כשנתבונן בכל מעשה מרדכי היהודי, נראה פלא גדול, מרדכי לוחץ את אסתר, לילך מהר למלך לבקש על עם ישראל רחמים וישועה מהמן הרשע והנה קשה מדוע? הרי יש עוד זמן עד הגזירה, מדוע להכניס את אסתר המלכה לסכנה מיידית, בזמן שיש עוד זמן לגזרה של המן?! אלא, מפרשים דבר זה על ידי משל: היה אבא חשוב מאוד, מבוגר בימים, אשר היה לו בן מוצלח מאוד, והבן היה מתגאה לפני אביו על הצלחתו העיסקית וכן החברתית, והיה מתפעל מחבריו הרבים. עמד אביו החכם ואמר לו: בני אל תתפעל מרוב חבריך, אני בכל ימי חיי, יש לי רק חצי חבר ואני בטוח שלך אין אפילו חבר אחד! הבן אמר לאביו שהוא חושב, שכן יש לו חברים מרובים שיעמדו עימו בכל צרה אשר ימצא בה. עמד האבא ואמר לבן, תלך ותבדוק ותראה שאין לך חברים; שאל הבן: איך? אמר לו: לך תיקח כבש ותשחט אותו ותיקח מן הדם ותלכלך את בגדיך ותשים את הכבש בשק, ותלך בלילה לחברים הטובים ותאמר להם שהרגת אדם, ואתה פוחד מן הממשלה ומבקש עזרה שיעזרו לך לצאת מצרה גדולה זאת. כך עשה הבן, הלך ושחט כבש, שם בשק והלך באמצע הלילה, מחבר אל חבר, והנה, כל חבריו פחדו ולא היו מוכנים לעשות למענו מאומה, ורק ביקשו בכל דרך, שילך מהר מביתם ולא יישאר רגע לידם, שלא יאשימו גם אותם בהריגה ולא ברצח. חזר הבן לאב, בצער ויאוש מכל חבריו ואמר לו: אבי צדקת, כל חברי לא עמדו עימי רגע אחד, ולא עזרו לי במצב קשה אשר הייתי בו. אמר לו אביו: כעת תלך, קח את השק והדם, לחצי חבר שלי ותבקש ממנו שאתה בני שיעזור לך; הלך לחברו של אביו, מיד עמד, שטף את גופו מן הדם, ניקה היכן שאפשר והוליכו לביתו וביקש ממנו מה עוד יכול לעשות למענו. חזר הבן, מתפעל מן החבר הטוב והמיוחד של אביו אך ביקש מאביו לדעת דבר אחד, מדוע קורא לו חצי חבר ולא חבר שלם, הרי החבר הזה התנהג במסירות גדולה ביותר. ענה האבא לבנו ואמר: אני אענה לך בסיפור על שני חברים טובים אשר היו והאהבה הייתה גדולה ומרובה אצלם, אך מעולם הם לא נפגשו וכל הקשר ביניהם היה על ידי מכתבים, אשר אחד כתב לחברו; אחרי שנים של קשר ואהבה מרובה על ידי מכתבים, נסע אחד החברים לביתו של חברו. חברו, שמח שמחה מרובה בחבר, אשר לא ראה מעולם ובא לבקרו, והכין לכבודו כל טוב בשמחה מרובה ביותר. והנה, לאחר כמה ימים אשר היו יחד, נפל החבר האורח למשכב והגיע עד שערי מוות. חברו, בעל הבית, הביא את כל הרופאים למצוא מזור למחלתו ולא מצא עד אשר אחד הרופאים עמד ואמר: האדם הזה רוצה דבר מסויים ומרוב רצון, נפל למשכב. נכנס חברו ואמר לו: כך אומר הרופא, הנה אני אוהבך, אהבת אמת, בבקשה תאמר לי מה רצונך ואני אעשה למענך כל דבר. עמד ואמר לו: הנה ראיתי את ארוסתך, ורצוני עז להתחתן עימה ולכן נפלתי למשכב; שמע זה חברו, יצא מן החדר. לאחר שעה, חזר ואמר לו: דע לך שאהבתי אליך אהבת אמת ואהבה חזקה מאוד, והנה, האשה הזאת אשר ייעדתי לעצמי מקטנותה, גידלתיה כי יתומה הייתה, והנה, כל הנדוניה אשר רכשתי בעבורה, קום ותתחתן עימה. שמח האדם שמחה מרובה וקם בריא ממיטת חוליו. עברו ימים, ועברו שנים, אותו אדם אשר נתן את כלתו לחברו, נפל מנכסיו והגיע לעניות גדולה ביותר. הלך ונפל מדחי אל דחי, בצר לו אמר, אני אלך לחברי הטוב, שמעתי שהתעשר עושר גדול ואבקש ממנו עזרה לצאת מן המיצר. הלך בדרכו לעיר אשר חברו גר בה, כשהגיע לעיר נפל לייאוש ועצבות, איך ישפיל עצמו בפני ארוסתו לשעבר, בפני חברו לבקש פרנסה לעצמו?! והנה, עוד הוא חושב ומתבונן בנפשו, פתאום רואה אדם אשר מכה את חברו והורגו והרוצח בורח. כשבאה המשטרה עמד ואמר: אני עשיתי זאת! משום שהעדיף את המוות מן החיים. מיד הוליכוהו שוטרי המלך אל השופט, והשופט גזר את דינו למיתה על ידי תליה בכיכר העיר. הוציאו אותו לכיכר, והנה חברו הטוב, רואה את ידיד נפשו, עומד לפני הוצאה להורג, מיד לקח שטר וחתם את כל כספו לחברו, ורץ לפני המשטרה ואמר: הוא לא הרג, והראייה שהוא אינו תושב המקום בכלל, אני הרגתי את האדם הזה. התחילו שניהם לריב מי הרג; כל אחד רצה להציל את חברו. הרוצח האמיתי, כשראה את כל הענין התמוהה, ביודעו שהוא עשה את המעשה הרע, התבייש לאיזה שפלות ירד ועמד ואמר: אני עשיתי את המעשה הרע הזה והנה הסיבה: חוב כספי שהיה בינינו! ואותו הוציאו להריגה ושני החברים ניצלו. אמר האבא לבנו: חבר אמיתי ואוהב אמיתי, זה אדם שנותן את חיו לחברו, בלי גבולות, בלי הסברים זו אהבה אמיתית, אך כאשר אדם אוהב את חברו, אך עם תנאים, זה טוב וזה לא טוב ואם כך יהיה, יסכן אותי אני לא מוכן זה חצי, או רבע חבר או רבע אוהב. לכן, אוהב אמיתי, זה אהבה ללא סייג, ללא גבול וללא תנאים; ברגע שיש תנאי אחד, זו לא אהבת אמת. הנה, מרדכי היהודי ידע, שעם ישראל לא במצב טוב, ולכן ביקש מאסתר, למסור את נפשה ללא תנאים ללכת ולסכן את עצמה בפני המלך, ואז יתעורר רחמים בשמים, על אהבת אסתר האמיתית, אהבה של מסירות נפש אמיתית, ובכח זה יהיה ישועה לעם ישראל ותבוא הגאולה, לכן מרדכי נהג כך! יעלה לפני הקב"ה, כקורבן על המסירות נפש אשר מוסרים בשובה ישראל, ומשמים יתנו הטוב ובקרוב ממש נשמע בשורות טובות.

החיים מלאים בתהפוכות ואין האדם יודע, מה ילד יום, אדם יכול להיות יום אחד אוהב, יום אחד אויב; כל עוד, שהאינטרס משותף, יש אהבה וידידות וחברות, אך ברגע שהאינטרס המשותף נגמר, שם מסתיים הכל וזוהי אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה האהבה. וזוהי אהבת אמנון ותמר, בטלה ההנאה בטלה האהבה והשנאה, גדולה מהאהבה, אשר הייתה. וכך אנו רואים; גירושים קשים, אשר גוררים מחלוקות קשות מאוד, פירוד שותפויות, אשר רואים שנאה לדורי דורות. וידוע, מדרש אגדה ישן, מקור השנאה, בין הכלב לחתול, מבריאת העולם, הכלב והחתול, קבעו ביניהם ברית של שותפות וכל רווח היו מחלקים. באו ימים קשים ולא היה פרנסה, למלא את רצון שניהם, החליטו לנתק הקשר בינהם, אך עשו הסכם: מקום שאחד עובד חברו מתרחק ומתנתק, ולעולם לא יפריע לחברו, נפרדו בכבוד ובידידות. החתול הלך לעבוד, אצל האדם הראשון, במשך תקופה השתדל בכל כוחו ופרנסתו, הייתה מצויה. יום אחד, באו לאדם הראשון ואמרו לו: חבל, החתול לא יעיל דיו, הכלב טוב ממנו, הלך האדם הראשון והביא את הכלב לביתו וגירש את החתול ומאותו יום, שנאת עולם, הייתה מנת חלקם ושנאה זו לא פסקה עד היום הזה. הנה, שנאות נמשכות, דורי דורות וכאשר מסתיים האינטרס, מתחילים היצרים הריקבון, דחף הקנאה ואש המחלוקת, לא יודעת גבולות. לכן, יעשה האדם, חסד עם עצמו, בכל עניין, אשר ימצא בחיים, או, אשר נכנס חדש, יעשה זה, בנפש בריאה ולא יבחן וידון, עם קנאות ושנאות. אדם שבא להתחתן, יבדוק בשכל בהיר, את ההתאמה, את יראת השמים, בעיקר את מידת החסד ולא יטעה, ממעלה מסויימת אשר נושאת חן בעיניו, אך שאר הדברים ריקים; עובר זמן וכל אהבה, שתלויה בדבר, בטל דבר בטל האהבה. וכך בשותפות, לא יעשה דברים אשר דבר אחד נראה לו ומשמח את ליבו והשותפות נהיית, אהבה שתלויה בדבר, משום שאם אין מכנה משותף נרחב, בטל דבר, בטלה אהבה ואדם, אשר הולך ביושר ובתמימות, אף אם יש זמן, אשר מרגיש חוסר נוחות וטענות ומענות, אשר מכאיבים בליבו ואינם הגונים, או צודקים, ידע זוהי ירידה לצורך עלייה, כדברי חז"ל שבע יפול צדיק וקם. וידוע, מעשה במשפחת רוטשילד המבורכת; איך החל עושרה? ראש המשפחה, מאיר אנשיל רוטשילד, היה גבאי של רב, זמן מה. יום אחד בא לפני הרב ואמר לו, רבי החלטתי לעבור לעיר אחרת ולנסות את פרנסתי, אנא ממך ברכני שדרכי תצלח. ברכו הרב ויצא לדרכו והלך, הושיט ידו במסחר. בבית הרב, המשיכו הימים כתיקונם, ואשת הרב, מיום לידת ילדיה היתה אוספת פרוטה לפרוטה, לזכות כשיגדלו הילדים, לקנות נדוניה ולחתנם בכבוד. באחד הימים, גנב, נכנס בשקט בעלטה, לבית הרב וגנב, את כל הכסף, אשר היה מיועד לחתונת הילדים. התקרבו ימי הפסח, הרבנית ניקתה את הבית מחמץ, הגיעה לתיבת הכסף, אשר הייתה פותחת ומכשירה, משנה לשנה והנה, שוד ושבר כל הכסף שאספה כל חייה, נגנב. באה בבכי וצעקה לפני הרב ואמרה, זה הגבאי מאיר אנשיל רוטשילד, שגנב את כל כסף חתונות ילדנו וברח ושלח ידו במשכון. הרב הזדעזע ומיד הוא ותלמידיו, לקחו עגלה וסוס ורצו לעירו. נכנס הרב, למאיר אנשיל וגער בו, מדוע גנבת את כספי, את כסף חתונת ילדי, רב מאיר אנשיל, הזדעזע, אך לא רצה לבייש את הרב, אמר לרב: תסלח לי, איני זוכר כמה כסף היה תזכיר לי, רץ מהר, לווה כסף, חזר לרב ונתן לו הסכום. עברו ימים, והנה, המשטרה תופסת את הגנב, אשר גנב את הכסף ובאים ומחזירים לרב את כספו. הזדעזע הרב והתבייש, על הצער, אשר גרם למאיר אנשיל והתפעל מאוד מאצילות רוחו. מיד, רתם שוב, עגלתו ונסע מהר לביתו, של מאיר אנשיל, נישקו על ראשו, החזיר לו את כספו וברכו: יהי רצון שתשרה הברכה במעשה ידיך ועושר יהיה, חלקך וחלק זרעך עד עולם. מאותו היום, הלך וגדל האיש והוא רוטשילד, הידוע בעושרו ובחסדיו. יש לאדם בחיים, זמנים ודברים שאם יודע לעלות ולהתעלות, אף ששופכים את דמו, הם פתח לעליה ולהשגות עצומות, שאין כדוגמתם. דברים אלו, באים בעיקר בעניינים, שבין אדם לחברו, כאשר האדם מושפל והצדק עימו, כאשר האדם רואה, העוול אשר נעשה לו, אלו פתחים אשר מהם, ישאב כל, לא יפול ליאוש ודברים גדולים וישועות גדולות, עומדות להיפתח בפניו.

זכות גדולה, להיות בימים קדושים אלה, בארץ הקודש. ארץ, אשר גדולי עם ישראל, היו מנשקים את אבניה, והיו אומרים "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". זכינו, בימים קדושים אלו, להיות בארץ הקודש, עם אהובינו וחביבינו, תלמידינו וכל שומעי לקחינו. ובכל פעם שעומדים לנסוע לניו יורק, האהבה והחיבה, לארץ הקודש, ולאווירה דארץ ישראל מחכים, מתעכבים בעוד יום. הרבה קבלות קיבלנו על עצמנו בזמן הזה: בעבודת ה', בהנהגת קהילתנו הקדושה ובמחשבה על עניינים שונים. ותמיד מול עינינו ובעיקר, בימים קדושים אלו, שלושת ימי ההגבלה, ובערב יומא דהילולא, של אורם של ישראל, הבעל שם טוב, אשר ביום חג שבועות, יהיה 250 שנה, ליום פטירתו. המעשה אשר מובא, שפעם, הודיעו מן השמיים, לבעל שם טוב הקדוש, שאם ירצה לראות עבודת ה', לה' בלבדו, ילך לערי קיטוב, שם יראה, רועה אחד, אשר עובד את השם יתברך, בצורה מופלאה. הלך הבעל שם טוב בקפיצת הדרך, כדרכו בקודש, לאותו מקום וראה רועה צאן, בשם רבי מאיר, עומד על ההר ואומר כמה פעמים, בכלות הנפש: ריבונו של עולם, אני אוהב אותך כל כך, אני רוצה לעובדך ולעשות איזה דבר למענך, אבל אני לא יודע מה יכול לעשות בעבורך, אני לא יכול ללמוד ולא יכול לעשות מאומה, אין לי מה לעשות בשבילך, אבל יש לי חליל ואנגן בו לכבודך. הוציא הרועה צאן, את החליל וניגן בו, שעה ארוכה, בכל כוחו, עד שנגמרו כוחותיו ונפל ארצה ונשאר שוכב על הארץ, יותר משעה, באפיסת כוחות. כשהתעורר, ושב להכרתו, התלהב ואמר שוב: ריבונו של עולם, הנה, ניגנתי בחליל לפניך, אבל מה חשוב דבר זה לפניך, האל הגדול, שברא את כל העולמות?! הוא התחיל לרוץ, אנה ואנה ואמר: ריבונו של עולם, אני צריך ומשתוקק לעשות, דבר יותר גדול למענך, אולם, מה אני יכול לעשות למען שם כבודך? ובסוף אמר, ארקוד ריקוד מיוחד, לפני הקדוש ברוך הוא. הרועה, התחיל להתגלגל הרבה פעמים, כשראשו לארץ ורגליו למעלה, וכל הזמן היה אומר: ריבונו של עולם, אני עושה זה למענך. לבד מזה, אינני יכול לעשות מאומה, ואני מקווה שיהיה נחת רוח, לך. אחרי שהתגלגל פעמים רבות, נפל שוב פעם, בחלישות, למשך זמן ארוך. כשהתעורר מעלפונו, התחיל שוב לומר: ריבונו של עולם, מה אני יכול לעשות עבורך? כבר ניגנתי בחליל, כבר רקדתי בכל כוחי, אבל כל זה לא נחשב למאומה, כלפי בורא גדול, ומלך רם ונישא, שמלאכים ושרפים, אומרים שירה לפניו. אני לא יכול לעשות כלום למענך, אולם אני משתוקק לעשות דבר מה בשבילך. שוב, חשב ואמר שיתן לקב"ה כל מה שיש לו בכיס. הרועה, התחיל למשש בכיסו וכשמצא פרוטה, התלהב ואמר: ריבונו של עולם, הרי אתה מקבל את מנחת העני, קבל נא, גם את מנחתי. לקח את הפרוטה וזרקה כלפי מעלה, והעיד הבעל שם טוב, שראה, כמין יד של אש, יורדת מן השמיים ומקבלת את הפרוטה. אחרי כל זה, התבונן הרועה שוב ואמר: הרי עדיין לא עשיתי כלום עבורך, כי מה כל זה נחשב לפניך?! רצוני עז, לתת לך מתנה חשובה יותר, אך אין לי יותר מזה, לתת לך. בסוף אמר, אולי עשיתי פעם איזה מצווה ויש לי שכר בעולם הבא ואמר: ריבונו של עולם אני מעניק לך את חלקי בעולם הבא וקבל נא את מנחתי. כשראה הבעל שם טוב, את המחזה הנורא הזה, אמר שכעת, נודע לו פירוש הפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" שהכוונה למסור להשם יתברך, גם את החלק לעולם הבא, אין גדלות מיוחדת בזה, שמוסרים את הנפש בלבד ואפילו, שנותנים כל הון בעולם, למען כבוד ה', כי אם בזאת יתהלל המתהלל, כשברוב אהבתו מוסר, גם את העולם הבא שלו ולעצמו אינו משאיר כלום. ממעשה קדוש זה, ישים אדם בנפשו מוסר השכל - בכל כוחו, בכל אשר לו, ישתדל לעשות נחת רוח להקב"ה ואם צריך למסור את ממונו, את כוחו למען כבוד ה', ימסור בשמחה גדולה! הרבה אנשים, נתנו צדקה בחייהם וכל צדקה, וודאי, מעלתה גדולה, אבל כאשר, נותן האדם, צדקה לנחת רוח, להשם, בדבקות, בשמחה ומוכן, בסוף, לתת גם את השכר של עולם הבא, על המצווה שעשה, נחת להשם, זוהי המעלה הגבוהה והגדולה ביותר. גם את הצדקה, גם את המעשה הטוב, אשר עשה ובסוף, גם את השכר, לתת נחת רוח לקב"ה. זה מה שנאמר במשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב, על מנת לקבל פרס ויהיה מורא שמים עליכם". ונשאלת השאלה, מה הקשר ל"ויהיה מורא שמים עליכם", לראשית הפסוק, "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב"? אלא, בתחילה, הרבה אנשים אומרים, שעושים את כל מעשיהם, לשם שמיים, בלי תועלת, מקריבים את משפחתם למען ה', למען ישיבות, למען מצוות, אך זה רק באמירה, לכן, בא התנא ואמר "ויהיה מורא שמים עליכם".

בתורה הקדושה מצאנו דבר נפלא, פעמים שהתורה מקדימה את משה רבנו לאהרן הכהן ופעמים שהקדימה את אהרן למשה רבנו. וכמו שנאמר בפסוקים )שמות ו,כו-כז( "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן". ואכן אמרו חז"ל במכילתא, יש מקומות שמקדים משה לאהרן ויש מקומות שמקדים אהרן למשה, לאמר לך ששקולין כאחד. ונראה לדקדק עוד, מדוע נאמר הוא משה ואהרן בלשון יחיד, והלא לכאורה היה לאמר, הם משה ואהרן, בלשון רבים? ונראה לפרש, כי הנה ידוע כמה גדולה מעלת האחווה, וכאשר נמצאים חבורת אנשים שיש ביניהם אהבה ואחווה, אי אפשר לנצח אותם, וכל אשר יחפצו יוכלו לעשות. כפי שמצאנו בדור הפלגה שהיו כולם שפה אחת ודברים אחדים )בראשית יא,ו(: "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". לכן בכדי להפר את מחשבתם, בא הקב"ה ובלבל את שפתם ועל ידי כך בטלה אחדותם, וכשלא היו מאוחדים בליבם ובדעתם, לא יכלו להוציא לפועל את מבוקשם. לכן דקדקה התורה להזכיר את משה ואהרן בלשון יחיד, "הוא משה ואהרן", ללמדנו שהיו באהבה ואחווה גדולה, כאיש אחד בלב אחד, ועליהם הכתוב אומר )תהלים קלג,א(: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", והיינו, שבוודאי היה זה טוב לעם ישראל שמשה ואהרן יחד מנהיגים את העם, ואיש לרעהו יעזורו ותתרבה התורה והיראה בעם ישראל. אמנם היה מקום לחשוב שכיון שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, ואולי היה זה טוב אך לא היה נעים. לכן מעידה לנו התורה הקדושה, שהיה זה גם טוב וגם נעים שבת אחים יחדיו, לגודל האהבה והאחווה שהייתה בין משה ואהרן. בספרים קדמונים מובא מעשה שאירע בימי קדם, בשני אחים שעסקו יחד במלאכה בעבודת האדמה, וכל יום לאחר עבודתם חילקו ביניהם את הרווחים שווה בשווה, והיו שרויים תמיד באהבה ואחווה בלא שום מחלוקת וקפידא כלל. האח הצעיר היה נשוי ובעל משפחה מטופל בילדים קטנים, ואילו האח הגדול עדיין לא בנה את ביתו וחי בגפו. האח הבכור מתוך אהבה ואחווה ורצון לעזור לאחיו היה קם באמצע הלילה בשעה שאף אחד לא יוכל להבחין במעשיו, נטל ערימה של תבואה מאוצרו והניח אותה בחשאי בתוך אוצרו של אחיו הצעיר, תוך כדי שהוא חושב לעצמו, בוודאי אחי הצעיר שהוא בעל משפחה גדולה והוצאותיו מרובות, זקוק הוא לעזרה זו, וכך אקל מעל עול פרנסתו. ואילו האח הצעיר גם כן חשב לעצמו, איך יוכל לעזור לאחיו הגדול ולהקל מעליו את עולם בדידותו, והחליט גם הוא לקחת מאוצרו תבואה ולהניחה בחשאי בתוך אוצרו של אחיו, כדי שישמח ליבו מעט ע"י שירבה רכושו. בכל בוקר כאשר נכנסו האחים לחדר שהיו אוספים את התבואה, השתוממו לראות שערימת התבואה לא חסרה כלום, וכאילו לא ארע אמש דבר, והיה לפלא גדול בעיניהם, וכך נמשך הדבר תקופה ארוכה. עד שבלילה אחד אירע ששני האחים נפגשו בדרכם, בשעה שכל אחד היה בדרך לאוצרו של אחיו כדי להניח שם את מתנתו, שניהם עמדו משתאים אחד מול השני. או אז הבינו שניהם את פשר התעלומה רבת השנים. מיד נפלו שני האחים זה על כתפי זה וחבקו אחד את השני. לנוכח אהבתם הגדולה והתמימה, גזר הקב"ה לבנות את בית המקדש באותו חלקת שדה, במקום שבו נפגשו שני האחים. באותו מקום שנתקדש באהבת אחים, ובאהבת חינם שאין לה גבול. לכן כאשר היתה בעם ישראל שנאת חינם נחרב הבית, שהרי יסודות בית המקדש עומדים על אהבה ואחווה, על קרקע שהיתה ספוגה ורוויה באהבת חינם, וכאשר חסרים היסודות מתמוטט ונופל הבנין כולו. לכן הצטווינו שלא תהא מחלוקת בעם ישראל, וכמה וכמה מצוות נצטווינו בכדי שתשרה האחווה והברכה בתוכנו, כי על כל פשעים תכסה אהבה, וגדולה אהבה שמקלקלת השורה. ואמרו חז"ל )יומא ט,ב( לא חרבה ירושלים אלא בשביל שנאת חינם, ומשום שלא היתה אחווה ואהבה נחרב הבית. ודורשי רשומות מפרשים, שקץ הגלות תלוי ועומד באחדות עם ישראל ולמדו זאת מהפסוק )בראשית מט,א(: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים", והיינו, שאחרי שיאספו ויהיו באחדות ותמימות דעים, יבוא הזמן של הגאולה באחרית הימים. כמו כן לא זכו בני ישראל לקבל את התורה, עד שהקדימו והכינו לבבם ועמדו כולם כאיש אחד בלב אחד והיו באחדות גמורה. ובעזרת השם נתחזק במידת האחווה ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.

ישנם בעם ישראל שני לילות קדושים: ליל כיפור וליל הסדר. ליל כיפור, הוא יום הדין ובו אומרים "כל נידרי" רגע קדוש, וליל הסדר, יום חסד ורחמים ובו אומרים כל חמירא וחמיעא. ההכנות לליל כיפור, הן הכנות של פחד ואימה רטט וחלחלה; ההכנות לליל הסדר, הן חסד, עזרה לזולת, שמחה ומעשים טובים וזה חג של חרות ומסמל את החרות לעם ישראל, ולכל יהודי יש את השיעבוד שלו, והחג הזה הוא הגאולה והפורקן מן השעבוד ומן הצער אשר עבר בימי השנה החולפת. הנה, שנה זו הייתה שנה מורכבת עבורינו, אך "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" ואין מבינים חשבונות שמיים. גם השיעבוד בארץ מצריים היה קשה מנשוא, אך באחריתו, זכינו לקבל את התורה וזכינו להיות עם ישראל ולארץ הנבחרת, לכן גם בצער וגם ביגון, טמון דברים גדולים ביותר. ויובן המאמר בהגדה, רבן גמליאל היה אומר: מי שלא אמר שלושה דברים אלו לא יצא ידי חובה: פסח מצה ומרור. ואפשר לפרש: פסח, מסמן על גדולה של האדם, אדם נמצא במעלה גדולה שמח וכו'; מצה, מורה על מעמד בינוני, כך היה בארץ מצרים מצד אחד, יצאנו ממצרים באותו הלילה, אך לא ידענו לאן הולכים ומה, זה מעמד ודרגה בינונית. מרור, מסמן על רע, על קושי ועל צער. אם כן, כל יהודי, בכדי לצאת ידי חובה לחיים, ולהשלים את החיים בצורה הנכונה והאמיתית ביותר, צריך לעבור טוב ובינוני ורע ולכן, צריך לשמוח האדם שיוצא ידי חובה גם בדברים הקשים ביותר. אך צריך לדעת, שמי שמצער את בני ה', יקבל את תשלומו באותה מידה. וכך אפשר לבאר ולומר: הקב"ה מצווה את בני ישראל במצרים )שמות ג,כב(: "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב". וקשה, מדוע הוצרך להיות בהלוואה, הלא אילו היה הקב"ה משאיר את הרכוש על הים היינו מקבלים את הכל, ומדוע ציווי אשר מעולם לא הצטוונו להחזיר את הלוואה? אלא, אפשר לפרש ולומר: מצרים שיעבדו את עם ישראל בצורה כזו של צער, בתחילה, ביקשו מהם לבנות את מצרים תמורת כסף שישלמו, ובני ישראל קיבלו, ואחר כך, הפסיקו לשלם ודרשו שיבנו את הכמות העבודה שעבדו בימי התשלום. אם כן, הכאב היה כפול ומכופל. כך הקב"ה מחזיר לרשע, כרשעתו, שילווה ממנו ויכאב לו, שזה נלקח בהלוואה ולא הוחזר. כשרשע מצער צדיק, העונש שלו יהיה באותו מטבע אשר הוא תבע.

תלמיד בא לרבו ואמר לו: רבי, כשאני יושב ולומד תורה אני מרגיש חיות ואור גדול, אך ברגע שאני מפסיק ללמוד הכל נעלם, מה עלי לעשות? הרבי ענה ואמר: כך בדיוק הוא, כאשר האדם הולך ביער בלילה אפל ומוצא אדם עם מנורה אשר הולך איתו לעומק היער, אך שניהם, האדם עם המנורה והאדם בלי המנורה מגיעים לפרשת דרכים, כל אחד הולך לדרכו, וכך נשאר האדם במצב אף יותר גרוע, ביער עמוק מאוד בתוך האפלה, במקום מסוכן ביותר, והנה הוא לבד, חברו המשיך לדרכו. דרך אחרת המשיך הרב ואמר: אך אם האדם נושא את מנורתו שלו עימו, אינו צריך לפחד משום חושך המנורה שלו איתו. הנה החיים הם דבר קשה ביותר, ולהיות סמוך על שולחן אחרים זה הדבר הקשה ביותר, וחז"ל אמרו )ביצה לב, ב( כל הסמוך על שולחן חברו חייו אינם חיים, ולכן צריך האדם להשתדל בכל כוחו, שחייו יהיו בידיו ולא בידי אחרים, כל עוד אתה הולך באורו של אדם אחר, טוב לך, יש לך אור, אך באיזשהו מקום ביער, ויכול להיות במקום החשוך ביותר והמסוכן ביותר מחיות רעות, שם בדיוק חברך יצטרך לפנות לדרך אחרת, ואתה תשאר לבד במקום המסוכן ביותר, שחייך יהיו בסכנה. לכן, כל אדם צריך שהמנורה תהיה שלו ולא להיות סמוך על שולחן אחרים. וכן בדרך ה', התלמיד צריך את רבו, ובלי רבו לא ידע להגיע לשום מקום, ולא יהיה לו מי שיאיר לו את הדרך וילמד אותו לילך בנתיבי החיים, אך מגיע זמן, שרב צריך להיות לו כמגדל אור, ללמד אותו ולהראות לו את הגבולות ואת הסכנות, והוא צריך לנוע עם מנורה שלו. ומול עינינו, מעשה שמשננים אנו אותו לרבים, ברבי נתן אדלר, רבו של רבינו החתם סופר, אשר באחד הימים אמר לתלמידו החתם סופר: תתרחק ממני למקום אחר, פה אני חוסם אותך לעלות ולהתעלות, במקום אחר תשיג יותר, לכן לך למקום אחר ושם תעלה ותתעלה יותר בעבודת ה' ובתורה הקדושה. לכן, נשתדל בכל כח לשנן את עצמנו במנורה, שתהיה חלק מאיתנו, ואת התורה, לא ניקח אותה כדבר כשרוצים הולכים ליד מי שמחזיק מנורה והולכים איתו, אלא נכניס את המנורה להיות אף היא חלק מאיתנו, דבר שלא ניפרד ממנו, בגדר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", החיות שלנו תהיה עם אור התורה בכל מקום אשר נלך, וגם אם צריך לסבול תקופה ויהיה מעט חושך, נסבול עד אשר נשיג את האור, שהוא חלק מאיתנו והוא שלנו ומנת חלקנו. הנה, אנו נמצאים בדור יתום אשר הנסיונות בו מרובים ביותר, וצריכים כוחות גדולים להגיע לתיקון הנפש האמיתי, ולדעת מה תיקון נפשנו ושליחותנו בעולם הזה, ולכן נשתדל בכל כח לעבוד עבודה חזקה מאוד בכל המישורים ובכל הדברים. ומשל לאדם, שיש לו גינה עם הרבה עצים ופרחים, ומשקה את כל הגינה ומזבל את האדמה, באחד הימים בתוך כל הגן היפה והטוב, רואה עץ אחד או פרח אחד, אשר הוא מיוחד בעיניו, והוא ראשית הביכורים של האדם, ובה משקיע יותר מן האחרים, ושומר שמירה מיוחדת ביותר. כך במידות האדם יתן את כל כוחו בכל המידות וישקה את כולם זמן, עד אשר ימצא את המיוחד שרואה בנפשו, וזה הוא המידה אשר צריך להשקיע ולתקן יותר, ושורש נשמתו נמצאת במידה זאת, להשלימה ביותר, ואת אותה מידה ישמור וינצור ויגדל ויחזק, והיא העוטפת אותו בכל עת ובכל זמן. המנורה של כל אחד ואחד היא המצוה אשר נפשו קשורה בה, אחד זה לימוד הפלפול, השני האגדה, השלישי החסד, ועוד זיכוי הרבים וכו'. אך גם כשאתה משקה את הגינה, ועץ אחד הוא קשור עימך, אינך מפסיק להשקות ולטפח את כל הגינה, אם תפסיק, כל הגינה תתקלקל ומזיקים יהיה בה, ובסוף גם העץ או הפרח הקרוב לליבך יתקלקל, ולא יהיה ממנו מאומה. והנה, כל עוד האדם לא מרגיש מנוח לנפשו, סימן שעדיין לא מצא את שאהבה נפשו, את שורש נשמתו, ולילך עם מנורה של אדם אחר, זה טוב, זה מאיר, אך זה לא שלך, זה לא חלק ממך, ולכן, אדם צריך לחפש את שורש נפשו גם בישיבה וגם ברב המוליכו. מובא בספרים הקדושים, שבשמים יש כמה בתי מדרש, בית מדרש של משה רבינו לתלמידי חכמים, בית מדרש של אהרן לאוהבי שלום, בית מדרש של אברהם אבינו לעושי חסד וכן הלאה, ועל זה אמר התנא )אבות פ"א מי"ב(: "הוי מתלמידיו של אהרן", בבית מדרש בשמים, מיעץ התנא להיות בבית מדרש של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, יראה אדם שורש נשמתו ויתקרב לרב או לצדיק ששורש נשמתו באותו כח הטמון בצדיק זה. וכך מצאנו אצל משה רבנו, כשבני ישראל ירדו ממדרגתם הנעלית, היה צריך שבעים זקנים שמעלתם פחותה ממשה רבנו, והם יוכלו להיות הצינור בין עם ישראל להקב"ה, וזה עומק "איש אשר רוח בו" )במדבר כז,יח(, שיוכלו עם ישראל להתחבר עם נפשו, ויהיה כשביל בין הקב"ה ליהודי. ובדורו של רבי חנינא בן דוסא נאמר, ששפע הפרנסה, היה מכוחו של רבי חנינא בן דוסא, כמובא: כל העולם ניזון "בשביל", באותו שביל של רבי חנינא בן דוסא. הנה נחזק עצמנו בחסד, באמת, ובזיכוי הרבים. זהו דור אשר חייב לחזק את נפשנו להאיר לעולם כולו את אור האלוקים, להודיע בעולם ובשער בת רבים ש"אין כאלוקינו אין כאדוננו אין כמלכנו אין כמושיענו, מי כאלוקינו מי כאדוננו מי כמלכנו מי כמושיענו". ונקשה, מדוע מתחיל בתשובה, אין כאלוקינו אין כמלכנו, ואחרי כן ממשיך בשאלה מי כאלוקינו מי כמלכנו, היה צריך להתחיל בשאלה, מי כאלוקינו ולא להתחיל בתשובה?! אלא יסוד גדול, אחרי שיודעים את האמת שאין כאלוקינו ואין כמלכנו, אפשר להוסיף ולחדד. נאיר העולם כולו, ונהיה כמנורה גדולה עד אשר כל אחד יקח את המנורה לעצמו ויאיר לעצמו את הדרך שהיא משורש נשמתו. ונזכה לימים טובים, אשר תפילתנו לפני ריבון העולמים שיבואו במהרה, ואור אמת יואר לנו בקרוב ממש. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

צריכים אנו להתבונן בדבר חשוב וליישבו על ליבנו, שראשית המחלוקת והחורבן בכל מקום, נובעים ממה שהאדם רואה רק את עצמו ואת טובתו, ולא מחפש לראות את טובת ותועלת הסובבים אותו. וכאשר עם ישראל נמצאים באחדות השכינה שרויה ביניהם, ואמרו חז"ל )תנחומא צו( שבשעה שישראל נמצאים באחדות, אפי' אם עובדים עבודה זרה, מידת הדין לא יכולה לשלוט בהם, לפי שכל כך גדולה מעלת האחדות, ואינו דומה מועטים העושים את המלאכה למרובים העושים את המלאכה. ובכל מעשה שעושה, יראה היכן יכול לשתף את הכלל בטובתו. ואמנם שלצורך כך יאלץ האדם לאבד מזמנו ומממונו, בכל זאת מחוייב לראות את טובת הכלל יחד עם טובתו, ומי שדורש ודואג רק לעצמו הרי זה חלק רע ומדה מגונה. הקשו חז"ל )בראשית רבה א,י( למה נברא העולם בבי"ת ולא באל"ף? ונראה לבאר, שהאות אל"ף מסמלת על חוסר שיתוף ואחדות, שכן בגימטריה אל"ף מספרו אחד, ומאידך האות בי"ת מורה על אחדות ושיתוף, שכן בגימטריה מספרה הוא שתים, לכן פתח הקב"ה את התורה וברא את העולם דווקא באות בי"ת שהיא מלמדת על האחדות ועל השיתוף משום שאין לך ברכה גדולה מהאחדות. לכן ברא הקב"ה את בני האדם שכל אחד יודע מלאכה מסויימת ונעדר ידיעה ממלאכות אחרות, כדי שכל אדם יהיה נצרך לזולתו, ועל ידי האחדות שנוצר מהצורך ההדדי של בני האדם להנות מחבריהם, יש קיום לעולם. וזה הביאור בברכת: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי", והיינו שהקב"ה ברא בעולם הזה נפשות רבות, ומאידך יצר אצלם חסרונות שאפשר להשלימם רק ע"י היתרונות שיש אצל אנשים אחרים, ועל ידי כך אפשר להחיות נפש כל חי, דהיינו, ע"י החסרונות שיש לכל אדם והוא נצרך לזולתו להשלים את חסרונו, יהא חיים וחיות לכל בני האדם, וזאת באמצעות השיתוף והעזרה ההדדית, שיקבלו זה מזה. והן אמת שכל יסוד ושורש הקיום בין בני אדם הוא ע"י השיתוף בדעות ובהרגשות שבין אדם לחבירו, אך אם אדם מרגיש וחש רק את עצמו, זהו חורבן והרס השותפות והקיום של בני האדם יחדיו. וכן בין איש לאשתו, עיקר העיקרים שכל אחד ירגיש את בן זוגו ולא יחיה לבד בעולמו, וזה יסוד קיום הבית על מכונו באהבה ובשמחה, וכשהאדם מרגיש את אשתו, על ידי כך זוכים להיות לבשר אחד, ומגיעים לאחדות ולשלמות, ומתקשרים זה לזה בקשר אמיתי, והנשמות חוברות יחדיו והיו לאחת. זה מה שאמר רבי יוסי )שבת קיח,ב( מעולם לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי. הנה בית הוא סמל לאחדות ושיתוף יחד של שני בני אדם, על הרצון ההדדי לשכון יחד תחת קורת גג אחד, ועל הנתינה המשותפת כדי שתאפשר חיים בצוותא בשלום וברעות. ורבי יוסי אמר שמעולם לא קרא לאשתו אשתו אלא ביתו, משום שבית מסמל על אחדות ושיתוף ונתינה הדדית, ובזה רבי יוסי מלמדנו היאך צריכה להיות ההתייחסות של האדם לאשתו, וצריך האדם לנטוע את הדברים האלו עמוק בליבו, שאי אפשר להצליח בבנין הבית אלמלא שיש שיתוף ואחדות גמורה. ומצינו שנאבק המלאך עם יעקב אבינו, ונראה לומר, שבאותה השעה החליט יעקב אבינו להיוותר לבדו בלי שותפות ושייכות לאף אדם, ובאופן כזה רצה לעבוד את ה', וזה עומק כוונת הפסוק )בראשית לב,כה( "ויוותר יעקב לבדו". לכן מיד ובסמוך למחשבה זו הגיע למצב של "ויאבק איש עמו", כי כאשר האדם נמצא בודד בלי שותפים יש כח למזיקים להתפס בו ולהזיק לו, אך כאשר האדם נמצא באחדות ובשותפות יוכל לעמוד כנגד כל המזיקים והמקטרגים, ולכן המלאך לא נאבק עמו ליד בני ביתו, ללמדנו שכאשר האדם נמצא באחדות ובשיתוף קשה יותר לגבור עליו ולנצח אותו. זהו הסוד בלימוד התורה בבית מדרש, שהוא מקום קיבוץ לחכמים וסופרים, משום שההצלחה בלימוד התורה היא רק ע"י אחדות ושיתוף. ודרשו חז"ל )ברכות סג,ב( על הפסוק )ירמיה נ,לו(: "חרב אל הבדים ונואלו", חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה, ומי שעוסק בד בבד בתורה, והוא בבחי' 'ויותר יעקב לבדו', מיד יש כח למזיקים לשלוט עליו חלילה.

חז"ל מביאים במדרש )תנחומא נח ט( את גודל הטירחה והיגיעה שטרחו נח ובניו בעבור כל דרי התיבה, אמר רבי לוי, כל אותם שנים עשר חודש שהיו בתיבה, לא טעם נח טעם שינה, לא הוא ולא בניו, שהיו זקוקים לזון את הבהמה, החיה והעופות. יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה, ויש שאוכלת לשלשה. תדע לך שלא טעמו טעם שינה, דאמר רבי יוחנן, פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע, שנאמר )בראשית ז,כג(: "ויישאר אך נח". הרי לנו, שנח ובניו טרחו עד קצה גבול כוחם, כדי לתת לכל בריה ובריה די מחסורה. אך, לאחר שנסתיים המבול נאמר בתורה )בראשית ח,ט(: "ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר איתו בתיבה". ומקשה רבי אברהם אבן עזרא, מדוע הוזכר רק נח, ואילו התורה לא הזכירה את בניו שאף הם טרחו ועמלו רבות בתיבה, ומדוע לא זכרם ה' לטובה. תירץ האבן עזרא תירוץ מופלא, משום שנח היה העיקר. ובמה נח היה עיקר יותר מבניו?! ביארו חכמי המוסר, אמנם בניו של נח יגעו וטרחו רבות להאכיל את כל הבהמות והחיות, נדדו שינה מעיניהם ולא טעמו טעם שינה. אך הם לא היו בעלי האחריות על הנהגת התיבה, הם רק סייעו - אמנם במלא כוחם - אך היה זה רק סיוע לנח אביהם. האחריות האמיתית הייתה מוטלת על כתפי נח לבדו. לכן הארי, שהוא מלך החיות, ידע שצריך להכות רק את נח ולא את בניו, כיון שהם לא נטלו על עצמם את האחריות, אלא רק נח לבדו. וזו תכונה חשובה ביותר, לדעת ליטול אחריות, ולא להתחמק ממנה! כאשר הטיל הקב"ה על נח את האחריות לדאוג לבניית התיבה ולהקמתה, לא הטיל זאת נח על אחרים, אלא טרח ויגע בעשר אצבעותיו כדי לקיים את מצוות ה'. משום כך נאמר: "ויזכור אלוקים את נח", לבניו לא ניתנה הברכה המיוחדת הזו, כי אם למי שנשא בעול באמת, מתוך רגש אחריות ותחושת שליחות. אמרו חז"ל בירושלמי, חכם חתן ונשיא גדולתן מכפרת עליהן, דהיינו שנמחלים להם עוונותיהם בעת עליית החכם והנשיא לגדולה, וכן לחתן בשעה שנושא את אשתו. וכל כך למה? מפני מה זכו למחילת עוונות?! אלא כאשר החכם והנשיא נוטלים על עצמם עול הציבור, להורות את דרך ה' ולכלכל ולפרנס. כיון שנוטלים על עצמם את עול האחריות, מן השמים מוחלים להם על עוונותיהם, כדי שיוכלו לעמוד בעול אחריותם. וכן החתן, כיון שנטל על עצמו את עול אחריות פרנסת אשתו, מן השמים מוחלים לו על עוונותיו, כדי שיוכל לשאת בעול אחריותו. כל כך גדולה היא מידת נטילת האחריות, עד שזוכה האדם בגינה למלוכה, שהרי יהודה זכה למלוכה בשעה שנטל על עצמו את האחריות למעשהו, ואמר לתמר )בראשית לח,כו(: "צדקה ממני".

בתורה מצאנו דבר מופלא, שיעקב אבינו מבקש מבניו שירדו מצרימה להביא שבר לביתם, ואע"פ, שבבית יעקב לא היה חסר דבר, למרות הרעב. אך מחמת שהוא חשש לעין הרע ובכדי שלא יתראו בעיני הבריות, לכן ציווה את בניו שילכו למצרים להביא שבר לביתם. אך למרות שיעקב אבינו ראה צורך גדול שבניו ילכו למצרים, בכל זאת חשש שיקחו עימם את בנימין, שמא יקרה לו אסון בדרך, כיוון שרחל אימו מתה בדרך ויוסף אחיו נטרף בדרך. ואם כן, הדרכים לגביו הם בחזקת סכנה ולכן, חשש יעקב אבינו לבנימין, יותר ממה שחשש על כל שאר בניו. אך, כאשר ארכו הימים ולא יכלו לחכות יותר, והוצרכו לרדת למצרים, אמר ראובן ליעקב אבינו, שישלח עימם את בנימין, כדי שיציגו אותו בפני אדון מצרים וכאשר חשש יעקב אבינו שמא יקרה אסון לבנימין, אמר ראובן: את שני בני תמית, אם יקרה אסון בדרך. וחז"ל אומרים שיעקב אבינו התרעם על ראובן שאמר לו כך ולא הסכים לשלוח את בנימין, אך כשיהודה אמר ליעקב שישלח עימם את בנימין, והוא ערב עליו, מיד הסכים יעקב ונתן להם רשות לקחת את בנימין איתם למצרים. וזה פלא, מדוע התרצה יעקב לדברי יהודה ולא התרצה לדברי ראובן? אלא, בדבריו של יהודה היה טמון יסוד גדול, כי אמנם ראובן אמר שהוא מוכן להיענש בצורה חמורה ביותר אם יקרה אסון לבנימין בדרך, אך ראובן לא לקח על עצמו אחריות מלאה על בנימין. מה שאין כן, יהודה שקיבל על עצמו אחריות על בנימין ואמר שהוא ערב על הנער שיחזור לביתו שלם ומשום כך, הסכים יעקב אבינו, כי ראה שיהודה לוקח עליו אחריות ואדם שמקבל על עצמו אחריות, יש לו סיעתא דשמיא מיוחדת להצליח במשימתו. וזהו יסוד גדול בחיי האדם, לדעת לקחת אחריות על מעשיו ולקחת אחריות על דברים העומדים תחת ידיו ומי שלוקח אחריות אמיתית, ומוסר את נפשו להצליח, מסייעים אותו מן השמים שיצליח גם כנגד כללי הטבע. וכן אמרו חז"ל: שמוחלים לחתן על כל עונותיו ביום החופה. וצריך להבין, מדוע מוחלים לחתן על עוונותיו? ומה מיוחד ביום החופה שנותנים לחתן כזו מתנה נפלאה של מחילת העוונות?! אלא, החתן ביום חופתו מקבל עליו את האחריות על אשתו, ומדין תורה, הריהו מתחייב לדאוג לאשתו על שלשה התחייבויות; שאר, כסות ועונה, ורבנן הוסיפו עוד שבעה דברים שהבעל מתחייב לאשתו, והחתן לוקח על עצמו אחריות מלאה לדאוג להם. אחריות זו, לא הייתה לבעל טרם נישואיו וכעת, כשמקבל עליו אחריות גדולה זו, מן השמיים מסייעים אותו שיצליח במה שלקח על עצמו ומוחלים לו על כל עוונותיו. הרי לנו כמה גדולה ונכבדת היא לקיחת האחריות. ולכן הקב"ה כעס על קין מאוד, כי כאשר קין עמד על הבל אחיו והרגו, שאל אותו הקב"ה: איה הבל אחיך? וקין ענה: השומר אחי אנוכי?! ועל תשובה זו הקב"ה כעס על קין מאוד מאוד, וכעס הקב"ה לא היה רק על מעשה הרצח שעשה קין, אלא הקב"ה כעס על מה שאמר "השומר אחי אנוכי?!" שבזה, ניסה להוריד מעליו כל אחריות לשלום אחיו, כי אם היה שומר, אז היה גם אחראי. ואם אינו שומר, אז גם איננו אחראי. ועל כך, הקפיד הקב"ה הקפדה גדולה על קין, על שניער מעליו את האחריות שהיה צריך לקחת על המעשה שעשה. אין עוד מלבדו רב חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" אומר יסוד גדול, אשר צריכים אנו לשים נר לרגלנו, וכך לשונו: ובאמת היא בעיני זכות וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דיניו ורצונות אחרים שלא יכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בליבו לאמור הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם בכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוטה יתברך שמו, ומבטל בליבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשבר ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. ע"כ. והנה, יסוד סגולי זה, אשר אומר רבי חיים מוולוז'ין, צריך לחזקו בנפשנו, לחזק האמונה בהקב"ה, ולהבין ולדעת, שכמה שהאמונה תהיה יותר חזקה והדבקות בבורא עולם תהיה יותר חזקה, כך שום כח בעולם לא יוכל לעמוד ליד האדם. ונדע שהצרות והבעיות באים כגודל חולשתינו וחוסר אמונתינו וחוסר דבקותינו בהקב"ה, וכך אמרו חז"ל: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" כאשר אנו דבקים בה', "חיים כולכם היום" זוכים לחיות. וכך אומר דוד המלך "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", בתורה הקדושה אני בוטח. וכבר מצאנו אצל יעקב אבינו "וירא יעקב מאוד ויצר לו", מדוע וירא יעקב מדוע פחד יעקב? משום ש"ויצר לו" הרגיש צער בליבו שאמונתו לא מושלמת על פי גדולתו, שצר לו בליבו, לכן וירא יעקב. הרי ידוע, במלחמת החשמונאים היה שגור בפיהם את מזמור התהילים "יושב בסתר עליון", ואמרו חז"ל שזה מזמור, אשר אף היה שגור בפיו של דוד המלך בשעת מלחמותיו שזהו מזמור של אמונה בה'. לכן, נשתדל לחזק בכל כוחנו באמונה חזקה בהקב"ה. והנה, ידוע מעשה על רבינו החתם סופר באחד הלילות, באמצע הלילה, שלח החתם סופר את שמשו לראש הקהילה ודרש ממנו שיבוא אליו בדחיפות, הוא ויחד עימו, שניים מראש הקהילה היהודית; הלך השמש הנאמן ועשה את דברי רבו, האנשים הגיעו בבהלה לבית רבם, כשישבו לפני החתם סופר, אמר להם החתם סופר, אצל מושל המחוז במגירה, מונחת גזרה קשה על היהודים, אשר היהודים לא יוכלו להתקיים עמה, ולכן, לכו כעת, באישון לילה, לבית המושל ותבקשו ממנו לבטל ולא להוציא לאור את רוע הגזרה. ניסה ראש הקהל להסביר לחתם סופר שאין זה דבר מקובל ללכת בלי הזמנה למושל ועוד באמצע הלילה, עמד החתם סופר על דבריו וחייבם לצאת ולעשות את דבריו. יצאו שלושת ראשי הקהל בבהלה מרובה לכיוון בית המושל, הגיעו לנהר, אשר מעברו היה בית המושל ולא מצאו שום אוניה לחצות את הנהר, בצר להם ובלית ברירה, הלכו לאחד מבתי הדייגים ודפקו על דלתו שיואיל בטובו לעזור להם. הדייג, פתח את הדלת, בחמת זעם וקללות שגורות בפיו, מדוע ואיך העזו להפריע לו בשנתו, אחרי יום קשה של עבודה? מיד מסרו לו סכום מרובה של כסף. בשמחה, העלה אותם על אונית הדייגים ויצאו לדרך. האניה הייתה מלאה בריח של דגים ואנשי הקהל נזהרו שלא ידבק בבגדיהם מהריח הזה והגלים היו חזקים ביותר עד שבסוף, בניסים, הגיעו לעבר השני של הנהר. בעבר השני, מצאו גינה מפוארת ביותר, התחילו להלך בה, והיה חייל מכוון את נשקו אליהם ובצעקות קשות צועק לעברם מה עושים פה, עמדו ראשי הקהל ואמרו: גינה ציבורית וזכותינו להלך בה. מהצעקות התעורר המושל וביקש לדעת מה הרעש? אמר לו: על שלושה היהודים אשר מהלכים למטה ומבקשים לפגוש בו, הסכים המושל ואמר, כך או כך שנתי עברה, הושיבם המושל בחדרו וציווה את משרתו להביא לפניהם חלב. המושל שתה והם לא שתו. שאל המושל מדוע אתם לא שותים? ענו ואמרו לו: יש לנו איסור בתורה לשתות חלב עכו"ם; שאל המושל: תסביר לי מה הפירוש ? מה התורה פוחדת מחלב עכו"ם? ענו ואמרו לו: חוששים שמא במקום חלב פרה, או עז, יביאו בטעות חלב אתון או אנקה; מיד קרא המושל למשרתו ואמר לו חלב שלנו הוא מהעז שלנו? אמר העוזר: העז חולה ולקחנו מהשכנים חלב של אנקה; הזדעזע המושל ושאלם על מה באתם? ענו ואמרו לו: רבנו, החתם סופר, שלח אותנו לבקש לבטל את הגזרה אשר נמצאת במגרה שלך; שוב, הזדעזע המושל וביטל את הגזרה. יהודי, צריך להיות בעל אמונה חזקה בהקב"ה ולמסור נפש על אמונתו ושום פחד ושום אימה, לא יעצרוהו באמונתו ובדבקותו ואף הקלה שבמצוות ובכוחות אלו ובקבלות אלו ובאמונה זו, עם ישראל קיים וימשיך להיות קיים מכח אמונה תמימה ומסירות נפש.

הנה כשנתבונן בקורח ננסה להבין מה היה שורש טעותו וקלקולו, ואיך התדרדר ונפל לשפל הנמוך ביותר, להיות למשל ושנינה בעם ישראל על מעשיו הרעים. אפשר לבאר ולומר, קורח היה אדם שלא הייתה לו אישיות מובנת ומסודרת, אלא בכל יום היה רוצה להיות איש אחר. כפי שמובא על העורב, מדוע העורב מקפץ מצד לצד ואינו הולך ישר? אלא, באחד הימים ראה העורב את היונה שהליכתה מצאה חן בעיניו, ניסה העורב לחקות אותה ולילך כמותה, אך כעבור כמה ימים כשלא צלחה דרכו, וניסה לחזור להליכתו הרגילה, שכח את הליכתו המקורית, ומאז הרי הוא הולך בצליעה וקפיצה. והפסיד גם את דרכו וגם את דרך הילוכו הראשונה. כך אירע לקורח, הוא היה אדם שרצה וניסה לחקות את כולם, כל מי שראה רצה להיות כמותו, בן יצהר בן קהת בן לוי, ומרוב רצונותיו לחקות את כולם ולהיות כמותם, איבד את עולמו ונחרבו חייב. צריך אדם להיזהר זהירות גדולה ביותר, להיות מה שהוא, ולא לנסות להיות כמו אחרים, יתבונן אדם ויתעמק לרדת לעומק נפשו, לגלות את כוחותיו הטמונים בו, ואיתם ללכת במשעולי החיים. ויזהר מעצת היצר, כי כאשר דבר חסר אצל האדם, בתכונות או במידות, היצר דוחף את האדם להתנהג ולהראות כאילו שיש לו את הדבר שחסר אצלו. וידוע המעשה המובא על עיר אחת ששלשה תושבים גרו בה, אחד עיוור אחד חירש ואחד עני מופלג. באחד הימים התאספו שלשת האנשים והתחילו לומר זה לזה: העיוור אמר, רואה אני צבא גדול שבא ומתקרב לצור על העיר למלחמה, החירש אמר שומע אני את קול ציחצוח החרבות ותרועות המלחמה, והעני שלף את חרבו ואמר, הנני מתגונן מפני הצבא שבא לקחת את רכושי. כשיתבונן האדם עמוק במעשה זה, ימצא את עצמו באחד משלושת האנשים, או בעיוור או בחירש או בעני. וזה אשר קרה עם קורח, הוא ידע שאינו מושלם, אך הלך וצעק, כי כל העדה כולם קדושים, מה שהיה חסר בו להגיע למעלת הקדושה ולשער המרומם שאליו הגיע משה, הוא צעק ואמר שכל העדה הגיעו למדרגה זו.

אתמול, בא לפנינו מעשה במחלוקת בין שני שותפים, אשר הם אהובים וחביבים לנו מאוד. והתעמקנו והתבוננו בדברים ולמסקנת הדברים נראה לנו; יש הבדל גדול, בין חכמה, ערמומיות ותחכום, לבין בגרות נפשית. אדם יכול להיות חכם, מתוחכם, ערמומי בכל ענייני החיים, אך עדיין, לא בוגר נפשית. לדעתנו, יש אנשים בגיל שישים ואף יותר שעדיין אינם בוגרים; אפשר שבוגרים בגוף בגיל, אך בנפש עדיין לא בוגרים. אדם יכול להוביל מהלכים עצומים, אך אינו בוגר. וזו אחת הבעיות הקשות, בין בעל לאשה, בין שותפים ובין חברים - חוסר הבגרות. בתחילת הדרך לא תמיד מזהים את זה. תחילת השותפות בין שותפים, קשר בין בעל לאשה, זה כמו עץ עם פירות, אשר הפרי יכול להראות, מבחוץ, יפה מאוד וטוב, אך עדיין, לא הבשיל בפנים, כשטועמים ואוכלים, רואים שהוא חמוץ. כך בגרות האדם. ישאל האדם: איך מגיעים לבגרות? להכנס לנבכי הנפש ולהגיע להבנה ולהסכמה נפשית לכל הדברים התמוהים והקשים והלא מובנים בנפש ולהכיר את נפשו. וכאשר עושה דברים, שלם בעצמו ועושה אותם בביטחון ודעתו, אינה פוחדת מדעות אחרים. אפשר לכבד ולא לעשות אבל לא מפחד מבשר ודם, לא לעשות. מובא מעשה, שיש בו מוסר גדול: אחד הפרושים הצדיקים, אשר חי לפני שנים רבות ואשר היה חי בסגפנות גדולה. בביתו לא היה כלום, בית ריק, בלי רהיטים ובלי מאומה, רק שמיכה ומזרן והבגדים שעל גופו. לילה אחד, נכנס גנב לביתו והתחיל להסתובב בבית, פתאום נבהל הגנב, והוא רואה מול עיניו אדם, הדור פנים, אוחז נר בידו, אמר אותו צדיק לגנב, כשלושים שנה אני גר בבית, לא מצאתי מאומה אני אעזור לך לחפש. הגנב פחד ורצה לברוח, אך הצדיק המשיך לדבר עימו ולומר לו תסלח לי אין לי כלום מה לתת לך, אני מתבייש שבאת בשעה כ"כ מאוחרת ואין לך לקחת כלום אך יש מצווה בתורה, הכנסת אורחים והנה השמיכה היחידה שיש לי, הניחה על צואר הגנב ושלח אותו לדרכו. הגנב, בפחד איום, התחיל לרוץ, פתח את הדלת ויצא. בעודו במנוסה שומע קול עמוק החודר אל הלב: אינך מתבייש, דרך ארץ, לא לומר תודה על השמיכה, לא לסגור את הדלת יפה?! הדברים האלה, חדרו עמוק לליבו ונכנס להלם מוחלט. אחרי זמן, נתפס בגנבה אחרת ועמד בפני שופט, השופט ביקש, יש הרבה עדי תביעה כנגדך, תביא איש אחד, שידבר בזכותך. אמר הגנב, רב פלוני הוא ידידי, יקראו לו שידבר בשבחי. אמר השופט, עדותו של צדיק, זה כמאה עדים, קראו לרב, הרב בא לפני השופט ואמר: פלוני ידידי, הוא בא לביתי באמצע הלילה, נתתי לו את השמיכה, הוא סגר את הדלת וכו'. השופט שיחרר אותו. כשיצאו מלפני השופט אמר הגנב לרב: אני לא נפרד ממך לעולם, אתה מורי ורבי, אתה תוליך אותי לדרך נכונה. עבר זמן ואותו אדם נהיה בעל תשובה גדול. וזה בגרות בגדר ש"יש קונה עולמו בשעה אחת". בכל העניינים, יש שני דרכים להגיע גבוה, או במדרגות או במעלית. מדרגות, הפירוש עבודה רגילה יום יומית, רגע רגע; מעלית, במעשה אחד, בהתעלות הנפש אחת, להשיג השגה, של שנים של עבודה. בימים שלנו, עם כל הטירדות ומה שהלב חושק הזמן עושק, קשה מאוד, העבודה הרגעית, הטבע נהיה, שהכל רוצים להשיג מהר. וכן ידע האדם, הקב"ה מביא לאדם כמה הזדמנויות בחיים, שאם הוא יודע איך לתפוס אותם, מגיע לגדר שיש קונה עולמו בשעה אחת. וזה בכל ענייני החיים.

סוג אחד של בני אדם, הם אנשים אשר כל מהות חייהם היא לאכול ולשתות וליהנות מן החיים, כל חייהם הם חיים בשביל אכילה שתיה והנאה. סוג שני של בני אדם, הם אנשים אשר כל חייהם בנויים על רגשות, הרגשות מובילות אותם לקחת החלטות ולעשות את כל אשר עושים. סוג שלישי של בני אדם, אלו אנשים אשר כל חייהם בנויים על השכל, מה שמובן בשכל, מה שמסתדר להם מבחינה שכלית זה מה שעושים, ומה שלא מסתדר לא יעשו, גם אם ידעו שכך טוב לעשות. אם אין אישור של השכל לא יעשו. סוג רביעי של בני אדם, אלו אנשים אשר הגיעו כפסיעה אל האור, אל ההבנה של האמת, אך עדיין לא זכו להכנס לתוך האמת נמצאים כצעד לאמת. סוג חמישי של בני אדם, אלו אנשים אשר זכו להיכנס לאמת ומבינים את מהות החיים ומה טמון ונמצא בתורתנו הקדושה ובדרך ה'. סוג שישי של בני אדם, אלו אנשים אשר כל הספיקות נעלמו, והם מבינים את האמת, וכל אי שביעות הרצון שלהם נעלמה, והם שמחים ושבעי רצון ממה שיש להם בעולמם, שמחים בחלקם. סוג שביעי של בני אדם, זו דרגה כפי שאומר דוד המלך בתהילים )קט,כב(: "וליבי חלל בקירבי", אין מחשבה, לא של שביעות רצון ולא שלא שביעות רצון, הלב חלל - מעלה הגבוהה ביותר. הנה עבודת הרב, התלמיד חכם, לעמוד עם האדם בדרגות הללו. אדם בעל דרגה ראשונה שחייו הם בשביל אכילה ושתיה, מחוייב הוא לשמוע מוסר והדרכה, לשנות את חייו ולילך בדרך חדשה ולתקן את תאוותו, אשר אין גבול וסוף לתאוות, משביעו רעב כמה שישביע את יצרו, היצר יהיה יותר רעב ועל ידי לימוד המוסר, שמיעת התוכחות, אולי ישוב לדרך טובה. הסוג השני של בני אדם, אלו אשר כל חייהם וכל החלטות החיים הם על ידי רגשות, זה גם לא דרך ה', האדם צריך להחליט ולעשות על ידי דעת תורה, על ידי המגדל אור של תורתנו הקדושה. ולא להתנהג על פי הרגש אשר קובע לו מתי להתקרב לה' ומתי פחות, מתי לקיים מצוה בהידור ומתי פחות, הרגש הוא לא מצפן של יהודי שומר תורה ומצוות, ופעמים רבות, הרגש הוא עצת היצר הרע לאבד ולהרוס לאדם את כל חייו. הסוג השלישי, זה אדם אשר כל דבר צריך אישור שיכלי, זה לא דרך ה', משום שאנחנו צריכים לקיים את התורה כי ה' ציווה אותנו ולא משום שמובן לנו בשכל שטוב כך לעשות, אנו עבדים של הקב"ה וצריכים להרחיק את השכל ולקבל את דבר ה' בלי שכל. אם אחרי שקיימנו ועשינו רוצים להוסיף הבנה שיכלית מותר, אבל לא לפני העשיה של המצוה. הסוג הרביעי, אלו אנשים אשר הגיעו לפתח, אך קשה לעבור את הצעד המכריע, צריך האדם לדעת שישנם נהרות שלבד אתה לא יכול לעבור אותם ואתה צריך מישהו שיודע לשחות טוב והוא יעביר אותך בנקל את הנהר. וזה הקירבה אל הצדיק, התלמיד חכם והצדיק עברו את הנהרות הללו והם יודעים להגיע למחוז חפצם, ואתה שלא יודע יכול לטבוע, לך אל הצדיק והוא יעביר אותך את הדרך הזאת. אם כן הצדיק יחזק את בעל התאוה, בעל הרגש, בעל השכל, ויוביל את הסוג הרביעי למחוז חפצו להגיע לדרגות גבוהות, וכן הלאה במדרגות הבאות ימשיך על פי כוחו.

לפני שנים רבות, היה נגר פשוט בירושלים, אשר היה קשה מאוד להשיג רהיטים ממנו, ומי שזכה שהנגר הירא שמים הזה, יבנה לו דבר מעץ, היה מעיד על יופי נדיר ומשהו מיוחד ברהיטים, ואותו נגר נהיה שם דבר בכל ירושלים וסביבתה. באחד הימים, שמע הפחה של ירושלים, על הנגר המיוחד, וביקש ממנו שרוצה הוא שיבנה עבורו משרד שלם. אמר הנגר: בשמחה!, רק תחזור אליי בעוד שבוע. חזר הפחה בעוד שבוע, אך שוב דחהו הנגר, ואמר לו עוד שבוע, וכך עברו שלושה חודשים, כאשר הנגר דוחה את הפחה בכל עת. כעס הפחה כעס גדול, מי יכול לדחות אותו בזילזול גדול, ועוד לשמוע שמקבל הנגר עבודות חדשות, ולו, לפחה, אין עדיין תשובה האם יואיל בטובו הנגר לבנות את מבוקשו או לא. בבוקר מוקדם הגיע הפחה לביתו של הנגר ובכעס גדול שאלו: האם רוצה אתה בכונה להשפילני?, מה ההתנהגות המבזה שלך נגר!. ענה הנגר בענוה גדולה: חס וחלילה, מכבד אני את הפחה בכל כוחי, אך כשבונה אני את הרהיטים אין אני הולך סתם לחנות של עצים וקונה עץ ובונה שולחן, אלא הולך אני אל היער, מדבר ומרגיש אני את העץ האם מוכן ורוצה הוא להיות כיסא או שולחן עבור פלוני או אלמוני, וכשמרגיש אני מחובר ומתחבר, חוטב אני את העץ ומכינו להיות כיסא או שולחן. והנה, הפחה החשוב, כבר שלושה חודשים הלכתי מעץ לעץ, מיער ליער ודיברתי והרגשתי את העצים, אך אף עץ, אני מרגיש, עדיין לא הסכים להיות השולחן ולא הכיסא ולכן עדיין לא קיבלתי על עצמי לבנות לך את המשרד. הנה אחד הדברים המיוחדים בחיינו זה כאשר הדבר שלם ומושלם. כל דבר אשר אינו מושלם, או שלא מרגישים בו שמחה, או שהשמחה מדומה, ובסופה עצב גדול ביותר. גם שולחן צריך להיות מושלם וגם כיסא, וכן כל דבר צריך שיהיה בו את השלמות. הנה המיוחדות של חודש אלול היא להשלים את כל מה שלא הושלם במשך השנה, עשינו הרבה דברים השנה אך מה שלא שלם, חסר מאוד והחיסרון יכול להזיק ולהפריע, לכן נתן לנו הקב"ה את הימים המיוחדים האלו, ימי אלול, לעבוד על עצמנו להגיע למושלמות. וזה בקשת דוד המלך "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי", עומק בקשת דוד המלך "אחת", הבקשה החשובה והמיוחדת היא השלמות "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", דוד מבקש מהקב"ה שלמות, להיות ולהגיע למושלמות.

אמרו חז"ל: "אני לדודי ודודי לי" וצריך לדעת שתשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה ובכדי שנבין את עומק עניין הצדקה נביא את המעשה המובא במסכת שבת קנ"ו: מעשה ברבי עקיבא, שהייתה לו בת ואמרו לו החוזים בכוכבים שלפי מערכת הכוכבים והמזלות הם רואים שביום חתונתה תמות על ידי הכשת נחש. והיה רבי עקיבא דואג על זה מאוד. ביום חתונתה כשבאה לחדרה הוציאה סיכת זהב מראשה ותחבה אותה בין הלבנים שבכותל הבית, נזדמן שהיה שם נחש ארסי שהיה אורב לה וכשהיא תחבה את הסיכה בקיר ננעצה בראשו של הנחש הארסי שהיה אורב לה ואז פרפר הנחש ומת. למחרת בבוקר בא רבי עקיבא לשאול בשלומה, היא קמה להתלבש וכשהוציאה את הסיכה נסרך הנחש אשר היה בסיכה מת ויצא עם הסיכה. ונודע הנס שאירע לה, אמר לה רבי עקיבא בתי תגידי לי מה מעשה טוב עשית? אמרה לו: בא עני לבית המשפחה וראיתי שאין מי שישים ליבו אל העני הזה. קמתי מן החופה והגשתי לו את מנת הסעודה שלי. אמר לה: מצווה גדולה עשית והיא שהגנה לבטל הגזרה שהייתה עליך. יצא רבי עקיבא ודרש ו"צדקה תציל ממות" לא במיתה משונה בלבד, אלא כמו שנאמר "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". ועוד מובא בחז"ל על כוחה של הצדקה רבי מאיר הלך למקום אחד ששמו ממלא ראה שם אנשים כהנים שהיו מתים בקיצור ימים ושנים כשהם בחורים, אמר להם: כנראה שממשפחת עלי הכהן אתם, שנאמר בהם "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" אמרו לו: רבי יתפלל עלינו ונחיה אמר להם בני לכו תעסקו בצדקה ותזכו לזיקנה ושיבה, שנאמר: "עטרת תפארת שיבה ודרך צדקה תמצא". וכך מובא באבות דרבי נתן: מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל לתת צדקה לעניים פעם אחת היה מפליג באניה ובאה רוח סערה והטביעה את האניה בים, ראה רבי עקיבא ובא בפני בית דין להעיד על אשתו שתנשא והנה בא אותו חסיד ועמד על ידו, אמר לו רבי עקיבא: לא אתה הוא שטבעת בים? אמר לו: הן, אולם הצדקה שעשיתי היא שהעלתני מן המים אמר לו מאין אתה יודע? אמר לו כשנפלתי לעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מאת גלי הים ואחד אומר לשני, רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים ליבשה מפני שעשה צדקה כל ימיו פתח רבי עקיבא ואמר ברוך שבחר בתורה ובמצוות ובדברי חכמים הקיימים לעד לעולם שנאמר "שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו" ונאמר וצדקה תציל ממות". וידוע מעשה על איש עשיר גדול שבנו חלה בחולי גדול ובא לפני רב והרב ציווהו לתת צדקה ונתן סכום מרובה לצדקה ואחרי כן, מת בנו בא אותו עשיר בפני הרב בטענה ובדרישה הרי צדקה תציל ממוות ומדוע בני מת? ענה לו הרב במשל ונמשל איש חכם בקיץ חוטב עצים בכדי שיהיו יבשים ונוחים להסקה אדם שאינו חכם בחורף שקר לו הולך וקונה עצים, אשר רטובים הם ואז קר בבית ויש ריח לא טוב ואדים מזיקים, כך צדקה, צריך לידע לתת אותה עוד לפני הבעיה, כך שבשעת הבעיה קלה היא בפני האדם וישועה גדולה באה לאדם בלי אף טענות.

עבודת חודש אלול לחפש כל מה שלא מושלם ולא הושלם בנפשנו, במעשנו ומיד להשלימו. כמו אדם שמכין את ביתו לימי הגשם, ובודק, כל דבר אשר לא מושלם ויכול לגרום לגשם להכנס לביתו, מיד מכין ומסדר את כל ביתו לקראת הגשם. אנו חייבים לדעת כי ימים אלו ימי תיקון וסידור חוסר השלמות. ונדע שישנם שלושה תחנות בימים האלו, תחנה הראשונה שהיא ההתחלה, ראש חודש אלול זה זמן ראשון לתיקון; תחנה שנייה מראש השנה עד ערב כיפור, עשרת ימי תשובה היא התחנה השניה; תחנה השלישית היא יום הכיפורים. ולכל תחנה יש את הסוג המיוחד של העבודה של אותה תחנה. אך צריך להזהר שלא נהיה כמעשה המובא במדרש על השועל אשר ראה את כל החיות בוכות בכי גדול, התקרב השועל ושאל: מדוע החיות בוכות?, מה הסיבה?, ענו החיות ואמרו: יש לנו צרה ובעיה גדולה מאוד שאנו בטוחים שאין מי שיכול לעזור לנו, ומדוע להפסיד את הזמן בסיפורים. ענה השועל ואמר: אתם יודעים שאני חכם גדול ויש לי פיתרון לכל בעיה, תספרו לי את הבעיה ואני ודאי אמצא תשובה ופיתרון. ספרו החיות לשועל, שהאריה מלך החיות כועס מאוד עליהם והם בצרה גדולה והבעיה חמורה מאוד, ענה השועל: אל תפחדו, אני אלך איתכם למלך, לאריה, יש לי הרבה משלים וסיפורים יפים, שלוש מאות משלים, אספר אותם לאריה, אשמח אותו, ואז אבקש שיסלח לכם. שמחו החיות והחלו ללכת כולם יחד אל האריה. אחרי שהלכו 2000 אמה, עצר השועל ואמר: אוי!, שכחתי מאה משלים, אני לא יכול להמשיך ללכת, אמרו לו החיות: נמשיך בכל אופן, גם מאתיים זה הרבה מאוד, הסכים השועל. עברו עוד 2000 אמה, עצר השועל ואמר: שכחתי עוד מאה משלים, אני לא יכול להמשיך ללכת. אמרו לו החיות: יש לך מאה משלים, גם זה טוב ומספיק, תמשיך איתנו. המשיך עד ביתו של האריה ושם עצר והחל לבכות ואמר: שכחתי גם את המאה הנותרים ואין לי כעת על מה ולמה להכנס לפני האריה, אך האריה ראה אותם עומדים בפתח הבית ומה יעשו כעת?!. כך האדם, בשלושת התחנות שיש לנו בחודש אלול, צריך למלאות אותם בצידה לבית המלך, ולא לפרוק מעלינו את אשר יש לנו, כפי שעושים בעסק ספירה של כל המלאי אשר יש לאדם, כך צריך בחודש זה לעשות ספירת מלאי של כל מעשי האדם, ומה שחסר ואין לו במעשיו, אולי אין מספיק חסד, אולי אין מספיק תורה וכו', או שיש מעשים טובים אך לא מושלמים, מיד ישלימם ויתקנם שיהיו בצורה הטובה ביותר שיש. ויזהר האדם מעצת היצר הרע אשר משכנע את האדם ומטעה אותו ומסביר לו שהטעות היא הנכונה והיא האמת. וכך ביארנו לפני כמה שבועות, על אדם בעל תאות אכילה גדול מאוד, אשר בכל יום היה אוכל כבש שלם, הכבשים פחדו ממנו מאוד וכולם ברחו ליער, וכאשר היה בא האדם לקחת אותם מן היער היו מתנגדים בכל כח ומנסים לברוח ממנו משום שידעו להיכן מובילים אותם. לבעל תאוה היה קשה מאוד המצב הזה, טיכס עצה, לקח את הכבשים שלו ולכל כבש הסביר וסיפר סיפור אחר, לאחד אמר והסביר אתה בכלל אריה ולא כבש עד שהכבש האמין שהוא אריה, לכבש שני הסביר שהוא בכלל נמר ולא כבש, וגם הוא האמין בכך, וכך לכל חיה הסביר דבר אחר. כשבא השליח לקחת את הכבש לשחיטה, הכבשים לא התנגדו, הרי הכבש הזה האמין שהוא אריה והשני נמר וכו', ואינם בכלל כבשים וכך הלכו בגאוה ובביטחון עד סכין השחיטה. כך דרך היצר הרע, האדם מתבונן ורואה איך החיים ומה קורה בחיים ומה סופם של אנשים ומה סוף הרע, והאדם ממשיך במעשיו הרעים, איך ומדוע?!, היצר הסביר להם שלהם זה לא נוגע ולא שייך מאומה, הם דבר אחר, וכלום לא קשור אליהם ולא נודע. הימים האלו הם ימים של התבוננות ופקיחת העיניים והבנה, "דע מאין באת ולאן אתה הולך", "ואם אין אני לי מי לי", וכל ההסברים והעצות שהיצר מסביר לנו, הם עצות היצר, ריקים מתוכן ומן האמת, והכל יש בהם חוץ מדבר אחד, מן האמת, שזה היצר מסתיר כמה שיותר ולכן נקרא שמו של היצר הרע בין השמות הרבים חמסין: מלשון חמישית, הטעם, אינו נותן לאדם לראות את הדבר בשלמות גמורה. האדם רואה את כל הרע שבחברו ונמנע מלראות על עצמו. וידוע המעשה על עשרה עיוורים אשר היו מהלכים בדרך, הגיעו לנהר גדול ופחדו איך יעברו את הנהר, אולי אחד מהם יטבע או יסחף בסחף הנהר, החליטו להחזיק כל העשרה ידיים חזק וכך לעבור את הנהר, החזיקו חזק ועברו, כאשר הגיעו לצד השני חששו: שמא אחד מאיתנו אבד ואין אנו רואים זאת?!. החליטו שראש החבורה יספור את כולם, החל לספור והנה אסון!, יש רק תשע. אך בכדי לוודא בודאות, ביקשו שוב מאחד נוסף מבני החבורה לספור, ואף הוא ספר והגיע לתשעה, הצטערו ובכו בכי גדול. אדם שעמד מרחוק וראה את כל אשר קורה התקרב ואמר: אני אספור אתכם, אני אכה כל אחד מכם ותספרו את הצעקות, כך עשו והגיעו לעשרה. שאלו אותו: איך אנחנו ספרנו פעמיים ורק תשעה, ואתה מיד הגעת לעשרה?. ענה ואמר להם: כך זה בחיים, אדם רואה את כל מעשי כולם חוץ ממעשיו הוא, עד שזה נוגע בו ממש. נראה כל אחד את עצמו את מה שמוטל עלינו לתקן ולעשות טוב ולא רק מה אחרים צריכים לעשות ולשנות ולהשתנות.

נוהגים במוצאי שבת קודש כמה שיותר להזכיר את השם אליהו הנביא. יש נוהגים 42 פעמים ויש נוהגים 250 פעמים - כל אחד עפ"י מנהגו. ונראה לבאר, מה מיוחד בלילה קדוש זה ומה כוחו משאר הלילות. וחשבנו לבאר ולומר, לילה זה ליל מוצאי שבת, כוחותיו מרובים ועצומים ואי אפשר להצביע על דבר מסויים אחד ולומר זה כוחו. אלא, מכלול מרובה של דברים טמונים בליל מוצ"ש, ואחד מן הכוחות הוא לסדר דברים מעורבבים, לשים כל דבר במקומו. בכל ימות השבוע, יש בלבול הדעת גדול, הטוב והרע מתערבבים, השמחה והעצבות מתאחדים, ההצלחה והכשלון מתחברים. קשה להניח דבר דבור על אופניו, אלא ערבוב ובלבול עצום, שאין כדוגמתו, אך במוצ"ש יש כח מיוחד ביותר, המבדיל בין קודש לחול, זה זמן של ההבדלה בין דבר לדבר. את הקודש אפשר לשים במקומו, את החול במקומו, ואת המצב האמיתי של כל דבר ודבר, להבין לאשורו. וזה, הכח המיוחד של מוצ"ש ובכח זה, טמון שורשי וזרעי הגאולה, משום כשיבוא המשיח יתבהר לנו מהו האמת ומהו השקר. ולכן, אנו מזכירים אליהו הנביא, פעמים רבות, משום שאליהו הוא עתיד לבוא ולבשר לנו את הגאולה, ולכן במוצאי שבת אשר פעמי גאולה ממצמצים ובאים, ומקפידים ועושים סעודת מלווה מלכה של דוד מלך ישראל, ומתחילים ראשית חדשה, האור המיוחד של הגאולה ושל הבירור וחוסר הערבוב, עומד ועולה. ועפ"י זה נבין, עוד יסוד גדול, רצונם של כולנו להתקרב לבוראנו וכמה שאדם קרוב לבוראו כך כוחו ומעלתו. ודוד המלך, מבקש מהקב"ה בתהילים בקשה אשר ממנה נלמד, כמה חשובה הקרבה להקב"ה: "אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני" ואז דוד חותם עם פסוק, אשר הוא סגולה למציאת חן: "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני" הקרבה להשם, זוהי המעלה הגדולה ביותר וכאשר חוטא האדם ומתרחק מבוראו, נבנה קיר הסתר בינו לבין הקב"ה. וכאשר שונה ומשלש האדם במעשים הרעים, נהיה הסתר על הסתר, שני הסתרים ונבאר מהו הסתר על הסתר? הסתר ראשון - זה הריחוק בין האדם לבין הקב"ה, אך ההסתר המסוכן ביותר הוא, כאשר האדם רחוק מהשם, אך אינו יודע ואינו מרגיש את הריחוק אשר יש בינו לבין הקב"ה וזה אשר נאמר: "אנוכי הסתר אסתיר פניי" שאדם איננו בכלל מבין שהוא בתוך ההסתר ובכוח מוצ"ש ע"י זכירת אליהו הנביא, וכן ההבדלה שמבדילה בין קודש לחול, וכן קריאת זוהר הקדוש במוצ"ש, ובוודאי הוצאת שבת אחרי הזמן, מובילה את האדם לדרגה של להבדיל בין הקדוש לטפל ולהגיע להבנה לשים כל דבר במקומו, וזה מכח הלילה הקדוש הזה. במוצאי שבת, טמונים סגולות גדולות מאוד ואשרי מי שמבין וזוכה להשלים ולנצל כח לילה זה ונבאר כמה סגולות בקצרה, אשר אנו משתדלים להקפיד בהם: א. סגולה להינצל כל השבוע מרעה - אחרי הבדלה, יסתכל בכח ויראה מצחו שלו ויאמר ג' פעמים על הכוס את הפסוק בבראשית ל"ב: "כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי" ובכל פעם יכוון בשם זה )אגל"א(. ב. סגולה להינצל מכישוף - יאמר בשעת ראיית צפורניו, הפסוק משמות ל"ג: "וראית את אחורי ופניי לא ייראו". ג. המכוון בהבדלה, בדעתו במחשבה על המלאך "מיכאל", מבטל כל מחשבות רעות. ד. להריח עמוק מן הנר של ההבדלה, סגולה להינצל מרוחות רעות וכן, סגולה לזיכרון. ה. קריאת פרשת המן מסוגלת להצלחה ולאושר. ו. קריאת פיטום הקטורת ופרשת העקדה למנוע הקליפות שלא יקטרגו עליו כל ימות השבוע. ז. יקפיד לומר ז' פעמים "לישועתך קיוויתי ה'". ז' פעמים "ויעקב הלך לדרכו עד מחניים", י' פעמים "יברכך ה' וישמרך", ו-ה' פעמים "המלאך הגואל אותי". ובע"ה, הקב"ה, יושיענו ויגאלנו, ישמיענו ברחמיו לעיני כל חי הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלוקים.

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" )תהילים כד,ג(. הנה, דוד המלך אומר לנו, שתי דרכים בעבודת ה': אחת, מי יעלה בהר ה', פירוש, מי יזכה לעלות ולהתעלות ולהגיע למקום מרומם וקדוש, להתנתק מכל רע, להתעלות ולהתחזק. ואחרי כן, יש דרך שניה, ומי יקום במקום קדשו, מי יזכה לשמור על המדרגה הגבוה אשר זכה האדם לעלות ולהתעלות, מי ישמור על מדרגה זאת. צריך לדעת, אחרי שהאדם עלה והתעלה והגיע למדרגה גבוה, המלחמה של היצר הרע, גדולה וחזקה מאוד להוריד אותו ממדרגה זאת, ואחד הדברים אשר היצר הרע בא לאדם, מביא על האדם צרות רבות עם צער מרובה ביותר, אשר בתוך הצער הזה יש אכזבה גדולה מאנשים אשר היו קרובים, או אנשים אשר האדם עשה עימם טובות מרובות, והאדם בראותו כל הטוב והחסד אשר עשה, שזה התגמול אשר גומלים לו, נכנס האדם לעצבות ויאוש גדול, ואלו הרגעים הגדולים של היצר הרע, אשר נכנס לתוך חיי האדם ברגעי השפל של היאוש והצער ומנסה להוריד את האדם לתחתית וליגון שאולה. וידע האדם יסוד גדול, אשר בדוק ומנוסה הוא: שבזמנים קשים של צער, אין לאדם שום חבר ושום עזרה, ולפעמים לוקח לאדם זמן להבין זאת, וכל עוד הוא חושב שחברו יושיעו, הצרות והבעיות לא מסתיימות, אך כאשר האדם מבין ששום אדם לא עומד עימו, כדברי דוד המלך )תהלים קמו,ג(: "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה", אז הקב"ה עומד ומסייע, עומד ומושיע את האדם. וחשבנו לדקדק זה מנוסח התפילה: "אני והו הושיעה נא". כאשר נשאר רק אני והו - אני והקב"ה, ומבין האדם שלא תצא ישועה משום אדם, הוא הושיעה נא, אז הקב"ה מושיע את האדם מכל צרותיו וצדיק מצרה נחלץ. וכך, בכל הזמנים הקשים של עם ישראל, ברגע שהבינו שאין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים, נחלצו מכל צרה. גם דוד המלך, כשעמד לפני גולית, אשר כולו היה לבוש עם כלי מלחמה וחרב גדול בידו, דוד השליך מעליו את הכל ועמד ערום מכל והכניע את גולית אשר היה מחרף ומגדף את הקודש, אך כאשר אני והו, אני והקב"ה לבד, אז 'הושיעה נא', ה' מושיע את האדם. וכך בפורים, כאשר עם ישראל עמדו ושבו בתשובה וצמו שלושת ימים, התנתקו מכל הגשמיות ומכל קירבה למלכות, והבינו שאין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים, אז באה הישועה הגדולה לעם ישראל ונושעו מכל שונאיהם ומבקשי נפשם. בכל עת וזמן, יפקח האדם את עיניו ויראה ויזהר מזרע האנשים, אשר מעשיהם מעשים אכזריים. וכאשר פוגש ורואה אנשים עם מידות אכזריות, ידע שיש פגם בזרעם ואינם זרע קודש, או ממזרות, או פגם מהותי בנפשם. וכדברי הגמרא במסכת ביצה )לב,ב(: שבתאי בר מרינוס הגיע לבבל, רצה עבודה לעבוד ולא נתנו לו; אוכל, גם לא נתנו לו, עמד ואמר אלו הם מערב רב. על עם ישראל נאמר )דברים יג,יח(: "ונתן לך רחמים ורחמך"; כל המרחם על הבריות, בוודאי זרע ישראל, וכל שלא מרחם, זרע פגום הוא ואינו מזרעו של אברהם אבינו. וכתב הרמב"ם בהלכות צדקה )מתנות עניים פ"י ה"ב(: מי שהוא אכזר, צריך לבדוק אחרי ייחוסו, דכתיב )ירמי' נ,מב(: "אכזרי הוא ולא ירחמו".

הנה, אחד הקלקולים של התקופה הזאת הוא שהחדירו בעולם, שכל דבר שעושה האדם בחייו, חייב להיות מובן שיכלית. ואם אינו מובן בשכל של האדם, נמנע האדם מלעשות את הדבר. ולכן פותח האדם דרכים מרובות לדעת כל דבר, וכל מידע, ברגע אשר נעשה הדבר, ומנסים העולם לדעת ולהתעדכן בכל פרט אשר קורה בעולם, שלא יהיה חס ושלום דבר או פרט קטן אשר התרחש בסוף העולם והוא לא ידע ממנו. אך, דבר זה הוא חורבן גמור, השכל נעשה שכל לא מקורי ולא אמיתי ועייף מידיעות סרק, ומסיפורים המטמטמים את הלב. וידע האדם, הדעת של האדם היא כמו מחסן, ומחסן כמה שמאכסנים בו יותר ומתמלא, בסוף יגיע למצב שאי אפשר להכניס מאומה בפנים. כך השכל, ממלאים אותו בדיברי הבל וסרק וממלאים אותו בדברים רעים, אשר ריחם נודף ומרקיב דברים עדינים, טובים ונכונים. לכן, ישתדל האדם להתרחק מן ההיגיון והשכל המוטעה הזה ויחנך את בניו מקטנות שדברים אלו מטמטמים את הלב. וזה עומק, לדור זה, "קדושים תיהיו כי קדוש אני", קדש עצמך במותר לך, שלא תאמר דבר זה מותר ואין בו שום איסור ויתיר לעצמו, כמה שיתיר יותר לעצמו למלאות את דעתו בדברים ריקים, מאבד את טוהר ליבו ואת תמימותו יאבד ברבות הימים. הנה שכל האדם הוא דבר אשר פחד שולט עליו, ואינו מוכן לעשות דברים עד אשר מבין אותם, אך זה חוסר יראת שמים, וכתוב )תהלים נה,כג(: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". כאשר האדם רוצה להבין הכל בשכל, זה כמו אדם אשר רוצה מפת דרכים, וכאשר השכל מבין את הדברים והוא רוצה להביא את המפה למציאות, המפה כבר אינה מעודכנת, הכל השתנה, האדם אינו יכול להתמודד עם החיים עם מפות דרך שכליות, משום שהם אינם מעודכנות בסיום בנייתם. לכן, הבגרות שיכלית האמיתית היא אמונה בה' והשלך על ה'. ואם נתעמק נמצא עד כמה מסוכן האמונה בשכל, בלי ביטחון בהקב"ה. המשנה באבות אומרת )פ"ה מ"י(: "שלי שלי ושלך שלך, מידה בינונית ויש אומרים מידת סדום", וקשה לנו, מדוע על מידת שלי שלי ושלך שלך, התנא באבות פוסק ואומר זו מידת סדום?!, הרי סדום זה סמל של רוע ושחיתות וחוסר מידות וערכים הקשה ביותר, ומה עשה האיש הזה אשר אומר, מה ששלי שלי ומה ששלך שלך, סדום זה נראה חמור מאוד?!. אלא, על פי דברינו, האדם הזה אשר אומר, מה ששלי שלי ומה ששלך שלך, הוא אדם שכלי, רואה את הכל בשכל, והשכל פוחד מחוסר, מהבלתי נודע, לכן מעדיף האדם ששלו ישאר שלו, והוא ישלוט על המצב ולא יקחו ממנו מאומה, וגם הוא לא יקח מאחרים מאומה, זו מידה שמביאה את האדם מהבלתי נודע, והשכל המוביל אותו להגיע למידת סדום. וכשנתעמק באנשי סדום נבין, הגמרא במסכת סנהדרין )קט,א(, מספרת ואומרת שחבל האדמה של סדום היה הטוב ביותר בכל העולם, ואנשי סדום פחדו שיבואו זרים וישבו על אדמתם ויגרמו לקיפוח פרנסתם. עמדו וחקקו חוקים חדשים שאף זר לא יוכל להשתקע בארצם, רק ילידי המקום בלבד. וכך לשמור על שלי שלי ושלך שלך. וכך בא לעולם החוק של ארץ סדום, אם בא לעיר אורח מקבץ נדבות, מותר לתת לו כסף לצדקה, אבל אסור ששום אדם ימכור לו בעיר לא אוכל ולא שתיה ולא מאומה. וכך היה מגיע עני אוסף כסף לצדקה, יש לו את הכסף בכיסו, אך לא מוכרים לו לא אוכל ולא שתיה עד שהיה מת, וכל אחד היה בא ולוקח חזרה את כספו אשר נתן לאותו עני. וכך ידוע גם המעשה עם אותה נערה טובת לב, שראתה עני זרוק על הרצפה ימים רבים ועומד למות מחוסר מאכל ושתיה, רצתה לעזור לו אך ידעה שאם תיתפס נותנת אוכל לעני, יענישו אותה בעונשים החמורים ביותר. ולכן בכל יום שמה בתוך כד לחם והלכה ברחוב ליד העני וכאשר עברה לידו, עשתה עצמה נופלת וכך הייתה זורקת את האוכל לעני, עמדו אנשי סדום ואמרו: הנה ימים רבים עוברים ועדיין לא מת העני הזה, מדוע?, עקבו ובדקו ומצאו את המעשה אשר עושה הנערה. הגמרא מספרת, מרחו את כל גופה בדבש וקשרו אותה בככר העיר, באו דבורים ועקצו אותה בכל גופה עד שמתה, מדוע?, כי עברה על החוק שלי שלי ושלך שלך.זה חוק שיכלי של פחד, ובניית מפת דרכים אשר אינה אמיתית ואינה נכונה, אשר מובילה את האדם להיות כסדום, אנשי שכל, המוביל לאבדון ולחורבן. אנו נשתדל להתחזק באמונה בה' ועל ידי האמונה ניזכה לילך בדרך ה' האמיתית ולאור חדש ולתקן עולם במלכות שדי, להיות מבוני העולם ולא חס ושלום ממחריבי העולם. ולכן כל דבר אשר מחזק התמימות והאמונה בה' חייבים לחזק בכל דרך.

מסופר בעיר גרודנא היה מפעל גדול ליצור טבק, המפעל היה בהנהלה יהודית ורוב העובדים היו יהודים, המפעל הזה היה מן המפעלים החשובים ביותר במדינה, אשר רוב החקלאים ותושבי המדינה השתמשו בטבק, ולכן הממשלה הוציאו צו שהמפעל חייב להעלות את כמות היצור, וחייבים להתחיל לעבוד גם בשבת קודש. תושבי גרודנא נחרדו חרדה גדולה מאוד, ושלחו שליחים לחפץ חיים לשאול עצה מה לעשות? ולבקש שיעשו מהר אסיפת רבנים בוורשא הבירה לטכס עצה. איך לנהוג? ומה לעשות? החפץ חיים היה מבוגר בגיל, וכששמע ענה בקצרה לעשות אסיפת רבנים בגרודנא, חשבו השומעים שמפאת גילו וחולשתו טעה ואמר גרודנא במקום ורשא, משום שבגרודנא היה המפעל, אבל לעשות השתדלות כלפי הממשלה צריך לעשות בורשא ולא בגרודנא. אך, החפץ חיים שוב ענה בתוקף בגרודנא וציוה לעשות אספה בגרודנא. ואמר שאף הוא יגיע אפילו שחלש הוא מאוד בגופו. וכך עשו, כינסו את כל יהודי גרודנא, והחפץ חיים הגיע ודיבר בכל כח על חיזוק השבת ועל מעלת שמירת השבת, ושאין שום כח בעולם שיכול להתיר חילול שבת, ומבקש הוא בכל כח מכל תושבי גרודנא להתחזק בשמירת השבת. כשסיים החפץ חיים את דרשתו, המשיך לבעלי המפעל של הטבק ודיבר איתם בחוזק גדול מאוד על כח ומעלת השבת, וכשקיבלו על עצמם שבשום אופן לא יפתחו את המפעל בשבת, המשיך החפץ חיים לעובדי המפעל וכינס אותם וביקש לקבל על עצמם שימסרו נפש על שמירת השבת, ובעד כל הון שבעולם ובעד מסירות נפש לא יחללו את השבת, והסכימו. נחה דעתו של החפץ חיים. ראשי קהילת גרודנא לא הבינו את כל מהלך, החפץ חיים הרי צריך לשלוח שתדלנים לממשלה בוורשא, ולא לחזק את יושבי גרודנא לשמור שבת, מדוע כך נוהג החפץ חיים? אך בעוד כל ראשי הקהילה מדברים ביניהם עמד החפץ חיים ובחר שני אנשים שלח אותם לאנשי הממשלה בוורשא, לבקש בעד קהילת גרודנא שפתיחת המפעל בשבת נגד אמונתם ודבר זה יפגע קשות ברגשותיהם, אך גם בדבר זה תמהו ראשי הקהל, באשר שני השלוחים היו אנשים לא מנוסים, ומדוע אותם שולח החפץ חיים? והנה כל אנשי הקהילה בחרדה האם תצליח שליחותם או ח"ו לא? בסוף נודע שהממשלה קיבלה את בקשת השתדלנים, והורידו את הצו לפתוח את המפעל בשבת קודש. הנה במעשה זה יש מוסר גדול ביותר לכל אדם בחייו לגדול לקטן ולבינוני, דבר אשר עושים בחיים צריכים להאמין בו אמונה שלמה, מי שעושה דבר בלי אמונה, הדבר אשר עושה יכול לפעמים להצליח, אך רק לזמן קצר ביותר משום שדבר שעושים בלי אמונה, זה עץ בלי שורשים, האמונה במה שעושים זה השורשים של הדבר. החפץ חיים כל דרך חייו היה אמונה, יסד לנו את הלכות לשון הרע, שבעומק הם הלכות אמונה, משום שהשורש של לשון הרע זה חוסר אמונה, מי שמדבר רע על חברו, העומק הוא חוסר אמונה בהקב"ה. החפץ חיים מבקש על אף חולשתו לנסוע לגרודנא עיר רחוקה, בכדי לחזק את היושבים בשמירת שבת, את בעלי המפעל, את העובדים, שאין דבר אשר עומד ליד שמירת שבת, ולאחר שהם מבינים את עומק ענין השבת, ומוכנים לאבד את המפעל ואת הפרנסה, רק אז שולח החפץ חיים שליחים לא מומחים לשכנע, משום שהשיכנוע כבר נעשה בשמים, והחריש נעשה בלב הממונים לקבל את בקשתם, אם היו שולחים את האדם המומחה ביותר לשכנע והיה משכנע את אנשי הממשלה על השבת זה היה אולי מצליח, וגם אם היה מצליח רק לזמן קצוב. משום שלהצליח בדבר צריך אמונה שלמה ביותר בדרך בלי עוררים, וכאשר האמונה וההחלטה שלמה בלב, בעד כל דבר שבעולם גם שני שליחים שלא מומחים בשכנוע יכולים בנקל לשכנע את המלכות בגזרה הקשה ביותר אשר נגזרת, שאין אף מציאות שיבטלו את הגזרה. לכן חייבים ללמוד וללמד, בכדי להשיג דבר צריך להאמין בו בכל הכח. ולכן דוד המלך מלמד אותנו )תהלים קטז,י(: "האמנתי כי אדבר", האמונה החזקה נבנית מדיבור והבנה, וכאשר מבינים והחלטיים בדרך רק אז משיגים את הכל. ואפילו את הדברים הקשים ביותר נהיים קלים, כל העולם כולו וכל אשר בו נהיים כלים לאדם להשיג את אמונתו, ומשיגים את הדברים עם שורשים לאורך שנים ודורות ארוכים. ומי שחושב להשיג דברים בעורמה, ומנצל מצבים מסויימים להגדיל את אשר רוצה, בין עושר בין כבוד בין גדולה, עליו נאמר )ירמי' יז,יא(: "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל". והיצר יודע טוב איך להגדיל את העונש של האדם ולהעמיק לו את הבור עמוק עמוק. כשרואה אדם אשר נפשו דבוקה ברע גדול, או אדם אשר חוטא חטאים אשר שנואים אצל הקב"ה ומכעיסים את השמים ומעוררים קטרוגים רבים, כשקר וכזנות או חוסר הכרת הטוב, היצר הרע הוא השטן נותן לאדם בתחילה כביכול להצליח בדרכו, והכל נראה לו טוב מאוד, ריבוי חברים וידידים ואוהבים, אשליות שהנה תיכף קרוב הוא כפסיעה לכבוש את העולם כולו, ובאותו זמן מאבד את כל זכויותיו וממשיך ליפול וליפול. אך נראה לו שהוא עולה למעלה למעלה, כמו הבהמה לפני ששוחטים אותה נותנים לה הרבה לאכול ולשתות, הבהמה חושבת הנה אני יותר מכל חברותי רק לי נותנים לאכול בשפע גדול, אך, האכילה הזאת בכדי שיהיה יותר בשר למכור ולאכול. לכן, יזהר האדם מלהשיג השגות של עורמה ושל תככנות ושל שקר, כל השגיו אשר רוצה שישארו אחריו, וישאירו חותם על בניו אחריו ועל העולם כולו, יבואו ביושר מלאים באמונה ובשאיפה לטוב מה'. וראינו בחיינו אנשים אשר העלו בדעתם לעשות רמאות בעיני העולם, וחשבו שאף את השמים אפשר לנצח במרמה ובשקר, כעשיו אשר שאל איך מעשרין את התבן, ובמרמה ניסה להשיג את הברכות על ידי מאכל אשר היה מאכיל את יצחק אבינו, אך, בליבו היה אף להרוג את אביו, ודרשו חז"ל )בר"ר עה,ט( "יקרבו ימי אבל אבי" )בראשית כז,מא(, שחשב עשיו להרוג את יעקב ויצחק ולירש את כולם, אך, בסוף איבד את כספו את כל אשר לו ואף את הברכות לא קיבל. עם אמונה ותקווה ויושר אפשר להגיע לכל דבר טוב.

הנה התורה נתנה לעם ישראל במדבר, וכמה מהמאורעות החשובים ביותר לעם ישראל, אירעו במדבר, מקום ציה ושממה, מקום נחש שרף ועקרב. בני ישראל הלכו למדבר ברצון ה', ועל אף הקושי להתקיים במדבר, וחוסר הוודאות מנין תגיע הפרנסה והדברים הבסיסיים ביותר שאדם זקוק להם כדי להתקיים. ועל כך משבח הנביא את בני ישראל )ירמי' ב,ב(: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". האמונה שהאמינו בני ישראל בה', היא זו שנתנה להם את הכח לעמוד בכל המצבים הקשים שהיו במדבר. מעשה מופלא מובא במסכת חגיגה )יד,ב( תנו רבנן, ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא וכו', בן עזאי הציץ ומת. עליו הכתוב אומר )תהילים קטז,טו(: "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו". בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר )משלי כה,טז(: "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו". אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום. כל אדם צריך להיות איתן באמונה בה', גם אם השאלות והקושיות גדולות ביותר, מוטב להתייסר באי-הידיעה עד מוות או עד טירוף הדעת, מאשר לזוז כחוט השערה מהאמונה התמימה. ארבעה חכמים גדולים נכנסו לפרדס לראות במראות אלוקים, לא הכל היו גדולים וראויים כרבי עקיבא שנכנס ויצא בשלום. עקב מה שראו התעוררו בליבם ספיקות ואי הבנות. בן עזאי העדיף למות, ובלבד שלא לפגום באמונתו. בן זומא בחר את טירוף הדעת על פני אובדן האמונה, רק אחר, ששאלותיו הביאו אותו להסקת מסקנות וקיצוץ בנטיעות, יצא לתרבות רעה ואיבד את עולמו. כל אדם במשך חייו, נכנס בהתמודדויות קשות, מאורעות מסויימים מזעזעים אותו. צריכים תמיד לזכור, מותר שתהיינה שאלות. מותר גם לנסות לקבל תשובות, אך כל זאת בתנאי שהאמונה איננה נפגמת. זה מה שאנו אומרים כל בוקר בתפילה "אין כאלוקינו", ולכאורה היה צריך להקדים "מי כאלוקינו" שהיא השאלה, ואחריה להשיב תשובה ש"אין כאלוקינו", ולמה מקדימים את השאלה לתשובה? אלא, למדונו חכמים שלפני מקשים קושיות, יש לידע את התשובה ש"אין כאלוקינו" - וזו היא הסכמה שאין עליה מחלוקת. ולאחר מיכן ניתן לנסות ולברר - "מי כאלוקינו?". אמרו חז"ל )מכות כד,א( בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר )חבקוק ב,ד(: "וצדיק באמונתו יחיה", עיקר האדם בעולמו ויסוד העבודה, היא האמונה בהקב"ה, שאין עוד מלבדו, ושהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שחזר לבית חמיו אחרי שהיה תקופה ארוכה אצל המגיד ממעזריטש זי"ע. פנה לעברו חמיו שנמנה על כת המתנגדים לחסידות, בשאלה, איזו חכמה קנה בשהות כה ממושכת אצל רבו. למדתי לדעת שיש מנהיג לעולם, ענה רבי לוי יצחק. לגלג עליו חמיו: הן את זאת יודעת אף המשרתת הפשוטה. קראו למשרתת ושאלוה: מי ברא את העולם? ענתה ואמרה: הקדוש ברוך הוא! אכן השיב רבי לוי יצחק, היא אומרת, אבל אני יודע! כי המרחק מאמונת המוח עד אמונת הלב, הוא כמרחק שמים וארץ! כח האמונה שהיא צרי לנפש האדם ומחבשת לכל עצבותיו, מרפאה את כאבי העבר, נותנת כח לעמוד מקושי ההוה, ומחדירה תקווה בלב האדם בצפיה לעתיד מבורך. בזכות האמונה נגאלו אבותנו ממצרים, כן נזכה להגאל ולהוושע בתשועת עולמים.

אחד מהרגעים, הגבוהים והגדולים, שעם ישראל, הגיע אליו היה בשעה, שאמרו "נעשה ונשמע!" הקדימו את הנעשה, לפני נשמע, וזוהי מעלה גדולה ביותר, של אמונה מוחלטת בהקב"ה. והנה, ביום זה, צריך לחזק ביותר, את מעלת האמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא. ימים אלו, אינם ימים פשוטים; ימים שהפרנסה בדוחק וכל צעד וכל שעל, צריך אמונה חזקה בהקב"ה. רבים מאחינו, בני ישראל, מחויבים, בחובות ממון כבדים מאוד, ודוחק השעה ודוחק הפרנסה קשים ביותר. אך, כאשר נתבונן, על עם ישראל במדבר, לא נדאג, יותר לפרנסה. בכל יום, הקב"ה, נתן דבר יום ביומו, והיסוד והשורש, של היהודי, לא לצור את צרת מחר "השלך על ה' יהבך והוא יפרנסך והוא יכלכלך" ובכל עת ובכל זמן, משתדלים אנו, לחזור, על המעשה אשר צריכים להרבות, לאומרו, בימים אלה. מעשה בתלמיד, שהלך אצל רבו, ואמר לו: רבי למדני מידת האמונה והבטחון בהקב"ה, אמר לו רבו: לך לעיר פלונית, שם גר יהודי, שמלאכתו היא בית המזיגה )כמעין חנות יין שהייתה שייכת לפריץ ויהודים היו חוכרים ומתפרנסים ממנה( ופעם בשנה, היה צריך לשלם את דמי השכירות, ומי שלא היה משלם, היה הפריץ לוקח אותו ואת בני משפחתו, לבית האסורים, לעינויים עד כלות הנשמה. וכך היה דרכו של הפריץ - ביום המיועד לתשלום, בבוקר השכם, היה שלוחו בא ודופק דפיקה חזקה בדלת, בצהריים היה שב, ודופק, שתי דפיקות ולקראת ערב היה שב, ודופק שלוש דפיקות חזקות, ומרגע זה, נתון האדם, לחסדיו של הפריץ. הלך התלמיד וישב, בביתו ביום התשלום. כבר נשמעה דפיקה ראשונה, היהודי היה שליו ורגוע, היה בטוח התלמיד שיש עימו את הכסף, הגיעה שעת המנחה, שתי דפיקות קשות נשמעו בדלת, התלמיד נחרד מעוצמתם, שאל את בעל הבית השליו: האם יש לך את הכסף, ענה לו: עדיין אין לי פרוטה לתשלום, שאלו: איך אינך פוחד? ענה ואמר לו: יש לי ביטחון עצום בהקב"ה. לקראת ערב, שכבר הדפיקה השלישית נשמעה על הדלת, והתלמיד יודע, שאין לבעל הבית פרוטה מן החוב, יצא בעל הבית, שליו לכיוון ביתו של הפריץ. שאלו התלמיד: להיכן אתה הולך, אין בידך את הכסף? ענה ואמר לו: ביטחון יש לי בהקב"ה. התחיל להלך פתאום כרכרה נעצרה, התלמיד נשאר מאחור ובעל הבית הלך לקראת יושבי הכרכרה. אחרי דין ודברים ביניהם, חזר בעל הבית לתלמיד והמשיכו בהליכה. שאלו התלמיד מי הם האנשים בכרכרה? ענה לו: סוחרים שבאו לקנות ממני יין, שאלו: האם מכרת להם? הסתדרת עימם? ענה לו בעל הבית: לא, שאלו מדוע? ענה ואמר לו: ביקשתי את הסכום, שאני צריך לשלם, כעת, לפריץ, הם לא נתנו לי, ולכן לא רציתי למכור להם מאומה, עד שיהיה לי את כל הסכום, לתת לפריץ. ובעל הבית, עדיין, רגוע, שליו, אפילו כשנראה שכלתה אליו הרעה. המשיכו להלך, עוד כחצי שעה, פתאום רואים את אותה כרכרה, חוזרת ואותם סוחרים, שילמו את הסכום שנקב בעל הבית. זוהי, אמונה שלמה בהקב"ה! הדור הזה, רואים אנשים הולכים, נפולי פנים בדאגה ובצער - מה דאגתם? בעוד חצי שנה, צריכים לשלם חוב. אמונה בה', שבעוד רגע, שכל החיים יכולים ליפול לצרה ומצוקה, ובידי פריץ עריץ, הוא ובני משפחתו - לא ליפול, בדכדוך הנפש - "ישועת ה' כהרף עין!" זוהי אמונה חזקה בהקב"ה, "נעשה ונשמע אמרו כאחד" - ובפסוק זה, טמון סוד הכח של האמונה, כשאדם מרגיש את עצמו, אחד, עם בני ישראל, באחדות ובאהבה, ורואה כל אחד, כגופו, אז יכול לקיים "נעשה" כי אמונתו באה, מעוצמה חזקה, של כל עם ישראל יחד. אך, כאשר אדם, מרגיש עצמו לבד, אין לו את הכח של כלל עם ישראל אחריו ואינו יכול להיות בעל אמונה חזקה. ולכן, נקבל על עצמנו, להתחזק באמונה "והשלך על ה' יהבך והוא יפרנסך והוא יכלכלך" ומי שפירנסנו 40 שנה במדבר, הוא ידאג ויושיע וירחם ומצוות "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", תהיה נר לרגלנו.

התורה הקדושה מלמדת אותנו, שכאשר בני ישראל התבססו בארץ מצרים, והחלו להתרבות בארץ, מציאות זו הייתה קשה מאוד בעיני פרעה, עד שחשש שבני ישראל ישתלטו על מצרים, וכאשר תהיה מלחמה, יצטרפו בני ישראל לאוייב הנלחם וימרדו בשלטון. לכן התחכם פרעה לבני ישראל, וכינס את יועציו לבקש תחבולה, איך לפתור את הבעיה שיש לו עם בני ישראל. ומובא בגמרא )סוטה יא,א(, אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי סימאי, שלשה היו באותה עצה )של הבה נתחכמה לו(, בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ להרוג את עם ישראל, נהרג. איוב ששתק ולא ייעץ שום עצה, נידון ביסורים. יתרו ששמע על מה מבקשים את עצתו, קם וברח, זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית. ויש להבין, הרי ההתנהגות של שלושת היועצים של פרעה הייתה ההפך מאופיים ותכונתם. שהרי אמרו חז"ל )אבות פ"ה מי"ט( שרוחו של בלעם היתה גבוהה, והיה בעל גאווה גדול עד שכל אדם לא היה נחשב בעיניו לכלום. ולכן כשבאו שרי בלק להזמינו ללכת עמם לקלל את בני ישראל, אמר להם בלעם )במדבר כב,יג(: "מאן ה' לתיתי להלוך עמכם", והיינו, שאפילו שרי מואב הנכבדים היו פחותים ובזויים בעיניו, ואמר להם שאינם ראויים להיות לו כמלוים בדרך. ואם כן, לגודל גאוותו של בלעם לא היה לו לייעץ לפרעה על גזירת הבה נתחכמה, אלא היה צריך להבזות את בני ישראל בעיני פרעה, ולפי אופיו היה צריך לייעץ לפרעה שאין לו מה לחשוש מבני ישראל, כדרכם של בעלי גאוה שהם בזים ומבטלים את הערך של מי שעומד למולם. ואם כן צריך להבין, מדוע יעץ בלעם עצה שאינה לפי טיבו והאופי הרגיל שלו. וכן צריך להבין מדוע איוב שתק, ולא קם ללמד סנגוריה וזכות על בני ישראל, ולבטל מעליהם את רוע הגזירה, שהרי אמרו חז"ל )ב"ב טו,ב( שגדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם אבינו, והיינו, שהנהגתו של איוב היתה ברחמים גדולים, והיה מופלג בעשיית חסד ועזרה לכל נצרך. ואם כן מדוע בשעה זו שפרעה בא להיוועץ בו ולשמוע את דעתו על כדאיות הגזירה, שותק איוב ואינו אומר דבר, הלא היה צריך לקום ולעמוד בפרץ ולייעץ לפרעה שלא יענה את בני ישראל. ומדוע חרג מטבעו ושם מחסום לפיו. ואף הנהגת יתרו צריכה הבנה, שכידוע יתרו היה איש אמת, שסלד מהשקר ומכל דבר שיש בו עיוות, ולא פחד והתיירא מפני איש, אלא באמת לבדה היה בוחר, וכפי שאמרו חז"ל במדרש )שמות רבה א,לב( שכאשר הבין יתרו שכל האלילים שקר הם ולא יועילו, מיד הרהר בתשובה והלך להתגייר ולהצטרף לעם ה'. ואף על פי שכל מכיריו ומשפחתו נידוהו וגרשוהו מעל פניהם, והיו רודפים אותו ואת משפחתו, בכל זאת לא שת ליבו אליהם, אלא דבק באמת שהיתה אהובה עליו מכל. ואם כן מדוע לא אמר את האמת בפני פרעה, שאסור לשעבד את בני ישראל, ושהעינוי שלהם נוגד את דרך המוסר והיושר, ולמה נשא את רגליו וברח מפני אמירת האמת, ומדוע איפה נהג היפך ממידתו ומטבעו. אלא למדים אנו יסוד גדול באמונה, שכאשר הקב"ה חפץ בקיום דבר בעולם, גם אם יקומו כל החכמים שבעולם לא יוכלו לבטל את רצון ה', ודבר אלוקים יקום לעד. והקב"ה יהפוך ויסובב את כל העילות והסיבות שיהיה כרצונו, ומשום כך, יועצי פרעה נהגו כנגד טבעם וכנגד הנהגתם מימים ימימה, ולא עצרו את מחשבת פרעה לשעבד את בני ישראל. ואף שבדרך הטבע, כל אחד משלושת היועצים היה צריך להתנגד לרעיון השעבוד, בכל זאת הקב"ה הנהיג את עולמו היפך מדרך הטבע, כדי לקיים את גזירתו "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", כפי שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. והנה ענין האמונה צריך חיזוק בכל דור ודור, כיון שהאמונה היא יסוד העבודה הרוחנית של האדם, ואלמלא האמונה לא היה האדם יכול להנצל מיצרו, ומשום כך בא חבקוק הנביא והעמידן על אחת שנאמר )חבקוק ב,ד(: "וצדיק באמונתו יחיה", משום שהאמונה היא יסוד לכל עבודת האדם. וכאשר בונים יסוד טוב ואיתן, ניתן להעמיד עליו בנין גדול וחזק, כך כאשר האמונה של האדם חזקה ואיתנה, יוכל לקבל עליו את עול המצוות כולן. ובפרט בדורנו אנו שהנסיונות כל כך חזקים וקשים, והסתר הפנים כה גדול, וההתמודדות היא דבר יום ביומו. ואלמלא האמונה היו לאדם שאלות קשות ונוקבות, שאין לך יום שאין צרתו מרובה משל חבירו. ועל כן צריכים אנו להתחזק באמונה, ולקחת בכל יום זמן ופנאי לחזק את עצמנו בענין האמונה, לדעת ולהשיב אל ליבנו שהקב"ה מסדר ומתקן את עולמו בצורה הנכונה והנאותה ביותר, ועל ידי חיזוק האמונה יוכל האדם להתחזק ולהתגבר על יצרו שמבקש להחטיאו ולהמיתו בכל יום. וכשם שבזכות האמונה זכו אבותנו ונגאלו ממצרים, כך נזכה גם אנו לזכות לגאולה שלמה בזכות האמונה

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' )שמות טו,א(. אמרו חז"ל )שמות רבה כג,ד(, מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה, אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה. אמר הקב"ה, לאלו הייתי מצפה. גילו לנו חז"ל ברוח קודשם, שהקב"ה ציפה לשירתם של בני ישראל, ומכל הברואים כולם שהיו משבחים ומהללים את שמו, ציפה הקב"ה דווקא לשירה המיוחדת הזו. וכל כך למה, כיוון ששירת בני ישראל על הים לא היתה סתם אוסף וקיבוץ של מילות תודה גרידא, כשאר שירות וזמירות של בני האדם. אלא שירה זו היתה תמצית האמונה בהשם, ובמילים הקדושות של השירה טמונים כל יסודות האמונה בהשם. שהרי בשעה שעמדו בני ישראל על שפת הים, והמצרים נוסעים אחריהם, היו דואגים ומצירים מפחד רודפיהם, וכבר חשבו שכלתה אליהם הרעה, או אז גילה ה' את זרוע עוזו וקרע להם הים ונפרע מאויביהם. באותה השעה עמדו בני ישראל ואמרו שירה, אשר בה גנוזים ואצורים כל תחושות נפשם, את סערת נפשם והתרוממות הרוח שהיתה בזמן גילוי השכינה על הים, בשעה שהיו מורים באצבע ואומרים זה אלי ואנווהו, זה ה' אשר קיוינו לו ויושיענו, כל התחושות הללו חברו יחדיו ויצאו מגרונם של בני ישראל, בשירת אמונה והודיה לבורא העולם. ולכן שירת בני ישראל ניצחית היא, ונאמרה בלשון עתיד - "אז ישיר", והיא שירת האמונה אשר נחקקה ונחרטה בליבות בני ישראל לעד. מכל מקום, צריכים אנו להבין את דברי המדרש, שמיום שנברא העולם לא אמר אדם שירה, עד שבאו ישראל ואמרו שירה על הים, ואיך יתכן שאדם הראשון שהוא נזר ומבחר הבריאה כולה, לא עמד ואמר שירה על בריאתו. וכן מדוע לא אמרו אברהם יצחק ויעקב שירה על כל החסד והטובה אשר ה' גמל עמם והצילם. ונראה לבאר, שאבות העולם לא אמרו שירה, משום שהשירה שלהם יכולה להתפרש שלא כראוי, והיינו, שאם אדם הראשון היה אומר שירה על שהוא נזר ותפארת הבריאה, יכול הדבר להראות כגאווה ורמות רוח, משום כך לא עמד ואמר שירה. וכן אברהם אבינו כשניצל מכבשן האש, אין ראוי לאמר על כך שירה, מכיוון שעל ידי שניצל מכבשן האש לא זכה למות על קידוש ה', שזו מעלה גדולה מאוד. ומכיוון שבהצלתו יש חסרון כל שהוא, אין מן הראוי לומר שירה. ועוד, שהיה נראה כאילו אברהם שמח על כך שניצל ולא קידש שם שמים, לכן לא אמר שירה, שאין ראוי לומר שירה על הצלה מקיום מצוות קידוש ה'. וכן מה שניצל ממלחמת המלכים, אם היה אומר על כך שירה, יכולה הייתה שירתו להתפרש כאילו הוא משתבח על מה שניצח את המלכים, ונראה הדבר כגאווה, ולכן לא אמר שירה. וכן יצחק אבינו שנעקד על המזבח ומסר את נפשו, ואמנם כי מעשה העקידה נזכר לדורי דורות, והקב"ה כובש את כעסו לנגד אפרו של יצחק שכאילו עומד הוא צבור ומונח על גבי המזבח. בכל זאת אם היה יצחק אבינו אומר שירה בסיום מעמד העקידה, היה נראה כלפי חוץ כאילו הוא שמח על זה שניצול מלהיות קרבן עולה על גבי המזבח, ולכן לא אמר שירה, למען הסר לזות שפתים ולהיות נקי מה' ומישראל. ויעקב אבינו אם היה אומר שירה אחרי שניצל מהמלאך ומעשיו ומאנשי שכם, היה אפשר לטעות ולומר שהוא משתבח בכוחו ועוצם ידו שהצליח לגבור על אלוקים ואנשים, על כן העדיף שלא לומר שירה. אבל בני ישראל, כשעמדו על הים אמרו שירה, והיתה זו השעה המוכשרת והראויה ביותר, ומיום שנברא העולם לא היתה שעה ראויה לזה, ולשירה אמיתית שכזו היוצאת מעמקי הלב הקב"ה ייחל וציפה. משום שכשבני ישראל עמדו על שפת הים והמצרים היו רודפים אחריהם והים מצד אחד והרים מצד השני וחיות רעות מעבר השלישי, ולא היה להם לאן לפנות ולברוח ובמה להציל עצמם, אלא רק לזעוק ולקרוא אל ה'. ומתוך הצרה הגדולה שלהם ובשעה שהיו בצער ופחד גדול שאין לתאר, הציל ה' את עמו ופתח להם שער להצלה שלא כדרך הטבע. לכן, לנוכח נס והצלה זו עמדו בני ישראל ואמרו שירה. והסכימו משמים לשירתם, שהרי רוח הקודש שרתה עליהם בעת שאמרו השירה ושירה זו עומדת לעד ולנצח משום שהיא מושלמת זכה וברה מכל סייג ופגם. צריכים אנו להתחזק ולהשתדל באמירת שירת הים בשמחה גדולה, שהרי חז"ל קבעו לאומרה בכל יום ומעלה גדולה יש באמירתה, ובאמת עבודה גדולה היא לומר השירה בשמחת לב ובשלמות, וצריך האדם להתייגע יגיעה גדולה כדי להכניס בליבו את ההרגשה שכאילו הוא עומד על הים ומודה לה' על רוב חסדו, ואם יזכה לזה הרי שהוא בן העולם הבא, וכמובא בזוהר הקדוש.

ידוע מעשה הנורא ברב מרדכי יפה, "בעל הלבושים", אשר נסע לאיטליה לעיר ונציה כדי ללמוד את חוכמת עיבור החודש אצל החכם אבוהב הספרדי ולמד אצלו בערך 4 חודשים ובסוף ה 4- חודשים, בנו הקטן של חכם אבוהב, בן 5 שנים, בירך ברכת בורא פרי העץ בקול רם וכל הבית ענו אמן, חוץ מרב מרדכי יפה שלא ענה אמן. חכם אבוהב כעס עליו מאוד, גער בו ונזף בו נזיפה גדולה ונידה אותו. הרב מרדכי חיכה 30 יום, כדין נידוי מרב לתלמיד, ואחרי כן בא לפייסו, ושאל את רבו; מדוע הכעס הגדול הזה ונידוי אשר נידהו 30 יום? ענה חכם אבוהב ואמר לו תדע שאהבה גדולה אהבתיך, אהבה שאינה תלויה בדבר ותדע שבשעה שלא ענית אמן נתחייבת מיתה לשמים, והנידוי היה לך לכפרה על הפגם הגדול שנגרם, ומחילת העוון יהיה לך בתנאי שבכל מקום ובכל קהילה שתדרוך כף רגלך תפרסם את גודל החטא והפגם של מי שאינו עונה אמן וגם תפרסם מעשה נורא שאספר לך. במדינת ספרד היו קהילות קדושות לפני גזרת תתנ"ו והייתה שם עיר גדולה לאלוקים, עיר ואם בישראל ובאותה עיר היה מלך שרצה לגרש את היהודים מעירו כמה פעמים, ובכל פעם שחזרה הגזרה, צדיק גדול וחסיד שהיה בעיר היה הולך לפני המלך וממתק ומרכך את ליבו. והנה שוב הגזרה הקשה יצאה מתחת ידי המלך וכל היהודים בעיר בפחד ואימה וחרדה גדולה, מיד באו לביתו של הרב הצדיק שיבוא עימם למלך להשתדל לבטל את הגזרה, ענה הרב ואמר ימתינו לי עד אשר אסיים להתפלל תפילת מנחה, ענו חשובי הקהילה עת צרה היא ליעקב, אסור להתמהמה רגע אחד, הסכים הרב והלך עימם כשהגיעו לבית המלך, איך שראה המלך את פני הרב הצדיק נתרכך ליבו, קיבל המלך את הרב בכבוד ובהדר וכיבדו כבוד גדול, עודם מדברים והנה ניכנס אחד מן הכמרים החשובים והמוערכים במדינה, אך משונאי ישראל המרים והקשים, כשראה את הרב חשב בדעתו איך יצר וירע לרב ולמלוויו, מיד עמד והתחיל לברך את המלך בברכות מרובות שונות ומשונות אשר לקחו זמן ארוך, בראות הרב שהזמן מתארך החליט לעמוד ולהתפלל את תפילת מנחה שלא יעבור זמנה, עמד והתפלל. בינתיים סיים הכומר את ברכותיו השונות והמשונות ועמד וצעק; האם כולם ענו אמן? כולם עמדו ואמרו שודאי ענו אמן על ברכת המלך, חוץ מהרב אשר עמד ואמר אני התפללתי מנחה ולא עניתי אמן. מיד נפל הכומר על הריצפה והתחיל לבכות ולומר למלך כעת כל הברכות נהפכו לקללות ואף ברכה לא תתקיים, בגלל הרב. חמת המלך בערה בו וציוה לחתוך את הרב לחתיכות קטנות ולשימו בשקים ולשלוח השקים לביתו. לאחר מכן ציוה המלך לגרש את כל היהודים מארצו. אחד מצדיקי הדור ההוא שהיה חבר טוב של הרב, הצטער צער גדול, ומהמקרה החמור אשר קרה לא התנחם בליבו ימים רבים ורצה לדעת, על מה ולמה קרה לצדיק וחסיד אסון קשה כל כך. באחד הימים שישב אותו רב בחדרו, עסוק בתורה, ראה מחזה נורא; את אותו צדיק וחסיד אשר מת על קידוש ה', בא לפניו ואמר לו; דע לך שכל חיי הקפדתי על כל המצוות קלה כבחמורה, אך פעם אחת בני הקטן בירך ברכה ולא עניתי אמן, ונגזר בגלל עניית אמן את כל הרעה הגדולה הזו. ולכן כל באי עולם יזהרו בעניית אמן. אמר החכם אבוהב לרבי מרדכי יפה תפרסם המעשה הזה ותקרא אותו פעם בחודש, להודיע לכולם מה העונש למי שאינו עונה אמן אפילו על ברכת תינוק כל שכן בבית כנסת כששליח ציבור מתפלל שמונה עשרה או קדיש. נחזק עצמנו בעניית אמן, וידוע את אשר אמרו בשם הסבא מקלם: היה כדאי להקב"ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר אמן פעם אחת בלבד במשך זמן הבריאה וברוך הוא וברוך שמו, ואלף פעמים ברוך הוא וברוך שמו לא מגיע לגודל חשיבות של אמירת אמן פעם אחת בלבד ואלף פעמים אמן לא מגיע לגודל חשיבות של אמירת אמן יהא שמיה רבא פעם אחת בלבד, ואלף פעמים של אמירת אמן יהא שמיה רבא לא מגיעה לזכות של אות אחת מלימוד תורה. ועל זה הוסיף אחד מהגדולים והצדיקים של הדור הקודם שנוח לו לאדם לחיות שבעים שנה ולסבול את יסורי איוב ולזכות פעם אחת בחיים לומר אמן יהא שמיה רבא.

האדם מוכן להפסיד הרבה אך בתנאי שאף אחד לא ירויח, אם יודע האדם שאדם אחר מרויח ואפילו מעט מאוד, משתנה האדם ונהיה אדם אחר ואף יכול לנהוג בתקיפות. וזה אחד מן המבחנים אשר אפשר לבחון בו את האדם, אם בן עליה הוא ובעל נפש מרוממת. וכך מסופר מעשה עם מוסר מרובה, באחד מבתי הדין החשובים אשר היו לעם ישראל בדורות הקודמים, בא מחלוקת בענין ממון קטנה מאוד בין שני קצבים, הדיין שהיה מגדולי עם ישראל פסק לטובת אחד מן הקצבים, באותו רגע קם הקצב אשר הפסיד בדין תורה, עמד וצעק ודיבר קשות על בית הדין ועל הדיינים. הבן של האב בית הדין, אשר לימים אף הוא נהיה לאחד מגדולי עם ישראל, עמד ושאל את אביו: אבא לפני כשבוע ימים אותו קצב אשר עמד וקילל וגידף, בא לכאן בענין שאלה הלכתית על בהמה אשר שחט, ופסקתם שהבהמה נבלה והיה צריך לזרוק אותה, והיה לו הפסד ממון גדול מאוד, והוא לא אמר מאומה, וקיבל את הדין בשמחה, ואילו היום הנזק מהדין תורה הוא לא עשר אחוז מהנזק של הבהמה, והנה הוא עומד ומגדף ומחרף הייתכן?! ענהו אביו: בני, לפני שבוע אף אחד לא הרויח, אף אחד לא ניצח אותו, אלא הדין תורה היה על הפסד כספי פרטי שלו, היום זה דבר אחר, היום משהו ניצח, הרויח, ומשהו שמישהו הרויח, זה קשה לו ביותר. וזה יסוד גדול, האדם מוכן להפסיד סכומים עצומים אך שאף אחד לא ינצח וירויח ממנו, כאשר חושב שמישהו הרויח וניצח אותו, מסוגל להתדרדר עד שמאבד את כל עולמו, שקם נגד תורתנו הקדושה ולחרף ולגדף צבאות ה'. ההרגשה שמשהו חכם מהאדם, מוצלח מהאדם, זו ההרגשה הקשה ביותר, שקשה לאדם להתמודד איתה. דבר זה ראינו בעינינו, לפני שנים בא לפנינו ענין קשה ביותר בין שני שותפים, מחלוקת על ממון מרובה, שאחד הצדדים היה מוכן להפסיד סכומים, אשר כמה משפחות יכולים לחיות בסכומים האלו דורי דורות, רק רצה שיקרא שהוא ניצח את המחלוקת. ההפסד, האדם יכול להתגבר עליו, הניצחון, שאדם אחר ניצח אותך, את זה קשה לאדם להשלים עם זה. וצריך לדעת, אדם אשר מרגיש מידת הדין מתוחה עליו, דבר הזה אשר גובר על יצרו ומוכן להיות, לא רק מופסד אלא גם מנוצח למען השלום, ומנוצח למען טובת הכלל, זו מידה אשר מעוררת רחמים בשמים וגורמת מיתוק הדינים, לא רק על האדם הפרטי אלא גם על משפחתם, על כל סובביו וגם על כלל עם ישראל. וידועים דברי חז"ל )איכ"ר הקדמה כד(: בשעת חורבן בית המקדש הייתה מידת הדין קשה ביותר בעולם וכמעט הייתה כליה על כלל עם ישראל, עמד אברהם אבינו לפני הקב"ה ואמר: ריבון העולמים תרחם על בני ישראל ותזכור את עשרת הניסיונות אשר ניסית אותי ועמדתי בהם, דחה אותו הקב"ה. עמד יצחק אבינו לפני הקב"ה ואמר, ריבון העולמים תזכור איך עמדתי בשעת העקדה והייתי מוכן למסור את נפשי על קידוש ה', אף אותו דחה הקב"ה, עמד יעקב אבינו וביקש רחמים על עם ישראל והזכיר את כל אשר עבר אצל לבן וביקש רחמים על כלל עם ישראל, אף אותו דחה הקב"ה. באותה שעה עמדה רחל אימנו לפני הקב"ה ואמרה: ריבון העולם, יעמוד לפניך כמה אהבה יעקב אבינו אהבני ועבד שבע שנים עבורי, וכאשר ראיתי את אבי רוצה לתת ליעקב את לאה אחותי ואחותי עמדה להתבייש, משום שסימנים היו ביני לבין יעקב, מסרתי את נפשי וגיליתי ללאה את הסימנים בכדי שאחותי לא תתבייש, באותה שעה רחמים גדולים ירדו לעולם ואמר הקב"ה: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם, "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו'. ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" )ירמי' לא,יד-טז(. כל הכוחות של עם ישראל, אבות העולם השורשים, לא הצליחו לעורר רחמים מידת הדין הייתה מתוחה ביותר, דבר אחד עצר את הדין הקשה ועורר רחמים, מעשה רחל אמנו שידעה להפסיד משלה למען הטוב של אחותה, כשאדם יודע להקריב משלו לחברו, ולא להפסיד רק לשום אדם אלא לחברו, ומקבל הדין באהבה, רחמים גדולים יורדים לעולם, ואף מן המצבים והמשברים הגדולים אשר האדם חושב שאין דרך לצאת ולהיפטר מהם, נושע האדם. גם שרה אמנו לא נפקדה בבנים עד אשר הקריבה מעצמה ונתנה לאברהם להתחתן עם הגר, ורק אז זכתה לרחמים מן השמים להיפקד ביצחק. וכן רחל אימנו. כאשר האדם מקריב לאחר זוכה לרחמים גדולים. הנה אור ליום שישי, יושבים אנו בחשבון נפש על השבוע החולף, כמה תהפוכות היו בו, כשאדם יתבונן כמה ירידת הדורות יש, פחד ואימה וחרדה גדולה נחרד, כשקין הרג את הבל בא הקב"ה ושאל את קין )בראשית ד,ט(: "אי הבל אחיך", קין ענה להקב"ה: "השומר אחי אנוכי". זו טענה אשר צריך כל אחד לחדד בנפשו, איה הבל אחיך. כל מה שקורה בעולם, יש לנו חלק במה שקרה, משום שאם קרה רע גם לנו יש חלק בו, אם היינו נוהגים יותר בטוב היינו מונעים את הרע לבא לעולם, איה הבל אחיך, כל מה שקרה לאחיך, גם לך יש חלק במה שקרה לו, ותשובת קין, השומר אחי אנוכי, זו לא תשובה ראויה.

הנה היצר הרע והנפש הטועה פוחדת מן השלמות. מעשה באדם אשר חי מן הקבצנות וכל ימיו היה הולך ממקום למקום ושולח יד ומבקש צדקה ועושה עצמו מסכן, עד שהבריות היו מרחמים עליו ונותנים לו מעות, כשהתחתן הצטער ופחד איך יתפרנסו ילדיו כשיולדו לו. והנה אשתו הרתה, צערו היה גדול מאוד, וכאשר עמד אשתו ללדת, עמד על המילדת וביקש ממנה: כשמוציאה את התינוק, תעקמי את רגלו שיהיה צולע, כך שירחמו עליו אנשים ויתנו לו צדקה. וכך עשתה, נולד לו בן צולע ברגלו. וכך כשעמדה אשתו ללדת את הבן השני, שוב עמד וביקש להזיק בגופו שירחמו עליו אנשים ויתנו צדקה, וכך עשתה המילדת. בבן השלישי, ראתה המילדת בן יפה תואר ומושלם, עמדה ואמרה: איך אני יכולה לפגום בבן כל כך מושלם, אני לא אעשה כלום. והנה נולד בן מושלם. אביו היה בצער גדול ביותר, מה יהיה עם בנו, הנה נולד מושלם יפה תואר וכו', מי יתן לו צדקה?!, איך יתפרנס?!. וזה עצת היצר הרע ונפש בעלת מום וטועה, לראות את השלמות כחיסרון גדול ביותר, צריך האדם להאמין באמת ולילך עם האמת בכל כוחו, גם אם רואה ימים של חושך, אזי דווקא "מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה".החיים הם ניסיונות גדולים והם כמו תמונה ויש בתמונה חלקים עם צבע בהיר ויש חלקים עם צבע כהה, כשיש צבע כהה זה חלק מן התמונה, כאשר התמונה מושלמת רואים את יופיה ותפארתה.

מדוע קורים אסונות גדולים בעולם ודברים קשים, אשר אי אפשר לשער ולתאר, מתרחשים בזמן האחרון?. הנה צריך לדעת, הקב"ה ברא את העולם, עולם טהור וישר ונאמן, אך כאשר האנשים חוטאים ומזידים, ומגיעים לאיזה גבול, אשר הקב"ה סימן את הגבול הזה, שהוא גבול שלא עוברים אותו, כשעוברים את הגבול הזה, אין לעולם יכולת להמשיך ולהתקיים, וכשנחצה הגבול הקב"ה מזכך את העולם, ואם אין דין למטה יש דין מלמעלה, ופתאום מתרחשים אסונות ודברים קשים וחמורים. לכן האדם צריך לדעת שכאשר חטא ולא עשה תשובה מכביד הוא על העולם וכאשר שב אל ה' וחוזר בתשובה, מוריד מן המשקל על העולם ומוריד את מידת הדין. ולכן ירא ה' יקפיד בכל יום לפני השינה להתבודד עם עצמו ולעשות משפט ודין על כל מעשיו ביום שעבר, וכאשר רואה בנפשו דבר לא הגון אשר עשה, ישתדל מיד לעמוד ולתקן, ואף יכביד על עצמו כמו עונש ומשפט על המעשה הלא הגון אשר עשה, וכאשר דן ושופט את עצמו, ממתק הדין ומשפט על עצמו ועל העולם כולו. וכך נהגו ועשו אבות אבותינו וגורם טובה לעולם שממתק מן הדין בעולם. ונבאר דברי חז"ל )ברכות ה,א(: "אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בענין ביטול תורה". כאשר רואה אדם שיסורים, מידת הדין מתוחה עליו, יפשפש, יחפש היכן חטא, היכן פשע, ואם מצא שחטא ופשע, מיד יעשה משפט לעצמו וישוב אל ה'. ובדרך זאת מוריד ממנו מידת הדין, פישפש, חיפש ולא מצא שיש עמו חטא, ידע שדבר זה בא בעוון ביטול תורה. ומדוע ביטול תורה?, משום שהתורה הקדושה ממתקת זמנים קשים ומידת הדין כאשר מתוחה בעולם. ואמרו חז"ל )אבות פ"ג מ"ה(: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ", התורה מורידה מידת הדין מן העולם, כאשר יש זמנים שאסונות ודברים קשים עומדים לבא לעולם, התורה ממתקת זמנים קשים, ואם האדם לא לומד תורה, או אינו חלק מן התורה, אין מה שימתק את הדין, וזה הסיבה שאין מה שימתק את הדין, לכן באים עליו צרות ויסורים. אך אם ירבה בתורה, הרע יורד מן העולם. ולכן ישתדל האדם בכל כוחו להרבות בתורה, כל שיעור תורה ישתדל להיות חלק ממנו, ואם הוא לא הולך, ישתדל לזרז אחרים שילכו, כל יהודי שזיכית לדעת עוד חידוש תורה, אתה מרבה תורה בעולם, ועל ידי ריבוי התורה, מתמתקים הדינים, וטוב יורד לעולם, והרע יורד מן הארץ. לכן יובן האסונות הרבים שקורים בעולם, הרע מתמלא מהר ממה שהיה מתמלא בימים עברו, משום שהניסיונות רבים והחטאים זמינים יותר, וזה גם לכלל וגם לפרט. כשאדם רואה צרה על צרה באה אליו, סימן שהסאה מתמלאת אצלו מהר, או מעוון שחוטא, או שטועה בדרכו, או במעשיו ופוגע במי שלא צריך לפגוע ומצער מי שלא היה הגון איתו, אפילו שהוא בטוח בנפשו שהוא צודק במעשיו. הנה חשבנו היום, מה ההבדל בין הימים האלו לבין הימים שעברו, בדורות הקודמים, אשר היה נחת ושלום בין העולם ויותר אהבה ואחוה?. וחשבנו בנפשנו, הנה בדורות הקודמים אנשים היו חושבים ועושים את מעשיהם מהלב והכל היה, ישר, אמיתי על פי לב האדם, אך ככל שעברו הימים והדורות התקדמו לזמן הזה, נכנס שכל יותר בחיי האדם, וכאשר האדם לוקח את ההחלטות עם בני משפחתו וקרוביו על פי השכל, שם מתחיל הבעיות הקשות אשר קשה מאוד לפתור אותם, ולסדר את הבעיות מהסוג הזה. וכך במשפחות והאנשים הטובים ביותר, כמה שנכנס יותר השכל ויוצא הלב, החיים נהיים יותר מתוחים קשים ולא נוחים. ואמרו חז"ל "הקב"ה ליבא בעי", הקב"ה רוצה את לב האדם. ולכן ישתדל האדם לעשות את המצוות ודרך ה' בלב שלם, ולא לתת לשכל להכנס לדברי מצוה ולדברים הטהורים אשר עדיין נשארו או שצריך לשמר בחיינו.