ימים אלו, ימים מסוגלים ביותר לישועה והצלחה. ובפרט היום הקדוש ל"ג בעומר, יומא דהילולא של האור הגדול רבנו שמעון בר יוחאי, זמן מיוחד מכל ימים. והנה ביום זה יש ענין מיוחד לשמוח שמחה מרובה. וכידוע המעשה עם האר"י הקדוש, אשר ביום ל"ג בעומר היה עם תלמידיו בציון הרשב"י ואחד מן גדולי תלמידיו היה בוכה, התקרב האר"י ושאלו: מדוע אתה בוכה?, ענה ואמר לו: יום אשר בו נפטר הרשב"י, איך לא אבכה?, ענה האר"י ואמר: בטוחני שלא ישלים את שנתו ובאותה שנה נפטר אותו תלמיד מחשובי תלמידי האר"י. וקשה, מדוע בפטירת רשב"י מחוייבים לשמוח שמחה גדולה, מה שלא שמחים כך ביום פטירת משה רבנו, אשר בז' באדר צמים, מצטערים וכו'?. אלא אפשר לבאר ולאמר, הנה יום פטירת משה יש בו צער גדול ביותר: א', משה רבנו לא זכה להכנס לארץ ישראל וזה צער. ב', ביום פטירת משה רבנו נשתכחו מעם ישראל שלוש מאות הלכות ואף זה צער גדול ביותר. וידוע שרשב"י הייתה לו נשמת משה רבנו ובא להשלים את אשר נחסר ממשה רבנו, ולכן ביום פטירת רשב"י זה יום ההשלמה של משה רבנו, לכן השמחה מרובה ביותר ביום קדוש זה. ומרבים בשמחה, והקב"ה קרוב לנשברי לב, ורשב"י מלמד זכות בשמים על כל עם ישראל, ובפרט לעומדים ושמחים ומתדבקים בצדיק. אמרו צדיקי אמת, שליום ל"ג בעומר יש כח כמו ליום הכיפורים, בענין קיבול תפילות ושערי שמים פתוחים כיום הכיפורים. וצדיקים אחרים, ביום ל"ג בעומר, היו הולכים למקוה ולפני הטבילה היו עומדים ואומרים: הריני מקבל על עצמי קדושת היום. וכן הקפידו ללבוש בגדי שבת ביום זה. רבינו עובדיה מברטנורא, שחי לפני יותר מחמש מאות שנה ופירש את המשנה, כותב: הרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום הזה. והנה לנו כח האמונה והתמימות: אחד מן האהובים והחביבים עלינו היה בצער מרובה ביותר, במדינתו רבים מחבריו אשר עסקו בעסק אשר עסק בשותפות, נמסרו על ידי מוסר לממשלה, והממשלה עצרה את רוב השותפים והעובדים, והוא, שהיה מן הראשים נכנס לחדר בביתו וסגר את הדלת והדליק נרות בכל החדר לכבוד רשב"י ובתמימות גדולה, היה שר בכל כח במשך שעות מרובות: "בר יוחאי נמשחת אשריך". והנה, רק הוא אשר היה הראש, נשכח מכל האחרים. מו"ר זקננו רבי מאיר אבוחצירא היה אומר: כל ענין אשר קשור ליום זה, ולרשב"י סגולותיו וכוחותיו מרובים ביותר. בזכות רשב"י, ה' יושיע אותנו מכל צרה ויתן כח לכל החוסים בך.

חז"ל מספרים על זוג, אשר היו נשואים 10 שנים ולא זכו לראות פרי בטן. הלכו לרבי שמעון בר יוחאי, ביקשו ממנו רשות ודרך איך להתגרש. ענה ואמר להם רבי שמעון: כמו שבשעת החתונה התחתנתם בשמחה, ובסעודה גדולה, אף את הגירושים תעשו כך. יעשו סעודה גדולה ושמחה ואח"כ יתגרשו. קיבלו את דברי רבי שמעון בר יוחאי לכך, עמדו ועשו סעודה גדולה והזמינו את כל חבריהם, את כל משפחתם ובסעודה, הבעל שתה לשוכרה וליבו היה בשמחה גדולה. עמד ושאל את אשתו, כל אשר תרצי אתן לך. ענתה ואמרה: אינני רוצה, חס ושלום, גירושים, רוצה אני שבתינו ימשיך להתקיים. הבעל ענה ואמר: כל אשר תרצי כך יהיה ונרדם מיינו. הלכה האישה החכמה, לקחה את עבדיה וציוותה עליהם, להרימו ולקחתו לבית אביה וכך עשו. כשהתעורר, מצא עצמו בבית אביה, לא הבין כיצד הגיע לשם, עמדה וסיפרה לו את כל אשר היה. באו יחד לפני רבי שמעון, עם כל דבר המעשה. עמד רבי שמעון וברכם שלשנה הבאה יזכו לבן זכר וכך היה, לשנה הבאה זכו ופקדם ה' בפקודת ישועה ורחמים בבן זכר. ותמיד היה בליבנו, הקושייה, מדוע רבי שמעון בר יוחאי מהרגע הראשון לא ברכם, להיפקד בזרע של קיימא? מדוע שלחם לעשות סעודה? הרי מייד אם היה מברכם, היו מקבלים את דברי רשב"י ומצפים ומייחלים, לברכתו שתתקיים ומדוע כך נהג? אלא, אפשר לבאר ולומר יסוד גדול: בכדי שברכה תחול על דבר מסויים, צריך שיהיה לב שלם, כלי קיבול לקבל את הברכה. אם אין לב שלם, אין לברכה מקום היכן לחול ולכן כשהולכים לצדיק צריך התבטלות מוחלטת וכן, כשמבקשים מהקב"ה בקשה, צריך התבטלות גמורה. אך אם אין התבטלות - אין מקום לברכה לחול. וזה אשר עשה רבי שמעון; כשבאו לפניו, היה ביניהם קטטה, טענות אחד כלפי השני, מי אשם בצער, שעדיין לא נפקדו בבנים, אחד מאשים את חברו, בצורה כזו, אין מקום לברכה לחול. היה רבי שמעון, צריך לנקות את המחלוקת, להסיר את הכעסים ואז, יהיה כלי קיבול, שתחול בו הברכה ואחרי הסעודה, היו מוכנים הם לברכת רבי שמעון בר יוחאי. לכן יקפיד האדם, בכל ליבו, להיות בגדר של "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" כאשר הלב, לא שלם קודשא בריך הוא ליבא בעי. האדם, מאבד כח גדול וחשוב ומכריע. ועפ"י יסוד זה, יבואר, על אישה חשוכת בנים, אשר הלכה לפני צדיק גדול וביקשה ממנו שיתפלל עבורה שתזכה לזרע של קיימא. הצדיק אשר היה קדוש עליון, עמד ואמר לה, רק אם תיתן לו סכום עצום של כסף ונקט במספר גבוה ביותר, מוכן הוא להתפלל ולבקש בעדה רחמים, שתזכה לזרע של קיימא. עמדה האישה וחשבה, אם תמכור את ביתה ואת כל אשר לה אינו מגיע ל - %20 מבקשת הצדיק. עמדה והתחננה על נפשה, שזה כל אשר יש לה, שירחמו עליה, משום שצערה, צער גדול ואין ביכולתה. והצדיק, עומד בשלו, עד אשר ישלמו לו הסכום שנקב, לא יתפלל ולא יברך. ביקשה האישה המסכנה, כמה שעות לנסות לילך ולהלוות את הסכום העצום, הסכים הצדיק. הלכה מדלת לדלת, מקרוב לרחוק והתחננה להלוואה. מוכנה היא, לשעבד את עצמה לעבדות, כל ימי חייה, הספיקה והצליחה לאסוף, בעמל רב, עוד 20 אחוז, מבקשת הצדיק ובאה לצדיק, בבכי ואמרה לו: 40 אחוז מבקשתך, הצלחתי וזה כל אשר יש לי. בבקשה, תרחם עליי ותעתיר בעדי, לזכות לזרע של קיימא. נענה הצדיק ואמר לה: אם אין את הסכום אשר ביקשתי איני מוכן. בשברון הלב, ובצער גדול, עמדה ואמרה: אם כך, אין לי ברירה ואני אבכה ואתפלל ואבקש מהקב"ה שיפקוד אותי. קמה לצאת, מלפני הצדיק, ענה הצדיק ואמר: זה מה שרציתי לשמוע. איני חפץ בממונך, אך ראיתי שכל מבטחך, מאווייך, הם על תפילתי וליבך אטום לתפילה. כעת, כשמבינה, כשרק בך תלוי הדבר, ע"י תפילתך ותפילתי, נהיית את כלי קיבול והתפילות, יחולו על ראשך וזכתה אותה אישה, לבן צדיק. לכן, ישתדל האדם בכל כוחו, כל מעשיו יהיו בלב טהור, לבדוק בחורים ובסדקים לנקות את נפשו ואז, הברכה תחול בכל מעשי ידיו. הנה, צריך לידע, שישנם, שני סוגי פרנסות: פרנסה טובה ופרנסה, שאינה טובה. פרנסה טובה, זוהי הבאה מברכת ה' ובה, חלה הברכה. אך יש פרנסה, אשר שורשה אינו טהור וקדוש מן השמיים ואינה ברכת ה', אלא עושר שמור לבעליו לרעה ולכן, ישנם אנשים, כשהיו רחוקים מדרך ה', הייתה להם פרנסה בנקל. וכשהתקרבו לדרך ה', כמה שיותר התקרבו, כך איבדו את ממונם. ומקשים העולם היתכן?! מדוע פלוני שחטא והחטיא, פרנסתו נראית בשפע וכעת, מחסור?! אלא, השפע היה ממקום שאיננו קדוש, אך ככל שמתקרב לקודש, האור דוחה מן החושך ופרנסתו החדשה, היא ממקום עליון וממקום קדוש ולכן, בכל דרך ובכל מצב אשר נמצא האדם, אשר מתקרב להקב"ה, ישמח ויודה להשם, משום שאדם יראה לעין והקב"ה רואה ללבב "ובנים אתם לה' אלוקיכם" ואבא מרחם ומטיב עם בניו וגומלם רק חסד וטוב.

חז"ל לימדונו שהשעות שקדמו לקבלת התורה היו מיוחדות מאוד, והיה בהם מעלה מיוחדת ונפלאה, וכמו שכתוב )שמות יט,ב(: "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". ואמרו חז"ל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות במחלוקות ובתרעומת היו. וצריכים אנו להבין, מה היתה המעלה המיוחדת של בני ישראל, במה שחנו ליד הר סיני 'בלב' אחד. וכן יש להבין מה שאנו מזכירים בתפילה: אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל. ויש להקשות, מדוע מבקשים אנו מהקב"ה בינת הלב כדי שנוכל ללמוד ולהבין את התורה, הלא בכדי להבין דברי תורה צריכים דעת ושכל, שכידוע, שהאדם מרגיש דברים בלב, ובמוח האדם חושב ומחכים, ואי אפשר ללמוד תורה עם הרגשת הלב, אלא על ידי המחשבה שמקומה במוח, ולכאורה היה ראוי יותר לבקש, תן במוחינו להבין ולהשכיל. מעין קושיא זו צריך להקשות גם על מה שאנו מבקשים בקדושת ובא לציון: הוא יפתח ליבנו בתורתו, ויש להבין מהי פתיחת הלב שאנו מבקשים בכדי ללמוד תורה, הרי הלב הוא לא הכלי ללימוד התורה, אלא הלימוד הוא עם המחשבה והמוח. ועם הלב מרגישים אהבה ויראה להקב"ה, וכמו שאומרים שם: וישם בליבנו אהבתו ויראתו, שהאהבה והיראה משכנם בלב, אבל החכמה מקורה במוח. ונראה לבאר, שאמנם הבנת הלימוד היא על ידי המוח, אבל אם האדם לא יפתח את ליבו כדי לרצות להבין, אזי גם אם יאמץ את מוחו בכל זאת ההבנה תהא מועטת. כי חכמת התורה אינה כשאר חכמות העולם, ובכדי להשיג את חכמת התורה האדם צריך להכשיר ולהכין את ליבו ואת רצונו, ובלא הכנת והכשרת הלב אי אפשר בשום פנים ואופן לקנות את חכמת התורה. ומי שדעתו שפלה ורחוק הוא ממידת הגאווה, על ידי כך מוכשר ליבו לקבל דברי תורה. וזה מה שאנו מבקשים בתפילה על בינת הלב ופתיחת הלב, בכדי להכשיר ולהכין את עצמנו ללימוד התורה, ואף על פי שבעזרת הלב לא לומדים, מכל מקום הלב הטהור הוא השער והפתח להכנס ולהיות ראוי לשקוד על דלתי התורה. לכן מדגישה התורה שבני ישראל חנו ליד הר סיני כאיש אחד בלב אחד, בלא שום מחלוקות ותרעומות, אלא דעתם היתה שפלה ולא התגאו אחד על השני. ועל ידי אחדות הלב שהיתה להם, עד שהיו ממש כאיש אחד, זכו להיות מוכנים ומוכשרים לקבלת התורה, כי אלמלא שזכו למעלה של כאיש אחד בלב אחד, לא היו יכולים לקבל את התורה. וזה כוונת מה שאמר בעל ההגדה: אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. ולכאורה קשה, הלא כל תכלית יציאת מצרים היא בכדי לעבוד את האלוקים על הר סיני, ואם כן מה שייך לומר אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה דיינו, הרי לא די בכך, ומה התועלת להתקרב להר סיני בלי לקבל את התורה. אך לפי המבואר, שבשעה שבני ישראל התקרבו להר סיני זכו למעלה הגדולה של כאיש אחד בלב אחד, ועל ידי כך הוכשר ליבם לקבל את התורה, אם כן, גם אם לא היינו מקבלים בפועל את התורה דיינו, שהרי ע"י הקירבה להר סיני זכינו לקבל את הכנת הלב בשביל עסק התורה, וא"כ נמצא שזכינו במעלה שלא היתה לנו קודם, וע"י הכשרת הלב היינו יכולים ללמוד ולעסוק בתורה אף על פי שלא קיבלנו אותה, כשם שהאבות הקדושים עסקו בתורה וקיימו את המצוות גם בלי שקיבלו אותה. ואמנם גדול המצווה ועושה, אבל בכל זאת יש מעלה ויתרון ע"י שהתקרבנו להר סיני, במה שהלב כעת מוכן ומוכשר ללימוד התורה, ואז אפשר לקנות באמת את דברי התורה. וזה מה שאמרו חז"ל )עירובין נג,א( אמר רבי יוחנן, ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. והיינו, כל מה שזכו הראשונים לתורה וגדולה, רק מחמת שליבם היה פתוח יותר, ואם ליבנו יהא פתוח כאולם, גם כן נוכל לזכות ולהשיג. אך אנו שליבנו פתוח כנקב מחט סידקית, משום כך השגתינו פחותה. ולפי פתיחת הלב כן המשכת החכמה לאדם, כי הכל תלוי בלב כי בו משכן הנשמה וכל האיברים נגררים אחריו. וכן כתב רבי אברהם אבן עזרא )שמות ח,יח(, שהלב הוא מלך על כל הגוף, ולכן ברא ה' את לב האדם באמצע הגוף, כמו המלכים שקובעים את משכנם באמצע ארץ ממלכתם. נזכה בע"ה שה' יפתח את ליבנו בתורתו לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, כן יהי רצון.

כאשר משה רבנו פנה לבני ישראל שיתרמו לבניית המשכן, פנה אליהם בלשון רכה ובתחנונים. וכמו שכתוב )שמות כה,ב(: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". וכתב בעל הטורים, פתח משה ואמר "דבר אל בני ישראל", בלשון פיוס, כמו שכתוב "דברו על לב ירושלים". ובשביל שהיה בו חסרון, פייסם. צריך להבין, מדוע הקב"ה לא ציווה את משה רבינו שיסביר לבני ישראל את גודל ערך מעלת המשכן, וכמובא במדרש תנחומא )נשא טז(, אמר רבי אמי, נתאווה הקב"ה, כשם שיש לו דירה למעלה, שיהא לו כך דירה למטה. כיוון שעמדו ישראל, אמר להם הקב"ה, לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן ואשרה שכינתי ביניכם, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ואם בני ישראל ידעו את גודל מעלת המשכן, ושכל הקדושה שלהם נובעת מהשראת השכינה במשכן, בוודאי היה יותר קל להם לתרום ולנדב מממונם לבניית המשכן. ויתרה מזאת, הרי בעבודת הקרבנות שבמשכן ובמקדש היו מתכפרים עוונותיהם של בני ישראל, וכפי שאמרו במדרש )תנחומא תרומה י( אמר לו הקב"ה למשה, אמור להם שיעשו מזבח העולה, שיהא מכפר על עוונותיהם של בני, שכך התניתי עם אברהם אביהם, שאם יחטאו בניו, על ידי קרבנות אני מכפר להם. מהו מזבח העולה עצי שיטים? מ- מחילה, ז- זכות, ב- ברכה, ח- חיים. העולה, בזכותה אתם מתעלים. שטים, ש- שלום, ט- טובה, י- ישועה, מ- מחילה. ואם כן, הרי המשכן היה לתועלתם ולטובתם של בני ישראל, ואם היו יודעים דבר זה, בוודאי היו נודבים בחפץ לב, ואף על פי שיש חסרון כיס בדבר! ואם כן יש להבין מדוע דיבר משה רבינו עם בני ישראל בקצרה, ואמר להם ויקחו לי תרומה ותו לא, הרי עדיף היה להאריך עמם בדברים על מעלת המשכן, כדי שיתנו בעין יפה וברוח נדיבה. ועוד יש להבין, הלא בדרך העולם כאשר רוצים לאסוף ולקבץ ממון בעבור מטרה מסוימת, בוחרים אדם שה' חננו בלשון לימודים ובשפה יפה ומליצית, וכך בנועם וחן אמריו יוכל להשפיע על הציבור שיוזילו מממונם. והנה בבניית המשכן שהיו צריכים בשביל הקמתו כמויות גדולות של זהב וכסף ושאר סוגי החומרים, הקב"ה ציווה את משה רבינו שהיה כבד פה וכבד לשון שיאמר לבני ישראל שיתנדבו לבנין המשכן. ולכאורה היה עדיף שאהרן יבקש מבני ישראל על כך, שהרי אהרן היה יודע לדבר על לב בני ישראל בנועם ובשפה רכה, ולכאורה היה יכול להפיק יותר תועלת ממשה, ואם כן צריך להבין מדוע דווקא משה רבינו נבחר להודיע את מצוות ה' על בנין המשכן? אלא למדנו כאן כלל גדול במצוות הצדקה, שעיקר מצוות הצדקה שתהא בנדבת לב ובשלמות, וכאשר מרבים בדברים כדי להשפיע על נתינת הצדקה, חסר בנדבת ורצון הלב. שהרי האדם לא נתן מנדבת ורצון ליבו, אלא מחמת ששכנעו אותו והרבו עליו דברים, ומחשבת הצדקה לא יצאה מליבו ומרצונו העצמי. לכן ציווה ה' את משה רבינו שיאמר לבני ישראל "ויקחו לי תרומה", ותו לא, ומשה רבינו לא הודיע לבני ישראל על גודל וערך מעלת המצווה לבנות בית דירה לה' בתחתונים, בית שבו יביאו כפרה על חטאיהם. וזאת בכדי, שהתרומה תבוא ישר מלבבות בני ישראל, מהרצון הפנימי והעמוק, תצא ותנבע נדבת הלב. ומשום כך ציווה ה' דווקא את משה רבינו שיודיע לבני ישראל על מצוות בנין המשכן, והגם שהיה משה רבינו כבד פה ולשון, לא נמסר הציווי לאהרן שהיה לו לשון לימודים לדבר עם בני ישראל. משום שהקב"ה רצה שבניו יביאו תרומה לה' מנדבת ליבם, ממה שהם התעוררו בעצמם להביא, ולא שעוררו אותם אחרים לתרום ולהביא. ומה שנצרך לבנות את בית ה', הוא ליבו של האדם, ההתעוררות והרצון הלב הפנימי, ולזה ה' חושק באתערותא דליבא, ורחמנא ליבא בעי, והאדם שנותן את ליבו זוכה לכל המעלות שיש, וכמו שאמרו חז"ל באבות, לב טוב עולה על כולן, ובכלל לב טוב כל המעלות והמדות הטובות כולן. יתן ה' ונזכה לקיים את כל מצוות ה' באהבה ובשמחה ובחשק, ושכל מעשי המצוות יהיו בבחינת נדבת לב, מתוך רצון פנימי ועמוק, שעל ידי זה זוכה האדם לקיים את מצוות ה' בשלימות ובהידור גדול, שהרי הרצון לקיים את המצווה בא מעצמו ומפנימיות האדם, ונזכה שיקויים בנו ומלאה הארץ דעה את ה', במהרה בימינו אמן.

ענין נפלא מצאנו בגאולת עם ישראל, והיא ההבטחה שהבטיח הקב"ה לבניו אהוביו )שמות יא,ז(: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד אשה". צריכים אנו להבין, מדוע לא חרצו הכלבים את לשונם כנגד בני ישראל. ובכלל יש להבין מה היה קורה אילו הכלבים כן היו חורצים את לשונם ונובחים כנגד בני ישראל, הרי לא היה נגרם שום נזק מנביחתם, ואם כן מה ההבטחה הגדולה שמבטיח הקב"ה לבני ישראל ששום כלב לא ינבח. חז"ל אומרים )פסחים קיח,א( אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. וביאר בעל 'כלי יקר' טעמו של דבר, שכל המספר לשון הרע אף הוא דומה לכלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך במצרים שלא היה בהם לשון הרע משום כך לא יחרץ כלב לשונו, מידה כנגד מידה. עוד אמרו חז"ל )שמו"ר א,ל(, רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא, ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו, היה משה מהרהר בליבו ואומר, מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיוון ששמע דבריהם של דתן ואבירם, אמר, לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויים לגאולה? לכך אמר )שמות ב,יד(: "אכן נודע הדבר", עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים. מבואר במדרש שבני ישראל שבמצרים היו לקויים בעוון לשון הרע, וזה היה הגורם לגלות ולשעבוד. אכן, אחרי שבני ישראל טיהרו וזככו עצמם, ולימדו את לשונם לדבר באורח מישור, זכו להגאל ולצאת מארץ מצרים. משום כך, בשעה שעמדו לצאת ממצרים אף כלב לא נבח ולא חרץ לשונו כנגדם, ללמדנו, שכעת כבר אינם לקויים ופגומים בחטא לשון הרע. וזה החידוש הגדול במה שהכלבים לא נבחו, שבזה גילו לנו את גודל מעלת בני ישראל, שטיהרו ונצרו את לשונם מרע ומדבר מרמה. ומכיוון שהמספר לשון הרע הרי הוא דומה לכלב המנבח וחורץ בלשונו, וראוי להשליכו לכלבים, לכן כאשר בני ישראל הפרישו עצמם מעוון זה, שוב לא היה בכח הכלבים לחרוץ את לשונם כנגדם. ובזה ניתן לבאר את הכתוב )שמות ז,ח-ט(: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה ויהי לתנין". וצריכים להתבונן מדוע ציווה ה' שהאות והסימן לפרעה שצריך לשחרר את בני ישראל יהא דווקא בצורת מטה שנהפך לתנין, ושוב חזר להיות מטה כבתחילה, ומה נרמז לפרעה על ידי אות ומופת זה. ונראה לפרש, שהסיבה שבני ישראל היו בגלות מצרים משום שלא הקפידו בלשון הרע, וכמו שאמר משה רבינו אכן נודע הדבר, והיינו אכן נודעה סיבת הגלות. וכאשר משה רבינו בא לפרעה והודיע לו על ציווי ה' שישלח את בני ישראל ממצרים, אמר לו פרעה שעדיין לא הגיע עת וזמן הגאולה, ולא שלמו הארבע מאות שנים של הגלות, ולכן אינו חפץ לשחררם. לכן ציווה ה' את משה שיאמר לאהרן שיקח מטה, וישליך אותו לארץ, ויהפך המטה לנחש. ורצה לרמוז בזה לפרעה שכבר הגיע זמן הגאולה, משום שהמטה רומז לעם ישראל, כפי שמצאנו שהקב"ה אמר למשה שכל שבט יקח מטה ויניחום באוהל מועד, וכל שבט ושבט יהא כלול במטה אחד. ומטה האלקים שביד משה היה רומז וכולל לעם ישראל בכללותו. ואחר כך, כשהושלך המטה ארצה נהפך לנחש, לרמז על חטא לשון הרע, וכמאמר חז"ל )ערכין טו,ב( שלעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אל הנחש ואומרות לו, מה הנאה יש לך בנשיכתך, ואומר להם הנחש ומה יתרון לבעל הלשון. ואחר כך חזר הנחש להיות מטה כבתחילה, לרמוז לפרעה שעם ישראל כבר תיקנו את מעשיהם ושוב אינם נגועים בחטא לשון הרע, ולכן יכולים לצאת מארץ מצרים, וכבר אין סיבה שיהיו משועבדים ונשלם תיקונם. ומצאנו שכח ההרס של לשון הרע הוא גדול מאוד, ובעזרתו הרסו דתן ואבירם את הדבר החשוב ביותר שיש לעם ישראל, את אמונת החכמים. שהרי כל דרך קבלת ומסירת התורה היא ע"י החכמים, ומכח האמונה שכל דבריהם אמת, ואם מערערים על דברי הרב א"כ בעצם מערערים על דברי הקב"ה, ולכן אמרו חז"ל )סנהדרין קי,א( שכל המהרהר אחרי רבו כאילו מהרהר אחרי השכינה. ואין לך שלימות בעם ישראל, אלא כאשר הם שומעים והולכים אחרי רבותיהם ומנהיגיהם. ואת כל המעלה הזו שהיתה לעם ישראל, את כל היופי וההדר שיש כאשר העם הולך אחרי המנהיג, אחר האיש שעל העדה שהוא עיני העדה שמורה ומתווה את הדרך, את הענין המיוחד וההכרחי הזה הרסו דתן ואבירם בעזרת לשונם, וע"י לשון הרע שדיברו על משה רבינו, הגיעו למצב של מחלוקת והרס בעם ישראל. צריכים אנו להתחזק בשמירת הלשון, ומתפללים אנו בכל יום: "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה", וזו תפילה קדומה שהקדמונים היו מתפללים אותה כמובא בגמרא )ברכות יז,א(, ואדם חייב לשים על ליבו ולנצור נפשו מחטא ועוון חמור זה, ואמרו חז"ל )ערכין טו,ב( שלשון הרע חמור יותר מג' עבירות החמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וצריכים הרבה תפילות ועצות כדי להנצל מחטא הלשון. ואמר החכם מכל אדם )משלי יח,כא(: "מוות וחיים ביד הלשון", וע"י דיבור קטן אחד של האדם יכול לגרום מיתה לזולתו. ובזכות שמירת הלשון נזכה לגאולה, וכשם שעם ישראל לא נגאלו ממצרים עד שתקנו את לשונם, כך נתאמץ ונתגבר לתקן ולנצור לשוננו, ועל ידי כך נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.

אמרו חז"ל )בבא מציעא פז,א(: שפניו של יצחק היו דומים לפני אברהם. נס גדול זה, עשה הקב"ה, משום שליצני הדור היו אומרים כמה שנים, אברהם חי עם שרה ולא התעברה וכאשר הייתה בבית אבימלך, וודאי משם התעברה. לכן, עשה הקב"ה נס גדול ופני אברהם ויצחק היו כאחד. הנה, צריך להקשות, הרי המצב הוא הרבה אנשים שדומים בעולם, וכן תאומים רבים, אם כן, מה הפלא והחידוש הגדול בנס שקלסתר פניו של יצחק ואברהם היו שווים? ידוע, המדרש המספר, על שתי אחיות, שהיו דומות זו לזו, והייתה אחת, נשואה בעיר אחת ואחרת, בעיר אחרת. וביקש בעלה של אחת, אשר חשד שהיא סוטה תחתיו, להשקותה במים המרים בירושלים, כששמעה זאת פחדה, משום שידעה, שבאמת, סטתה תחת בעלה. פחדה לשתות המים המרורים וקראה מהר לאחותה וביקשה ממנה, שתלך עם בעלה לירושלים והיא לא חטאה ובשתיית המים, לא יקרה לה מאומה. וכך היה, נסעה האחות עם גיסה, שחשב שהיא אשתו לירושלים, והכהן נתן להם לשתות מן המים, אשר שם המפורש היה מחוק בו ולא קרה לה מאומה, אך כאשר פגשה את אחותה, בשובה מירושלים, חיבקה ונישקה את אחותה והוציאה מפיה אוויר, אשר היה בו מן המים, ואיך שנשמה האחות הסוטה את האוויר מאחותה, נפלה ומתה! כפי שהתורה קבעה, אשה שסטתה תחת בעלה ואין עדים ובעלה חושד בה, לוקחים אותה לבית המקדש, מוחקים השם המפורש במים נותנים לסוטה לשתות ואם חטאה, הייתה מתה, כך קרה לאותה אשה, ברגע שהריחה את אחותה מתה כמיתת הסוטה. אם כן, מוצאים שאותן שתי אחיות, היו כל כך דומות ואפילו הבעל לא זיהה ביניהן. ואפשר לבאר ולומר, מובא בשו"ת נודע ביהודה, שהיה מעשה בק"ק פין באשה עגונה, שבעלה הרחיק נדוד ושנים רבות הייתה יושבת שוממה, ואחרי ימים רבים ישבה בחנות ובא אדם לקנות ממנה את סחורתה, כשהביטה בו ראתה שזה בעלה, אשר הלך משכבר הימים. הלכה לרב, הביאה האיש עימה לרב ונתנה סימנים בגופו, וכן אנשי העיר הכירו אותו בתביעת עין, שזה האיש פלוני בן פלוני, מילדי קהילתם, בעל האשה הזאת. והאיש, הכחיש בתוקף גמור, שאיננו בעלה, אך משלחצו אותו מאוד שיתן גט, הודה שהוא הבעל של האשה הזאת וגירשה. אחרי כן, הלך משם והגיע לעיר בשם פרעסלא ושמה הכירה אותו, אשה אחת עגונה, אשר גם היא מחכה שנים לבעלה, אשר הלך ולא שב, ואף שם לקחוהו בפני הרב ונתנה בו סימנים, ואף בני אותה קהילה טענו, שהוא בן הקהילה ולבסוף הודה שזה הוא ונתן גט. הנודע ביהודה פוסק להלכה ומביא את הגמרא במסכת סנהדרין לח,א מצינו גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה, אבל הקב"ה טובע כל אדם בחותמו ואין אחד מהם דומה לחברו, ואין פרצופיהם דומים. והנודע ביהודה, מסתפק על כשרות הגיטין. והנה מוצאים, שאין מציאות ששני אדם דומים במאה אחוז אחד לשני, ואילו כאן אצל אברהם ויצחק, שינה הקב"ה סדרי מעשה בראשית, ושניהם היו דומים, כאחד. מדוע? בשביל שליצני הדור לא יאמרו לשון הרע על יצחק?! מפה נלמד יסוד גדול, יש זמנים כשמדברים על אדם לשון הרע, ישתוק, ונאמר על מי ששותק בשעת מחלוקת "תולה ארץ על בלימה", שכוח השתיקה שלו, מחזיק את העולם, אך יש זמנים שצריך לעמוד איתן ולשנות סדרי מעשה בראשית, על דברי לשון הרע וליצנות ולהעמיד האמת על תילה, וכאשר מרגישים שמנסים לפגוע בתורה הקדושה, או ביסודות חכמינו צריך האדם לעמוד איתן וחזק, עד כדי מסירות נפש.