בשבת שובה, שבת זכור, שבת הגדול ושבת כלה (הסמוכה לשבועות), היתה לרבינו יוסף חיים – הבן איש חי זיע”א הזכות לבדו לדרוש. זכות זו היתה לו ירושה מאבותיו הקדושים, כפי מנהג בבל. בעת דרשה זו, כל בתי הכנסת שבעיר נסגרו, ושאר דרשני הציבור היו בטלים מדרשותיהם. לערך עשרת-אלפים אנשים ונשים, נהרו בהמוניהם והתקבצו בבית הכנסת-הגדולה. ונשמע קולו של הבן איש חי בבואו אל הקודש, לערך ארבע שעות, כקול מים רבים, על אף שבזמנו לא היו רמקולים ומה גם שהיה זה בשבת.

מספרים, כי בכל יום פורים אחר קריאת המגילה בשחרית, היה יושב הבן איש חי זיע"א ודורש לבני ישיבתו בדקדוקים נפלאים על כל מעשה המגילה עד לכדי צחוק על המן הרשע, וכל הקהל היו מתפוצצים מצחוק. ואילו הוא, לא היתה נראית בת צחוק על שפתיו, אלא נעימות פניו הקבועה לו. ומספרים, כי אחר שהיה יוצא ביום זה מבית הכנסת, היו ממתינים לו עניי העיר והיה משלשל לכל אחד מהם כמה מטבעות כסף בלי חשבון כלל.

מספרים, כי פעם באחת מדרשותיו הגדולות של הבן איש חי זיע”א, נשמע לפתע קול תינוק בוכה - מהדהד ברחבי בית-הכנסת. עיני כולם נישאו אל על, והנה הבחינו חיש מהרה כי היה זה תינוק קטן שזה עתה למד לזחול, אשר ככל הנראה טיפס על אחד העמודים המתנשאים מעזרת הנשים למרומי חלל בית-הכנסת, בעוד אמו הצעירה היתה מרוכזת לדברי הקודש בדרשה. גם בפעם זו הבן איש חי לא הראה עצמו כמי שחש במתרחש, ועל אף שקמה המולת מה בקהל, המשיך בדרשתו. חיש מהרה אזר את חלציו אחד מבאי בית הכנסת וטיפס בזריזות אל עבר התינוק, והביאו במהרה אל זרועות אמו, שנחרדה לשלומו, אך כמו כולם תלתה גם היא את אי נפילת בנה מהגובה הרב, בכוח קדושתו של הבן איש חי.

מספרים, כי בעת הדרשות בשבתות, היו יושבים למרגלות הבן איש חי זיע"א, ילדים רבים שהוריהם הביאו אותם עמם לבית הכנסת. הצפיפות פעמים היתה רבה, אך אף ילד לא ויתר על הזכות שנפלה בחלקו לשבת במרחק נגיעה מרבו הדגול של הוריו. ומספרים, כי על אף שהיו הילדים קטנים כל כך, ועל אף הצפיפות, אף אחד מהם לא פצה פיו במשך כל הדרשה, שהגיעה פעמים עד לארבע שעות.