החל משנת תר"ך, התחיל הבן איש חי זיע"א לדרוש ברבים. מדי שבת בשבתו, בעומדו במשך כשלוש עד ארבע שעות כשהוא מעוטף בטלית, היה דורש אל מול אלפים - במשלים המתיישבים על הלב, ובלשון צח ומובן לכל. אפילו הנשים והקטנים היו משתוקקים לשמוע את דברי חכמתו, שכן היו מבינים את דבריו היטב. ורבים השיב מעוון בדבריו הנכנסים אל הלב, כי טרח להסביר לכל העם את דרשותיו. ואף כשהיה מדבר בתורת הסוד – לא קצו בדבריו, אף אלו שלא הבינו דבר זה, ויתירה מכך – אף נהנו ממתיקות לשונו.

מספרים, כי בשבת אחת בעת דרשת הבן איש חי זיע"א, כהרגלו בקודש, התאספו אנשים רבים לשמוע את דרשתו, ובמיוחד היו נשים רבות אשר ישבו בעזרת הנשים. אז היתה העזרה תלויה בעמודי עץ. לפתע, מכובד קהל הנשים העצום, החלו להישמע קולות של ניפוץ עצים, ותוך דקות אחדות החלו קורסים כמה עמודי עץ תומכים, וכל העזרה בצד המערבי החלה קורסת על מאות יושביה! קולות אנשים ונשים כבשעת סכנה החלו להישמע בחלל בית-הכנסת. הבן איש חי שהיה שקוע בדרשתו, הרים את עיניו לשמע הקולות - הן של העצים והן של הקהל, והתבונן מספר שניות לכיוון מקום השבר וההתמוטטות, וראו זה פלא, כל העצים שהיו בשלב של שבירה וניפוץ, או שנטו ממקומם הראשון - נעצרו, פרגוד העזרה שנטה מטה מחוסר תמיכת העמודים והתומכים – נעצר אף הוא במקומו והכל עמד על מקומו, לעיני מאות שומעי הדרשה. רק כעבור כארבעים דקות סיים הבן איש חי את דרשתו, כאילו כלום לא התרחש.

מספרים, כי פעם אחת בעת דרשת השבת של הבן איש חי זיע"א, החלה לפתע רצפת בית הכנסת לשקוע באדמה. המוני העם שבאו לשמוע את הדרשה החלו בורחים על נפשם, ואילו הבן איש חי לא זז ממקומו, כאילו כלום לא קרה. בשלב כל שהוא, פסקה הרצפה לשקוע, וממש ליד המקום בו עמד הבן איש חי נתגלתה באר מים בקרקע בית הכנסת. ומספרים, כי עוד באותו שבוע, כל הקהילה געשה ורעשה על המקרה המופלא, החלה להסתובב שמועה כי מי הבאר מסוגלים לרפאות חולים ולפקוד עקרות, ורבים החלו פוקדים את המקום. אך השמועה על דבר הבאר הפלאית הגיעה חיש מהר לאוזני השלטונות שהחלו 'לשים עין' על שטח המקום, בו עמד בית הכנסת. טיכסו רבני בית הכנסת עצה והחליטו לסתום את הבאר מבלי שאיש יידע על כך, שמא יקחו השלטונות לידם את בית הכנסת ויחללו את הקודש. ואכן, כבר באותו הלילה, בשקט בשקט סתמו את פי הבאר. למחרת התפשטה לה שמועה חדשה כי הבאר התייבשה, אך בסתר ליבם ידעו כולם כי טוב שכך – כי על כן ניצל בית הכנסת העתיק.

מספרים, כי כשהיה הבן איש חי זיע"א דורש את דרשותיו הארוכות – כשלוש וכארבע שעות, היה עומד במשך כל הדרשה בעוד טליתו מונחת עליו והכנפות שעל כתפיו – לא היו נופלות מעליו אפילו פעם אחת. ומספרים, כי בימות הקיץ היו עומדים שני אנשים משני צדדיו ומנופפים לו בשתי מניפות גדולות במשך כל הדרשה, וזכות גדולה היתה לשמש אותו בכך והיתה נערכת בין הקהל הגרלה על הזכות הגדולה הזו.