה לדרגה גבוה ונהיה מחשובי הקהילה וכדו', אך הוא עדיין במקומו. אלוקי אברהם בעזרו, הקב"ה עוזר לו ומסייע לו, משום שדעתו דעה חזקה יציבה ואמיתית. וזה גם מבחן לבחון בני אדם. כמו שמובא בדרך משל, כאשר ברווז נופל ממקום גבוה, ויש צורך לבדקו אם ניתן לשוחטו, שלא נשברו עצמותיו, או אולי מוטב להשאירו בחיים שיתאחו עצמותיו, איך יבדוק. הדרך הנכונה הוא, להשליכו אל הנהר הזורם, אם ישחה כנגד הזרם סימן שעצמותיו לא נשברו, אך אם נסחף עם הזרם ואינו עומד איתן, אלא נגרר ונסחף עם המים, סימן שעצמותיו נשברו וחבל לו לאדם לשחוט את אותו ברווז. כך האדם, מי שיודע לעמוד איתן, סימן גדול הוא לו, ומי שאינו יודע לעמוד איתן, יפול מדחי לדחי. מו"ר זקננו הקדוש רבינו חיים פינטו זצוק"ל, כל חייו עמד איתן, מקטנותו מאז התייתם מגיל קטן סבל סבל מרובה צער וצרה, אך הוא עמד איתן בכל דרכיו. כשעמדו אנשי הכנסייה וביקשו ממנו להמיר את דתו, עמד ואמר להם, כנסו את כל היהודים ובפני כולם אני אמיר את דתי ח"ו. שמחו כל הכמרים שמחה גדולה, על כי הרב הגדול של היהודים ימיר את דתו. והנה ביום ובשעה המיוחלת, עמדו כולם בפחד ואימה לראות ולשמוע מה יעשה רבינו הקדוש, והוא עמד בעוז ובתעצומות וצעק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אחר אמר: כעת אני יודע שלימדתי את כולם מה לעשות בשעה כזו, כעת תוציאו אותי להריגה. זוהי איתנות חזקה, אשר בא אחרי עבודה של שנים של יושר פנימי, של אמונה בדרך ונאמנות לדרך.

אמרו חז"ל: דאין בן דוד בא, לא בערבי חגים ולא בערבי שבתות, משום שבנות ישראל כשרות, משתדלות בהכנת שבת ויום טוב ובכדי, שטרחתן לא תהיה לריק, ציווה הקב"ה, שהמשיח והגאולה לא יבוא ויהיו בזמן זה. ולכן, במוצאי שבת, רוח הגאולה והישועה חוזרת ובאה ונקפיד בכל כח, אפילו בימים אלו, שהם ימי צער, להתחזק ולעשות המוטל עלינו בלילות מוצאי שבת קודש. וידוע המעשה, על אחד מקדושי עם ישראל, שבאחד ממוצאי שבת של שלושת השבועות, ציווה על תלמידיו, לא להרפות ידיים מעצב 'בין המצרים', אלא, לעשות סעודת מלווה מלכה, ברוב עם הדרת מלך. ולפנות בוקר, כשישבו האדמו"ר ותלמידיו פתאום, על השולחן נעמדה ציפור. רצו התלמידים להשליכה החוץ, אמר רבם: השאירו אותה עימנו, מגולגלת בתוכה נשמת צדיק גדול, אשר הקפיד בכל המצוות, קלה כחמורה, אך לא הקפיד במצוות מלווה מלכה ושלחוהו בגלגול בציפור, להיות עימנו וללמוד איך לנהוג בסעודת מלווה מלכה וזה תיקונו ושכרנו יהיה מושלם. והנה כשיוצאים משבת, וודאי, נדבק בנו מקדושתה ורוממותה של השבת וידוע, אשר נאמר בגמרא, על יוסף משיתא, אשר היה מפושעי עם ישראל: כשנכנסו הרומאים להחריב את ביתנו, קבלה הייתה בידם, שאם יהודי לא יפרוץ ראשון ויכנס ויחלל את בית ה', לא יעלה בידם להיכנס ולהחריב את בית היכלנו. עמדו וביקשו: כל יהודי אשר יסכים ללכת ראשון, לפניהם ולהיכנס לבית המקדש, כל אשר ירצה יקח לעצמו מבית אלוקינו. עמד יוסף משיתא ונכנס ראשון ולקח לעצמו את מנורת הזהב, אשר הייתה בבית היכלנו, שיופיה היה יופי שאין כדוגמתו בעולם כפתור ופרח וסמלה הוא סמל חשוב בעמנו. כשיצא ובידו המנורה, אמרו לו: איש פשוט אתה ודבר זה אינו יאה לך, השאירוה אצלנו ותיכנס שוב ותיקח דבר אחר. לא הסכים בשום פנים ואופן ובכה ואמר: לא די, שציערתי את אלוקיי פעם אחת, אצערהו שוב?! עמדו והבטיחו לו, הבטחות מרובות; יפטרוהו ממיסי המלך, יתנו לו כל ואולם, בפיו, רק משפט אחד: לא די שציערתי את אלוקיי פעם אחת, אצערהו שוב ?! עמדו והזהירוהו באזהרות קשות, שיענו אותו ואת בני ביתו ויוציאוהו להורג והוא בשלו, חוזר ואומר: לא די וכו' עמדו הכובשים והוציאוהו להורג בעינויי הגוף והנפש, קשים ביותר ובבכי גדול, עמד והצטער שציער את אלוקיו. וקשה: איך בתחילה הסכים להיות הפורץ גדר ולעמוד ולעזור למחריבי ביתינו ופתאום, מוכן לתת כל הון שבעולם ואף את חייו ולא לשוב על מעשיו? אלא, כשפעם אחת היה בתוך המקום הקדוש, האוויר והקדושה, השפיעו עליו והכניסו בו אהבת ה' וקירבה עצומה לריבון העולמים. כך, כוחה של שבת, כשעוברת על אדם שבת קודש, מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה - יש בנו, בנפשנו, כח עצום להתקרב למלכנו.

הנה ישנם ג' אבות נזיקים בחיינו, וראשי תיבות שלהם "א-ש-ם" א-כילה ש-כנים מ-קום. ענין האכילה, מה האדם אוכל, האם מקפיד על מאכלים כשרים, וכן שלא יהיה נבל ברשות התורה "וישמן ישורון ויבעט". שכנים: מי השכנים שלך, ומה משפיע העיר אשר אתה גר בה, עליך ועל בני משפחתיך. וכדברי התנא: נתאי הארבלי אומר; "התרחק משכן רע". מקום: אשר אתה נמצא בו, מה המידות של יושבי המקום, האם בעלי מחלוקת, בעלי לשון הרע וכו'. כאשר האדם משתדל באבות נזיקים האלו א-וכל ש-כנים מ-קום, קל לו להתמודד עם הניסיונות האורבים לו בכל מקום ומקום לאדם.

החורבן של המחלוקת קשה ביותר. ואמרו חז"ל )עוקצים פ"ג מי"ב(: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום". וכח הפרנסה נמצא רק במקום אשר בו השלום. והכתוב אומר )תהלים קמז,יד(: "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך". רק כאשר יש שלום, יש חלב חיטים פרנסה ושפע. אך, כשנתבונן בפרשת קורח, נקשה; מדוע קורח נענש בעונש כל כך חמור וקשה, שנברא עונש חדש בעולם, האדמה פותחת את פיה ובולעת את קורח וכל עדתו ואת כל רכושו?, חסרים עונשים, מיתות, מגפות?, מדוע עונש כל כך חמור?. וכן, מדוע כך בתוך האדמה?. ואפשר לבאר ולאמר, התורה מצוה אותנו להדבק בהקב"ה. ועל זה מקשים; איך אפשר להדבק בהקב"ה, הרי זה אש אוכלת ומי יכול להתקרב לריבון העולמים?. אלא, חז"ל מתרצים ואומרים )כתובות קיא,ב(: כאשר האדם מתקרב לתלמידי חכמים וצדיקים, זה הקירבה להקב"ה. והנה, מה קורח עשה?, קורח, ערער את האמונה במשה רבנו על ידי סיפורים שונים ומשונים, דברי שקר ובלע. ועל ידי מעשיו הרעים, גרם תמיהות, שאלות, התקררות באמונה, בדרכו של משה. וכך נגרם ריחוק של עם ישראל מהקב"ה, ועל ריחוק זה אין מחילה ואין כפרה, ולכן מיתתו מיתה הקשה והחמורה ביותר. דבר זה מצאנו לאורך כל הדורות, כל מי שקירר את עם ישראל וגרם ריחוק, תמיהות ושאלות, עונשו היה מן העונשים החמורים והמשונים ביותר, שעל ידי עונשו יראו את אשר קרה לעושה מעשה חמור זה, וע"י זה יהיה תיקון לחורבנו אשר החריב. ולכן קורח מת מיתה משונה ומיתתו גרמה להבנה אצל הכלל, שמעשיו היו מעשים של רשעים, עם אינטרס פרטי שלו, ובשביל הנאה קטנה שלו, גרר את עם ישראל לאחד מן החורבנות הגדולים והקשים ביותר, אשר עברו על עם ישראל מיום היותו עם. ונקשה; מדוע הקב"ה לא ריחם על קורח ומיתתו היתה פחות קשה ממה שמת?. אלא יסוד גדול, ישנם מחלות אשר הם מדבקות וכאשר האדם חולה בהם, כל מי שקרוב לאותו אדם, נהיה נגוע במחלה החמורה הזאת. כך המחלוקת, זו מחלה קשה וחמורה וכל מי שנוגע בה נהיה נגוע במחלה זאת, גם הכסף וכל רכוש אשר שייך לבעל מחלוקת, נגוע ברע הגדול הזה. ולכן קורח וכל רכושו, לא רק בתורת עונש אלא גם בתורת נקיון לעולם מן הרע הגדול המדבק, היו צריכים להיכחד מן העולם, משום שדרכם דרך מטמאת ומקלקלת, ולא רק בתורת עונש אלא לתיקון העולם ממחלה קשה זאת של המחלוקת. ישמר האדם מן המחלוקת ומן כל דבר אשר ערעור על תלמידי חכמים, משום שאין מחילה לדברים אלו והחורבן קשה וחמור ומסוכן ביותר.

צריך האדם להיזהר, זהירות גדולה ביותר, מן המחלוקת. בכל מקום, אשר המחלוקת נמצאת, איום ונורא פוקד את בעלי המחלוקת. אמר דוד המלך בתהילים: "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך" מתי זוכה האדם לחלב חיטים, פירוש לפרנסה? כאשר שם גבולך שלום, כאשר יש בגבולו, בביתו, שלום. המחלוקת דוחה אלף פרנסות. בכל מקום, אשר המחלוקת נכנסת, המוות בא אחריה. וכבר אמרו רבותינו במדרש רבא: בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא, מאבד את זכרו, כמו שכתוב: "ואש יצאה מאת השם ותאכל את החמישים ומאתיים איש". ועוד אמרו חז"ל, על קושי המחלוקת: שבית דין של מעלה אינם קונסים, אלא, מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלוש עשרה שנים. ובמחלוקת קורח ועדתו, אף תינוקות בני יומם נשרפו ונבלעו בשאול תחתיות. אפשר לרמוז, מחלוקת, אותיות ח.ל.ק. "מת" שאם רוצה לחלוק ולהפריד בין איש ורעהו אז נחשב בבחינת מת, וכן אותיות מחלוקת: מ-מרה ח-חרון ל-לוקין ק-קללה ת-תועבה. ויש אומרים, כל כליה הבאה לעולם ראשיתה מחלוקת, ואף בית המקדש השני לא נחרב אלא בעוון מחלוקת ושנאה חינם. ושקולה שנאת חינם כנגד גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. וכאשר נתבונן ונתעמק, מאיפה בא שורש המחלוקת, מה מקורו, אפשר לומר ששורש המחלוקת הוא הגאווה, ואף יעקב אבינו, לפני פטירתו, אמר לבניו: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". 'האספו' - הזהירים על המחלוקת, שיהיו אסופים מאוד ומקובצים. וידוע המעשה על אבא חכם, אשר לפני מותו, קרא לבניו וציווה אותם להביא עימם 2 מקלות. כאשר עמדו מולו עמד ואמר להם: כל אחד יקח מקל אחד וישבור אותו בידו. שברו כולם את המקלות. אחרי כן, ציווה אותם לקחת את כל המקלות של כל האחים, אשר במניין היו 12 בנים וציווה את הגדול, לקחת את המקלות המאוחדים וניסה לשוברם: ניסה ולא צלח בידו. העביר לבן השני, אף הוא לא צלח בידו. וכן השלישי והלאה. אמר האב לבניו: אם תהיו כל אחד לבד, כולם יוכלו להכניע אתכם, אך אם תהיו מאוחדים כולם כאחד, אף כוח בעולם לא יוכל עליכם. וכך אמרו חז"ל: "ויהי בישורון מלך". מתי יהיה מלך בישורון, שזה עם ישראל? בהתאסף ראשי עם, כאשר ראשי עם ישראל נאספים ומתאחדים, אז, עת הגאולה והישועה תבוא. והנה, נקשה, מה שורש המחלוקת? מהיכן שורש החורבן הגדול הזה? שורשה הוא ממידת הגאוה ומזחיחות הלב, רבו המחלוקות בישראל. וכשנתעמק יותר בפרשת השבוע, על אשר עשה קורח למשה: קורח, אשר כל הגדולה והטוב היה לו: עושר, מעמד גבוה, כל אשר רצה בעם ישראל היה בידו. עם כל זה, לא היה בשקט נפשי ורצה לערער את כל יסודות עם ישראל. מה ניסה לומר, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. משה, אתה לא יותר מעם ישראל, יש בעם ישראל לפחות עוד אנשים כמוך. חטאו הקשה של קורח יותר מכל רשעי ישראל, יותר מכל ישראל, היה, שהעז פניו לקום, כנגד משה רבינו. וזה דרך בעלי הגאווה ורודפי הבצע ובכדי להשיג את מבוקשם ולהשקיט את מצפונם, בתאוותיהם, מוכנים לערער את כל יסודות היהדות, בשביל גאווה, שבתוכה רדיפת ממון ובצע. בפרשת השבוע נלמד יסוד גדול, שכאשר פוגעים בתלמידי חכמים, הקדוש ברוך הוא, מעניש בצורה הקשה ביותר, הכואבת ביותר והחמורה ביותר. וכך ידוע, באחד הימים בא רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, לאשתו ואמר לה, תלמיד פלוני לא יגמור את שנתו. הזדעזעה אשתו, מדוע מקלל את גדול תלמידיו שאלה אותו, ענה ואמר לה: משום שהורה הלכה בפניי. וקשה, על זה שהורה הלכה בפני רבו, ימות בדמי ימיו ?! אלא, עם ישראל נמשלו ליונה. יונה - חייה תלויים בכנפיה. חייה אינם חיים ובזמן קצר תיטרף או תמות היונה, תלמידי חכמים נמשלו לכנפיים, וכאשר אדם פוגע בכנפיים, של עם ישראל שהם תלמידים חכמים, פגע בכל מהות עם ישראל. ולכן, עונשו קשה ביותר. וזה הסיבה שהקדוש ברוך הוא, המית את קורח ועדתו ובכל הדורות את רודפי המחלוקת במיתות משונות.

תמיד יחשוב האדם, רק על הדברים הטובים, משום שדעתו של האדם זה כמו מגנט, אם חושבים טוב, יכול לבוא לאדם טוב ואם חושבים רע, חס וחלילה, יצפה האדם לרע שעתיד לבוא אליו. לכן, כל פניותיו של האדם, יהיו לצד החיובי, אך יבנה אדם את עצמו ואת בני משפחתו, להיות מוכן, אף לקשה ביותר, היכול לבוא עליו ועל בני משפחתו כפי שמצאנו בדברי רבי אליעזר פאפו בפלא יועץ: אף אם עשיר אתה וכל טוב לא חסר, אם תנהיג את אנשי ביתך בצורה שאף אם יחסר לך, ידעו איך להתמודד בחיים, משום שכאשר מרגיל האדם את בניו, לשפע מרובה ואינו מכינם לימים קשים, חס ושלום, אם בוא יבואו, איך ידעו להתמודד עם מקרי הזמן, אשר זה רק בידו יתברך ואין לשום אדם שליטה על זמנים ומצבים קשים?! וכך מצאנו, בזמן חורבן בית המקדש, לכולם היה שפע מרובה, היו משפחות עשירות עושר מופלג, אשר אין לשער ולתאר וברגע שהכל קרס, נפל, אנשים ומשפחות שלמות, לא יכלו להתמודד עם הניסיונות הקשים, אשר הופיעו לפניהם. מסופר על אותה אישה עשירה מירושלים, אשר יצאה לחפש, אוכל ברחובות העיר ובלי כוונה דרכה על קליפת תמר ומהצער שהצטערה ומהפינוק שהייתה רגילה בו, נפחה נשמתה ומתה מן העולם. וכבר מצאנו, איך חינכו את גדולי ישראל. על שלמה המלך נאמר: "בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו" ודרשו חז"ל: שחיפשו בכל התורה כולה ולא מצאו איזה עטרה העטירה אמו של שלמה, ביום חתונתו? וסיפרו לנו חז"ל סיפור, אשר הוא העטרה: ביום חנוכת בית המקדש, שלמה המלך אחרי שפרש מאשתו 7 שנים ולא שתה יין 7 שנים וכולו היה מרוכז בבניית בית ה' באותו לילה, בחנוכת הבית, נשא לאישה שלמה, את בתיה בת פרעה והמפתחות של בית ה' היו תחת ראשו. הגיע זמן הקרבת הקורבנות, ביום הראשון של בניית בית המקדש, עמדו הכהנים והלויים לרגע המיוחל, להקריב את הקורבן, אך שלמה המלך לא בא. שאלו, הרהרו היכן שלמה? יודעי דבר אמרו, ששלמה עדיין לא התעורר. עמדו וחשבו מי ילך להעיר את המלך הגדול ולאף אדם לא היה האומץ להעיר את שלמה המלך, עד שהלכו לאמו, בת שבע ואמרו לה: אנו בבעיה קשה, אף אחד, אין לו האומץ להעיר את שלמה, זמן הקורבנות הגיע, מה נעשה? דרשו חז"ל: הלכה אמו לחדר שינתו, העירה אותו והקימה אותו ממיטתו, גררה אותו לבית המדרש בפני כל עם ישראל, הורידה את נעליה, היכתה אותו בפני כל גדולי האומה ואמרה לו: זכית למלכות בזכות זה שהידרתי שינה מעיני והתפללתי לזה וכעת אתה ישן בשעות כאלה?! וצעקה וביזתה אותו בפני כלל עם ישראל. ודרשו חז"ל: וזוהי העטרה שהעטירה לו אמו, הבושה הצעקות, הביזיון - זוהי עטרה, הכתר המיוחד שהעטירה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו וזה מה שאמרו חז"ל: תורה שלמדתי בצער, ביגון ובאנחה, היא שנשארה איתי.

מה ההבדל בין שמחה לאושר? שמחה, זה דבר חולף. אדם שמח בחבר שראה, או שמח מדבר חדש, כשעובר רגע, השמחה מסתיימת. אושר, זה דבר אשר ממשיך לאחר זמן. והנה כדי לבחון ולבדוק אם השמחה ששמחנו היא שמחה נכונה ושמחה אמיתית, על ידי שרואים ומרגישים האם לאחר השמחה יש המשך של אושר. אם כן, זו שמחה של אמת, שמחה של מצווה, שמחה עם שורשים אמיתיים וחזקים. והנה חשבנו בדעתנו, לחזק ביום זה לנו ולכל אחינו ורעינו היקרים והחביבים עניין כח המחשבות. האדם חושב שמחשבה זה דבר ריק, אשר אין בה ממש וזה דבר פרטי שלי אשר הוא אצלי ושלי ואינו קשור לשום אדם אחר, אך טעות ביסודה! המחשבות, יש להם כח גדול ביותר ולא רק משפיעות על האדם, אלא הם משפיעים על הסובבים לאדם, אפילו שאינו משתף את האדם במחשבותיו, הרי הם משפיעים ביותר. ואפשר לדמות את המחשבות לציפורים, הציפור, פעם עף ונכנס לגינתך ויוצא חזרה לגינת בעליו, אף שאינו שלך, חוזר הוא לתחומך. כך המחשבות, המחשבה שלך חודרת לתחומי חברך. וכך רואים בחוש, כאשר עומדים ליד אדם צדיק, פתאום מחשבות טובות נכנסות בדעת, וחס ושלום, כשעומדים ליד אנשים לא הגונים, מחשבות רעות עולות בדעת האדם, או דברים אשר לא קשורים לחיי האדם, חודרים לדעתו והאדם לא מבין מדוע, אלא כמו ציפורים העוברים מגינה לגינה, ואותם מחשבות מזיקות ממקום למקום. ולכן, צריך להתרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, גם אם אינו מנסה לקלקל אותך מחשבותיו מזיקות ומשפיעות השפעה רעה מאוד על האדם. ולכן, כשהולכים לבית כנסת, צריך הכנה ולא לילך עם כל הרע אשר בראשך משום שמזיק אתה לכל הסובבים אליך. וכך אדם אשר עצוב, מדבק את כל הסובבים אותו בעצבות ואדם אשר שמח, גם כן מדבק את כל הסובבים אותו בשמחה. וידוע על אחד מן האדמורי"ם הצדיקים, אשר היה מקפיד לא לישון רק על מיטה שלא שכב בה אדם רשע ושלא נעשה בה שום דבר לא כשורה. אותו אדמו"ר, הגיע לעיר ורבני העיר רצו שיהיה נוח וטוב לו, הלכו לנגר ירא שמים וביקשו ממנו לבנות מיטה וששום אדם לא ישב עליה, רק האדמו"ר יהיה הראשון אשר ישב וישן בה. והנה, כשהאדמו״ר שכב בלילה על המיטה, צעק צעקה גדולה ביותר. נכנסו לחדר לשאול מה קרה? ענה ואמר להם: הרגשתי כמו סכין ננעץ בגבי. שאלו אותו: מדוע? זו מיטה חדשה, שום אדם בעולם לא ישב עליה. ענה ואמר: הסכין היה סכין של עצבות. שאלו את הנגר, והנגר אמר, כאשר בנה את המיטה היה בצער על בתו שמקשה ללדת, ואותו צער זה הסכין שהרגיש על המיטה. ולכן, יזהר וידחה מחשבות לא הגונות שמזיקות לו ולרבים וכן, יתרחק בכל כח מן בעלי מחשבות רעות אשר מזיקים להם ולכל סביבתם. ויובן מדוע רבן גמליאל שם שומר בפתח בית המדרש שלא יכנס כל אדם, כי פחד מן המחשבות הרעות של אנשים לא הגונים אשר מזיקים למחשבת האמת וזורעים חורבן בעולם כולו. וזוכרים אנו בגירסא דינקותא, איך מו״ר זקננו רבנו מאיר אבוחצירא זצוק"ל, היה מקפיד כמה אנשים שלא יכניסו אותם אצלו והיה אומר אלו בעלי מחשבות רעות. ולכן, מי שמרגיש שיש לו מחשבות פיגול יתרחק ממי שמדביק אותו בהם ויקפיד לקרוא זוהר הקדוש, אף אם לא מבין, ויקפיד באכילת מאכלים כשרים, ולהגיע "והיו עיניך רואות את מוריך". וכך, אפשר להנצל מחולי המחשבות אשר חורבנן חורבן גדול וגורמים נזק לרבים והתיקון עליהם קשה ביותר.

ישתדל האדם בכל עת ובכל זמן וכן, בכל מצב אשר נמצא, לדחות את היאוש ואת העצבות, ולהמתין, כמה שאפשר, עם החורבן והאסון אשר מרגיש שהוא מנת חלקו. ומובא משל בקדמונים, אשר מוסר גדול טמון בו וילמד מזה האדם ויחקוק מעשה זה בנפשו, שיהיה דרך חיים אצלו; מעשה באיש פשוט, אשר גר בכפר נידח. והנה, באחד הימים מצא יהלום יקר מאוד, הסתובב בין כל סוחרי העיר, למצוא סוחר, אשר יקנה ממנו את היהלום, אך כל הסוחרים הנאמנים אמרו לו: דע לך, יש בידך אוצר עצום ובכל האיזור, אין לכולנו גם יחד, לשלם לך את סכום היהלום הגדול, קח עצה טובה מאוהבים ולך לעיר הנמל ותפליג לעיר הבירה אשר ודאי יש סוחרים גדולים, אשר יקנו זאת ממך, משום ששם המסחר גדול ורחב וההזדמנויות שם גדולות מאוד. הלך אותו עני עם היהלום, האוצר בידו והגיע לנמל והנה רואה, שמשלמים כסף לרב חובל ולו אין מה לשלם, חשב בדעתו מה יעשה, והנה רעיון גדול עלה בדעתו ביקש מהרב חובל להסתגר איתו בחדר ולדבר איתו. הסכים הרב חובל וכך, שניהם יחד, נכנסו לחדר צדדי באניה, הוציא האדם את היהלום והראה לרב חובל ואמר לרב חובל: אני נוסע לעיר למכור את היהלום ועשיר גדול אהיה ומשם, אשלם לך את תשלום ההפלגה ואף, אוסיף ואטיב עימך. שמח הרב חובל על האמון, אשר נותן בו וכן, על הרווח היותר גדול מכולם, אשר יקבל ממנו, וכך, התמלאה האניה ויצאו כולם להפלגה הארוכה. אותו בעל יהלום היה מסתובב בשמחה ובגאוה, כולם כיבדו אותו כבוד גדול, הרב חובל היה מסתודד עימו ומראה ומספר לו את כל הפתעות הים ואת כל מהלכי האניה. והנה, בקר אחד, יושב בעל היהלום לאכול את ארוחת הבוקר, הוציא את היהלום להנות ממנו, כמה רגעים, שלא נתן את עיניו וליבו על היהלום, שהיה מונח על השולחן, הנה נעלם היהלום. צער גדול נפל עליו, מעשיר גדול, חזר לעני גדול ועוד, בעל חוב גדול לרב חובל. ישב וחשב בדעתו מה יעשה; אם אגלה לכולם שאבד היהלום, סיכויים קלושים שימצאו היהלום והגנב יחזיר אותו, אך מה שודאי יקרה, ערכי ירד בפני כולם, יזלזלו בי כולם והרב חובל יתחיל לתבוע איך משלם לו את הנסיעה. לכן, החליט שהוא לא מספר לאף אדם על היהלום שנגנב וכך עשה. ישב בשקט, צערו היה בליבו ולשום אדם, לא סיפר את צרת ליבו. אחרי כמה ימים בא רב החובל אל אותו אדם ואמר לו: מדינתי במדינה רחוקה, אין לי משפחה ויש לי סחורה רבה ויקרה מאוד באמתחתי באניה ואני פוחד מן המכס, בבקשה, מאמין אני בך ורוצה לרשום את כל הסחורה על שמך. הסכים האדם העני לבקשתו, הביאו עט ודף ושם על שמו את כל הסחורה. לאחר עוד יומיים של הפלגה, בבוקר כולם מחכים לראות איפה רב החובל, מחפשים ולא מוצאים אותו, נכנסו לחדרו ומצאו שהחזיר את נשמתו בשנתו לבורא עולם. והנה, בעל היהלום לשעבר זכה לרכוש עצום שאין כדוגמתו. אם כך, נחשוב בנפשנו, אם היה עומד ומתלונן ומצטער וצועק ומתייאש מן היהלום, היה נהיה בעל חוב, היו מזלזלים בו ואף מגרשים אותו מן האניה. כעת, ששתק ולא דיבר ולא צעק ולא אמר מאומה, זכה להתעשר בשנית עושר כפול ומכופל. ומפה ילמד האדם יסוד גדול, יש הרבה זמנים ומצבים קשים בחיים, שאם יעמוד האדם וינסה וירצה לפותרם ברגע, בקול צעקה גדולה ובמרה, בסוף לא ישיג מאומה ויפסיד עולם ומלואו במעשיו. ועל זה אמרו חז"ל: "סוף מעשה במחשבה תחילה". והאמונה והשמחה בהקב"ה, בכל מצב צריכים להיות נר לרגלנו "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וידוע מעשה המובא בסדר הדורות )ערך נתן דצוציתא( שהיה איש אחד עשיר ושמו נתן ואהב אשה בעלת בעל ושמה חנה והיה בעלה עני מאוד ומרוב אהבתו לה חלה, עד שאמרו לו הרופאים שחייב שידבר עימה ויהיה עימה וכו'. אך חכמים עמדו ואמרו יהרג ובל יעבור, זו מהעברות עריות החמורות בתורה ולא תהיה כנבלה הזאת בישראל. וחנה ובעלה היו בעלי חוב גדולים, עד אשר בעלה לא יכל לעמוד ולשלם את החובות ולקחהו הנושים והשלכוהו לבית הסוהר. בצר לו, אמר הבעל לאשתו חנה, לכי לנתן ובקשי ממנו שילווה לנו ממון ותפדי נפשי ממוות. כעסה חנה ואמרה, הרי אתה יודע שזו כל מטרתו. יצאה בחורי אף מבית האסורים, מבעלה. עברו עוד ימים וחנה לא הולכת לבקר את בעלה, אך שמעה מקרובים שמצבו הולך ומחמיר ביותר, החליטה ללכת שוב לבקר את בעלה בבית האסורים וכשראתה את בעלה שנוטה למות, גמרה בנפשה ללכת לנתן. לפני שיצאה לביתו של נתן עמדה ובכתה והתפללה להקב"ה, רבונו של עולם, תצילני מהעברה החמורה והקשה וכו'. הלכה לביתו של נתן, שמח נתן שמחה גדולה, שאלה, מה חפצת? מה תירצי? ענתה ואמרה לו: יש לבעלי חובות קשים מאוד והוא נמצא בבית האסורים ונוטה למות, תרחם עלינו, הסכים. אחרי שנתן לה את הכסף, עמד ואמר לה, עשיתי את רצונך, עכשיו תעשי את רצוני ותחייני. ותאמר לו חנה, הנני בידך ותחת כנפיך, ואין לי פה להמרות פיך, אבל אודיעך שבאה לך שעה לקנות חיי העוה"ב, תיזהר שלא תפסיד שכרך וטוב העוה"ב מדבר מועט, ואל תאסרני על בעלי, וחשוב שהגעת לחפצך ואל תאבד טובה הרבה, וחשוב באיסורי הקב"ה ואל תעשה דבר שתתנחם באחריתך וזו לך שעה קלה ותמנע לקנות חיים ארוכים ושכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב, שלא יכול אדם להגיע לדבר זה, אלא בעמל רב ויגיעה רבה, ואתה יכול להגיע לרצון בוראך בשעה קלה. אם תשמע לשכלך ותגער ביצר, וטוב לך. ויהי, כשמוע האיש דבריה ויגער, ביצה"ר ויקום ממיטתו, ויפול על פניו ארצה ויתנפל לפני ה', ויתפלל להכניע יצרו ולשבור תאוותו ולהדריכו בדרך ישרה וטובה ולסלוח לו על עוונותיו ולשוב בתשובה שלמה, ויענהו ה' ויעתר לו. ויאמר נתן לחנה ברוכה את לה' וברוך טעמך, אשר כיליתני היום הזה מבא בדמים ועברה, וידך הושיעה לי, לכי לשלום לביתך. ותלך האשה ותפדה את בעלה ותוציאוהו מבית האסורים ותגד לו את כל אשר עשתה ולא האמין לה בעלה כי חשדה כי נתן בא אליה, והעלימה ממנו. ויהי כי ארכו הימים וישקף רבי עקיבא מבעד לחלון ויראה, איש רוכב על סוס ועל ראשו זיו גדול ומזהיר כשמש. ויקרא אחד מתלמידיו ויאמר לו: מי זה האיש הרוכב על הסוס? ויאמר זהו נתן רועה זונות ויאמר לתלמידיו: התראו אתם דבר על ראשו? ויאמרו לא. ויאמר להם מהרו והביאוהו אליי, ויביאוהו לפניו ויאמר לו: בני על ראשך אור גדול בלכתך ואני יודע שאתה מיושבי העוה"ב, הודיעני מה עשית? ויודיעהו את דבר חנה, אמר לו רבי עקיבא עשית דבר גדול ועל כן הזריח הקב"ה אור על ראשך. אמר לו רבי עקיבא: שב על ידי ואלמדך תורה ויעשה כן, ויפתח הפותח ואין סוגר דלתות ליבו בתורתו ויהי לימים מועטים הגיע למעלה גדולה בחכמה וישב בצד רבי עקיבא במעלה אחת. ויהי היום ויעבור בעל חנה על מדרשות רבי עקיבא וראה את נתן בצד רבי עקיבא במעלה אחת ושאל אחד מן התלמידים, איך עלה זה לגדולה? ויספרו לו כל המעשה ויאמר לחנה אישתו ושקטה ממנו רוח הקנאה, שעברה עליו שחשד אותה. ועל פי מעשה מחריד זה יובן: בשעת הניסיון של נתן, לא היה אף כח, אשר ימנע ממנו את החטא ומה מנע ממנו? "סוף מעשה במחשבה תחילה", כשחשב על הסוף, מה יהיה בסוף, כשתעבור הנאת החטא. ולכן, כך יטביע האדם טבע בנפשו, בכל עניין אשר מתמודד הוא, "תחשוב על הסוף". אותו אדם, שהיהלום נאבד לו, אם לא היה חושב על הסוף, גם היה נזרק מהאוניה בבושת פנים וגם לא משיג מאומה. כששתק וחיכה, זכה לאותו מעמד, אף שלא היה לו מאומה ואף, בסופו של דבר, לכל רכוש הרב חובל. וכך נתן, בשעת החטא לא היה מה שיעצור אותו משום שלרגע זה ציפה וייחל עד שנפל לחולי. אך, כאשר חשב מה יהיה הסוף, עצר והבין שהסוף רע מאוד ולכן, רבי עקיבא שינה את שמו של נתן למר עוקבא, עוקבא מלשון עקב ועקב זה סוף, כביכול האדם הזה, נתן, כוחו הוא מהעקב מהסוף. ואף יוסף הצדיק, כשאשת פוטיפר ניסתה יום יום, להכשילו ולהחטיאו, יוסף היה מסתכל על הסוף, עתידים כל השבטים להיות חקוקים על האבנט של הכהן ואם יחטא לא יזכה לזה. וכן, היה יוסף שם מול עיניו פגישה עתידית עם אביו ואם יחטא איך יוכל לפגוש ולראות את אביו. ומחשבה על הסוף מנעה ממנו לחטא ברגעים הקשים ביותר.

טבע האדם הוא, שהמחשבות סוחפות אותו למקומות ומחוזות שונים, ואם לא ישלוט הוא, על מחשבותיו, מחשבותיו יקחוהו, ברוב הפעמים, למקומות אשר, וודאי, בשעת יישוב הדעת ובשעה שהיא, הוא לא היה רוצה להגיע אליהם. לכן, צריך האדם, להיזהר ולהישמר, שהוא ישלוט על מחשבותיו ולא הם ישלטו עליו. יש זמנים, שאין סיבה, להיות עצוב ודווקא, צריך להיות שמח, באשר נתן לו ה', אך המחשבות לוקחות אותו לעצבות, לדאגה ליאוש ולראות הכל, הרע ביותר. וכן, יש זמנים שהם לא זמנים של שמחה, אלא זמנים של יותר התבוננות ומרירות, אך, המחשבות, לוקחות את האדם לשמחה מדומה. לכן, צריך לדעת האדם, שאחד הדברים הקשים, אשר צריך לעמול עליהם קשה מאוד, זה ההשתדלות לשלוט על דעתו ועל מחשבותיו. ישנם שני דברים, אשר יש להם כח מכריע על המחשבה: האכילה, שאוכל האדם וראיית העיניים. כאשר האדם ניזהר' שלא לאכול, אכילה גסה ולשמור על כשרות ושומר עיניו, מדברים אסורים, והמחשבות הפוקדות אותו, יותר מתונות, יותר קרובות לאמת, ופחות הורסות את חייו. אין הרס יותר גדול, מהרבה מחשבות. דבר זה, גורם לאדם, חוסר החלטה, חוסר יציבות, פוגע בשלום בית, פוגע בהחלטות האדם, מירמור ודאגה כל ימי חייו. כאשר האדם נזהר ונשמר, מבער הרע מקירבו, המחשבות הם כמו גלים בים, הים נראה שקט ובטוח, אך ברגע אחד, גלים גבוהים, עולים ומחריבים את כל היסודות, אשר בנה לעצמו. לכן, יפעל האדם בשני דרכים, גם יעמול ע"י שמירת האכילה והראיה - להקטין את גובה הגלים, אשר לא יהיו גבוהים וחזקים. וגם, ע"י חיזוק האמונה בהשם יתברך, בונה מבצרים חזקים, שאף גל לא יכול לעמוד לפניהם. הרבה אנשים, בנו עולמות בדעתם, אך באו גלי המחשבות, ואיתם הדאגות, והרסו כל חלקה טובה. אחרי שחיזק האדם, את אשר צריך לחזק ודבר זה, אינו חיזוק של פעם בחיים, אלא עבודה יום-יומית, לבצר ולחזק ולהקיף, שומרים כל היום וכל הלילה. ובאמונה חזקה בה', אפשר לעבור ולשרוד, את תקופות השפל ותקופות הגאות. וידע האדם, שאין עצה ואין תבונה כנגד ה' ואין אדם נוקף אצבע למטה, אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה. ומובא בחז"ל: ששלמה המלך, ידע שבתו, החביבה והאהובה, סופה להתחתן עם איש כפרי, פשוט מפשוטי העם. הצטער שלמה, בתו של המלך הגדול בעולם, אשר שלט בכל כדור הארץ, אף בחיות ובעופות, אשר ידע שפתם - וניסה, בכל דרך, לשנות ולהעביר את רוע הגזירה. כשראה, שלא עולה בידו, פחד מן היום, אשר דבר זה יקרה. נסע ללב ים והביא עימו, פועלים רבים ובאי קטן, בנה מבצר עצום, עם חומות גבוהים, אשר אין שום בריאה היכולה להגיע למקום שמור זה. וציווה על הנשר, שבכל יום, יבוא לארמונו ויקח מאכלים רבים וכל מיני מעדני מלך, ויביא למבצר - קרא לבתו וסיפר לה, את מר לבבו וביקש ממנה שתואיל בטובה, ללכת למבצר ולהיות שם, ימים רבים, עד אשר, בשמים תתבטל הגזירה, ומזלה ייטב ותזכה להתחתן עם בן מלך. קיבלה הבת את דברי אביה והוליכוה למבצר לגדול. כך, במשך ימים רבים, הנשרים מביאים מביתו של שלמה המלך, את כל מחסורה. עברו ימים, ועצת ה' היא תקום, איש כפרי ופשוט, הלך לו בדרכו, והלילה ירד וגשם וקור גדול שררו במקום, חיפש מסתור והנה מצא, פרווה ועור גווית אריה, נכנס בפנים, להתחבא מן הצינה, ונפלה עליו תרדמה. נשר גדול עבר, וראה את הפרווה, הרימה ועף עימה, הרחק בים. אחרי זמן מרובה של מעוף, התעייף, וחיפש מקום למנוחה. הנה, מרחוק, רואה מבצר גדול. בשארית כוחו, הגיע למבצר, הניח את משאו ועמד לנוח. התעורר, הכפרי בבהלה גדולה, לא הבין היכן נמצא, יצא במנוסה וחיפש מקום מחבוא והנשר קם והמשיך במעופו. בתו של שלמה, ראתה האדם, ואחרי ימים "ועצת ה' היא תקום" - כששמע שלמה את הדברים, התפעל, כי אין עצה ותבונה כנגד ה'. אף אנו נקטין את הגלים, נחזק את המבצרים, ונשים מול עינינו, את האמונה בה' , רבות מחשובות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

נאמר: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" ודרשו דורשי רשומות, יסוד גדול: כל אדם צריך לבנות מעקה, "לגגך", פירוש, בראשו, ונבאר הדברים: האדם, חושב ביום כ 60,000- מחשבות והמחשבות, גוררות וסוחפות את האדם, למחוזות רחוקים ומשונים וחובה על האדם, לבנות מעקה ולעצור, את מחשבותיו, כי אם לא יעשה כן, הסחף של המחשבות, ייקח את האדם להרס וחורבן חמור וגדול ביותר. ידוע מעשה, המובא, על יהודי, אשר מלאכתו הייתה, מכירת ביצים ובכל יום ראשון, היה עובר בין כל הישובים והכפרים וקונה ביצים, ליום השוק. קערה גדולה, היה מניח על ראשו ושם, היה מקבץ את הביצים והיה מתהלך ממקום למקום, וכך, בכל יום ראשון, היה שונה את מעשיו. באחד מימי ראשון, בשעת האסיפה של סחורתו, סחף המחשבות התחילו להוליכו סחור סחור, ובשעה, שעל ראשו, הייתה מונחת הקערה, מלאת הביצים, אמר לעצמו, אילו היה לי כ- 500 תרנגולים, אשר יוכלו לדגור על 500 הביצים, היו נולדים 500 אפרוחים. ה- 500 אפרוחים, היו גדלים ואף הם, מטילים בצים ושוב, היו דוגרים עליהם, וכך, בתוך כמה חודשים, הייתי מגיע לכמה אלפים של תרנגולים, והלאה, במרוצת המחשבות, אמר לעצמו, לאט לאט, את התרנגולים הייתי מוכר ומרוויח ממון רב, והייתי עובר לעבוד בתחום מרעה הצאן, והלאה במחשבותיו, כבר נהיה רועה צאן גדול, ובמחשבותיו עבר, כבר לסחור בבדים, ולהיות מגדולי סוחרי הבדים בעולם. המשיך במחשבותיו, והוא מתהלך עם הביצים על ראשו, וכבר פנה, לעסקי הבנייה ובמחשבותיו, כבר חשב שנהיה מעשירי העולם, סוחרי הבניינים, והנה, ממשיך הוא בדמיונותיו, וקהל עדתו, מינוהו, להיות ראש הקהל ונשיא היהודים במדינתו ובתוך דמיונותיו ומחשבותיו, הגיע ליום הולדת המלך, וביום הולדת המלך, בשם כל עם ישראל, קנה מתנה מיוחדת, להטיב את לב המלך ולב המלכות, על עם ישראל והוא בדמיונותיו חושב, איך לוקח את המתנה, לבוש במיטב מלבושיו, ונכנס לארמון המלך, ועובר מטרקלין לטרקלין, עד שמגיע למקום הנשגב, כיסא המלך, אשר המלך יושב עליו, וכך ממשיך במחשבותיו וקד קידה, אשר לא שם לב, שכבר הוא שקוע בעולם הדימיון. קד קידה בפני המלך וכל הביצים, אשר על ראשו, נפלו ונשברו וכל ממונו, נחסר ונאבד ואיבד את כל אשר לו. וזה מה שאומרת התורה: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך". כל דבר בחיים, אשר עושה האדם, לבנות מעקה למחשבות, משום שהמחשבות, לטוב ולרע, לוקחות את האדם למחוזות אחרים לגמרי. ולכן, יסוד גדול, אשר חוזרים ושומעים אותו, אנו, בתקופה האחרונה, כאשר אדם רואה אצל בני ביתו, אצל חברו, אצל שותפו, אפילו נקודה, שדבר אחד לא ברור ואף קלקול קטן, אפילו הקטן ביותר, לא ישאיר דבר זה פתוח, מייד יעמיד הדברים, בכל הכח ויפתור הנקודה, הלא ברורה, אשר יש ביניהם, משום, שכל הדברים הרעים והחורבנות הקשים ביותר בעולם, החלו מנקודה אחת קטנה ביותר, אשר אינה ברורה, אי הבנה אחת קטנה או ממחשבה קטנה של אדם, אשר האמין וחשב, שדבר אשר אינו מגיע לו - מגיע לו, ובנה עולמות בדעתו ולאט לאט, התחיל להאמין בזה, וכמו זרעון אשר זורעים באדמה, נזרעת בראש האדם, נקודה שחורה ומקולקלת, אשר עם הימים, נהייתה, שורש פורה ראש ולענה, ומשקה והישקה, את השחור משחור, בעדת עריצים ופריצים וכך, חורבן גדול, נעשה ועוול קשה נגרם בעולם. לכן, יקבל האדם על עצמו, כשהיצר זורע בתוכו, אף נקודה קטנה, לא יישן עימה בלילה, כדברי הגמרא: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה, אל תהרהר אחריו, שמא עשה תשובה, משום שצדיקים ותלמידי חכמים, יודעים מה כח של נקודה רעה אחת יכולה לגרום בעולם. שותפים, בעל ואישה, או, כל קשר אחר, בעולם, לא ייתנו לדבר, שנראה קטן, לצמוח ולגדול "וביערת הרע מקירבך", בכדי שיהיה מקום לשכינה לשכון אני ה' ולכן "ועשית מעקה לגגך". לבנות מעקה במחשבה, ולא ליתן ליפול ולהידרדר ולילך, אחרי הדימיון, אשר לוקח את האדם לחורבן גדול. הקב"ה, יזכנו לבית השלישי, אשר ירד מן שמיא ונזכה לגאולה שלמה וישועה בקרוב.

מסופר על מו"ר זקנינו ר' מאיר אבוחצירא זצוק"ל שהיתה לו מגירה, ששם היה שומר את כול החפצים של ימים נוראים: שופרות קופסא של האתרוג, טלית של ימים נוראים, ואפילו המניפה של הרוח שהיתה תמיד בידו של ר' מאיר, היתה מניפה מיוחדת של ימים נוראים ואחרי ט"ו באב, היה פותח את המגירה והיה מסתכל על החפצים והיה בוכה ואומר, יום הדין מתקרב ואימה וחרדה היתה אוחזתו. בדורות הקודמים, היה לנו על מי להישען על חסידים וצדיקים טהורים ופרושים, אשר נטעם הקב"ה, בכול הדורות, אך אנו בדור יתום ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים ונחפשה דרכינו ונשובה אל ה'. וכאשר האדם, בצוק העיתים לא יודע את נפשו מחפש קיצורי דרך וסגולות איך למתק את הדין ולקצר את התלאות ולהגיע מהר למקום מבטחים. וסגולה גדולה ישנה, לכפרת עוונות והיא בלי תעניות ובלי סיגופים והיא מובאת בגמרא ראש השנה יז' אמר רבא כול המעביר על מידותיו )שאינו מדקדק למצערים אותו ומוחל וסולח( מעבירים לו על כל פשעיו )אין מהשמים מדקדקים על מעשיו( שנאמר )מיכה ז'( "נושא עוון ועובר על פשע" למי נושא עוון למי שעובר על פשע. והגמרא מביאה מעשה: רב הונא בנו של ר' יהושע חלה מאוד, בא רב פפא לבקרו, מצא שהוא חולה מאוד, אמר לקרוביו תכינו לו תכריכים כי סופו קרב. לבסוף הבריא. התפעל ר' פפא שאלו מה קרה איתך? אמר לו רב הונא מיתה נגזרה עליי אלא מצאו בשמים שאני מעביר על מידותיי ואין אני מדקדק על מי שפוגע בי, לכן האריכו ימיי. וכן, ידע האדם, כשמעביר על מידותיו, תפילותיו מתקבלות בשמים והגמרא במסכת תענית דף כה' מביאה מעשה: היתה שנת בצורת קשה ולא ירדו גשמים, ר' אלעזר ירד לפניי התיבה ואמר 24 ברכות ולא נענה. ירד ר' עקיבא ואמר: "אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא אתה" "אבינו מלכנו למענך רחם עלינו" וירדו גשמים היו אנשים מרננים, שר' עקיבא, גדול מר' אלעזר. יצאה בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו. זה סוד שיתקבלו תפילותינו ברצון להעביר על המידות. הגמרא במסכת )מגילה כח(: שאלו את ר' זירא על שום מה הארכת ימים? מעולם לא הקפדתי על בני ביתי. והרמ"א כתב: לפעמים צריך לבוא על האדם צרה שהיא כפרת עוונות, או שתבוא בבריאות או שתבוא בהפסד ממונו, או שתבוא בעילבון. יותר טוב לו לאדם שתבוא בעילבון ולא בבריאותו ובפרנסתו. ומסופר על החפץ חיים שבאחד הימים מצאו אותו בוכה, שאלו אותו תלמידיו מדוע הרב בוכה? ענה ואמר להם: אף אדם לא מעליב אותי ואין לי במה לכפר על עוונותיי לא יכעס לא יקפיד ויעביר על מידותיו בכול כוחו. מסופר על צדיק גדול, אשר היה עני ואסף פרוטה על פרוטה, בכדי לקנות טלית קטן מהודרת והחייט, במקום לעשות חור אחד בטלית, עשה שני חורים ופסל את הטלית. עמד אותו צדיק ואמר: איבדתי את כל ממוני ולהכניס יותר את ראשי לציצית טהורה לא אוכל, אך להכניס ראשי בחור של כעס אינני רוצה. ועל אותו צדיק מסופר, שבערב חג הסוכות בכל אשר היה לו, קנה אתרוג מהודר כשאישתו שמעה שבכל כספו קנה אתרוג, אישתו כעסה וזרקה האתרוג ארצה. עמד אותו צדיק ואמר: את האתרוג כבר הפסדתי ולא אכניס את עצמי להקפדות ולכעסים. ולא משנה מה מעלתך, גדולתך ותפקידך, תמיד תדון את האדם לכף זכות ותמיד תשתדל לא להקפיד וידוע הגמרא במסכת שבת דף ל': תמיד יהיה האדם ענוותן כהלל ועמדו שני אנשים והתערבו כל מי שיעמוד ויכעיס את הלל הזקן יקבל 400 זוז. אמר אחד אני יכעיסנו, אותו היום, שבת היה, והלל חפף את ראשו, הלך ועבר על פתח ביתו ואמר בלשון גנאי על נשיא עם ישראל מי כאן הלל מי כאן הלל התלבש מיד ילל ויצא לקראתו אמר לו: בני מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול אמר לו: בני שאל; מפני מה ראשיהם של בבליים עגול? אמר לו הילל: שאלה גדולה שאלת בני והתשובה שהמיילדות שלהם לא מומחיות. הלך אותו אדם וחיכה שעה וחזר, שוב וצעק מי כאן הילל מי כאן הילל אמר לו בני מה אתה מבקש? אמר לו: שאל בני. שאל: מדוע עיניהם של תרמודאים רכות? אמר לו שאלה גדולה שאלת בני, מפני שגרים בחולות והרוח נושבת ונכנסת בתוך עיניהם. הלך והמתין עוד שעה וחזר וצעק מי כאן הילל מי כאן הילל. התלבש הילל ויצא לקראתו, שאל בני מה אתה מבקש. מדוע רגליהם של אפריקאים רחבות? אמר לו: משום שרצים יחפים בחול וכו', אמר לו אותו אדם: שאלות רבות יש לי לשאול, מתיירא אני שמא תכעס. נתעטף וישב לידו, כל השאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו: אתה הוא הילל שקוראים אותך נשיא ישראל? אם אתה הוא, שלא ירבו כמותך בישראל! שאלו הילל: למה? בגללך איבדתי 400 זוז ! כמה מוסר יש בדברי הגמרא, הילל הזקן נשיא עם ישראל, הגדול שבגדולים, ח"ו מעלתו וגדולתו אינו מקלקלת אותו ונישאר עניו וצנוע.

בכל מצווה, אשר עושה האדם בכל ימי חייו, צריך להיזהר זהירות גדולה מן הגאווה והיוהרה- הם הרס של חיי האדם. ומשה רבינו, אשר זכה להוריד את התורה לעם ישראל, נאמר עליו "והאיש משה ענו מכל אדם". זו המעלה המיוחדת, אשר נקשרה לשמו של משה. ומלך ישראל שהוא חי וקיים בכל ובכל זמן, דוד, אומר לפני הקב"ה, בזמן שמלכותו הייתה בתוקף גדול "לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני" ואמרו חז"ל : שכל חייו היה דוד הולך עם ראשו כפוף מטה ועיניו לקרקע ולא הרים ראשו והסתכל בפני אף אדם. אך מובא, דבר תוכחה קשה, אשר היה עם דוד. מובא בחז"ל, שסיים דוד המלך לכתוב את ספר התהילים, זחה עליו דעתו ואמר לפני הקב"ה וכי יש בריאה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבוחות יותר ממני?! באותה השעה, הזדמנה לו צפרדע אחת ואמרה לו: דוד, אל תזוח דעתך עליך, אני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך ולא עוד, אלא כל שירה שאני אומרת, ממשילה עליה שלושת אלפים משלים. באותה שעה, אמר דוד: "אעפ"י שקילסתיו בכל אלה עדיין איני יודע לקלסו פי יספר צדקתך" והנה, לפני כעשרים שנה, בשבת שלפני שבועות, שלמדנו מדרש תהילים מזמור י"ח, התקשינו בקושייה זו וישבנו לילה שלם, בצער לפני הקב"ה, להבין מה הקשר בין הצפרדע לבין התוכחה, אשר הוכיחה את דוד. וכי צפרדע יכולה לעמוד לפני דוד מלך ישראל ולהוכיח אותו?! מי יכול לעמוד לפני דוד הגדול שבאדם, אשר כל חייו שבח והלל לה' ועומד הוא ואומר "עורה הנבל וכינור אעירה שחר" - בכל לילה דוד המלך היה ישן כשנת הסוס, 20 דקות, ובחצות הלילה, רוח הייתה נכנסת לחדרו ומיתרי כינורו, היו מנגנים מאליהם ומזה, היה מתעורר דוד, היה הוא מעורר את השחר. איך אפשר להעלות על הדעת שצפרדע תוכיח את משיח ה'?! ורבינו בחיי אומר: ודע כי לא נתפרש עניין השיר עד שבא אדוננו דוד, עליו השלום - ובאותו מלווה מלכה, בדבקות בה', עלה בדעתינו, דבר אשר שימח את ליבנו וכעשרים שנה, הקפדנו בכל שנה לאומרו בליל שבועות. ידוע, בבריאת העולם, האדם נברא אחרון ביום שישי, אחרי שהקב"ה ברא, את כל הבריאה ונשאר רק האדם, שעדיין לא נברא - עמד הקב"ה וביקש מכל היקום כולו, כל אחד יתרום ויתן את הטוב ביותר שלו; למען הדבר המובחר שבבריאה. ואז, עמדו כל החיות וכל אשר על פני תבל ותרמו את המיוחד שבהם - הנמר תרם את העזות, הנשר תרם את הקלות, הצבי תרם את הריצה, הארי תרם את הגבורה. וכך, בריכוז של כולם, הקב"ה ברא את הבכיר שבבריאה, וזה האדם הראשון. אחד התורמים לבריאת האדם היה הצפרדע. ומה תרם הצפרדע ? הצפרדע תרם את כוחו. ומה כוחו? הצפרדע מהלל ומשבח כל רגע, באלפי שעות ותשבוחות את ריבון העולמים. אם כך, כח השיר והשבח, אשר טמון באדם, בא מן הצפרדע בתרומתו, בריאת האדם. אם כך, כאשר, זחה דעתו של דוד, הצפרדע, אשר תרם את כח השיר והשבח, בא בתלונה: זה כח, אשר בא ממני ואין לך זכות שתזוח דעתך עליך! לכן, יובן מהיכן כוחו של הצפרדע להוכיח את מלכנו דוד.

הנה, מוצאים אנו לאחר בריאת העולם, כל מיני יצרים אפלים, ומלחמות של הרעים והטמאים כנגד האור הטוב והקודש, כמו דבר זה אשר קין הורג את הבל. לאחר מכן בדור המבול, אשר חטאו בחטאים החמורים ביותר, גונבים, גוזלים, סוחטים, חוטאים בעריות החמורות ביותר, ופגמו בדברים הקשים ביותר, והכול בשם הצדק והיושר שמגיע להם. חז"ל מספרים את כל התעלולים וכל הדרכים שאנשי השקר האלו היו נוהגים ועושים, בעוד שבפניהם היו מראים צדקות, פשטות, מסכנות, עד שאינם מבינים כלל מה רוצים מהם, ורק עול גדול עושים להם. כך רואים גם בדור ההפלגה, רשעים גדולים אשר היו גסים ופשוטים, והנה ביום אחד חשבו שנהיו חשובים וחכמים, ובשכלם ובהתקדמותם המודרנית הגיעו למחשבה נבנה מגדל ונעלה השמימה, והגיעו למחשבה להלחם עם הקב"ה. אך איך ילחמו עם הקב"ה, "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו", עמדו ואמרו, על פי המפרשים, נעלה ונשנה את כל השיטה שהקב"ה מנהג את עולמו. כך, מצאנו סדום ועמורה וכל מעשיהם הנלוזים, וכבר סיכם דוד המלך בפסוק ראשון בתהילים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו" "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פיריו ייתן בעיתו ועליהו לא יבול" "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח על כן לא יקומו רשעים במשפט". ומה סופם של דור המבול? הקב"ה השחית את כל הארץ, ואף האדמה נכחדה שלשה טפחים. ויש להקשות, אם האנשים מתו, מדוע היה צריך לשבור את העצים, את הבתים את השדות את הכרמים, ימיתו אלו העושי עולה, אך את כל העולם ישאיר בשלמות, לדור של אנשים הגונים וישרים, מדוע ההשחתה והחורבן הזה? אלא אפשר לפרש ולומר, הנה ישנם שני סוגי מחלות, ישנה מחלה, אשר האדם חולה בה, אך אינה מחלה מדבקת, עם מחלה כזו עוד אפשר להתמודד. אך ישנם מחלות אשר הם מדבקות, וכל מי שנוגע בהם חולה אף הוא במחלה המדבקת הזו, ומה תקנתם ורפואתם? הכחדה מן העולם, משום שמדבקים את העצים, את הקירות. כמו כן, את כל אלו אשר נגועים במידות הרעות, אין להם תקנה, זולת הכחדה. וכמו שאמרו חז"ל על דור המבול שהיה צריך להיכחד אפילו שלשה טפחים מן האדמה, מפני שנגועים היו במידות מושחתות, ולכן הכחיד ה' את כל אשר להם. וכך היה לקורח ולעדתו, קורח אשר עשה מעשים קשים נגד משה רבנו, בשם הצדק והיושר, בשם הטוב למען עם ישראל, וטען ואמר שהוא יודע ומבין ועושה את כל מעשיו לשם שמים, סופו היה, שנבלע באדמה הוא כל רכושו וכל אשר לו ועליהם נאמר )תהלים נה,כד( "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". השחתת המידות היא הדבר הקשה ביותר, ועליה החריב הקב"ה את העולם. כי "כל הכופר בטובתו של חברו, ככופר בטובתו של מקום".

ומובא מעשה, אשר מוסר גדול טמון בו, על אדם אשר הלך ביער גדול ובתוך היער, ראה מחזה של פלא גדול ביותר, שובך גדול מאוד של יונים אשר בו אלפים רבים של יונים והשובך פתוח לרווחה, ואף יונה לא יוצאת מן השובך, והיונים מתרוצצות בתוך השובך בלחץ ובכעס גדול, תמה האדם, איך יתכן? אלפי יונים שלא יוצאות רגע אחד מן השובך, מה מונע ממנם לצאת? הלך ושאל אדם אשר היה גר בבית קטן בקצה היער, והנה האיש ההוא סיפר לו מעשה, השובך הזה הקים אותו אדם מלפני מאה שנים, והאדם הזה היה איש קשה ורע מעללים, וכאשר הקים את השובך לא נתן לציפורים לצאת מן השובך וציפור אשר היה יוצא היה הורג אותו, וכך במשך שנים הציפורים שהיו בשובך התרגלו שציפור שיצא, ראו איך מת, התרגלו הציפורים, שאינם יוצאים מן השובך, והרגל זה הרגילו גם את ילדיהם, וילדיהם הרגילו את הדורות הבאים אחריהם. ואף שאותו אדם מת לפני שנים רבות, אך הפחד וההרגל נשאר חקוק בציפורים הללו עד עולם. כך הקב"ה ריחם על העולם כולו והאדמה בלעה את קרח ועדתו, משום שקרח ועדתו היו בעלי מחלוקת בצורה כל כך קשה וחזקה, שזה נחרט בתוכם בצורה חמורה וקשה, שהמחלוקת הפכה חלק מהם. ולעצור מידה רעה זאת, זה דבר לא אפשרי, כי הם ובניהם ובני בניהם יהיו כך. וכן דתן ואבירם וכן כל הנלוים אליהם, לכן מיתתם היא עזרה והצלה לכלל, כאותם ציפורים אשר נחרט בהם הפחד ואף בבניהם, לא לצאת מן השובך לעד. לכן, ישתדל האדם להלחם בכל מידה רעה אשר לו, משום שמוריש אותה הלאה לדורות הבאים. וכך מצאנו בחז"ל כשמת נבוכדנצר וירד לגיהנום, פחדו כל יושבי גיהנום מנבוכדנצר. וקשה, מילא בארץ פחדו ממנו זה מובן, נבוכדנצר היה אחד מן המלכים החזקים והאכזרים שהיה בעולם, אך בגהנום גם שם לפחד מנבוכדנצר?!. אלא משום שהתרגלו בארץ לפחד ממנו, מידה זו נשארה חקוקה בהם, לפחד פחד גדול מנבוכדנצר גם לאחר שמתו. וכך מוצאים אנשים, אשר השקר הוא חייהם, ועומדים ובוכים ומשקרים ולא מצטערים על מעשיהם, משום שזה חלק ממנם, ומידה זו ממשיכה לבניהם. ולכן מובא כשאדם מחפש שידוך צריך לבדוק ג' דורות באם האשה, שלא היה שום עניין של זנות, אם היה יזהר זהירות גדולה ביותר. וכך מצאנו אצל עשיו, כשמת, אמרו חז"ל )תנחומא צו ב( הלך ולבש טלית ורצה להיכנס לגן עדן, שאלו אותו; מי אתה?, ענה ואמר: אני יעקב, אמרו לו פה בשמים לשקר?, אתה זה עשיו!. ונקשה, איך בשמים עומד עשיו לשקר?!, אלא התרגל בצביעות ובשקר ומידה זו נשארה אצלו חקוקה וגם בשמים הלך לשקר. וכך מובא עוד בחז"ל שכל יושבי גיהנום, בכל שבת יוצאים מן האש של גיהנום לשני הרים של שלג, לצנן את האש של גיהנום, ובמוצאי שבת חוזרים לגיהנום. והנה במוצאי שבת, חלק מן יושבי גיהנום, מנסים לגנוב שלג ולהכניס עימם לגיהנום. וקשה, איך נשאר גזל אצל יושבי גיהנום, הרי זו מן המידות הקשות והרעות?!, אלא מי שלא עובד על עצמו ומתקן את עצמו מן המידות הרעות והקשות, נשאר בו המידות הרעות. בכל עת וזמן אנו חושבים על ההרגל כמה מסוכן. הגמרא מספרת על שמואל, אשר הלך לישיבה ללמוד, ולפני שנסע נתן כסף לשכנתו, שתשמור לו על הכסף, כשחזר שמע שהשכנה נפטרה, הלך לבית הקברות לקיברה, ושאל את הנפטרת; היכן הכסף שלי?. ענתה הנפטרת לשמואל היכן שמרה הכסף, ואז שאלה את שמואל, השכנה השניה שיש לנו, האם עוד מסרקת את שערה ואיך, הנה אשה, מתה מן העולם, ועדיין נשאר בה השאלה, האם היא עוד מסרקת את שערה?!. זה מוסר גדול, איך יזהר האדם, לתקן מידות רעות ולזכך את עצמו מן הרע.

ידע האדם שהיסוד הגדול ביותר הוא מידת הסובלנות ולהגיע למדרגה של "ונפשי כעפר לכל תהיה". הנה רואים אנו ומרגישים רוממות הנפש מרובה בימים אלו ומשתפים את אהובנו היקרים בדבר אשר היה לנו למתווה דרך בחיינו. בליל בדיקת חמץ בשנה שעברה הצטערנו צער גדול ביותר ומרוב צער אשר ציערונו שני אנשים, אשר שפכו את דמנו בצער ובבזיון גדול, בכינו בכי גדול להקב"ה והיה יותר מארבעה שעות שלא הרגשנו בגופנו כל אשר קורה סביבנו, מהרוע והעוול הגדול אשר עשו. כשהתעוררנו מתרדמת, אשר אינה תרדמה, אלא דבר עמוק בנפש, היה ספר מונח ליד השולחן אשר אין אנו יודעים מי פתח אותו, הסתכלנו בספר זה ובמקום אשר נחו עיננו מצאנו כתוב: הרמב"ם מספר מה שראה כתוב בספר מספרי המידות, אשר שאלו לאחד מחשובי החסידים: אמור לנו איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל חייך?, השיב החסיד ואמר: הוא היום שהייתי נוסע בספינה והיה מקומי במקום הפחות ביותר באניה, היכן אשר המטען נמצא. ובספינה הזאת נסעו אנשים שפלים ביותר ואחד הנוסעים כל כך בז לי עד אשר עמד והטיל מימיו עלי, והייתי בעיניו כל כך שפל ונבזה, תמהתי מחוזק תכונת העזות שישנה בנפשו. אך, חי נפשי, כי לא כאב ליבי למעשהו כלל ולא התעורר רוח כעס בנפשי ולא התקוממתי נגדו בכח, למחות על מעשהו השפל, רק שמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול של מידת הסובלנות, שלא הכאיבני יחס הבוז שנהג בי אותו סוחר, כאילו לא חשתי ולא הרגשתי לא בו ולא בבזיונו. מסיים הרמב"ם: אין ספק שזאת תכלית פסגת מעלת שפלות הרוח. סימן זה הוא לאות ולסימן משמים לנו, ולימוד גדול חיינו והרגשנו בנפשנו.

חשבנו להקשות, המשנה אומרת: יהודה בן תימא אומר )אבות ה'(: "הוה עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". הנה העזות המשיל לנמר, ועלתה בדעתינו קושיה: הרי הגמרא במסכת ביצה כ"ה: שלושה עזין הן, כלב בחיות. וחשבנו להקשות, הרי הכלב הוא בחיות ומדוע יהודה בן תימא מונה את "הנמר" ולא את הכלב? ואפשר לפרש ולאמר, יש הבדל בין העזות של הכלב לבין העזות של הנמר, "נמר" אם לא מציקים לו ולא מפריעים לו, אינו מזיק, רק כאשר הנסיבות גורמות לו, עומד ומזיק ונהיה עז פנים. אך הכלב לא כך, אף אם לא עושים לו מאומה, אפילו מטיבים איתו, ברגע אחד עומד ומזיק ונהיה עז פנים וכזאת עזות היא עזות פנים רעה מאוד ושפלה ולכן אין התנא מונה אותה בתור עזות פנים, זו עזות רעה ועזות לא של לימוד לשום דבר. אלא, ירחק האדם מן העזות הרעה הזאת מן הכיעור ומן הדומה לו. ולכן, חכמי הקבלה אמרו, אחד מן הגלגולים הקשים ביותר שיש, זה גילגול בכלב וכן בעלי לשון הרע מתגלגלים בכלב, משום שעל פי רוב בעלי הלשון הרע, מזיקים כעזות של הכלב, בלי סיבה, ליבם רע עליהם ומזיקים לאחר כעזות פניו של הכלב. ולכן, כאשר מרגיש האדם, שעשה מעשים רעים ועזותו הייתה כעזות הכלב והזיק לחברו בלשון הרע כעזות הכלב, מוטב להתבייש בעולם הזה שזה עולם של שקר ולא להענש לעולם הנצח בעונשים קשים ומרים. וידוע המעשה, על הגאון מוילנא, אשר הלך עם כמה מתלמידיו עם עגלון, על סוס ועגלה והעגלון הלך לחנות וגנב דבר. בעל החנות בא וחשד שהגאון הוא שגנב את הדבר, עמד אותו בעל חנות והכה את הגאון מוילנא. תלמידיו הזדעזעו זעזוע גדול ואמרו לרבם: רבי תאמר לבעל החנות מי הגנב, עמד הגאון ואמר: חס ושלום, אני לא רוצה לחזור בגלגול של כלב, כל מי שמדבר לשון הרע וכל מי שמוסר יהודי יחזור בגלגול של כלב. לכן, יזהר האדם, זהירות גדולה ביותר לא להכנס חס ושלום לגדר החמור והקשה הזה. ובכל זמן, מול עינינו, מעשה אשר ראינו בעיננו בילדותנו וחרוט כגירסא דינקותא, בבית מו"ר זקננו רבנו מאיר אבוחצירא זצוק"ל; היה כלב שכל ערב שבת היה בא ועולה במדרגות ארבע קומות ויושב בפתח הדלת עד אחרי הקידוש ואחרי הקידוש היה יורד והולך ופעמים רבות בני הבית היו רוצים לגרשו, היה מתנגד ואומר, תניחו אותו. אחרי זמן מרובה של חודשים רבים, בשבת אחת אחרי הקידוש, רץ לכביש, נדרס ומת. רבי מאיר עמד ודיבר, כמה צריך להזהר מלשון הרע ומכבוד תלמידי חכמים ואמר הכלב הזה בא בגילגול על פגיעה בתלמיד חכם בעניין קידוש ובאה נשמה לעולם ככלב ומתי שסיימה את תיקונה נדרס ומת. כמה האדם מאבד את עולמו על דברים רגעיים, אשר יוצא ממנם ממש בשום הנאה, רק הרגשה של הצלחה, של ניצחון, של הנאה ומקריב על הרגשה את כל עולמו ונכנס לגדר של עזי הנפש הרעים, כעזות הכלב ואחריתו עדי אובד. וידע האדם יסוד גדול,כאשר אתה מדבר רע על חברך או פוגע בחברך בסתר, באותו רגע אדם אחר עומד בעולם ומדבר עליך רע, או פוגע בך בסתר "כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו". ולכן, כאשר האדם שומע שמרעים לו ומזיקים לו, ידע בשעות שאתה הצקת והזקת, נעשה לך כל הרע הזה, אז מדוע כעת תבוא בתלונות על אשר נעשה לך? ונסיים ביסוד גדול אשר משתדלים לומר אותו לעצמנו בכל עת ובכל זמן "הוה עז כנמר וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים" ואפשר לפרש ולאמר: יש הרבה אנשים ברוך ה' שמקיימים את התורה, ואת המצוות ולא אלמן ישראל, אך הם מקיימים את התורה כמו אדם שיודע את החוק של המדינה והולך על פי החוק, נזהר לא לעבור על החוק, בכדי לא להענש, משום שהוא פוחד מבית האסורים, מקנס וכו'. אך כל היום, הוא מתייעץ עם עורך דין וכל מי שאפשר, איך לקיים את החוק, אך לחמוק ממנו על פי החוק. וכן, בעוונות, הרבה אנשים מקיימים את התורה והמצוות, אך אנו צריכים לעבוד על עצמנו ליהיות עזים כנמר וכו' לעשות "רצון" אבינו, לא רק לחמוק מן העונש, אלא לעשות את הרצון של אבינו שבשמים. וכדברי דוד המלך בתהילים מ': "לעשות רצונך אלוקי חפצתי", לא רק את דיבורך, אלא גם את רצונך. וזו מעלה גדולה, אשר מקרבת את האדם מאוד להקב"ה וגורמת לאדם להרגיש קירבה מיוחדת להקב"ה.

הקב"ה משפיל ומרומם, מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון, כך בעת שהגיעה השעה היעודה, הרים הקב"ה את קרן יוסף הצדיק, והעלהו לגדולה בזכות פתרון חלום פרעה. וצריך להבין, הרי ליוסף לא היה מעמד וחשיבות בארץ מצרים, ואדרבא, היה מושלך ומושפל בבית הכלא, וגם בשעה ששר המשקים הזכירו לפני פרעה, אמר, שהוא נער עברי עבד לשר הטבחים והרי הוא שוטה ועבד, ולכן, אינו ראוי למלוכה. ואם כן, איך העלה פרעה את יוסף לגדולה, עד שאמר שמבלעדיו לא ירים איש את ידו בכל ארץ מצרים והרכיבוהו במרכבת המשנה, וקראו לפניו אברך בכל ארץ מצרים? ואמנם, יוסף פתר לפרעה את חלומו על הצד הטוב ביותר, אך כידוע, שפרעה היה רשע גדול ובעל מידות רעות ומגונות ביותר ובפרט, היה נגוע במידת הגאווה ולא היה מוכן לשמוע לדעת אחרים ולתוכחתם, וא"כ איך כיבד את יוסף ואמר עליו שבחים כ"כ גדולים ומרובים, ונהג בענווה גמורה, היפך ממידת הגאוה שהיתה טבועה בו? ! שלמה המלך אמר בחכמתו )משלי יג,כ(: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ואמרו חכמים במדרש, משל למי שנכנס לחנותו של בושם, אע"פ שלא מוכר ולוקח כלל, יצא ריחו וריח בגדיו מבושם כל היום כולו. כלומר, שמי שנמצא בחברת החכמים השלמים אנשי המידות אשר שם שמים עליהם וכל מעשיהם, באמת ואמונה, בהכרח אף הוא יהא דבק במעשיהם ולמד מדרכיהם, כאותו אדם שנכנס לחנות הבשמים, שאע"פ שלא קנה לעצמו בושם, בכל זאת, ממילא נקלט בו מן הריח הטוב שיש אצל הבושם. והנה, בשעה שיוסף הובא ביתה פרעה, הרי ברגע אחד יצא מבור תחתיות, ממעמד בזוי ונחות, אל רום פסגת המעלה, למצב שבו כל חכמי וחרטומי ארץ מצרים, ובראשם פרעה, מצפים ומייחלים למוצא פיו, לפתרון החלום, שסודו היה מסעיר את נפש פרעה, עד שכמעט היתה מבקשת נפשו לצאת. ובאותו המעמד כולם ראו את חכמת יוסף ואיך רוח ה' בו, ושהיה יודע בשבעים לשון של כל אומה ואומה. ועם כל זאת, יוסף לא התגאה ולא רמו עיניו, וכשפרעה אמר לו שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו, מיד ענה לו יוסף: בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה, ולא נטל גדולה לעצמו לפאר ולרומם את מעמדו, אלא בענוות חן ובטוהר לשונו ענה ואמר: שלאלוקים פתרונות ושהוא רק הצינור והכלי שדרכו אפשר להעביר את דבר ה'. ובוודאי היה ליוסף הצדיק נסיון גדול מאוד בזה, שהרי השליכוהו לבור הכלא שתים עשרה שנים, ולא היה לו גואל או קרוב בכל ארץ מצרים, ולא עוד, אלא שאמרו עליו שהוא עבד ובזוי, והיה בשפל המדרגה. וכעת בזמן שעמד לפני פרעה וכולם מצפים לאמרי פיו, הרי יש בידו את האפשרות לרומם את קרנו ולהשיב את כבודו שנלקח ממנו וכעת, יכל להראות לעין כל, את חכמתו ותבונתו. לכן, מאותו המעמד והאווירה המיוחדת שהיתה באותו המעמד, הושפע גם פרעה הרשע, ואף בו דבק משהו מן הענווה הטהורה של יוסף הצדיק. ולכן, פרעה שיבח וקילס את יוסף ואף על פי שמעשה זה היה שלא כפי מידתו וכנגד כל אופיו וטבעו הגאה. ומזה נלמד, עד כמה גדולה ההשפעה של דבר קדושה ומקום קדוש על האדם, עד כדי כך שהאדם יכול להפוך את עצמו מן הקצה אל הקצה.

חז"ל אמרו: הקנאה התאווה והכבוד מוציאה את האדם מן העולם. צריך כל אדם לחזק בנפשו את דברי חז"ל: "רקב עצמות קנאה". קנאה, היא הגורמת לרקב עצמות האדם והיא החולי הקשה ביותר מכל המחלות אשר יכול לחלות בהם האדם. ונבאר הדברים, עפ"י יסודות ומאמרי חז"ל: הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת: רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי חיפש עבודה ומצא מלאכה, להיות משוטרי בית המלוכה אשר מלאכתם לעמוד על כל הפשעים הנעשים בממלכה. וכך, החל רבי אלעזר לפעול. באחד הימים פוגש את רבי אלעזר אדם וצועק לעברו: אתה חומץ בן יין. אתה, רבי אלעזר ח"ו, חומץ, ואביך, רבי שמעון בר יוחאי, הוא יין. הקפיד עליו רבי אלעזר ותפסו ומסרו למלך והוציא אותו להורג בתלייה. אחרי זמן, הצטער רבי אלעזר, אולי גרם עוול לאדם. הלך וחקר ודרש אחריו ומצא, שאותו מוצא להורג, בעל נערה מאורסה ביום הכיפורים. עמד רבי אלעזר ואמר: "שישו בני מעיי שישו" אם הספקות שלכם כך. הוודאי שלכם קל וחומר. לאחר זמן, מספרת הגמרא, הלך רבי אלעזר, חתך חתיכה מבטנו והניחה בשמש, במשך חודשיים, כל חודש תמוז וכל חודש אב - זה מעשה אחד, המובא בגמרא. עוד מעשה, המובא בגמרא: כשרבי אלעזר, עמד להיפטר מן העולם, ציווה את אשתו: לכשיפטר, לא תגלה לשום אדם שאיננו בין החיים יותר. נפטר רבי אלעזר, אשתו העלתה את גופו לעליית הגג. וכך, במשך למעלה מעשרים שנים לא קברו אותו, אף אחד לא ידע על מותו. באחד הימים, ראתה תולעת באוזנו והצטערה צער גדול, בלילה חלמה את רבי אלעזר, אשר אמר לה: לא תצטערי, פעם אחת שמעתי לשון הרע, על תלמיד חכם ובזה בא עונשי.' אחרי זמן, אשת רבי אלעזר, אשר יחסיה לא היו תקינים עם אחת השכנות, התווכחה עימה ועמדה השכנה וצעקה וגידפה: בעלך מת ואפילו לוויה לא עשית לו. כיוון שיצא הדבר, עוף השמיים יוליך את הקול, נודע הדבר לחכמים, אשר שאלו ודרשו היכן רבי אלעזר. ואז הבינו, שרבי אלעזר יותר מעשרים וכמה שנים לא נראה. באו לאשתו והבינו שלא בין החיים הוא וקברוהו בלוויה גדולה בכבוד הראוי לו במערת רבי שמעון בר יוחאי. וקשה להבין את שתי המעשיות המובאים על רבי שמעון בר יוחאי? א. מדוע חתך חתיכת מבשרו ושמם בשמש, בחודשים תמוז ואב, שהם החודשים החמים בשנה, בעליית הגג? ב. ועוד, הלכה פסוקה היא, כל אדם בן ישראל שנפטר מן העולם, צריך לקוברו בקבר ישראל, ומדוע רבי אלעזר ביקש שלא יקברו אותו? אלא, עפ"י דברינו. שהקנאה התאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם ועוד "רקב עצמות קנאה" - מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבים. ומזה פחד רבי אלעזר, שמא הרג את אותו אדם על זה שקרא לו "חומץ "בן יין". ואז קינא את קנאתו ועצמותיו ובשרו צריכים להרקיב, משום "שרקב עצמות קנאה לכן ביקש לשים בשר מבשרו בחודש תמוז ואב שאלה החודשים החמים בשנה למבחן, אם ירקיבו סימן שיש בו קנאה, אם לא ירקיבו מעשיו טהורים בלי קינאה. וכך, לפני מותו כל מי שמכיר את מסכת חייו של רבי אלעזר, היה יכול לתמוה ולשאול, אולי במקום פלוני היה קינאה של רבי אלעזר או הקפדה. לכן, להוריד לזות שפתיים, שכל מעשיו היו בלי קינאה, ביקש להשאיר את גופו בלי לקבור, למען יראו שכל מעשיו היו דרך ישרה ודרך הגונה לשם שמיים ואין אצלו דין של "רקב עצמות קינאה".

מובא בתנא דבי אליהו )פרק יז( כיוון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה, ואמרו )שמות כד,ז(: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן, שנאמר )שמות כה,ב-ח(: "דבר אל בני וגו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וצריכים אנו להבין, מהו הקשר והשייכות בין אמירת בני ישראל נעשה ונשמע לציווי על בנין המשכן, ומדוע הא בהא תליא. כדי להבין זאת צריך לדעת יסוד גדול, שיש להזהר זהירות גדולה בענייני ממונות, ואמרו חז"ל )סנהדרין ח,א( יהא חביב עליך דין פרוטה כדין מאה. ועוד אמרו, שדיני ממונות אין לך מקצוע גדול בתורה יותר מהם )עין בברכות סג,ב(. ולפי גודל הנסיון וחומרתו, כך גדולים תחבולות היצר, וצריכים אנו להשמר מכל משמר מכל נדנוד וסרך בעניני ממון. ולכן החמירו חז"ל בענין הממון עד שאמרו )עירובין סה,ב( אדם ניכר בכיסו, ולפי אופן הנהגת האדם עם ממונו, אפשר ללמוד על הכלל כולו ולדעת את תכונת ומדת האדם. שהרי אמרו חז"ל )חגיגה יא,ב( גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן, ועל כן לפי התנהגות האדם בענין הממון אפשר לרדת ולחקור את שורש נפשו והלך רוחו של האדם. והנה ראינו אצל צדיקים גדולים בעלי מעלה ודרגה, שלשלת הדורות והיוחסין, שלא הניחו אחריהם זרע קדוש וטהור, ויצאו מחלציהם בנים שאינם מהוגנים, ורבים וכן שלמים תמהו בדבר, היאך אפשר שמצדיקים שכאלו יצאו בנים לא כשרים. אך פתרון הדבר הוא, משום שאותם צדיקים לא הקפידו הקפדה גמורה בענייני הממון, וקיבלו פדיונות מאנשים שאינם מהוגנים, משום כך נענשו ובניהם לא הלכו בדרכם, כיוון שהשפעת הממון שלא היה בתכלית הכשרות השפיעה על נפש בניהם והותירה בם רושם רע. ואמרו חז"ל )פסחים קד,א( שרבי מנחם בר סימאי היה נקרא "בנן של קדושים", ואמאי קרי ליה בנן של קדושים, דלא איסתכל בצורתא דזוזא. והיינו, ששואלת הגמרא במה זכה רבי מנחם שנשאר בנן של קדושים והלך בדרכי אבותיו, ותירצה הגמרא, בזה שלא הסתכל בצורתא דזוזא, ומחמת שלא השתמש בממון, הוקבע שמו לדורות כבנם של קדושים, וע"י שלא הושפע מממון שאינו כשר בתכלית, זכות זו עמדה לו שנותר קדוש. וכמו שזכור לנו ששמענו ממו"ר זקננו ה"בבא סאלי" זיע"א, שהיה לו מעטפה שהיה מניח בה את כספי הפדיונות מאנשים שאינם מהוגנים, ושם אותם במעטפה מיוחדת וקרא לה "כסף של בית הכסא", ולא רצה להשתמש בה. אדם שמצליח לעמוד בנסיון הממון, יוכל לעמוד בנסיונות אחרים בשאר תחומי החיים, אבל אדם שנכשל בענייני ממון, יהא קשה עליו לעמוד בשאר נסיונות החיים. והן הן הדברים שאמרו חז"ל שאדם "ניכר" בכיסו, וע"י התנהגות האדם עם ממונו שלו ושל זולתו, יכולים אנו ללמוד ולהכיר את אופן הנהגתו עם שאר דברים. ולכן "צדקה תציל ממוות" )משלי י,ב(, וכן מובא בזוהר הקדוש )ח"ג קיג,ב( שצדקה היא אילנא דחיי, והצדקה מאריכה ימיו ושנותיו של האדם, וכל כך למה, משום שהאדם קשור אל ממונו, ולכן נקרא הכסף דמים, משום שהוא כמו דמו של האדם שממנו חיותו. ואדם שנתן צדקה הרי שכאילו נתן מחלבו ודמו, ובזה מכפר על מיתתו, משום שנתן את דמיו וכאילו הקריב את עצמו. ולכן נסיון העושר כל כך קשה, משום שנפש האדם מתאווה לממון, כי הדמים הם הנפש, ולכן מי שעומד בנסיון הממון יוכל לעמוד בעוד נסיונות גדולים וקשים. ועל פי זה יובן מדוע כשאמרו בני ישראל נעשה ונשמע, אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, כיוון שבשעה שבני ישראל מסרו את ליבם לה', וכאיש אחד בלב אחד הסכימו לקבל את מצוות ה' אפילו בלי ידיעה מוקדמת על מהות המצוות, כיוון שבאותה השעה היו לבבות בני ישראל פתוחים לקבל כל דבר, וה' רצה שיבנו את המשכן בנדבת לב גמורה, שתהא הנתינה בטוהר הלב גמור, והאדם קשה לו מאוד להפרד מממונו כשם שקשה לו להפרד מחייו, כי הדמים הם הנפש. לכן לא היתה שעה מוכשרת לבקש מבני ישראל על תרומת המשכן, אלא בשעה זו שאמרו נעשה ונשמע, בשעה שמסרו את ליבם להקב"ה, ובעת הזאת תרומתם תהא מושלמת בלא שום סרך של פקפוק. ויתרה מזאת, בשעה שאמר להם הקב"ה ויקחו לי תרומה, על ידי זה הוכשרו בני ישראל לעמוד בנסיון הממון שהוא נסיון גדול וקשה מאוד, וכיוון שפעם אחת הוציאו מממונם בלב שלם, בזה הוכשרה נפשם, שגם בשאר הפעמים יהא נקל יותר להתגבר על הנסיון הכרוך בענייני ממון. ומזה נלמד לחזק את עצמנו בענייני הממון, וצריכים להיות שואלים ודורשים בהלכות אלו. וכמו שכתב בספר פלא יועץ )ערך ממון( שראוי להתחזק ברוב עוז ותעצומות לקיים מאמר התנא שאמר )אבות פ"ד מי"ד( ואל בינתך אל תישען. וידרוש ויתור מפי ספרים ומפי סופרים לדעת את אשר יעשה ואת הדרך אשר ילך בה. ולא יהא הכסף נחשב בעיניו למאומה במקום שיש צד נדנוד איסור, וירחק מן הכיעור מן הדומה לו כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהא רשע לפני המקום שעה אחת, ומה גם כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב.

ישנה שאלה קשה בחיים, אשר הרבה אנשים מתחבטים בה ואינם יודעים, איך לחשוב, איך לפעול ואיך להשקיט את מצפונם. וככל, שהימים עוברים, והחיים, נהיים חיים יותר מורכבים ויותר מאכזבים. והרבה מן היסודות, אשר היו מקודשים, מדורי דורות, נחרבים ומתפרקים מול עינינו. השאלה הזו, נהיית קשה, מיום ליום והיא: איך לדעת האם החבר הידיד העובד האדם שעומד למולך, האם יהיה נאמן בחיים וידע למסור נפש בזמנים ובמצבים קשים? או ונוסף הוא על אוייבינו וממנו תהיה הצרה והבעיה החמורה והקשה. איך לבחון ולדעת את נאמנות האדם? ואפשר לפרש ולתרץ קושיה והתלבטות קשה זו, ע"י דברי הגמרא: הגמרא מספרת על רבי חנניה בן תרדיון, אשר היה הולך ומקהיל קהילות ומלמד תורה, ממקום למקום ובאותה תקופה, הרומאים, גזרו גזירות קשות על עם ישראל ואסרו באיסור מוחלט את לימוד התורה. ומי שלמד תורה, וקל וחומר, לימד תורה, היה מוצא להריגה. ורבי חנניה בן תרדיון, לא הפסיק, רגע אחד ובכל כוחו, הלך מעיר לעיר ולימד תורה. פגש אותו, באחד הימים, אחד מזקני התנאים, רבי יוסי בן קיסמא ואמר לו: מדוע אתה מסכן את חייך? האם אתה לא פוחד שהרומאים יתפסו אותך? ענה לו רבי חנניה בן תרדיון: מן השמים ירחמו. ענה לו רבי יוסי: אני אומר לך דברי טעם ואתה, עונה לי "מן השמים ירחמו". שוב ענה לו: מן השמים ירחמו. אמר לו רבי יוסי: אולי יש לך איזה סוד, של מצווה גדולה, אשר עשית, שאתה בוטח בה ואינך פוחד מן הרומאים ולכן תשובתך, מן השמים ירחמו. ענה לו רבי חנניה: כן, היה לי כסף בשני כיסיי, באחד, כסף של צדקה ובכיס השני, כסף פרטי והכסף התערבב, לא עשיתי דין וחשבתי מה שלי ומה לא, אלא, לקחתי את הכל ונתתי לצדקה. אמר לו רבי יוסי: מחלקך יהיה חלקי, מגורלך יהיה גורלי וכו'. לא עברו ימים, הרומאים, תפסו את רבי חנניה בן תרדיון מלמד תורה, לקחו ספוג רטוב הניחו על ליבו, לקחו ספר תורה וגילגלו את הספר על גופו וכך זרקוהו לתוך כבשן האש. הגמרא הזו, הייתה תמוהה במשך שנים רבות, מה הדין ודברים, בין רבי יוסי בן קיסמא לרבי חנניה בן תרדיון? הרי בכל הדורות, היו מצבים קשים שנלחמו בדרכים שונות ומשונות, נגד היהדות ונגד התורה ותמיד הרבנים והצדיקים, מסרו את חייהם על התורה ולא ירפו. וגם כאשר הוציאו אותם להורג, לא נכנעו לאף גזירה נגד התורה. אם כך, מה רבי יוסי בן קיסמא אומר לרבי חנניה בן תרדיון? אלא יסוד גדול - רבי יוסי פחד שהרומאים יתפסו את רבי חנניה ויענו אותו, עינויי הגוף, קשים מאוד ויכפו אותו לכפור, חס ושלום, באלוקי ישראל, שכך יראו כל המון העם את הרב הגדול, חס ושלום, כופר ויחליש את היהדות ואת האמונה בהשם. ומזה פחד רבי יוסי בן קיסמא. אך רבי חנניה בן תרדיון עונה לו: עמדתי בניסיון הכסף, כסף פרטי וכסף של צדקה - ויתרתי על הפרטי ומסרתי את הכל לצדקה וזה יסוד לכל החיים. אדם הנאמן בענייני ממון, ימסור את החיים ויהיה נאמן בכל עניין. ומי שלא נאמן בענייני ממון, ודין פרוטה כדין מאה, יבגוד ישקר יכפור יעליל עלילות ואף את יהדותו ימיר תמורת הנאה ואף הקטנה ביותר. וזוהי התשובה והבדיקה לכל אחד ואחד. תבדוק את שותפך את חברך כל אדם, אשר אתה רוצה לתת בו אמון, בעניין אחד, בעניין ממון. אם יהיה נאמן בממון, יהיה נאמן בכל עניין ומי שלא נאמן בעניין ממון, וקל וחומר, בממונו של הקב"ה, סימן, שנשמתו היא מהנשמות העשוקות, הבזויות והנבזות ושומר נפשו ירחק מהם. ומי שבנקל בפניו לעבור על אחד מעשרת הדיברות: "לא תגנוב" בקלות, יעבור על "לא תנאף" ל"אנוכי ה' אלוקיך", ל"זכור את יום השבת לקדשו" ואף, אם ראית רשע, שהשעה משחקת לו, כי לא לנצח ובסופם "שם רשעים ירקב לדראון עולם". לכן, יזהר האדם, לא לעשות דין לעצמו, משום שאדם קרוב אל עצמו ומתיר לעצמו היתרים ובכל עת בכל זמן ילך בחומרה כלפי עצמו ולא לקולא. וכך, אמרו חז"ל בעניין מאזניים אשר שוקל ומודד האדם תמיד המוכר צריך ליתן יותר במשקל לקונה. להיזהר להיות תמיד מן הנותנים ולא מן המקבלים. לפני שנים רבות שמענו ממו"ר זקננו רבנו רבי מאיר אבוחצירא, בשבוע האחרון לפני פטירתו, מעשה, אשר צריך לשימו נר לרגלינו: במלכות גדולה נגנב למלך, מהאוצר, תכשיט היקר לו ביותר, המלך כעס כעס גדול, וציווה מי שיתפס גנב, מייד יוציאוהו להריגה. ראש הכמרים הלך והסביר ושכנע את המלך, שאחד מראשי הקהילה היהודית הוא שגנב. המלך, מבלי לחקור ולדרוש, בכעס גדול, ציווה להוציאו להורג. מיד עושי דברי המלך, יצאו והביאוהו לכיכר העיר, לקיים את דת המלך. לפני הוצאה להורג, ראה, המוצא להורג, היהודי, את ראש הכמרים הולך ונזהר בצעדיו, לא לדרוך על נמלים, הצביע המוצא להורג על ראש הכמרים וצעק: הוא גנב!!! המלך הזדעזע, שלח מייד רצים דחופים לביתו, חיפשוהו ומצאו את האצר בביתו. מייד המלך הפך את הדין ואת המוציא שם רע הוציאו להורג, ואת היהודי, לחופש. שאלו המלך: איך ידעת שהוא גנב ענה ואמר לו: בבית אבי לימדוני, להיזהר מן הצבועים שמראים עצמם נזהרים לא לדרוך על נמלה ומראים יושר ומוסריות גדולה - הם האנשים אשר תוכם אינה כחיצוניותם וקלקול וריקבון היא מנת חלקם. וזוכרים אנו את דברי רבי מאיר זכרונו לברכה. כל אדם, שיותר מידי מראה פרישות ודקדקנות, לבדוק טוב, מה קורה בפנים.

מובא במדרש רבה )בראשית נט,יא, גמליו של אברהם אבינו היו ניכרים בכל מקום, שהיו יוצאים זמומים עם רסן בפיהם, שלא יאכלו משדות זרים גזל. וכך כתוב )בראשית כד,לב(: "ויבא האיש הביתה ויפתח את הגמלים", ומובא במדרש )בר"ר ס,ח( שהתיר זממיהם. עוד מובא במדרש שם רב הונא ורב ירמיה שאלו לרב חיא בר רבה מצאנו ברבי פינחס בן יאיר שמכר את חמורו והחמור לא רצה לאכול רק מאכלים כשרים בהידור, אשר היו מהדרים בביתו של רבי פיחס בן יאיר. אם כך, קשה וכי חמורו של רבי פיחס בן יאיר היה במדרגה גבוה מחמורו של אברהם אבינו. ועוד מצאנו ברבי יוחנן בן תורתא שמכר שור לנוכרי והתעקש השור ולא רצה לחרוש ביום שבת, היה הנוכרי מכה אותו ולא רצה, הלך וסיפר למוכר, ובא רבי יוחנן ולחש באוזן השור, דע לך שאינך עוד ברשותי והיום אתה בידי הנוכרי ועליך לעבוד כל זמן שעולה בדעתו. מיד קם השור לעשות את מלאכתו. כיוון שראה הנוכרי כך, הלך והתגייר ומאז נקרא רבי יוחנן בן תורתא. והנה מצאנו שור מקפיד ושומר שבת. אם כן, מה עם גמליו של אברהם אבינו, מדוע צריך לזמום את פיהם? אלא, צריך לבאר ולומר שאדם משריש את כוחו ואת מידותיו בחפציו וברכושו ובממונו, כמו שהגמרא אומרת על אותם אנשים צרי עין, שקומצים ידם בצדקה, אף אם שמים פירורי לחם לעופות השמים, שירדו ויאכלו הלחם וכך יוכלו לתופסם לא צריכים לשים הפירורים, משום שהציפורים מרגישים ויודעים בפירורי לחם של צרי העין והמקמצים בצדקה. וידוע אשר אמר אחד מגדולי החסידות שמצאנו צדיקים גדולים, אשר בניהם לא הלכו בדרך טובה ומדוע? משום שהצדיקים הקפידו בכל מעשיהם, אך בכסף אשר קיבלו לא הקפידו הקפדה ראויה, ולכן הכסף הזה השפיע לרעה על ילדיהם ופרקו עול, או התירו לעצמם דברים אשר הם אסורים, וזהו כח הפועל בנפעל. ועל פי זה יובן, אברהם אבינו שהיה עמוד החסד, ידע שגמליו הם רכושו וממונו ויקפידו להיזהר מן הגזל, אך בשעה שנותן אותם בידי רועי הצאן ובידי עבדיו, פחד שמא העבד מעלתו לא רמה וישפיע השפעה רעה, ומן ההשפעה הזו הגמלים וצאנו יאכלו מן הגזל. לכן, אברהם אבינו הקפיד לזמום את גמליו ובמעשה זה עשה גדר וסייג להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. והנה יסוד זה צריך ללוות אותנו כל חיינו להיזהר זהירות גדולה מדברים פגומים, משום שדברים פגומים משפיעים השפעה רעה ומקלקלים ומחריבים כל חלקה טובה.

צריך האדם לחזק את נפשו בכל כח, ללכת ביושר גדול ולהיות שלם עם מעשיו ועם עצמו. ולדעת שבאמת הדרך אשר הוא הולך בה היא אמת, ולא משחד את עצמו ומאמין שהיא אמת כי זה מה שנוח וטוב לו, משום שהרבה פעמים בחיים האדם בטוח שהוא צודק ונלחם על היושר והצדק וההגינות שלו, ובכלל הוא הטועה והחוטא והאדם הלא הגון. ידע האדם, כמה שיתחכם להשיג דברים אשר אינם שלו ולא ביושר, יענש ויפסיד גם את שלו ובסוף ישאר בלי כלום, רק עם עגמת נפש גדולה. והנה מובא מעשה אשר לומדים ממנו מוסר גדול לחיינו, היה אבא עשיר ובעל ממון ומעמד גדול מאוד, ולו שני בנים, ולבן אחד נתן לשמירה אבן יקרה מאוד אשר ערכה היה מחיר עצום מאוד. כשנפטר האבא ובאו שני הבנים לחלק את ירושת האבא, עמד הבן, אשר האבן היקרה הייתה אצלו ואמר לאחיו: אולי אינך יודע, אך אני חייב ללכת ביושר, הנה האבא נתן לי לשמירה אבן יקרה מאוד, רוצה אני להראות לך אותה ולחלק אותה ביושר והגינות ביננו. שמח האח וביקש לראות את האבן, כשראה את האבן לא האמין למראה עיניו, אבן יקרה ביותר אשר אין לה שנית בעולם. האח השני אשר לא היה כל כך ישר והגון, מיד עמד ואמר לאחיו: גם לי השאיר האבא אבן יקרה מאוד מאוד ומבקש אני להראות לך את האבן. שמח האח הישר וההגון על דברי אחיו, האח הלא ישר רץ מהר לשוק האבנים המזויפות וחיפש אבן גדולה אשר נראית ממש אמיתית, וביקש וקנה אותה, עטף אותה בצורה היפה ביותר, ולקח את האבן והלך להראותה לאחיו. כשהגיע לאחיו, הראה לו את האבן בהתרגשות גדולה מאוד, וענין מרובה עשה מהרגעים האלו אשר הראה לו את האבן. שמח האח הישר ואמר לאחיו: כעת איך נחלק את האבנים ביננו?, האח הרמאי עמד ואמר: כעת אנו לא צריכים למכור את כל נכסיי אבינו, נשאיר אותם שמורים עד שמחירם ילך ויעלה עוד, ואנו בינינו נחליט איך נחלק את האבנים היקרות, ביקשו האחים ביניהם שכל אחד יחשוב רעיון איך לחלק את האבנים ליום המחר. בא האח הרמאי ובפיו עצה, ניקח שני תיבות מהשוק וכל אחד ישים את האבן שלו בתיבה ונערבב את התיבות, שאף אחד לא ידע איזה אבן בפנים, וכך כל אחד יקח תיבה וזה האבן שלו. שמח האח הישר בעצת אחיו והלך בתמימות וביושר, מיד רץ האח הרמאי וקנה שתי תיבות, בתיבה אחת אשר בה שם את האבן המזוייפת סימן סימון קטן מאוד, וכך שניהם שמו את האבנים, כל אחד בתיבתו, והאח הרמאי הקפיד לשים את האבן בתיבה שלו המסומנת, בכדי להיזהר לא לקחת מהתיבה הזאת. רגע לפני תחילת הגורל עמד האח הרמאי ובפיו עוד בקשה, להביא עדים מן השוק אשר יעידו שהכל נעשה ביושר ובתמים, וכן יעידו שאת הנעשה אין להשיב, האח הישר התלונן: מדוע?, אנו עושים את כל מעשינו ביושר ובאחוה, מדוע צריך עדים, מדוע צריך עוד אנשים אשר יראו את העניינים הפרטיים שלנו?!. אך האח עמד בתוקף על דבריו, הסכים האח הישר. בזמן אשר יצא האח הרמאי לחפש עדים, פתח האח הישר את התיבות והסתכל באבנים, ובלי כונה מיוחדת, את האבן שלו שם בתיבה של האח הרמאי המסומנת, ואת של האח הרמאי שם בתיבה שלו, אשר אינה מסומנת. כשחזר האח עם העדים, הכל היה מונח בצורה הרגילה על השולחן, ושוב האח מודיע בפני העדים: אתם עדים שהכל ביושר ואין שום רמאות ואת הנעשה אין להשיב, עצר אותו אחיו ואמר לו: אחים אנחנו, מדוע כל כך אתה חוזר על עצמך?, אך כך אמר וכך עשה. בשעת הגורל הסתכל טוב האח על התיבה עם הסימון שמסמנת שזה האבן המזויפת שלו, והקפיד לקחת את הלא מסומנת של אחיו. ושוב לפני שיצאו כל אחד לדרכו, עמד האח הרמאי והזכיר לכולם שכל אחד מה שלקח זה שלו, והנה העדים, ואין דרך חזרה, ואין רשות למכור את הנכסים אשר האבא השאיר וכו' וכו'. כשהגיע האח הרמאי לביתו ופתח את התיבה. הבין את אשר קרה לו ואת ההפסד החמור אשר הפסיד. הנה משל זה, זה משל קדמון ומוסר גדול ודרך חיים יש בו, וננסה לחשוב על דברים אלו לחזק עצמנו בכמה דברים הקשורים לחיינו יום יום: האדם צריך להקפיד שכל דבריו יהיו נכונים ומסודרים ואין לסמוך על אדם. וכך מצאנו על ריש לקיש שאחד מחבריו מבית המדרש פגש אותו ברחוב וביקש ממנו הלואה, עמד וביקש ממנו שיתן לו שטר שנתן לו ההלואה, עמד האמורא חברו ואמר לו: אתה חושד בי?, הרי ודאי אני אחזיר לך. עמד בתוקף ריש לקיש וביקש שטר. כל דבר אשר לא ניתן עם שטר, סכנה חמורה עוברת ממנו. יש יצר הרע גדול מאוד, ופעמים רבות היצר ובעיקר יצר הממון, גובר על האדם. ולא יתפעל האדם מאדם אשר נראה ירא שמים, או רב, או אביו או חמיו. ומצאנו אצל חכמי הגמרא, אשר הלכו לאסוף כסף לישיבתם והגיע שבת והתארחו בביתו של אדם, אשר היה נראה להם תלמיד חכם ובסוף במוצאי שבת התכחש לתנאים על אשר נתנו לו. ולכן יקפיד האדם בכל עת ובכל זמן, לשמור שטר על כל ענייני הממון, והורים יזהרו בכל ענין הממון אשר משאירים לבניהם, משום ששנאות ומחלוקות על ממון וירושות, הם שנאות אשר נחקקים לנצח לדראון עולם. והנה האח הרמאי לא יכל להרגיש את ההשפלה בשבילו, שהאבא סמך על אחיו ולא עליו, ולפעמים מהרגשה של נחיתות, מנסה האדם להרגיש שגם הוא, אך הגם הוא בא בשקר ובמקום לא נכון, ומתדרדר להמשך של שקר ומרמה וגניבת דעת הבריות, ולעבור על דברים חמורים וקשים, ולאבד את האמונה והביטחון בהקב"ה, ולחשוב שאפשר להרוויח ממון על ידי גניבה ושקר, להחליף התיבות וכך לגזול את הכל. אך בכל הזמנים מצאנו, שמי שהולך בתמימות בעולם וביושר ואמונה בהקב"ה, אף שסביבו כל הרמאים הגדולים שיש, ומנסים במשך שנים וימים את כל רמאותם, בסוף ישועה אחת, טעות של הרמאי, מאבדת לו את כל רמאותו ומפסיד גם את שלו, את חצי האבן אשר הייתה מגיעה לו ביושר ובתמים, מאבד אף אותה ונשאר ערום בלי מאומה. וכאשר רואה האדם אדם מסויים אשר מדבר הרבה על יושרו ועל הגינותו, ומדגיש את זה בכל פעם, כאותו אח אשר בכל רגע ביקש עדים ושוב חזר על דבריו, צריך לחשוש חשש גדול ולבדוק טוב, מדוע כל כך דואג האדם לספר על יושרו הגדול. ומצאנו מעשה במלך גדול, אשר נגנבה ממנו אבן יקרה מאוד והמלך הודיע: הגנב שיתפס יצא להריגה. אחד הכמרים הלך וסיפר למלך על ראש הקהל היהודי אשר הוא גנב את האבן והחביא אותה במקום שלא ימצא. מיד המלך, באימון של הכומר, הוציא את גזר דינו להריגה. בשעה שהיה מוצא להריגה ראה ראש הקהל את הכומר הולך ליד חבל התליה ומקפיד לא לדרוך על הנמלים, צעק היהודי בפני המלך, רגע לפני ההוצאה להורג: הכומר גנב את האבן והיא בביתו!. המלך נבוך מאוד, וביקש לבדוק מהר בבית הכומר, ומצאו שם את האבן, מיד הוציאו את היהודי מן חבל התליה, כששאלו אותו: איך ידעת שזה הכומר?, ענה ואמר: ההצטדקות שלו הגדולה לא לדרוך על נמלים בהליכתו, זה החשד הגדול ביותר שהוא האיש האכזר והלא ישר ביותר.

יעקב אבינו צווה את בניו לפני מותו, דרך חיים ותוכחת מוסר, ובדבריו הקצרים והתמציתיים, מונה את שבחן של בניו, ומגדיר את תפקידם ומהותם בעולם הזה. על יששכר בנו אמר יעקב אבינו )בראשית מט,טו(: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד". פירוש, שראייתו של יששכר את המנוחה הטובה ואת הארץ הנעימה, היא שגרמה לו להטות את שכמו ולסבול את עול התורה. ויש להבין, הרי אדרבא, אם אדם נחשף למנעמי החיים ולהנאה שבמנוחה, הרי שיותר קשה לו לסבול עול ולקבל עליו אורח חיים סגפני ולהיות עמל בתורה! ואיך סייעה ליששכר ראיית החיים הטובים, כדי לקבל ולסבול על עצמו עול תורה. מספרים על אדם שנאלץ לעקור את עצמו מחיק משפחתו לצורך פרנסתו, רצה להרחיק למדינת הים, לעסוק בסחורה ולהביא טרף לביתו. נטל את כל חסכונותיו בידו ויצא לדרך. כיון שהיה אדם חכם ונבון, חילק את כספו, מאתיים מטבעות כסף הפריש לצורך הנסיעה למדינת הים, חמשת אלפים מטבעות כסף ייעד לצורך המסחר, ומאתיים מטבעות נוספות הצניע לצורך הוצאות הדרך חזרה. יצא לדרכו ומיד כשהגיע למחוז חפצו החל לעסוק במסחר, קנה ומכר סחורות ועשה חיל. כשסיים את עסקיו ורצה לחזור למשפחתו, מכר את כל הסחורות שבידו וקנה תיבה מלאה מרגליות ואבני חן. שמח יצא לדרכו חזרה, ומאתיים מטבעות הכסף בידו להוצאות הדרך. ברגע האחרון, לפני שעלה לאוניה בדרכו חזרה, הגיע אליו סוחר האבנים הטובות והציע לו לרכוש עוד מחרוזת פנינים מיוחדת במחיר מציאה. שמח הסוחר על ההצעה, אך לא היה בידו כסף כדי לרכוש את המחרוזת. מה עשה, נטל מאה וחמישים מטבעות כסף מהסך שהפריש להוצאות הדרך חזרה ונתן אותם בתמורה לסוחר האבנים. שמח שמחה מרובה על המחרוזת שקנה, ובליבו חשב לתת אותה לאשתו כאות תשורה והוקרה על כל הצער והסבל שסבלה בעת העדרו. שש ושמח עלה לאוניה, וכשבקש ממנו רב החובל לתת את דמי הנסיעה, אמר לו שיש בידו רק חמישים מטבעות. ענה רב החובל שבמחיר כזה לא יוכל להשכיר לו שום חדר או תא באוניה, ולא יוכל להצטרף לנסיעה. בצר לו, הציע הסוחר לרב החובל, שיתן לו מקום ללון בירכתי הספינה ובמגורי הפועלים ואף יסייע להם מעת לעת בעבודתם. ניאות רב החובל להצעה, נטל את חמישים המטבעות, והראה לסוחר את מקומו באוניה. יצאו לדרך והסוחר נפשו הומיה מהמפגש עם בני משפחתו, הדרך הייתה קשה וארוכה, והמגורים בירכתי הספינה, במקום לח ומחניק, לא הטיבו עם הסוחר. כשיסורי הדרך וטלטולי הספינה כבדו עליו מאוד, וכשהיה קשה לו מאוד לשאת אותם, היה ניגש אל תיבת האבנים היקרות, פותח אותה, ומתבונן בהן ומחזיק בידו את מחרוזת הפנינים, כשהיה רואה את האבנים והמחרוזת, מיד הייתה נחה עליו דעתו, והיה נרגע לחלוטין. הידיעה שהוא מיטלטל כעת במקום צר ומחניק, ובתמורה לזה יש בידו את המחרוזת להעניקה לאשתו, הייתה נוסכת בו כוחות ותעצומות נפש להמשיך את המסע. על אף הקושי, בתוך תוכו ידע ששוה הוא המאמץ, וכדאית היא הדרך הקשה, כדי לזכות אחר כך להעניק לאשתו את המתנה שהוענקה בכל ליבו. כך יששכר ידע, שאמנם עמל התורה הוא אינו פשוט, אך היה לו כח ויכולות בנפשו להטות את שכמו לסבול, כיון שידע מה הטוב הצפון לו לעולם הבא, כי אמנם קל לחיות בנוחות וללא עמל בעולם הזה, אך כשרואים את המנוחה האמיתית שבעולם הבא, ואת הטוב הצפון לצדיקים, יותר קל להטות שכם ולסבול עול. וכן בכל ענין וענין, כאשר האדם רואה את התוצאה, ואת העתיד לבוא, יותר קל לו לסבול צער זמני, על מנת לקבל מנוחה אמיתית ושלווה קבועה. וזה יסוד גדול שצריך כל אדם לחזק בעצמו, להיות חכם ולדעת לראות את הנולד, ואת העתיד הטוב שעומד לבוא, ואז יש מנוחת הנפש והדעת להתמודד עם כל אתגרי החיים.

נחזור ונשנן לעצמנו, לכל אהובינו, לעורר רחמים וזכות בשמים, על כלל עם ישראל, הנמצאים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה - "המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה מאפלה לאורה ומשיעבוד לגאולה השתא בעגלא ובזמן קריב" ונשנן את ראשון, מעשרה הרוגי מלכות, אשר נהרגו בזמן כזה והם עומדים, בכל עת ובכל זמן, לפני הקב"ה ומליצי יושר על עמנו: ראשון שבהם רבי ישמעאל כהן גדול, אשר זכה למעלה רמה וגדולה, שאין ממנה והגיע למדרגה, אשר הקב"ה, בכבודו ובעצמו, היה אומר לו: "ישמעאל בני ברכני נא". כשיצאה הגזירה מלפני קיסר רומי, ליקח עשרה צדיקים וקדושי עליון ולהוציאם להורג, על אשר, אחי יוסף, מכרו את יוסף לארץ מצרים ועמד הקיסר וטען - בתורתכם כתוב "וגונב איש ומכרו מות יומת" היכן התקיים דבר זה אצל אחי יוסף? עמד ואמר: עשרה מכם, יהיו כנגד עשרת השבטים. אמרו לו חכמי ישראל לקיסר: תן לנו זמן, שלושה ימים, אם נמצא זכות על עצמנו, מוטב ואם לאו, עשה מה שתחפוץ. הסכים הקיסר. יצאו מלפניו והלכו, מלפני רבי ישמעאל כהן גדול, שיזכיר את השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור וידרוש, אם גזירה זאת היא, מאת ה' יתברך. טיהר רבי ישמעאל את עצמו, בטבילה ובקידושין ונתעטף בטלית ובתפילין והזכיר השם המפורש, מיד נשאתו הרוח והביאתו למעלה, עד הרקיע השישי. ופגש בו גבריאל המלאך ואמר לו: אתה הוא ישמעאל, שאלוקיך משתבח בך בכל יום, שיש לו עבד בארץ שדומה לקלסתר פניו? אמר לו: אני הוא, אמר לו גבריאל: למה עלית לכאן? ענה ואמר לו: לפי שמלכות הרשעה, גזרה גזרה עלינו, לאבד מתוכנו, עשרה מחכמי ישראל ועליתי לידע הגזירה, אם היא מאת הקב"ה? אמר לו גבריאל: אם היא גזירה לא חתומה, תוכל לבטלה. אמר גבריאל המלאך לרבי ישמעאל: ישמעאל חי נפשך, שכך שמעתי, מאחורי הפרגוד, שעשרה חכמי ישראל נמסרו להריגה ביד מלכות הרשעה. אמר לו רבי ישמעאל: למה? אמר לו: על מכירת יוסף, שמכרו אחיו, שמידת הדין מקטרגת בכל יום, לפני כיסא הכבוד ואומרת: כלום כתבת בתורתך אות אחת לבטלה, הרי השבטים מכרו את יוסף ולא פרעת עדיין מהם, או מזרעם, לכן נגזרה הגזירה על עשרה מחכמי ישראל, למוסרם להריגה ביד מלכות הרשעה. אמר לו רבי ישמעאל: עד עתה, לא מצא הקב"ה, לפרוע במכירתו, אלא בנו?! אמר לו גבריאל: חי נפשך ישמעאל בני, שמיום שמכרו השבטים את יוסף, לא מצא הקב"ה, בדור, אחד עשר צדיקים וחסידים, כמו השבטים, לכן, הקב"ה פורע מכם. כששמע סמאל את הדבר, שמח שמחה גדולה והיה מתפעל ואומר ניצחתי את מיכאל השר. מיד חרה אפו של הקב"ה על סמאל הרשע ואמר לו: אי סמאל, או רצונך לפטור עשרה מחכמי ישראל מהריגה, או תקבל עליך צרעת לעולם הבא. אמר סמאל הרשע: לא אפטור עשרה צדיקים מהריגה ואקבל עליי צרעת לעולם הבא. חרה אפו של הקב"ה, על סמאל וקרא למטטרון, הסופר הגדול והשר ואמר לו: כתוב וחתום שישה חודשים שלמים, נגע צרעת, שאת וספחת ובערת וירקון ושחין רע, על ארם הרשעה וגופרית ואש, על האדם והבהמה ועל הכסף והזהב ועל כל אשר להם. וכששמע רבי ישמעאל כך, מיד נתקררה דעתו והיה מהלך ברקיע, אנה ואנה, והיה רואה מזבח סמוך לכיסא הכבוד. אמר לגבריאל: מה זה? אמר לו: מזבח הוא. אמר לו: מה אתם מקריבים עליו בכל יום? אמר לו מיכאל השר הגדול: נפשות של צדיקים אנו מקריבים עליו, בכל יום. מיד ירד רבי ישמעאל והגיע לארץ ואמר, שכבר נגזרה הגזרה, נכתב ונחתם. מצד אחד, הצטערו ומצד שני, שמחו ששקולים כנגד השבטים. ואלו הם עשרה הרוגי מלכות: רבי ישמעאל, רבי שמעון בן גמליאל, רבי עקיבא, רבי חנניה בן תרדיון, רבי אלעזר בן שמוע, רבי ישבב הסופר, רבי חנניה בן חכינאי, רבי יהודה בן בבא, חוצפית המתורגמן ורבי יהודה בן דמא - אלו הם עשרה הרוגי מלכות. נכנס הקיסר וכל גדולי רומי אחריו, אמר להם: מי יהרג ראשון? אמר להם רבי שמעון בן גמליאל: אני! נשיא בן נשיא, מזרעו של דוד המלך, אני אהרג תחילה! ענה רבי ישמעאל כהן גדול: אני! בן כהן גדול, מזרעו של אהרון הכהן, אני אהרג תחילה ולא אראה במיתת חברי! אמר הקיסר: זה אמר, אני אהרג תחילה וזה אמר, אני אהרג תחילה - אם כך, הפילו גורלות ביניכם. ויפול הגורל על רבי שמעון בן גמליאל וציווה הקיסר לחתוך את ראשו תחילה וחתכוהו. ונטל רבי ישמעאל, את ראשו של רבן שמעון בן גמליאל ונתנו בין ירכיו וצווח עליו במר נפש ואמר: אי תורה ואי שכרה?! הלשון שהחייתה, מבארת התורה ב- 70 לשונות, איך עתה לוחכת את העפר?! והיה מתאונן ובוכה, על רבן שמעון בן גמליאל. אמר לו הקיסר: מה זה ומה זה ? אתה זקן שאתה בוכה על חברך? היה לך לבכות על עצמך! אמר לו רבי ישמעאל: אני בוכה על עצמי, שחברי, גדול ממני בתורה ובחכמה ועל שהקדימני בישיבה של מעלה אני בוכה! עוד הוא מדבר ומתאונן ובוכה ומקונן, ביתו של הקיסר, הסתכלה מן החלון וראתה את יופיו של רבי ישמעאל כהן גדול ושלחה לאביה, שיש לה שאלה אחת מלפניו. ענה הקיסר ואמר: הכל אעשה למען ביתי, חוץ מרבי ישמעאל וחבריו. אמרה לאביה: לפחות, תפשיט את עורו ותיתן לי את העור, בכדי שאסתכל עליו. כיוון שהגיעו למקום תפילין, צעק צעקה גדולה ומרה ונזדעזעו שמים וארץ; צעק פעם שניה ונזדעזע כיסא הכבוד, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: צדיק כזה שהראית לו כל גנזי העולם עליונים ורזי תחתונים, יהרג במיתה משונה?! זו תורה וזו שכרה?! אמר להם הקב"ה: הניחו לו שתעמוד זכותו לדורות שלאחריו. אמר הקב"ה: גזירה היא ואין מי שיפר. יצאה בת קול ואמרה: אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לתוהו ובוהו. כששמע רבי ישמעאל כך, שתק! אמר לו הקיסר: עד עתה לא בכית ולא צעקת ועתה, אתה צועק. אמר לו רבי ישמעאל: לא על נשמתי אני צועק, אלא על מצוות תפילין שתחסר ממני. אמר לו הקיסר: עדיין אתה בוטח באלוקיך?! אמר לו רבי ישמעאל: הן יקטלוני לא אייחל. מיד יצאה נשמתו של רבי ישמעאל.

דע, שלכל מצווה יש כח גדול, וכל מצווה יכולה לפעול, פעולה גדולה בשמים, אשר אין לשער ואין לתאר. וידוע המעשה במחותנו של בעל הפני יהושע אשר שמו היה הרב בעריש, אשר בעירו היה גר קצב גס רוח, מחוצף, מרוחק מאוד מהתורה הקדושה, אך מצווה אחת היה מקפיד בה, בכל כוחו, והיא מצוות נטילת ידיים. על מצוה זו היה מוכן לתת כל הון שבעולם לא להפסידה. בהתקרב חג השבועות, שחט אותו קצב בהמה, בכדי שיהיה בשר לכל יושבי העיר והנה נמצא, שהבהמה טרפה. צער גדול היה לכל יושבי העיר, איך יגיע החג ולא יהיה בשר לחג? החליט הקצב לנסוע לעיר הסמוכה ולקנות בשר ולהביאו לעיר; לקח עימו את משגיח הכשרות ונסע עימו לעיר הסמוכה. בדרך תקף את הקצב רעב גדול, החליט הקצב לאכול את אשר הביא עימו, אך לא היה עימם מים לנטילת ידיים וזו המצווה החשובה ביותר על הקצב. ביקש הקצב מן המשגיח כשרות שימתין, משום שרוצה הוא להכנס לתוך היער לחפש מים לנטילת ידיים. עמד המשגיח כשרות בכל לשון של בקשה, דרש מהקצב לא להיכנס ליער ואמר לו: יודע אתה שהיער מסוכן ביותר ובפנים שודדים ורוצחים מסוכנים וחיות רעות אל תעשה זאת. אמר הקצב: על נטילת ידיים מוכן אני למסור את נפשי ונכנס ליער. אחרי כמה רגעים שמע המשגיח צעקה קשה ומרה מאוד בתוך היער. מיד ברח לעיר. בבוקר אמר לכל יושבי העיר את אשר היה, וכולם, כאיש אחד, באו לחפש את הקצב כשנכנסו לתחילת היער מצאו את גופתו של הקצב בביזיון גדול. בני משפחתו לקחו את גופת הקצב לקבורה. והנה, בחג שבועות, בעת אשר עסק הרב בעריש בלימודו, התקשה הרב בעריש קושיה גדולה בגמרא באחד מן התוספות, ולא ידע תשובה. והנה, פתאום, רואה שעומד מולו בבית המדרש הקצב; הרב בעריש לא ידע על מות הקצב ועל כל אשר היה איתו, ואיך שבא לדבר עם הרב בעריש דחה אותו הרב בעריש משום שידע מה יש לקצב לומר, רק דברי ליצנות, בלע וקלות ראש. אך הקצב עמד ואמר אל הרב בעריש: אתה רב של העיר ונשלחתי מישיבה של מעלה לשאול אותך שאלה. ענה הרב בעריש ואמר אם נשלחת מישיבה של מעלה, יש לי שאלה בתוספות תענה לי תשובה עליה. והנה, נעלם הקצב לכמה רגעים וחזר עם תשובה; הזדעזע הרב בעריש מהעניין ושאלו: מה השאלה אשר נשלחת מישיבה של מעלה, לשאול אותי? עמד וסיפר אל הרב בעריש, כשהגיע לישיבה של מעלה רצו לדונו כאדם אשר מסר את נשמתו על קידוש ה', אך המקטרגים, מקטרגים ואומרים שכל חייו חטא וחי חיים לא הגונים, ואי אפשר בשביל מצווה אחת, לזכות לעולם הבא, לכן החליטו בישיבה של מעלה, לרדת ולשאול את המרא דאתרא, הרב בעריש, מה דינו של הקצב ומה שיפסוק יהיה מקובל בשמים! מיד, פסק להלכה רב בעריש, שהקצב על מסירות נפשו על נטילת ידיים, מגיע לו חיי עולם הבא, יחד עם כל אותם שמסרו את נפשם על קידוש ה'. ובאותו רגע, נעלם אותו קצב. ומסופר שבגמרא של הרב בעריש עם אותו תוספות אשר הייתה לו קושיה, כתב הרב בעריש: זו הקושיה וזה התשובה שענה לי הקצב מהשמים וזה הסיפור. הנה כח של מצווה אחת, להיכן יכולה להוביל את האדם!

לפני כ 15- שנים, זכינו לנסוע לקברי אבותינו הקדושים, במרוקו ונפשנו הייתה בהתעלות הנפש גדולה ביותר. זכינו, בפעם הראשונה, להיות בציון מו"ר זקני רבינו חיים פינטו הגדול ולנסוע, לקצה השני, לציון רבינו, דוד אבוחצירא, אשר מסר את נפשו על קידוש ה'. ובחזור, נסענו כמה יהודים צדיקים,חזרה, למדינה אמצעית, בהמשך לארץ הקודש. והנה, כשעתיים אחרי תחילת הטיסה, עמדנו להתפלל שחרית, עטורים בטלית ותפילין ופתאום, שוד ושבר, המנוע של המטוס, עולה בלהבות של אש והמטוס בסכנה חמורה ביותר. היה צעקות, בכי ואנו עמדנו, קראנו "קריאת שמע" בכל כוחינו וקיבלנו בדעתינו, עד כמה שאפשר, שמוסרים נפש באהבת ה' ועל ייחוד קדושת שמו. אחד הגויים, אשר היה במטוס, עמד וצעק לעברנו, צעקה חזקה, אשר קולו נשאר מהדהד בנפשנו 15 שנים ולא יעבור מאיתנו, כל ימי חיינו: "אתם היהודים, יש לכם מצוות ודברים מיוחדים, כמו שאתם לובשים על עצמכם כעת. אין לכם מה לפחד מכלום. אלוקים שומר עליכם!" בסוף, אל חנון ורחום, הצילנו ויצאנו משערי מוות, אך המילים, בשעת האימה והחרדה הגדולה, נשארו חקוקים ויישארו חקוקים. יהודי צריך לדעת, הקב"ה נתן לנו כלים; הכלים הם המצוות, הטלית, התפילין, שבת. וכאשר האדם אוחז בהם אין לו בשום פנים ואופן, רשות לפחד מכל עניין בעולם "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" הפחד, מראה על חוסר אמונה בהשם, או על חטאים הנמצאים בידי האדם, כדברי חז"ל: "פחדו בציון חטאים" ועל מו"ר זקננו, רבינו חיים פינטו הגדול זצוק"ל, מסופר שתפסוהו הגויים וחייבוהו לכפור, חס ושלום, באמונתו ובדתו. עמד ואמר להם: לא נאה ויאה שאעשה זאת בסתר, תאספו את כל יושבי העיר ובפני כולם, אמלא את רצונכם. אספו בשמחה ובחדווה, את כל יושבי העיר. עמד רבינו חיים פינטו וצעק ואמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" אין כח בעולם, שיכול לעצור יהודי מאמונתו ובוודאי, לא פחד המוות. המצוות, כטלית ותפילין, כשבת, כלולב וכאתרוג ובוודאי, לימוד התורה, הם מצוות אשר נותנות לנוכח, לדחוק את החששות והפחד מכל דבר. וידוע, המעשה עם רבי זושא: אשר הגיעו לעירו, אנשי צבא אכזריים, אשר היו מתעללים ביהודים ונכנסו למקווה, להתרחץ ולהתהולל. רבי זושא, אשר הגיעה שעת הטבילה הקבועה אצלו, הלך למקווה בלי פחד, ראה את החיילים האכזריים ומפקדם בראשם, צוחקים צחוק של בוז ליהודים. לקח אבן, בכל כוחו, השליך לתוך חלון המקווה. משמיים, האבן פגעה בראשו של מפקדם, אשר נפצע בצורה קשה. מיד, יצאו החיילים, לרדוף אחרי עושה מעשה זה. רבי זושא, רץ בכל כוחו והחיילים בעקבותיו, עד שכוחו לא עמד עימו. עצר, הסתובב לקבוצת החיילים הגדולה, מחזיק בטלית והתחיל, הוא, לרדוף אחריהם. החיילים, לא ידעו את נפשם ואימה וחרדה נפלה עליהם והחלו לברוח בפחד גדול, ממה? מאמונה בהקב"ה ומכח מצוות טלית קטן. לכן, צריך יהודי, לשים מול עיניו, הזמנים והימים קשים ולא נוחים ולא יודעים מהיכן צרה ומצוקה תבוא לאדם. כל רגע וכל שעה, הם בחזקת סכנה; סכנה לחיים, סכנה לבריאות, סכנה לפרנסה. ייקח האדם על עצמו, את המצוות המגינות, כטלית ותפילין, כשבת, כקביעת עיתים לתורה וכתיקון הנפש ויחזק וישמרם, בכל משמר ובשעות קשות, הם כמגן וצינה בעדו. להבדיל, כמו בשעת מלחמה, בונים מבצרים ובונים משוכות, בכדי לשמור ולהינצל, כך המצוות הללו, עומדות ומגינות ומצילות את האדם, מכל דבר רע, אך, ישתדל בכל כוחו, את אשר עושה בשלמות, משום שמצווה שנבראת בשלמות, כוחה גדול ביותר. נחזק ונתחזק ונקבל על עצמינו, להקפיד בכל הכח. הקב"ה, ישמור ויצילנו וירחיק כל פחד וכל צרה מעלינו.

נאמר בתורה )שמות כז,א(: "ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קומתו". ומובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, שלוש אמות קומתו כנגד שלשה גואלים שעמדו להם לישראל, משה ואהרן ומרים. ויש מקום להקשות, הרי לא מצאנו שמרים היתה גואלת של עם ישראל, אמנם מעלות גדולות ונצורות היו במרים, והיתה מוסרת נפשה למען ילדי בני ישראל לילד אותם ולהצילם מגזירת פרעה, ובשבילה זכו בני ישראל לבאר מים במדבר להרוות נפש צמאים ועייפים. וכן אמרו חז"ל )בבא בתרא יז,א( שמלאך המוות לא שלט בה, וכן לא שלט בגופה רימה ותולעה, שזהו אות וסימן לצדקות ושלמות המעשים. אבל מכל מקום לא מצאנו שהיתה גואלת כאחיה משה ואהרן, שכל עניני הגאולה עשרת המכות והנסים במצרים ועל הים נעשו על ידם. ונראה לבאר, נאמר: )שמות טו,כ-כא(: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים". וצריך להתבונן בשירת מרים, מדוע בחרה לשיר יחד עם בנות ישראל דווקא את הפסוק שבו נאמר שסוס ורוכבו רמה בים, ומה נתייחד שבח זה משאר שירות ותשבחות שיש בשירת הים, שבחרה בו מרים לשבח את ה' על רוב חסדו. ובכדי לישב קושיא זו צריכים אנו להקשות קושיה נוספת, מדוע נענשו הסוסים שעליהם רכבו המצרים, והלא היה להקב"ה לחוס על אותם בעלי חיים שלא חטאו במאומה, וכבר נאמר ורחמיו על כל מעשיו )תהילים קמה,ט(, ודרשו חז"ל בגמרא )בבא מציעא פה,א( שזה נאמר גם על בעלי חיים. ומבואר במכילתא שהיו כמה סוגי עונשים למצרים, וכל אחד קבל כפי גודל רעתו ורשעתו, וגם הסוסים קבלו את העונש כפי שבעליהם קבלו, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "סוס ורוכבו רמה בים". והיינו, שסוס שבעליו היה רשע, אזי גם הוא ירד ועלה במצולות כמו קש ונתייסר הרבה עד שטבע, וסוס שבעליו היה רשע בינוני סבל פחות, וסוס שהיה בעליו כשר סבל פחות מכולם. וצריכים אנו להתבונן מדוע קיבלו הסוסים עונש בדיוק כמו בעליהם, ומדוע היו צריכים להיות קשורים זה בזה ולקבל את אותו העונש. אלא למדים אנו מדברים אלו יסוד גדול, שהמסייע לאדם יש לו חלק ושותפות במעשה שנעשה, ואף על פי שהמסייע לא עשה שום פעולה בעצמו, אלא רק נתן עזר וסיוע לעושה המעשה, בכל זאת נחשב לו כאילו הוא בעצמו עשה את המעשה, ומקבל שכר או עונש כאילו עשה בעצמו. ומשום כך נענשו הסוסים שרכבו עליהם המצרים וקבלו עונש וטבעו בים, מכיוון שהם סייעו למצרים להפיק את זממם ומחשבתם הרעה, על כן גם עליהם באה מידת הדין וקבלו את עונשם. ולא עוד אלא שכל סוס קיבל את עונש בעליו, ואף על פי שכל הסוסים פעולה אחת היתה להם, להביא את בעליהם ממצרים לים סוף, מכל מקום מי שבעליו רשע קיבל עונש גדול יותר, ומי שבעליו היה רשע פחות קיבל עונש קל יותר, כיוון שהמסייע נחשב כאילו הוא בעצמו עשה את המעשה. לכן בחרה מרים לשיר עם בנות ישראל דווקא את הפסוק הזה, סוס ורוכבו רמה בים. שכידוע הנשים פטורות מהרבה מצוות, ובלימוד התורה גם כן אינם חייבות, ובכל זאת אמרו חז"ל )ברכות יז,א( שהנשים זוכות לחיי העולם הבא ומקבלות חלק בתורה, במה שמסייעות ועוזרות לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה, ובשכר זאת מעלה עליהן הכתוב כאילו עשו בעצמן את המצוות ולמדו התורה. שהרי בלא הסיוע שלהן לא היו הבעלים יכולים לשבת ולהגות בתורה מתוך מנוחה והשקט, ואם כן נמצא שרק בזכותן אפשר לתורה להתקיים. וזה מה שבאה מרים לרמוז וללמד את בנות ישראל, שכשם שהסוס קבל את עונשו יחד עם המצרי שרכב עליו, ואף על פי שהסוס לא חטא במאום, בכל זאת מן השמים קיבל את עונשו מחמת שסייע לאדוניו לעשות את העבירה. כך גם נשות ישראל תקבלנה את חלקן בתורה ובמצוות, ואף על פי שלא עסקו בהן, וזאת מחמת הסיוע שסייעו לבעליהן שיוכלו לעסוק בתורה ולקיים המצוות, והמסייע לדבר נחשב לו כאילו עשה בעצמו את הדבר. לכן יובן מדוע התורה החשיבה את מרים כאחת מהגואלים שהיו לעם ישראל במצרים, כיוון שסייעה להולדתו של משה רבינו שהיה גואלן של ישראל, ולא עוד אלא שמסרה נפשה ועמדה על היאור לראות מה יעשה לו, והלכה בזריזות כעלמה והשתדלה למצוא לו מינקת מנשות העבריים, וגם העלימה דבריה מבתיה בת פרעה ולא גילתה שהיא אחותו והכניסה עצמה בסכנה למענו. משום כך נחשבת מרים גם היא לגואלת של עם ישראל, שהמסייע לדבר נחשב כאילו עשה הדבר בעצמו, ומכיוון שסייעה לגידולו של משה רבינו, על ידי כך יש לה חלק וזכות בכל מה שעשה משה רבינו, וכל מעשיו של משה רבינו הם פועל יוצא ממעשיה של מרים אחותו, שאלמלא שמסרה נפשה להצלתו לא היה בכלל נמצא וקיים בעולם, ועל כן יש למרים זכות וחלק במעשיו. ומזה נקח מוסר לעצמנו להיטיב את דרכינו ולישר את אורחותינו, ואם פעמים לא יעלה בידינו לעשות מעשים טובים לכל הפחות נשתדל להשתתף עם עושי מצווה ולסייע להם כאשר נוכל. וכבר אמרו חז"ל )מכות ה,ב( שכל הנטפל לעושי מצווה כעושי המצווה בעצמו חשיב, וכן בהיפך כל הנטפל לעושי עבירה כעושי עבירה הוא, וצריך האדם להשתדל שלא יהיה ח"ו במעשיו סיוע לעוברי עבירה ולמפירי ברית דת ישראל, ושלא תצא תקלה מידיו לעולם.

יסוד גדול בידינו, ששלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתן )פסחים ח,ב(, כיון שכח המצוה עומד וחופף על ראש העוסק במצוה, לבל יבוא עליו כל נזק וצרה, ומן השמים משמרים אותו מכל דבר רע. לכן ציוה ה' את משה )במדבר יג,ב(: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". ודרשו חז"ל במדרש תנחומא )שלח ה הובא ברש"י שם(, שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. וצריך להבין, מדוע לא ציוה ה' בפירוש על שליחת המרגלים, ומה הצורך שתהיה רק לרצונו ולדעתו של משה רבנו? אלא, כאמור ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, ואם היה הקב"ה מצווה בפירוש על שליחותם, לא היה יכול להתקיים כל ענין חטא המרגלים, כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. מצאנו בדוד המלך, שבקש והתחנן לפני הקב"ה )תהלים לט,ה(: "הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא" )תהלים לט' ה'(, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי, אמר לו: גזירה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני? אמר לו בשבת תמות. מכאן ואילך היה דוד המלך יושב בכל שבת ושבת, ועוסק בתורה ללא הפוגה והפסקה. כאשר הגיעה השבת שנגזר על דוד המלך להפטר מן העולם, היה עוסק בתורה בהתמדה וברציפות ולא היה פיו פוסק מלגרוס בדברי תורה, ומכיון שכך לא היה כח למלאך המוות לשלוט בו, ולא יכל ליטול את נשמתו. מה עשה מלאך המוות? מאחורי ביתו של דוד המלך היה בוסתן עם עצים, החל מלאך המוות להניע את העצים בקול רעש גדול, יצא דוד המלך לראות מה קול הרעש אשר בגן, כאשר ירד לעבר הגן נשמטה רגלו במדרגות הבית ופסק לרגע מדברי התורה, מיד קם מלאך המוות ונטל את נשמתו )עי' שבת ל,א(. הרי, שכל עוד שדוד המלך עסק במצוות תלמוד תורה לא יכל לו מלאך המוות, והגם שנגזר על דוד המלך באותה השעה להסתלק מן העולם, אלמלא שמלאך המוות עשה את התחבולה המיוחדת שלו, לא היה דוד המלך מסתלק מן העולם, כיון ששלוחי מצוה העושים את שליחותם במצוות ה' אינן ניזוקים. נחלקו חכמים )ויק"ר כ,ט( מה היה חטאם של בני אהרן, נדב ואביהוא, רבי ישמעאל אמר שתויי יין נכנסו למקדש, ויש שאמרו שנכנסו למשכן בלא רחיצת ידיהם ורגליהם, ויש שדרשו שנכנסו לעבוד במשכן מחוסרי לבוש אחד ממלבושי הכהנים. אמנם יש להבין, הרי מקרא מפורש אומר )במדבר ג,ד( שחטאם היה כיון שהקריבו אש זרה, ומה להם לחכמים לחפש ולפשפש בטעמים אחרים?! אלא נראה לפרש, שכאשר בני אהרן היו עוסקים במצוות ה', בהקרבת קרבנות במשכן, כח אותה המצוה הגינה עליהם שלא יאונה להם כל רע, ואע"פ שנכנסו שתויי יין או מחוסרי לבוש, לא פגעה בהם מדת הדין, כיון שהיו עוסקים במצוה ומקיימים את שליחותו של הקב"ה בהקרבת הקרבנות, ושלוחי מצוה אינן ניזוקים ולכן לא יכלה האש לפגוע בם. אך בו ברגע שהקריבו אש זרה אשר לא ציוה ה', ובאותה השעה שפסקו מלהיות שלוחי מצוה מחמת שחדלו לקיים את מצוות ה', מיד פגעה בהם מדת הדין, ונענשו גם מחמת הסיבות שמנו חכמים. ולסיבה זו אמרו חז"ל )ברכות לא,א( אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה. וזאת מכיון, שעל ידי דבר ההלכה שיאמר לחבירו היוצא לדרך, יהרהר ההולך בדרך בדבר ההלכה, ומצוה זו תהיה לו לזכות לשמירה בדרך מכל פגע רע, כי כל עוד שעסוק הוא במצוה יהא ניצול מפגעי הדרך. וכן נהגו שמי שיוצא לדרך שנותנים בידו פרוטה לתת לצדקה כאשר יגיע למקום חפצו, וזאת בכדי כדי שיהא על ידי כך שליח מצוה, ושלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתם ולא בחזרתם. מזה נלמד מוסר השכל גדול, להיות דבוקים בכל רגע ושעה בתורה ובמצוות, גם בעת אכילה ושתיה ומשא ומתן ומסחר, לראות איך לקיים את ציווי ה' בכל צעד ושעל, שמתוך כך נהיה בגדר של שלוחי מצוה שאר אינם ניזוקים, וכח המצוה מגינה עלינו מכל רע.

מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, וזה יסוד גדול, כאשר האדם עושה מצווה אחת, נגרר לעוד מצוה, וחס ושלום, כאשר האדם עושה עבירה נגרר לעוד עבירה. וידע האדם, לרדת לשפל הנמוך ביותר בעבירות הקשות, זה לא בא ברגע אחד, אלא לאורך זמן, מעבירה קלה, יורד ליותר קשה ויותר קשה, וכך עד שמאבד את כל אשר לו בנפשו, ועושה את העבירות הקשות ביותר. אך בענייני מינות וכפירה, לא בא הדבר בהדרגה, אלא מי שיש בו, או נכנס בו כפירה יורד ברגע אחד לעבירות הקשות ביותר, בלא ירידה מדרגה לדרגה, אלא ברגע אחד מאבד את כל עולמו ויורד לדיוטה התחתונה ביותר. הגמרא במסכת קידושין )סו,א( מביאה מעשה בינאי המלך, שהלך לכוחלית שבמדבר )שם מקום(, כבש שם שישים כרכים, בחזרתו, היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל והיה שם איש אחד, לץ לב, רע בליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: לבם של פרושים עליך )שונאים אותך ואינם שמחים בהצלחתך(, אמר לו: ומה אעשה לדעת שכך הוא הדבר שהרבנים לא שמחים בהצלחתי?! אמר לו: תיקח את הציץ, אחד מבגדי הכהן גדול ותלבש אותו על מצחך. הלך ינאי ולבש את הציץ. ראו את זה חכמים והעירו לו, אמרו לו: ינאי די לך מלוכה, כהונה תניח לכהן גדול ולכהנים! אמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך, להרוג את חכמי ישראל על מעשה זה. אמר לו ינאי: ואם אעשה דבר זה, מה יהיה עם תורת ישראל?! אמר לו אלעזר בן פועירה: תורה מונחת בקרן זוית, מי שרוצה יבוא ויטול. מיד נזרקה בינאי "אפיקורסות", קם ינאי המלך והרג את כל חכמי ישראל, והעולם היה שומם מתלמידי חכמים ותורה הקדושה. הנה, ברגע אחד, לא בירידה בהדרגה, אלא ברגע אחד שנכנס בו אפיקורסות, כפר, והכל התדרדר לשפל הנמוך ביותר, להרוג את כל חכמי ישראל, להרוס את עם ישראל, רגע שנכנס בו מינות אפיקורסות כפירה. ולכן, צריך להיזהר מאוד מכפירה ואפיקורסות ולהתרחק מכל מי שריח אפיקורסות יוצא ממנו, ולהתחזק, בכל הכח, באמונה בהקב"ה ובאמונה תמימה בהקב"ה ובתלמידי חכמים, שהם שלוחיו של הקב"ה. והנה, שמירת השבת היא כח לעמוד כנגד כל כוחות הכפירה, ומבצר ומחזק את נפש האדם באמונה בהקב"ה, ובוודאי בשבת קודש הבאה עלינו לטובה, נחזק עצמנו בקבלת השבת, כשעה לפני זמנה, נוסיף מחול על הקודש, ומיתוק הדין גדול, יבוא על העולם כולו. כל מי שיודע ומבין ומרגיש את אשר הולך ובא. ואנו נעמוד גיבורים בפרץ ונמתק הדינים על הכלל וכן על הפרט. וידוע, כאשר האדם מת מן העולם נידון, ואם חס ושלום חטא וכו', הולך לגיהנום ובגיהנום נמצא כל ימות השבוע, ובשבת קודש, יוצאים כל יושבי גיהנום לשני הרים של שלג, לצנן את נפשם מאש הגיהנום, וביציאת שבת חוזרים לאש גיהנום, אך כל עוד אחד מבני המשפחה, עדיין שומר שבת לא מוציאים את בן משפחתם מהרי השלג, וכך ניצול מעוד זמן קשה בגיהנום.

אברהם אבינו אומר למלאכים שבאו לביתו )בראשית יח,ד(: "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם". ביאורים רבים כבר נאמרו ב"יוקח נא מעט מים". ואפשר לבאר דבר, אשר חשבנו לפני שנים, ובזכות דבר קדוש זה, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי-ה. הנה, מובא בבראשית רבה, שבשעה שברא הקב"ה את העולם, הפריד הקב"ה בין המים העליונים לבין המים התחתונים; המים העליונים זה השמים וכו', והמים התחתונים, אלו הימים והנהרות וכו'. אך בשעת ההפרדה, המים העליונים התחילו להצטער ולבכות לפני ה', מדוע אנו רחוקים מה', ולכן נקרא שמם מים הבוכים, ומה עשה הקב"ה ליישב את דעתם, נתן להם לעתיד לבא, כשיבנה בית המקדש ייקחו מים למזבח, וכששמעו המים דבר זה, נחו ונרגעו מכל צערם ויגונם. ולכאורה קשה, הנה המים הצטערו על קירבה לה' ובכו, איך מתרצים ממצווה אחת שרק אחרי אלפי שנים נבנה בית המקדש ומצוות ניסוך המים הייתה כמה מאות שנים, ועל זה מתרצים המים? אלא, זה יסוד גדול שצריך כל אדם לשים מול עיניו, כל מצווה ואפילו הקטנה ביותר, יש לה מעלה וכוח גדול, אשר עולמות רבים לא עומדים ליד ערכה של מצווה אחת, ואפילו אם נראה לאדם קטנה ביותר. והראיה אשר המים נרגעו מצערם בגלל שזכו במצות ניסוך המים. וזה אשר אומר אברהם אבינו למלאכים, אשר חשב אותם לערבים ריקים, אשר רחוקים מהקב"ה, וכעת רצה להכניסם תחת כנפי השכינה, ולכן אמר להם "יוקח נא מעט מים", אתם הרי מאמינים בעבודה ובעמל, ועד עתה הייתם רחוקים מהקב"ה, מה תאמרו איך בגיל כזה אחרי ריחוק מוחלט מה', נלך לדרך טובה? מה נוכל להועיל ולהשיג? עונה אברהם: תלמדו מהמים, ממצווה אחת של ניסוך המים נחו ושמחו שמחה גדולה. וכעת, תרחצו רגליכם מעוונות ומעשים רעים, ותלכו בדרך ה', בדרך של מעשים טובים. צריך האדם לדעת, שיש לכל מצווה כח גדול מאוד ואין ראשית ואין אחרית לשכר והמעלה של כל מצווה. ומול עיני, בכל עת, גרסא דינקותא, בבית הכנסת אשר מו"ר זקננו הקדוש רבנו משה אהרן פינטו זצוק"ל היה מתפלל, היה מקפיד לכבד כבוד גדול אדם פשוט והיה מושיב אותו במזרח בכיסא לידו, ובאחת השבתות, בסעודת שבת, עמדו ושאלו את הצדיק מדוע כך מכבד את האדם הזה, לא תלמיד חכם ולא שום עניין מיוחד, יהודי ככל היהודים? ענה ואמר להם: אדם זה אמו אלמנה חולה, אשר לא יכולה בכוחות עצמה לעשות מאומה, והוא עזב את עבודתו ואת כל חייו הקדיש למצווה אחת, כבוד האמא ומסירות נפש על אימו. אמר מו"ר זקננו, אני מכבד אותו כבוד גדול על מצווה גדולה זאת, אשר מקפיד בה בכל כוחו. לכל מצווה יש כח גדול ביותר, ואין האדם יודע באיזה עת ובאיזה זמן תעמוד איתו המצווה אשר מקפיד בה.

הנה הקב"ה נתן לנו סוגים שונים של מצוות, מצוות של יום יום, מצוות של רגע רגע, מצוות רק לכהנים, מצוות רק ללוי, מצוות של זמנים חגים ומועדים. וידוע כשם שאוכל מחייה את גוף האדם כך המצות מחיות את נפש האדם. וצריך להבין, יש דברים אשר בלעדם אין חיים לאדם וצריך אותם בכל רגע ורגע. כגון מים, אם אדם לא ישתה ימות, מאכל אשר חייב האדם לאכול. וישנם דברים אשר טובים פעם בשנה או פעמים. וכן יש גם דברים גשמיים אשר הם טובים רק לאנשים מסויימים, כך במאכל הרוחני ישנם מצוות שהם כמו מים לשתיה, שאם הם לא יהיו, אין לאדם חיות, וכך מצוות אשר הם יומיות אצלנו, לימוד תורה, אמונה הם המים לחיי האדם, אינם מותרות. מצוות החגים הם כמו אוכל אחד לשנה, ההקפדה וההתלהבות צריכה להיות גדולה, אך אל לנו לשכוח שחיי היום יום מצריכים אותנו את הבסיס של האדם, ואלו המצוות היומיות אשר עימנו בכל רגע ורגע. ונקפיד בהם ביותר ונשמור את בריאות נפשנו ורוחנו, להיות המשך כלי קיבול לקבל מהקב"ה ברכה וישועה ושפע כל הימים.

מצאנו אצל אברהם אבינו אשר הקב"ה מצווה לו )בראשית יב,א(: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו כמה הבטחות; הבטחה ראשונה של בנים, פה לא תזכה לבנים, במקום אחר תזכה; הבטחה שנייה של עושר, פה לא תזכה לעושר במקום אחר תזכה; ודבר שלישי, לפרסם ולגדל את שמו בכל העולם. יש לחקור ולדון בעניין אדם שעושה מצווה, האם יפרסם את שמו בעולם ולא יפחד מעין הרע, או מוטב לא לפרסם בכדי שעין הרע לא תחול עליו? הנה, מצאנו סיפורים מפחידים בעניין עין הרע, אף באנשים שעשו מצווה, כפי שמביא רבי חיים פלאג'י, באותו חזן ירא שמים עשיר ויפה תואר ובעל קול ערב, אשר היה חזן בימים נוראים ונפל למשכב, עד שנפטר מן העולם. וכן עוד מעשים רבים. אם כן איך ינהג האדם? ונראה לבאר ולומר, כשאדם מקיים מצווה ואנשים מסתכלים על המצווה, אם המצווה שקיים גורמת לאנשים להתקרב לה', ושאף הם יקיימו מצוות, אז בודאי כי זכות ריבוי המצוות שאחרים קיימו, מגינים על האדם ושומרים אותו שלא יינזק מכל רע, כדברי חז"ל: שומר מצווה לא ידע דבר רע. וכן שלוחי מצווה אינם ניזוקים. אך אם נעשה לאדם נס ואנשים מסתכלים ורואים את הנס שנעשה לו, שתי בעיות באות לפתחו, אחת, עין הרע יכול לפגוע בו, שתיים, כל מי שנעשה לו נס, מנכים לו מזכיותיו, וכעת יש לו פחות זכויות, וכשיש לו פחות זכויות, עין הרע וקטרוג של אחרים יכול לפגוע בו. ולכן, כשנעשה לאדם נס ובוודאי נוכו זכויותיו יפרסם הנס אשר נעשה לו, ועל ידי פרסום הנס אנשים מתחזקים ומתקרבים לה', ועל ידי שמתקרבים לה', נוספים לו עוד זכויות, ובזכות הזכויות החדשות, יש לו מגן משמים להינצל ממיעוט הזכויות אשר התמעטו בגלל הנס, וכן ריבוי זכויות להינצל מעין הרע. וזה אשר היה עם אברהם אבינו, אברהם לא זכה לבנים ולא לפרנסה, הקב"ה מבטיח לו בנים ופרנסה, אם כך על ידי בנים ופרנסה, שני דברים קשים יכולים לקרות לו, אחד שיתמעטו זכויותיו, שנית, שעין הרע תיפגע בו. לכן נתן לו הקב"ה הבטחה שלישית "ואגדלה שמך", ועל ידי גידול השם, העולם כולו יתפעל מהניסים העצומים שנעשו לאברהם, והחיזוק הזה יביא עוד זכויות מרובות, ועל ידי הזכויות האלה ינצל אברהם מעין הרע וממיעוט זכויות. ולכן, כשהאדם רואה שנעשה לו נס ופרסום נס זה יחזק אנשים, לא יפחד מעין הרע, ואדרבה יפרסם הנס, והוא בגדר שומר מצווה לא ידע דבר רע כל מהותנו בעולם, לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו, ובכל דרך אשר אפשר לגדל ולחזק את כבוד שמים, מחויבים אנו לחזק את כבוד שמים. אדם, אשר מרגיש שחס ושלום, עין הרע פגע בו, והוא נמצא בתוך בעיה או צרה, או זמן ממושך של צער שיש לו, סגולה להוציא עין הרע מהאדם לומר ארבעים פעמים את הפסוק: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ויראתך", ובודאי אם יש עליו עין הרע, עין הרע תצא מאותו בית ומאותו אדם ומאותה משפחה. ספר בראשית, הוא ספר לימוד של מעשים טובים, איך לנהוג בחיינו. כשנתבונן על אברהם אבינו כל הקושי והצער, אשר עבר בבית אביו והקב"ה אומר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הקב"ה אומר לאברהם פה לא תזכה לבנים, פה לא תזכה לפרנסה, פה בבית אביך, אתה הרוס, מושפל, כמה פעמים מנסים להרוג את אברהם, והקב"ה אומר לו במקום אחר אשר תלך, יהיה לך פרנסה מרובה, יהיה לך בנים, שמך יהיה מהשמות הגדולים בעולם. זה נקרא אחד הניסיונות הקשים של אברהם אבינו, מעשרה ניסיונות "ניסיון לך לך". וצריך להבין איזה ניסיון זה, שאומרים לאברהם פה יהיה לך רע ושם יהיה לך טוב, זו מתנה, זה חסד מה', אין זה ניסיון? ומדוע זה נקרא ניסיון? אלא, אפשר לפרש ולומר, אברהם עבד את ה', מאהבת ה' אמיתית שלא על מנת לקבל פרס, והיכן שראה את הפרס התרחק לא להיות משוחד מהפרס. ולכן, בשביל אברהם אבינו הניסיון היה לדחוק מהנפש את השמחה של כל ההבטחות, וללכת טהור ותמים, רק בשביל רצון ה' ודבר ה', וכאשר הצליח לדחוק את השמחה מהמתנות הגדולות שה' מבטיח לו, עושר עצום בנים, רק אז הרגיש שלמות בנפשו שעומד בניסיון. וזוהי המעלה הגדולה שיהודי צריך לשאוף לה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם". האדם צריך לקיים את התורה והמצוות, בלי תנאים עם הקב"ה, מי שעושה תנאים אין זו אהבת ה' אמיתית, דרכו אינה דרך אמיתית, וזהו ניסיון אשר כל יהודי יעבור בחייו, להתקרב להקב"ה עם אינטרס, עם מטרה. כל יהודי אשר עומד במצב הזה בחייו, צריך לגבור ולא ליפול בעצת היצר.

לכל אומה יש דבר מקודש, ואף אנו זכינו לדברים המקודשים מכל העמים - מערת המכפלה, אשר מובא שכל יהודי שנפטר מן העולם בכל מקום, נשמתו עולה לשמים דרך מערת המכפלה, זה השער לעלות וכן, עוד מקומות קדושים, אך יש את המקום, אשר מעולם השכינה לא גלתה ממנו וזה 'הכותל המערבי', אשר חרדה גדולה אוחזת בנו, בכל פעם, אשר זוכים להתקרב למקום המקודש והמרומם הזה. הרבה קדושי עליון פחדו להתקרב לכותל, מו"ר זקננו רבנו מאיר אבואצירא זצוק"ל היה בחרדה לדבר על הכותל, וקל וחומר להתקרב למקום הקדוש הזה. ונשתדל לחזק בזכרוננו את הידע, איך נשאר הקיר המערבי של בית המקדש קיים? ונבאר: כשצר אספסינוס על ירושלים, היו עימו ארבעה דוכסים: אחד היה, דוכס הערבים ושמו היה פנג'ר; השני היה דוכס אפריקה; שלישי היה דוכס אלכסנדריה והרביעי, דוכס פלסטיניה. כשיצא רבי יוחנן בן זכאי אל אספסינוס, שאלו אספסינוס: חבית שקנן בתוכה נחש, כיצד עושים לה? ענה רבי יוחנן: מביאים מלחשים שילחשו לנחש ומניחים את החבית. אמר פנג'ר, דוכס הערבים, הורגים את הנחש ושוברים את החבית. שאל אספסינוס: מגדל שקונן בו נחש, כיצד עושים לו? ענה לו רבי יוחנן: מביאים מלחשים, שילחשו לנחש ומניחים את המגדל. אמר פנג'ר הורגים את הנחש ושורפים את המגדל. אמר לו רבי יוחנן: אנו שכנים, מדוע כך אתה נוהג בנו? אמר לו פנג'ר: לטובתכם כוונתי, מפני שכל זמן שהבית הזה קיים, שונאים אתכם ומתגרים בכם. ענה רבי יוחנן: הלב יודע האם לטובה כוונת או לא?! אמר אספסינוס לרבי יוחנן: שאל ממני שאלה ואתן לך, השיב רבי יוחנן: הסר המצור מעל העיר ולך לך! ענה אספסינוס: לא המליכוני מסיבה אחרת, רק לבוא על ירושלים וכו'. כשהתחילה המלחמה, חילק המלך את 4 קירות בית המדרש ל 4- והכותל המערבי, יצא בחלקו של פנג'ר ובשמיים נגזר שהכותל המערבי לא ייחרב לעולם וכך היה. כל שלושת הדוכסים, החריבו את שלושת הקירות, אך פנג'ר לא החריב את הכותל המערבי. שלח אספסינוס לקרוא לו ושאלו: מדוע לא החרבת את הכותל המערבי? ענה ואמר לו: לשבחך לא החרבתי, שאם הייתי מחריב לא היו יודעים הבריות מה החרבת. פה ידעו מה היה, ממה שנשאר- וזה השבח שלך! ענה לו המלך: יש צדק בדבריך, אך עברת על דבריי וזה אי אפשר. לך תעלה לגג ותקפוץ, אם תחייה - ניצלת! ואם תמות, זהו עונשך. עלה וקפץ ופגעה בו קללת רבי יוחנן בן זכאי ומת. זה הכותל המערבי, אשר אמרו חז"ל: רק להסתכל, בו כבר רוח טהורה עוברת על האדם ויש אומרים, שדוד המלך, התחיל לבנות את כותל המערבי וזה סוד "דוד מלך ישראל חי וקיים" לעולם לא ייכחד וכך הכותל, לעולם יישאר שלם והשכינה לא תסור ממנו לעולם ועד! לכותל יש 45 שורות: 17 שורות שקועות באדמה ו 28- שורות, מעל האדמה; 6 שורות הם מבית ראשון, שנבנה ע"י שלמה המלך; 18 שורות שמעליהם, נבנו בימי בית שני; 4 שורות שלמעלה מהם' נבנו לפני 700 שנים והאבנים הנותרות, נבנו לפני כ 100- שנים ע"י הנגיד משה מונטיפיורי. בכל זמן, ירושלים על ראש שמחתי. זהו טבורו של עולם ונפשנו, תמיד צריכה לזכור ולהזכיר ולא לשכוח, שאנו בגלות ובוראנו מלכנו על חורבן ביתו ובכל פעם, אשר עם ישראל הרגיש לבטח ושאנן ובנו בתי קבע והרגישו ביטחון במה שיש להם ושכחו, את אשר אסור לשכוח, רעות רבות וצרות, באו על עם ישראל.

כאשר יעקב אבינו מצווה את בניו שיקברו אותו בארץ ישראל )בראשית מט,ל-לב(: "במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי לאחוזת קבר. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה. מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת". צריך להבין מדוע יעקב אבינו מאריך בציווי שלו לבניו, ולמה לא קיצר ואמר סתם שיקברו אותו במערת המכפלה, ובוודאי בניו מבינים שמדובר במערה הידועה שבחברון, ולמה היה צריך לפרט ולומר שהיא המערה שקנה אברהם מעפרון החיתי, המערה והשדה שנקנו מאת בני חת? הלא בוודאי שיש לימוד וענין במה שהאריך יעקב אבינו בדבריו בשעותיו האחרונות. אלא יעקב אבינו רצה ללמד את בניו דרך חיים ותוכחת מוסר, יעקב אבינו ידע שבניו כעת הולכים לשהות בגלות ארוכה במצרים, ארץ טמאה ומלאת גילולים, לכן פחד וחשש שמא בניו ילמדו ממנהגי המצרים, והעושר והכבוד שהיו במצרים יסיטו את ליבם מעבודת ה'. לכן אמר להם שחפץ הוא ליקבר במערת המכפלה, והדגיש להם שהיא המערה שאברהם אבינו קנה מאת בני חת בארבע מאות שקל כסף. ושלא היה ערך לכסף אצל אברהם אבינו, ואע"פ שאברהם היה עשיר גדול וכבד בכסף ובזהב, אך השכיל להשתמש בכסף הזה לרכוש אוצרות רוחניים שהם אוצרות אמת ונצחיים. מערת המכפלה מסמלת יותר מכל את הערך האמיתי של החיים, ועד כמה לכסף ולכבוד אין ערך, עד שהיה אברהם אבינו מוכן להפסיד ממון רב, ובלבד שיהיה לו חלק במקום שאדם הראשון קבור בו, וזה שער השמים. ובמעשה הקנין של המערה מבני חת, הוכיח אברהם אבינו את הערך האמיתי של דבר רוחני, ומאידך את חוסר הערך שיש לרכוש חומרי. לכן האריך יעקב אבינו לפרט לבניו את קנין המערה, שהיה בזה לימוד מוסר והתווית דרך לדורות הבאים. וכן מצינו שיעקב אבינו שילם ממון רב עבור הזכות במערת המכפלה, וכמו שכתוב )בראשית נ,ה(: "הנה אנכי מת בקברי אשרי כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני". ודרשו חז"ל מדרש רבה )בראשית ק,ה(, מהו לשון אשר "כריתי" לי, מלמד שנטל יעקב אבינו כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה אותו כרי )ערימה(, ואמר לעשיו, טול זה בשביל חלקך במערה. הרי שיעקב אבינו היה מוכן למסור את כל רכושו שעמל עליו שנים רבות בבית לבן, ותמורת זה לקבל רכוש אמיתי, את הזכות להקבר במערת המכפלה. מערת המכפלה היא מקום החיבור של האדם עם העולמות העליונים הרוחניים, וכמו שכתב האור החיים הקדוש, שמערת המכפלה נמצאת בחברון, כי שם החיבור של העולם הגשמי התחתון עם העולם הרוחני העליון. ושם טמונים האבות והאמהות הקדושים, היסודות של עם ישראל, שכל המידות הטובות והתכונות שיש בעם ישראל, בישנים רחמנים וגומלי חסדים, ומסירות נפש ודבקות בהקב"ה, מהאבות הקדושים הם, שנתנו את הכח לבניהם אחריהם. במערה זו יש לנו את הזכות לעמוד בתפילה ולעורר רחמי שמים וחסדי אבות כדי שיבוא גואל בקרוב למען שמו באהבה.

ספר דברים, אשר נקרא בפי חז"ל: "משנה תורה" סגולות גדולות טמונים בו, וצדיקים וקדושים בעם ישראל הורו לתלמידיהם בכל ימות השנה ללמוד כל יום מעט מספר דברים, סגולה לשוב בתשובה. ונתנו רמז לדבר "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", אלה ר"ת: השיבנו אבינו לתורתך, וזה אשר דיבר משה אל בני ישראל. ולכן, יקפיד האדם בספר זה ובפרשות אלו, בכח גדול ביותר ועוד, שימים אלו ימים מיוחדים מכל ימות השנה, אשר בהם חודש אב, אלול ומעט מתשרי. חשבנו בדעתנו, לפני זמן להקשות קושיה, שעל משה רבנו נאמר: "כי לא איש דברים אנוכי" ואמרו חז"ל, שמשה רבנו היה כבד לשון לאחר שאכל את הגחלים, בהיותו קטן בביתו של פרעה, נהיה אדם כבד פה וכבד לשון ולכן, מעיד ואומר על עצמו, לא איש דברים אנוכי. אך פה בפרשת דברים עומדת התורה ואומרת: "ואלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל" הרי משה אומר על עצמו, לא איש דברים אנוכי? אלא חשבנו לפרש ולומר: אמרו חז"ל 'ואלו הדברים' - אלו דברי מוסר ותוכחה שמשה אמר לבני ישראל. שישנן שתי דרכים איך להוכיח בני אדם; דרך אחת - לעמוד ולהסביר לאדם את מעשיו הרעים ודרך זו לא תמיד צלחה, משום שאם המוכיח אינו בעל מעלה ומוכיח לשם שמים, סופה של תוכחה מחלוקת ושנאות וכמו שהעיד רבי טרפון שאינו יודע אם בדורו, דור של תנאים, יש מי שיכול להוכיח את חברו. ודרך שנייה - דרך של תוכחה. זוהי תוכחה שאדם מוכיח את חברו בלי לומר מאומה, אלא כאשר האדם מתנהג בדרך מיוחדת במינה, ענוה, צניעות, פשטות, ובמידות מיוחדות ונעלות עד שגורם לאנשים להתבייש להתנהג לא יפה לידו. זהו סוג של תוכחה שנייה. וזה שני סוגי תוכחה, אשר הוכיח משה את בני ישראל. כל חייו של משה, משה אמר על עצמו: "לא איש דברים אנוכי", בלי דיבורים, ענוה גדולה "והאיש משה ענו מכל אדם", צניעות והתנהגות כאיש האלוקים, אשר עצם התנהגותו גרמה לאנשים תוכחה ובושה וחזרה בתשובה אך כעת לקראת סוף חייו של משה, עומד משה ומוכיחם תוכחה אחרת, תוכחה בפיו "ואלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". ולכן ספר דברים, הוא ספר עם סגולות לשוב בתשובה כי זהו ספר, אשר משה, עבד ה', שליח ה', מסרו לעם ישראל בשם הקב"ה עם דברים חזקים בחוזק, אשר כל ישראל, בכל הזמנים ובכל העיתים יגרום להם הרהורי תשובה לשוב אל ה' בא לפננו מעשה אשר גרורות רבות לו, על אדם, אשר חלק על תלמידי חכמים וצדיקי אמת וכאשר שאלוהו: איך חולק הוא על קדושי עליון ואיך מדבר סרה על צדיקים וחסידים ויראי ה'?! ענה ואמר לנו: משום שלא נהגו בדרך ה', הנה במעשה פלוני אלמוני וכו'. כשאמר לנו הדברים עלו בדעתנו, דברי הגמרא, במסכת בבא מציעא ל': אמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה, והקשו בתוספות דהרי הגמרא במסכת יומא אומרת מפני שנאת חינם. ומתרץ התוספות ויש לאמר דהא והא גרמא ע"כ. וחשבנו לבאר ולאמר על פי דברי הגמרא שדרכם של רשעים מחרחרי ריב, בתחילה דרכם במחלוקם, לא יגלו שרבים הם; מחלוקתם היא על ממון, או על כבוד, או על אינטרסים פרטיים שלהם, אלא עומדים ואומרים מחלוקתנו בקשתנו קושיתנו תמיהתנו על דין תורה, על דברים אשר אינם הגונים כביכול ואינם ישרים כביכול, אך מה טמון אחרי הכל, רשעותם, אכזריותם. ועל זה נחרבה ירושלים, אשר כל מחלוקת ומחלוקת העמידו דבריהם בחזית על דין תורה, אך הכל היה באמת, כדברי הגמרא ביומא על שנאת חינם.

החיים הם דברים מורכבים ביותר, ואל יזדרז האדם להסיק מסקנות מהירות מכל ענין וענין, יקח האדם את הזמן לחכות ולראות איך הדברים מסתדרים, בלי הסקת מסקנות. וננסה להמחיש את הדבר: אדם רצח ועמד לפני משפט גדול ביותר, והשופט עומד בקשב רב לשמוע את העדים. עד אחד עמד ואמר: אני ראיתי את הרוצח עומד מתחת כיפת השמים והלבנה עמדה מעל ראשו, השופט וכל הסובבים הזדעזעו מהפירוט המדוקדק של העד על מעשה הרצח הנפשע. עד אחר נכנס להעיד והנה, הוא אומר דברים שונים וכך אומר: עמדנו ליד הקיר והרוצח עמד ליד הדלת עם הסכין בידו, וכך הצמיד את הנרצח לקיר ודקר אותו פעמים רבות עד שיצאה נשמתו. השופט הוא אובד עצות, עדות א', שנראת נאמנה ביותר והעד נאמן וישר אומר כך, והעד השני, שאף הוא אדם נאמן וישר, אומר דבר הנראה אחרת לגמרי. היתכן? או תחת כיפת השמים והלבנה על ראש הרוצח, או בבית בין קורות!. כל יושבי בית המשפט ראו את מבוכת השופט. פתאום הרוצח התחיל לצחוק צחוק גדול ביותר, השופט כעס ושאל אותו: מדוע אתה צוחק, ענה הרוצח: משום ששני העדים דוברי אמת, הרצח נעשה בבניין בלי גג וגם הלבנה הייתה על ראשי וגם הקירות היו סביבי. החיים מורכבים מאוד וגם הדברים הנראים לעין בצורה אחת, הם מורכבים מאוד, ויכולים לאחר זמן להיראות בצורה אחרת לגמרי. לכן אל לאדם להסיק מסקנות בשום ענין. האדם צריך לחיות את חייו, ללכת בתמימות ולחזק את האמונה בהקב"ה: "שאין אדם נוקף אצבע למטה עד אשר מכריזין עליו מלמעלה", ולא להזדרז בהסקת מסקנות ולדון שום עניין. ולכן כשאדם נמצא בזמנים מורכבים של הכרעות, ימתין לראות, וכפי שאמר הקב"ה למשה: "התייצבו וראו את ישועת ה'". בכל עת אנו אומרים לאנשים, מה שהשכל לא יעשה הזמן יעשה, ואם עובר זמן והיסורים גדולים וחזקים, כל עוד היסורים האלו לא פוגעים בלימוד תורה וביראת שמים, אלו יסורים של אהבה ומירוק עוונות, והם משורש נשמתנו. ואסור לנו לערער אחרי מעשי ה' ומי שמערער, זה חוסר אמונה בהקב"ה, ואין דבר קשה יותר מלערער אחר מידותיו של הקב"ה. רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי היה בכל לילה צועק ואומר: יסורים חביבים בואו אלי, ובשעת הלימוד היה אומר: יסורים לכו צריך ללמוד תורה )ע' בבא מציעא פד,ב(. ידע האדם שאחרי תקופה של יסורים של אהבה ועמידה בהם, הקב"ה מאיר לאדם פנים, כפי שהקב"ה האיר פנים ליוסף הצדיק לאחר השנים הקשות שנמכר לעבד ולאחר בית האסורים. ולכן יקבל היסורים באהבה ובסוף הצער יראה איך הכל מסתדר לדברים הטובים ביותר והנוחים ביותר. לכן כשעומדים בניסיון, לעמוד בו בלי לערער. ידוע המעשה על צדיק ורשע שגרו בשכנות ושניהם מתו ביום אחד, המלאך שנשלח לקחת את נשמתם התפלא, הצדיק לגיהנם והרשע לגן עדן, מדוע ? תמה, אולי יש כאן טעות ?. אך זה מה שקיבל לעשות. אחרי זמן הבין, הצדיק היה לומד ומלמד, אך כל חייו היה מסתכל על חיי הרשע ומקנא ממנו, הוא חי חיי נוחות, אוכל ושותה, שר ושמח, מטייל ונהנה, שמחות ומסיבות מנת חלקו, והוא חייו קשים ומרים, חיי שיגרה, חיי צומות, חיי פשטות ומסכנות וכו'. ומצד שני הרשע כל חייו היה מצטער על סגנון חייו, מתירנות בלי גבול, אין שום מעצור, אכילה גסה, שתיה מרובה, קלות ראש, חיים ריקים מכל תוכן, ובכל פעם שראה את הצדיק ליבו כאב לו והיה אומר בליבו, מי היה נותן לי כח להיות כמוהו. הרשע חי במרמור על חייו ובקנאה על חיי הצדיק, והצדיק חי במרמור על חייו ובקנאה מן הרשע. ולכן זה זכה למקום נעלה על מחשבותיו ושאיפותיו ורצונותיו העמוקים, וזה אף הוא כך על מחשבותיו. וידע האדם שיש כח גדול ביותר למחשבות אשר חושב. מסופר על אדם אשר התחזק וחזר בתשובה ובנה בתוך ביתו בית כנסת ומקוה טהרה. אולם אשתו לא שבה בתשובה וכל רגע פנוי היו רבים על הדרך ועל התשובה וכו'. באחד הימים בא רב אל האשה לביתה, לדבר עימה, מדוע היא גם לא מתחזקת והולכת עם בעלה לבית הכנסת, האיש שהיה בבית שלו בית הכנסת, שמע את הדיבור בין הרב לאשתו, ושמע את ההוכחות שהרב מוכיח אותה, ושמע איך אשתו עונה לרב ואומרת שבעלה לא מתפלל וכו', דברים נגד הבעל וממשיכה לדבר דברים קשים מאוד עד שאומרת לרב: אף היום הוא לא בבית הכנסת. הבעל לא יכל לסבול את הגידופים והדברים הקשים, נכנס לבית ושאל בכעס את אשתו: אם לא בבית הכנסת איפה אני נמצא כעת?!, אמרה לו: אצל מוכר הנעליים, אמר לה: יש אמת בדברים, חשבתי על זה בתפילה, איך ידעת?, ענתה ואמרה לו: אתמול לפני השינה אמרת לי שאתה רוצה לקנות נעל מסויימת והמוכר רוצה מחיר גדול סתם ומה שאדם מדבר בלילה, בדרך כלל, זה מה שהוא מתחיל את הבוקר וחושב. ענה ואמר: כן, בתפילה חשבתי על הנעליים וכו'. האדם צריך לשמור את מחשבותיו חזק מאוד, ולדעת שאיפה שהמחשבה נמצאת הנפש של האדם נמצאת. ועל ידי שיחשוב נכון ויתבונן על החיים בצורה אמיתית ונכונה, וידע לשים את מבטחו בה' ולדעת שכל "מאן דעביד רחמנא לטב עביד", ויסורים שאין בהם ביטול תורה הם יסורי אהבה, ולכל אדם יש את התיקונים שלו אשר צריך לתקן בעולם הזה ולא לנסות לעזור להקב"ה להנהיג את עולמו, ה' מנהיג את עולמו בחכמה גדולה ובסוף הדרך, אם נזכה ואם יזכה האדם, יראה כמה נזק עשה על ידי כל ההתערבות או כל המחשבה מצידו לשפר מצב, לתקן את המצב, זה רק מקלקל ומאריך את הזמן ומכביד על המעמסה, הישועה באה בהיסח הדעת בגדר של: "התייצבו וראו את ישועת ה'". הנה בתוך שכותבים דברים קדושים אלו מעומק הלב, כפי שאנו משתדלים, שכל חידוש יומי יהיה דברים אשר אנו מרגישים בנפשנו שצריכים לתקן ולסדר בנפשנו, נמצאים אנו במטוס בדרך לישיבה הקדושה בלוס אנג'לס, מקום של אור של תורה וחסד, מקום של קירוב לבבות לאבינו שבשמים. ניגש אלינו אחד מן האהובים והחביבים שקרוב לליבנו שמונה שנים ואומר לנו: אני רוצה לספר סיפור, כל חיי נתתי צדקות מרובות במאות מליונים ושמרתי הכל בסוד ששום אדם בעולם לא ידבר ולא יאמר מאומה, לפני חודשיים קיבל מכתב שהוא מקבל סמל הערכה מהנשיא של אמריקה, מה שחמישה מקבלים בשנה, על מעשיו, שזה, כך לדבריו, הדבר החשוב ביותר באמריקה. וכך משיח לפי תומו: כשבא לך רע, אל תאמר כלום, זה יעבור בלי שתתערב, כשאתה עושה טוב, אל תכפה את עצמך לכלום, ה' יתן על מעשיך הטובים טוב. ורואים אנו סימן בדבר לשמחה בשמים.

צדיק גדול מן הדורות הקדומים לקח את בנו לעשות עימו ימים נוראים בבית האדמו"ר, והנה הבן רץ לאביו הצדיק ושאל אותו: אבא איך יתכן שהאדמו"ר הגדול מתפלל בשקט ובפשטות מבלי שיראה עליו שום סימן משונה, לא מתנדנד בצורה חזקה וכו'?. ענה אביו הצדיק לבנו: אדם ששוחה במים, אם הוא לא יודע לשחות, מרעיש, מתיז מים לכל כיוון, כדי להישאר על פני המים, אך מי שבאמת יודע, בשקט ובלי רעש ובלי שמרגישים, מגיע למרחק הרחוק ביותר בבטחה. ישנם אנשים שחושבים, שלהשיג דברים צריכים להרעיש רעש גדול ביותר, וכמה שהרעש יותר גדול, הדברים יותר גדולים. וזה טעות גדולה, הרעש מורה על פחד, על חולשה, ועל רצון האדם לכסות על חולשות אשר קיימות בו, ופחד לא לעמוד בציפיות אשר רוצה להשיג ולהגיע אליהם. וכך הגמרא מספרת )ברכות נח,א( על אחד מן האמוראים אשר היה עיוור, עמדו כולם המתינו וחיכו לשיירת המלך, עברה שיירה ראשונה עם סוסים ורעש גדול, האמורא העיוור אמר: זה לא המלך!. עוד שיירה אף היא עם רעש גדול, גם על שיירה זאת אמר האמורא: גם זאת לא שיירת המלך!. עד אשר עברה שיירה שקטה, אמר האמורא: זאת שיירת המלך!. שלמה המלך אמר )משלי יא,ב(: "ואת צנועים חכמה". הצניעות מראה על חכמה גדולה אצל האדם, התנדנדות והרעש בתפילה לא מורים על איזה דבקות והתעלות או מעלה נעלה. ולכן ישתדל האדם למקד את עשייתו, ובודאי העשיה הרוחנית, בשקט, בהצנע לכת עם ה', ויראה ברכה גדולה במעשה ידיו. כשנתבונן מהו שקט, נמצא שישנם שני סוגי שקט: אחד הוא שקט שאתה כופה אותו על עצמך, זהו שקט שהוא כמו אלימות, זהו אינוס עצמי של השכל וזה דבר תוקפני. ומצד שני, יש סוג של שקט אחר, והוא שקט כמו שהלילה יורד על העולם הוא מכסה את האדם, עוטף את האדם. והנה ידע האדם שישנם שני דברים אשר אינם דומים והם: פעולה ופעילות. פעולה, הוא דבר ממוקד מסויים בלי עירבוב ובילבול של דברים, פעולה מסויימת. פעילות, זה עירבוב גדול של הרבה דברים אשר יש בתוך דעת האדם. וכאשר האדם פועל על ידי פעולה הוא יותר מרוכז, יותר ממוקד, יותר מחושב, ומעשיו יותר מסודרים ומאורגנים. אך כאשר האדם פועל על ידי פעילות, זה עירבוב גדול וחוסר מיקוד גדול. כששואלים אדם שאלה צריך לענות מכח פעולה, לשמוע טוב את השאלה, להתעמק בה, להתבונן בה ובכח פעולה לענות. אך כאשר האדם עונה בכח פעילות, זה גרוע, הוא עונה מתוך כל מיני תשובות, מחשבות מעורבות, דברים דומים ששמע, שזוכר, צירופי מקרים, וזה לא ממוקד, ולפעמים גם לא נכון. לכן בתפילה, צריך להתפלל כפעולה מסויימת, מאורגנת, בריכוז גדול ביותר, ובישוב הדעת גדול, כאותו אדמו"ר אשר לא ראו אותו זז תזוזות גדולות וכו', אלא כפעולה מרוכזת ומיושבת ביותר. והנה, רואים אנו זאת בנסיעותנו הרבות בעולם לישיבות הקדושות להשתדל לעורר ולהתעורר, ראינו פעמים רבות אדם אשר ישב לידנו במטוס, ומנסה לדבר עמנו, ואנו מחליטים שלא לדבר עמו, ועונים כן ואולי לא. והנה כשמסיימים לענות כן ולא, רואים איך האדם מתכופף ולוקח התיק שלו ומסתכל בפנים, וגם רואים שכלום לא עושה, אחרי רגע פותח את החלון ומסתכל, יש חושך, וכך או כך לא רואים מאומה, חוץ מחושך, אחרי רגע, האדם לוקח עיתון, אשר קרא אותו כבר עשר פעמים, ויודע אפילו כמה שורות יש בעיתון הזה, ואחרי כן שוב חוזר לחלון, לראות מה קורה עם החושך, ואחרי רגע שוב לתיק, אולי השתנה בו דבר. וכך עשר שעות, אין עם מי לדבר ולא יושנים, כך חוזר הכל על עצמו. ואנו כמה פעמים שואלים עצמנו, אנשים בחייהם עייפים גופנית, נפשית, רוצים לנוח, רוצים שקט, הנה ה' נותן לכם שקט תהיו בשקט, מה כל המרדף הזה אחרי החלון, התיק, העיתון וכו'. אלא זה פעילות האדם, בדחפים ובלחצים לעשות דברים, אפילו שהם לא טובים לו, הוא ממשיך בלי סיבה ובלי רצון, וזה דבר גרוע ביותר, לפעול מדחפים ומחוסר שקט פנימי. וידע האדם שכל הדברים האלו רובם לא מצליחים, ופותחים לאדם בעיות וצרות רבות מאוד. ישתדל לעשות את הדברים במתינות, בשלמות, שלא יבא חרטה בליבו ברבות הימים. יתעמק האדם וימצא שרוב כוחו הולך על פעילות, שאין בה על פי רוב ממש. וכאשר בא לפניו פעולה,שוב תשש כוחו, ואין לו כח לעשות את הפעולה. בכל פעם שמדברים בענין זה, אנו חושבים על מלך גדול ממלכי העולם, אשר היה חזק ושלטונו היה קשה מאוד. בנו מרד באביו, ולקח המלוכה, אך לא רצה להרוג את אביו מולידו, לכן הכניס אותו לארמון גדול ומילא את כל צרכיו, אך זה היה בית האסורים שלו, שלעולם, עד יום מותו, לא יצא ממקום זה. אחרי כמה ימים שלח המלך המודח, האב, לבנו: אני מודה לך על שמלאת את כל רצונותי, אך דבר אחד אחרון אני מבקש ממך, והוא, אנא ממך אני רוצה שלושים ילדים בכל יום ללמד אותם ולחנך אותם. בן המלך החדש לא האמין למה ששמע, אביו המלך הקשה והאכזר מבקש שלושים ילדים להיות מורה?!. אך גם את זה סיפק לו. והאב, המלך המודח, חי שמח בארמון עם הילדים עד יום מותו. המלך התרגל לפעולות והיה צריך פעולות ועוד פעולות. אך האדם ישתדל שכל מה שיעשה יהיה פעולה ממוקדת, ממוקמת, ובכזו צורה יש יותר סייעתא דשמיא, יותר שמחה, יותר הצלחה ויותר נחת.