יום המלכתו של רבינו יוסף חיים - הבן איש חי זיע”א על העדה, היה בי"ג באלול התרי"ט - היום השביעי לפטירתו של אביו זיע”א. יום זה הוכרז ליום אבל, וכל אנשי קהילת קודש בגדאד נהרו לבית-הכנסת לשמוע את דרשת ההספד אשר נשא עליו בנו - רבינו יוסף חיים.

מספרים, כי באותה הדרשה, ביום השביעי לפטירת אביו של הבן איש חי זיע”א, היו דבריו נפלאים חוצבי להבות אש, המלאים זיו ומפיקים נוגה, והפליאו את קהל שומעיו שהשתאו בשמעם לראשונה את גודל חכמתו, אב בחכמה ורך בשנים. אז הבינו כולם כי לגדולות נוצר, וכבר באותו המעמד באו כל גדולי ישראל, והכתירוהו והמליכוהו עליהם לראש ולקצין, כממלא מקום אבותיו בתורה וביראת חטא, שכן היה הוא הבן הבכור, קדוש מרחם. והוא היה אז רק בן עשרים ושש שנה!

מספרים, כי אמרו תלמידי הבן איש חי זיע"א, כמה וכמה פעמים: אם היו ישראל שומעים לנביאים בימים ההם, כמו ששומעים לרבינו בזמן הזה - לא היה נחרב בית-המקדש ולא גלינו מארצנו. וכן מספרים בשם חכם רבי יחזקאל הלוי זיע"א אב בית-דין דבבל, שהיה רגיל לומר: "אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין - שמאל ועל שמאל - ימין, לא אהרהר אחרי דבריו ואקבלם כהלכה למשה מסיני".